תורת איחוד השדות השרופים: מרבית המסמכים שאיינשטיין נתן לשטראוס הלכו בשריפה

תורת איחוד השדות השרופים: מרבית המסמכים שאלברט איינשטיין נתן לארנסט שטראוס הלכו בשריפה

סיפור שפורסם ב-25.3.2010 ב-Mercury news של הסיליקון ואלי בהיות המקרה נדון כעת בערכאות המשפטיות בארה”ב.

עלילות השריפה ומסמכיו של אלברט איינשטיין

דן שטראוס, פרופסור לכימיה בן 55 באוניברסיטת המדינה של סן חוזה, הגיש תלונה בפני שומר היערות בהנרי וו. קו סטייט פארק. הוא היה מיואש מכך ששב לביתן שלו לאחר שארעה השריפה במהירות הבזק, השריפה הגדולה בשנת 2007. כאשר הוא שב למעונו הוא גילה שרכושו הושמד בשריפה. ולא סתם רכוש, הנכס היקר ביותר שלו, הנכס המשפחתי התכלה בשריפה.

מסתבר שבעניין דנא לא היה מדובר ברכוש פרטי בלבד בעל ערך סנטימנטאלי, אלא בפריטים בעלי ערך יקר ביותר ולא סתם. היו אלה מסמכים היסטוריים משמעותיים ביותר – 42 עמודים של חישובים שאותם שרבט – כולל הערות ביניהם – על נייר דקיק ועל מעטפה  – לא אחר מאשר אלברט איינשטיין.

איינשטיין היה הקולגה של אביו של שטראוס בפרינסטון. בתחילה שטראוס לא הורשה להתקרב למעונו מפאת הסכנה. אולם חמישה ימים אחר כך, כאשר סוף כל סוף הרשו לשטראוס לשוב לאחוזתו, הדבר היחיד שנותר עומד לאחר אחת השריפות הגדולות בתולדות מחוז סנטה קלרה בקליפורניה היה בית שימוש חיצוני.

הכספת, שהכילה את המאמרים של איינשטיין והייתה עמידה בפני אש, נפרצה כתוצאה מהשריפה הגדולה, והושארה פתוחה כאשר הלהבות פרצו פנימה, טען שטראוס. הוא חש, כך סיפר, “היה זה כאילו מישהו קרוב נפטר”.

עתה שטראוס תובע הוצאות ופיצויים מאישה בשם מרגרט פאבס, מורה מבית הספר סאן ג’ואן באוטיסטה, שהוא משוכנע שהיא בטעות הציתה את האש. פאבס מואשמת גם על ידי מדינת קליפורניה שהיא זו שגרמה לשריפה. מומחה שבחן את המאמרים לפני השריפה העריך את שוויים בין $250,000 ל-$400,000. עורך הדין של פאבס לא השיב לשיחות הטלפון ולא מסר את תגובתו. להלן העלילה כפי שסופרה לפני שבוע במגזין של הסיליקון ואלי של קליפורניה בגלל שהעניין נמצא כעת בערכאות המשפטיות בארה”ב.

אוסף מסמכים של איינשטיין מגיע למשפחת שטראוס

אוסף מאמרים ומסמכים של איינשטיין הגיע לחזקתה של משפחת שטראוס לאחר שאביו של דן שטראוס, המתמטיקאי הידוע ארנסט שטראוס, נבחר על ידי איינשטיין עצמו ב-1944 להיות אסיסטנט שלו במכון ללימודים מתקדמים בפרינסטון. ארנסט שטראוס ברח מגרמניה הנאצית הישר לפלשתינה ב-1933. הוא למד באוניברסיטה העברית בירושלים ולא סיים שם את לימודיו. משם הוא נסע לניו יורק וסיים את לימודיו באוניברסיטת קולומביה וקיבל דוקטורט. באותה תקופה איינשטיין עבד על תורת איחוד השדות, כאשר מרבית הפיזיקאים האחרים התעסקו או בקוונטים או בביקוע גרעין האטום. איינשטיין היה מנותק במידת מה מהקהילייה הפיזיקאלית, שהחשיבה את חיפושו אחר תורת איחוד השדות למשהו ערטילאי. אולם תמיד היו כמה מדענים, שהוקסמו מההילה של איינשטיין, והיו מוכנים לעלות על עגלת איחוד השדות ולהיות אסיסטנטים של איינשטיין. אחד מאלה היה ארנסט שטראוס. גם איינשטיין וגם שטראוס היו פליטים יהודים חילוניים מגרמניה ומצאו לכן שפה משותפת. שניהם ברחו מגרמניה הנאצית .איינשטיין ושטראוס עבדו יחד עד שנת 1948, כתבו יחד שלושה מאמרים מדעיים והפכו להיות חברים קרובים. אחרי עבודה במכון ללימודים מתקדמים בפרינסטון שטראוס עבר לאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג’לס וכך המשפחה הגיעה לקליפורניה.

אחד מהמסכמים האבודים מבית משפחת שטראוס היה מסמך שהכיל נוסחא, אותה איינשטיין עצמו שרבט על גבי המעטפה של מכתב, שאותו קבל ועליו צוין התאריך “1936”. את המכתב, מספר שטראוס, איינשטיין שם על גבי ערימה בשולחן העבודה שלו תשע שנים קודם לכן. שטראוס ציין בהתרגשות, שאפילו ניתן היה לראות את כתמי השמן על המעטפה, ככל הנראה כתמים מסנדביץ’.

ברם השריפה שהשמידה את המאמרים פרצה כאשר פאבס השאירה חבית מתכת ענקית שבה היא השתמשה באופן לא חוקי כדי לשרוף צלחות מנייר ללא השגחה. השריפה כתוצאה גרמה לשריפה של 200000 km2 שטחי אדמה – כמעט חצי פארק – והרסה ארבע בתי מגורים ו-20 מבנים נוספים, לפי מכבי האש של קליפורניה.

דן שטראוס מחזיק בעותק מצולם של אחד הדפים שאבדו בשריפה ( Patrick Tehan )

שנה שעברה האשימו את פאבס בעבירה אחת בבית משפט. תגובתה של פאבס הייתה nolo contendere והיא לא השיבה על ההאשמה לפיה היא לא הצליחה לשמור על כללי הזהירות בצורה סבירה בעת שטיפלה בחומרים דליקים, כל זאת כדי למנוע שריפה בלתי נשלטת. היה פסק דין וסגנית הפרקליטה המחוזית, סינדי הנדריקסון אמרה, שפאבס השלימה 250 שעות של עבודות שירות ושלמה פיצויים בגובה של $250,000 לשלושה קורבנות של השריפה, כולל בערך $40,000 לשטראוס על איבוד שני הביתנים שלו, בנין ומכונית טריילר.

האם משהו בכל זאת ניצל?

בערך שנה לפני השריפה הגדולה, משפחת שטראוס מכרה סדרת מכתבים מאת אלברט איינשטיין למומחה אספן פרטי תמורת מיליון דולר. ארנסט שטראוס נפטר ב-1983 ואילו דן שטראוס ואחיו פול שטראוס השתמשו במרבית ההכנסות ממכירת המכתבים כדי לדאוג לאימם החולה, שסבלה מאלצהיימר וחיה עם דן שטראוס בביתו שבסן חוזה.

באביב 2007, דן שטראוס אמר, שהוא הביא את המאמרים למעון מפלטו בסופי שבוע, אשר בלב קו פארק, שם היה לו מכונת צילום מופעלת באופן סולארי. הוא הביא לשם את המאמרים של איינשטיין, כי הוא חשב שמעונו זה היה שקט, מפלט טוב מאוד למאמרים הרחק מהכביש הסואן והמלוכלך. המאמרים עדיין היו שם ב-3 לספטמבר, כאשר שטראוס נאלץ לקטוע את טיול התרמילים שלו ליד ביר ואלי בגלל הדיווח על השריפה הגדולה. בתחילה הוא סבר שמדובר בשריפה בביתו ולא במעון הקיט שלו בלב קו פארק. הוא נהג מהר לביתו במקום לנהוג מהר למעון סוף השבוע שלו בקו פארק כדי להציל את המאמרים.

עותק מצולם של דף מאחד המאמרים שאבדו ( Patrick Tehan )

ואז הוא שמע ש”הדיווחים ברדיו אמרו שהשריפה כילתה את ווסט הנרי קו ליד מורגן היל”, נזכר שטראוס. “אולם התברר שמה שהדיווחים התכוונו הוא שהשריפה השמידה את הפארק, את מזרח מורגן היל. דאגתי, אבל חשבתי שהיה לי זמן”.

לאחר שהסתובב אנא ואנא בלילה במשך שעות, שטראוס בדק את האימייל שלו בארבע לפנות בוקר, רק כדי למצוא הודעה מזהירה משומר היערות של קו פארק, שמעונו שלו היכן שהמסמכים הנדירים אוכסנו היה בנתיב השריפה. בזמן שבו הוא הגיע לשער ביתו, השומר לא נתן לו כבר להיכנס בגלל הסכנה מפאת השריפה. אולם ברגע שהוא הצליח להיכנס וראה את ההרס הגדול, הוא אמר, “לא בכיתי על כך הרבה כמו שאכלתי את עצמי על כך שלא נסעתי בלילה הקודם”.

שטראוס בהתחלה חשב, שהוא איבד את כל העותקים של המסמכים. אולם התברר אחר כך, שהמומחה שלו מכר את סדרת המכתבים של המשפחה תמורת מיליון דולר בשנה שקדמה לכן, למעשה בחן פריטים רבים מהאוסף, אימת אותו והיו בידיו העותקים של החומר של דן שטראוס. המומחה, האוורד רוטנברג, שמנהל עסק ספרים נדיר בדרום קליפורניה, היה מסוגל להעריך את מרבית המאמרים שנאבדו בשריפה על בסיס הדיווח הקודם שלו.

עותק מצולם של דף מאחד המאמרים שאבדו בשריפה ( Patrick Tehan )

איינשטיין כותב שיר לדן שטראוס

רוטנברג סיפר, שאינשטיין חתם על הרבה מכתביו למטרות צדקה. “אם תמצא משהו שאומר ‘תודה לך עבור ההזמנה לארוחת הערב אבל אני לא יכול לבוא’, זה דבר אחד. אבל אם יש ברשותך משהו שאומר, ‘הנה הנוסחא’, זה שווה הרבה יותר”.

למעשה, שחזור הנזקים יכול להיות אתגר רציני. משפחתה של פאבס היא בעלת שטח אדמה עצום ורחב ידיים בגודל של 1700 km2 – שכולל אגם וערכו הכספי מאוד גבוהה. אולם מדינת קליפורניה הגישה תביעה נפרדת ודרשה 16 מיליון דולר כדי לכסות את הוצאות כיבוי השריפה והמאבק בכיבויה. ולכן לא ברור כלל האם שטראוס יהיה הראשון בתור הדורשים לפיצוי, מתי יגיע תורו וכמה יקבל, מכיוון שישנו תור ארוך של תובעי פיצויים מפאבס ועל כולם להתחלק בסכום.

לדן שטראוס, מסתבר, בכל זאת נותר מסמך מקורי אחד ויחיד מאלברט איינשטיין, שאותו הדוד אלברט נתן לו כאשר נולד. זהו מכתב בכתב יד של המדען הדגול, שיר מקורי של איינשטיין שכתוב בגרמנית ומברך את הוריו בלידת בנם ב-1954. כמובן שהתרגום לאנגלית במאמר של ביטאון הסיליקון ואלי מאבד מכל האומנות הפואטית שישנה בגרמנית. אולם החיבה של איינשטיין לקולגה שלו ארנסט שטראוס זוהרת מבעד לחרוז היחיד, שמובא כאן בעברית:

“זה מה שאני מאחל:

יהי דניאל

כמו אביו

אינטליגנטי יסודי ולא פחות חביב

שלך, א. איינשטיין

Advertisements

גלי וינשטיין מקשיבה לאילנה דיין במכללת אורנים: “אני עיתונאית נושכת”

גלי וינשטיין מקשיבה לאילנה דיין במכללת אורנים: “אני עיתונאית נושכת”  

אילנה דיין יורה לכל הכיוונים את האמת שלה לאחר שקבלה את פרס העיתונאי האקטיביסט מהחוג לתקשורת במכללת אורנים. היא לא מוכנה להתפשר על פחות מהאמת ולא מוכנה לחסוך מעצמה את כאב הראש בנוגע למחשבות כגון, מה הוא יחשוב ומה זה יחשוב, האם הרייטינג יורד וכן לשדר או לא לשדר את הכותרת הזו והזו. היא הולכת לספר את האמת ויהי מה. היא מגרשת כל אינטרס ואומרת שוב ושוב שברור לה היכן נמצא הסיפור האמיתי. היא ממצה את הדברים שלה באמרה של לארי קינג, שהסביר פעם בדרך קולעת את משוא הפנים של התקשורת: אילו סגרנו ראיון עם אלוהים ואו ג’יי סימפסון היה מודיע שהוא מגיע, היינו מזיזים זאת.

המאמר מוקדש למיקי גולדווסר, שישבה כסא מלפני ואבדה את בנה יקירה במעשה חטיפה שבצעו בני עוולה.

חגית אמא שכולה: “הצלם מתרחק וחגית נשארת לבד”

הראיון עם חגית ריין [4.1.2009]. חגית ריין אמא של בניה ריין, חייל שנפל במלחמת לבנון השנייה. התמונה של חגית שצולמה ברמת הגולן חרוטה בזיכרון שלי. היו שמונה ילדים. קרה משהו ששבר את כל פסיפס הסטריאוטיפים שם בדרך. צלמנו את חגית וכולם הצדיעו לבניה. זה קטע שחונק את הגרון. ואז בשפה שלה האמונית היא מודה לכל עם ישראל. הצופה כבר יודע שהיא מתנחלת. חגית אומרת, “אני ידעתי מאז שהיה קטן שיום אחד אלך מאחורי הארון שלו עטוף בדגל ישראל ואלך אחרי ארונו”.

ואז פתאום כולם מתרחקים. הצלם. במקום לסגור זום כפי שבדרך כלל עושה צלם במקרים כאלה, הוא פתאום עושה משהו מנוגד לאינסטינקט שלו כצלם. הוא מתרחק וחגית נשארת לבד עם כיסוי הראש. היא נשארת לבד רק חגית בלי ארץ ישראל, בלי תורת ישראל, בלי המתנחלת. רק חגית. והצלם עוזב אותה.

זה היה רגע של סקופ. הרגע הזה הוא דוגמא למסע המפרך, לפעמים גם תובעני ומסעיר שמוביל לאמת. בדרך אל הרגע שבו חגית נשארת לבד, בדרך אל האמת, התפקיד שלנו העיתונאים הוא להעיף את כל מה שמזהם את האמת ולחשוף את האמת. האתגר הוא למצוא את הסטריאוטיפ ולסלקו, לחשוף את האמת ולהגיע לשכול.

עומרי אסנהיים קיבל את ההתעללות בפלשתינים עוד לפני שזה הפך לנחלת הכלל. ידענו שנעמוד מול חומה מבוצרת. זה טבעי שנצטרך למזער נזקים. צה”ל עומד מול חשיפה. איזה סוג של חשיפות אין איתן שום בעיה?

הראיון עם סרן קובי גיגי: “אין סיכוי שאישור מדובר צה”ל יינתן לראיון”

סרן קובי גיגי בפרשת חטיפת המונית מדהריה. גיגי הסכים להתראיין מבלי לקבל אישור של דובר צה”ל וראיון כזה דורש אישור. אולם היה חשוב לנו הראיון ללא האישור מדובר צה”ל, כי גיגי סיפר אמת, שיגרה, את מה שקורה בשטח, בכפור, את זה שכל הזמן אוכלים את יהודה ושומרון. הוא תאר מקרים סיזיפיים בשטח. דובר צה”ל כעס ובצדק כי הוא לא ידע על הראיון עם קצין צה”ל במדים. ידענו שאין סיכוי שאישור כזה יינתן. ויהיו צרות אם נבקש אישור כזה.

מה שגיגי אמר בראיון התאים לאינטרס שלו. כי מי שבא להתראיין, לספר את האמת מתוך האירוע לעולם יהיה לו אינטרס. ולכן בודאי שיש לו אינטרס. מדובר במישהו שהיה בתוך העניין. הוא לא תלית שכולה תכלת. האם הוא ידע? האם המידע שנתן מוצלב? האם ראוי שזה יגיע לציבור? מה שהוא סיפר לא היה ידוע לציבור.

אני הייתי חייבת לשדר את הראיון עם גיגי. וצרחתי על בניהו [אבי – דובר צה”ל] – תפקידי להביא את הראיון לשידור. וזה לא שכנע את בניהו. הוא היה עמוק בתוך נשמת העיתונאי שלו, בתוך החומה הממסדית. אבל אנחנו צריכים לבוא מימין ומשמאל, לקבצ’ץ’ נוהל, להיכנס דרך החלון אם סוגרים לנו את הדלת ולעשות מה שאפשר עם האמת אם גיגי מוכן לספר אותה.

הכתבה שהפכה לפסק דין בעניינו של סרן ר’, מוצב גירית: “אני הלכתי לספר את האמת”.

שנת 2004 מוצב גירית ברפיח. ילדה בשם אימאן אל המאס התקרבה למוצב ונפתחה לכיוונה אש מצד חייליו של סרן ר’. התצפיתנים במוצב חשבו שהיא הייתה ילדה בת עשר אבל היא הייתה בת 13 ועשרה חודשים. אימאן זרקה את ילקוט בית הספר שלה ונמלטה. החיילים דלקו אחריה, ירו בילקוטה כדי לודא שאין מדובר בחומר נפץ. זו הייתה ילדה ששכבה פצועה וחסרת מגן והרגוה. סרן ר’ דיבר בקשר ואמר שהוא יוצא אחרי הילדה כדי לבצע וידוא הריגה. סרן ר’ ירה בילדה הפצועה שני כדורים מטווח קצר, ירה צרור, או ירה בזווית ממנה. זמן קצר אחר כך סרן ר’ מודיע בקשר שהוא ביצע וידוא הריגה ואומר את המשפט הבא: יש לירות בכל מי שנכנס למרחב, גם אם זה ילד בן שלוש.

תוכנית עובדה שדרה לפני שש שנים כתבת תחקיר. סרן ר’ תבע את אילנה דיין על התחקיר. על עניין וידוא ההריגה. הוא טען שאילנה דיין הציגה את הדברים אחרת מכפי שהיו במציאות. לא הציגה את הנסיבות המסוכנות שבהן היו נתונים חייליו והיא לא לקחה בחשבון שסרן ר’ היה במצב נסער, מאוים וחש בסכנה. סרן ר’ דרש שלושה מליון שקלים. אבל השופט נועם סולברג פסק “רק” 300,000. דיין החליטה לערער. אילנה דיין מסבירה מדוע העזה לומר את האמת ומדוע לכן היא שלמה עם הכתבה ששודרה.

מקרה שקרה על ציר פילדלפי בנובמבר 2004 כאשר ילדה חוצה את הקו האסור. לא המ”פ ולא סרן ר’, אלא החיילים פותחים עליה באש. כאשר אני מקבלת לידי את הקלטת ושומעת את חילופי הדברים המצמררים, ילדה בת 10 מתה מפחד. לא בכדי אני זוכרת את זה. וכאשר אני שומעת שהאש נמשכת אחרי שהתצפית נמשכת, אני יודעת שאת הכתבה צריך להביא לשידור. 

דבר אחד יש לומר: מה החומה שמתרוממת אל מול הרצון שיש להביא את האמת לצופים שלנו לשידור? יש פה מישהו שעומד לדין? את מרשיעה אותו במשהו שבסופו של דבר בית הדין יזכה אותו. חשוב להביא את ההבחנה בין הדבר הזה.

המ”פ יועמד לדין ואחר כך יישאל, האם הוא ירה, והאם הוא וידא הריגה והאם הוא היה במקום וירה בצרור או רק בשני כדורים והאם הוא ירה את הצרור בתשעים מעלות או בזווית אחרת. האם הוא ירה אותו לתוך הגופה והאם התכוון לבצע בה וידוא הריגה והאם מאמינים לגרסה של החיילים. כל השאלות האלה נכונות לבית הדין הצבאי וראוי שידון בהן והזיכוי הוא חשוב למ”פ, אבל לא לשום בחינה אחרת. לא לילדה שרצה מפחד. את האמת שום זיכוי לא יכול לשנות, ולא את המלים של המ”פ ולא את ההריגה של הילדה. אי אפשר למנוע שידור של המשפט הזה שהמ”פ אמר אותו ברשת הקשר: “כל מי שנע במרחב הזה, גם ילד בן שלוש, צריך להרוג אותו”. אי אפשר למנוע שידור של המשפט מהרגע שמתרחש השידור.

אפשר לנסות להבין את המשפט בהקשר בו נאמר, בסערת הקרב. אפשר להתווכח אחר כך לדון במשפט אבל אי אפשר לאטום את אוזננו. עד מתי? עד מתי נאטום את אוזננו? עד מתן פסק הדין? פסק הדין ניתן אבל האם ראוי לשלול מהצופים את הידיעה על האירוע, על מה שמשתקף מרשת הקשר? רוצה להגיד שוב – כי התגלחתי שוב על המקרה כעיתונאית בפרשה: יש פסק דין של בית משפט ואני מכבדת אותו. אני צריכה להכיר בזה שיש פסק דין. אני יכולה לחלוק עליו ויש גם ערעור בלי קשר להליך המשפטי. עם זאת מותר להתווכח על הכתבה ועל דרכי העריכה. 

נקודה אחת שאפשר להתווכח עליה ואני יכולה להגן עליה היא, שאחרי תום האירוע הילדה רצה. יש קטע מתוך סרט הוידיאו שצלמו החיילים באירוע ואחד החיילים אומר שירה בילדה, חורר אותה מטווח אפס. הדבר הבא שרואים באותה קלטת הוא חבורה של חיילים שיושבים בחדר ועושים מסיבה. הקטע של המסיבה לא ארע מיד אחר כך. צה”ל לא אפשר לי להגיע למוצב ולא ידעתי שהמסיבה ארעה אחר כך. אני אמרתי בכתבה שרואים אחרי דברי החייל מסיבה. על רקע זה רואים שיתכן שיש לחיילים מוטיבציה גרועה של חיילי המ”פ. ואז אמרו לי אם את לא בטוחה אל תשימי בכתבה.

אני הלכתי לספר את האמת. אילו ידעתי ביום שבו קבלתי את הקלטות, כולל גרסתו של המ”מ, ביום שקבלתי את החומר הבלעדי, כולל הקטעים הלא נחמדים – אוי ואווי לי אם הייתי מחליטה לחסוך מעצמי את כאב הראש ולא לשדרם. אילו הייתי חושבת: זה יכתוב ככה וההוא יכתוב ככה וזה יחשוב ככה, לא הייתי מגיעה לאמת. מותר ללמוד מזה שכועס.

יש דבר אחד שאותו אני נושאת איתי לאורך השנים והוא שסיפרתי את האמת: הילדה הקטנה הייתה והיה מוות. עברו 6 שנים מאז שהכתבה שודרה. ראיתי לאורך השנים איך שהפרשה התגלגלה ואיך הפרשה התגלגלה לתוך קלחת של אינטרסים וים של אג’נדות, שעלולות להשכיח את החיפוש אחר האמת. מוצב גירית מעצבן את הצופה והוא לא רוצה לראותו.

במהלך המשפט הצבאי שאלו את המ”פ במוצב שאלות. אחד החיילים אמר, אנחנו שחקנו ברעיון לשים את הגופה… להביאה למוצב. נשאלת השאלה, עד כמה אווירת האבל והקדרות ירדה על המוצב אחרי שהילדה מתה? באמת, כאשר חייל אחד מספר שהש”ג שמח שהוא רוקן ארבע מחסניות ועוד סיפורים שלא מעידים על אווירת אבל. אז אפשר היה לערוך את הדברים אחרת: או באופן שיותר מחמיר עם החיילים או באופן שיותר מקל עם החיילים. אבל בכל מקרה לא היה דבר שהיה משנה את התמונה: חיילים לחוצים, חווים חוויה שקרה שם משהו. לכן אני שלמה עם הכתבה ששודרה.

החומה הכי משמעותית בכלל לא נוגעת להשקפת עולם מסוימת שאירוע כזה וכזה צריך לערוך. החומה היא הרבה יותר מסוכנת. אחד הדברים אותם הבנתי עם השנים הוא השאלה הבאה: למה היא [אילנה דיין] עשתה רעש? זו פעם ראשונה שהיא עשתה רעש על טוהר הנשק? היו כתבות נוראות יותר על הנושא. אבל זו כתבה שנעשתה על ידי עיתונאית שנתפשת כמיינסטרים בתוכנית שהיא מיינסטרים. וזה מה שערער את שיווי המשקל. ממנה… אנחנו לא אמורים לשמוע דברים כאלה. היא לא אמורה להניף סמרטוט אדום כזה. היא אמורה לשלוח את רוני קובן כדי לסחוט דמעות. למה התגובה הזו? כי יש דברים שאנחנו לא רוצים לשמוע ולא רוצים לדעת. אנחנו כועסים על האופן שבו היא שידרה וערכה את הכתבה.

האמת מעבר לחומה: “לא משנים כותרת”

התפקיד שלי הוא להבקיע את החומה ולהגיע דרכה אל האמת. לדבר דרכה. התפקיד שלי הוא למצוא את הרגע שבו חגית נשארת לבד בפריים והיא רק אמא של בניה, לא מתנחלת ולא אוהבת ארץ ישראל. לפעמים להבקיע את החומה הזו זה קשה והחומה הזו היא צינית. לפעמים זה ממזער את הנזק לצה”ל ולפעמים לא רוצים לראות זאת וקשה להתמודד עם מה שרואים.

אני מחפשת את האמת, את העובדות. ברור לי לכן שאני באה בתחושה של העיתונאי שצריך לספר את העובדות, שצריך להחזיר את השיח האמיתי. העיתונאי שצריך לספר לאורו של מצפון ערכי וכך הוא יאפשר לנו לפרק את החומות ולהגיע לאמת. אלה הן הדילמות של המקצוע.

העיתונאי ניצב בצומת בין הרייטינג לכותרת, הניואנס מול האינטרסים, כאשר בסוף כולם מתכנסים לאותו קרב של העיתונות החושפת, פעם חושפת את בעל ההון ופעם את בעל השלטון.

אנחנו מדמיינים את גרף הרייטינג היורד והולכים נגדו. אנחנו לא משנים כותרת כאשר יושבים עם הבוס, עם אבי [ניר, מנכ”ל קשת], ומגלים אחר כך שלא קורה כלום. השיח שאנחנו באים ללבות כעיתונאים הוא חופש הביטוי, הוא שלא כל אחד יכול לפטפט את עצמו לדעת. הרעיון הבסיסי הוא “אנחנו מאפשרים לאנשים לדבר כדי שאחרים יוכלו להצביע ולהחליט”. אנשים צריכים לדבר כדי לשמוע ולשמוע כדי לבחור.

הסכנות שקיימות מבעלי ההון והממון שמחזיקים במיקרופון מימי הצנזורה הצבאית החשוכה והתאווה לבידור ומציצנות ולרווח, הליך זה שומט את הקרקע מהמוטיבציה ממנה אנו יוצאים לעבודה לסיקור החלש, הנדכא, לסיקור הויכוח, חופש הביטוי, השיח הציבורי – אלה הם כל הדברים החיוניים.

הדבר החשוב ביותר שלמדתי הוא הצנזורה העצמית שלי כעיתונאית: צומת הספין והרייטינג והמפגש האמיתי ביניהם בצומת זו. בכל צומת האויב האמיתי הוא פשוט עצמנו. אנחנו צריכים לומר לא לבעל השררה, כי הוא הרבה פעמים הרבה פחות מתוחכם ממה שחושבים. ובצומת זו גם פוגשים בדילמות: האם להתעקש על הכותרת הנכונה, על הכתבה הנכונה? זוהי צומת רמון-פינת פרידמן או צומת ביניש-פינת לינדנשטראוס. שם נפגשים עם עצמנו. נפגשים עם הדילמות של המקצוע. תמיד-תמיד נפגשים מול הכוחות האלה, שהם רבי עוצמה, והם באמת רבי עוצמה ושוחרי רע. העיתונאי חוזר למערכת לדווח את מה שהוא ראה.

כאשר אני באה לעשות כתבה אני עושה כל מאמץ כדי לגרש כל אינטרס. כל כך ברור לי האם זה סיפור אמיתי. זכותו של הצופה וחובתי שלי להביא איזה שהוא פסיפס של החיים הישראליים. המנדט שלי כעיתונאית הוא להביא משהו נושך. אני עיתונאית נושכת. בלב לבה של העבודה שלנו נמצא הרשע. וכן צריך לדעת להסתכל לו בעיניים ולספר אותו.

אריק שרון: “אתם שומעים גם ביקורת וגם אבק של געגוע”

[אילנה דיין שדרה בעובדה כתבה על המהפך בדמות אריק שרון ב-2002]. היו חשדות נגד אריק שרון ואשר על כן הוא יצא פטור כי הוא זכה ליחס סלחני. צריך לומר את האמת. זה לא הצליח להבשיל לכדי אישום פלילי. איך יכול להיות שלמרות  החשדות אריק שרון המשיך להנות מהפופולאריות שהייתה לו והמשיך להוביל מהלכים? אריק שרון בסוף ימיו הבין משהו על המקום שבו נמצא המרכז הישראלי. לכן הוא הקים את קדימה. הוא הבין משהו על הרצון העז של הישראלי שרוצה משהו אחר ומישהו כמו אריק שיובילו לשם. התוצאה היא שאריק הצליח לחולל משהו מבלי שנשאלו השאלות הקשות.

למה לא באנו ושאלנו כאשר נפל גשם של קסמים ולא הייתה ביקורת ציבורית כאשר הייתה ההחלטה – אולי שגויה או שנויה במחלוקת – ולא שאלנו. זה נוגע במשהו שאולי יום אחד ייבדק: איך אריק שרון הבין שזה נכון להחזיר את אלחנן טננבאום למרות שזה מסוכן, כי הוא הבין משהו.

אתם שומעים גם ביקורת וגם אבק של געגוע. זוהי אמירה בלתי עיתונאית בעליל שלי. אבל אזלו לנו המנהיגים, אלו שקורצו מחומר של מנהיגים. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו יושב ראש מנהלים כראש ממשלה. ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו מנכ”לים כראשי ממשלה. התחושה שאזלו לנו המנהיגים היא שהניעה בציבור הישראלי לשאת פנים לאריק. כי ההוויה הישראלית כל כך עצבנית, נוגעת בנושאים קיימים. החיים שלנו נוגעים בתוך ההוויה הקיומית ולכן אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לזייף.  

“אליס בארץ הפלאות”: חור תולעת לבטן האדמה

“אליס בארץ הפלאות”: חור תולעת לבטן האדמה

היום מוקרנת הבכורה של הסרט התלת ממדי החדש “אליס בארץ הפלאות”. אליס הבוגרת נופלת בחור לבטן האדמה הישר לארץ הפלאות ומשם מתחילות עלילותיה בהשראת הסיפור המקורי של לואיס קרול, אליס בארץ הפלאות.

חור אל בטן האדמה

בימיו של לואיס קרול, מספר מרטין גרדנר, היו ספקולציות רבות בנוגע למה יקרה אם ניפול היישר לבטן האדמה. ב-1909 קמיל פלמריון הציע במאמרו “חור דרך כדור הארץ” שחזור של מסע אל בטן האדמה וחישב את הזמן שלוקח להגיע למרכזו.

כנראה שפלמריון הושפע מספרו של ז’ול ורן בן ארצו מ-1863, מסע אל בטן האדמה. המסע כולו מצד אחד של כדור הארץ לצד השני ימשך 84 דקות – כאשר לוקח 21 דקות להגיע אל מרכז כדור הארץ, 21 דקות להגיע לאוסטרליה ולניו זילנד ועוד 42 דקות לשוב לנקודת ההתחלה. אם מתחילים את המסע בפתח באחד מהרי המישור הגבוהים של דרום אמריקה בגובה של 2000 מטר והוא מסתיים בגובה הים בצד השני, אדם שנפל אל החור יגיח באוסטרליה או בניו זילנד כאשר הוא עדין נע במהירות עצומה. צופים בחוץ יראו אותו כאילו היה קליע מוזר שנורה לגובה של 2000 מטר לאוויר ועף כך החוצה מכדור הארץ. וזה הרי מה שקורה לאקסל ולפרופסור מהסיפור של ז’ול ורן – כאשר הם יוצאים מההר בסיציליה: הם מועפים כמו קליע החוצה. אם מאידך שני צידי הפתח לקרקע מתחילים ומסתיימים בפני הים, יהיה זה אפשרי לדבר עם הנוסע אל בטן האדמה בהגיעו חזרה מהמסע הזה. ומדוע? כי ברגע שיגיע הוא לא יעוף כמו קליע באוויר, אלא יצא מהפתח בצורה נינוחה לרגע בטרם הוא ייפול מההדף לקרקע חזרה. כמובן שפתח כזה אל בטן האדמה הוא מעבר ליכולת האפשרויות.

נפילה לבטן האדמה כאמצעי כניסה לארץ הפלאות מופיעה באליס בארץ הפלאות של לואיס קרול, ספר שיצא לאור ב-1864 – שנה אחרי שמסע אל בטן האדמה של ורן יצא לאור. לואיס קרול, הלא הוא צ’רלס לוטוויג’ דודסון, כתב על אליס פליסאנס לידל שיושבת על גדות הנהר ואחר כך אצה רצה אחרי הארנב הלבן לעבר יקום מקביל, ארץ הפלאות, שמצוי גם כן בבטן האדמה. ישנו חלק מפורסם בסיפור בו אליס רודפת אחרי הארנב הלבן במורד החור במאורה (בתרגום הידוע של אהרון אמיר):

והנה פתאום שפן לבן חכלילי-עיניים חולף-עובר על פניה. בזאת לא היה דבר מופלא כל כך; עליזה  גם לא נתמהה כל כך לשמוע את השפן אומר לנפשו, אלי! אלי! הלא אאחר!… אבל כיון שהעלה הארנב שעון מכיס חזיתו, והביט בו, ואחר חפז לו בדרכו, ניתרה עליזה ממקומה, כי חלף בה הרהור שמעולם עוד לא ראתה ארנב אשר כיס-חזיה לו, או שעון להעלותו מזה, ומלהטת סקרנות, דלקה אחריו בשדה, אף הספיקה לראותו גולש יורד במאורת שפן גדולה תחת למשוכה. כהרף עין עטה אחריו עליזה, וגם רגע לא נתנה אל לבה איך וכיצד תשוב לצאת. מרחק-מה תמשכה המאורה כאחת המנהרות, ואחר צללה פתאום, פתאום כל-כך עד שלא הייתה לעליזה אפילו שהות של רגע להתעשת ולעצור בטרם תמצא עצמה נופלת בתוך כמין באר עמוקה מאוד. אולי הייתה הבאר עמוקה מאוד, ואולי נפלה לאט מאוד, על כל פנים היו עתותיה בידה להביט על סביבה אגב רדתה ולחשוב מה עתיד לקרות. תחילה ניסתה להשפיל עין ולראות אנה היא באה, אבל החשכה הייתה עבה מידי; אחרי-כן הסתכלה בפאות הבאר וראתה כי טעונות הן ארונות ומדפי ספרים: פה ושם ראתה מפות ותמונות תלויות בווים. כעברה לקחה לה צנצנת מאחד המדפים: תווית שעל הצנצנת נאמר  “רבת תפוזים”, אבל ריקה הייתה, למרבה האכזבה; כיוון שלא חפצה לשמוט את הצנצנת, מפחד פן תהרוג מישהו, התחכמה לשים אותה באחד הארונות עם שחלפה על פניו. 

 

אליס נופלת במורד חור תולעת אל בטן האדמה לארץ הפלאות

במאה העשרים ואחת איך תגיעו ליקום של אליס? נחפש אולי חור תולעת עקב הפרעה קוונטית כדי להיכנס היישר אל בטן האדמה. אולי נטוס אל מרחבי היקום בזמן קצר אם נרצה לבצע מסע כזה שאותו תכננו עבורנו ז’ול ורן ולואיס קרול. האם יתכן דבר כזה?

ב-1935 אינשטיין והפיזיקאי נתן רוזן השתמשו ביחסות הכללית כדי לבחון את צורת המרחב-זמן סמוך לכוכב מאוד מסיבי. הם מצאו שהמרחב-זמן התעקם למנהרה, חור ביקום. אינשטיין ורוזן שמו לב שמנהרה זו תוביל לאזור אחר של היקום. הם רצו לדעת מה קורה לאלקטרונים שעוברים דרך המנהרה. הם הבינו שמעבר דרך המנהרה הזו דרש מהירויות גבוהות יותר מזו של האור. מכיוון שזה היה אסור עלפי תורת היחסות הפרטית, אינשטיין ורוזן הסיקו שפתרון זה הוא רק מקרה מוזר מתמטי ללא ממשות פיזיקאלית והיחסות לא מאפשרת מעבר דרך גשר זה. אם גשר כזה איכשהו נפתח הוא ייסגר מיד בטרם פוטון בודד אחד יכול לעבור דרכו וכך תישמר הסיבתיות של תורת היחסות.

ב-1988 שלושה פיזיקאים ביניהם קיפ תורן פרסמו את המאמר הרציני הראשון אודות חורי התולעת בכתב העת היוקרתי פיזיקס רביו לטרס. הרעיון למאמר היה ספר וסרט מדע בדיוני בשם מגע מאת קארל סאגן. סאגן היה אסטרונום והכיר היטב את תורת היחסות והחורים השחורים.  הוא שאל את קיפ תורן האם מסע בזמן יתכן דרך חור תולעת? תורן הבין שגשר אינשטיין-רוזן יכול לשמש כמכונת זמן. אולם תורן הזהיר שחור תולעת צריך להכיל חומר אקזוטי שלא קיים בעולמנו, חומר שיצור אנטי-כבידה או דחייה כבידתית כדי לאפשר לנוסע בזמן לעבור דרך חור התולעת מבלי שהחור יקרוס על עצמו. דחייה כבידתית יכולה להיווצר על ידי אנרגיה שלילית או לחץ שלילי.

חורי התולעת וגשר אינשטיין-רוזן הם ככל הנראה לא מעשיים, אבל כידוע לכם בארץ הפלאות של לואיס קרול מתרחשים תהליכים מוזרים כאלה בדיוק ולכן בינתיים הכי קרוב שנוכל להגיע למסעות בחלל ודרך חור תולעת אל עולמות אחרים זה בדמיון או בקולנוע תלת-ממדי, שנותן תחושה וירטואלית ממשית של מסע כזה… הכינו את המשקפיים והיכנסו אל העולם הווירטואלי.

כמה תשובות פילוסופיות ל-Creationist Nonsense…

כמה תשובות פילוסוספיות ל-Creationist Nonsense

המשך הסאגה בנוגע לויכוח בין האבולוציונים לבריאתנים בעקבות דבריו של ד”ר גבי אביטל, המדען הראשי של משרד החינוך. המאמר מ-סייאנטיפיק אמריקן כולל תשובות ביולוגיות ופילוסופיות. להלן כמה מהתשובות הפילוסופיות לטיעונים של הבריאתנים, תוך הסבר על מדעים היסטוריים.

מדעים היסטוריים

מהי תיאוריה מדעית? תיאוריה מדעית היא הסבר אודות אספקט כלשהו של עולם הטבע. היא כוללת חוקים והיסקים שעמדו במבחן הניסיון והניסוי. בתיאוריה ביולוגית כמו האבולוציה, עוסקים באספקטים התפתחותיים שונים של עולם החי. אוספים מאובנים והעדויות שנאספו מעידות על כי אורגניזמים התפתחו לאורך זמן. למרות שאף אחד לא צפה במישרין בשינויים האלה, העדויות העקיפות הן ברורות, חד-משמעיות ומשכנעות. מאין לנו לדעת שאכן זה כך?

המדע לרוב נשען על עדויות עקיפות. ניקח לדוגמא את הפיסיקאים. הם אינם יכולים לראות חלקיקים אטומיים ישירות. מסיבה זו הם מאמתים את קיומם על ידי חיפוש המסלולים שאותם משאירים החלקיקים בתאי ערפל או, למשל, הם בוחנים את מסע החלקיקים במאיץ חלקיקים. הסקפטיים סבורים שהעדר ראיות מיד הופך את ההיסק של הפיסיקאי לפחות מדעי, או לפחות עובדתי או אמיתי. אולם מנקודת המבט של המדען, היעדר ראיות ישירות אינו הופך את מסקנתו לפחות וודאית. אם נאמר זאת, זה כמעט כמו לומר לרופא שצילומי CT או צילום רנטגן אינם חושפים גידולים או דלקת ראות, אלא מראים “סתם” כתמים אקראיים… האמנם?

לפיכך, בדברנו על אבולוציה, אנחנו מדברים על המדעים ההיסטוריים. אין הכוונה להיסטוריה, כמו למשל המהפכה הצרפתית או מלחמת האזרחים בארה”ב. הכוונה היא למדעים שעוסקים באספקטים של הטבע שלא פעם ארעו בעבר. המחקר האבולוציוני מעצם מהותו כמדע היסטורי, כרוך בהסקה ממאובנים ועוסק בעבודה עם דנ”א. זאת במקום ביצוע ניסויים ותצפית ישירה. במדעים ההיסטוריים – הכוללים את הביולוגיה האבולוציונית, האסטרונומיה/האסטרופיזיקה והקוסמולוגיה, הגיאולוגיה/הגיאופיסיקה וארכיאולוגיה – עדיין ניתן לבצע מחקר מדעי מהימן.

ניתן לבחון השערות ותיאוריות מדעיות על ידי זה שנבדוק האם הן תואמות את הממצאים הפיזיקאליים. בנוסף אנו נוודא האם ההשערות מובילות לניבויים שניתן לאשש אותם  בתגליות שנבצען היום. ניקח לדוגמא את האבולוציה. מדענים מצאו שבין אבותיו הקדומים ביותר של האדם, לפני חמישה מיליון שנה, ובין הופעתו של האדם המודרני, לפני מאה אלף שנה, היו שורה של יצורים בעלי תווי פנים של קופים שונים: החל מהומנואידים קופיים יותר לפני חמישה מליון שנה ועד ליצור פחות קופי ומודרני יותר, קרוב לזמן הופעת האדם המודרני. כאשר יוצאים לשטח זה בדיוק מה שהמאובנים מראים. ומתארכים את המאובנים בהתאם לאנליזה כימית ומדעית. לעומת זאת, לפי תיארוך מדעי, אם מוצאים מאובן שמתוארך ככזה מתקופת היורה (מלפני 144 מיליוני שנים), לא מוצאים אפילו במאובן אחד ממצאי שרידים של אדם מודרני. במובן זה אנו מעלים תיאוריות והשערות לגבי העבר ואנו בודקים ומאששים אותן היום.

גנוגרפיה של דרווין

 Image: Painting of Young Charles Darwin

אחד מהמדעים ההיסטוריים שנגזרים מהאבולוציה הוא פרויקט הגנוגרפיה, שנועד לגלות את אבותינו על סמך בדיקות דנ”א בגברים. פרויקט הגנוגרפיה הוא פרויקט מחקרי משותף ל”נישיונאל גיאוגרפיק” ול-IBM והוא חלק מהגנטיקה האבולוציונית.

לאחרונה הפרויקט חשף באמצעות בדיקת דנ”א את אבות אבותיו של צ’רלס דרווין במסע הנדודים על פני היבשות בכדור הארץ. תוך שימוש בטכנולוגית דנ”א מומחים קבעו מי היו אבותיו הקדמונים של דרווין. בן נינו של דרווין, קריס דרווין, בן 48 שחי בבלו מאונטנס ליד סידני באוסטרליה, השתתף בפרויקט הגנוגרפיה. קריס דרווין הוא בנו של ג’ורג’ (שידוע בשם ארסמוס), נכדו של ויליאם (בילי) ונינו של האסטרונום ג’ורג’, שהיה אחד מעשרת ילדיו של צ’רלס דרווין ואמה ווג’ווד. בן הנין היגר לאוסטרליה מאנגליה ב-1986. קריס עשה בדיקה שקרויהcheek swab test  במסגרת הפרויקט. הבדיקה בודקת את כרומוזום ה-Y שלו (מכיוון שרק לגברים יש כרומוזום זה בפרויקט משתתפים גברים בלבד). הבדיקה חשפה שדרווין שייך להפלוגרופ (Haplogroup) שסימונה R1b – אחת משושלות הזכרים הנפוצות ביותר באירופה.

התוצאות הראו שאבותיו הקדמונים של דרווין נדדו מאפריקה הצפונית למזרח התיכון או לצפון אפריקה לפני בערך 45,000 שנים. הם התפצלו מהשבט שלהם במזרח התיכון, ואז שושלת חדשה הופיעה באדם לפני בערך 40,000 שנה באיראן או בדרום מרכז אסיה. לפני שהם פנו מערבה לאירופה, הופיעה המוטציה הבאה. היא הגדירה שושלת חדשה באדם, לפני בערך 35,000 שנה. האדם ששייך להפלוגרופ שסימונה R1b הוא צאצא ישיר של אנשי הקרו מיניון. הם החלו להופיע לפני 30,000 שנה ושלטו בהתפשטות האדם לאירופה, כאשר זה בישר את הכחדתו של המין הניאנדרטלי.

הצוות הגנוגרפי בדק גם את הדנ”א המיטוכונדריאלי של קריס כדי לספק נקודת מבט על  המורשת הגנטית של אמו. התוצאה מראה שדרווין היה חלק מהפלוגרופ K – וכנראה צאצא ישיר מאישה שחצתה את ההרים הקווקזים בדרום רוסיה כדי להגיע לערבה של הים השחור.   

מוצא החיים

טיעון המחץ הבריאתני לגבי מוצא החיים נשאר ברובו מסתורין. אבל בכל זאת ביוכימאים חקרו חומצות גרעין פרימיטיביות, חומצות אמינו ואת שאר אבני הבנין של החיים. ובייחוד הם למדו כיצד אלה יכלו להיווצר ולארגן את עצמם ליחידות עצמאיות ומשתכפלות, וליצור את הבסיס לביוכימיה של התא. כידוע, מדענים עוסקים היום במחקרים אסטרוכימיים.

מתוך ניתוח הנתונים האלה עולה כי כמויות של תרכובות החיים מקורן לא בכדור הארץ אלא בחלל החיצון. אם כך, כיצד הם הגיעו אלינו? ההנחה היא שהם הגיעו לכדור הארץ בתוך שביטים. היום סבורים שאפילו רכיבי האטמוספרה שלנו מקורם בתרכובות מהחלל החיצון. תסריט השביטים עשוי לפתור את הבעיה של הופעת תרכובות החיים בתנאים ששררו כאשר כדור הארץ היה בשלבי התפתחותו המוקדמים.

הבריאתנים מנסים לטעון כנגד האבולוציה את טיעון המחץ הבא: המדע היום אינו יכול להסביר את מוצא החיים. נניח שיום אחד נגלה שלחיים מקור לא-אבולוציוני –  מישהו אלמותי או חייזרים מעולם אחר הביאו אלינו את התאים הראשונים לפני מיליארדי שנים. גם אז במקרה של תסריט מוזר זה, מאותו רגע בו נחתו החייזרים על הפלנטה שלנו ו”שתלו” את זרעי החיים “באדמת” כדור הארץ… האבולוציה החלה לפעול עד היום והיא נתמכת על ידי אינספור מחקרים מדעיים.

ראו המאמר מ-סייאנטיפיק אמריקן לשאלות ולתשובות המלאות.


 

 

 

 

כנס רוחניות השני: רעיונות פוסט פמיניסטיים ופסט פוד של הרוח

כנס רוחניות השני: רעיונות פוסט פמיניסטיים ופסט פוד של הרוח

אתמול הייתי בכנס רוחניות. אני יותר באה מעולם המדע מאשר הרוחניות. למרות שאת הדוקטורט שלי עשיתי בעולם שמשיק לשניהם. אבל משום מה עולם המדע מדבר אלי יותר. למרות זאת אילו היו שואלים אותי במה אני מאמינה יותר? הייתי אומרת: לא יודעת. לפעמים ישנן תופעות רוחניות שהן אמיתיות ואני לא מבינה אותן. אין לי הסבר עבורן. ישנם צירופי מקרים. מישהו יכול לחזות לך את העתיד בדיוק. או לא פעם אני חושבת על מלה ובדיוק רואה שלט בחוץ שעליו כתובה המלה שעליה חשבתי הרגע ממש. ואין לי הסבר לתופעות האלה. המדע לא יכול לתת לכך הסבר. מאידך, למרות שאני יודעת שמשוואות רבות במדע עובדות ואפילו עובדות מצוין ובמדויק, אני לא פעם שואלת את עצמי: האם באמת היה מפץ גדול? אולי היה משהו אחר. אנחנו לא יכולים להיות בטוחים מה היה לפני מיליארדי שנה וניתן רק לשער. ולעולם גם לא נדע את התשובה בוודאות. יש לנו משוואות, חוקים שאנחנו עצמנו הגינו אותם והם עובדים למשל על לווינים, על כדורים ועל עוד חפצים כאן על כדור הארץ ובמעבדות. אנחנו מנסים לפתור משוואות ולבנות מודלים ולשער מה קורה אי שם. בדרך כלל בונים מודלים ארציים במעבדות. למשל, חור שחור ממטא-חומרים שיחקה את החור השחור ה”אמיתי” אי שם בחלל. לכן גם המדע מוגבל. אנחנו יודעים איך לשלוח לווין, איך ליצר תנור מיקרוגל, איך לבנות מטוס. אבל בכל שנוגע להסבר תופעות קוסמיות, הסבר תופעות בעבר, מחשבות על חורים שחורים וחורי תולעת… רב הנסתר על הידוע ומתחילות ההשערות, הספקולציות ומתנהלים הוויכוחים.

אתמול היה יום האישה. אני לא מבינה הרבה בלימודי מגדר אקדמיים. לכן הלכתי לשמוע את ההרצאות בתחום בכנס הרוחניות. להלן הרצאתה של ד”ר הגר להב. אחר כך הרצאתו של פרופ’ עוז אלמוג על הפסט פוד של הרוח.

גלי מקשיבה להרצאה מאת ד”ר הגר להב: אמוניות חילונית ככלי פמיניסטי

דבר ראשון שמעתי את המושג פמיניזם דתי. דהיינו, הוגות פוסט חילוניות שדורשות להתייחס לאמונה באופן מודרני. מתנגדות לאמונה שאלוהים הוא… (אמרנו “הוא” סימן שהוא גבר נכון?) הן שואלות את השאלה: איך לשנות את המונותיאיזם כך שיתאים לנשים באופן כזה שיכבד נשים. אני חייבת לומר, שבמבט ראשון הדבר נראה לי תמוה, בייחוד אחרי ששמעתי לפני כארבעה חודשים את הרצאתו של אלי ישי בועידת הנשיא… (נראה לי שהגר לא שמעה. לו היא הייתה שומעת, היא הייתה מבינה שאין סיכוי).

הגישה החילונית דוגלת באמונות חילוניות. ההוגות החילוניות קוראות לכולנו: נשים, הקשר שלנו עם הנשגב צריך להיות במרכז הקשר שלנו – כלומר, הקשר הזה מצוי בעצמנו ולא בטקסט קדוש כלשהו. הטקסט במילא נכתב על ידי גבר, והוא מתאר את הקשר עם הנשגב מנקודת המבט של הגבר. לא מתאים לכן לנשים.

לעומתן ישנן הפמיניסטיות הדתיות שטוענות: נשים יקרות, האמונה בכוח עליון היא בעלת פוטנציאל פמיניסטי עצום. זאת אם רק נדע איך להשתמש בה. ומדוע היא כה חשובה? ולו רק בגלל שאנו חיים בתוך חברה פטריאכלית. חברה זו גובה מאיתנו נשים יקרות מחיר כבד, וגם מהמדכא, הגבר כמובן. אבל נתמקד בנשים.

קודם כל ישנו אובדן תחושת הערך העצמי של נשים בתרבות פטריאכלית. זה משתקף בסיפורים כמו סינדרלה, שמעבירים לנשים מסר ברור מאוד: פסגת משמעות חייך היא במשפחה, בעל וגידול ילדים ובעיקר בחיפוש אחר הנסיך. זהו מסר הרסני, כי הוא מעודד את תופעת הקורבן. האישה מקריבה את העצמיות שלה על מזבח המשפחה והבעל. הסובייקטיביות של עצמנו היא משנית לנוכח המשפחה והבעל. רגשות האשמה עולים, כמה אני לא בסדר שאני רוצה להיות עצמאית. רגשות אלו הם כמעט בלתי נמנעים.

כיצד אפשר להיאבק כנגד כוח תרבותי כזה שמעביר את המסר הפטריאכלי? ההגנה על הנשים שאמורות להתנהג היטב לפי הקוד הפטריאכלי ומתנגדות לו היא בעייתית, זאת בייחוד לנוכח זה שהמדינה היא גם תוצר של רעיונות פטריאכליים. ולכן הגנה מתוך ביקורת המדינה, כאשר אנחנו הנשים איננו מבודדות: האני לא יכול לעמוד מול התרבות וגם המדינה לא יכולה לעמוד מול הסובייקט שמתנגד לכוח הפטריאכלי.

בשנות ה-70 הנשים האמינו באחווה נשית, אבל הרעיון נכשל לנוכח חוסר היכולת של רעיון זה להוות כוח נגד לכוח הפטריאכלי. ואז תיאולוגיות פמיניסטיות המציאו את רעיון האל, שבעזרתו יוכלו להלחם בפטרריאכליות, כדי שנוכל להיות חופשיות. כלומר, הפרויקט הפמיניסטי מחפש דרך ליצירה מחדש. איך צריך להמשיג מחדש את הכוח העליון כדי להשתמש בו ככוח הנגד לתרבות הפטריכאלית? איך נשתמש במושג חדש זה באופן כזה שנעצים אותו? התשובות צמחו מתוך התרבות הנוצרית.

אולם ביהדות עדיין לא התחלנו לחשוב על רעיונות כאלה. עדיין לא התחלנו לחשוב על רעיונות פוסט פמיניסטיים כאלה – פרויקט פיתוח פוסט חילוניות שכזה בכיוון אמונויות (מלשון אמונה) יהודיות חילוניות, ששואף לקשר בין רעיונות חילוניים לרעיונות מסורתיים יהודיים כדי ליצור חברה צודקת הוא בתחילת הדרך.

ואני שואלת, האם הוא בכלל אפשרי בחברה בה יש לנו את אלי ישי וחבורתו שקובעים לנו את החיים?… מצד אחד נלחמים בגברים כאלה מצד שני הם חוסמים אותנו.

גלי מקשיבה להרצאה של פרופ’ עוז אלמוג על פסט פוד של הרוח

רוחניות היא אוסף אמורפי של עיסוקים: קריאה בקפה, פסטיבלי שאנטי, מוזיקה ניאו-חסידית, עליה לקברי צדיקים של הרבי נחמן וכל מיני תופעות, שאין ביניהן קשר או יש והן תופעות מופלאות. יש לתופעה גם היבטים מטרידים, עליהם ידובר מיד. כיצד ניתן להגדיר את הניו אייג’? בויקי מגדירים אותה כשלל תורות המתארות תורות פסיאדו מדעיות. מעין דת. אולי דת חילונית.

ניתן להגיע למספר מרכיבים שחוזרים על עצמם:

1)     אלטרנטיבה לחשיבה מדעית, שהיא אולי נעשתה דיקטטורית. זוהי חשיבה אנליטית בעיקרה. לכן ישנו הרצון לחזרה לעולם הלא רציונאלי, הלא ארצי, הרגשי.

2)     קריסת עמוד האש של הציונות. הדת האזרחית הציונית מאבדת מאחיזתה. לתוך הואקום הזה צריך להיכנס משהו ולכן נכנס דבר חדש. נכנסים מקורות קמעים – יהדות קמאית או פסטיבלים למיניהם – במבלה ודומיהם, שמחליפים את ריקודי ההורה המסורתיים.

3)     הניו אייג’ הוא תגובת נגד לעולם האורבאני, המטרופולין המתועש. את האבן והבטון מחליפה למשל הבוץ. אנשים מחליפים את המתועש באמיתי ועוברים לטבע ולמושב. את הקולה מחליפים באוכל טבעי, אורגאני. הניו אייג’ הוא תרבות אינסטנט – רוצים לטעום דברים חדשים, הניו אייג’ הוא כך ג’נק פוד תרבותי. בורחים מג’נק פוד מתועש לג’נק פוד תרבותי. השאלה היא מהו המינון של הרוחניות.

4)     הספר. פעם קראו ספרים. היום יש לנו דור שלא קורא ספרים. ולכן מחליפים את הספרים בניו אייג’ של האדם הפשוט. אנו עדים לקריסת ההשכלה, אלמנט דקדנטי. כאשר יש לנו בתרבות שלנו כל כך הרבה ידע ומידע, כלומר, עודף מידע ואנשים לא קוראים ספרים, זה מחייב ללכת על האינסטנט. יש לכן משהו מסוכן, שטחיות.

5)     פסיכולוגיזם. פשטנות של הפסיכולוגיה: נולדים כל מיני מאמנים אישיים. הניו אייג’ הוא מין ילד משותף של פרויד והמהרישי. זהו חיפוש גאולה לטרנספורמציה אישית.

6)     הניו אייג’ הוא גם ההפך, תגובה לתרבות האינסטנט: הוא תגובה לצרות שלנו, לפיטורין, לאסונות ולגירושין. היום האדם נחשף לכמות אסונות בחודש יותר משנחשף במשך כמה שנים. הניו אייג’ הוא לכן תשובה לאלה שלא מצליחים להשיג את מבוקשם, שלא מצליחים לקבל תשובה בקפיטליזם הדורסני. הוא סוג של מיצוי ותוצאה של עודף מידע.

7)     רפואה. מנסים לשלב רפואה אלטרנטיבית עם רפואה. הרוחניות היא אכזבה מהרפואה המודרנית. הייתה ציפייה שאולי הרפואה המודרנית יכולה להביא את האנטי אייג’ינג, והפניה לרוחניות היא לנוכח הפחד מהמוות. כאשר הרפואה לא פותרת בעיות אז הולכים לקברי צדיקים.

8)     מיצוי מסוים לריגושים. חברה שלא יכולה להנות הולכת למיסטיקה. אופנת רטרו ואנטי מסחור. חיבור בין אוכלוסיות שבעבר היו מנותקות, דתיים וחילוניים, בין אנשים שבעבר השקפותיהם היו שונות. הניו אייג’ היא חסידות חילונית, דומה לחסידות הדתית. חב”ד במידה רבה זה פסט פוד של היהדות.

את העולם המודרני יצרו בעיקר המדע, הטכנולוגיה והמשפט. אסור לקבל הכל בלי היררכיה של ידע באמת, מסכם פרופ’ אלמוג.

אולם כמו שכתבתי בתחילת מאמר זה, רב הנסתר על הידוע בעולם המדע ולכן ישנם חלקים רבים במדע שהם לא “ידע באמת”, אלא ידע משוער. לא ניתן לדעת מהו “ידע באמת”.

האם נוסע בזמן יכול לנוע על לולאה דמוית זמן?

האם נוסע בזמן יכול לנוע על לולאה דמוית זמן?

בתחילת פברואר מגזין דיסקובר פרסם את הכללים האמיתיים לנוסע בזמן. דיסקובר ביצע אדפטציה מהספר של שון קרול, From Eternity to Here: The Quest for the Ultimate Theory of Time, שפורסם בינואר.

מכונת הזמן מונעת הקיטור של וולס והדלוריאן

דיסקובר אומר לנו, אנשים רואים בדמיונם מכונת זמן. מן הסתם ה. ג. וולס כנראה שסייע לדמוי לא מעט מאז ספרו הקלאסי מכונת הזמן, שעובד לסרט ב-1960. מכונת הזמן הופיעה בסרט כמעין מגלשה, מכונת קיטור ויקטוריאנית, בעלת ברגים וגלגלים מחלידים, שזזים ברעש אופייני לתקופה. במרכזה היה כסא בעל ריפוד אדום, אורות מהבהבים וגלגל ענק מסתובב מאחור:

עבור אלה שנולדו מעט מאוחר יותר, יוצרי הסרטים ספקו מכונת זמן חדישה יותר בדמות מכונית ספורט מדגם מתכת אל-חלד מבית יצרנית המכוניות הדלוריאן DeLorean. בזמנו הדלוריאן מכרה מעט מאוד מכוניות וכשלה במכירות ולכן הפיכתה למכונת זמן יכל להעלות את המכירות של החברה. נשאלת, בכל אופן, השאלה האם הרכב היה מביאנו ליעד בעבר?

ומה בכל זאת משותף לכל הדגמים: כאשר נעים במרחבי הזמן, או אם תרצו בזמן המרחבי, המכונה מבצעת דמטריאליזציה. כמו בסרט אני אוהב את ג’יני או בסרטים דומים, מופיע עשן או משהו דומה והג’יני נעלם, החומר נהפך ללא-חומר רק כדי להופיע בעבר או בעתיד כמה שנים אחר כך.

אתם יודעים שמכונת זמן כזו לא עובדת. בטח שלא הקונסטרוקציה המחלידה שמעלה קיטור של ה.ג. וולס. והדלוריאן? כבר עדיף לקחת מאזדה 6 או טויוטה ולהפוך אותה למכונת זמן. וגם זה לא יעבוד.

כיצד ליצור מכונת זמן מג’אנק ומפסולת שמוצאים בחצר האחורית?

“רכיב להארכת מערבולת מרחב וזמן מעוותת” כהגדרת היצרן הביתי של המכונה (בהשראת הטרדיס כמובן).

שמים גרוטאות יחד:

צובעים, מעצבים ומדביקים:

ואחרי תוספת של עוד כמה ג’אנק מקבלים מכונת זמן מניאטורית:

הטרדיס של ד”ר הו נעה בממד שקרוי “מערבולת מרחב-זמן”. מכונת הזמן מעוותת את המרחב-זמן, מעצבת את המרחב-זמן ויוצרת מעין מסדרון זמן. 

המרחב והזמן לפי תורת היחסות הכללית שזורים זה בזה ביוצרם מרקם ארבע-ממדי. מסות יוצרות שקערורית במרקם המרחב-זמן, כמו מעין גוף מאוד כבד שמונח במרכזה של טרמפולינה גמישה ויוצר גומחא. אם הגוף הכבד נייח, המרקם נותר בעל צורה של שקערורית. אולם הגופים נעים, מסתובבים כמו פלנטות, ולכן מרקם המרחב-זמן משנה את צורתו. גוף מסתובב גורם למערבולת במרחב-זמן. ואז באו בדוקטור הו והגו את מכונת הזמן, הטרדיס, שמעוותת את המרחב-זמן בצורה כזו שהיא יוצרת מעבולת – פרוזדור או ממד זמן שניתן לנוע דרכו אחורה בזמן, למעשה להגיע לכל נקודה בזמן ובמרחב:

הולכים על לולאה דמוית זמן

האפשרות התיאורטית לנסיעה בזמן (וגם הבעיה) נעוצה ב”לולאה דמוית זמן”. תורת היחסות של אינשטיין הביאה לנו את המרחב-זמן הארבע-ממדי העקום. ועל כן מסע בזמן לעבר הוא גרסה ארבע ממדית של הליכה במעגל, כלומר “הליכה” בלולאה דמוית זמן שכזו. איך ניצור משהו שישתמש בשדה כבידתי מאוד חזק – משהו בסגנון של חור שחור – כדי שיעקם את המרחב-זמן – כדי שאנחנו נוכל ללכת במעגל הזה? מסע בזמן במובן הזה, אומרים לנו בדיסקבר הוא באמת מאוד מסובך מבחינה מעשית. במצב עניינים זה מכונת זמן עובדת לא תעלם ותעשה מטריאליזציה מתוך עשן דמיוני. היא תשוגר לאוויר כמו רקטה מהירה. בכל מקרה השיקולים ההנדסיים הם כה מסובכים, וישנן קודם כל הגבלות פיזיקאליות אינהרנטיות. חלקן תדונה כאן עתה.

למה בעצם הכוונה כאשר אומרים “מסובך מבחינה מעשית”? המשוואות של תורת היחסות הכללית של אינשטיין מאפשרות פתרונות מתמטיים מסוימים שמניבים לולאות דמויות זמן. אבל הפיזיקאים מציבים עליהם הגבלות בדמות חוקי פיזיקה שככל הנראה אינם מאפשרים לנוסע בזמן לנוע מעשית על גבי לולאה דמוית-זמן שכזו. לא ברור האם לולאות כאלה קיימות בעולם הפיזיקאלי. באופן כללי פתרון מתמטי יכול להיות קונסיסטנטי, בעוד אין לו מקבילה בעולם הפיזיקאלי.

פרדוקס הסבא ולולאות דמויות זמן

בדיסקובר אומרים לנו, תראו אם מבחינה לוגית נסיעה בזמן מובילה לפרדוקסים, כמו פרדוקס הסבא, סימן שלולאה דמוית-זמן לא יכולה להתקיים. סתירה לוגית פירושה: הרגת את הסבא שלך, הוא לא התחתן עם הסבתא ואתה לא נולדת. וכך אתה אף פעם לא הופעת בעבר כי לא נולדת, אבל כן נולדת. יש כאן סתירה מבחינת האירוע המסוים במרחב-זמן. התרחש אירוע במרחב-זמן ולא התרחש אירוע במרחב-זמן. זהו פרדוקס הנוסע בזמן: היכולת לשנות את עברנו. אם הסבא והסבתא שלך נפגשו זהו אירוע במרחב-זמן. לא ניתן לשנות זאת. כי האירוע קרה בנקודת מרחב-זמן כלשהי. לא ניתן לשנות אירועים בעבר של הנוסע בזמן במרחב-זמן שלו בעזרת לולאות דמויות זמן סגורות, בדיוק כפי שלא ניתן לשנות אירועים שכבר התרחשו במרחב-זמן רגיל, ללא לולאות דמויות זמן סגורות.

הטענה של שון קרול היא, היכולת לשנות את עברנו, הגלומה בפרדוקס הנוסע בזמן, נראית חסרת פתרון רק בגלל שהיא עומדת בניגוד למושג שלנו של היותנו בעלי רצון חופשי. אם לא נרצח את הסבא או אז ניתן לבנות סיפור קונסיסטנטי אפילו מרחבי-זמן בעלי עקומות דמויות-זמן סגורות.

נדמיין שער (פורטל) – בעוברנו דרכו בכיוון אחד פעם אחת השער מחזיר את הנוסע בזמן בדיוק יום אחד. אם עוברים דרכו לכיוון השני, נעים קדימה לעתיד בדיוק יום אחד. הנוסע בזמן צועד דרך השער ומגלה לפתע את עצמו זקן יותר ביום אחד ממתין לעצמו בפתח השער. שניכם מחליפים חוויות. או אז הנוסע בזמן אומר לעצמו הזקן יותר שלום ולהתראות וממשיך בדרכו. הוא הולך דרך השער שוב פעם כדי לנוע ליום הקודם. ואז מחכה לנוסע בזמן דמות של עצמו עוד יותר זקנה מהיום הקודם בעוד יום. הנוסע שוב מחליף איתו כמה מלים ושוב חולף דרך השער כמה פעמים ומגיע לכמה ימים בעבר. הוא שוב פוגש את עצמו כמה ימים זקן יותר. כל גרסה של הנוסע בזמן היא אירוע קונסיסטנטי ואין כאן פרדוקס של הנוסע בזמן, כי הנוסע לא שינה את העבר.

עתה נניח שהנוסע בזמן הוא לא פחות מאשר שומר הסף של השער הקסום – הפורטל. תפקידו להביט מי חולף דרך השער ומי לו. יום אחד, בעודו שומר על הפורטל, הוא רואה אדם שיוצא מהצד האחורי של השער, כך פתאום מגיח מ… העתיד כמובן. נוסע בזמן מן הסתם. הנוסע עבר דרך פתחו הקדמי של השער מחר והגיח היום כדי לומר: “שלום שומר שער נכבד, מה שלומך?” השומר מתבונן בפליאה בנוסע בזמן המשוטט שהגיע ממחר, מסתובב לו במשך יום אחד, ושוב עובר דרך השער במסע ליום הקודם.

קרול טוען, כל עוד לא גורמים לצרות התסריט קונסיסטנטי. ומה הכוונה לגרום לצרות? אם הנוסע בזמן חוזר אחורה יום אחד באמצעות השער ופוגש את עצמו הצעיר יותר בפתח השער ומבצע משהו, מתרחש פרדוקס.

הבעייתיות הפיזיקאלית בלולאה דמוית זמן

מבחינה פיזיקאלית לא יתכן חץ זמן קונסיסטנטי אם ישנה לולאה דמוית זמן. חץ הזמן מבחין בין העבר לעתיד. ניתן להפוך ביצה לחביתה אבל לא חביתה לביצה. ניתן לחתוך עוגה לחתיכות, אבל לא חתיכות לעוגה. אמנם, נכון, אליס בארץ המראה בדיוק נתקלה במצב הפוך זה:

“אם כן הגישי את עוגת-השזיפים…”

“מרגיז מאוד!”…חתכתי כבר כמה נתחים, אבל תמיד הם חוזרים ומתחברים!”

“אין את יודעת לטפל בעוגת-מראה”,…”תחילה חלקי אותן בין המסובים ואחר כך תחתכי”.

לכאורה הייתה זו שטות גמורה…ובתוך כך נחלקה העוגה מעצמה…

ניתן לזכור את האתמול, אבל לא ניתן לזכור את המחר. אנחנו נולדים, גדלים, מזדקנים ומתים ולא להפך.

במידה ואנחנו נעים על לולאה דמוית זמן, המשפט “זוכרים את העבר ולא את העתיד” נהפך ללא הגיוני. זאת מכיוון שעתה ישנם אירועים שהם גם בעבר שלנו וגם בעתיד שלנו. אם כך, אילו אירועים אנחנו זוכרים?

ההסבר לחץ הזמן ניתן מבחינה תרמודינמית באמצעות החוק השני של התרמודינאמיקה על ידי המונח של האנטרופיה או השאיפה של המערכת לעבר אי סדר. סדר פירושו אנטרופיה נמוכה ואי סדר פירושו אנטרופיה גובהה. האנטרופיה של כל מערכת שאין מפריעים לה עולה או לפחות נשארת קבועה. כלומר, האנטרופיה גדלה לעבר העתיד והיא הייתה נמוכה יותר בעבר. אם מביטים על לולאה דמוית-זמן, אירועים על גבי עקומה כזו הם לא קונסיסטנטיים עם גידול האנטרופיה לאורך העקומה. ומדוע? נתחיל לנוע על גבי העקומה: האנטרופיה גדלה ואז קטנה. כלומר היא מתאפסת בדיוק בנקודת ההתחלה. אולם לפי החוק השני של התרמודינאמיקה על האנטרופיה לגדול ואף פעם לא לרדת.  

ישנה בעיה נוספת: הגורל הקבוע מראש. נראה שעקומה דמוית זמן רומזת על גורל קבוע מראש: אנחנו יודעים מה עומד להתרחש בעתיד. כלומר, נהפכנו למגדת עתידות. כל זאת בגלל שכנוסע בזמן היינו עדים לעתיד בעבר. אם משתמשים בעקומות דמויות זמן כדי לצפות במשהו אודות הפעולות שלנו בעתיד, הפעולות האלה נהפכות לנקבעות מראש. עובדה זו מפרדה את החוק השני של התרמודינאמיקה או את גידול האנטרופיה.

המסקנה המתבקשת היא שלולאות דמויות זמן כנראה לא קיימות בגלל סיבה אינהרנטית בפיזיקה, ולכן לא ניתן לקמט את המרחב-זמן מספיק חזק כדי ליצור אותן. חוקי הפיזיקה מציבים גבולות על הפתרונות המתמטיים האפשריים למשוואות המתמטיות. גם אם נוסע בזמן יפגוש את עצמו ורק יאמר לו “שלום ולהתראות” ויעזוב מיד, כך שמבחינה תיאורטית פרדוקס הסבא ינצל, מסע שכזה – מעבר ליישום ההנדסי והפיזיקאלי (כיצד לבנות מכונת זמן שתסיעו), הוא ככל הנראה בלתי אפשרי.

ד”ר קרל עונה: Could you go back in time if you travel fast enough?

כיצד לעצור את הזמן? דיסקובר.

האדם, הקוף והאבולוציה של ספרי הלימוד: הבריאה מול האבולוציה

 

האדם, הקוף והאבולוציה של ספרי הלימוד: הבריאה מול האבולוציה

 

ד”ר גבי אביטל המדען הראשי במשרד החינוך אמר את הדברים הבאים: “אם בספרי הלימוד יכתבו באופן מפורש שמוצא האדם מהקוף – ארצה שהתלמידים ייחשפו לדעות אחרות ויתמודדו אתן. יש הרבה אנשים שלא חושבים שתורת האבולוציה היא נכונה… יש כאלה שעבורם האבולוציה היא דת והם לא מוכנים לשמוע שום דבר אחר. חלק מהחובה שלי, במסגרת תפקידי במשרד החינוך, היא לבדוק את תוכניות הלימודים וספרי הלימוד”.

האבולוציה היא מדע והשקפת הבריאה היא לא מדע, אלא השקפה שמבוססת על אמונה.

לפני שנתיים המנהל החינוכי של הרוייאל סוסייאטי בלונדון עורר סערה כאשר הוא הביע דעות פחות או יותר דומות. מדובר בפרופ’, איש מדע וגם איש דת. להלן העלילה שמחזירה אותנו לויכוח הנצחי בין תומכי תורת האבולוציה לתומכי השקפת הבריאה…

מזה זמן רב היה ידוע בבריטניה שמורים רבים לביולוגיה מלמדים את השקפת הבריאה כולל תכנון על ידי בורא אינטליגנטי בכיתות המדעים. יום אחד הבריטים גילו ב-2008 שהמנהל החינוכי של הרוייאל סוסייאטי שלהם קרא ללמד את תורת הבריאה בכיתות הביולוגיה בבריטניה. הם עד כדי נחרדו שהמקרה עורר סערה רבתי בבריטניה. להלן העלילה.

ב-2008 פרופ’ מייקל רייס Michael Reiss – פרופסור לביולוגיה ולחינוך מדעי מהמכון לחינוך בלונדון וכומר מוסמך בכנסייה של אנגליה וגם המנהל החינוכי של הרוייאל סוסיאטי – עורר סערה בבריטניה. הוא הציע שמורים למדע בבתי ספר יתייחסו לאמונות תורת הבריאה “לא כתפישה מוטעית אלא כאל השקפת עולם”. ההערות שלו החרידו לא מעט אנשי חינוך בלונדון, כי השקפות אלה עומדות בניגוד למהות המדע.

הנימוק של רייס היה, שהגידול באוכלוסיה המוסלמית מחד ושל הנוצרים הפונדמנטליסטים מאידך בבריטניה הצריך טיפול מחדש של נושא הלימוד בכיתות הביולוגיה. ולכן יש לראות בהשקפת הבריאה לא כתפישה מוטעית, אלא כהשקפת עולם נוספת לצד זו האבולוציונית.

מה שרייס הציע הוא, להכניס את השקפת הבריאה (שהיא אינה מדעית) אל תוך שעורי המדע, כעוד תורה מדעית לצד זו האבולוציונית.

בסדר, אנחנו הרי אומרים, תלמדו את השקפת הבריאה בשעורי דת, אבל בשעורי מדע יש ללמוד מדע. אולם לא כך סבר פרופ’ רייס. הוא הפך את השקפת הבריאה לעוד תורה מדעית.

סיר ריצ’רד רוברטס, זוכה פרס הנובל ברפואה לשנת 1993 ארגן מכתב שקרא לפיטוריו של פרופ’ רייס. המכתב קרא לסוסיאטי ואמר, “שפרופ’ רייס יעזוב, או שיבקשו ממנו לעזוב מהר ככל האפשר”.

פרופ’ רייס נאם בפני האגודה הבריטית לקידום המדע, והוא אמר שם, על המורים לקבל, שכנראה הם לא יוכלו לשנות את דעותיהם של תלמידיהם, שהם בעלי אמונות בריאתניות. “הגעתי למסקנה”, אמר פרופ’ רייס, “שפשוט להטיח את האבולוציה ואת הברירה הטבעית לא הוביל את התלמידים לשנות את דעותיהם בכלל”. והוא הוסיף, “אפשר לדבר הרבה על זה שמאפשרים לתלמידים לעורר כל מיני ספקות – זה בקושי רעיון מהפכני בהוראת המדעים – ולעשות כמיטב יכולתנו לגרום לדיון מקורי”.

טיעון רטורי זה נשמע משכנע ביותר, אולם רייס ערבב כאן בין השקפה שהיא אינה מדעית ומבוססת על אמונה (השקפת הבריאה) – ואכן לא ניתן לשנות דעות של אנשים שמאמינים בה – ובין תורה מדעית, האבולוציה, שלומדים אותה בכיתת מדעים.

דובר מטעם הרוייאל סוסיאטי אמר באותה תקופה, “ההשקפות של מייקל הן ההשקפות של הרוייאל סוסיאטי. עמדתנו היא שאם תלמידים צעירים תומכים בהשקפה בריאתנית בכיתה, יש לדון בה”.

הרוייאל סוסיאטי ניסתה למזער נזקים. ואפשר להוסיף כאן לדבריו של הדובר, אולם לא להציג את השקפת הבריאה כתורה מדעית, אלא להבהיר לתלמיד שזוהי השקפה שראוי ללמדה בשעורי דת.

הרוייאל סוסיאטי, בסופו של דבר, הוציאה הודעה מטעמה לפיה היא מתנגדת שילמדו את השקפת הבריאה כמדע. העמדה של הרוייאל סוסיאטי היא, לתורת הבריאה אין כל בסיס מדעי ולכן היא לא צריכה להיות חלק מהקוריקולום המדעי. אם תלמיד מעלה שאלות בנוגע להשקפת הבריאה בכיתת המדעים, על המורים להיות בעמדת יכולת להסביר מדוע האבולוציה היא תורה מדעית הגיונית ומדוע הבריאה איננה כזו, ובשום אופן איננה תורה מדעית.

תשובה זו של הסוסייאטי היא שונה בתכלית מלהציע שבכיתות מסוימות יש ללמד את השקפת הבריאה לצד המדע, כפי שרייס הציע קודם.

מספר חברים ברווייאל סוסייאטי קראו לרייס להתפטר אחרי שהוא הציע שהבריאה תידון בכיתות המדע בבריטניה. וכך בסופו של דבר מייקל ריס נאלץ לעזוב את תפקידו כמנהל החינוכי של הרוייאל סוסייאטי בעקבות הערותיו הבריאתניות. הרוייאל סוסייאטי בלונדון הוציאו את ההודעה הבאה: “חלק מהערותיו האחרונות של פרופ’ רייס בקשר לנושא הבריאה בבתי הספר היו פתוחות לחוסר הבנה. בעוד שלא זו הייתה כוונתו, זה הוביל לנזק למוניטין של הסוסייאטי. כתוצאה, פרופ’ רייס והרוייאל סוסייאטי הסכימו שלטובת האינטרסים של הסוסייאטי, הוא יעזוב את תפקיד מנהל החינוך”.

 

מהות הויכוח בין תומכי האבולוציה לתומכי הבריאה

 

ב-2002 סייאנטיפיק אמריקן  פרסם מאמר “15 תשובות לשטויות של הבריאתן”:

1)      האבולוציה היא רק תיאוריה ולא עובדה מדעית. תיאוריות קמות ונופלות וכך יהיה גם גורלה של האבולוציה לכן יש ללמוד את הבריאה.

2)      הברירה הטבעית מושתתת על טיעון מעגלי (מעגל קסמים): המתאימים ביותר לשרוד הם אלה ששרדו, אבל אלה ששרדו הם אלה שנדונו להיות המתאימים ביותר.

3)      האבולוציה היא לא מדעית, בגלל שלא ניתן לבדוק אותה. היא מבצעת טיעונים אודות אירועים שלא נצפו ואף פעם לא ניתן ליצור אותם.

4)      המדענים עצמם מטילים ספק באבולוציה.

5)      בין הביולוגים האבולוציונים עצמם יש אי הסכמות ולכן זה מראה עד כמה התיאוריה רופפת.

6)      אם בני האדם מוצאם מהקופים. מדוע ישנם עדיין קופים בעולם? אם כך, אם ישנם מסביב קופים ההומו ספיאנס “צמחמהניאנדרטלים. מדוע אינכם רואים מסביב ניאנדרטלים?

7)      האבולוציה לא יכולה לתת הסבר לבריאה: כיצד החיים בפעם הראשונה הופיעו על פני האדמה. זהו תחום שהיא לא יכולה לטפל בו בעוד שהבריאה נותנת לכך הסבר ברור.

8)      כיצד ניתן להסביר את העובדה שמערכת מורכבת ומסובכת כמו תא, חלבון או בכלל אדם חושב התפתחה במקרה ולא בצורה טלאולוגית?

9)      תומכי הבריאה טוענים שלפי החוק השני של התרמודינמיקה מערכות נעות ממצב של סדר לעבר מצב של אי סדר על פני הזמן. לפיכך אם ניקח מערכת של יצור חי, התאים החיים לא יכלו להתפתח מכימיקאלים לא חיים ואילו חיים רב-תאיים לא יכלו להתפתח מפרוטוזואה (חד-תאיים). [שימו לב לבעייתיות כאן: החוק השני תקף למערכת שלמה וסגורה]

10)   מוטציות הן אחד המאפיינים העיקריים בתורת האבולוציה. אבל מוטציות יכולות רק להשמיט מאפיינים מסוימים. הן לא יכולות ליצור יש מאין תכונות חדשות. [שוב יש בטיעון זה דיסאינפורמציה]

11)   הברירה הטבעית עשויה להסביר גם מיקרו-אבולוציה, אבל היא איננה יכול להסביר את מוצא המינים החדשים ודרגות גבוהות יותר של החיים.

12)   אף אחד לא ראה איך זן או מין חדש מתפתח. [לפחות מנסים לראות איך המפץ הגדול אולי…??…עבד במיליארדית השנייה במאיץ ההדרונים בסרן כי גם את זה איש לא ראהכמה זמן לוקח למין להתפתח? אלפי שנה[?…

13)    תומכי התיאוריה האבולוציונית לא יכולים להצביע על כל מאובן מעבר או ביניים – כלומר שמראה מעבר בין חצי זוחל לחצי ציפור, למשל.

14)  ליצורים חיים יש מאפיינים מורכבים בצורה מדהימה – ברמות האנטומית, התאית והמולקולארית – שלא היו יכולים לתפקד אילו הם היו אפילו קצת פחות מתוחכמים. המסקנה השקולה היחידה היא שהם התוצרים של תכנון אינטליגנטי ולא של אבולוציה (אקראית). [טיעון על בסיס סיבוכיות  complexity : האם זקוקים ליד מכוונת אינטליגנטית או דתית? או האם ניתן להסתפק בהסבר שמבוסס על סיבוכיות?  ב-1802 התיאולוג ויליאם פיילי כתב, אם מישהו מוצא שעון כיס בשדה, המסקנה ההגיונית ביותר היא שהשעון נפל למישהו ולא שכוחות טבע יצרו אותו שם. באנלוגיה לכך, פיילי טען, המבנים המורכבים של היצורים החיים צריכים להיות עבודת יד של המצאה אלוהית ישירה. דארווין כתב את על מוצא המינים כתשובה ישירה לפיילי: הוא הסביר כיצד כוחות טבע של הברירה, שפועלים על מאפיינים תורשתיים, יכולים לעצב בהדרגה את האבולוציה של מבנים אורגאניים מעוצבים.

15)   תגליות שבוצעו לאחרונה מצביעות על כך שאפילו ברמה המיקוסקופית, החיים הם ברמת מורכבות כזו גבוהה שהם לא יכלו להיווצר באמצעות אבולוציה.

בספר, : Darwin’s Black Box: The Biochemical Challenge to Evolution של Michael J. Behe  המחבר טוען שמבנים מולקולאריים ומיקרוסקופיים כמו הפלאג’לה ומבנים אחרים לא יכלו להיווצר על ידי כוחות אבולוציוניים אקראיים והיו חייבים את התכנון של יצור אינטליגנטי (כלומר, תורת בריאה). לעומת טיעון זה ישנו הטיעון של הסיבוכיות.

ראו הספר של : William A. Dembski The Design Inference , No Free Lunch והמסקנה הסופית היא שמדע הבריאה הוא סתירה. הדוקטרינה המרכזית של המדע המודרני היא הנטורליזם המתודולוגי – המדע שואף להסביר את היקום לגמרי במונחים של מכניזמים טבעיים שהם ברי בדיקה. ולכן הפיזיקה מתארת את היקום שלנו באמצעות מושגים ששולטים בחומר ובאנרגיה, ובודקים את התיאורים האלה בצורה ניסויית. תיאוריות טלאולוגיות, שבבסיסן עומד יצור מתכנן אינטליגנטי, והן בעלות ישויות מעורפלות והנחות אד-הוק, הן מאוד נוחות אומנם לפתרון התעלומה שבאמתחתנו, אך לא מקדמות אותנו. במקום להסביר את הבעיה המדעית, תשובות שניתנות על ידי תיאוריות כאלה חומקות מההסבר ומהצלת התופעות.

קחו לדוגמא בפיזיקה את העיקרון האנתרופי. מכיוון שאנחנו לא יכולים להוכיח או להפריך את קיומן של ישויות כל יכולות אלה, הישות הכל-יכולה היא מחוץ למדע ואנו לא יכולים לענות על שאלות בסיסיות ביותר כמו למשל: מתי, איך וכיצד היא פעלה? איך ומתי היא יצרה את הדנ”א הראשון? איך היא יצרה את התא הפרוקריוטי או האאוקריוטי הראשון? את האדם הראשון?

במקום לענות על השאלות האלה – שהן מחוץ לתחום יכולת הוריפיקציה (אימות) וההפרכתיות של המדע, המאמין בתיאוריות הבריאה הולך על דרך השלילה: אם אינני יכול לענות על שאלות היסוד בנוגע לבורא האומניפוטנט, או אז אמעיט בערך התיאוריה האבולוציונית המתחרה בטוענה שהיא לא סבירה לנוכח מורכבות החיים ופלא הבריאה.

לנוכח הסיבוכיות, האבולוציה האקראית לא יכולה להיות שלמה, ואם נשווה את הגוף שלנו למכונה מסובכת, אזי לא יתכן שמהנדס כל יכול לא תכנן אותו. וכאן מהדהדת האמרה המפורסמת של אינשטיין: אלוהים לא משחק בקוביות

באופן טבעי כל תיאוריה היא מוגבלת וכך גם התיאוריה האבולוציונית- נטורליסטית. לכן קל למצוא בה בפגמים. אבל אם בתיאוריה האבולוציונית יש פגמים, אין זה אומר שהתיאוריה המתחרה של הבריאה, של המתכנן האינטליגנטי הכל יכול היא הגיונית יותר ונטולת פגמים. הלוגיקה לא עובדת ככה שאם A לוקה מעט בחסר, או אז B נכון בהכרח. כי אין קשר בין  Aל-B. ולכן לא ניתן למלא פערים מדעיים באמונות דתיות. המדע מעצם קיומו הוא מוגבל ותיאוריות טבען להתחלף ולהיערם בערימת התיאוריות בפנטאון המדע, היכן שנמצאות כל התיאוריות המשומשות של המדע. בינתיים תורת האבולוציה עובדת יפה למדי, גם אם פה ושם היא זקוקה לתיקונים

 

הדניאליזם והבריאתנים

 

תופעת הבריאתנים משולה לתופעת הדניאליסטים denialists או הדניאליזם Denialism: השימוש בטקטיקת הרטוריקה כדי להעניק תוקף לטיעון או לויכוח, בעוד למעשה אין לגיטימציה לתוכן הנאמר. משתמשים בטיעונים שגויים כאשר אין כלל ברשותו של האדם עובדות, או שיש ברשותו מעט עובדות ידועות שיכולות לתת תוקף להשקפתו כנגד הקונסנזוס המדעי או כנגד העדות המוחצת המדעית שמושמעת כנגדו. הדניאליסטים משתמשים בטיעונים מאוד יעילים בהסחת הויכוח המעשי בייחוד באמצעות פניה לרגשות, אבל בסופו של דבר יש ברשותם קביעות ריקות מתוכן ולא הגיוניות.

הדניאליסטים הבריאתנים מאמינים בבורא אינטליגנטי שיצר את העולם לעומת תורת האבולוציה של דרווין. בעניין זה התגובה הראשונה של כל דניאליסט לאבולוציוניסט תהיה: “אתה הוא זה הדניאליסט”. או לחילופין הבריאתנים יגדירו בצורה כזו את דעותיהם כך שהם לא יוצגו כדניאליסטים. ומיד תבוא ההשוואה של הדניאליסטים לגלילאו: תראו האינקביזיציה רדפה את גלילאו בגלל דעותיו הנאורות, כך גם רודפים אותנו בגלל שאנו תומכים בתורת הבריאה. אירוני? זוהי טקטיקה שמועלית מול ויכוח לגיטימי. הבריאתן מביא אמונה ללא נתונים מבוססים וזהו ההבדל העיקרי בינו לבין האבולוציוניסט. הבריאתן יבוא ויאמר לאבולוציוניסט, תראה אתה הוא הדניאליסט של התנ”ך והבריאה בגלל שאתה יותר מידי מאמין לאמיתות המחקרים האבולוציונים. ואילו ישנם מחקרים של מדענים בריאתנים, שפורסמו בכתבי עת מדעיים נחשבים, והם מנסים להראות את אמיתות תורות הבריאה. כלומר צד אחד מאשים את השני בהיותו דניאליסט.

לריצ’רד דוקינס היה חבר, פילוסוף אמריקאי בשם דניאל דנאט. הוא סיפר פעם לדוקינס, שאם אי פעם הוא יגיע לזמנים קשים, הוא יוכל להרוויח מיליון דולר בשבוע אם יכתוב ספר שכותרתו: “וידויים של דרוויני לשעבר”. האתר של ריצ’רד דוקינס.  

“בספטמבר 1997”, מספר ריצ’רד דוקינס, “אפשרתי לצוות טלוויזיה אוסטרלי להיכנס לביתי באוקספורד ולא ידעתי שמטרתם היא פרופגנדה בריאתנית… כאשר ראיתי את הסרט שנה אחר כך, גיליתי שערכו אותו כדי לתת רושם מוטעה שלא הייתי מסוגל לענות על השאלה בנוגע לתכולת המידע…. עליכם להבין שאנשים אלה באמת מאמינים שלא ניתן לענות על השאלה שלהם! עד כמה שזה נשמע פאתטי, המסע שלהם כולו מאוסטרליה נראה כמסע כדי להסריט אבולוציוניסט שכשל לענות עליה”.

 

<a href="http://www.exego.net/admin/

אז לא נגיע לפנדורה: נסיעה בחללית במהירות יחסותית קטלנית לבני אדם ומכשירים

אז לא נגיע לפנדורה: נסיעה בחללית במהירות יחסותית קטלנית לבני אדם ומכשירים

 

מסתבר שבימים טרופים אלה פיזיקאים עוסקים בשאלות הרות גורל: לא בזהות המחסלים בדובאי וגם לא ביחסים בין בריטניה לישראל או ביחסים בין ישראל לטורקיה; גם לא מהרהרים בליברמן ובפליטות הפה שלו על משפחת המלוכה הסורית ולא מנתחים פרשיות שמעסיקות כאן את כותבי רשימות. לא מחשבים את המרחק בין העובדות לרצונות בפרשית עוזרת הבית של שרה נתניהו (איך קוראים לה?) ולא מהרהרים בנושא הקרן החדשה. אלא מנסים לענות דוקא על שאלות בנוגע לקרן אחרת: קרן האור והאם אפשר להגיע למהירות קרובה לזו של האור בעזרת חללית מונעת על ידי רקטה מתאימה? האם אנחנו בני האדם נוכל להגיע בעזרת החללית הזו למהירות זו?

שמעון פרס אמר לעתידן ריי קורצווייל בועידת הנשיא: “אני לא יודע מי ייצר את הכוכב שלנו ולכמה אנשים הוא נוצר, אבל ההרגשה היא שיש יותר ויותר אנשים – והכוכב מתחיל להיות מאוכלס יתר על המידה”. “אני חייב להגיד שאולי זה הזמן לצאת ולחפש אחרי כוכב אחר, חלופי”, הוסיף הנשיא, “יש מיליון כמוהו בחלל. אם המדענים טוענים שאנו יכולים לחיות לנצח אז לטייל למאדים שלוש שנים לשם, שלוש בחזרה – יש לנו זמן”.

נגיד שמצאנו חללית למר פרס, שמנועיה ידחפו אותה למהירויות אסטרונומית. אבל האם הצוות שבתוך החללית יוכל לסבול מהירות זו?

שני פרופסורים:  וויליאם אדלשטיין מבית הספר לרפואה אשר באוניברסיטת ג’ון הופקינס ממרילנד ואדוארד אדלשטיין מאוניברסיטת קליפורניה בסן פרנסיסקו ישבו וחשבו בדיוק על הסוגיה התיאורטית הזו. הם חישבו ומצאו שהתשובה לדאבוננו היא כמובן לא. הם הציגו את ממציאהם בכנס של האגודה האמריקאית לפיזיקה ב-13 לפברואר בהרצאתם המשותפת: “המהירות הורגת: נסיעת חלל יחסותית גבוהה תהיה קטלנית עבור בני אדם ומכשירים”. צוות החללית יתפגר תוך שנייה לכל היותר מהרגע שהחללית תגיע למהירויות קרובות לזו של האור וככל שהחללית תתקרב למהירויות קרובות יותר ויותר לזו של האור הנסיעה תהיה קטלנית יותר עבור בני האדם. וכל זאת מדוע?

ראשית, זה לא כל כך הוגן, כי בסדרה “מסע בין כוכבים” לא אמרו לנו זאת מראש וספרו לנו שאפשר לפחות להגיע עד פנדורה. כלומר, באוואטר לפחות אפשר.

שנית, הבעיה בכלל מונחת כרגיל בתורת היחסות הפרטית של אינשטיין. תמיד ההוא בעל השיער הפרוע הלבן והשפם השיחי אשם בכל. וגם כמובן אשם בכך שלא ניתן להגיע למהירויות קרובות לזו של האור מבחינת השרידות של בני האדם: אנו נשרף מיד כאשר בכלל נחשוב שנוכל להגיע קרוב קרוב למהירות האור.

בנסיעה במהירויות יחסותיות מעט גז המימן שחודר אל תוך החלל הבינכוכבי מומר לכדי קרינה חזקה, שהורגת מיד אנשים תוך שניות ספורות והורסת את המכשירים האלקטרוניים שבתוך החללית: החלל הבינכוכבי הוא מקום ריק, כאשר בכל סנטימטר מעוקב ישנם פחות משני אטומי מימן בממוצע ביחס לשלושים מיליארדי-מיליארדי האטומים של אוויר שישנם על פני כדור הארץ. אבל, אומר לנו וויליאם אדלשטיין, הגז הבינכוכבי הדליל הופך למשמעותי במהירויות קרובות לזו של האור.

לפי תורת היחסות הפרטית המרחב והזמן מתעוותים עבור גופים הנעים במהירויות גבוהות שונות. עבור הצוות בחללית שדוהר לו במהירות קרובה לזו של האור, החלל הבינכוכבי יראה מאוד דחוס, ולכן מספר אטומי המימן שיפגעו בחללית יגדל. לפי היחסות הפרטית ישנו גם גידול באנרגיה הקינטית של האטומים ככל שהמהירות גדלה. אם הצוות מבצע מסע של חמישים אלף שנה למרכז שביל החלב תוך עשר שנים, עליו לנסוע במהירות של99.999998  אחוז ממהירות האור כדי להגיע בזמן זה. במהירויות עצומות אלה, אטומי המימן יגיעו לאנרגיות של שבעה טרה-וולטים – שזוהי האנרגיה אליה מגיעים פרוטונים במאיץ ההדרונים הגדול בג’נבה כאשר הוא פועל במלוא עוצמתו. לכן, האדלשטיינים הגיעו למסקנה, לאור חישוביהם, שהצוות ירגיש במסע זה כאילו הוא עומד הישר בתוך מאיץ ההדרונים הגדול.

כמובן שבמצב זה שלדת החללית כמעט ולא תספק הגנה לצוות. הם חישבו ששכבת אלומניום בעובי של עשרה סנטימטר תבלע אחוז אחד בלבד של האנרגיה הנדונה. בגלל שאטומי המימן הם גרעין פרוטון שסביבו יש אלקטרון, הצוות נותר חשוף לקרינה מייננת שבמהותה מפרקת קשרים כימיים והורסת את הדנ”א. לכן אטומי מימן הם מוקשי חלל שלא ניתן להימנע מהם. בני אדם מסוגלים לסבול מנת קרינה של עד 6 זיוורטים (יחידת המידה לספיגת קרינה רדיואקטיבית שמודדת את ההשפעה הביולוגית של הקרינה). האדלשטיינים חישבו, צוות של חללית שנעה במהירות קרובה לזו של האור יהיה חשוף לקרינה של יותר מעשרת אלפים זיוורטים תוך שנייה אחת בלבד. קרינה חזקה כזו לא רק שתפגע אנושות בצוות אלא גם תפגע במבנה החללית ותהרוס את המכשירים החשמליים (אבל זה מילא, כי כבר לא יהיה צוות שיתפעל אותם…).

וכאן נשאלת השאלה המתבקשת: האם זאת יכולה להיות הסיבה מדוע חוצנים ו-ET למיניהם לא בקרו אותנו מעולם (בהנחה כמובן שהם לא בקרו…)? ובכן וויליאם אדלשטיין אכן מעלה את הספקולציה הזו בדיוק. אפילו אם חוצן כלשהו יכל לבנות חללית שמסוגלת לנוע במהירות קרובה לזו של האור, אם הוא התחיל לנסוע לעבר כדור הארץ כדי לפגוש בנו כמובן, מהר מאוד הוא התפגר וצנח לרצפה בגלל קרינת אטומי המימן ובנוסף, כל מעגלי החשמל בחלליתו התקצרו מיד (כך שאפילו תשדורת מחלליתו לא ניתן היה לקבל).

קראו כאן.

 

צוות שנוסע בתוך חללית יחסותית במהירויות של 99.9999 אחוז ממהירות האור ירגיש כאילו הוא עומד בתוך מאיץ חלקיקים גדול. ואילו כאן ארץ נהדרת… קיציס ויהורם גאון נסעו בחשאי עד דימונה כדי לעמוד (לא בכור) אלא במאיץ החלקיקים המסתורי במעמקי האדמה במקלט נטוש ש”בנתה” עבורם במיוחד חברת האינטרנט. אצלנו, להפך, חושבים שאם מאיצים את האינטרנט למהירות של חמש, עשר ומאה מגה… זה כמו לנסוע במהירות קרובה לזו של האור:

 

<a href="http://www.exego.net/admin/

ביל גייטס ב-TED ירוק מתמיד אבל גם גרעיני

ביל גייטס ב-TED ירוק מתמיד אבל גם גרעיני

 

בשנה שעברה ביל גייטס שחרר יתושים באולם של TED. וכל זאת למה? כדי להדגים לנוכחים שמחלת המלריה היא העונש של העולם המודרני.

השנה ביל גייטס החליט לשחרר גחליליות באולם בכנס TED. הוא רצה להגדים בכך רעיון חדש: מה יקרה כתוצאה משינוי האקלים ובעיות האנרגיה בכדור הארץ. במסגרת הטרנד הירוק, גם ביל גייטס עובר לאנרגיה ירוקה. ולכן הוא עובר לאנרגיה גרעינית. לדידו אנרגיה זו היא פחות מסוכנת מהאנרגיה של היום – הדלקים ופליטות הפחמן. הפחמן הדו חמצני נהפך לאויב מספר אחד של כדור הארץ וכך הטרנד הירוק עוד יביא אותנו חזרה מהר מאוד לעידן הגרעיני. שוכחים מן הסתם מהפחד מהגרעין, הפטריה והנשורת, כי הפחד מהפחמן הדו חמצני נהפך למפלצתי הרבה יותר: התחממות גלובאלית וחשש מהרס מהיר של הכדור.

בהרצאתו ב-TED גייטס עסק ביוזמה חדשה שלו יחד עם המנהל הטכנולוגי הראשי של מיקרוסופט, נתן מירובולד, שעומד בראש חברת האינקובטור  לאספקת ציוד בשם “יוזמות אינטלקטואליות”.

המעבדה של החברה, טרהפאור, שאותה מוביל הפיזיקאי הגרעיני ג’ון גיללאנד, מעלה את הפילוסופיה הבאה: חשמל שמיוצר על ידי מצבורי אורניום טבעי בכורים גרעיניים, תחנת כוח גרעינית כזו שתיצור מיליארדי וואטים של חשמל ברציפות במשך יותר מאשר 50 או 100 שנה מבלי שיצטרכו להזינה שוב ושוב. בעיות בטיחות וקרינה? מעבדות טרהפאור תפתורנה לכם את הבעיה על ידי הססמא של תומס אדיסון: “כדי להמציא, אתם צריכים דמיון טוב, וערימה של ג’אנק” כה אמר הממציא הדגול. ויש בזה הרי משהו בכל מה שקשור לדלק גרעיני ולג’אנק של הפסולת הגרעינית שמתלווה אליו. ולשם כך דרושה הרי בטיחות דלוקס והגנה טובה מפני קרינה. התכנון כולו שיצא מהמהעבדה לא יהיה במילא ישים בשוק לפני 2020. 

 

 

גייטס קרא לתחרות בשוק האנרגיה ולחברות שתקומנה ותטפלנה בבעיה – אל לנו לשבת באפס מעשה בנושא האנרגיה. והנה כתבו בביזנסוויק: זוהי הערה שמעט מרימה גבה מצד הקוראים לנוכח המונופוליסט ממיקרוסופט. גייטס בכל אופן מתלהב מרעיון האנרגיה הנקיה והירוקה ומטרתו היא להפחית לאפס את פליטות הפחמן והוא בהחלט רציני בנושא.  

 

<a href="http://www.exego.net/admin/

 

 

האצבע והשיניים האבודות של גלילאו: הוראת הפיסיקה של גלילאו

האצבע והשיניים האבודות של גלילאו: הוראת הפיסיקה של גלילאו

 

עלילות האצבע והשיניים האבודות של גלילאו

 

בנובמבר האחרון שתי אצבעות ושן אחת ששייכות לגלילאו נמצאו יותר ממאה שנים אחרי שהן נאבדו ב-1905 (בדיוק בשנה שבה אלברט אינשטיין גילה את תורת היחסות, כמה מוזר, אבל אין קשר). הן הושבו חזרה למוזיאון להיסטוריה של המדע באיטליה. וכיצד האבדה הושבה? הנה כי כן אספן אומנות קנה את האצבע והשיניים במכירה פומבית והשיב את האבידה למקומה למוזיאון להיסטוריה של המדע בפירנצ’ה. המוזיאון לא ידע האם האצבעות והשן הם אכן של גלילאו או לא. אולי הם של מישהו אחר? לאחר בדיקה התברר שהם אכן של אבי האסטרונומיה המודרנית והכל היו רגועים ומרוצים.

והנה סיפור העלילה במלואו כפי שסופר על ידי ה-BBC בנובמבר 2009.

יום אחד בשנת 1737 מדענים חתכו את האיברים הנדונים – כולל אצבע וחוליה – מגופתו של גלילאו, כמעט מאה שנים לאחר מותו (מה שמוכיח שלא כדאי להיות יותר מידי מפורסם… ראו גורלם של קופרניקוס, שהוציאו את עצמותיו מקברו, ולאונרדו דה וינצ’י – מדענים שרוצים לחפור בקברו).

גלילאו שחי בין השנים 1564 ל-1642 היה כידוע פיזיקאי ואסטרונום רב השפעה, הוא בנה את הטלסקופ וביצע תגליות מרעישות, חלקן נחשבו לכופרות על ידי הכנסייה הקתולית בשל תמיכתו בתגליתו של קופרניקוס אודות סיבוב כדור הארץ סביב השמש.

חלקי גופתו של גלילאו הוצאו ממנו 95 שנה אחרי מותו, כאשר סמכויות הכנסייה הוציאו צו לפיו ניתן לקבור אותו מחדש בקרקע שהיא קדושה. אצבע אחת וחוליה אחת נשמרו במוזיאונים מאז, אולם שאר החלקים הועברו בין אספנים עד אשר הם נאבדו בשנת 1905. עתה המוזיאון אמר, עצם מציאת האצבע והשיניים שאבדו בין האספנים והושבו, פירושו שכל מה שנלקח מגופתו של גלילאו הושב חזרה ל”ידיים אחראיות”. “על בסיס תיעוד היסטורי, אין כל ספק לגבי האותנטיות של הפריטים”, כך נכתב בהצהרה. הפריטים הועברו לתצוגה במוזיאון לאחר שחזור והם מוצגים עתה.

 

 

האצבע של גלילאו

 

הוותיקן כמעט מציב פסל של גלילאו בגינותיו

 

בינואר 2009 הוותיקן הציג מחדש את דמותו של הקורבן הידוע ביותר של האינקביזיציה, גלילאו, כאיש מאמין. וזה היה בדיוק בזמן לכבוד חגיגות ה-400 שנה לטלסקופ של גלילאו ושנת האסטרונומיה הבינלאומית. האפיפיור בנדיקטוס ה-16 החליט להעניק כבוד לגלילאו באומרו, גלילאו ומדענים אחרים סייעו למאמינים להבין ולחשוב תוך הכרת תודה אודות עבודות האל.

גורמים רשמיים בוותיקן החליטו לקרוא לגלילאו הפטרון של הדיאלוג בין האמונה לתבונה. 

זהו כמובן מהפך גדול למדי. וכמובן יש לחפש את הסיבה מדוע ארע מהפך שכזה.

ב-1992 האפיפיור יוחנן פאולוס השני הכריז שהפסיקה נגד גלילאו הייתה טעות שנבעה מאי הבנה הדדית טראגית. אולם נראה שהכרזה זו לא הספיקה. שהרי אחרת בנדיקטוס לא היה יוצא בהכרזות הנוספות משנה שעברה.

בינואר האפיפיור בנדיקטוס ביטל נאום באוניברסיטה של רומא לה ספינצה לאחר שקבוצה של פרופסורים, שציטטו את פרשת גלילאו ותארו את האפיפיור בנדיקטוס כדמות דתית שמתנגדת למדע, טענו שהוא לא צריך לדבר באוניברסיטה ציבורית.

שנת האסטרונומיה וחגיגות ה-400 שנה ספקו לוותיקן דחף חדש לפיוס. בעשותם כן, הגורמים הרשמיים מטעם הוותיקן הדגישו שאמונתו של גלילאו כמו גם המדע שלו, מראים שהשניים לא סותרים זו את זה.

בכנס שנערך בוותיקן בסוף 2008 תחת השם “מדע 400 שנה אחרי גלילאו גלילי”, מספר 2 בוותיקן, הקרדינל טרציסיו ברטון, אמר שגלילאו היה אסטרונום, אבל כזה שטיפח באהבה את האמונה ואת הכרתו הדתית העמוקה. גלילאו היה אדם בעל אמונה שראה בטבע ספר שנשלט על ידי האל, אמר ברטון.

וכך אף החלו לתכנן להעניק לגלילאו מקום של כבוד בוותיקן כדי לציין את שנת האסטרונומיה: לבנות פסל לכבודו שימוקם בגינות הוותיקן.

ממש אידיליה… עד אשר התוכניות האלה נדחו בגלל שגורמים רשמיים מסוימים בוותיקן התבטאו בקשר ל”בעיות” בנוגע ליוזמה זו, אמר ניקולה קביבו, הנשיא של המועצה האפיפיורית למדעים. הוא לא רצה לפרט יותר מידי מה היו הבעיות. אולם ברור שהבעיות נבעו ממשקעים מהעבר בנוגע ל”טעיות” הכנסייה והגבול שאליו מוכנה הכנסייה ללכת כדי להתפייס עם גלילאו. לכן פסל לגלילאו לא יהיה בוותיקן. 

למה גלילאו נחשב לאבי הפיזיקה המודרנית?

 

ראשית מספר המאמרים שנכתבים על גלילאו בכתבי העת המדעיים ובכתבי העת על חינוך הוא עצום. אולם זו לא הסיבה העיקרית. הסיבה השנייה היא שבדרך כלל מזכירים את גלילאו בספרי הלימוד הבסיסים בגלל הניסוי עם מגדל פיזה ותגליתו בקשר למרחק והזמן עבור גופים בנפילה חופשית. בספרי הלימוד היותר מתקדמים משייכים את הרעיונות המודרניים של כוח ואינרציה לגלילאו. זאת ועוד שאחרים נותנים את הקרדיט לרעיונות אלה לניוטון.

עתה אם אלה הם הטיעונים של גלילאו וזה כל מה שיש לגלילאו לומר, הילדים של היום בקושי יתעניינו בעבודתו, טוען צ’רלס ריבורג מאן בספרו הוראת הפיסיקה למטרות חינוך כללי. כאשר המורה חוזר על הניסוי שאותו ביצע גלילאו, מגלגל את הכדורים במורד מישור משופע ובכך מדגים שהמרחקים הם פרופורציוניים לריבועי הזמנים, האם הילדים לא מגיבים בתחושה: “ובכן, אז מה?” מדוע שיהיה להם אכפת האם המרחקים הם פרופורציוניים לריבועי הזמנים? מה מועיל להם מידע זה בחיי היומיום? האם מידע זה פותר להם בעיה כלשהי או מסיר עבורם איזו סתירה במצב אמיתי קונקרטי? האם יש משהו מעבר לעובדות זעומות אלה שניתן לבססו בלמידה עצמה של עבודתו של גלילאו?

מאן טוען שכן. קודם כל, הוא בוחן את התשובה של הפיזיקה האקדמית הנוכחית. באקדמיה טוענים, מהניסויים של גלילאו במישורים משופעים הוא הראה מהי תאוצה, הוא פיתח את רעיון האינרציה והוא סיפק לנו את המושג המודרני של הכוח כסיבה לתאוצה.

אולם אין זה מספיק עבור מאן שטוען, למרות שהפיזיקאי עשוי עתה לדעת כיצד להעריך את המידע הזה, האם הרוב הגדול של התלמידים יפסיק לשאול את אותה השאלה: “ובכן, אז מה?” מאן סבור שלא.

אם כך, מה עוד ניתן לשאוב מהרעיונות של גלילאו? מה עוד ניתן לעשות עם הרעיונות של אינרציה, מהירות וכוח?

נראה מוזר, לדידו של מאן, שספרי לימוד בבתי הספר מסתפקים בהצגת המעט מעבודתו של גלילאו והם מניחים במובלע את הבחינה התיאורטית והניסויים מעבודתו של גלילאו, שאותם אכן גלילאו החשיב למאוד חשובים.

כפי שידוע היטב, גלילאו ביצע את הניסוי בכדורים המתגלגלים במורד המישור המשופע בגלל שהכדורים בנפילה חופשית נעו מהר מידי מכדי שגלילאו יוכל למדוד את זמן נפילתו. לא היו אז בתקופתו של גלילאו שעונים מדויקים (לא שעון דיגיטאלי, לא שעון אטומי, לא שעון צזיום ולא פטנטים אחרים) וגלילאו נאלץ להשתמש בשעון חול או בשעון מים שאותו יצר בעצמו.

גלילאו היה מורה באוניברסיטת פיזה וביצע ניסויים בגופים נופלים כדי להפריך את ההיפותזות של הפיזיקה של אריסטו. על ידי שילוב של ניסויים זהירים והסקה זהירה גלילאו הראה שההשקפות של אריסטו היו מוטעות. עצמים נופלים לא רק כי הם כבדים אלא כי יש כבידה. אריסטו האמין שהמשקל הכבד יותר יפגע בקרקע קודם. אבל גלילאו גילה ששני משקלים אם הם נופלים מגובה מסוים – ולא משנה כמה הם שוקלים – תמיד יפגעו בקרקע בערך באותו הזמן (כמובן בתנאי שמתעלמים מהתנגדות האוויר).

האגדה אומרת שהפרופסור למתמטיקה הצעיר, גלילאו גלילאי, האמביציוזי וכנראה באותו הרגע המתוסכל, טיפס יום אחד אל ראש מגדל הפעמון של פיזה, אולי ב-1591, כאשר בידיו שק של כדורים מעץ שחור ומעופרת. הוא פרסם קודם בקהילת האוניברסיטה בפיזה שהוא מתכונן להפריך בניסוי את הדוקטרינה שמקורה באריסטו כמעט אלפיים שנה מוקדם יותר: גופים נופלים בקצב שהוא פרופורציוני למשקלם. כדור ששוקל שני קילו ייפול פי שניים מהר יותר מאשר כדור ששוקל קילו אחד.

גלילאו החל מנופף בידיו ואותת כך לקהל הסטודנטים המשועשע ולפרופסורים המסתייגים שעמדו למטה שהוא מתכונן להפיל את הכדורים. הוא בחר כדורים מאותו החומר אבל בעלי משקלים שונים והוא הפיל אותם.

ללא התנגדות האוויר (כלומר, בריק המוחלט, בואקום), שני הכדורים בעלי המשקלות השונים (שעשויים מכל חומר שהוא) היו מגיעים לקרקע בו-זמנית. זה כמובן לא קרה בפיזה באותו היום ב-1591.

העיקרון העתיק של אריסטו הופר בבירור בכל מקרה, וזה, אמר הפרופסור לקהל שלו, היה הלקח. הסטודנטים הריעו והפרופסורים לפילוסופיה היו סקפטיים. גלילאו לא ביצע את הניסוי הזה במעשה ממגדל פיזה, אבל אילו הוא היה עושה אותו, כך הניסוי היה מתבצע. במאה ה-18 כאשר ניתן היה כבר לשאוב את האוויר החוצה ממיכלים וליצור ואקום מלאכותי, הניסוי בוצע כאשר האוויר נשאב החוצה ממיכלי זכוכית. כך לא היה חיכוך ולא התנגדות לנפילת העצמים. מראש שני צינורות שחררו נוצה ומטבע זהב בו-זמנית ומצאו ששניהם האיצו בתאוצת הכבידה בדיוק באותו הקצב, כי תאוצת הכבידה היא זהה.

ומדוע בכל זאת העיקרון העתיד של אריסטו הופר? גלילאו נהג לגלגל כדורים במורד שיפועים והוא הסיק שהם יתנהגו כמו עצמים נופלים – רק ינועו לאט יותר. הוא מדד את הזמן שייקח להם ליפול והוא מצא שהמרחקים שהכדורים עברו בתנועה טבעית הם פרופורציונית לריבוע הזמנים.

אולם במידרונים משופעים הייתה בעיה רצינית: בעית חיכוך. גלילאו רצה להימנע מהחיכוך בניסויים עם המישורים המשופעים והוא החליט לבדוק את ניבוי הנפילה החופשית בצורה אחרת. הוא תלה כדורים על שני חוטים ארוכים בעלי אורך שווה. לחוט אחד הוא הצמיד כדור עופרת ולחוט השני הוא הצמיד כדור שהיה קל ממנו ועשוי משעם. הוא שחרר את שתי המטוטלות (שהיו קשורות בדיוק מאותו הגובה של 29 ס”מ) בו-זמנית והכדורים התנודדו: בחמש הניסיונות הראשונים כדור השעם התנודד במשך עשר תנודות וגלילאו השווה זאת למספר התנודות של כדור העופרת. במשך עשר הניסיונות הבאים כדור העופרת התנודד עשר תנודות וגלילאו השווה זאת למספר התנודות של כדור השעם. ניסיונות רבים חשפו בפני גלילאו את התוצאה הבאה: המספר הממוצע של התנודות עבור כדור השעם היה 9.98. ואילו המספר הממוצע עבור כדור העופרת היה 10.01. כלומר מחזור המטוטלת הוא בלתי תלוי במשקל המטוטלת. גלילאו גילה עוד כמה תגליות עם המטוטלת (לאחת מהן נשוב מיד).

 

 

אחרי שגלילאו קבע את היחסים עבור הכדורים במורד המישור המשופע, הוא שאל את עצמו האם הם אנלוגיים לניסוי בנפילה החופשית? גלילאו אז שאל את עצמו: האם המהירות הנרכשת בגלישה במורד המישור היא זהה לזו שנרכשת בנפילה חופשית במהלך גובהו של המישור?

כאשר גלילאו שאל את השאלה הזו הוא הבין את הדבר הבא פחות או יותר, כפי שהופיע בספרו של ארנסט מאך מ-1909: “אם עלינו להניח שגוף נופל במורד אורכו של מישור משופע בדרך כלשהי או אחרת ורוכש מהירות גדולה יותר מאשר גוף שנופל בגובהו, עלינו רק לאפשר לגוף לעבור למישור משופע או אנכי אחר במהירות הנרכשת כדי לגרום לו לעלות לגובה אנכי גדול יותר מזה שממנו הוא נפל. ואם המהירות הנרכשת במישור המשופע היא קטנה יותר, עלינו רק להפוך את התהליך כדי לקבל את אותה התוצאה. בשני המקרים ניתן לאלץ גוף כבד – על ידי סידור מתאים של מישורים משופעים – לנוע ברציפות מעלה לאט על ידי משקלו שלו, מצב עניינים שלגמרי סותר את הידע האינטואיטיבי שלנו אודות טבע הגופים הכבדים”.

לאחר שגלילאו הגיע למסקנה זו, הוא ביצע את הניסוי המפורסם עם המטוטלת הגדולה, כאשר הוא הציב מסמרים בנקודות שונות בקיר כדי לתפוס את החבל של המטוטלת ובכך הוא גרם לכדור המטוטלת לעלות בצד אחד לאורך קשת בעלת רדיוס קצר יותר מאשר הקשת שלאורכה המטוטלת ירדה. גלילאו תאר את הניסוי הזה בספרו דיאלוג על שני מדעים חדשים (לידן) מ-1638:

“דמיינו שדף זה מייצג קיר אנכי שמסמר תקוע בתוכו. מהמסמר תלוי קליע עופרת [במשקל] של אונקיה אחת או שתיים באמצעות חוט דק, AB, נגיד שבאורך של 120 או 150 מטר. על קיר זה ציירו קו אופקי, DC, בזויות ישרות לחוט האנכי AB, שתלוי בערך בשני רוחבי אצבע מקדימה לקיר. עתה הביאו את החוט AB עם הכדור המחובר למיקום AC ושחררו אותו. בתחילה הוא יראה כיורד לאורך הקשת CBD, יעבור את הנקודה B, וינוע לאורך הקשת BD, עד שהוא כמעט יגיע לאופקי CD, קיצור מועט שנגרם על ידי ההתנגדות של האוויר והחוט. מכאן אנו יכולים בצדק להסיק שהכדור בירידתו דרך הקשת CB רכש תנע [אימפטו] בהגיעו ל-B, שהיה בדיוק מספיק לשאתו דרך קשת זהה BD לאותו הגובה. בחזרנו על ניסוי הזה פעמים רבות, הבה נתקע עתה מסמר אל תוך הקיר קרוב לניצב AB, נניח ב-E או F, כך שהוא מטיל בערך חמש או שש רוחבי אצבע כדי שהחוט, ששוב נושא את הקליע דרך קשת CB, עשוי לפגוע במסמר E כאשר הקליע מגיע ל-B, וכך יאלצו לחצות את הקשת BG, שמתוארת סביב E כמרכז. מזה אנו יכולים לראות מה ניתן לעשות על ידי אותו התנע [אימפטו] שקודם לכן כאשר התחלנו באותה הנקודה B נשא את אותו הגוף דרך הקשת BD אל האופקי CD. עכשיו, רבותי, תצפו בהנאה בכדור זה מתנודד לנקודה G באופקי, ואתם תראו את אותו הדבר מתרחש כאשר המכשול ימוקם בנקודה נמוכה יותר, נניח F, שסביבה הכדור יתאר את הקשת BI, כאשר עלית הכדור תמיד מפסיקה בדיוק בקו CD. אבל כאשר המסמר ממוקם כה נמוך כך שהחוט הנותר מתחת לו לא יגיע לגובה CD (דבר שהיה קורה אילו המסמר היה ממוקם קרוב יותר ל-B מאשר לחיתוך שבין AB עם האופקי CD), החוט קופץ עלפני המסמר ושוזר את עצמו סביבו”.

 

 

בדרך זו גלילאו הוכיח שהאינטואיציה שלו – גופים לא עלו מעצמם גבוה יותר מהגובה המקורי שממנו הם שוחררו – היא נכונה. הניסוי כמעט ולא מוזכר בספרי פיזיקה טוען מאן, אבל הוא אחד מהניסויים האלמנטאריים בפיזיקה.

ברור שהאינטואיציה שהנחתה את גלילאו בבעיה הזו הייתה חוסר יכולת לתנועה מתמדת. מאך אומר, “ישנו עקרון שמשחק תפקיד חשוב בטיעונים אליהם מובל גלילאו בתגליותיו, והוא, גוף עולה במהירותו הנרכשת בנפילה בדיוק לאותו הגובה שממנו הוא נפל. עקרון זה מופיע לעתים קרובות ובבהירות מושלמת בכתבים של גלילאו והוא לא אחר מאשר צורה של עקרון חוסר האפשרות של תנועה מתמדת”.

לפיכך, מציע מאן, הגיון שניתן להעבירו לתלמידים בבית הספר. ההיגיון מאחורי הפיזיקה המודרנית הוא האינטואיציה העמוקה שכל תופעה קשורה לתופעה אחרת. הפיזיקה המודרנית לא מחפשת אחר סיבות סופיות לכל התופעות. אלא היא מזהה שתופעות קשורות בדרך הבאה: כאשר שינוי מבוצע בקבוצה אחת של תופעות, מופיעים שינויים תואמים בקבוצה תואמת אחרת של תופעות. אלה הם סוג היחסים בין שתי קבוצות של התופעות שמשתנות בו-זמנית – וזה מה שמחפשת הפיזיקה המודרנית. וזה גם מה שעשה גלילאו. הוא מצא את סוג הפונקציה שמבטאת את הקשר בין המרחק לזמן עבור כדור שמתגלגל במורד מישור משופע, וגם מצא את היחס בין המהירות הנרכשת למרחק האנכי בנפילה –עבור גופים נופלים בנפילה חופשית ועבור גופים נופלים תחת אילוץ. גלילאו הוא הפיזיקאי הראשון שאצלו ניתן למצוא השקפה מודרנית זו, השקפה המבטאת את הקשר הסיבתי הזה וגם את ההבחנה באינטואיציה שלו לגבי חוסר היכולת של תנועה מתמדת.