כבשה שחורה ותככים בהיסטוריה ופילוסופיה של המדעים

יום אחד מישהו שאל בפייסבוק: האם הייתם עוזבים סביבת עבודה או סביבת מחקר רעילה? כל האנשים ענו פה אחד: כן, היינו עוזבים כזו סביבה רעילה בגלל שהשלווה הנפשית שמשיגים מסביבה לא רעילה תזניק את האושר שלכם ואת התפוקה שלכם. סביבת עבודה/מחקר רעילה תמשיך להתיש אתכם ולהוריד אתכם למטה, להוריד לכם את הביטחון העצמי ואת הערך העצמי שלכם. היינו אפילו עוזבים כזו סביבה רעילה נוראית אבל שהיא ממש אידיאלית בכל מובן אחר לטובת סביבה שיש לה מספר חסרונות לא מבוטל אבל אנשים פנומנליים. אם נשארים בסביבת עבודה/מחקר רעילה זה מגיע עם תג מחיר בריאותי. אתם לא יכולים אפילו להאמין כמה מתח וחרדה אתם יכולים להביא הביתה עד שאתם עוזבים ואז אתם מבינים שהחיים שלכם בבית חזרו להיות שפויים ונהדרים שוב פעם. יש סיכוי טוב מאוד שאנשים בסביבה הרעילה ימשיכו לדרוס אתכם אם תישארו שם. צאו עכשיו מסביבת העבודה/המחקר הרעילה ותשמרו על הבריאות המנטאלית שלכם. אבל לפני שאתם הולכים ויוצאים מהסביבה הרעילה אל תשכחו ליידע את האנשים שם מדוע אתם עוזבים וכמה שהם רעילים. ותיידעו גם אנשים אחרים, בגלל שאנשים בסביבת עבודה/מחקר רעילה מפיצים עליכם שמועות לא נכונות שמזיקות לכם במקומות אחרים. ולמען אנשים אחרים תקוו שימיהם של האנשים הרעילים בתפקידים הבכירים שלהם באותה סביבה יהיו ספורים. לפיכך, פנו אלי אנשים שסיימו איתי דוקטורט וביקשו ממני להעלות מחדש את הפוסט הזה שפורסם כבר לפני שלושה חודשים על התכנית להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים בירושלים כי (אני מצטטת במדויק את מי שביקשו) “מה שאתה עושה לחברך ייעשה לך” (הפרופסורים מקבלים את מה שמגיע להם). ערכתי אותו מחדש והוא מוגש כאן בפניכם

באפריל אני מקבלת מייל מפרופסורית שנקרא לה כרגע יוד: “הצעתי ל-נ… שמארגן את הכנס של האגודה להופ שיקדיש מקום בכנס הקרוב לדיון בספריך. הוא השיב שיביא זאת לישיבה של הועדה המארגנת”. הכוונה היא לכנס ה-17 של האגודה להיסטוריה ופילוסופיה של המדע שנערך במכון ון ליר בירושלים, הכנס השנתי של האגודה. פרסמתי שלושה ספרים על איינשטיין באנגליה. אפשר למצוא אותם בספריות של אוניברסיטת פרינסטון, המכון הטכנולוגי בציריך (איפה שאיינשטיין סיים את לימודיו), באוניברסיטת סטנפורד וכולי’. נ… הוא פרופסור באוניברסיטת בן גוריון, מעריצים אותו בתחום שלנו בהיסטוריה ופילוסופיה של המדעים כאילו שהוא סגן של אלוהים. וכל זאת למה? כי הוא גם רופא וגם היסטוריון של הרפואה. כמו שהפרופסור מבוסטון שהיה מנטור שלי הרבה שנים, שנקרא לו פרופסור ג’, היה נוהג לומר: “הוא דוקטור אמיתי”, כלומר רופא, לא כמונו. במאי פרופסור יוד עונה לי: “נ… ענה סוף סוף לאחר כמה תזכורות ואמר שהכנס עמוס אבל הבטיח שנארגן משהו נפרד. בכל מקרה ברכות על המאמר”. פרסמתי מאמר בכתב העת הכי יוקרתי בתחום שלנו להיסטוריה ופילוסופיה של הפיסיקה. אתם באמת חשבתם שיעשו לי השקה לספרים שלי בכנס השנתי של התחום שלנו? לגברת חשובה מפנים מקום בכנס עמוס. אבל אני כבשה שחורה בתחום שלנו ולכן זה הכל היה הצגה מבוימת. ברור שעשו השקות לספרים בכנס, אבל השקות לספרים של פרופסורים מיוחסים ובעלי מעמד

למרות זאת הגעתי לכנס השנתי של האגודה להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים במכון ון ליר. בצהרים כולם ירדו לאכול ארוחת צהרים בקפטריה המפוארת של המכון בבניין פולונסקי החדש. שאלתי כמה עולה ארוחה ואמרו לי: 50 שקל. אני עמית מחקר (שזה מינוי ללא משכורת) באוניברסיטת חיפה ואין באפשרותי לשלם סכום כזה על עוף מכובס עם צ’יפס יבש ומקופל או אורז. התיישבתי בשולחן בודד בקפטריה. כל המי ומי של ההיסטוריה והפילוסופיה של המדעים היו בקפטריה, הזמינו ארוחה וקינוחים וקפה ושתיה ועוד קינוח ועוד קפה ולרגע היה נדמה כאילו זה משתה מפואר ברומא העתיקה. אנשים עברו עלפני השולחן שלי ולא אמרו לי שלום, התייחסו אלי כאילו אני אוויר. כאמור אני כבשה שחורה ותיכף תבינו גם למה. ואז לפתע הגיעו שתי פרופסוריות מהתכנית להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים בירושלים, פרופסור יוד ופרופסורית נוספת שנקרא לה אלף. פרופסור יוד הציעה לקנות לי ארוחה. מה זה בשבילה 50 שקל? יש לה פנסיה תקציבית גדולה מהאוניברסיטה העברית. כמובן שסירבתי. היא קנתה לי מיץ תפוזים. פרופסור יוד ופרופסור אלף קנו לעצמן ארוחות והתיישבו לידי כדי להראות לכל המי ומי ולכל האנשים מהתחום שהן “תומכות” בי. פרופסור אלף התרפסה בפני פרופסור יוד הבכירה יותר וזה היה מחזה פאתטי. אבל הרבה יותר פאתטי היה המצב שלי אחר כך, מפני שאנשים בתחום שלנו לא התייחסו לכל זה ברצינות, הם הבינו שזו הצגה שנועדה לצרכי תעמולה ומצבי הלך והתדרדר. פעם פרופסור ממכון כהן להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות באוניברסיטת תל אביב שלח לי תובנות על התכנית להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים בירושלים וממה שהוא אמר לי משתמע שהוא יודע הרבה מאוד ממה שאני עומדת לספר לכם עכשיו כאן בפוסט

אני רוצה לשוב לפרופסור יוד שהיא מבוגרת ממני ב-20 שנה. היא הייתה החברה הכי טובה של המנחה שלי לדוקטורט שנקרא לה פרופסור מם. ב-2004 המנחה שלי פרופסור מם נפטרה מסרטן בגיל 59. לפני שהמנחה שלי נפטרה פרופסור יוד הייתה גם חברה שלי ולכאורה אהבה אותי ואני עזרתי לפרופסור יוד. בסביבות 1998 היא ביקשה ממני: “גלינה את יכולה להביא לי מפריס את הספר על פואנקרה, אני אשלם לך”. ברור שהיא תשלם מתקציב המחקר שלה. אז שלחתי לה מאמרים וסחבתי לה בומבה של ספר במזוודה כאשר חזרתי מפריס. זה ספר בלטה כחול כהה, אסופה של מאמרים על אנרי פואנקרה. באותה תקופה עוד לא היה אמזון ולא היו משלוחים של ספרים דרך האינטרנט

IMG-8325 (1)

במכתב המלצה שאותו פרופסור יוד כתבה לי בשנת 2000 והוא הגיע לידי אחר כך היא כתבה עלי: “גלינה היא מן המוכשרות ביותר בין התלמידים שהיו אי פעם בתכנית להיסטוריה ופילוסופיה של המדע. עבודת הדוקטורט שלה על פואנקרה מקורית ומרתקת והיא כותבת מאמר אחר מאמר בשקידה מדהימה ובהצלחה מרשימה בתחום הפרסום”. הנה

Galina

אולם ב-2004 המנחה שלי לדוקטורט נפטרה. ואחר כך פרופסור יוד עשתה 360 מעלות סיבוב פרסה והתחילה להתנגד אלי. התחלתי להבין שכנראה פרופסור יוד לא הייתה כל כך חברה טובה של המנחה שלי פרופסור מם. נשמות טובות באקדמיה הסבירו לי שהיו סכסוכים ביניהן. ואכן התגלה שהן לא היו כאלה חברות טובות. אז מה קרה? אמרו לי: תראי, “יוד מרגישה (לא בטוח שזה נכון) ש-מם לקחה ממנה את הרעיון לעבודה על ההיסטוריה של פיסיקת הקוונטים, מם התקדמה בקריירה ובכך מנעה מ-יוד לעבוד על הנושא הזה. אם כך, במחשבה של יוד היא פשוט מחזירה. אבל היא מחזירה למישהו אחר [אני] שהיא חלשה. במבט לאחור. נראה שעשינו טעות שלא הבהרנו את הנושא הזה כאשר מם הייתה עדיין בחיים. יתכן שאף אחת מהן לא הייתה מוכנה להודות שהאחרת הייתה בתחרות חזיתית”. פרופסור מם כתבה את עבודת הדוקטורט שלה בארה”ב על הפירושים לפיסיקת הקוונטים, כלומר היא עשתה דוקטורט בהיסטוריה של פיסיקת הקוונטים. מתי לדעת הנשמות הטובות היא הספיקה לקחת את הרעיון מפרופסור יוד? האם היא לכאורה עשתה זאת כאשר שתיהן עשו תואר שני בפילוסופיה של המדעים באוניברסיטה העברית? בקיצור, מה שאני מבינה מכל זה הוא שהיה ריב בין נשים על מחקר (היסטוריה/פילוסופיה של פיסיקת הקוונטים, איינשטיין והקוונטים וכיוצא בזה) ואני התחלתי לשלם את המחיר אחרי שהמנחה שלי פרופסור מם נפטרה

כתבתי את עבודת הדוקטורט שלי על איינשטיין ופואנקרה וגיליתי שגם על זה היה ריב: פרופסור יוד רצתה לכתוב על פואנקרה והמנחה שלי פרופסור מם הציעה לי לכתוב דוקטורט על איינשטיין ופואנקרה וככה אני אהיה הראשונה שכתבה על איינשטיין, פואנקרה והיחסות בהנחייתה. כלומר, פרופסור יוד ופרופסור מם יחד הכניסו אותי לצרות שהובילו אותי למצב העגום שלי היום. פרופסור יוד התחילה לעבוד על פואנקרה ואיינשטיין כאשר אני הייתי דוקטורנטית ואני עבדתי על אותו הנושא בהנחייתה של פרופסור מם. לא ברור האם פרופסור יוד התחילה לעבוד על פואנקרה ואיינשטיין לפני שאני התחלתי לעבוד על הנושא הזה או אחרי. אבל אם היא התחילה לעבוד על הנושא הזה לפני שאני התחלתי לעבוד עליו, אז פרופסור מם ידעה שפרופסור יוד עובדת על פואנקרה ואיינשטיין ובמצב זה היא בכל זאת החליטה להנחות אותי על אותו נושא בדיוק שבו עובדת פרופסור יוד. ואני בתמימותי לא ידעתי מה קורה. היה לפרופסור מם עניין בנושא הזה של איינשטיין ופואנקרה והיחסות, למרות שהיא עסקה באיינשטיין והקוונטים

כמה שנים אחרי פטירתה של פרופסור מם הבנתי לאיזו צרה צרורה פרופסור מם ופרופסור יוד הכניסו אותי. ב-2011 כתבתי לפרופסור יוד על כך שהיא עבדה על אותו נושא שאני עבדתי בו בדוקטורט שלי, על פואנקרה ואיינשטיין. היא ענתה לי את התשובה הבאה: “ההצעה לספרי נכתבה (עם פואנקרה בכותרת) בשנת 1987-8 ומאמרי על תיאורים שקולים נכתב באותה שנה ופורסם שנה לאחר מכן. כמוכן נתתי קורס על קונבנציונליזם שכלל את פואנקרה לפני בואך לאוניברסיטה העברית. כל זה מתועד. לא התנגדתי שתכתבי דוקטורט על פואנקרה כי אינני רואה בפואנקרה את נחלתי הפרטית, וכך אמרתי גם למ… ששאלה מה דעתי. מאז מותה של מ… ניסיתי לעזור לך בדרכים רבות כפי שניסו גם אחרים. אני מצטערת שכל זה לא הביא אותך למקום שלפי דעתך את ראויה לו”. הנה

מיילעל כך אומר: הספר של פרופסור יוד התפרסם כמעט עשרים שנה אחר כך, לכן תמוה בעיני שהיא כתבה הצעה לספרה עשרים שנה לפני שהוא התפרסם. אחרי שאני כבר התחלתי לעבוד על פואנקרה ואיינשטיין פרופסור יוד פתחה שיעור בתכנית להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים על קונבנציונליזם, פואנקרה ואיינשטיין ולימדה את הנושא. פתיחת השיעור הייתה חלק מהתחרות בין פרופסור מם לפרופסור יוד, תחרות שפגעה בי. אין לי מושג מה קרה לפני שבאתי לאוניברסיטה העברית וזה גם לא מעניין אותי. ולגבי המשפט: “לא התנגדתי שתכתבי דוקטורט על פואנקרה… וכך אמרתי גם למ… ששאלה מה דעתי”. לא נראה לי שפרופסור מם ופרופסור יוד התחשבו האחת בדעה של האחרת ובטח שלא התחשבו בי. פרופסור יוד, את זוכרת שכתבת בשנת 2000 שעבודת הדוקטורט שלי מקורית? הנה מובא כאן שוב

Galina

לקח לי שנים להבין שפרופסור מם ניצלה אותי כדי לדפוק את פרופסור יוד. אני מגישה דוקטורט ב-1998 לפני שפרופסור יוד מספיקה לפרסם על פואנקרה ואיינשטיין והיחסות וככה אני ראשונה שכותבת עבודת דוקטורט מקורית על פואנקרה ואיינשטיין והיחסות בהדרכתה של פרופסור מם. אולם התכנית השתבשה כי פרופסור מם נפטרה ואחרי שהיא נפטרה ב-2004 פרופסור יוד התנקמה בי על מה שפרופסור מם עוללה לה. ולכן כאשר פרופסור יוד כותבת לי (ראו המייל למעלה) את הדבר הבא: “ניסיתי לעזור לך בדרכים רבות כפי שניסו גם אחרים. אני מצטערת שכל זה לא הביא אותך למקום שלפי דעתך את ראויה לו”, אז כפי שתראו בהמשך היא ו”אחרים” זרקו לי פירורים שיראו כמו עזרה אבל למעשה הם ניסו להיפטר ממני

הפרופסור ממכון כהן באוניברסיטת תל אביב סיכם את המצב בכמה משפטים שאת חלקם אני מביאה לכם כאן

ZZz

כן לא עושים דברים כאלה באוניברסיטה אבל בתכנית להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים באוניברסיטה העברית בירושלים עשו דברים כאלה. הגעתי לתכנית להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים כאשר הייתי צעירה ותמימה ולא היה לי מושג מה זה אקדמיה. לא העליתי בדעתי שיש שם מלחמות עולם ותככים ולא חשבתי לרגע שאני צריכה לדבר עם אנשים כדי לשאול מישהו על סכסוכים, כי לא חשבתי שבאקדמיה בכלל קיימים סכסוכים

פרופסור יוד היא מאוד מקושרת באוניברסיטה, לה ולבעלה שהוא גם פרופסור באוניברסיטה יש קשרים רבים, היא נמצאת בתפקיד גבוה ואילו אני חסרת מעמד. כאשר היא התנקמה בי, היא חיסלה אותי מבחינה אקדמית. אני בסך הכל הגעתי לאוניברסיטה העברית לפרופסור מם ועשיתי את מה שהיא אמרה לי לעשות. חשבתי שהיא רוצה את טובתי. עבדתי מאוד קשה! שנים אחר כך גיליתי שמנחה זה לא אבא ולא אמא ומה שמעניין מנחים זה רק טובת עצמם ולא טובת המונחים שלהם. ותשאלו נכון: למה הריבים והסכסוכים האלה בין הפרופסוריות יוד ומם – שהם בכלל לא קשורים אלי והם כנראה התחילו עוד לפני שהגעתי לעשות דוקטורט באוניברסיטה העברית – צריכים להרוס לי את הקריירה? כי אולי ככה מטפסים בדרגות באקדמיה בארץ על ידי זה שדורסים את האנשים שעובדים קשה

 אני לימדתי באוניברסיטה העברית במשך כמעט 9 שנים. כלומר, לימדתי בתכנית להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים פיסיקה ובפקולטה לחקלאות לימדתי פילוסופיה של המדעים. סך הכל לימדתי מ-1994 ועד 2002; כמעט עד שהמנחה שלי נפטרה. ב-2002 השיעור שלי בפקולטה לחקלאות הופסק פתאום בתירוץ שנגמר התקציב. ראוי לציין שאחיה של פרופסור יוד הוא פרופסור בפקולטה לחקלאות. אז נלך אחורנית מעט. יום אחד כאשר הייתי לקראת סיום הדוקטורט נגשה אלי דוקטור שנקרא לה עין ושאלה אותי האם אני מעוניינת ללמד פילוסופיה של המדעים בפקולטה לחקלאות, ששייכת לאוניברסיטה העברית. עניתי שכן וככה התחלתי ללמד שם. הסיפור של דוקטור עין הוא לא פחות ממצמרר. היא הגיעה כמטאור אחרי דוקטורט בארה”ב (מאוניברסיטת לוס אנג’לס, קליפורניה) על ניוטון והסודות שלו לתכנית להיסטוריה, פילוסופיה וסוציולוגיה של המדעים בירושלים. את התואר הראשון והשני היא עשתה בפילוסופיה באוניברסיטה העברית. פרופסור מם ופרופסור יוד קבלו אותה לתפקיד של מרצה בכירה בתכנית. למען האמת פרופסור מם הציגה אותה כמטאור כדי לבלום דוקטור שנקרא לו גימל, שסיים דוקטורט באוניברסיטת אוקספורד והיה מועמד ברור למשרה. דוקטור גימל הוא בעל תואר ראשון בפילוסופיה ותואר שני בהיסטוריה, פילוסופיה וסוציולוגיה של המדעים – שניהם מהאוניברסיטה העברית. אתמול בדיוק הזכירו לי את הסיפור של דוקטור עין: כמה חודשים אחרי שהיא התקבלה למשרה התגלה אצל אמא שלה סרטן במח ואמרו לה שיש לה שנה אחת לחיות. בחודשים הראשונים האמא עוד דברה ואחר כך כבר לא תקשרה. דוקטור עין, אמא לילדה קטנה התקשתה לתפקד אקדמית אבל נדרשה להציג הישגים אקדמיים מוכחים כדי להישאר בתכנית. משלא הצליחה לעמוד בדרישות אלו בשל מצבה האישי היא סולקה מהתכנית. אחרי סילוקה אמה נפטרה ושנתיים אחר כך היא עצמה התגרשה. דוקטור עין ערכה ושכתבה כתבי יד (שלא פורסמו) של ניוטון שנמצאים בספריה הלאומית בירושלים. היא פרסמה ספרים על הדוקטורט שלה ב-2003 באנגלית וב-2005 בעברית. שנתיים אחר כך פרופסור יוד נהייתה אוצרת של תערוכה בספריה הלאומית שעסקה בכתבי היד של ניוטון ובנושא של הדוקטורט של דוקטור עין, סודותיו של ניוטון, שעליו דוקטור עין כתבה את שני הספרים

כאשר הייתי לקראת סיום הדוקטורט שלי בשנת 1997, פרופסור מם הוקפצה ישירות מתואר דוקטור לדרגת פרופסור מלא. יחד איתה הוקפץ מתואר דוקטור לדרגת פרופסור מלא פרופסור נוסף שנקרא לו פרופסור אלף. הגורל הטראגי היכה בשניהם, גם בפרופסור מם וגם בפרופסור אלף, שניהם נפטרו מסרטן באותו הגיל 59. המנחה שלי פרופסור מם כל כך הייתה גאה שהיא הוקפצה ישירות לדרגת פרופסור מלא בלי לעבור באמצע את שלב הפרופסור חבר. אני הייתי תמימה ולא הבנתי כלום באקדמיה והאמנתי לה שפירושו שהיא טובה יותר מאחרים. נכון פרופסור אלף ופרופסור מם שניהם הצליחו בתחום פרסום המאמרים. העניין הוא שפרופסור יוד לא הוקפצה ישר יחד איתם לדרגת פרופסור מלא והיא קבלה באותו הזמן דרגת פרופסור חבר וקבלה דרגת פרופסור מלא כמה שנים אחר כך כאשר היא פרסמה את הספר שלה על פואנקרה. כלומר, היא קבלה קידום לפרופסור מלא על סמך הספר שאותו היא פרסמה על פואנקרה ובו היו פרקים על איינשטיין ופואנקרה. הספר שלה על פואנקרה צוטט כמעט 90 פעמים ואילו הספר של פרופסור מם צוטט כמעט 440 פעמים. הספר של פרופסור מם ז”ל, שיצא לאור בשנת 1999 נבחר כספר הטוב ביותר להיסטוריה אינטלקטואלית לאותה שנה והיא קבלה את פרס פולונסקי. היום לצערי אני למודת ניסיון ואני יודעת שבאקדמיה יש הרבה פוליטיקה ואינטרסים ומדובר בתחרויות פנימיות בין פרופסורים ומי שמשלם את המחיר מהכעס שנוצר בגלל התחרויות והיריבויות בין הפרופסורים האלה הם אנשים כמוני

ב-2008 הנשמות הטובות, שספרו לי על הסכסוכים בין פרופסור מם לפרופסור יוד, לחצו על פרופסור יוד שתזמין אותי ללמד שיעור על איינשטיין באוניברסיטה העברית והיא הסכימה. בשיעור שלי על איינשטיין הועבר סקר רמת הוראה והסטודנטים מילאו את השאלונים. אבל האוניברסיטה לא חישבה את סקר רמת ההוראה ונתנה את התירוץ שלא היו מספיק סטודנטים שהשיבו על סקר רמת ההוראה; ואחרי סמסטר אחד נסגר השיעור שלי. לכאורה סגירת השיעור שלי הייתה לגיטימית אבל למעשה סולקתי. מוסדות אקדמיים אחרים בארץ הבינו שפוטרתי מהאוניברסיטה העברית. כמובן בלי שום הצדקה והפסדתי הזדמנויות ללמד במקומות שונים

נשוב לפרופסורית אלף מתחילת הפוסט הזה. היא סיימה דוקטורט ב-1998 אצל פרופסור אלף (הגבר), שהוקפץ לדרגת פרופסור מלא ישירות מתואר דוקטור יחד עם המנחה שלי פרופסור מם. הפרופסורית אלף היא נחמדה אבל היא עושה כל מה שפרופסור יוד רוצה שהיא תעשה בייחוד בכל מה שנוגע למניפולציות נגדי. היא הזרוע המבצעת של פרופסור יוד. זוכרים שסיפרתי לכם קודם שאחיה של פרופסור יוד הוא פרופסור בפקולטה לחקלאות ברחובות? זה מזכיר לי שבשנות ה-1970 שודרה הסדרה “הכל נשאר במשפחה”. ב-2009 הפרופסורית אלף נהייתה המנהלת של שלוחת מרכז נוער שוחר מדע ע”ש יוסף מאירהוף בפקולטה לחקלאות וב-2010 פרופסור יוד כבר קבלה אותה למשרת סגל בתכנית להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים

אני הרגשתי שהשפילו, רמסו ודכאו אותי לגמרי בהיסטוריה ופילוסופיה של המדעים. פרופסור יוד השיגה בת ברית חדשה, הפרופסורית אלף, שהתחילה להתחנף אליה כבר זמן רב לפני 2010 בתקווה שגורלה לא יהיה כמו שלי, אלא בדיוק ההפך מכך. שם המשחק הוא כזה: אם פרופסור יוד זורקת אותי אז הפרופסורית אלף תרוויח מכך, כי פרופסור יוד תקרב אותה. אבל המחיר של זה היה כבד, פרופסור אלף התחילה להיות משרתה של פרופסור יוד וזה כלל גם את ההתעללות בי: מצד אחד להיות נורא נחמדים אלי ומצד שני להרחיק אותי. יום אחד אני מגלה שהוציאו אותי מרשימת הדיוור של מרכז אדלשטיין להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים באוניברסיטה העברית. מה זאת אומרת? לכל האנשים מהיסטוריה ופילוסופיה של המדעים פרופסור אלף שולחת הודעות על הפעילויות של מרכז אדלשטיין כאשר השמות והמיילים שלהם מופיעים ב-“אל” ורק אלי היא שולחת מייל נפרד כאשר כתובת המייל שלי בשורת הנמען “מוסתר”. תוכנת הג’ימייל חושפת כאשר שולחים אליכם מייל מוסתר ובשורת ה-“אל” לא כותבים כלום וזו התוצאה

אדלשטיין (2)

 הפרופסורית אלף מציעה לי את אותה הצעה שכזכור הציעה לי באפריל השנה פרופסור יוד (ראו תחילת הפוסט הזה), לעשות השקה לספרים שלי. כאשר פרופסור יוד הציעה זאת, היא ידעה שלא יעשו לי השקה של הספרים שלי בכנס גדול של התחום. הפעם פרופסור אלף מציעה לעשות השקה לספרים שלי לא בכנס גדול אלא בפורום מאוד מצומצם בחדר הסמינרים של מרכז אדלשטיין. יבואו בין 5 ל-8 אנשים מקסימום לערב על הספרים שלי ואחר כך אני אשוב למעמדי הקודם בתחום של הכבשה השחורה

ככה כל הזמן יש לי הרגשה שהפרופסורית אלף נתונה לחסדיה של פרופסור יוד והיא חייבת לעשות את כל מה שזו רוצה שהיא תעשה. ההרגשה היא כזו: אם פרופסור אלף לא תעשה בדיוק את מה שפרופסור יוד רוצה, פרופסור יוד אולי תגלה עליה סודות ותעיף אותה מניהול מרכז אדלשטיין. לכן פרופסור אלף צריכה לרצות את פרופסור יוד. הסגידה הזאת לפרופסור יוד מרגיזה. עושה רושם שזה קשור בפרופסור אלף (הגבר) שהיה מאוד מוערך בתחום שלנו. אחרי שגיליתי שהייתה מלחמת עולם בין פרופסור מם לפרופסור יוד, אני לא אתפלא לגלות עוד מלחמות עולם בתכנית. במהלך 1996 פרופסור אלף הגבר היה באוניברסיטת קיימברידג’. שם הוא נהג להיפגש עם פרופסור לפילוסופיה של המדעים מאוניברסיטת חיפה, פרופסור שנקרא לו מם-חט. ב-1996 פרופסור מם-חט קיבל דוקטורט בהיסטוריה ופילוסופיה של המדעים מאוניברסיטת קיימברידג’. פרופסור אלף הגבר ופרופסור מם חט, שהיה אז דוקטורנט, נהגו לשבת יחד בסמינר בקיימברידג’ כל יום שישי במשך שנה שלמה. פרופסור מם חט הוא איש מוכשר מאוד. פרופסור אלף פרסמה את מרבית המאמרים שלה יחד עם פרופסור מם חט וגם את הספר שלה היא פרסמה יחד איתו. הספר עוסק בנושא הדוקטורט שלה וגם חלק מהמאמרים שלהם עוסקים בנושא הזה. פרופסור מם חט הוא תמיד המחבר הראשון במאמרים שלהם וגם בספר ששניהם הוציאו לאור הוא המחבר הראשון ופירושו של דבר שפרופסור מם חט הוא הכותב הראשי והעיקרי. ישנו רק מאמר אחד ששני הפרופסורים מם חט ואלף פרסמו בכתב עת פחות נחשב ובו פרופסור אלף היא המחברת הראשונה במאמר

זמן קצר אחרי שהמנחה שלי פרופסור מם נפטרה, בסביבות 2005, ארגנו לזכרה אירוע באוניברסיטה העברית. שמו כמה עותקים של הספר שלה שעוסק בהיסטוריה של תורת הקוונטים על השולחן ואני זוכרת שפרופסור אלף (שאז היא הייתה עוד דוקטור) עלתה ואמרה דברים לזכרה ודברה על הספר שלה. באותה תקופה פרופסור יוד כבר התחילה לקרב ולקדם את הפרופסורית אלף ולהרחיק אותי. בשנת 2000 פרופסור אלף נתנה הרצאה במרכז אדלשטיין על הספר של פרופסור מם. פרופסור מם ופרופסור יוד העירו לה על ההרצאה. ואת אותה ההרצאה היא נתנה באירוע לזכרה של פרופסור מם. להזכירכם אני כתבתי דוקטורט תחת הנחייתה של פרופסור מם ובדוקטורט שלי ישנם רעיונות שלה ממקור ראשון. עוד לפני שידעתי שיש לפרופסור יוד העדפה לפרופסור אלף חשבתי: למה פרופסור אלף אומרת מילים לזכרה של המנחה שלי לדוקטורט פרופסור מם? היא לא סיימה דוקטורט אצל פרופסור מם. אני סיימתי דוקטורט אצלה. למה לא קראתם לי לעלות ולומר דברים לזכרה ולדבר על הספר שלה? זה היה מאוד מוזר אבל הכל ברור ומובן היום

יום אחד בתחילת אפריל 2009 התקיים כנס של האגודה להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים במוזיאון המדע בירושלים. לכנס הגיעו כל האנשים שעוסקים בתחום של היסטוריה ופילוסופיה של המדעים בארץ. היו הרצאות רבות ובצהרים התקיים הדיון המרכזי שבו נכחו מרבית העוסקים בתחום, דיון שכותרתו הייתה: “על פרשת דרכים” – חברי האגודה דנו על העבר, ההווה והעתיד של התחום של ההיסטוריה והפילוסופיה של המדעים בישראל. בדיון הזה הפרופסורים הקובעים בתחום הביעו את דעתם. כאשר הגיע תורה של פרופסור יוד היא מיד נטפלה אלי. היא אמרה שיש לה “בייאס” לתחום של פילוסופיה של המדעים ושיש אחרים שמתעסקים בהיסטוריה של המדע, כמו למשל גלינה שעוסקת באיינשטיין ולא מן ההיבט המדעי. היא התחילה שם לדבר עלי ועל המחקר שלי על איינשטיין ועל זה שאני עוסקת באיינשטיין בצורה לא מדעית, מתמקדת באדם אחד, בביוגרפיה שלו והיה ברור ממה שהיא אומרת שזה שלילי ולא טוב, כי אני לא מה”בייאס” שלה. באותו הרגע היא חיסלה אותי מקצועית בפני כל העוסקים בתחום שלנו, כי היא מוערכת ואוטוריטה בתחום. והתגובה של פרופסור יוד אחר כך הייתה: “אני לא אוהבת שמתלוננים”. לחוקרת זוטרה אסור להתלונן כאשר חוקרת בכירה מנצלת את מעמדה להרוס אותה

ב-2012 כתבתי לפרופסור בפנסיה באוניברסיטה העברית שהוא מומחה לאיינשטיין ונקרא לו כאן חט. כתבתי לו את הדברים הבאים: “הייתי מאוד שמחה אילו היית מקים באוניברסיטה העברית מרכז ללימודי איינשטיין בדיוק כמו המרכז ללימודי איינשטיין בבוסטון של [פרופ’ ג’] עם קורסים (יחסות, קוונטים, פציפיזם, כבידה קוונטית, תורת איחוד השדות וכולי), הרצאות, הנחיה למאסטר ולדוקטורט, כנסים, מלגות וכולי”. וקבלתי ממנו את התשובה הבאה: “שלום גלי ,יוזמה להקמת מרכז כזה צריכה לבוא מ’היסטוריה ופילוסופיה של המדע.’ בעבר הייתה התחלה של יוזמה כזאת על ידי מ [פרופסור מם] ז”ל אבל זה מת יחד אתה”. הנה

חטט

חט

בפועל גם פרופסור חט וגם פרופסור נוסף שנקרא לו פרופסור יוד אלף (שניהם מבוגרים ממני ביותר מ-30 שנה והם כמובן מזמן בפנסיה) ופרופסור יוד, שלושתם פעלו אחרי מותה של המנחה שלי פרופסור מם כדי לחסל את התחום של איינשטיין בתכנית להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים. פרופסור יוד אלף היה אחד הקוראים של הדוקטורט שלי. הוא אמר שאני מאוד טובה ומוכשרת. אבל אחרי שהמנחה שלי נפטרה במקום ללכת עם האמת שאותה הוא אמר לאנשים, שאני טובה וראויה ומוכשרת, הוא נכנע לתכתיבים של פרופסור חט ופרופסור יוד. התוצאה הסופית הייתה שגויסו חברי סגל צעירים בתחום ההיסטוריה והפילוסופיה של המדעים (בחוגים להיסטוריה, פילוסופיה ובתכנית להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים) שתחום התמחותם רחוק כמזרח ממערב ממורשת איינשטיין והתורות שלו. כל זאת כדי שהם שלושתם יישארו היחידים המומחים לתחום של איינשטיין באוניברסיטה והצעד הראשון היה לסלק אותי

באותו החודש בדיוק במרץ 2012 ארכיון איינשטיין בשיתוף עם פרויקט איינשטיין בפסדינה השיקו פרויקט דיגיטציה, את האתר הרשמי של ארכיון איינשטיין, שכולל מידע וצילומים של המסמכים של אלברט איינשטיין. בארכיון איינשטיין מצויים כ-80,00 מסמכים והמטרה בפרויקט הדיגיטציה הייתה לשמר את המסמכים באופן דיגיטלי ולאפשר לגולשים גישה למסמכים אלה, שעד אז היו ספונים בארכיון. הפרויקט דרש תיאום בין גורמים בעלי מומחיות שונה – מידענים, ספרנים, חוקרים ואנשי מחשבים. עם השקתו, האוניברסיטה דווחה שמיליוני גולשים מכל העולם נכנסו לאתר תוך מספר ימים. האוניברסיטה ארגנה מסיבת עיתונאים חגיגית לעיתונאים מכל העולם. כשנתיים קודם לכן אני מגיעה לסמינר חוקרים ביסודות הפיסיקה, בפילוסופיה של הפיסיקה במרכז אדלשטיין ואני פוגשת שם את פרופסור יוד. היא מספרת לי שבארכיון איינשטיין מחפשים עובד/עובדים אבל אני לא מתאימה כי אני לא דוברת גרמנית שוטף. אתם מבינים את התירוץ שהיא נתנה למה לא להעסיק אותי בפרויקט הדיגיטציה? אני מומחית ידועה למורשת איינשטיין ולתורות שלו ומצאו תירוץ למה לא להעסיק אותי בארכיון איינשטיין. כאשר פרויקט הדיגיטציה עלה לאוויר נכתב ש”הוועדה האקדמית” מורכבת רק מאדם אחד, פרופסור חט, ובתודות הופיעה בין השאר פרופסור יוד. פרופסור חט הוא המנהל האקדמי של ארכיון איינשטיין ותעשו אחד ועוד אחד ותבינו הכל

 גם הפרופסור מאוניברסיטת תל אביב עשה אחד ועוד אחד והבין מיד הכל ולכן הוא כתב לי על פרופסור חט את הדבר הבא

גוטפרוינד

כן יש לי הסבר. ההסבר הוא שפרופסור חט רצה לסלק אותי מהתחום של איינשטיין בגלל קנאה. הוא חשב שאני מוכשרת (סליחה על חוסר הצניעות), אבל זה מה שדברו עלי באוניברסיטה העברית, ראו מכתב ההמלצה עלי של פרופסור יוד בתחילת הפוסט הזה; ושלוש שנים אחר כך הוא גם עשה פלגיאט נרחב לעבודות שלי

ב-2012 באותה שנה המנטור שלי, פרופסור ג’ מבוסטון, נפגש במיוחד לארוחת ערב עם פרופסור יוד שהייתה באותו הזמן עם בעלה בבוסטון כדי לבקש ממנה לעזור לי למצוא משרה כלשהי בארץ. פרופסור ג’ היה הקורא השני של הדוקטורט שלי ומאוד העריך את פרופסור מם. אבל הוא גם היה בקשר טוב מאוד עם פרופסור יוד. אם כן, כאשר פרופסור ג’ ביקש מפרופסור יוד שתעזור לי היא ענתה לו: “אין יותר משרות מחקר והתחרות על משרות הוראה היא מאוד אכזרית”. אבל זמן קצר אחר כך התקבלו לתכנית להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים בירושלים אנשי סגל חדשים. כתוצאה בתכנית להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים היו ארבעה חברי סגל שהם מומחים להיסטוריה של המדעים בעת העתיקה, בימי הביניים ובהיסטוריה של המדע עד המאה ה-17. אתם מבינים, ארבעה חברי סגל מתוך שמונה חברי סגל בתכנית להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים לימדו שיעורים באותו התחום! ואף אחד לא התעסק באלברט איינשטיין ובהיסטוריה של תורת הקוונטים (תחום המחקר של פרופסור מם). האוניברסיטה העברית מתגאה בכל מקום אפשרי שאיינשטיין היה מייסד האוניברסיטה. מן הראוי שילמדו את מורשתו, את ההיסטוריה של התורות שלו ואת הרעיונות שלו וכולי’. אבל אחרי מותה של פרופסור מם, תחום התמחותה נמחק לחלוטין מהתכנית להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים ובנוסף אני נחסמתי וככה הנקמה הושלמה. נאמר לי שהתקן שלה נסגר. אבל יותר מזה פרופסור מם הייתה פרופסור להיסטוריה של הפיסיקה המודרנית ובהדרגה אחרי מותה התחום הזה נמחק מהתכנית להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים

 ב-2015 האוניברסיטה העברית ארגנה כנס בינלאומי על איינשטיין במכון ון ליר. הוזמנו חוקרי איינשטיין הגדולים ביותר בעולם וכמה מרצים מהארץ. פרופסור יוד ארגנה את הכנס והייתה אחראית על שיבוץ המרצים. כמובן שרק אני לא הוזמנתי להרצות בכנס. פרופסור חט משך בחוטים מאחורה. הגעתי לכנס ושאלתי את פרופסור יוד: למה לא הוזמנתי להרצות, הרי אני ידועה בעולם כחוקרת מומחית לאיינשטיין ולתורת היחסות הכללית? והיא לא ענתה. במקומי שובצה… נחשו מי? פרופסור אלף, שאין לה מושג בתחום של איינשטיין, וכאשר היא דברה על תורת היחסות הכללית לא הבינו מה היא רוצה לומר. יחד איתה עלה לדבר בכנס פרופסור מם חט השותף הקבוע שלה לכתיבת המאמרים. כאמור הוא בחור מבריק אבל הוא לא יכל להציל אותה כאן. ההרצאה שלה נראתה ממש כמו קרקס ופרופסור יוד אחראית לבושה הזו שהיא הנחיתה על פרופסור אלף. כשפרופסור אלף דברה על הספר של פרופסור מם בערב לזכרה היא יצאה מזה בסדר גמור, אבל כאשר היא דברה על איינשטיין זה היה פשוט נורא, היא ביישה את עצמה מול מומחים בעלי שם עולמי

שנים חייתי בהכחשה, בגן עדן של שוטים. חיכיתי שמחר המצב שלי בהיסטוריה ופילוסופיה של המדעים ישתפר. אבל המצב שלי הלך ונעשה גרוע יותר. רק לאחרונה פרופסור יוד כתבה לי: “לי לא היתה כל בעיה בכך שעבדת על פואנקאה וגם כעת אין לי כעס עליך וכמו שאמרתי אם יהיה לי רעיון לעבודה בתחום או שתעלה אפשרות ריאלית אתמוך בך כפי שעשיתי כבר בעבר, אם גם ללא הצלחה משמעותית”. פתאום היה לי דה־ז’ה־וו לאימייל שקבלתי מפרופסור יוד ב-2011 (ראו יותר למעלה) וכמו שאומרים ירד לי סופית האסימון. זה הרי בדיוק מייצג את התדמית שפרופסור יוד יצרה לעצמה בתחום של היסטוריה ופילוסופיה של המדעים: תדמית של חוקרת מוערכת ואנושית. אתם מבינים, בגלל נדיבותה הרבה היא אפשרה לפרופסור מם להנחות אותי על פואנקרה ואיינשטיין והיא כמובן לא כועסת עלי. היא אף פעם גם לא כעסה עלי ואף פעם לא הייתה נגדי!! אני רק צריכה לשבת בשקט ולחכות שמחר היא תתמוך בי ותעזור לי ואני צריכה לדעת שיש סיכוי שזה לא יצליח למרות שהיא מאוד מתאמצת!! הבעיה היא שהמחר הזה לעולם לא יגיע

בינתיים פרופסור יוד ממשיכה לפרוח גם בפנסיה, להרצות בכל מקום בארץ וללמד במרכז האקדמי שלם בירושלים. אני לא מוזמנת להרצות בשום מקום בארץ ואף פעם לא נותנים לי להעביר שום סמינר כי אני כבשה שחורה בתחום. פרופסור מם הייתה במשך כמה שנים הנציגה של האוניברסיטה העברית בוועדה המייעצת של כתבי איינשטיין בקלטק בפסדינה. עם פטירתה ב-2004 פרופסור יוד נכנסה במקומה להיות בוועדה המייעצת של כתבי איינשטיין בקלטק. פרופסור מם הייתה בוועדה המייעצת של תערוכת איינשטיין שארגן מכון מקס פלנק בברלין לקראת 2005 ולמרבה הצער היא לא זכתה לראותה. אחרי מותה של פרופסור מם, פרופסור יוד שתפה פעולה עם מכון מקס פלנק בברלין. יחד עם פרופסור חט ומכון מקס פלנק בברלין הם ארגנו ב-2015 כנס בינלאומי בברלין על איינשטיין, שאליו הם נסעו להרצות וכמובן שגם לכנס הזה אני לא הוזמנתי להרצות. בהרצאת הפתיחה החגיגית, שבה נכחו כל המרצים והחוקרים החשובים של הכנס, פרופסור חט ביצע פלגיאט לעבודות שלי. בקיצור אחרי מותה של פרופסור מם, פרופסור יוד שגשגה וקבלה כמה מהתפקידים שהיו לפרופסור מם בתחום של איינשטיין והיא עדיין פורחת בפנסיה ויחד עם שני הקולגות שלה מהאוניברסיטה העברית, דינוזאורים שהם יותר מבוגרים מההורים שלי וגם הם פורחים בפנסיה – פרופסור חט, שב-2015 וב-2017 כאמור עשה פלגיאט נרחב לעבודות שלי ופרופסור יוד אלף, שגם הוא בין עורכי כתבי איינשטיין בקלטק בפסדינה – שלושתם יחד נצחו על אופרת הסילוק שלי מהתחום של איינשטיין ומהאקדמיה אחרי שהמנחה שלי פרופסור מם נפטרה ב-2004

מספרים - Copy

שלושתם מספרים על איינשטיין אצל יוסי אלפי. אלפי הוריד כבר את התמונה מהקיר שלו אבל מובא כאן קישור

המנחה שלי פרופסור מם נפטרה, אני סולקתי מהתחום של איינשטיין ומהאקדמיה בגלל נקמנות וקנאה (בעלי השררה ניצלו את המוגבלויות הפיסיולוגיות שלי שהקלו עליהם לסלק אותי) ותחום המחקר של איינשטיין חוסל בתכנית להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים; מזה 10 שנים לא מלמדים שם שום קורס על איינשטיין. האינטרסים האישיים והסכסוכים השתלטו על היסטוריה ופילוסופיה של המדעים. ובהדרגה התחום התחיל ליפול עד לסגירתה של התכנית להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים בירושלים השנה, דבר שמקרין לתחום בארץ בכללותו. היי שלום היסטוריה ופילוסופיה של המדעים

 

Advertisements

אודיסאת איינשטיין ליחסות הכללית Einstein’s Odyssey to General Relativity

מאמר שלי על דרכו של איינשטיין לתורת היחסות הכללית: אודיסאת איינשטיין ליחסות הכללית

סיינטיפיק אמריקן ישראל

“Einstein’s Odyssey to General Relativity”, Scientific American Israel

את המונח “אודיסאה” ליחסות הכללית טבע פרופ’ ג’ון סטצ’ל מאוניברסיטת בוסטון והוא מייצג את המסע המפרך של איינשטיין בדרכו ליחסות הכללית. ראו המאמר של סטצ’ל למטה

Odyssey to general relativity is John Stachel’s memorable phraseology. See:

Stachel, John (1979). “Einstein’s Odyssey: His Journey from Special to General Relativity”. In Einstein from B to Z, 2002.

I am sorry but this piece is in Hebrew. You can read my book General Relativity Conflict and Rivalries, my papers on Einstein and general relativity and a short summary below.

Picture1

מפייסבוק: מארחים את ד”ר גלי וינשטיין לדבר על איינשטיין

SF1

My drawing of Einstein:      האיור שלי של איינשטיין

איינשטיין צעיר

And the original (I tried as hard as I could to draw a young Einstein…):       המקור

תמונה1

The article discusses the following topics:

1907. The Happiest thought of my life.

3

1907-1911. The equivalence principle and elevator experiments.

4

1911. Deflection of light and explaining deflection of light using an elevator thought experiment.

5

1911-1912 (1916). The disk thought experiment, gravitational time dilation and gravitational redshift.

6

1912. The disk thought experiment and non-Euclidean geometry.

7

1912. Einstein to Marcel Grossmann: “Grossmann, you must help me or else I’ll go crazy!”. Grossmann searched the literature, and brought the works of Bernhard Riemann, Gregorio Curbastro-Ricci, Tullio Levi-Civita and Elwin Bruno Christoffel to Einstein’s attention. With Grossmann’s help Einstein searched for gravitational field equations for the metric tensor in the Zurich Notebook.

8

1913-1914. The Entwurf theory. In 1913, Einstein and Michele Besso both tried to solve the new Entwurf field equations to find the perihelion advance of Mercury.

2October 1915. Einstein realizes there are problems with his 1914 Entwurf theory. November 1915. Einstein’s competition with David Hilbert.

1

November 1915. Four ground-breaking papers: Einstein presents the field equations of general relativity, finds the advance of the perihelion of Mercury and predicts that a ray of light passing near the Sun would undergo a deflection of amount 1.7 arc seconds.

איינשטיין ותורת הקוונטים Einstein and the Light Quantum

In 1905 Planck, a coeditor of the Annalen der Physik, accepted Einstein’s paper on light quanta for publication, even though he disliked the idea of “light quanta”. Einstein’s relativity paper was received by the Annalen der Physik at the end of June 1905 and Planck was the first scientist to notice Einstein’s relativity theory and to report favorably on it. In the 1905 relativity paper Einstein used the notion, “light complex”, and he did not invoke his novel quanta of light heuristic with respect to the principle of relativity. He chose the language “light complex” for which no clear definition could be given. But with hindsight, in 1905 Einstein made exactly the right choice not to mix concepts from his quantum paper with those from his relativity paper. He focused on the solution of his relativity problem, whose far-reaching perspectives Planck already sensed. x

In the Electrodynamical part of the Relativity paper Einstein considers the system K. Very far from the origin of K, there is a source of electromagnetic waves. Let part of space containing the origin of coordinates 0 be represented to a sufficient degree of approximation by plane waves. Einstein asks: What characterizes the waves when they are examined by an observer at the same point 0, but at rest in the system k, moving relatively to K with constant speed v? x

Einstein applies the Lorentz transformation and transformation equations for electric and magnetic fields to the equations of the plane electromagnetic wave with respect to K. He obtains the Doppler principle, i.e., the frequency of electromagnetic waves as it appears in the system k and K: f’/f.   x

Einstein then finds the amplitude of the waves as it appears in the system k; the amplitude of the electric or magnetic waves A or A’, respectively, as it is measured in the system K or in the system k. Einstein gives the equation for the square of amplitude, Pointing vector. x

We expect that the ratio of the square of the amplitude of a given light complex “measured in motion” and “measured at rest” would be the energy if the volume of a light complex were the same measured in K and k. However, says Einstein, this is not the case.  x

Einstein thus instead considers a spherical surface of radius R moving with the velocity of light. He is interested in the light energy enclosed by the light surface. No energy passes outside through the surface of the spherical light surface, because the surface and the light wave both travel with the velocity of light. He calculates the amount of energy enclosed by this surface as viewed from the system k, which will be the energy of the light complex relative to the system k. The spherical surface – viewed in the system k – is an ellipsoidal surface. If we call the energy of the light enclosed by this surface E when it is measured in system K, and E’ when measured in system k, we obtain the equation that relates between E and E’.  x

Einstein realizes that, “It is noteworthy that the energy and the frequency of a light complex vary with the observer’s state of motion according to the same law”. x

Namely, E’/E = f’/f.     x

John Stachel read my manuscript and said that this formula corresponds to that of the light quantum hypothesis, and in hindsight this supplies extra evidence for the later hypothesis. Einstein’s aim is to show that the equation E = hv that he uses in the quantum paper takes the same form in any inertial frame. That is, E = hv is transformed to E’ = hv’ and thus the relativity postulate is not violated.  x

I wrote in my manuscript that Rynasiewicz wrote in 2005 (and even before that) that, “Einstein wraps up his derivation with what is clearly an allusion to the light quantum hypothesis”. Rynasiewicz adds that “What he does not draw attention to there is the intimate relation of this result to the relative character of simultaneity”.  x

However, Stachel told me that he was the first to notice that in his relativity paper Einstein implicitly referred to the light quantum hypothesis and he told me to delete Rynasiewicz’s comment. x

Then in light of my manuscript Stachel wrote the following paragraph, which reflects my manuscript, and also the collected papers of Einstein, which he edited

Before submitting his 1905 special relativity paper, Einstein had submitted the light quantum paper – the only one of his 1905 papers he considered truly revolutionary. “On a Heuristic Viewpoint Concerning the Generation and Transformation of Light”, sent to the Annalen on March 17th, 1905, and received by the Annalen a day afterwards. Indeed Einstein wrote Habicht in May 1905 about this paper, “It deals with the radiation and energy characteristics of light and is very revolutionary”.  x

This paper extended the range of application of Planck’s 1900 quantum hypothesis. In order to explain his law of black body radiation, which had been well-verified empirically, Planck was forced to assume that oscillators interacting with the electromagnetic field could only emit and/or absorb energy in discrete units, which he called quanta of energy. The energy of these quanta was proportional to the frequency of the oscillator: E = hv. But Planck believed, in accord with Maxwell’s theory, that the energy of the electromagnetic field itself could change continuously. x

Einstein now showed that, if this formula were extended to the electromagnetic field energy itself, a number of phenomena involving interactions between matter and radiation, otherwise inexplicable classically, could now be simply explained with the help of these light quanta. x

But, he was at work on his relativity paper too; so the question naturally arose, if the equation E = hv holds in one inertial frame of reference, will it hold in all others. If not, then Einstein’s relativity principle would be violated. Since h, the so-called quantum of action, is a universal constant, the question reduces to: Do the energy and frequency of a light quantum transform in the same way in passing from one inertial frame to another. And this is just what he demonstrates in his paper. x

Hence, not wanting to introduce a discussion of his still-quite-speculative light quantum hypothesis into a paper which he regarded as simply an extension of well accepted classical ideas from mechanics to electromagnetism and optics, he confined his proof to the classical level. x

Instead of “light quanta”, in his proof he introduced the rather awkward term “light complex”, a term that he soon dropped. x

In my paper discussing relativity and light quanta I bring both opinions and I also refer to Einstein’s Collected Papers. x

HUJI, Lucien Chavan

paper abstract

איינשטיין ותורת היחסות הפרטית: איינשטיין במשרד הפטנטים Einstein and Relativity: Patent Office

Einstein’s business card, Princeton  כרטיס ביקור

In the Patent Office Einstein hatched his most beautiful ideas, and there he spent his “Happy Bern Years”. These wonderful ideas led to his miraculous year works of 1905. Einstein was not an expert in academic matters, and he was out of academic world. Neither did he meet influential professors, or attend academic meetings. He discussed his ideas with his close friends and colleagues from the Patent Office. In 1907 he finally got his foot into the academic doorway; Einstein became a privatdozent and gave lectures at the University of Bern. However, his first students consisted again of his two close friends and another colleague from the Patent Office. Read my papers in the link below

Einstein and the Theory of Relativity

Helge Kragh Writes in his paper “A Sense of Crisis: Physics in the fin-de-siecle Era”:

If mass is of electromagnetic origin it will increase with the speed or kinetic energy of the body in question, such as shown by Abraham, Lorentz and other electron theorists in the early twentieth century. It followed that the concepts of mass and energy could not be strictly separate, but that they must be connected by an equivalence relation of the same kind that Einstein famously proposed in 1905 (namely, E = mc2). According to this point of view, matter was not really dead, it had merely metamorphosed into energy. Proposals of a mass-energy relationship predated Einstein’s theory of relativity, and they added to the feeling that the entire foundation of physics had to be reconsidered. Young Einstein agreed, but for very different reasons. He saw no merit in the fashionable electromagnetic research program”. x

I don’t agree with Kragh. Einstein was the first to propose the inertial mass-energy equivalence (namely, E0 = m0c2). Abraham, Lorentz, and Poincaré (fin-de-siecle scientists) did not explore the inertial mass-energy equivalence, “an equivalence relation of the same kind that Einstein famously proposed in 1905”. In 1908 Einstein wrote the German physicist Johannes Stark: “I was a little surprised to see that you did not acknowledge my priority regarding the relationship between inertial mass and energy”. See my paper. x

איינשטיין פקיד במשרד פטנטים.

נתחיל בשתי תובנות קלאסיות של חבריו של איינשטיין, שהן אופייניות מאוד לעולם האינטיליגנציה:

מקס תלמוד כתב ב-1932: “מצאתי את חברי [איינשטיין בברן]. סביבתו העידה על מידה רבה של עוני. הוא גר בחדר קטן ומרוהט בעוני. למדתי שהיה לו מאבק חיים קשה עם משכורת דחוקה של פקיד במשרד הפטנטים. קשייו הועצמו בגלל אנשים שקינאו בו והניחו בדרכו מכשולים. כבונוס חברי נתן לי עותק של פרסומו הראשון [על קפילאריות]”.

פרידריך אדלר [חברו של איינשטיין לספסל הלימודים בפוליטכניון] כתב לאביו ב-19 ליוני 1908 לאחר שזכה בתחרות מול איינשטיין על משרת פרופסורה באוניברסיטת ציריך ובסוף ויתר לאיינשטיין על המשרה: “איש בשם איינשטיין, שלמד באותו הזמן בו אני למדתי. אפילו שמענו כמה הרצאות יחד. התפתחותנו נראתה מקבילה: הוא התחתן עם סטודנטית בערך באותו הזמן כמוני ויש לו ילדים. אבל אף אחד לא תמך בו ולמשך זמן הוא כמעט גווע ברעב. כסטודנט הפרופסורים התייחסו אליו בבוז, הספרייה פעמים רבות הייתה סגורה בפניו, ועוד. לא הייתה לו כל הבנה כיצד להסתדר עם האנשים החשובים… לבסוף, הוא מצא משרה במשרד הפטנטים בברן, ובמהלך כל התקופה הוא המשיך בעבודתו התיאורטית למרות כל ההפרעות”.

איינשטיין במשרד הפטנטים

ב-23 ליוני 1902, בשמונה בבוקר בדיוק איינשטיין התייצב לעבודה במשרד הפטנטים הפדראלי השווצרי. הוא עלה למשרדו בבנין הדואר והטלגרף שליד מגדל השעון המפורסם מעל שער העיר ברן. תפקידו היה עורך פטנטים; מומחה טכני זמני בדרגה 3 והוא הרוויח משכורת של 3500 פרנקים לשנה. הוא העריך פניות פטנטים, כתב שוב את הפניות שהתקבלו במשרד, כדי להגן על הממציא כנגד השגות גבול אפשריות. הוא בדק המצאות מקוריות והשלמות להמצאות שהוגשו למשרד; ניסח בבהירות את מהותן והיה צריך לבדוק בזהירות רבה האם הן מקוריות או לא. העבודה דרשה ידיעה של חוק הפטנטים ויכולת לקרוא ספציפיקציות טכניות, וידע בהנדסה ובפיזיקה, למעשה פיזיקה מאוד מעשית. בסירובו לפניות פטנטים מסוימות לא פעם הוא כתב: “פניית פטנט זו היא בלתי נכונה, בלתי מדויקת וכתובה לא ברור”. כאשר שאלו את איינשטיין כיצד פועל משרד הפטנטים? הוא הסביר, שיותר מכל, צריך להיות מסוגל לבטא בבהירות ונכון את הפטנט המקורי מתוך התיאור של התגלית והטיעונים של מגיש הפטנט.

אינשטיין הרגיש בבית במשרד הפטנטים ובין ערימות הפטנטים. כילד הוא הביט בדודו יעקב המהנדס והממציא במפעל המשפחתי, שהגיש ששה פטנטים על המצאותיו. במעבדה של פרופסור הינריך פרידריך וובר הוא לבטח גם כן בא במגע עם המצאות חדשות עליהן הוגשו פטנטים. חרף ניסיונות אלה, נדרשה מאיינשטיין רמת דיוק ואובייקטיביות, שהרי הקריטריונים לפיהם נבדקו הפטנטים לא פעם יכלו להיות נדונים בבית המשפט. איינשטיין היה פיסיקאי והיה לו מעט ניסיון בקריאה ובפירוש של איורים טכניים ובטח היה חסר ניסיון הנדסי, ולכן מנהל משרד הפטנטים פרידריך האלר הדריכו בקפדנות.

באקדמיה לעומת זאת, המקוריות והיצירתיות לא היו הקריטריון הראשי לטיפוס בסולם האקדמי, בייחוד בעולם דובר הגרמנית. לו איינשטיין היה מתקבל לאקדמיה הוא היה חש לחץ להתאים עצמו לדעות הקדומות או לממסד ולדעה המקובלת של פטרוניו, להתקבל כאסיסטנט לפרופסור, “קריירה אקדמית שבה אדם מאולץ ליצור כתבים מדעיים בכמויות עצומות יוצרת סכנה של שטחיות אינטלקטואלית”, אינשטיין אמר פעם מאחור יותר. כתוצאה יד המקרה שהביאה לו את משרד הפטנטים בברן, במקום משרה באקדמיה היוקרתית, כנראה שעודדה כמה מהתכונות שנועדו לגרום לו להיות מוצלח: עצמאות חשיבה יצירתית ושיפוט שאפשרו לו לערער על הנחות היסוד הבסיסיות. לא היה לחץ ודחיפה מצד בוחני הפטנטים להתנהג אחרת.

העבודה במשרד הפטנטים הייתה יצירתית למדי וכנראה שסיפקה לאיינשטיין חומר למחשבה בכיוונים חדשים בפיסיקה. הוא קיבל שכר קבוע ולכן הוא היה פטור מהדאגות החומריות. כעבור שלוש שנים במשרד הפטנטים, האלר הודיע לאיינשטיין בסוף שנת 1905 על העלאתו בדרגה. ומה הייתה תגובתו של אינשטיין? “אבל מה אני אעשה עם כל הכסף הזה?”

בזאת הצליח אינשטיין להתפנות לעבודה האמיתית – העבודה היצירתית המדעית הפיסיקאלית. כך החלה תקופת ברן במשרד הפטנטים של אינשטיין מ-1902 ועד 1909, שבמהלכה אינשטיין השתחרר מדאגות היומיום כדי להפיק את עבודתו היוצרת הטובה ביותר שלו. אינשטיין אהב לתאר את משרד הפטנטים לחבריו כ”מנזר החילוני” שלו.

ניתן ללמוד על תקופת שהותו של אינשטיין במשרד הפטנטים ממכתבו לחברו הטוב קונרד הביכט מספטמבר 1905. אינשטיין כותב להביכט, “אם תצוץ הזדמנות אתן לך דחיפה אצל האלר. אולי נצליח להבריח אותך בין נערי הפטנט. תגלה עדיין שזה נעים למדי. האם למעשה תהיה מוכן לבוא? תחשוב שמלבד שמונה שעות עבודה כל יום, בכל יום ישנן שמונה שעות של שעשועים, ואחר כך ישנו גם יום ראשון. אני מאוד אשמח אם תהיה כאן […] אינך צריך להיות מוטרד מזמני היקר, לא תמיד ישנו נושא רגיש להרהר עליו. לפחות לא כזה מרגש”.

במשרד פטנטים זה איינשטיין בילה את שבע השנים היצירתיות ביותר של חייו – אפילו אחרי שכתב את המאמרים ששינו את פני הפיזיקה. הוא היה מגיע כל יום בשמונה בבוקר, ששה ימים בשבוע ובודק בקשות לפטנטים. הוא בילה שמונה שעות במשרד ולפחות שעה אחת בשעורים פרטיים. אחר כך, בנוסף, הוא עשה עבודה מדעית כלשהי. אבל בדיקת בקשות לפטנטים לא הייתה עבודת פרך. איינשטיין עד מהרה למד שהוא יכול לעבוד על בקשות פטנטים כה מהר שזה הותיר לו זמן לחשוב על המדע במהלך היום.

אנטון רייזר, חתנו של אינשטיין מספר בביוגרפיה שלו, “הוא מהר מאוד גילה שהוא יכל למצוא זמן כדי להקדיש למחקריו המדעיים של עצמו במידה ועשה את עבודתו בפחות זמן. אבל שיקול דעת היה נחוץ, כי למרות שהממונים יכלו להיות מרוצים מהעבודה האיטית, החיסכון בזמן לעיסוקים אישיים היה אסור רשמית. אינשטיין המודאג הקפיד, שגיליונות הנייר הקטנים עליהם כתב ושרטט, ייעלמו לתוך מגירת שולחנו מיד כאשר הוא שמע צעדים מתקרבים מאחורי הדלת. אילו היו מגלים אותו, היו לועגים לו וגם פוגעים בו; המנהל היה צוחק בנוסף לכך שהיה כועס. הוא היה יותר מידי פוזיטיביסט מכדי שיחשוב על מדע ספקולטיבי”.

חמישים שנה אחרי משרד הפטנטים – פרינסטון תמונות של LIFE Ralph Morse

 fifty years after the patent Office – Einstein’s desk

בזמן שגיליונות ניירות מחקריו הזעירים היו נעלמים לתוך מגירת שולחן עבודתו במשרד הפטנטים בעת שהאלר היה מסתובב ושומר, איינשטיין כתב את מאמריו הגדולים ביותר של שנת 1905 ואלה גרמו בסוף למהפכה במאה ה-20.

האם יש לחוש צער על זה שאיינשטיין עבד בהתגנבות, בעודו מנודה מהאכסדרות של האקדמיה? אינשטיין עצמו האמין להפך, שמצב זה היה דווקא יתרון למדע שלו. שם במשרד הפטנטים הרעיונות הטובים ביותר שלו נבטו, כפי שהעיד בפני חברו מיקל’ה בסו מאוחר יותר.

איינשטיין ותורת היחסות הכללית

השנה חוגגים בעולם מאה שנה לטנזור המטרי. ב-1912 אינשטיין החל להשתמש בטנזור המטרי ופגש בחבר הילדות שלו מרסל גרוסמן ובזכותו התוודע לטנזור העקמומיות של רימן וטנזור ריצ’י. אולם החגיגות מהולות בעצב מכיוון שעדיין מאה שנה אחר כך מאשימים את אינשטיין כאילו הוא גנב מדיויד הילברט את משוואות השדה שלו מ-1915 של תורת היחסות הכללית.

אינשטיין האמין שניתן להכליל את עקרון היחסות הפרטית עבור תנועה אחידה לתנועה שרירותית (תנועה מואצת, תנועה סיבובית אחידה וכולי) במידה ולמשוואות השדה הכבידתיות יש את התכונה המתמטית של קווריאנטיות כללית general covariance (כלומר, צורה שנותרת ללא שינוי תחת טרנספורמציות של הקואורדינאטות). ולכן אינשטיין חיפש אחר משוואות שדה שהן קוואריאנטיות בצורה כללית ((generally covariant field equations.

את הניסיונות ההתחלתיים שלו בחיפוש אחר משוואות כבידה קוואריאנטיות בצורה כללית אינשטיין עשה במחברת כחולה קטנה שקרויה על ידי החוקרים מחברת ציריך. הוא בחן מועמדות למשוואות שדה קוואריאנטיות בצורה כללית לתורת היחסות הכללית שלוש שנים בטרם הוא פרסם את מאמרי היחסות פורצי הדרך שלו בנובמבר 1915. אולם הוא נסוג לאחור וחיפש במקום משוואות שדה שהן לא קוואריאנטיות בצורה כללית. למה הוא נטש את המשוואות הקוואריאנטיות בצורה כללית?

במחברת ציריך מתועדים הניסיונות של אינשטיין כן להציל משוואות אלה. הוא ניסה לקבל את הגבול הניוטוני (אחרי שניסה לקבל את משוואת השדה של תורת השדה הכבידתי הסטטי שלו) ובאותו הזמן לוודא שחוק שימור האנרגיה-תנע תקף. אולם כל אימת שהראשון התקבל התגלה שהשני לא תקף וכל אימת שהשני התגלה כתקף, השני לא התקבל. לבסוף אינשטיין התייאש והחליט לקבל משוואות שדה באמצעות טקטיקה חדשה: הוא התחיל מחוק שימור האנרגיה והתנע, קיבל משוואות שדה חדשות והגיע לגבול הניוטוני. אבל הבעיה הייתה שמשוואות השדה שלו לא היו קוואריאנטיות בצורה כללית. מה עושים?

אינשטיין וגרוסמן פרסמו מאמר ב-1913 שבמרכזו היו משוואות השדה האלה המוגבלות מבחינת הקוואריאנטיות. ואז אינשטיין המציא טיעון מדוע לא יתכנו משוואות שהן קוואריאנטיות בצורה כלליות, “טיעון החור”; ואחריו אינשטיין המציא עוד טיעון לפיו לא רק שלא יתכנו משוואות כאלה, אלא זה לא בא בחשבון ומשוואות קוואריאנטיות בצורה כללית יכולות להיות תקפות אך ורק ביחס למערכות ייחוס מסוימות ומותאמות בגלל תנאים שמציבים על משוואות השדה של התורה.

במרץ 1914 אינשטיין המאושר כתב לחברו הטוב ביותר מיקלה בסו,

“אז אני נוסע לחיות בדאהלם [בברלין] ויהיה לי חדר במכון [קייזר וילהלם] של [פריץ] האבר… כרגע אני לא במיוחד מרגיש חשק לעבוד, בגלל שנאבקתי קשות כדי לגלות את העניין שלמעלה. עושה רושם שהתורה הכללית של האינבריאנטות [משוואות שדה קוואריאנטיות בצורה כללית] הייתה רק עיכוב. התברר שהמסלול הישיר הוא זה היחיד. קשה להבין מדוע הייתי צריך לגשש סביב כל כך הרבה זמן בטרם גיליתי את מה שהוא כל כך ברור”.

וכך אינשטיין נסע לו לברלין באביב 1914 לאחר שהוא נפל עמוק-עמוק לתוך החור (החשוך והאפל) של טיעון החור.

בברלין הוא פרסם מאמר גדול אודות תורתו החדשה ושכלל את טיעון החור. בקיץ 1915 אינשטיין נסע עם תורת הכבידה שלו לתת סדרת הרצאות בגטינגן ובקהל ישב המתמטיקאי המבריק דיויד הילברט. הילברט הקשיב בעניין רב להרצאותיו של אינשטיין. באותה תקופה הילברט עבד על פרויקט שאפתני של איחוד האלקטרומגנטיות עם הכבידה וההרצאות של אינשטיין עניינו אותו מאוד. לאינשטיין כבר היו ספקות בנוגע לתורתו מכיוון שהוא התכתב באביב 1915 עם אחד מאבות החשבון הטנזורי טוליו לוי-צ’יוויטה, שמצא פגמים בתורתו. אינשטיין ניסה בכל הכוח להציל את תורתו, אולם לוי-צ’יוויטה לא ויתר והדגים לאינשטיין את הפגמים אחד-אחד. הילברט החליט בעצמו לנסות ולמצוא את משוואות השדה לתורת היחסות הכללית של אינשטיין ואילו אינשטיין פירש את ההתלהבות של הילברט כמעין אישור לתורתו הצולעת. איינשטיין כל כך התלהב מהילברט עד כי הוא החמיא להילברט בפני חבריו.

בינתיים אינשטיין חזר לברלין והוא גילה שתורת הכבידה שלו יסודה בטעות. הוא החל לגלות את הטעויות שלו אחת אחרי השנייה. אינשטיין היה מיואש ועובד עצות. באוקטובר 1915 הוא כתב לחבריו הקרובים שאין לו כרגע חלופה לתורתו השגויה. אינשטיין ישב יומם וליל במשך אוקטובר – דילג על ארוחות כפי שכתב לבנו הנס אלברט – ועבד על ניסוח חדש לתורתו. לבסוף ב-4 לנובמבר ביום חמישי הוא עלה לפודיום בפני קהל הנוכחים של האקדמיה הפרוסית והתנצל:

“אני לחלוטין איבדתי את אמוני במשוואות השדה שאותן בניתי [עד נובמבר 1915], וחיפשתי אחר דרך להגביל את האפשרויות [המשוואות] בצורה טבעית. כך שבתי לדרישה של קוואריאנטיות בצורה כללית רחבה יותר ממשוואות השדה, שממנה נפרדתי בלב כבד לפני שלוש שנים כאשר עבדתי עם חברי גרוסמן [במחברת ציריך]. דרך אגב, אנחנו אז התקרבנו למדי לפתרון הבעיה שניתן להלן”.

אולם כמו שאינשטיין כתב, משוואות השדה שלו היו קוואריאנטיות בצורה כללית רחבה, אך לא בצורה כללית לגמרי. בנוסף אינשטיין הגיע למבוי סתום כאשר הוא רצה לבדוק שימור אנרגיה ותנע במאמרו מהרביעי לנובמבר והוא נדרש לתקן את המשוואות.

אינשטיין הזדרז לידע את חברו החדש הילברט אודות הישגיו והילברט השיב לו והתפתחה ביניהם תחרות. אינשטיין עלה לפודיום שבוע אחר כך ביום חמישי ה-11 לנובמבר (בימי חמישי האקדמיה הפרוסית נהגה להתאסף) והציג תיקון למשוואות השדה מהרביעי לנובמבר. דומה שההתכתבות עם הילברט השפיעה עליו, שכן הוא הציג טיעון מוזר במסגרת ההשקפה האלקטרומגנטית – לא אופייני לאינשטיין, אבל בהחלט אופייני להילברט, שחקר את האיחוד בין האלקטרומגנטיות לכבידה. זוהי כנראה תרומתו העיקרית של הילברט לתורת היחסות הכללית. אינשטיין תיקן את המשוואות ממאמרו הראשון והצליח לכתוב משוואות שדה קוואריאנטיות בצורה כללית ללא נוכחות של חומר.

ביום חמישי שאחר כך, ב-18 לנובמבר, אינשטיין עלה שוב לפודיום כאשר הנוכחים כולם קשובים. הוא פתר את הבעיה העקשנית של התקדמות הפריהליון של כוכב חמה (מרקיורי). הילברט נדהם מהמהירות שבה אינשטיין פתר את הבעיה. למעשה אינשטיין לא פתר כל כך מהר את הבעיה. ב-1913 אינשטיין ניסה לפותרה בעזרת חברו מיקלה בסו: הם ניסו לפתור את משוואות השדה של תורתו דאז וקבלו התקדמות של הפריהליון של  18” למאה שנה, מספר שהוא רחוק מהמספר הנצפה:  43” למאה שנה. אינשטיין העביר את שיטת החישובים כמו שהיא למאמרו החדש מנובמבר, כאשר הוא פותר הפעם את משוואות השדה החדשות שלו בואקום שהן קוואריאנטיות בצורה כללית ממאמרו מ-1911.

נשוב להתכתבות בין אינשטיין להילברט. אינשטיין כתב להילברט ב-12 לנובמבר ודיווח לו על ההתקדמות בעובדתו מה-11 לנובמבר. הילברט בתגובה מה-13 לנובמבר הזמינו לבוא לגטינגן. הילברט הסביר לאינשטיין את עיקרי תורתו: הוא מאחד בין אלקטרומגנטיות לכבידה ואמר לאינשטיין שברצונו להסביר לו אישית את תורתו. לשם כך הילברט הזמינו לבוא להרצאתו שתתקיים ב-16 בנובמבר בגטינגן. הילברט בנוסף אמר לאינשטיין: מאמרך מ-4 לנובמבר הוא לחלוטין שונה מעבודתי. אינשטיין לא נשאר חייב וענה להילברט ב-15 לנובמבר, אייני יכול לבוא (עסוק בפיתוח תורת היחסות הכללית, יש לי כאבי בטן ומחושים…) אבל אנא ממך שלח לי בטובך עותק של עבודתך. בתגובה הילברט אולי שלח לאינשטיין העתק של הרצאתו מה-16 לנובמבר או העתק של כתב היד של מאמרו שאותו הציג חמישה ימים אחר כך ב-20 לנובמבר לאגודה המלכותית של גטינגן.

ביום חמישי אחר כך ב-25 לנובמבר 1915, אינשטיין חזר עם תיקון למשוואות השדה שלו מה-11 לנובמבר. הפעם הוא הקריא מאמר קצר ותמציתי מאוד והציג משוואות שדה קוואריאנטיות בצורה כללית לחלוטין וזאת בלי לפתח אותן במאמרו. מאז בעולם רוחשות השמועות (המרושעות) לפיהן כאילו אינשטיין גנב מהילברט (ממאמרו מה-20 לנובמבר) את משוואות השדה הקוואריאנטיות בצורה כללית ולכן הוא יכל להציגן ב-25 לנובמבר.

הביוגרף הגרמני של אינשטיין אלברכט פלסינג האשים את אינשטיין. הוא כתב שאינשטיין התלונן בפני חברו הטוב היינריך זנגר, “קולגה אחד מנסה לפלח לי את התורה” (כאמור הילברט). אומר פלסינג: אינשטיין הציג את משוואות השדה שלו ב-25 לנובמבר, 1915 אבל ששה ימים קודם, ב-20 לנובמבר הילברט הגיע למשוואות השדה שאותן אינשטיין חיפש זמן רב. פלסינג שואל: מהי הטיוטא שאותה שלח הילברט לאינשטיין לפני ה-18 לנובמבר? “האם אינשטיין פזל למאמרו של הילברט וגילה את האיבר החסר במשוואות שלו וככה פילח להילברט את המשוואות?”

פרופ’ ליאו קורי ממכון כהן באוניברסיטת תל אביב יחד עם פרופ’ ג’ון סטצ’ל מאוניברסיטת בוסטון ופרופ’ יורגן רן ממכון מקס פלאנק להיסטוריה של המדע בברלין מצאו שלמעשה לא הייתה כלל גניבה מצידו של אינשטיין. הילברט פרסם את המאמר הסופי שלו במרץ 1916 וכתב היד מה-20 לנובמבר אינו מכיל את משוואות השדה הקוואריאנטיות בצורה כללית שמופיעות במאמר של אינשטיין מה-25 לנובמבר, 1915. אלה מופיעות רק במאמר הסופי של הילברט ממרץ 1916.

אני מראה בשלושה מאמרים שלי כיצד מקבלים את משוואות השדה הקוואריאנטיות בצורה כללית של אינשטיין מה-25 לנובמבר, 1915, מהמאמר של אינשטיין עצמו מה-4 לנובמבר 1915. אני מסתמכת על כתב היד של אינשטיין מ-1916 שנמצא בארכיון אינשטיין באוניברסיטה העברית ועל המאמר של אינשטיין מ-1916 שאותו הוא פרסם בעקבותיו ב-אנאלן דר פיזיק. ולכן כמו שקורי, סטצ’ל ורן הראו לא הייתה כלל גניבה מצדו של אינשטיין. הוא הגיע למשוואות השדה שלו מה-25 לנובמבר 1915 בעצמו בהליך הדרגתי הישר ממחקרו ההתחלתי מה-4 לנובמבר, 1915.

גילוי תורת היחסות הכללית – התפתחות תורת היחסות הכללית – הדרך לתורת היחסות הכללית – דרכו של איינשטיין לתורת היחסות הכללית

http://arxiv.org/abs/1202.2791

http://arxiv.org/abs/1201.5352

http://arxiv.org/abs/1201.5353

http://arxiv.org/abs/1201.5358