My new paper on Einstein and Schwarzschild

My new paper on General Relativity: Einstein and Schwarzschild.

Sometime in October 1915 Einstein dropped the Einstein-Grossman theory. Starting on November 4, 1915, Einstein gradually expanded the range of the covariance of his field equations. On November 11, 1915 Einstein was able to write the field equations of gravitation in a general covariant form, but there was a coordinate condition (there are no equations here so I cannot write it down here).

On November 18, 1915, Einstein presented to the Prussian Academy his paper, “Explanation of the Perihelion Motion of Mercury from the General Theory of Relativity”. Einstein reported in this talk that the perihelion motion of Mercury is explained by his theory. In this paper, Einstein tried to find approximate solutions to his November 11, 1915 field equations. He intended to obtain a solution, without considering the question whether or not the solution was the only possible unique solution.

Einstein’s field equations are non-linear partial differential equations of the second rank. This complicated system of equations cannot be solved in the general case, but can be solved in particular simple situations. The first to offer an exact solution to Einstein’s November 18, 1915 field equations was Karl Schwarzschild, the director of the Astrophysical Observatory in Potsdam. On December 22, 1915 Schwarzschild wrote Einstein from the Russian front. Schwarzschild set out to rework Einstein’s calculation in his November 18 1915 paper of the Mercury perihelion problem. He first responded to Einstein’s solution for the first order approximation from his November 18, 1915 paper, and found another first-order approximate solution. Schwarzschild told Einstein that the problem would be then physically undetermined if there were a few approximate solutions. Subsequently, Schwarzschild presented a complete solution. He said he realized that there was only one line element, which satisfied the conditions imposed by Einstein on the gravitational field of the sun, as well as Einstein’s field equations from the November 18 1915 paper.

“Raffiniert ist der Herrgott, aber boshaft ist er nicht” (Einstein might have already said….), because the problem with Schwarzschild’s line element was that a mathematical singularity was seen to occur at the origin! Oh my, Einstein abhorred singularities.

Actually, Schwarzschild “committed another crime”: he did not satisfy the coordinate condition from Einstein’s November 11 or November 18, 1915 paper. Schwarzschild admitted that his coordinates were not “allowed” coordinates, with which the field equations could be formed, because these spherical coordinates did not have determinant 1. Schwarzschild chose then the non-“allowed” coordinates, and in addition, a mathematical singularity was seen to occur in his solution. But Schwarzschild told Einstein: Don’t worry, “The equation of [Mercury’s] orbit remains exactly as you obtained in the first approximation”! See my paper from 2012.

Einstein replied to Schwarzschild on December 29, 1915 and told him that his calculation proving uniqueness proof for the problem is very interesting. “I hope you publish the idea soon! I would not have thought that the strict treatment of the point- problem was so simple”. Subsequently Schwarzschild sent Einstein a manuscript, in which he derived his solution of Einstein’s November 18, 1915 field equations for the field of a single mass. Einstein received the manuscript by the beginning of January 1916, and he examined it “with great interest”. He told Schwarzschild that he “did not expect that one could formulate so easily the rigorous solution to the problem”. On January 13, 1916, Einstein delivered Schwarzschild’s paper before the Prussian Academy with a few words of explanation. Schwarzschild’s paper, “On the Gravitational Field of a Point-Mass according to Einstein’s Theory” was published a month later.


Karl Schwarzschild

In March 1916 Einstein submitted to the Annalen der Physik a review article on the general theory of relativity, “The Foundation of the General Theory of Relativity”. The paper was published two months later, in May 1916. The 1916 review article was written after Schwarzschild had found the complete exact solution to Einstein’s November 18, 1915 field equations. Even so, in his 1916 paper, Einstein preferred NOT to base himself on Schwarzschild’s exact solution, and he returned to his first order approximate solution from his November 18, 1915 paper.

A comment regarding Einstein’s calculations in his November 18, 1915 paper of the Mercury perihelion problem and Einstein’s 1916 paper. In his early works on GTR, in order to obtain the Newtonian results, Einstein used the special relativistic limit and the weak field approximation, and assumed that space was flat (see my paper). Already in 1914 Einstein had reasoned that in the general case, the gravitational field was characterized by ten space-time functions of the metric tensor. g were functions of the coordinates. In the case of special relativity this reduces to g44 = c2, where c denotes a constant. Einstein took for granted that the same degeneration occurs in the static gravitational field, except that in the latter case, this reduces to a single potential, where g44 = c2 is a function of spatial coordinates, x1, x2, x3. 

Later that year David Hilbert (with a vengeance from 1915?…) arrived at a line-element similar to Schwarzschild’s one, and he concluded that the singularity disappears only if we accept a world without electricity. Such an empty space was inacceptable by Einstein who was apparently much attracted by Mach’s ideas! (later termed by Einstein “Mach’s Principle”). Okay, Einstein, said Hilbert: If there is matter then another singularity exists, or as Hilbert puts it: “there are places where the metric proves to be irregular”…. (See my paper from 2012).








Strange Days at Blake Holsey High: a student is sucked into the black hole…



Einstein and 1915 General Relativity

My new paper shows that a correction of one mistake was crucial for Einstein’s pathway to the first version of the 1915 general theory of relativity, but also might have played a role in obtaining the final version of Einstein’s 1915 field equations. In 1914 Einstein wrote the equations for conservation of energy-momentum for matter, and established a connection between these equations and the components of the gravitational field. He showed that a material point in gravitational fields moves on a geodesic line in space-time, the equation of which is written in terms of the Christoffel symbols. By November 4, 1915, Einstein found it advantageous to use for the components of the gravitational field, not the previous equation, but the Christoffel symbols. He corrected the 1914 equations of conservation of energy-momentum for matter. Einstein had already basically possessed the field equations in 1912 together with his mathematician friend Marcel Grossman, but because he had not recognized the formal importance of the Christoffel symbols as the components of the gravitational field, he could “not obtain a clear overview”. Finally, considering the energy-momentum conservation equations for matter, an important similarity between equations suggests that, this equation could have assisted Einstein in obtaining the final form of the field equations (the November 25, 1915 ones) that were generally covariant.

My new paper on general relativity



Einstein’s cosmological constant

The year 2013 is Israel’s “Space Year”. Here

Read my new Paper discussing Einstein’s cosmological model and the cosmological constant:

The Mythical Snake which Swallows its Tail: Einstein’s matter world

In 1917 Einstein introduced into his field equations a cosmological term having the cosmological constant as a coefficient; he invented a finite and spatially closed static universe, bounded in space, according to the idea of inertia having its origin in an interaction between the mass under consideration and all of the other masses in the universe (Mach’s Principle).

In 1931 new experimental findings led Einstein to drop his cosmological constant.

We usually characterize Einstein’s renouncement of the cosmological constant and coming up with new ideas as Einstein’s mistake. Perhaps we rather say that Einstein’s old and new ideas link up with the same good old Mach’s principle that brought him to introduce the cosmological constant.

Later cosmological models of Einstein are either compatible or incompatible with Einstein’s understanding of Mach’s principle.

In 1931 Einstein dropped the cosmological constant and later also dropped Mach’s principle.


Einstein and Willem de Sitter in 1932

מסיבת התה של הכובען המטורף: הקבוע הקוסמולוגי של איינשטיין

ב-1917 אלברט איינשטיין החליט להוסיף איבר למשוואות השדה של תורת היחסות הכללית שלו. הוא הכניס את האיבר הקוסמולוגי בעל המקדם שקרוי “הקבוע הקוסמולוגי”, כדי שתורת היחסות הכללית תניב יקום סטטי. איינשטיין טען שהאיבר הקוסמולוגי לא ישנה את הקוואריינטיות של משוואות השדה וגם לא את שאר ניבויי התיאוריה.

באותו הזמן תורת היחסות של איינשטיין עדיין לא אומתה ניסויית, אבל איינשטיין היה נחוש בדעתו להשמיט את שאריות המרחב המוחלט שלכאורה אולי נותרו בתורתו. לשם כך הוא המציא “טירה יפיפה שתלוי באוויר”, כפי שאיינשטיין עצמו תאר זאת, עולם סופי וסגור בממדיו המרחביים ובייחוד עולם סטטי. עולם זה תאם לרעיונות של מאך, לפיהם האינרציה מקורה באינטראקציה שבין המסה לשאר המסות ביקום. שנה אחר כך איינשטיין היה כה בטוח ברעיונותיו של מאך עד כי הוא קרא לרעיון זה עקרון מאך.

מבחינה פיזיקאלית, הקבוע הקוסמולוגי בהיותו גדול מאפס פירושו היה הקיום של דחייה קוסמית וכך היקום הסטטי של איינשטיין הוא כזה שבו הדחייה בכל מקום מאזנת את משיכת הכבידה.

והנה ידידו של איינשטיין מלידן, וילהם דה סיטר, הגה פיתרון לאותן משוואות שדה של איינשטיין עם הקבוע הקוסמולוגי, אבל שמניבות יקום ריק לחלוטין. היקום של דה סיטר היה כדורי בממדיו המרחביים, אבל פתוח לאינסוף כאילו היה היפרבולואיד. דה סיטר שמע על עבודתו הניסויית של וסטו סליפר שחקר את המהירויות של 25 ערפיליות ספיראליות (מה שיותר מאוחר כונה גלקסיות). דה סיטר גילה אפקט הסחה לאדום בעולם ההיפרבולואידי שלו.

דה סיטר החליט להשוות בין העולם שלו לעולם של איינשטיין. כדי לעשות זאת הוא ביצע לעולם שלו טרנספורמציה לצורה סטטית, כך שעתה שני העולמות, שלו ושל איינשטיין, היו בעלי עקמומיות חיובית; עולם דה סיטר היה האנלוגיה הארבע-ממדית של העולם התלת-ממדי של איינשטיין. אבל בעולם של דה סיטר הזמן הוא לגמרי יחסי ושווה-ערך במעמדו לשלושת הקואורדינאטות המרחביות ואילו בעולם של איינשטיין הזמן באינסוף היה שונה כאילו היה זה זמן דמוי-מוחלט. לפיכך, המערכת של איינשטיין מספקת את עקרון היחסות רק אם פוסטולט זה תקף לשלושת ממדי המרחב ולא לממד הזמן. מכאן, טען דה-סיטר, איינשטיין השיב במו-ידיו את המרחב המוחלט של ניוטון, אותו חלל מוחלט שהוא כה התאמץ לגרש!

אבל איינשטיין לא השתכנע מהטיעונים של דה סיטר; ולא זאת בלבד, איינשטיין טען שהעולם של דה סיטר מפר את עקרון מאך. איינשטיין ניסה במקום זאת להדגים שהפתרון של דה סיטר מכיל סינגולאריות בדיוק בקו המשווה. במקום הזה שבו מצויה הסינגולאריות מתחבא לו החומר הנעלם ולכן עולם דה סיטר אינו ריק כלל. הטיעון של איינשטיין היה כזה: לפי תורת היחסות הכללית, ככל ששעונים הם קרובים יותר למקור חומרי, כך הם נעים לאט יותר. מכיוון שהשעונים הולכים ומאטים ככל שמתקרבים ל”קו המשווה” בעולם דה סיטר בצורה הסטטית, כל החומר של עולם דה סיטר מרוכז שם בקו המשווה.

ארתור אדינגטון הגדיר זאת בצורה ציורית ב-1920: ביקום דה סיטר “כאשר אנחנו מגיעים למחצית הדרך לנקודה הנגדית, הזמן עומד מלכת. בדיוק כמו מסיבת התה של הכובען המטורף, השעה היא תמיד 6 אחר הצהריים; ושום דבר לא יכול בכלל להתרחש ולא משנה כמה נחכה”.

ולכן איינשטיין הסיק שבפתרון דה סיטר ישנה סינגולאריות אינהרנטית, שהיא חלק מהפיתרון עצמו; ואם כך הדבר, מתחבא לו חומר שם בקו המשווה.

איינשטיין התווכח עם דה סיטר ולא קיבל את עובדת קיום יקומו הריק שסותר את עקרון מאך; ואז נכנס לויכוח המתמטיקאי הדגול פליקס קליין. קליין הסביר לאיינשטיין שקו המשווה בצורה הסטטית של יקום דה סיטר היא תופעת לוואי של הצורה הסטטית. למעשה זו לגמרי מקריות שיקום דה סיטר יכול להיכתב בצורה סטטית. וזו הסיבה שאנחנו אף פעם לא יכולים להגיע לקו המשווה, בגלל שהוא אירוע שנמצא מחוץ להישג ידינו; מערכת הקואורדינאטות שבה העולם של דה סיטר הוא סטטי מכסה רק חלק ממרחב-זמן דה סיטר השלם. לכן הסינגולאריות בקו-המשווה היא סינגולאריות לא אינהרנטית.

איינשטיין בהתחלה התקשה לקבל את הטיעון, אבל בסוף הוא הסכים לקבל שפתרון דה סיטר הוא אכן פתרון למשוואות השדה שלו המתוקנות עם הקבוע הקוסמולוגי, יקום ריק מחומר שמפר את עקרון מאך. אבל הוא עדיין האמין שזהו לא פתרון אפשרי מבחינה פיזיקאלית, אין כזה יקום פיזיקאלי; איינשטיין האמין שכל מודל קוסמולוגי אפשרי צריך להיות סטטי והרי המודל של דה סיטר מבחינה גלובאלית הוא אינו סטטי.

ב-1922 אלכסנדר פרידמן וב-1927 ג’ורג’ למטר פרסמו באופן נפרד זה מזה מודלים דינמיים ליקום. פרידמן גילה מודלים לא-סטטיים מעניינים בעלי קבוע קוסמולוגי שהוא אינו אפס או שווה לאפס. הוא ניבה יקום מתפשט או מתכווץ, שהניב את העולמות של איינשטיין ודה סיטר כמקרה פרטי. המודל של פרידמן עם קבוע קוסמולוגי שווה לאפס היה היקום הפשוט ביותר במסגרת תורת היחסות הפרטית. אבל ב-1922 איינשטיין חשב שהוא מצא טעות בתוצאות של פרידמן, שאם תתוקן, תיתן את היקום הסטטי של איינשטיין. פרידמן שלח לאיינשטיין את החישובים שלו ואיינשטיין השתכנע שהתוצאות של פרידמן אכן נכונות מתמטית, אבל סירב לקבל את הפתרון של פרידמן כמודל פיזיקאלי אפשרי.

ב-1927 למטר פרסם פחות או יותר את אותו המודל כמו זה של פרידמן, כאשר המודל של למטר היה יותר אסטרונומי מאשר המודל המתמטי של פרידמן. אבל כאשר למטר פגש את איינשטיין בכנס סולביי ב-1927, תגובתו של איינשטיין לעבודתו של למטר לא הייתה שונה מתגובתו למודל של פרידמן. איינשטיין היה מוכן לקבל את המתמטיקה אבל לא את הפיזיקה של היקום הדינמי המתפשט.

ב-1929 אדווין האבל הכריז על תגליתו הניסויית לפיה דומה שהיקום למעשה מתפשט. בשנים שאחרי 1930 הנטייה של הקוסמולוגים הייתה לעבור מתמיכה במודלים סטטיים כמתארים את היקום למודלים דינמיים. הגילוי של האבל נחשב לגילוי מרעיש.

ב-1931 איינשטיין ביקר בפסדינה ובהר וילסון והאבל וד”ר אדמס ליוו אותו למצפה כדי שיצפה בשמיים באמצעות הטלסקופ. איינשטיין הביט בגרמי השמיים והתפעם ולא רצה לעזוב את המקום. הוא בחן את התצפיות של האבל ועדויות אחרות שאיששו שאכן היקום מתפשט. איינשטיין שמע מהאבל עצמו אודות התצפיות שלו שהובילו למסקנה שהיקום מתפשט.

בשובו לברלין איינשטיין החליט לנטוש את הקבוע הקוסמולוגי לטובת יקום פרידמן עם הקבוע הקוסמולוגי ששווה לאפס. איינשטיין שב למשוואות השדה שלו מ-1916 ללא הקבוע הקוסמולוגי. איינשטיין פרסם מאמר קצר ב-1931 בו הוא מציג מודל קוסמולוגי עם קבוע קסמולוגי ששווה לאפס. מיד אחר כך דה סיטר הציג מודל קוסמולוגי זהה וב-1932 איינשטיין ודה סיטר חברו יחד וכתבו מאמר משותף שבו הם הציגו את מודל איינשטיין-דה סיטר.

למטר נותר נאמן לקבוע הקוסמולוגי והציע ב-1933 את ההיסטוריה המודרנית הראשונה של העולם. אבל בגלל השפעתו העצומה של איינשטיין שויתר על הקבוע הקוסמולוגי, קוסמולוגים לא שמו לב בהתחלה לרעיונות של למטר.

למטר הניח שהקבוע הקוסמולוגי גדול מאפס. הוא גילה שעבור יקום הומוגני איזוטרופי מתפשט, בזמן אפס בהיסטוריה הייתה סינגולאריות (והרי אנחנו זוכרים שלאיינשטיין הייתה בעיה עם סינגולאריות). בעקבות הסינגולאריות הזו הייתה התפשטות. כאשר בוחרים את הערך של הקבוע הקוסמולוגי בצורה מתאימה, מתחילה התפשטות מואצת, תחת דחייה קוסמית שאחר כך מואטת על ידי כבידה-עצמית מגיעים לכמעט עצירה במצב של יקום איינשטיין סטטי, שהוא בלתי תלוי בזמן. לפי למטר היקום המוקדם מאוד היה אטום קדום, גרעין אטומי קוסמי, כאשר הוא התפרק רדיואקטיבית בצורה ספונטאנית בצורת המפץ הגדול. ולכן היקום המאוד קדום נשלט על ידי חלקיקים בעלי אנרגיה מאוד גבוהה שיצרו יקום קדום הומוגני. למטר הסיק את קיומן של הקרניים הקוסמיות, השריד הקדום ביותר מההתפרקות הזו, חלקיקים אנרגטיים המרכיבים קרינת רקע למודל.

סטודנט של למטר סיפר, שמרבית האסטרונומים בתקופתו חשדו בתורת המפץ הגדול של למטר ובייחוד איינשטיין חשד בה, כי מי שהציע אותה היה כומר קתולי ותמך בה קווייקר [זרם דתי נוצרי] אדוק (ארתור אדינגטון).

אחרי שהוא ויתר על הקבוע הקוסמולוגי, איינשטיין המבוגר גם ויתר על עקרון מאך; וכך הוא נותר בלי קבוע קוסמולוגי, בלי עקמומיות מרחבית ובלי עקרון מאך… ג

Einstein’s pathway to his General Theory of Relativity

Einstein thought that when dealing with gravity high velocities are not so important. So in 1912 he thought about gravity in terms of the principle of relativity and not in terms of the constant-speed-of-light postulate (special relativity). But then he engaged in a dispute with other scholars who claimed that he gave up the central postulate of his special theory of relativity. x

File:Max abraham.png

Max Abraham

File:Gunnar Nordström.jpg

Gunnar Nordström

Einstein’s Pathway to his Equivalence Principle 1905-1907


1912 – 1913 Static Gravitational Field Theory


1913 – 1914 “Entwurf” theory


Berlin “Entwurf” theory 1914


The Einstein-Nordström Theory


Dawn of “Entwarf theory”


1915 Relativity Theory


1916 General Theory of Relativity


Albert Einstein and David Hilbert – Einstein’s General Relativity

Sometime in October 1915 Einstein dropped the Einstein-Grossman “Entwurf” theory. He adopted the postulate that his field equations were covariant with respect to arbitrary transformations of a determinant equal to 1, and on November 4, 1915 he presented to the Prussian Academy these new field equations. Starting on November 4, 1915, Einstein gradually expanded the range of the covariance of his field equations

On November 7, 1915, Einstein sent David Hilbert the proofs to his first paper of November 4, and he wanted Hilbert to look at this work. Hilbert alsoreadEinstein’s1914reviewpaper discussing his “Entwurf” theory: Hilbert found some mistake in this paper; Einstein wrote that his colleague Arnold Sommerfeld wrote him that Hilbert had objected to the 1914 “Entwurf” foundations paper

By November 10, 1915 Hilbert probably answered Einstein’s letter, telling him about his system of electromagnetic theory of matter, the unified theory of gravitation and electromagnetism, in which the source of the gravitational field is the electromagnetic field. Hilbert’s goal was to develop an electromagnetic theory of matter, which would explain the stability of the electron

Between November 4 and November 11 it seems that Einstein was influenced by Hilbert’s physical attitude towards a field theory of matter. In his addendum to the first note, published on November 11 Einstein directly referred to the supporters of the electrodynamic worldview, “One now has to remember that, in accord with our knowledge, ‘matter’ is not to be conceived as something primitively given, or physically simple. There even are those, and not just a few, who hope to be able to reduce matter to purely electrodynamic processes, which of course would have to be done in a theory more complete than Maxwell’s electrodynamics”. Einstein probably discussed the electrodynamic worldview with Hilbert and felt that he was now in competition with the latter

In the addendum to the November 4 paper, the November 11 paper, Einstein added a coordinate condition (determinant equal to 1), which allowed him to take the last step and to write the field equations of gravitation in a general covariant form. He then dropped his November 4 postulate and adopted it as a coordinate condition

The day afterwards Einstein wrote Hilbert again. He told him about the progress in his work. Hilbert replied and invited Einstein to come to Göttingen. Hilbert explained to Einstein the main points of his new unified theory of gravitation and electromagnetism, and told Einstein that he had already discussed his discovery with Sommerfeld. He wanted next to explain it to Einstein. He thus invited him to come to hear his talk on November 16. Hilbert told Einstein that the latter’s November 4 paper was entirely different from his own work

With hindsight Hilbert’s work was different from Einstein’s November 4 paper in that, Hilbert eventually endeavored to derive generally covariant field equations for the combined gravitational and electromagnetic fields without explicitly writing down these equations. Hilbert accepted Einstein’s 1914 Hole Argument against general covariance (after Einstein had silently dropped it). Hilbert was thus finally obliged to supplement his generally covariant field equations by four non-generally covariant field equations based on rather dubious energy considerations, which Hilbert would eventually drop later when he would publish his paper (after Einstein presented his final form of field equations to the Prussian Academy on November 25). Einstein replied and told Hilbert he could not come, but requested a copy of his work. In response, Hilbert perhaps sent a copy of the lecture he had given on the subject on November 16, or else a copy of a manuscript of the paper he would present five days later on November 20 to the Royal Society in Göttingen

Einstein was already less patient after he had received Hilbert’s work. He replied to Hilbert on November 18 telling him that his work agrees – as far as he could see – exactly with what he had found in the last few weeks and have already presented to the Prussian Academy. Einstein was in competition with Hilbert and appeared to have been still influenced by his unified theory of matter, gravitation and electromagnetism until November 18. Indeed on Thursday, November 18, Einstein presented to the Prussian Academy his solution to the longstanding problem of the precession of the perihelion of Mercury, on the basis of his November 11 General theory of relativity

The day afterwards Hilbert sent a polite letter in which he congratulated Einstein on overcoming the perihelion motion. He was quite astonished that Einstein calculated so rapidly the precession of Mercury’s perihelion. In fact the basic calculation has already been done two years earlier with Michele Besso in the Einstein-Besso manuscript. Einstein transferred the basic framework of the calculation from the Einstein-Besso manuscript, and corrected it according to his November field equations

In November 1915 Einstein could calculate so rapidly the precession of Mercury’s perihelion for another reason. Einstein’s November 11 field equations for the metric tensor are the field equations for the gravitational field in the November 18 paper. The added coordinate condition, determinant equal to 1 (from Einstein’s November 11 paper), implied by the assumption of an electromagnetic origin of matter, was essential for Einstein’s calculation of the precession of Mercury’s perihelion

The November 11 field equations are non-linear partial differential equations of the second rank, and there is no general solution to these equations. Solving the field equations give the components of the metric tensor. In his November 18 paper Einstein tried to find approximate solutions

What happened during the week of November 18–25, 1915? After or while working on the solution of the problem of the Perihelion of Mercury, Einstein could resolve the final difficulties in his November 11 theory. It took him an extra week to arrive at the November 25 field equations. On November 26 Einstein wrote his close friend Heinrich Zangger, however, only one colleague has really understood it [his theory], and he is seeking to clearly “nostrify” it (Abraham’s expression).This colleague was David Hilbert

Recall that on November 19 Hilbert sent Einstein a letter in which he congratulated him on overcoming the perihelion motion. Hilbert ended his letter by asking Einstein to continue and keep him up to date on his latest advances. Hilbert did not tell Einstein about the important talk he was giving the day afterwards. Hilbert presented on November 20 a paper to the Göttingen Academy of Sciences, “The Foundations of Physics”, including his version to the gravitational field equations of general relativity. Five days later on November 25, Einstein presented to the Prussian Academy his version to the gravitational field equations

At the end of the day it appears that Einstein did not “nostrify” Hilbert. After November 18 Einstein was no more influenced by Hilbert’s theory of matter, and he was thus not in competition with him anymore. His new field equations of November 25 with the new trace term are related to his work of November 4, and appear to have sprung from it

In two papers (here and here) I derive Einstein’s November 25, 1915 field equations from Einstein’s November 4, 1915 field equations and connect between the two. In his 1916 review paper, “The Foundation of the General Theory of Relativity” Einstein connected between his  November 4 and November 25 field equations and I follow his derivation

Update December 5, 2014. It took me two years to formulate the above ideas, to write them down and get them onto a scholarly paper. But finally I found a way to do this and yesterday I uploaded the paper.

Here it is: “Did Einstein ‘Nostrify’ Hilbert’s Final Form of the Field Equations for General Relativity?”

Albert Einstein as a Young Man