פרופסור יוד ופרופסור מם

אני רוצה לדבר על פרופסורית שנקרא לה כרגע יוד. לפני איזה חודש שמעתי הרצאה שלה באוניברסיטה העברית בירושלים. האמת, באתי במקרה לכנס ובדיוק נפלתי על ההרצאה שלה. באתי אחרי שהייתי ביריד תעסוקה באקדמיה למדעים. זה לא מפליא שאיכשהו קלעתי בול להרצאה שלה. כי משום מה נדמה לי שהיא מרצה בכל מקום. היא הרצתה במכון דוידסון לפני חודש ומשהו והיא תרצה באוניברסיטת חיפה השבוע. וגם מאחורי הקלעים מבלי שרואים היא עשתה כל מה שהיא יכולה כדי להרוס לי את הקריירה. היא ניצלה עד תום את המחלות הכרוניות שלי ואת המוגבלויות שיש לי. העיקר שהיא ממשיכה להרצות ולא משעמם לה בפנסיה

 יש עוד כמה אנשים שהיא פגעה בהם בדרך זו או אחרת. למענם ולמען טוהר האקדמיה נכתב הפוסט הזה. כל מה שנאמר בו הוא אמת. אם כן פרופ’ יוד מבוגרת ממני ב-20 שנה. היא הייתה החברה הכי טובה של המנחה שלי לדוקטורט שנקרא לה פרופ’ מם. ב-2004 המנחה שלי נפטרה מסרטן בגיל 59. לפני שהמנחה שלי נפטרה פרופ’ יוד הייתה גם חברה שלי ולכאורה אהבה אותי. ואני עזרתי לפרופ’ יוד. היא ביקשה ממני: “גלינה את יכולה להביא לי מפריס את הספר על פואנקרה, אני אשלם לך”. ברור שהיא תשלם מתקציב המחקר שלה. אז שלחתי לה מאמרים וסחבתי לה בומבה של ספר במזוודה כאשר חזרתי מפריס. זה ספר בלטה, אסופה של מאמרים על הנרי פואנקרה. באותה תקופה עוד לא היה אמזון ולא היו משלוחים של ספרים דרך האינטרנט. במכתב המלצה שאותו היא כתבה לי בשנת 2000 והוא הגיע לידי אחר כך היא כתבה עלי: “גלינה היא מן המוכשרות ביותר בין התלמידים שהיו אי פעם בתכנית להיסטוריה ופילוסופיה של המדע. עבודת הדוקטורט שלה על פואנקרה מקורית ומרתקת והיא כותבת מאמר אחר מאמר בשקידה מדהימה ובהצלחה מרשימה בתחום הפרסום”. הנה

Galina

ואז ב-2004 המנחה שלי לדוקטורט נפטרה. ואחר כך פרופ’ יוד עשתה 360 מעלות סיבוב פרסה והתחילה לא לסבול אותי. התחלתי להבין שכנראה פרופ’ יוד לא הייתה כל כך חברה טובה של המנחה שלי פרופ’ מם. נשמות טובות באקדמיה הסבירו לי שהיו סכסוכים ביניהן. ואכן התגלה שהן לא היו כאלה חברות טובות. אז מה קרה? אמרו לי: תראי, “יוד מרגישה (לא בטוח שזה נכון) ש-מם לקחה ממנה את הרעיון לעבודה על ההיסטוריה של פיסיקת הקוונטים, מם התקדמה בקריירה ובכך מנעה מ-יוד לעבוד על הנושא הזה. אם כך, במחשבה של יוד היא פשוט מחזירה. אבל היא מחזירה למישהו אחר [אני] שהיא עצובה. במבט לאחור. נראה שעשינו טעות שלא הבהרנו את הנושא הזה כאשר מם הייתה עדיין בחיים. יתכן שאף אחת מהן לא הייתה מוכנה להודות שהאחרת הייתה בתחרות חזיתית”. בקיצור, היה ריב בין נשים על מחקר ואני התחלתי לשלם את המחיר אחרי שהמנחה שלי פרופ’ מם נפטרה

כתבתי את עבודת הדוקטורט שלי על איינשטיין ופואנקרה וגיליתי שגם על זה היה ריב: פרופ’ יוד רצתה לכתוב על פואנקרה והמנחה שלי פרופ’ מם הציעה לי לכתוב דוקטורט על איינשטיין ופואנקרה וככה אני הראשונה שכתבה על פואנקרה בהנחייתה. אז מה עושים? פרופ’ יוד החליטה להתנקם בי כי פרופ’ מם כבר נפטרה. ולמה הריבים והסכסוכים האלה – שהם בכלל לא קשורים אלי והם כנראה התחילו עוד לפני שהגעתי לעשות דוקטורט באוניברסיטה העברית – צריכים להרוס לי את הקריירה? כי אולי ככה מטפסים בדרגות באקדמיה בארץ על ידי זה שדורסים את האנשים שעובדים קשה

אני הגעתי לתכנית להיסטוריה ופילוסופיה של המדע באוניברסיטה העברית וכתבתי דוקטורט על איינשטיין, פואנקרה, קונבנציונליזם ותורת היחסות הפרטית והכללית. עבודה מקורית שעבדתי עליה ימים ולילות ונסעתי לפריז ולננסי לארכיון פואנקרה בשבילה. הגשתי את הדוקטורט ב-1998 והוא אושר ב-2000. שנה אחר כך, פרופ’ יוד פרסמה מאמר על פואנקרה ו-6 שנים אחרי שסיימתי דוקטורט היא הוציאה לאור בהוצאת קיימבריג’ ספר על פואנקרה. בפרקים בספר של פרופ’ יוד שבהם היא מדברת על השילוב של פואנקרה-איינשטיין-תורת היחסות-קונבנציונליזם, החיבור שאני עשיתי בדוקטורט שלי ודברים שאותם הזכרתי בדוקטורט שלי, היא לא הזכירה את שמי בהערות שוליים. היא כנראה הרגישה שלא צריך לעשות זאת כי אני הייתי חוקרת זוטרה והיא הייתה חוקרת בכירה; וב-2009 היא התחילה פתאום לטעון שהיא חשבה על השילוב הזה של פואנקרה-איינשטיין-תורת היחסות-קונבנציונליזם עוד לפני שאני כתבתי את הדוקטורט. הבעיה היא שהיא לא פרסמה כלום על השילוב הזה לפני שסיימתי דוקטורט. אז פרופ’ יוד טענה שיש לה הוכחות לכך שהיא חשבה על השילוב הזה קודם ובנוסף היא התחילה לומר שפרופ’ מם באה לשאול אותה רשות: “האם גלינה יכולה לכתוב דוקטורט על פואנקרה?” ואז פרופ’ יוד אמרה: “נתתי לפרופ’ מם רשות”. עד עצם היום הזה לא ראיתי את ההוכחות והסיפור של פרופ’ יוד והרשות לפרופ’ מם נשמע לי עוד סיפור של סכסוך שלא קשור אלי בכלל

אני לימדתי באוניברסיטה העברית במשך כמעט 10 שנים. כלומר, לימדתי שם פיסיקה ופילוסופיה של המדע מ-1994 ועד 2003. כמעט עד שהמנחה שלי נפטרה. ואז ב-2008 הנשמות הטובות, שספרו לי על הסכסוכים שלמעלה, לחצו על פרופ’ יוד שתזמין אותי ללמד שיעור על איינשטיין באוניברסיטה העברית. לא הייתה לה ברירה והיא נאלצה לעשות זאת. בשיעור שלי על איינשטיין הועבר סקר רמת הוראה והסטודנטים מילאו את השאלונים. אבל האוניברסיטה לא חישבה את סקר רמת ההוראה ואחרי סמסטר אחד נסגר השיעור שלי. השיעור של הסמסטר היה מלכודת ומוסדות אקדמיים אחרים בארץ הבינו שפוטרתי מהאוניברסיטה העברית. כמובן בלי שום הצדקה

פרופ’ יוד לא הייתה צריכה לומר עלי שום דבר רע. אבל בין השורות כל המוסדות האחרים בארץ הבינו שפוטרתי: בפועל לא בוצע סקר רמת הוראה והשיעור שלי הופסק אחרי סמסטר. סימן שאני מרצה גרועה. יש דברים שלא צריך לומר אותם ואנשים קוראים אותם בין השורות ומבינים דברים שהם לא נאמרים. זה חיסל אותי כאשר הייתי בתחרות על משרות. והיו לי לא מעט הזדמנויות ללמד במקומות שונים בארץ. אבל השיעור הזה בתכנית להיסטוריה ופילוסופיה של המדע באוניברסיטה העברית בירושלים, סמסטר אחד ואחריו פוטרתי, פשוט פסל אותי בראיונות

ואז יום אחד בתחילת אפריל 2009 התקיים כנס של האגודה להיסטוריה ופילוסופיה של המדע במוזיאון המדע בירושלים. לכנס הגיעו כל האנשים שעוסקים בתחום של היסטוריה ופילוסופיה של המדע בארץ. היו הרצאות רבות ואז בצהרים התקיים הדיון המרכזי שבו נכחו מרבית העוסקים בתחום, דיון שכותרתו הייתה: “על פרשת דרכים” – חברי האגודה דנו על העבר, ההווה והעתיד של התחום של ההיסטוריה והפילוסופיה של המדע בישראל. בדיון הזה הפרופסורים הקובעים בתחום הביעו את דעתם. ואז הגיע תורה של פרופ’ יוד והיא מיד נטפלה אלי. היא אמרה שיש לה “בייאס” לתחום של פילוסופיה של המדע ותרבות ושיש אחרים שמתעסקים בהיסטוריה של המדע, כמו למשל גלינה שעוסקת באיינשטיין ולא מן ההיבט המדעי. והיא התחילה שם לדבר עלי ועל המחקר שלי על איינשטיין ועל זה שאני עוסקת באיינשטיין בצורה לא מדעית, מתמקדת באדם אחד, בביוגרפיה שלו והיה ברור ממה שהיא אומרת שזה שלילי ולא טוב, כי אני לא מה”בייאס” שלה. באותו הרגע היא חיסלה אותי מקצועית בפני כל העוסקים בתחום שלנו, כי היא מוערכת ואוטוריטה בתחום. והתגובה של פרופ’ יוד אחר כך הייתה: “אני לא אוהבת שמתלוננים”. לחוקרת זוטרה אסור להתלונן כאשר חוקרת בכירה מנצלת את מעמדה להרוס אותה

אז יכולתי היום ללמד במקום כלשהו, אוניברסיטה או מכללה בארץ ואני לא מלמדת במוסדות כאלה. יכולתי להרצות בכנסים ובסמינרים. ראיתם פעם את השם שלי כמרצה בכנסים או בסמינרים? לא. אבל את השם של פרופ’ יוד רואים מרצה בכל מקום. אחר כך פרופ’ יוד גם הוציאה לי שם רע ללא שום הצדקה. בזמן הדוקטורט המנחה שלי פרופ’ מם הפגישה אותי עם פרופסור מבוסטון והוא נהיה המנחה שלי אחר כך. ב-2012 הוא רצה לעזור לי והוא ביקש מפרופ’ יוד להיפגש איתו לארוחת ערב בבוסטון במיוחד למטרה זו (כאשר פרופ’ יוד ובעלה היו בבוסטון). ובמקום לעזור לי היא שוחחה עם הפרופסור מבוסטון על הבעיות הנפשיות שלי. אז אני מודיעה כאן שאין לי שום בעיות נפשיות, מימי לא הייתי אצל פסיכיאטר וגם לא בטיפול פסיכולוגי. פרופ’ יוד ניצלה את בעיות הבריאות שלי תוך שהיא יודעת היטב עוד מזמן שלמדתי דוקטורט בתכנית להיסטוריה ופילוסופיה של המדע שיש לי בעיות בריאות. קודם כל כדי לסלק אותי ואחר כך כדי להפיץ עלי שאני לא נורמלית

ב-2015 האוניברסיטה העברית ארגנה כנס בינלאומי על איינשטיין במכון ון ליר. הוזמנו חוקרי איינשטיין הגדולים ביותר בעולם וכמה מרצים מהארץ. פרופ’ יוד ארגנה את הכנס והייתה אחראית על שיבוץ המרצים. כמובן שרק אני לא הוזמנתי להרצות בכנס. הגעתי לכנס ושאלתי אותה: למה לא הוזמנתי להרצות, הרי אני ידועה בעולם כחוקרת מומחית לאיינשטיין? והיא לא ענתה. במקומי שובצה פרופסורית מהארץ חברתה הקרובה, שאין לה מושג בתחום של איינשטיין, וכאשר היא דברה על תורת היחסות הכללית לא הבינו מה היא רוצה לומר

כמעט שנה אחר כך פנה אלי מרכז שלם בירושלים: “אנו נמצאים בעיצומו של תהליך גיוס למשרת איש סגל בכיר בתחום הפילוסופיה במרכז שלם. סגרנו את המכרז להגשות מועמדות חיצוניות, אך אני פונה אליך…” וכולי. ולאימייל צורף הקול קורא: “המרכז האקדמי שלם מחפש אשת סגל בכירה למשרה מלאה בתחום הפילוסופיה”… ישבתי והגשתי את כל המסמכים הדרושים ומרכז שלם פנו אלי וביקשו עוד מסמכים. ולא התקבלתי למרות שיש לי מעל 50 פרסומים וניסיון בהוראה באוניברסיטאות. ואז  ראיתי באתר של מרכז שלם בתכנית הבינתחומית בפילוסופיה ובהגות יהודית את אשת הסגל החדשה שלהם, הפרופסור יוד. היא בפנסיה מהאוניברסיטה העברית (ובטח מקבלת פנסיה תקציבית נאה), בת 70 פלוס והיא קבלה משרה נוספת במרכז שלם

בינתיים גיליתי שהיו אנשים שעלו על העגלה של ההתעללות בי של פרופ’ יוד. אמרו לי משהו כמו: אנחנו חושבים שפרופ’ יוד לכלכה עליך במחלקה/במכון זה וזה, ולכן לא קבלת את המשרה. וכבר לא ידעתי האם היא באמת עשתה את זה או לא. למען האמת היא לא הייתה צריכה באמת לעשות את זה כמו שאתם רואים. אז היא ממשיכה לפרוח גם בפנסיה, להרצות בכל מקום בארץ והקולגה שלה מהאוניברסיטה העברית, גם הוא מזמן בפנסיה בן 80 פלוס, הפרופסור המומחה לאיינשטיין שגם עשה פלגיאט לעבודות שלי, שניהם מנצחים על אופרת ההתעללות בי. הם משגשגים היום בארץ כי אנשים בתחום שלי – ההיסטוריה והפילוסופיה של המדע – מאפשרים לאנשים כמוהם לשגשג. אבל בחו”ל פרופסורים ואנשי אקדמיה יודעים בדיוק מה שהיא וחברה ה”איינשטנולוג” עשו לי. בחו”ל, בניגוד לאקדמיה בארץ לצערי, אנשים הם לא סלחנים להתנהגות בריונית

blowing-out-someone-elses-candle-wont-make-yours-shine-brighter-32132251

 

Advertisements

For the Love of Mozart

אתמול שדרו ב-יס 3 את הסרט אמדאוס מ-1984. שלוש שעות קנאה של אנטוניו סליארי בוולפגנג אמדאוס מוצרט וגאונות של סרט על מוצרט ויצירתו. אין זה משנה האם הסרט הוא מדויק היסטורית, כנראה שיש בסרט אי דיוקים היסטוריים. אבל הסרט הוא אומנות, סרט מרהיב ביופיו והמשחק מעולה. סרט מדהים שלא נס לחו עם מסר אנושי: הקנאה הורסת (ודורסת) את העולם לא פחות מהמלחמות. הכעס של מי שנולד בלי כישרון ורוצה להרוס את המוכשר. הנה סצנת הפתיחה וסצנת הסיום וקצת על מה שביניהן; ובסוף קטע נגינה. אלברט איינשטיין מנגן את מוצרט, המלחין האהוב עליו: גאון מנגן גאון. כמובן שאיינשטיין היה גאון בפיסיקה ולא גאון בנגינה ואת זה ראוי לזכור

Opening scene. Salieri is confessing to the Priest.

Salieri, court composer: “How well are you trained in music?”

Priest: “I know a little. I studied it my youth, here in Vienna”.

Salieri: “You must know this”. (plays on the harpsichord).

Priest: “I can’t say that I do. What is it?”…

Salieri plays a few pieces and…

Priest: “I regret it is not too familiar”.

Salieri: “Then you recall no melody of mine. I was the most famous composer in Europe. I wrote 40 operas alone. Here… What about this one?” (plays on the harpsichord).

Priest: “pam… pam… pam… pam…. pam… yes I know that! Well that’s charming! I’m sorry, I didn’t know you wrote that”.

Salieri: “I didn’t. That was Mozart. Wolfgang Amadeus Mozart.

Salieri: “All I wanted was to sing to God. He gave me that longing… and then made me mute. Why? Tell me that. If he didn’t want me to praise him with music, why implant the desire? Like a lust in my body! And then deny me the talent?” On Mozart: “This was a music I had never heard. Filled with such longing, such unfulfillable longing. It seemed to me that I was hearing the voice of God”. He composed the best yet written opera’s and melodies. But Salieri thought Mozart was saying that he was yet to achieve mediocrity. Salieri: Mozart “showed my mediocrity to all”. As Salieri sat there understanding that he was not even possessing a little of Mozart’s talent, he sought to ruin Mozart through his influence as Austria’s court composer.

Tom-Hulce-and-F-Murray-Ab-001

Mozart kisses Salieri’s hand in thanks for what he thinks his great help.

Ending scene. Salieri is confessing to the Priest.

Salieri: “ha… ha… ha… ha… your merciful god, he destroyed his own beloved rather than let a mediocrity share in the smallest part of his glory. He killed Mozart and kept me alive to torture. 32 years of torture. 32 years of slowly watching myself become extinct. My music going fainter, all the time fainter, till no one plays it at all. And I speak for all mediocrities in the world. I am their champion. I am their patron saint. Ha… ha… ha… mediocrity is everything. I absolve you. I absolve you. I absolve you…”

In the early 1920s, Albert Einstein was expected to speak as guest of honor at a reception. Instead of making a speech, he played the violin. He performed Mozart and Bach and was enthusiastically applauded by an audience that was grateful perhaps not to have to cope with the relativity theory…

Einstein plays Mozart. Mozart was his favorite composer.

 

איינשטיין ותורת היחסות הפרטית: איינשטיין במשרד הפטנטים Einstein and Relativity: Patent Office

Einstein’s business card, Princeton  כרטיס ביקור

In the Patent Office Einstein hatched his most beautiful ideas, and there he spent his “Happy Bern Years”. These wonderful ideas led to his miraculous year works of 1905. Einstein was not an expert in academic matters, and he was out of academic world. Neither did he meet influential professors, or attend academic meetings. He discussed his ideas with his close friends and colleagues from the Patent Office. In 1907 he finally got his foot into the academic doorway; Einstein became a privatdozent and gave lectures at the University of Bern. However, his first students consisted again of his two close friends and another colleague from the Patent Office. Read my papers in the link below

Einstein and the Theory of Relativity

Helge Kragh Writes in his paper “A Sense of Crisis: Physics in the fin-de-siecle Era”:

If mass is of electromagnetic origin it will increase with the speed or kinetic energy of the body in question, such as shown by Abraham, Lorentz and other electron theorists in the early twentieth century. It followed that the concepts of mass and energy could not be strictly separate, but that they must be connected by an equivalence relation of the same kind that Einstein famously proposed in 1905 (namely, E = mc2). According to this point of view, matter was not really dead, it had merely metamorphosed into energy. Proposals of a mass-energy relationship predated Einstein’s theory of relativity, and they added to the feeling that the entire foundation of physics had to be reconsidered. Young Einstein agreed, but for very different reasons. He saw no merit in the fashionable electromagnetic research program”. x

I don’t agree with Kragh. Einstein was the first to propose the inertial mass-energy equivalence (namely, E0 = m0c2). Abraham, Lorentz, and Poincaré (fin-de-siecle scientists) did not explore the inertial mass-energy equivalence, “an equivalence relation of the same kind that Einstein famously proposed in 1905”. In 1908 Einstein wrote the German physicist Johannes Stark: “I was a little surprised to see that you did not acknowledge my priority regarding the relationship between inertial mass and energy”. See my paper. x

איינשטיין פקיד במשרד פטנטים.

נתחיל בשתי תובנות קלאסיות של חבריו של איינשטיין, שהן אופייניות מאוד לעולם האינטיליגנציה:

מקס תלמוד כתב ב-1932: “מצאתי את חברי [איינשטיין בברן]. סביבתו העידה על מידה רבה של עוני. הוא גר בחדר קטן ומרוהט בעוני. למדתי שהיה לו מאבק חיים קשה עם משכורת דחוקה של פקיד במשרד הפטנטים. קשייו הועצמו בגלל אנשים שקינאו בו והניחו בדרכו מכשולים. כבונוס חברי נתן לי עותק של פרסומו הראשון [על קפילאריות]”.

פרידריך אדלר [חברו של איינשטיין לספסל הלימודים בפוליטכניון] כתב לאביו ב-19 ליוני 1908 לאחר שזכה בתחרות מול איינשטיין על משרת פרופסורה באוניברסיטת ציריך ובסוף ויתר לאיינשטיין על המשרה: “איש בשם איינשטיין, שלמד באותו הזמן בו אני למדתי. אפילו שמענו כמה הרצאות יחד. התפתחותנו נראתה מקבילה: הוא התחתן עם סטודנטית בערך באותו הזמן כמוני ויש לו ילדים. אבל אף אחד לא תמך בו ולמשך זמן הוא כמעט גווע ברעב. כסטודנט הפרופסורים התייחסו אליו בבוז, הספרייה פעמים רבות הייתה סגורה בפניו, ועוד. לא הייתה לו כל הבנה כיצד להסתדר עם האנשים החשובים… לבסוף, הוא מצא משרה במשרד הפטנטים בברן, ובמהלך כל התקופה הוא המשיך בעבודתו התיאורטית למרות כל ההפרעות”.

איינשטיין במשרד הפטנטים

ב-23 ליוני 1902, בשמונה בבוקר בדיוק איינשטיין התייצב לעבודה במשרד הפטנטים הפדראלי השווצרי. הוא עלה למשרדו בבנין הדואר והטלגרף שליד מגדל השעון המפורסם מעל שער העיר ברן. תפקידו היה עורך פטנטים; מומחה טכני זמני בדרגה 3 והוא הרוויח משכורת של 3500 פרנקים לשנה. הוא העריך פניות פטנטים, כתב שוב את הפניות שהתקבלו במשרד, כדי להגן על הממציא כנגד השגות גבול אפשריות. הוא בדק המצאות מקוריות והשלמות להמצאות שהוגשו למשרד; ניסח בבהירות את מהותן והיה צריך לבדוק בזהירות רבה האם הן מקוריות או לא. העבודה דרשה ידיעה של חוק הפטנטים ויכולת לקרוא ספציפיקציות טכניות, וידע בהנדסה ובפיזיקה, למעשה פיזיקה מאוד מעשית. בסירובו לפניות פטנטים מסוימות לא פעם הוא כתב: “פניית פטנט זו היא בלתי נכונה, בלתי מדויקת וכתובה לא ברור”. כאשר שאלו את איינשטיין כיצד פועל משרד הפטנטים? הוא הסביר, שיותר מכל, צריך להיות מסוגל לבטא בבהירות ונכון את הפטנט המקורי מתוך התיאור של התגלית והטיעונים של מגיש הפטנט.

אינשטיין הרגיש בבית במשרד הפטנטים ובין ערימות הפטנטים. כילד הוא הביט בדודו יעקב המהנדס והממציא במפעל המשפחתי, שהגיש ששה פטנטים על המצאותיו. במעבדה של פרופסור הינריך פרידריך וובר הוא לבטח גם כן בא במגע עם המצאות חדשות עליהן הוגשו פטנטים. חרף ניסיונות אלה, נדרשה מאיינשטיין רמת דיוק ואובייקטיביות, שהרי הקריטריונים לפיהם נבדקו הפטנטים לא פעם יכלו להיות נדונים בבית המשפט. איינשטיין היה פיסיקאי והיה לו מעט ניסיון בקריאה ובפירוש של איורים טכניים ובטח היה חסר ניסיון הנדסי, ולכן מנהל משרד הפטנטים פרידריך האלר הדריכו בקפדנות.

באקדמיה לעומת זאת, המקוריות והיצירתיות לא היו הקריטריון הראשי לטיפוס בסולם האקדמי, בייחוד בעולם דובר הגרמנית. לו איינשטיין היה מתקבל לאקדמיה הוא היה חש לחץ להתאים עצמו לדעות הקדומות או לממסד ולדעה המקובלת של פטרוניו, להתקבל כאסיסטנט לפרופסור, “קריירה אקדמית שבה אדם מאולץ ליצור כתבים מדעיים בכמויות עצומות יוצרת סכנה של שטחיות אינטלקטואלית”, אינשטיין אמר פעם מאחור יותר. כתוצאה יד המקרה שהביאה לו את משרד הפטנטים בברן, במקום משרה באקדמיה היוקרתית, כנראה שעודדה כמה מהתכונות שנועדו לגרום לו להיות מוצלח: עצמאות חשיבה יצירתית ושיפוט שאפשרו לו לערער על הנחות היסוד הבסיסיות. לא היה לחץ ודחיפה מצד בוחני הפטנטים להתנהג אחרת.

העבודה במשרד הפטנטים הייתה יצירתית למדי וכנראה שסיפקה לאיינשטיין חומר למחשבה בכיוונים חדשים בפיסיקה. הוא קיבל שכר קבוע ולכן הוא היה פטור מהדאגות החומריות. כעבור שלוש שנים במשרד הפטנטים, האלר הודיע לאיינשטיין בסוף שנת 1905 על העלאתו בדרגה. ומה הייתה תגובתו של אינשטיין? “אבל מה אני אעשה עם כל הכסף הזה?”

בזאת הצליח אינשטיין להתפנות לעבודה האמיתית – העבודה היצירתית המדעית הפיסיקאלית. כך החלה תקופת ברן במשרד הפטנטים של אינשטיין מ-1902 ועד 1909, שבמהלכה אינשטיין השתחרר מדאגות היומיום כדי להפיק את עבודתו היוצרת הטובה ביותר שלו. אינשטיין אהב לתאר את משרד הפטנטים לחבריו כ”מנזר החילוני” שלו.

ניתן ללמוד על תקופת שהותו של אינשטיין במשרד הפטנטים ממכתבו לחברו הטוב קונרד הביכט מספטמבר 1905. אינשטיין כותב להביכט, “אם תצוץ הזדמנות אתן לך דחיפה אצל האלר. אולי נצליח להבריח אותך בין נערי הפטנט. תגלה עדיין שזה נעים למדי. האם למעשה תהיה מוכן לבוא? תחשוב שמלבד שמונה שעות עבודה כל יום, בכל יום ישנן שמונה שעות של שעשועים, ואחר כך ישנו גם יום ראשון. אני מאוד אשמח אם תהיה כאן […] אינך צריך להיות מוטרד מזמני היקר, לא תמיד ישנו נושא רגיש להרהר עליו. לפחות לא כזה מרגש”.

במשרד פטנטים זה איינשטיין בילה את שבע השנים היצירתיות ביותר של חייו – אפילו אחרי שכתב את המאמרים ששינו את פני הפיזיקה. הוא היה מגיע כל יום בשמונה בבוקר, ששה ימים בשבוע ובודק בקשות לפטנטים. הוא בילה שמונה שעות במשרד ולפחות שעה אחת בשעורים פרטיים. אחר כך, בנוסף, הוא עשה עבודה מדעית כלשהי. אבל בדיקת בקשות לפטנטים לא הייתה עבודת פרך. איינשטיין עד מהרה למד שהוא יכול לעבוד על בקשות פטנטים כה מהר שזה הותיר לו זמן לחשוב על המדע במהלך היום.

אנטון רייזר, חתנו של אינשטיין מספר בביוגרפיה שלו, “הוא מהר מאוד גילה שהוא יכל למצוא זמן כדי להקדיש למחקריו המדעיים של עצמו במידה ועשה את עבודתו בפחות זמן. אבל שיקול דעת היה נחוץ, כי למרות שהממונים יכלו להיות מרוצים מהעבודה האיטית, החיסכון בזמן לעיסוקים אישיים היה אסור רשמית. אינשטיין המודאג הקפיד, שגיליונות הנייר הקטנים עליהם כתב ושרטט, ייעלמו לתוך מגירת שולחנו מיד כאשר הוא שמע צעדים מתקרבים מאחורי הדלת. אילו היו מגלים אותו, היו לועגים לו וגם פוגעים בו; המנהל היה צוחק בנוסף לכך שהיה כועס. הוא היה יותר מידי פוזיטיביסט מכדי שיחשוב על מדע ספקולטיבי”.

חמישים שנה אחרי משרד הפטנטים – פרינסטון תמונות של LIFE Ralph Morse

 fifty years after the patent Office – Einstein’s desk

בזמן שגיליונות ניירות מחקריו הזעירים היו נעלמים לתוך מגירת שולחן עבודתו במשרד הפטנטים בעת שהאלר היה מסתובב ושומר, איינשטיין כתב את מאמריו הגדולים ביותר של שנת 1905 ואלה גרמו בסוף למהפכה במאה ה-20.

האם יש לחוש צער על זה שאיינשטיין עבד בהתגנבות, בעודו מנודה מהאכסדרות של האקדמיה? אינשטיין עצמו האמין להפך, שמצב זה היה דווקא יתרון למדע שלו. שם במשרד הפטנטים הרעיונות הטובים ביותר שלו נבטו, כפי שהעיד בפני חברו מיקל’ה בסו מאוחר יותר.