למה באקדמיה מסלקים אנשים עם בעיות בריאות

האקדמיה היא ברובה אשכנזית, גזענית (מעסיקה מיעוט קטן של בעלי עור שחום) ולא מעסיקה בעלי מוגבלויות

אני מודה שאני אשכנזייה. אבל חסר לי משהו בדנ”א ולכן אני פסולה באקדמיה. מגיל 13 הייתי חולה כל הזמן ומגיל 13 עד גיל 18 כמעט ולא הייתי בבית ספר. כמעט כל יום הייתי מגיעה למיון עם התקף אסתמה ועברתי בסביבות עשרים ניתוחי אף אוזן וגרון, בעידן שבו פרוצדורה פשוטה שהיום נעשית במרפאה, אז היו עושים אותה בחדר ניתוח. הייתי סתומה בסטרואידים כי באותה תקופה עוד לא היו משאפים נגד אסתמה והטיפול היה זוועתי. ולא היו אז מחלקות ילדים ועוד לא היו ניתוחים מתקדמים עם סיבים אופטיים. היו נוהגים לפתוח לילדים את כל הלסת העליונה וככה להיכנס לסינוסים. זה היה זוועת עולם. כמו ניתוח מהמאה ה-19. ואחרי הסיוטים האלה הגעתי לבחינות הבגרות עם קשיי נשימה ובקושי עברתי על ממוצע 80. הכל 3 יחידות. בגלל שהחסרתי כל כך הרבה מבית הספר זרקו אותי מבית ספר אליאנס ברמת אביב לבית ספר הזדמנות שניה. אמא שלי ניגשה למנהל אילן טל ניר והתחננה בפניו: “תשאיר את הילדה, היא חולה. היא מחסירה בגלל שהיא כל יום במיון”. וטל ניר לא הסכים אפילו להכניס את אמא שלי לחדר שלו. הוא נפנף אותה במסדרון. הילדה שלה מפגרת וזהו. שתעוף לבית ספר הזדמנות שניה. שם בבית הספר להזדמנות שניה, בין כל התלמידים שנשרו מכל בתי הספר בתל אביב, המורים קראו לי “גאונה”. או, הגיעה אלינו גאונה! וחשבתי מי יודע מה, באמת אולי אני איינשטיין… טוב, לעומת התלמידים בבית הספר שם הייתי מבריקה. אבל שוב החסרתי המון מבית ספר בגלל המחלות שלי. וסיימתי את הבגרות הכל על 3 יחידות כי בבית ספר להזדמנות שניה אין 5 יחידות

לצבא גייסו אותי על פרופיל 45 וכל הטירונות ביליתי במרפאה. יום אחד חטפתי התקף אסתמה, הגעתי למיון ועשו לי החייאה, חברו אותי למוניטור והכל וגם הזריקו לי 500 מיליגרם הידרוקורטיזון. זה מה שעושים כדי לנסות להציל מישהו בהתקף אסתמה. והצבא הוריד לי את הפרופיל ל-24 ול-21 ושוחררתי מהצבא. ואז התנדבתי לשירות של שנתיים כי סוף סוף רציתי להיות כמו כולם, כמו הבריאים. העיפו אותי מאליאנס לבית ספר של בעלי יכולת נמוכה אז חשבתי שאולי בצבא זה יהיה אחרת

נרשמתי לתואר ראשון באוניברסיטת תל אביב ובפוקס קבלו אותי עם הבגרות העקומה שהייתה לי. ואז יום אחד אחרי התואר הראשון ובמהלך התואר השני נפגשתי עם פסיכולוג בשם ד”ר משה טלמון. הוא היה מקבל לייעוץ לפגישה אחת. באותה תקופה זה היה משהו חדש כי הטיפול הנהוג היה טיפול פרוידיאני. ורציתי רק ייעוץ חד-פעמי. הוא אמר לי: לכי תעשי דוקטורט, זה יעלה לך את הביטחון העצמי. הוא חשב שבאקדמיה דווקא יקבלו אותי למרות המחלות שלי. האמנתי לו. לא העליתי בדעתי שהאקדמיה היא בדיוק כמו בית הספר אליאנס הצפונבוני מרמת אביב: אליטיסטית, סנובית ולא מקבלת אנשים שיש להם פגמים פיסיולוגיים

הלכתי למכינה מטעם הטכניון (מתמטיקה ופיסיקה) בתל אביב, עשיתי השלמות לתואר ראשון בגאופיזיקה יחד עם תואר שני במכון כהן להיסטוריה ופילוסופיה של המדע, מן קומבינציה שהציעו באותה תקופה במכון כהן (לימודים בפקולטה למדעים מדוייקים ותואר שני בהיסטוריה ופילוסופיה של המדע). כתבתי את עבודת המאסטר על היסטוריה של הגיאופיסיקה, היסטוריה של הכאוס (מדעים פלנטריים ומזג האוויר), ואז כמה מפליא התחיל סכסוך בין המנחה שלי פרופסור פ’ לבין הקורא של עבודת המאסטר שלי, פרופסור מאוניברסיטת תל אביב, שנפטר לפני כמה שנים. הפרופסור הזה נתן לי את הציון הבא על עבודת המאסטר

96

ואילו פרופסור פ’ העניק לי ציון 80 על העבודה. הקורא של עבודת המאסטר כעס נורא: 80? הוא התחיל לומר לפרופסור פ’ שהוא לא יודע פיסיקה ולא מבין מה כתוב בעבודה שלי. פרופסור פ’ נעלב נורא והחזיר לו בעלבונות. ואז הפרופסור הקורא של עבודת המאסטר שלי אמר לפרופסור פ’: “אין לך הרבה פרסומים!” והם המשיכו לריב. ופרופסור פ’ נעלב נורא וככה לא קבלתי תעודת הצטיינות. אתם מבינים, בגלל מלחמות אגו ועלבונות של פרופסורים, שלא קשורים לסטודנטים בכלל, הסטודנטים משלמים מחיר כבד. תארו לכם שהייתי מקבלת תואר שני בהצטיינות. במצב שלי עם בעיות הבריאות שלי זה היה עוזר לי למצוא עבודה

עברתי לעשות דוקטורט באוניברסיטה העברית. בינתיים התברר שיש לי עוד מחלה כרונית. אבל שוב נתקלתי במלחמות בין הפרופסורים בהיסטוריה ופילוסופיה והיסטוריה ופילוסופיה של המדעים. ואת המשך הסיפור שלי כתבתי בפוסט הזה. בקיצור, יחד איתי סיימו דוקטורט בהיסטוריה ופילוסופיה של המדע כמה אנשים, חלקם בעלי הישגים פחות או יותר כמו שלי וחלקם בעלי הישגים פחותים משלי. אני קבלתי שני פרסים בדוקטורט, פרס אדלשטיין ופרס בר הלל, ויכול להיות שגם הם קבלו פרסים, כי היה נהוג לתת את פרס אדלשטיין ופרס בר הלל לדוקטורנטים מצטיינים. הפרופסורים מהיסטוריה ופילוסופיה של המדע דאגו לכולם למשרות באקדמיה שמפרנסות אותם עד היום: חלקם סגל אקדמי וחלקם עמיתי הוראה קבועים. רק אותי הם סילקו וזה היה מאוד בולט שסולקתי בגלל בעיות הבריאות שלי והיה להם גם נח להסתכסך אחד עם השני על הגב שלי. האוניברסיטה העברית ניסתה להסתיר את מה שעשו לי באמצעות כל מיני קומבינות מושחתות, כדי שלא ידעו שבאקדמיה מסלקים אנשים עם בעיות רפואיות. ועד היום אין לי ממה להתפרנס

Advertisements

האוניברסיטה העברית מעניקה פרס לפרופסור חנוך גוטפרוינד שעשה לי פלגיאט

האוניברסיטה העברית החליטה להעניק לפרופסור חנוך גוטפרוינד את פרס שמואל רוטברג. אני שואלת: האם פרופסור חנוך גוטפרוינד מקבל את הפרס על זה שהוא עשה לי פלגיאט למאמרים ולספר שלי על אלברט איינשטיין ותורת היחסות הפרטית והכללית בהרצאה שהוא נתן בכנס בברלין ב-2015? האם הוא מקבל את הפרס על זה שהוא סילק אותי מכנסי איינשטיין והתעלל בי? אספר לכם את הסיפור כהלכתו: האוניברסיטה העברית וארכיון איינשטיין בראשות פרופסור חנוך גוטפרוינד ארגנו בינואר 2015 כנס בינלאומי לרגל מאה שנה לתורת היחסות הכללית של אלברט איינשטיין. זהו בדיוק תחום ההתמחות שלי, אלברט איינשטיין ותורת היחסות הפרטית והכללית. כתבתי בנושא זה שני ספרים שנרכשו על ידי אוניברסיטאות מובילות בעולם, כתבתי מאמרים רבים על אלברט איינשטיין ותורת היחסות הפרטית והכללית, מאמרים שהתפרסמו בכל העולם. מן הראוי שכבוגרת האוניברסיטה העברית אוזמן להרצות בכנס. אבל “למרבה הפלא” מארגני הכנס, פרופסור חנוך גוטפרוינד (מהאוניברסיטה העברית), פרופסור ימימה בן מנחם (מהאוניברסיטה העברית) ופרופסור דיאנה בוכוולד (מפרויקט איינשטיין), שיבצו במקומי מרצים, שתחום התמחותם כלל אינו איינשטיין ותורת היחסות הפרטית והכללית, מרצים שלא מבינים כלום באיינשטיין ובתורת היחסות וגמגמו וקשקשו שטויות וטעויות בהרצאה שלהם וכל זה בפני קהל מדענים שכלל כמה מומחים בעלי שם מהעולם בתחום תורת היחסות הכללית, הוי לאותה בושה! הנה ההודעה על הכנס

einst2

כמה חודשים אחר כך בחודש דצמבר 2015 יצא המרצע מן השק: נערך בברלין במכון מקס פלאנק כנס בינלאומי לרגל 100 שנה לתורת היחסות הכללית של איינשטיין. כמובן פניתי וביקשתי להרצות בכנס אבל לא הוזמנתי להרצות. הנה ההודעה על הכנס

conference Berlin

וכך כשאני יושבת בבית צפיתי בהרצאות הכנס שהועלו לאינטרנט. והנה בהרצאת הפתיחה בארוחת הערב החגיגית קיבל פרופ’ חנוך גוטפרוינד את כבוד מתן ההרצאה הראשונה. פרופ’ חנוך גוטפרוינד הרצה על: “מאה שנים לתורת היחסות הכללית – מה אנו חוגגים?”. וראו איזה פלא, פרופ’ חנוך גוטפרוינד, נשיא האוניברסיטה העברית לשעבר, מרצה רעיונות מתוך המאמרים והספר שלי, מבלי להזכיר את שמי. בדיון בשולחן עגול פרופ’ חנוך גוטפרוינד אפילו ציטט מבלי להרגיש טעות אחת שנפלה במאמר שלי ובספר שלי. אם כך יש סיבה לכל דבר: סולקתי מכנסי איינשטיין כדי שלא אפריע לפלגיאט והוא, שכנראה לא היה מודע לנפלאות האינטרנט, חשף את הגניבה. בסוף ההרצאה זכה פרופ’ חנוך גוטפרוינד למחיאות כפיים סוערות. אודה על האמת מאוד נהניתי ממחיאות הכפיים הסוערות. ועל כך רבותי מוענק פרס שמואל רוטברג לפרופ’ חנוך גוטפרוינד

נכתב The Road to Relativity בספר של פרופ’ חנוך גוטפרוינד

cosmo

הערה מספר 4 מציינת את המקורות הביבליוגרפיים. כמובן שהשם שלי והמאמר שלי לא נמצאים שם למרות שמה שכתוב למעלה לקוח ממאמר שכתבתי ב-2013 כפי שתראו מיד. אז למה לא להוסיף גם את השם שלי ואת המאמר שלי להערה מספר 4? כי זה לא מכובד להוסיף את השם שלי אז פשוט גונבים ממני

notes

תשוו את זה לקטעים מהמאמר שלי שנכתב שנתיים קודם לכן

George Gamow and Albert Einstein: Did Einstein say the cosmological constant was the “biggest blunder” he ever made in his life?”, ArXiv: 1310.1033v [physics.histph], 03 Oct, 2013.

gamow2

gamow

blunder1

blunder2

אני קבלתי את ההודעה הבאה

gate

חמישים אנשים קראו את המאמר שלי אבל לא ציטטו אותו. לעומת זאת ציטטו את הספר של פרופ’ חנוך גוטפרוינד בדיוק בקטע שמדבר על ג’ורג’ גמוב ואלברט איינשטיין במאמר הבא

Allen I. Janis writes in his review: “The Road to Relativity: The History and Meaning of Einstein’s ‘The Foundation of General Relativity’.” American Journal of Physics 84, 2016:

cite

Gamow