About Gali Weinstein

I am specializing in the foundations of physics: special and general theories of relativity. Galina Weinstein.

Why did Einstein Reject his Field Equations of General Relativity in 1912 only to Come Back to them in 1915?

It has to do with Newton:


Sir Isaac Newton, by Sir Godfrey Kneller, Bt. oil on canvas, feigned oval, 1702.

In a forward from 1931 to Newton’s book, Opticks Einstein wrote: “In one person he combined the experimenter, the theorist, the mechanic, and, not the least, the artist of exposition”.

Starting in summer 1912, Einstein undertook a long journey in the search for the correct form of the field equations for his new gravitation theory. He began collaborating with his friend from school Marcel Grossmann.

In 1912 Einstein wrote a form of the Ricci tensor in terms of the Christoffel symbols and their derivatives. This was a fully covariant Ricci tensor in a form resulting from contraction of the Riemann tensor.

Einstein then considered candidate field equations with a gravitational tensor constructed from the Ricci tensor. This gravitational tensor was called by scholars the “November tensor”. It transforms as a tensor under unimodular transformations.

Setting the November tensor equal to the stress-energy tensor, multiplied by the gravitational constant, one arrives at the field equations of Einstein’s first paper of November 4, 1915.

Einstein hoped he could extract the Newtonian limit (i.e. the Newtonian gravitational field equation, Poisson’s equation for gravity) from the November tensor. Poisson’s equation for gravity: the Newtonian gravitational field equation for gravity; the potential at distance from a central point mass (the fundamental solution) is equivalent to Newton’s law of universal gravitation. But Einstein found it difficult to recognize that the November tensor reduces to the Newtonian limit. Thus, he finally chose non-covariant field equations, the so-called Entwurf field equations.

In 1913 Einstein and Grossmann wrote a joint paper in which they established the Entwurf field equations through energy-momentum considerations instead of the November tensor; these equations could also reduce to the Newtonian limit. Unfortunately, these equations were not covariant enough to enable extending the principle of relativity for accelerated motion and did not satisfy the equivalence principle.

Towards the beginning of November Einstein was led back to his starting point, namely to the November tensor of 1912. He gradually expanded the range of the covariance of his gravitation field equations. Every week he expanded the covariance a little further until, on November 25, he reached his fully generally covariant field equations.

Einstein explained to his colleagues that he had already considered the November tensor with Grossmann three years earlier (in 1912). However, at that time he had concluded that these field equations did not lead to the Newtonian limit. Einstein now understood that this was a mistake. In retrospect, he realized that it was rather easy to find these generally covariant equations but, it was not easy at all and even extremely difficult to recognize that they are a generalization of the Newtonian Poisson’s equation and that they satisfy the conservation of energy-momentum.

In 1915 Einstein explained this point of view to David Hilbert:


The Collected Papers of Albert Einstein, Vol. 8.

Einstein told Hilbert that the difficulty was not in finding the November tensor.

In my paper, “Why did Einstein Reject the November Tensor in 1912-1913, only to Come Back to it in November 1915?”,  published a year ago in May 2018, in the journal Studies in History and Philosophy of Modern Physics:

An ArXiv PDF version of this paper.


I ask three questions:

1) Why then did Einstein reject the November tensor in 1912-1913, only to come back to it in November 1915? Einstein explained that he found it difficult to recognize that the
November tensor reduces to the Newtonian limit.

2) Why was it hard for Einstein to recognize that the generally covariant equations are a simple and natural generalization of Newton’s law of gravitation?

3) Why did it take him three years to arrive at the realization that the November tensor is not incompatible with Newton’s law?

In my paper, I consider each of these three separate questions in turn. I examine these questions in light of conflicting answers by several historians: Michel Janssen, John Norton, Jürgen Renn, Tilman Sauer, and John Stachel.

Fast forward to the 1920s. In 1923 Élie Joseph Cartan provided a generally covariant formulation of Newtonian gravity (called the Newton-Cartan theory), though his formulation was much more complex than the generally covariant formulation of Einstein’s 1915-1916 general theory of relativity.

On a four-dimensional manifold, he introduced two geometrical objects the metric tensor and a symmetric affine connection. In general relativity, the metric tensor describes through the line element the behaviour of clocks (the chronometry) and measuring rods (the geometry) of space-time. We combine the one-dimensional chronometrical and the three-dimensional geometrical structures into the chrono-geometrical structure of space-time. In the four-dimensional version of Newtonian gravitation theory, the chronometry is represented by a scalar field on the four-dimensional manifold, called “absolute Newtonian time”, and the geometry by a degenerate metric field of rank 3. In the space-time formulation of Newton’s theory, proper time is not defined.

In Cartan’s formulation of Newtonian gravitation theory, the weak equivalence principle (Galileo’s law of free-fall) is taken as a principle: In a gravitational field, all local freely falling objects are fully equivalent. Free material particles follow the geodesic curve and a tangent vector field is parallel-transported along a geodesic curve. This is parallel transport of a tangent vector in an affine connection on a manifold.

Consider a freely falling particle moving in a gravitational field. We look first for the equation of the trajectory traced by the particle and then express this equation in geometrical language. A particle in free fall moves along a geodesic in space-time (in 3+1 space-time in Newtonian theory). The geodesic equation can be written in terms of the affine connection.

One cannot distinguish Newtonian inertial systems (material particles in free fall following geodesic lines in curved non-flat space-time) from local inertial systems (material particles in free fall following geodesic lines in flat space). We cannot, therefore, locally separate gravity from inertia. Gravity and inertia are described by a single inertio-gravitational field. We incorporate an inertio-gravitational field into the geometric formulation of Newtonian gravity theory. We cannot separate a flat affine connection of space-time from a field describing gravitation (a gravitational potential).

Cartan, therefore, found a general dynamical non-flat connection which represents both inertia and gravity. Rather than thinking of particles being attracted by forces, one thinks of them as moving along geodesic lines in curved, four-dimensional space-time. Therefore gravity is not a force anymore but is interpreted geometrically and should be considered as a curvature of space-time. The above non-flat affine connection defines the amount of curvature of geodesic lines. Cartan’s connection is still not the metric connection. The Christoffel symbols do not serve as the components of the connection (the Levi-Civita connection) and the connection is not written in terms of the metric tensor components.

Cartan introduced a Newtonian classical space-time: A four-dimensional manifold endowed with a Euclidean special metric and absolute time. Cartan then defined the total mass-momentum field associated with the matter field. To find the field equations he defined the Newtonian field equations similarly to the Einstein field equations: Field equations relate chrono-geometrical quantities and the non-flat connection to the matter distribution. Given the Newtonian Poisson equation (the mass density related to the gravitational field) the Poisson equation is now replaced with a generalized Poisson equation written in terms of the Ricci tensor and Cartan’s non-flat affine connection. The Ricci tensor is defined in terms of the Cartan connection. Finally, it turns out that the condition that space-time is flat is fulfilled.

The significance of Cartan’s formalism in general relativity is the following: Cartan’s affine connection is non-flat and cannot break up into a Newtonian flat affine connection and a gravitational potential. In a freely falling system, we cannot separate gravity from inertia. This embodies the inertio-gravitational field (equivalence principle). Accordingly, in the Newtonian limit, although we obtain Poisson’s equation and space-time is flat, Cartan’s affine connection remains non-flat, that is to say, the Ricci tensor is expressed in terms of Cartan’s non-flat connection. Thus, the four-dimensional formulation of the Newtonian Poisson field equation is a precise definition of the Newtonian limit of Einstein’s field equations. This actually finally solved Einstein’s problem of obtaining the Newtonian limit. Between 1912 and 1915 Einstein lacked Cartan’s formalism, i.e. more advanced mathematical tools and John Stachel argues that these could be responsible for inhibiting him for another few years. I extensively explain this in my second book: General Relativity Conflict and Rivalries: Einstein’s Polemics with Physicists

David Rowe reviews my book and the Gutfreund Renn book in ISIS. My reply.

Prof. David E. Rowe has published a review of my third book, Einstein’s Pathway to the Special Theory of Relativity, Second edition:

Galina Weinstein. Einstein’s Pathway to the Special Theory of Relativity. Second edition. xv + 642 pp., bibl., notes, index. Newcastle upon Tyne: Cambridge Scholars Publishing, 2017. £80.99 (cloth). ISBN 9781443895125.

and Hanoch Gutfreund’s and Jürgen Renn’s book, The Formative Years of Relativity: The History and Meaning of Einstein’s Princeton Lectures, Princeton University Press under the title:

Hanoch Gutfreund; Jürgen Renn. The Formative Years of Relativity: The History and Meaning of Einstein’s Princeton Lectures.; Galina Weinstein. Einstein’s Pathway to the Special Theory of Relativity.

I will speak as if the book, The Formative Years of Relativity was written by an author Gutfreund to emphasize that the main author of the book is Gutfreund without forgetting about Renn’s important contributions to the book.

Rowe’s book review compares the two books, mine and Gutfreund’s. But there is nothing common between my third book, Einstein’s Pathway to the Special Theory of Relativity, Second Edition, and Gutfreund’s book, The Formative Years of Relativity. Indeed, the first thing that strikes the reader is Rowe’s choice to compare two books that have nothing to do with one another in one review simply because the titles of the two books have the word “relativity”. My book discusses the genesis of special and general relativity (1905-1918) and Gutfreund’s book encompasses the period after 1918, especially the 1920s which he calls “the formative years of relativity”. These are two completely different topics and periods of time. Gutfreund discusses the “debates and developments characterizing the early reception and spread of Einstein[‘s] ideas in the late 1910s and 1920s” (preface, Gutfreund and Renn 2017). The main theme of my book Einstein’s Pathway to the Special Theory of Relativity, Second Edition is Einstein’s own intellectual path to relativity.

The second thing that catches the eye of the reader is that Rowe is mentioned in the acknowledgements section in the preface of Gutfreund’s book (preface, Gutfreund and Renn 2017):

Special thanks are due to our colleagues and friends Alexander Blum, Yemima Ben-Menachem, […], David E. Rowe, Donald Salisbury, and Robert Schulmann”.

In such circumstances, it seems that Rowe cannot write an objective review. Indeed, Rowe praises with much insincerity Gutfreund’s and Renn’s book but gives what seems like an unfair review of my third book, which should be rectified. I first comment on Rowe’s criticism in his book review of the editing process of my book and then correct his errors in reviewing my book (I am following Rowe’s order of presentation).

My intention in this piece is only to explain the reasoning behind the editing process of my book and to correct the errors in Rowe’s review.

The editing process of my book:

Firstly, Rowe writes (Isis —Volume 110, Number 1, March 2019, 203):

“While she sings the praise of the CSP stuff, the lapses in layout and copyediting begin with the table of contents. The cover design, produced by the author, shows a drawing entitled ‘Einstein is wearing the Patent Office Suit,’ which should bring to mind one of the most iconic of all photographs of the young genius. Inside one finds a great deal of rambling, barely edited prose in six chapters […].”

I drew the cover design by myself because the Einstein Archives and the Hebrew University of Jerusalem would not give me permission to use Einstein’s quotations in my first book: Between 2012 and 2014 the Einstein Archives and the Hebrew University refused to give me permission to use quotations from Einstein’s manuscripts and papers in my first book. I chased for two years the Hebrew University and only after two years, did I receive the permission. In this state of affairs, I realized that I would neither get any permission to use photos of Einstein nor would I be able to reproduce any photo of an Einstein document in my book. I thus had no other choice but to draw Einstein on the front cover. At least I am capable of drawing.


Major parts of my book were edited by Prof. John Stachel. Stachel wanted to publish the book by Springer as part of the Einstein Studies series. However, the Hebrew University put a spoke in the wheels of this plan. Stachel stepped down a few times from editing the Einstein Studies series and the Hebrew University delayed the permission, as said above, and the end result was that I missed the opportunity to publish by Springer, the Einstein Studies series. Finally, I published my first book by CSP. The third book is a second edition of the first book and this is the reason why the title of the book remained the same (it’s the publisher’s decision).

Secondly, Rowe writes in his review (Isis —Volume 110, Number 1, March 2019, 203):

“A reader might wonder what Weinstein means by ‘critical biography,’ but since she offers no explanation I will demur from giving an opinion. In fact, I am at a loss to explain why she included Chapter A in her book at all, since its contents have virtually no bearing on Einstein’s paths to special and general relativity. At any rate, what she delivers is nothing but strings of information about his life […]. In Chapter F (“The Sources”) she distinguishes between documentary and nondocumentary biographies, noting that both can be unreliable. Here she shows no hesitation to criticize earlier work, but usually just by making flippant remarks rather than cogent arguments. She also writes as if no one before her has ever reviewed the literature bearing on Einstein and relativity. Her book makes no reference to Klaus Henschel’s monumental 1990 study of the reception of relativity among philosophers (cited several times by Gutfreund and Renn). Nor does she cite my own more recent discussion of the biographical literature in ‘Einstein and Relativity: What Price Fame?’ (Science in Context, 2012, 25: 197-246). Even more glaring than these omissions is another: she never points out that several of the biographies she writes about are blatantly hagiographic”.

John Stachel who edited my book thought that the book should have a short biography of Einstein, and this would be the first chapter of the book. He edited the sources chapter: documentary and non-documentary biographies and in the third edition, I extended it. Finally, I don’t “criticize earlier work”. What seems like a criticism of earlier work is actually an attenuated version of Stachel’s review (see Stachel, John, Einstein from B to Z, Springer, 2002, 556). The purpose of the “sources” chapter is not to review the literature bearing on Einstein and relativity, rather it is meant to provide complementary information on the sources used in the book.

As to “Klaus Hentschel’s monumental 1990 study of the reception of relativity among philosophers” (Interpretationen und Fehlinterpretationen der speziellen und der allgemeinen Relativitätstheorie durch Zeitgenossen Albert Einsteins). It is not so relevant for my third book which discusses the history of Einstein’s intellectual journey to special and general relativity until 1918, i.e. Einstein’s path to the special and general theory of relativity until 1918. I need not here dwell on Hentschel’s book but its theme is fully pertinent to the topics dealt with in Gutfreund’s book. Nonetheless, I do mention Klaus Hentschel in my book (see the reference list of my book):

Hentschel, Klaus (1992). “Einstein’s Attitude towards Experiments: Testing relativity theory 1907–1927.” Studies in History and Philosophy of Science 23, 593-624.

And I also mention two of Prof. Rowe’s works in my book (see my reference list):

Rowe, David E. (2008). “Max von Laue’s Role in the Relativity Revolution.” The Mathematical Intelligencer 30, 54-60.

Rowe, David E. and Schulmann Robert (2007). Einstein on Politics: His Private Thoughts and Public Stands on Nationalism, Zionism, War, Peace, and the Bomb. Princeton: Princeton University Press.

The above professors, however, don’t mention my papers in their works…

The errors in Rowe’s book review:

Now I would like to correct Rowe’s embarrassingly blatant errors in his book review of my book.

Firstly, Prof. Rowe writes: “she never points out that several of the biographies she writes about are blatantly hagiographic” (Isis 2019, 203).

This is not true. I do point out that the biographies are hagiographic. I even say this on the back cover of my Book. See the back cover of my book which says: “The first chapter provides a narrative of Einstein’s early life until 1914 without resorting to hagiography”.


Back cover of my book.

Secondly, Prof Rowe writes (Isis —Volume 110, Number 1, March 2019, 203-204):

“Chapter D deals with the period preceding the formative years. Those familiar with the work of John Stachel, the doyen of modern Einstein scholarship, will likely find little new to contemplate in this survey, which forthrightly adopts Stachel’s ‘drama in three acts’. In sharp contrast with Gutfreund and Renn, who identify over fifty other actors during the formative years, Weinstein’s account puts Einstein alone in the limelight. She writes that her aim, “the simplification of the history of physics” (p. xv), was achieved with minimal reliance on mathematical formulas. Yet a cursory glance at this new chapter reveals that nearly every page contains formulas, many of them surely intelligible only to specialists, Gutfreund and Renn wrote their commentary using virtually none; they wisely left technicalities for Einstein to explain. Moreover, their lucid and compelling writing is packaged in a book that is not only readable but beautifully designed and affordable!”

I don’t forthrightly adopt Stachel’s drama in three acts! Prof. Rowe easily fell into the trap of the three-act drama because Stachel edited major parts of my book! In fact, after presenting Stachel’s three-act drama, I adopt quite the opposite point of view. I write on page 279 in my book:

“There is, however, the objection by Jürgen Renn that the genesis of general relativity did not quite unfold in the form of a classic three-act drama between 1907 and 1915. The story begins before 1907 and continues well beyond 1915. An additional problem of this portrait as a classic three-act drama is that it leaves out what is usually considered ‘a villain’ in this story, namely a theory on which Einstein worked between 1913 and 1915, in Zurich mostly but later also in Berlin, where he discarded it. It is called the preliminary or the draft, outline, in German, the Entwurf theory (Renn, 2016; Janssen, Norton, Renn, Sauer and Stachel, “Introduction to Vol. 1 and 2” in Renn et al 2007, 16)”.

And I follow this line of reasoning in my book rather than the three-act drama!
In fact, I dedicated a whole big section (pages 321-398) to the Entwurf theory and to all the intricacies of the Entwurf theory from 1913 to 1915.

Thirdly, Prof. Rowe then says that my account puts Einstein alone in the limelight. This is not quite true because I explicitly write that Chapter D of my third book complements the text of my second book General Relativity Conflict and Rivalries, which focuses on Einstein’s interaction with other scientists.


Indeed, in my third book, the one reviewed by Rowe, I write in the preface:

“My primary goal in writing this second edition of Einstein’s Pathway to the Special Theory of Relativity, is the following: Firstly, I have updated and made corrections and minor revisions in many places in the text. I have also simplified explanations. Secondly, I have added a chapter (Chapter D) on Einstein’s route to the General Theory of Relativity (1905 – 1918) that will complement the text in my book, General Relativity Conflict and Rivalries, in which I focus on the work of Albert Einstein and his interaction with and response to many eminent and not-so-eminent scientists (1905 – 1945). In General Relativity Conflict and Rivalries I demonstrate that the ongoing discussions between Einstein and other scientists have all contributed to the edifice of general relativity and relativistic cosmology. In this edition of Einstein’s Pathway to the Special Theory of Relativity, I centralize on Einstein’s own creativity, invention and inner struggles on his route to general relativity, rather than on his interactions with other scientists”.

Gutfreund even read my book General Relativity Conflict and Rivalries but failed to cite it in his book, The Formative Years of Relativity: The History and Meaning of Einstein’s Princeton Lectures. He writes on page 94 in Chapter 6 of his book The Formative Years of Relativity:

“Questions about the nature of this propagation [gravitational waves] and its velocity already naturally led to a discussion of gravitational waves. Such questions did in fact arise in connection with the Entwurf theory […] after Einstein presented it in 1913 in Vienna. In the discussion period Max Born asked [a quotation…] and Einstein responded [a quotation]” and so forth.

I wrote on pages 242-243 of my second book, General Relativity Conflict and Rivalries, in 2015 (and I also wrote this in other pieces as well) that the first time Einstein mentioned gravitational waves was in the discussion after the Vienna lecture in 1913:

“In the discussion after Einstein’s 1913 Vienna talk, Max Born asked Einstein about the speed of propagation of gravitation, whether the speed would be that of the velocity of light. Einstein replied that it is extremely simple to write down the equations for the case in which the disturbance in the field is extremely small […] In 1916 Einstein followed these steps and studied gravitational waves.

Gutfreund does not cite my works. In the same book, General Relativity Conflict and Rivalries, published in 2015, I write on pages 287-288:

“Einstein later explains this in his 1938 book with Infeld in the following thought experiment. Although Infeld wrote the book, it is reasonable to assume that the thought experiment came from Einstein.

Consider a great elevator at rest at the bottom of a building much higher than any real one. […] We thus have two observers, K’ and K’’ and two opposite points of view: the phenomenon is different for the two. There would be no equivalence of K and K’’ and from the behaviour of the light ray we could say that K’ is in absolute motion: whenever an observer on Earth finds a bent light ray in an accelerated elevator, he knows that the reference frame under consideration is in absolute motion. Here then we have a version of Newton’s bucket Experiment”.

And on page 35 of his 2017 book, The Formative Years of Relativity: The History and Meaning of Einstein’s Princeton Lectures, Gutfreund writes the same thing but does not cite my book:

“In this sense, the uniformly accelerated frame of reference introduced by Einstein and later often described in terms of the elevator thought experiment was nothing but a simplified version of the bucket thought experiment of Newton and Mach”.

Rowe writes (Isis —Volume 110, Number 1, March 2019, 202):

“Gutfreund and Renn show, in 1921–1922 Einstein was still struggling to defend his views regarding Mach’s principle and its cosmological implications, ideas that Willem de Sitter had challenged directly (see p. 70 for de Sitter’s notes from a conversation with him in Leiden in September 1916). Yet in the years that followed Einstein seems to have fallen silent when it came to cosmological matters, even when faced with Hermann Weyl’s open heresy (to which he reacted only briefly in a letter; see p. 78). Weyl had initially defended Einstein’s arguments against de Sitter’s matter-free model of the universe, but he gradually drifted over to the other side, arguing instead for a field-theoretic ether as the primary agent accounting for inertia (as opposed to distant masses à la Mach). Weyl also cited Vesto Slipher’s early observations of redshift effects among distant nebulae as further support for de Sitter’s model. Still, as noted by the authors, serious consideration of nonstatic models of the universe came only later. In the wake of Hubble’s findings, Einstein and de Sitter could agree they had both been wrong, and in 1932 they tossed out Einstein’s cosmological constant and introduced a new model, the Einstein–de Sitter universe”.

In my second book, General Relativity Conflict and Rivalries, 2015, on pages 242-359 (more than hundred pages) I extensively discuss the above-mentioned historical milestones: Einstein’s efforts to defend Mach’s ideas and principle, Einstein’s 1920 “Mach’s Ether”, Einstein’s discussions and correspondence with Willem de Sitter, Einstein’s interaction with Hermann Weyl. Weyl’s position first corresponded exactly to Einstein’s when he criticised de Sitter’s solution and then Weyl crossed the lines, as I extensively discuss in my book. Weyl found that spectral lines show redshift to a first-order approximation proportional to their distances in de Sitter’s world. I also present this matter in my book and say that these considerations were suggested in connection with Slipher’s observations. I perform historical analysis of Hubble’s findings, Eddington’s cosmological model, Einstein’s cosmological constant, Einstein’s steady-state model, the Einstein-de Sitter model, etc.

Rowe writes (Isis —Volume 110, Number 1, March 2019, 203): “Weinstein’s idiosyncratic book is already her third in as many years published by Cambridge Scholars Publishing”.

Having mentioned my three books published by CSP and comparing my work and Gutfreund’s, Rowe should also have mentioned that I had discussed the aforementioned topics.

Fourthly, Rowe notes that I write in my preface that I promise “minimal reliance on mathematical formulas. Yet a cursory glance at this new chapter reveals that nearly every page contains formulas, many of them surely intelligible only to specialists. Gutfreund and Renn wrote their commentary using virtually none; they wisely left the technicalities for Einstein to explain”.

However, I write in my preface (p. xv):

“Einstein also thought that a scientist should not attempt to popularize his theories. It is the duty of a scientist to remain obscure (Douglas Vibert 1956, 99-100). I thus have attempted to make Chapter D as intriguing as possible to readers with strong physics and historiography backgrounds. With this objective in mind, the explanations in Sections 3-7 of Chapter D are, understandably, less general. The mathematical background needed to read these sections corresponds to the level of a college student graduating in science”.

Surprisingly, therefore, Einstein sided with me!

Did Einstein steal his theory of relativity from his first wife?

Allen Esterson and David C. Cassidy have published a new book: Einstein’s Wife. The Real Story of Mileva Einstein-Marić.

The last part of the book considers the question: Did Einstein’s first wife coauthor his 1905 path-breaking papers. In his book, the author Allen Esterson failed to mention my work on the subject probably because in 2013 I corrected his draft on Mileva Marić and Einstein and perhaps he didn’t like my comments…

Anyway, in 2012 I wrote the following paper:

Did Mileva Marić assist Einstein in writing his 1905 path breaking papers?

Shortly afterwards, the MIT Technology Review wrote a piece about my paper:

Did Einstein’s First Wife Secretly Coauthor His 1905 Relativity Paper?

I didn’t quite like the style and I have noticed that the paper required some corrections. In 2015 and 2017 I expanded on the aforementioned topic in my book:

Einstein’s Pathway to the Special Theory of Relativity (2nd Edition), Chapter E.

As to Allen Esterson’s book. His chapter begins with Desanka Trbuhovic-Gjuric’s biography of Mileva Marić: Im Schatten Albert Einsteins, das tragische Leben der Mileva Einstein-Marić (In the Shadow of Albert Einstein: The Tragic Life of Mileva Marić).


Esterson writes:



Esterson tries to refute one item after the other. While refuting  Trbuhovic-Gjuric’s thesis, Esterson tells in much detail how Marić was a good student and almost graduated the Polytechnic, she travelled to her parents’ home in Novi Sad to secretly give birth to a daughter, Liesel, in early 1902. Liesel was born before the couple’s (Einstein-Marić) marriage, and so forth.

Don Howard has written that Mileva Marić was a remarkably talented and ambitious young scientist, someone who expended tremendous personal energy to create for herself opportunities that normally would have been foreclosed to women at that time. Marić’s love affair with Einstein and her pregnancy with their illegitimate daughter Lieserl simply put an end to all of these dreams that had fired her soul. She was pregnant and scared about what the future would bring and she failed her final exams at the Zurich Polytechnic. The cultural norms of the era and the unhappy accident of the pregnancy and birth of Lieserl destroyed Mileva’s intellectual dreams and ambitions. However, Mileva was a very smart sounding board for Einstein’s ideas, in much the same way that Michele Besso, was a sounding board.

In his book, Esterson repeats John Stachel’s theme that Marić did not contribute to Einstein’s relativity paper of 1905 and Stachel’s altercations with feminists authors and with Evan Harris Walker (see, for instance, Esterson’s book, page 282 where he writes:


Esterson also analyses Peter Michelmore’s biography, Einstein, Profile of the Man and writes on page 107:


Yes, Michelmore mentioned the couple Einstein and Marić, writing that “Mileva checked the [relativity] article again and again, then mailed it. ‘It’s a very beautiful piece of work’, she told her husband” (Michelmore’s book 1962, page 46).

Michelmore interviewed Hans Albert Einstein. Michelmore wrote that Einstein’s son  “answered all my questions, and waited while I wrote down the answers. He did not ask to check my notes, or edit my book. He trusted me”. Thus, if Einstein’s son did not check Michelmore’s notes and the latter did not base his book on archival material, then Michelmore’s biography is not a primary source and we can consider it as almost pure imagination. See my book, Einstein’s Pathway to the Special Theory of Relativity (2nd Edition) for further analysis.

While refuting Trbuhovic-Gjuric’s and Michelmore’s theses Esterson bases himself on the Collected Papers of Albert Einstein and on secondary sources, such as Albrecht Fölsing’s biography of Einstein. He thus refers to biographies to make a point about Marić’s life and influence on Einstein’s 1905 ground-breaking papers. He refers to Walter Isaacson’s 2007 biography of Einstein and says that Isaacson “examined archival material newly released in 2006” (Esterson’s book 2019, page 136). This is absolutely true. Esterson explains in an endnote:


However, Isaacson inadvertently falls into the trap of Trbuhovic-Gjuric’s biography of Mileva Marić, which according to Esterson is a dubious source:


Isaacson writes in his biography of Einstein, page 136:

“In late summer 1905 Albert, Mileva and Hans Albert visited Belgrade, Mileva’s hometown Ujvidek (now Novi Sad). Walter Isaacson described Mileva Marić’s role in Einstein’s work: Albert and Mileva took a vacation together in Serbia to see her family and friends. “While there, Marić was proud and also willing to accept part of the credit. ‘Not long ago we finished a very significant work that will make my husband world famous’, she told her father, according to stories later recorded there […] and Einstein happily praised his wife’s help. ‘I needed my wife’, he told her friends in Serbia. ‘She solves all the mathematical problems for me'”.

The source is Dennis Overbye’s historical romance, Einstein in Love, in which Overbye has written (page 140):

“‘Not long ago we finished a very significant work that will make my husband world famous’, Mileva told her father in a conversation widely repeated through the years. To the villagers and relatives who remembered her as a childhood genius in mathematics, Mileva had a heroic aura, the local girl who had gone out into the world and made good. Now she had brought back a handsome, adoring husband. Albert knew how to play the crowd. ‘I need my wife’, he is reported to have said, ‘She solves all the mathematical problems for me'”.

Overbye quotes Trbuhovic-Gjuric’s biography of Marić, which was translated to English for him

Isaacson and Overbye simply fell into the trap of Desanka Trbuhovic-Gjuric’s biography of Mileva Marić.

This one minor fly in the ointment in Isaacson’s otherwise good intentioned book would pass unnoticed by the reader. But Esterson is citing Isaacson’s biography in a book the title of which is Einstein’s Wife. The Real Story of Mileva Einstein-Marić, and he thus has to rectify this trifling inadvertency.


Einstein’s 140th Birthday: this is not Einstein’s Legacy!

Yesterday the Einstein Archives (at the Hebrew University in Jerusalem) celebrated with much pomp and circumstance Einstein’s 140th birthday. It was overwhelmed with grandeur and was definitely Einstein’s “wishful thinking” (as you probably all know Einstein was so humble).
In 2004 my Ph.D. supervisor passed away from cancer. After her death, I learned from colleagues about the presence of overt or covert conflict between my mentor and another professor in her department of history and philosophy of science at the Hebrew University of Jerusalem (see my Hebrew posts). Not only did that professor cancel my mentor’s field of expertise after her death, but she would bend over backward to kick me off the academy. She would try to get rid of me plain and simple. And then with puppy dog eyes, people would tell me: don’t make a big mountain out of something small, we like you… People in the academy behave like thugs in the street and speak of both sides of their mouth.
But let us delve into Einstein’s 140th celebration. Ever since of my mentor’s death, Prof. Hanoch Gutfreund (celebrating on Einstein’s 140th birthday and is seen everywhere in the photos and interviews) would spin the web around me in such a way that he would do anything in his power to block me and not let me participate in any conference, project, any event organized by the Einstein archives/institute at the Hebrew University.
I am a well-known female scholar of the history of Einstein’s physics and mathematics. Prof. Gutfreund began to present my ideas as his own and use my ideas without mentioning my name. The organizers of the 2015 Berlin Century of General Relativity conference on Einstein failed to invite me to the conference (though I requested to lecture there) but Gutfreund gave the main plenary evening lecture at the conference and he made use of my works and failed to mention my name. He was feted by important people while presenting my ideas. But this was not the first and last time this would happen.
It’s not water under the bridge because the end result of this ordeal is that Gutfreund is celebrating with much pomp and circumstance with important people Einstein’s 140th birthday, and he’s presenting Einstein’s new documents. But here I am with no job and no money and I am ostracized by the entire academy. Something is way out of whack here because this is absolutely and unequivocally not Einstein’s legacy! Obviously, it is making a deal with the devil.


Photo from here

Einstein’s views on God and God Letter

I shall first briefly discuss Einstein’s views on God and then I will discuss Einstein’s God letter.

Einstein did not believe in an anthropomorphic concept of God but believed in a Spinozist conception of God. Spinoza believed that God exists and so did Einstein, but God according to Einstein and Spinoza is equivalent to the definition of nature. Nature reveals herself in the logical simplicity of the laws of science.

I first explain Einstein’s views on God and then quote from Spinoza.

Einstein’s general theory of relativity formulates the field equations in terms of partial differential equations. But to find a solution to these equations, and therefore to deduce results which can be compared with observations, we must integrate these equations. Einstein’s field equations are non-linear and finding exact solutions to these equations is a tedious and difficult procedure. But the logical chain from theory to observation consists mostly of this procedure of integrating differential equations. Here exactly lie the greatest technical difficulties. When Einstein’s assistants Leopold Infeld and Banesh Hoffmann had toiled for months over problems of this character in unified field theory Einstein used to remark: “God does not care about our mathematical difficulties; He integrates empirically”. What did Einstein mean? He believed that it was possible to reduce the laws of nature to simple principles. In special relativity, he reduced the laws of nature to two principles, the principle of relativity and the principle of the constancy of the velocity of light. In general relativity, we have the principle of equivalence and the generalized principle of relativity — the principle of general covariance. Unlike the technical difficulties in solving the field equations, the simplicity of these principles forms a criterion of the beauty of our theories and of nature, which we observe.

This is a Spinozist conception of nature. Einstein often repeated with variations to his assistants the phrase: “God created the world”. He thus believed that God exists. Second, if God exists, what is God? Infeld explained that in this phrase, was Einstein’s peculiar religious feeling that laws of nature can be formulated simply and beautifully. When Einstein felt he had a new idea, he asked himself: “Could God have created the world in this way?”. God is therefore equivalent to the definition of nature because of the inner consistency and beauty, logical simplicity of the laws of nature, and infinity in the world he created. Infeld called Einstein’s approach to God, “the realist’s approach to God” and one could add to this, the deterministic approach to God, and this is also the meaning of “God does not play Dice”.

(Leopold Infeld, Quest, An Autobiography; General Relativity Conflict and Rivalries: Einstein’s Polemics with Physicists)

Einstein, therefore, believed in Spinoza’s God. In a telegram to a Jewish newspaper from 1929 Einstein wrote:

“I believe in Spinoza’s God who reveals himself in the harmony of all that exists, but not in a God who concerns himself with the fate and actions of human beings”.

Einstein did not believe in an anthropomorphic concept of God, i.e. the use of anthropomorphism in the bible, descriptions such as the wrath of God and God’s flaming fiery, God is angry, a fire burns within His nose against His people for their disobedience, etc. This is God who concerns himself with the fate and actions of human beings. According to Einstein, God created the world and afterward, God does not intervene in human affairs and the world.

Baruch Spinoza explained in his treatise, “Short Treatise on God, Man and His Well-Being” from 1662 that God exists but in the simplicity and harmony of nature and not as an anthropomorphic God:

That God Exists

As regards the first, namely, whether there is a God, this, we say, can be proved…

If man has an idea of God, then God must exist formaliter;

Now man has an idea of God;


If therefore is an idea of God, then the cause thereof must formaliter, and contain in itself all that the idea has objective; …

What God Is

Now that we have proved above that God is, it is time to show what he is. Namely, we say that he is a being of whom all or infinite attributes are predicted, of which attributes every one is infinitely perfect in its kind. … in the infinite understanding of God no substance can be more perfect than that which already exists in Nature…

That in the infinite understanding of God there is no other substance than that which is formaliter in Nature. …

this can be, and is. proved by us: (1) from the infinite power of God, since in him there can be no cause by which he might have been induced to create one sooner or more than another; (2) from the simplicity of his will; (3) because he cannot omit to do what is good, … From all this it follows then: that of Nature all in all is predicted, and that consequently, Nature consists of infinite attributes, each of which is perfect in its kind. And this is just equivalent to the definition usually given of God.

Further, when once asked whether he had faith in life to come, Einstein replied:

“No, I have faith in the universe, for it is rational. And I have faith in my purpose here on earth. I have faith in my intuition, the language of my conscience, but I have no faith in speculation about Heaven and Hell”.

From: W. Hermann, Einstein and the Poet, 1983/Max Jammer, Einstein and Religion, Princeton, 1999, chapter 3.

Now I would like to speak about Einstein’s God Letter. Einstein wrote the God Letter to Eric Gutkind in response to his book, Choose Life: The Biblical Call to Revolt.

Einstein’s God Letter, 1954 (Reuters)

Einstein opens his letter by saying:

“What struck me was this: with regard to the factual attitude to life and to the human community we have a great deal in common. Your personal ideal with its striving for freedom from ego-oriented desires, for making life beautiful and noble, with an emphasis on the purely human element. This unites us as having an ‘unAmerican attitude’”.

What did Einstein mean when he said an “unAmerican attitude”? He meant that both he and Gutkind opposed Joseph McCarthy and the House Un-American Activities Committee. Einstein criticized U.S hydrogen bomb plans and tests and arms race with the Soviet Union; he criticized the U.S policy and he advised people under investigation by the Un-American Activities Committee to refuse to cooperate with the committee. This was his “unAmerican attitude”.

But Gutkind’s book was written in English and Einstein read German texts. Einstein, therefore, told Gurkind that his “book … is written in a language inaccessible to me”. And then he immediately declared:

“The word God is for me nothing more than the expression and product of human weaknesses, the Bible a collection of honorable, but still primitive legends which are nevertheless pretty childish. No interpretation no matter how subtle can (for me) change this. These subtilized interpretations are highly manifold according to their nature and have almost nothing to do with the original text”.

Einstein’s conception of God was based on firm belief in determinism: “God does not play dice”. He denied anthropomorphism in the notion of God; that is to say, making God into the form of a man: God exhibits human qualities such as beauty, wisdom, power, and sometimes human weaknesses such as hatred and uncontrollable anger.

Gutkind wrote in his book:

“The Judaistic elements with their ethical, monotheistic, anti-idolatrous radicalism are pushed into the background. Strangely enough, this church paganism has some features in common with naturalism, which means Assimilation the idolization of nature, nature as the absolute, all of it pagan. Only in contemporary science, in Einsteinian physics has this absolutism of nature been removed radically, even from the sciences”.

Einstein objected to this statement because all monotheistic religions, Judaism, Islam, and Christianity have a strong anti-idolatry stance. Ironically, Jewish and Christian theologians tend to portray or deem pagan deities of ancient Greek mythologies and polytheistic religion as anthropomorphic. Einstein, however, believes that Judaism and in general monotheism is based on an anthropomorphic conception of God. Therefore, nothing makes Judaism unique. This latter point is explained towards the end of the letter, see further below.

Einstein’s radical anti-anthropomorphism is a logical consequence of the second commandment of the Decalogue (Exodus 20:4/Deuteronomy 5:8):

“You shall not make for yourself a carved image or any likeness of anything that is in heaven above, or that is in the earth beneath, or that is in the water under the earth”.

According to Max Jammer in his book, Einstein and Religion, Einstein greatly respected Moses ben Maimon, commonly known as Maimonides, and also referred to by the acronym Rambam, the foremost Jewish philosopher of the Middle Ages.

Rambam (Maimonides) conceived God as follows:

“…our knowledge [of God] consists in knowing that we are unable to comprehend Him”.

People tend to give human characteristics to God and think that God relates to us in human terms. Thus, according to to the second commandment of the Decalogue, Einstein sees in the word God nothing more than the expression and product of human weaknesses.

Einstein objected to the biblical account of the creation of the world, as reported in the first chapter of Genesis. In the beginning, God created the heavens and the earth. Now the earth was formless and empty… The Lord God made man from the dust of the earth, breathing into him the breath of life. However, Einstein also objected to Genesis in physics, i.e. to the big bang.

George Lemaître pictured the very early universe as a “primeval atom”, a cosmic atomic nucleus, with the big bang as its spontaneous radioactive decay. André Deprit, a student of Lemaître, later noted that for the past fifteen years, since he proposed the big bang in 1931, Lemaître had been put on the defensive. The Big Bang (primeval atom) theory:

“…had been held in suspicion by most astronomers, not the least by Einstein, if only for the reason that it was proposed by a Catholic priest and seconded by a devout Quaker [Eddington], hence highly suspect of concordism”.

Actually, Einstein and Eddington both objected to the singularity in Schwarzschild’s solution, i.e. to black holes, and since Lemaître’s primeval atom big bang model had a singularity at time zero followed by rapid expansion, they also objected to this model. Indeed, Lemaître tried many times to convince Eddington of the big bang theory but Eddington remained firm in his objection to the big bang and to black holes.

Einstein thought that the bible was a collection of honorable historical stories. However, since Einstein firmly objected to descriptions such as the wrath of God and God’s flaming fiery, when he is angry, a fire burns within his nose against his people for their disobedience, etc., Einstein considered these descriptions in the Bible as legends which are nevertheless pretty childish.

Gutkind asked in his book:

“Can Judaism remain indifferent to the fact that modern man has to live in a world of machines and of ever-advancing science? But if this is so, why remain a Jew, why not simply be a scientist? What about Einstein and modern physics? Here arises the question as to whether science and technology are enough? Is there not something lacking in the scientific view of life? Perhaps the Jewish vision can redeem the grandeur of science and technology by integrating them with a meaningful life”.

Gutkind also wrote:

“Einsteinian physics is much nearer to truth than the pagan mythologies of nature, more scientific as we call it”.

Einstein objected to the view that Jewish vision has anything to do with his physics and that his physics is much nearer to religious truth as if his theory is derived from concepts of ethics and religion or else, has deep religious and ethical meaning.

And Gutkind glorifies Jewish science:

“We have already pointed to the three outstanding challenges: Einstein’s extreme mathematization of nature, Freud’s unmasking of the psychological substructures, Marx’s unmasking of the superstructures, namely cultures, religions, philosophies, the arts and social orders. The entire superstructure has proved to be utterly vulnerable, and the substructure too is analytically exposed. These three challenges the Jew too will have to face”.

Einstein refused to accept that the Jews are chosen to be in a covenant with God. In Deuteronomy 7:6 we find the biblical famous claim that:

“For thou art a holy people unto the LORD thy God: the LORD thy God hath chosen thee to be a special people unto himself, above all people that are upon the face of the earth”.

To this Einstein responded:

“For me, the Jewish religion like all other religions is an incarnation of the most childish superstitions. And the Jewish people to whom I gladly belong and with whose mentality I have a deep affinity have no different quality for me than all other people. As far as my experience goes, they are also no better than other human groups, although they are protected from the worst cancers by a lack of power. Otherwise, I cannot see anything ‘chosen’ about them”.

The Jewish people to whom I gladly belong and with whose mentality I have a deep affinity,… I 100% agree with the above statement of Einstein.

Einstein explained why he opposed to the idea that the Jews are the chosen people:

“In general I find it painful that you [Gutkind] claim a privileged position and try to defend it by two walls of pride, an external one as a man and an internal one as a Jew. As a man you claim, so to speak, a dispensation from causality otherwise accepted, as a Jew the privilege of monotheism. But a limited causality is no longer a causality at all, as our wonderful Spinoza recognized with all incision, probably as the first one. And the animistic interpretations of the religions of nature are in principle not annulled by monopolization. With such walls we can only attain a certain self-deception, but our moral efforts are not furthered by them. On the contrary”.

Einstein opposed to any kind of “walls” and privileged position —“walls of pride”, “the privilege of monotheism”, “monopolization” — because he was a pacifistic internationalist.

The animistic interpretation of nature is seeing a spirit or spiritual force behind every event or attributing souls and spirits to the animals, sea, thunder etc (“mother nature”). In the Bible, God transforms the animistic views of Israel into a biblical view. He teaches them that the other gods are not gods at all (Isaiah 43:10):

“Ye are my witnesses, saith the Lord, and my servant whom I have chosen: that ye may know and believe me, and understand that I am he: before me there was no God formed, neither shall there be after me”.

He condemns the use of magic, witchcraft, and divination. He shows that suffering is not the result of the spirits or the gods but His sovereign act of bringing people back to Himself.

Einstein opposes to monopolization and he argues that religious monopoly cannot annul animistic interpretations of nature.

On the other hand, Einstein believed in Baruch Spinoza’s nature religion: the natural world is an embodiment of divinity.

See translation of God letter to English

Why was Einstein’s God letter sold for almost $3 million? The considerations in the pricing of an autograph or a holograph letter or document (a document which is written entirely in the handwriting of the person whose signature it bears) are basically the following:

The rarity of the autograph letter, the significance of the holograph letter and the market’s fluctuations. Today there is a booming market in Einstein’s letters and documents. Einstein inspires many people and his autograph letters and manuscripts are the world’s auction leaders in top prices. Age of the documents does not play any role. Indeed, when a certain auction house auctions off Einstein’s autographs, they fetch more than a million dollars but an autograph document from the middle ages is hardly worth $2000.

In February 1938, Allan Devoe, an autograph dealer, published the article, “The Scrawls of the Great Go to Market” (Autographically Speaking) in The Rotarian. He discussed the characteristics of the autograph market and why are some letters sold for a high price and others for a low price. Not much has changed since then in the pricing method of autograph documents.

Before I discuss the pricing of autograph documents, I would like to say a few words about evaluating the signatures and autograph letters and documents. There are individuals who fabricate documents. Howard C. Rile explains in his paper, “Identification of Signatures” that a careful scientific examination can reveal much of the fraudulent work. He gives several examples. For instance, two examples: an individual fabricated a wide range of documents supposedly prepared in the 1880s. Careful examination revealed much of his fraudulent work: while he did duplicate the components of the ink used in the time period, he needed to artificially dry the ink. In doing so, he created a pattern on the ink that, when examined microscopically, was found to be different than the ink lines that had dried normally over the years. Another document involving a supposed relationship between president John Kennedy and Marilyn Monroe was found to be bogus because the typewriter used was not commercially available until three years after the date on the documents in question.

Now, let us discuss the pricing of autograph documents and the pricing of Einstein’s documents. The considerations in the pricing of an autograph document are the following:

(1) The rarity of an autograph:

Allan Devoe writes:

“The reader, unaccustomed to the oddities of autograph dealing, may now become a little dizzy at the information that a personal holograph letter written by the late President Warren G. Harding, would have been cheap at $250! … You may readily acquire, if you are so minded, an enormous and most imposing document signed by the great Bonaparte for the price of a couple of tickets to a musical comedy, but it is rarely indeed that a note from the pen of Oscar Wilde can be purchased as cheaply. …

There are reasons for these price paradoxes and traceable causes for the fantastic fluctuations of the market. In part, of course, autograph prices are governed – like the prices in all other businesses – by laws of supply and demand. The catch is in the supply end.

Original documents signed by Napoleon are inexpensive for the simple reason that the Little Corporal was one of the most prolific document signers who ever wielded a quill. Military decrees and state pronunciamentos [political manifestos] flowed from his desk by the ream [500 sheets of papers] and the ton [400 reams, i.e. 200,000 sheets of paper]. …

Every autograph dealer worthy of the name either has in his files or can pick up at the drop of a hat any required quantity of yellowing papers and parchments signed “Bonaparte” or “Nap” (the Emperor used the signatures quite indiscriminately). But he is a lucky dealer indeed who can find for his files a holograph letter by President Harding, and he is an affluent collector who can buy it. Why?

[Harding was] the ex-editor of [The] Marion [Star], Ohio, [and] became addicted to the typewriter early in life. Longhand was an abominable chore to him. Result: Harding handwriting is superlatively rare and the price skyrockets. Every autograph collector who goes in for “sets of Presidents” must, of course, have a “Harding … autograph letter signed” … and he must pay through the nose for it. …”

As to rarity. Einstein penned many handwritten letters. He hardly saved any early letters but later, other people tended to save his, for obvious reasons. Thus, Einstein’s handwriting is not superlatively rare. So why do we pay so much for an Einstein autograph? Because of the significance of the autograph.

(2) Interest or significance of an autograph:

Allan Devoe writes:

“Thus you can buy a George Washington item for as little as $60, and you can also pay $6000 for one. The important question, in considering an autograph letter or document, is whether it reveals the personality of its author, whether it constitutes a new historical sidelight. …”

On March 7, 2018, an Einstein letter written in 1298 on the theory of relativity fetched $100,000 at Jerusalem auction but the Einstein “God letter” fetched $3 million dollars. People seem to be especially interested in Einstein’s religious feelings and his approach to religious issues, which reveal his personality.

A four-page holograph, i.e. a handwritten letter signed “Albert”, which Einstein wrote to his close friend Michele Besso in 1916 on gravitation, brought $125,000. In this letter, Einstein expresses his delight in his work, his relish for a new theory, his sense of elevation when grasping at fundamental truths — which he expresses as “getting closer to God”.

Thus, when Einstein spoke about his general relativity and said he was getting closer to God it was not sold for a million dollars or two because the letter did not have the title “God Letter” and it, therefore, did not explicitly reveal the personality of Einstein.

(3) Different kinds of autograph documents:

Allan Devoe writes:

“The lowest form of autograph is a plain signature; there is hardly any sign of earth (excepting that of one Button Gwinnett, one of the American signers of the Declaration of Independence) which is worth more than a few dollars. The highest form of holograph is a lengthy manuscript of holograph document of historical importance. You can buy a simple signature of Lewis Carroll for almost nothing: the original manuscript of his Alice in Wonderland brought $52,000.”

Sotheby’s is asking $3500 for the photograph below, signed by Albert Einstein and dated 1933. This is the pre-sale estimated value of the photo:


How much this photo will be sold for?…

Two handwritten notes penned by Einstein have been sold at an auction for a combined $1.8 million — hundreds of times their pre-estimated sale value.

Last year, a handwritten in German by Einstein for a Japanese deliveryman was sold at an auction in Jerusalem for $1.56 million. The signed note was written in 1922, shortly after Einstein won the Nobel Prize for Physics, on the stationery of the Imperial Hotel Tokyo. It reads:

“A calm and humble life will bring more happiness than the pursuit of success and the constant restlessness that comes with it”.



The letter had a pre-sale estimated value of $5,000-$8,000.

The second note was sold for $240,000 and is even more succinct:

Where there’s a will, there’s a way.

The auction house had expected to get an estimated $1,000 for the one-line missive:

one line missive

One-line missive

The description of the items:

“In October 1922, Albert Einstein took a trip to Japan to deliver a series of lectures. While traveling from Europe to Japan he was informed by telegram that he will be awarded the Nobel Prize of 1921. Einstein decided to continue his journey according to his original plan, and he was absent from the ceremony in Stockholm in December.

The news of the Nobel Prize winner’s arrival in Japan spread quickly, and when he arrived he found himself being welcomed by thousands of people flocking to see him.

He was impressed but also a little embarrassed by the publicity he received and while he was staying at the Imperial Hotel in Tokyo he tried to record his thoughts and feelings on paper. When a messenger came to his room to give him something, Einstein did not have a tip available, and he decided to make the most of his new exalted status and give the messenger two of his writings. When he gave him the articles he told the messenger to keep them, as their future value may be much higher than a standard tip”.

(4) More age has absolutely nothing to do with the value of an autograph.

Allan Devoe writes:

“Any autograph dealer or collector will … swap with a happy heart your 20th Century [John Calvin] Coolidge holograph for his 14th Century parchment deed. …

They are inexpensive, not because they are unwanted or because they lack historical interest, but simply because the monks and the abbots of medieval times were great hands with the pen. … they have glutted the market”.

Einstein’s autograph “God Letter” brought over three million dollars but a 14th Century Medieval Manuscript worth no more than $500.

Indeed, a rare book buyer has written in 2015:

“So, what is the value of a document like this from the 14th century? Surprisingly, they can be collected for rather modest sums. …

True, this one is perhaps a bit earlier than some of the examples listed above (and dates to the early part of the 14th century). However, at auction it would at most reasonably fall into the $400-500 range and perhaps a bit less as it is missing its original hanging seal.

To me that is rather remarkable: this small and ephemeral document has escaped the ravages of time for 700 years and is only worth approx. $500?”

Einstein’s “God Letter” worth more than a document which “has escaped the ravages of time for 700 years”. This is a result of hero-worship.

(5) Leaders in top prices:

Allan Devoe writes:

“The autograph market, like the stock market, is subject to sudden and obscure maladies, and its price graph now and then swoops and dives in the same catastrophic manner. Twenty years ago there was a booming market here in European material. Autographs of European artists, composers, statesmen, and the like were at a premium; … And then, quite suddenly, European material slumped. Gone was the market for European autographs; in its place came a boom in American. …”

Today leaders in top prices are Hollywood actors’ material, autograph letters and manuscripts of scientists and celebrities.

In 2013 Christie’s sold a copy of Newton’s Principia from 1687 for almost 3 million dollars.

In 2017 Steve Jobs signature on a newspaper was sold for 50,000 dollars.

In 2003 Christie’s auctioned off an autograph music manuscript signed by Mozart and got $318,000 dollars.

Several months ago, Christie’s sold Darwin’s autograph manuscript for 112,500 dollars.

Judy Garland’s Ruby Slippers are worth three million dollars.

The leader in top prices is Leonardo da Vinci. In 1994 Leonardo’s Codex Hammer was sold for $30,802,500.


First appeared on Quora.

אין לתרגם את הפוסט לעברית ללא רשות ואין להשתמש בו בהרצאות

Time Travel into the Past: How can a wormhole be transformed into a time machine?

In 1988, Kip Thorn and his students published a technical article about traversable wormholes (see here). In their article, they conjectured that if the laws of physics were to permit traversable wormholes they would probably also permit such a wormhole to be transformed into a time machine, which violates causality. This would allow for travel into the past. More than 25 years later, Thorn was involved with the movie Interstellar from its inception and he helped the producer Christopher Nolan and others weave science into the film’s fabric. However, according to Thorn, today almost thirty years have gone by and, the preponderance of evidence still suggests that traversable wormholes are an impossibility.

Wormhole creation would be governed by the laws of quantum gravity. A seemingly plausible scenario entails quantum foam (“foamy” topologies of space-time on length-scales of the order of the Planck length 1.3 x 10-33). One can imagine an advanced civilization pulling a wormhole out of the quantum foam, enlarging it to classical size, and threading it with exotic matter to hold it open. Of course, says Thorn, we do not understand the quantum gravity laws that control the foam, the pull, and the stages of enlargement. Moreover, we do not understand exotic matter very well either.

Thorn suggests the following thought experiment. I am paraphrasing here. Suppose both California desert and Dublin are connected by a wormhole. The two mouths of the wormhole are synchronized. Since the California desert and Dublin are not moving with respect to each other, I in the California desert can synchronize my clock with that of my friend in Dublin. Hence clocks remain synchronized inside the throat and between the two mouths regardless of the outside time. While a wormhole is a single unit connected by a throat, its two mouths open onto places that are totally different from each other. The wormhole throat itself is a single reference system. According to special relativity, we can, therefore, synchronize clocks in this reference system.


Mouth in California Desert                             Mouth in Dublin

The images seen through a wormhole’s mouths. Photos by Catherine MacBride and Mark Interrante.

Both mouths look like crystal balls. When I look into my California desert mouth, I see a distorted image of a street in Dublin. That image is brought to me by light that travels through the wormhole from Dublin to California, rather like light traveling through an optical fiber. When you look into your Dublin mouth, you see a distorted image of the trees in the California desert.

In Thorn, Kip, The Science of Interstellar, W. W. Norton & Company, p. 133.

Imagine a situation where the wormhole has been created by an advanced civilization in some future year, say 3000. On January 1, 3000 the wormhole’s two mouths, A and B, are at rest with respect to each other. Subsequently, mouth A remains at rest in Dublin, while mouth B, in California desert, accelerates to near-light speed, then reverses its motion and returns to its original location. Suppose the advanced beings produce this motion by pulling on mouth B gravitationally. I, therefore, take mouth B for a round trip and travel outside the wormhole with mouth B moving at relativistic velocities. Mouth A will not have moved since nothing has been pulling on it. The two mouths A and B of the wormhole are moving with respect to each other, and the wormhole throat now has mouth A at one end and a hole B at the other end. Hence the geometry of the wormhole throat does not change during the whole trip of mouth B so that the length of the wormhole’s throat remains fixed.

Since the two mouths move with respect to each other, time dilation creates a time difference between the clocks next to each mouth. The motion of the mouth is like that of the twins in the standard special-relativistic twin paradox. Outside the wormhole, mouth B ages less than mouth A, but inside the wormhole, the clocks are still synchronized; mouth A and hole B are at rest relative to each other and therefore, both entrances of the wormhole will age equally. If I have traveled with mouth B at close to the speed of light, I might find myself ensconced for many years in the future after returning to my original location in California desert.

I finally return to California desert with mouth B and find I have aged only one day (namely, on the date January 2, 3000, as measured by my own time – my proper time). Suppose that I find myself, on returning to California desert, to have arrived on, say, January 1, 3010 (according to the standard special-relativistic twin paradox). This is the date that appears on the calendar on the wall of an abandoned creepy cabin in the desert. Stepping through mouth B in California desert on January 1, 3010 and emerging out of A in Dublin will take me back in time. I will emerge from A and find that it is January 2, 3000. This is so because it is as seen from Dublin and my clock remains synchronized with the clock in mouth A. Recall that I have aged only one day during the trip (on my subsequent return to California desert, the date was January 2, 3000, as measured by my own time).

Consequently, by traversing the wormhole from mouth B to mouth A, one can travel backward in time, namely one can traverse a closed timelike curve. The same relative aging that occurs in the twin paradox produces, here, closed timelike curves that loop through the wormhole. However, that traveler could never go further back into the past than the year 3000. No traveler can ever go further back in time than the original date of creation of the wormhole.

Fur further reading see my book: General Relativity Conflict and Rivalries: Einstein’s Polemics with Physicists.

How do science fiction writers explain traversable wormholes? In The Strange Days at Blake Holsey High science fiction television program, a group of science students (science club) at a private boarding school have discovered that their science teacher’s office floor has a traversable wormhole that connects major time periods and therefore deposits a traveler back in time to October 4, 1987, April 11, 1977, and October 4, 1879 (when Blake Holsey High and the wormhole were founded). One of the students is getting sucked into the wormhole:






כבשה שחורה ותככים בהיסטוריה ופילוסופיה של המדעים

יום אחד מישהו שאל בפייסבוק: האם הייתם עוזבים סביבת עבודה או סביבת מחקר רעילה? כל האנשים ענו פה אחד: כן, היינו עוזבים כזו סביבה רעילה בגלל שהשלווה הנפשית שמשיגים מסביבה לא רעילה תזניק את האושר שלכם ואת התפוקה שלכם. סביבת עבודה/מחקר רעילה תמשיך להתיש אתכם ולהוריד אתכם למטה, להוריד לכם את הביטחון העצמי ואת הערך העצמי שלכם. היינו אפילו עוזבים כזו סביבה רעילה נוראית אבל שהיא ממש אידיאלית בכל מובן אחר לטובת סביבה שיש לה מספר חסרונות לא מבוטל אבל אנשים פנומנליים. אם נשארים בסביבת עבודה/מחקר רעילה זה מגיע עם תג מחיר בריאותי. אתם לא יכולים אפילו להאמין כמה מתח וחרדה אתם יכולים להביא הביתה עד שאתם עוזבים ואז אתם מבינים שהחיים שלכם בבית חזרו להיות שפויים ונהדרים שוב פעם. יש סיכוי טוב מאוד שאנשים בסביבה הרעילה ימשיכו לדרוס אתכם אם תישארו שם. צאו עכשיו מסביבת העבודה/המחקר הרעילה ותשמרו על הבריאות המנטאלית שלכם. אבל לפני שאתם הולכים ויוצאים מהסביבה הרעילה אל תשכחו ליידע את האנשים שם מדוע אתם עוזבים וכמה שהם רעילים. ותיידעו גם אנשים אחרים, בגלל שאנשים בסביבת עבודה/מחקר רעילה מפיצים עליכם שמועות לא נכונות שמזיקות לכם במקומות אחרים. ולמען אנשים אחרים תקוו שימיהם של האנשים הרעילים בתפקידים הבכירים שלהם באותה סביבה יהיו ספורים. לפיכך, פנו אלי אנשים שסיימו איתי דוקטורט וביקשו ממני להעלות מחדש את הפוסט הזה שפורסם כבר לפני שלושה חודשים על התכנית להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים בירושלים כי (אני מצטטת במדויק את מי שביקשו) “מה שאתה עושה לחברך ייעשה לך” (הפרופסורים מקבלים את מה שמגיע להם). ערכתי אותו מחדש והוא מוגש כאן בפניכם

באפריל אני מקבלת מייל מפרופסורית שנקרא לה כרגע יוד: “הצעתי ל-נ… שמארגן את הכנס של האגודה להופ שיקדיש מקום בכנס הקרוב לדיון בספריך. הוא השיב שיביא זאת לישיבה של הועדה המארגנת”. הכוונה היא לכנס ה-17 של האגודה להיסטוריה ופילוסופיה של המדע שנערך במכון ון ליר בירושלים, הכנס השנתי של האגודה. פרסמתי שלושה ספרים על איינשטיין באנגליה. אפשר למצוא אותם בספריות של אוניברסיטת פרינסטון, המכון הטכנולוגי בציריך (איפה שאיינשטיין סיים את לימודיו), באוניברסיטת סטנפורד וכולי’. נ… הוא פרופסור באוניברסיטת בן גוריון, מעריצים אותו בתחום שלנו בהיסטוריה ופילוסופיה של המדעים כאילו שהוא סגן של אלוהים. וכל זאת למה? כי הוא גם רופא וגם היסטוריון של הרפואה. כמו שהפרופסור מבוסטון שהיה מנטור שלי הרבה שנים, שנקרא לו פרופסור ג’, היה נוהג לומר: “הוא דוקטור אמיתי”, כלומר רופא, לא כמונו. במאי פרופסור יוד עונה לי: “נ… ענה סוף סוף לאחר כמה תזכורות ואמר שהכנס עמוס אבל הבטיח שנארגן משהו נפרד. בכל מקרה ברכות על המאמר”. פרסמתי מאמר בכתב העת הכי יוקרתי בתחום שלנו להיסטוריה ופילוסופיה של הפיסיקה. אתם באמת חשבתם שיעשו לי השקה לספרים שלי בכנס השנתי של התחום שלנו? לגברת חשובה מפנים מקום בכנס עמוס. אבל אני כבשה שחורה בתחום שלנו ולכן זה הכל היה הצגה מבוימת. ברור שעשו השקות לספרים בכנס, אבל השקות לספרים של פרופסורים מיוחסים ובעלי מעמד

למרות זאת הגעתי לכנס השנתי של האגודה להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים במכון ון ליר. בצהרים כולם ירדו לאכול ארוחת צהרים בקפטריה המפוארת של המכון בבניין פולונסקי החדש. שאלתי כמה עולה ארוחה ואמרו לי: 50 שקל. אני עמית מחקר (שזה מינוי ללא משכורת) באוניברסיטת חיפה ואין באפשרותי לשלם סכום כזה על עוף מכובס עם צ’יפס יבש ומקופל או אורז. התיישבתי בשולחן בודד בקפטריה. כל המי ומי של ההיסטוריה והפילוסופיה של המדעים היו בקפטריה, הזמינו ארוחה וקינוחים וקפה ושתיה ועוד קינוח ועוד קפה ולרגע היה נדמה כאילו זה משתה מפואר ברומא העתיקה. אנשים עברו עלפני השולחן שלי ולא אמרו לי שלום, התייחסו אלי כאילו אני אוויר. כאמור אני כבשה שחורה ותיכף תבינו גם למה. ואז לפתע הגיעו שתי פרופסוריות מהתכנית להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים בירושלים, פרופסור יוד ופרופסורית נוספת שנקרא לה אלף. פרופסור יוד הציעה לקנות לי ארוחה. מה זה בשבילה 50 שקל? יש לה פנסיה תקציבית גדולה מהאוניברסיטה העברית. כמובן שסירבתי. היא קנתה לי מיץ תפוזים. פרופסור יוד ופרופסור אלף קנו לעצמן ארוחות והתיישבו לידי כדי להראות לכל המי ומי ולכל האנשים מהתחום שהן “תומכות” בי. פרופסור אלף התרפסה בפני פרופסור יוד הבכירה יותר וזה היה מחזה פאתטי. אבל הרבה יותר פאתטי היה המצב שלי אחר כך, מפני שאנשים בתחום שלנו לא התייחסו לכל זה ברצינות, הם הבינו שזו הצגה שנועדה לצרכי תעמולה ומצבי הלך והתדרדר. פעם פרופסור ממכון כהן להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות באוניברסיטת תל אביב שלח לי תובנות על התכנית להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים בירושלים וממה שהוא אמר לי משתמע שהוא יודע הרבה מאוד ממה שאני עומדת לספר לכם עכשיו כאן בפוסט

אני רוצה לשוב לפרופסור יוד שהיא מבוגרת ממני ב-20 שנה. היא הייתה החברה הכי טובה של המנחה שלי לדוקטורט שנקרא לה פרופסור מם. ב-2004 המנחה שלי פרופסור מם נפטרה מסרטן בגיל 59. לפני שהמנחה שלי נפטרה פרופסור יוד הייתה גם חברה שלי ולכאורה אהבה אותי ואני עזרתי לפרופסור יוד. בסביבות 1998 היא ביקשה ממני: “גלינה את יכולה להביא לי מפריס את הספר על פואנקרה, אני אשלם לך”. ברור שהיא תשלם מתקציב המחקר שלה. אז שלחתי לה מאמרים וסחבתי לה בומבה של ספר במזוודה כאשר חזרתי מפריס. זה ספר בלטה כחול כהה, אסופה של מאמרים על אנרי פואנקרה. באותה תקופה עוד לא היה אמזון ולא היו משלוחים של ספרים דרך האינטרנט

IMG-8325 (1)

במכתב המלצה שאותו פרופסור יוד כתבה לי בשנת 2000 והוא הגיע לידי אחר כך היא כתבה עלי: “גלינה היא מן המוכשרות ביותר בין התלמידים שהיו אי פעם בתכנית להיסטוריה ופילוסופיה של המדע. עבודת הדוקטורט שלה על פואנקרה מקורית ומרתקת והיא כותבת מאמר אחר מאמר בשקידה מדהימה ובהצלחה מרשימה בתחום הפרסום”. הנה


אולם ב-2004 המנחה שלי לדוקטורט נפטרה. ואחר כך פרופסור יוד עשתה 360 מעלות סיבוב פרסה והתחילה להתנגד אלי. התחלתי להבין שכנראה פרופסור יוד לא הייתה כל כך חברה טובה של המנחה שלי פרופסור מם. נשמות טובות באקדמיה הסבירו לי שהיו סכסוכים ביניהן. ואכן התגלה שהן לא היו כאלה חברות טובות. אז מה קרה? אמרו לי: תראי, “יוד מרגישה (לא בטוח שזה נכון) ש-מם לקחה ממנה את הרעיון לעבודה על ההיסטוריה של פיסיקת הקוונטים, מם התקדמה בקריירה ובכך מנעה מ-יוד לעבוד על הנושא הזה. אם כך, במחשבה של יוד היא פשוט מחזירה. אבל היא מחזירה למישהו אחר [אני] שהיא חלשה. במבט לאחור. נראה שעשינו טעות שלא הבהרנו את הנושא הזה כאשר מם הייתה עדיין בחיים. יתכן שאף אחת מהן לא הייתה מוכנה להודות שהאחרת הייתה בתחרות חזיתית”. פרופסור מם כתבה את עבודת הדוקטורט שלה בארה”ב על הפירושים לפיסיקת הקוונטים, כלומר היא עשתה דוקטורט בהיסטוריה של פיסיקת הקוונטים. מתי לדעת הנשמות הטובות היא הספיקה לקחת את הרעיון מפרופסור יוד? האם היא לכאורה עשתה זאת כאשר שתיהן עשו תואר שני בפילוסופיה של המדעים באוניברסיטה העברית? בקיצור, מה שאני מבינה מכל זה הוא שהיה ריב בין נשים על מחקר (היסטוריה/פילוסופיה של פיסיקת הקוונטים, איינשטיין והקוונטים וכיוצא בזה) ואני התחלתי לשלם את המחיר אחרי שהמנחה שלי פרופסור מם נפטרה

כתבתי את עבודת הדוקטורט שלי על איינשטיין ופואנקרה וגיליתי שגם על זה היה ריב: פרופסור יוד רצתה לכתוב על פואנקרה והמנחה שלי פרופסור מם הציעה לי לכתוב דוקטורט על איינשטיין ופואנקרה וככה אני אהיה הראשונה שכתבה על איינשטיין, פואנקרה והיחסות בהנחייתה. כלומר, פרופסור יוד ופרופסור מם יחד הכניסו אותי לצרות שהובילו אותי למצב העגום שלי היום. פרופסור יוד התחילה לעבוד על פואנקרה ואיינשטיין כאשר אני הייתי דוקטורנטית ואני עבדתי על אותו הנושא בהנחייתה של פרופסור מם. לא ברור האם פרופסור יוד התחילה לעבוד על פואנקרה ואיינשטיין לפני שאני התחלתי לעבוד על הנושא הזה או אחרי. אבל אם היא התחילה לעבוד על הנושא הזה לפני שאני התחלתי לעבוד עליו, אז פרופסור מם ידעה שפרופסור יוד עובדת על פואנקרה ואיינשטיין ובמצב זה היא בכל זאת החליטה להנחות אותי על אותו נושא בדיוק שבו עובדת פרופסור יוד. ואני בתמימותי לא ידעתי מה קורה. היה לפרופסור מם עניין בנושא הזה של איינשטיין ופואנקרה והיחסות, למרות שהיא עסקה באיינשטיין והקוונטים

כמה שנים אחרי פטירתה של פרופסור מם הבנתי לאיזו צרה צרורה פרופסור מם ופרופסור יוד הכניסו אותי. ב-2011 כתבתי לפרופסור יוד על כך שהיא עבדה על אותו נושא שאני עבדתי בו בדוקטורט שלי, על פואנקרה ואיינשטיין. היא ענתה לי את התשובה הבאה: “ההצעה לספרי נכתבה (עם פואנקרה בכותרת) בשנת 1987-8 ומאמרי על תיאורים שקולים נכתב באותה שנה ופורסם שנה לאחר מכן. כמוכן נתתי קורס על קונבנציונליזם שכלל את פואנקרה לפני בואך לאוניברסיטה העברית. כל זה מתועד. לא התנגדתי שתכתבי דוקטורט על פואנקרה כי אינני רואה בפואנקרה את נחלתי הפרטית, וכך אמרתי גם למ… ששאלה מה דעתי. מאז מותה של מ… ניסיתי לעזור לך בדרכים רבות כפי שניסו גם אחרים. אני מצטערת שכל זה לא הביא אותך למקום שלפי דעתך את ראויה לו”. הנה

מיילעל כך אומר: הספר של פרופסור יוד התפרסם כמעט עשרים שנה אחר כך, לכן תמוה בעיני שהיא כתבה הצעה לספרה עשרים שנה לפני שהוא התפרסם. אחרי שאני כבר התחלתי לעבוד על פואנקרה ואיינשטיין פרופסור יוד פתחה שיעור בתכנית להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים על קונבנציונליזם, פואנקרה ואיינשטיין ולימדה את הנושא. פתיחת השיעור הייתה חלק מהתחרות בין פרופסור מם לפרופסור יוד, תחרות שפגעה בי. אין לי מושג מה קרה לפני שבאתי לאוניברסיטה העברית וזה גם לא מעניין אותי. ולגבי המשפט: “לא התנגדתי שתכתבי דוקטורט על פואנקרה… וכך אמרתי גם למ… ששאלה מה דעתי”. לא נראה לי שפרופסור מם ופרופסור יוד התחשבו האחת בדעה של האחרת ובטח שלא התחשבו בי. פרופסור יוד, את זוכרת שכתבת בשנת 2000 שעבודת הדוקטורט שלי מקורית? הנה מובא כאן שוב


לקח לי שנים להבין שפרופסור מם ניצלה אותי כדי לדפוק את פרופסור יוד. אני מגישה דוקטורט ב-1998 לפני שפרופסור יוד מספיקה לפרסם על פואנקרה ואיינשטיין והיחסות וככה אני ראשונה שכותבת עבודת דוקטורט מקורית על פואנקרה ואיינשטיין והיחסות בהדרכתה של פרופסור מם. אולם התכנית השתבשה כי פרופסור מם נפטרה ואחרי שהיא נפטרה ב-2004 פרופסור יוד התנקמה בי על מה שפרופסור מם עוללה לה. ולכן כאשר פרופסור יוד כותבת לי (ראו המייל למעלה) את הדבר הבא: “ניסיתי לעזור לך בדרכים רבות כפי שניסו גם אחרים. אני מצטערת שכל זה לא הביא אותך למקום שלפי דעתך את ראויה לו”, אז כפי שתראו בהמשך היא ו”אחרים” זרקו לי פירורים שיראו כמו עזרה אבל למעשה הם ניסו להיפטר ממני

הפרופסור ממכון כהן באוניברסיטת תל אביב סיכם את המצב בכמה משפטים שאת חלקם אני מביאה לכם כאן


כן לא עושים דברים כאלה באוניברסיטה אבל בתכנית להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים באוניברסיטה העברית בירושלים עשו דברים כאלה. הגעתי לתכנית להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים כאשר הייתי צעירה ותמימה ולא היה לי מושג מה זה אקדמיה. לא העליתי בדעתי שיש שם מלחמות עולם ותככים ולא חשבתי לרגע שאני צריכה לדבר עם אנשים כדי לשאול מישהו על סכסוכים, כי לא חשבתי שבאקדמיה בכלל קיימים סכסוכים

פרופסור יוד היא מאוד מקושרת באוניברסיטה, לה ולבעלה שהוא גם פרופסור באוניברסיטה יש קשרים רבים, היא נמצאת בתפקיד גבוה ואילו אני חסרת מעמד. כאשר היא התנקמה בי, היא חיסלה אותי מבחינה אקדמית. אני בסך הכל הגעתי לאוניברסיטה העברית לפרופסור מם ועשיתי את מה שהיא אמרה לי לעשות. חשבתי שהיא רוצה את טובתי. עבדתי מאוד קשה! שנים אחר כך גיליתי שמנחה זה לא אבא ולא אמא ומה שמעניין מנחים זה רק טובת עצמם ולא טובת המונחים שלהם. ותשאלו נכון: למה הריבים והסכסוכים האלה בין הפרופסוריות יוד ומם – שהם בכלל לא קשורים אלי והם כנראה התחילו עוד לפני שהגעתי לעשות דוקטורט באוניברסיטה העברית – צריכים להרוס לי את הקריירה? כי אולי ככה מטפסים בדרגות באקדמיה בארץ על ידי זה שדורסים את האנשים שעובדים קשה

 אני לימדתי באוניברסיטה העברית במשך כמעט 9 שנים. כלומר, לימדתי בתכנית להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים פיסיקה ובפקולטה לחקלאות לימדתי פילוסופיה של המדעים. סך הכל לימדתי מ-1994 ועד 2002; כמעט עד שהמנחה שלי נפטרה. ב-2002 השיעור שלי בפקולטה לחקלאות הופסק פתאום בתירוץ שנגמר התקציב. ראוי לציין שאחיה של פרופסור יוד הוא פרופסור בפקולטה לחקלאות. אז נלך אחורנית מעט. יום אחד כאשר הייתי לקראת סיום הדוקטורט נגשה אלי דוקטור שנקרא לה עין ושאלה אותי האם אני מעוניינת ללמד פילוסופיה של המדעים בפקולטה לחקלאות, ששייכת לאוניברסיטה העברית. עניתי שכן וככה התחלתי ללמד שם. הסיפור של דוקטור עין הוא לא פחות ממצמרר. היא הגיעה כמטאור אחרי דוקטורט בארה”ב (מאוניברסיטת לוס אנג’לס, קליפורניה) על ניוטון והסודות שלו לתכנית להיסטוריה, פילוסופיה וסוציולוגיה של המדעים בירושלים. את התואר הראשון והשני היא עשתה בפילוסופיה באוניברסיטה העברית. פרופסור מם ופרופסור יוד קבלו אותה לתפקיד של מרצה בכירה בתכנית. למען האמת פרופסור מם הציגה אותה כמטאור כדי לבלום דוקטור שנקרא לו גימל, שסיים דוקטורט באוניברסיטת אוקספורד והיה מועמד ברור למשרה. דוקטור גימל הוא בעל תואר ראשון בפילוסופיה ותואר שני בהיסטוריה, פילוסופיה וסוציולוגיה של המדעים – שניהם מהאוניברסיטה העברית. אתמול בדיוק הזכירו לי את הסיפור של דוקטור עין: כמה חודשים אחרי שהיא התקבלה למשרה התגלה אצל אמא שלה סרטן במח ואמרו לה שיש לה שנה אחת לחיות. בחודשים הראשונים האמא עוד דברה ואחר כך כבר לא תקשרה. דוקטור עין, אמא לילדה קטנה התקשתה לתפקד אקדמית אבל נדרשה להציג הישגים אקדמיים מוכחים כדי להישאר בתכנית. משלא הצליחה לעמוד בדרישות אלו בשל מצבה האישי היא סולקה מהתכנית. אחרי סילוקה אמה נפטרה ושנתיים אחר כך היא עצמה התגרשה. דוקטור עין ערכה ושכתבה כתבי יד (שלא פורסמו) של ניוטון שנמצאים בספריה הלאומית בירושלים. היא פרסמה ספרים על הדוקטורט שלה ב-2003 באנגלית וב-2005 בעברית. שנתיים אחר כך פרופסור יוד נהייתה אוצרת של תערוכה בספריה הלאומית שעסקה בכתבי היד של ניוטון ובנושא של הדוקטורט של דוקטור עין, סודותיו של ניוטון, שעליו דוקטור עין כתבה את שני הספרים

כאשר הייתי לקראת סיום הדוקטורט שלי בשנת 1997, פרופסור מם הוקפצה ישירות מתואר דוקטור לדרגת פרופסור מלא. יחד איתה הוקפץ מתואר דוקטור לדרגת פרופסור מלא פרופסור נוסף שנקרא לו פרופסור אלף. הגורל הטראגי היכה בשניהם, גם בפרופסור מם וגם בפרופסור אלף, שניהם נפטרו מסרטן באותו הגיל 59. המנחה שלי פרופסור מם כל כך הייתה גאה שהיא הוקפצה ישירות לדרגת פרופסור מלא בלי לעבור באמצע את שלב הפרופסור חבר. אני הייתי תמימה ולא הבנתי כלום באקדמיה והאמנתי לה שפירושו שהיא טובה יותר מאחרים. נכון פרופסור אלף ופרופסור מם שניהם הצליחו בתחום פרסום המאמרים. העניין הוא שפרופסור יוד לא הוקפצה ישר יחד איתם לדרגת פרופסור מלא והיא קבלה באותו הזמן דרגת פרופסור חבר וקבלה דרגת פרופסור מלא כמה שנים אחר כך כאשר היא פרסמה את הספר שלה על פואנקרה. כלומר, היא קבלה קידום לפרופסור מלא על סמך הספר שאותו היא פרסמה על פואנקרה ובו היו פרקים על איינשטיין ופואנקרה. הספר שלה על פואנקרה צוטט כמעט 90 פעמים ואילו הספר של פרופסור מם צוטט כמעט 440 פעמים. הספר של פרופסור מם ז”ל, שיצא לאור בשנת 1999 נבחר כספר הטוב ביותר להיסטוריה אינטלקטואלית לאותה שנה והיא קבלה את פרס פולונסקי. היום לצערי אני למודת ניסיון ואני יודעת שבאקדמיה יש הרבה פוליטיקה ואינטרסים ומדובר בתחרויות פנימיות בין פרופסורים ומי שמשלם את המחיר מהכעס שנוצר בגלל התחרויות והיריבויות בין הפרופסורים האלה הם אנשים כמוני

ב-2008 הנשמות הטובות, שספרו לי על הסכסוכים בין פרופסור מם לפרופסור יוד, לחצו על פרופסור יוד שתזמין אותי ללמד שיעור על איינשטיין באוניברסיטה העברית והיא הסכימה. בשיעור שלי על איינשטיין הועבר סקר רמת הוראה והסטודנטים מילאו את השאלונים. אבל האוניברסיטה לא חישבה את סקר רמת ההוראה ונתנה את התירוץ שלא היו מספיק סטודנטים שהשיבו על סקר רמת ההוראה; ואחרי סמסטר אחד נסגר השיעור שלי. לכאורה סגירת השיעור שלי הייתה לגיטימית אבל למעשה סולקתי. מוסדות אקדמיים אחרים בארץ הבינו שפוטרתי מהאוניברסיטה העברית. כמובן בלי שום הצדקה והפסדתי הזדמנויות ללמד במקומות שונים

נשוב לפרופסורית אלף מתחילת הפוסט הזה. היא סיימה דוקטורט ב-1998 אצל פרופסור אלף (הגבר), שהוקפץ לדרגת פרופסור מלא ישירות מתואר דוקטור יחד עם המנחה שלי פרופסור מם. הפרופסורית אלף היא נחמדה אבל היא עושה כל מה שפרופסור יוד רוצה שהיא תעשה בייחוד בכל מה שנוגע למניפולציות נגדי. היא הזרוע המבצעת של פרופסור יוד. זוכרים שסיפרתי לכם קודם שאחיה של פרופסור יוד הוא פרופסור בפקולטה לחקלאות ברחובות? זה מזכיר לי שבשנות ה-1970 שודרה הסדרה “הכל נשאר במשפחה”. ב-2009 הפרופסורית אלף נהייתה המנהלת של שלוחת מרכז נוער שוחר מדע ע”ש יוסף מאירהוף בפקולטה לחקלאות וב-2010 פרופסור יוד כבר קבלה אותה למשרת סגל בתכנית להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים

אני הרגשתי שהשפילו, רמסו ודכאו אותי לגמרי בהיסטוריה ופילוסופיה של המדעים. פרופסור יוד השיגה בת ברית חדשה, הפרופסורית אלף, שהתחילה להתחנף אליה כבר זמן רב לפני 2010 בתקווה שגורלה לא יהיה כמו שלי, אלא בדיוק ההפך מכך. שם המשחק הוא כזה: אם פרופסור יוד זורקת אותי אז הפרופסורית אלף תרוויח מכך, כי פרופסור יוד תקרב אותה. אבל המחיר של זה היה כבד, פרופסור אלף התחילה להיות משרתה של פרופסור יוד וזה כלל גם את ההתעללות בי: מצד אחד להיות נורא נחמדים אלי ומצד שני להרחיק אותי. יום אחד אני מגלה שהוציאו אותי מרשימת הדיוור של מרכז אדלשטיין להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים באוניברסיטה העברית. מה זאת אומרת? לכל האנשים מהיסטוריה ופילוסופיה של המדעים פרופסור אלף שולחת הודעות על הפעילויות של מרכז אדלשטיין כאשר השמות והמיילים שלהם מופיעים ב-“אל” ורק אלי היא שולחת מייל נפרד כאשר כתובת המייל שלי בשורת הנמען “מוסתר”. תוכנת הג’ימייל חושפת כאשר שולחים אליכם מייל מוסתר ובשורת ה-“אל” לא כותבים כלום וזו התוצאה

אדלשטיין (2)

 הפרופסורית אלף מציעה לי את אותה הצעה שכזכור הציעה לי באפריל השנה פרופסור יוד (ראו תחילת הפוסט הזה), לעשות השקה לספרים שלי. כאשר פרופסור יוד הציעה זאת, היא ידעה שלא יעשו לי השקה של הספרים שלי בכנס גדול של התחום. הפעם פרופסור אלף מציעה לעשות השקה לספרים שלי לא בכנס גדול אלא בפורום מאוד מצומצם בחדר הסמינרים של מרכז אדלשטיין. יבואו בין 5 ל-8 אנשים מקסימום לערב על הספרים שלי ואחר כך אני אשוב למעמדי הקודם בתחום של הכבשה השחורה

ככה כל הזמן יש לי הרגשה שהפרופסורית אלף נתונה לחסדיה של פרופסור יוד והיא חייבת לעשות את כל מה שזו רוצה שהיא תעשה. ההרגשה היא כזו: אם פרופסור אלף לא תעשה בדיוק את מה שפרופסור יוד רוצה, פרופסור יוד אולי תגלה עליה סודות ותעיף אותה מניהול מרכז אדלשטיין. לכן פרופסור אלף צריכה לרצות את פרופסור יוד. הסגידה הזאת לפרופסור יוד מרגיזה. עושה רושם שזה קשור בפרופסור אלף (הגבר) שהיה מאוד מוערך בתחום שלנו. אחרי שגיליתי שהייתה מלחמת עולם בין פרופסור מם לפרופסור יוד, אני לא אתפלא לגלות עוד מלחמות עולם בתכנית. במהלך 1996 פרופסור אלף הגבר היה באוניברסיטת קיימברידג’. שם הוא נהג להיפגש עם פרופסור לפילוסופיה של המדעים מאוניברסיטת חיפה, פרופסור שנקרא לו מם-חט. ב-1996 פרופסור מם-חט קיבל דוקטורט בהיסטוריה ופילוסופיה של המדעים מאוניברסיטת קיימברידג’. פרופסור אלף הגבר ופרופסור מם חט, שהיה אז דוקטורנט, נהגו לשבת יחד בסמינר בקיימברידג’ כל יום שישי במשך שנה שלמה. פרופסור מם חט הוא איש מוכשר מאוד. פרופסור אלף פרסמה את מרבית המאמרים שלה יחד עם פרופסור מם חט וגם את הספר שלה היא פרסמה יחד איתו. הספר עוסק בנושא הדוקטורט שלה וגם חלק מהמאמרים שלהם עוסקים בנושא הזה. פרופסור מם חט הוא תמיד המחבר הראשון במאמרים שלהם וגם בספר ששניהם הוציאו לאור הוא המחבר הראשון ופירושו של דבר שפרופסור מם חט הוא הכותב הראשי והעיקרי. ישנו רק מאמר אחד ששני הפרופסורים מם חט ואלף פרסמו בכתב עת פחות נחשב ובו פרופסור אלף היא המחברת הראשונה במאמר

זמן קצר אחרי שהמנחה שלי פרופסור מם נפטרה, בסביבות 2005, ארגנו לזכרה אירוע באוניברסיטה העברית. שמו כמה עותקים של הספר שלה שעוסק בהיסטוריה של תורת הקוונטים על השולחן ואני זוכרת שפרופסור אלף (שאז היא הייתה עוד דוקטור) עלתה ואמרה דברים לזכרה ודברה על הספר שלה. באותה תקופה פרופסור יוד כבר התחילה לקרב ולקדם את הפרופסורית אלף ולהרחיק אותי. בשנת 2000 פרופסור אלף נתנה הרצאה במרכז אדלשטיין על הספר של פרופסור מם. פרופסור מם ופרופסור יוד העירו לה על ההרצאה. ואת אותה ההרצאה היא נתנה באירוע לזכרה של פרופסור מם. להזכירכם אני כתבתי דוקטורט תחת הנחייתה של פרופסור מם ובדוקטורט שלי ישנם רעיונות שלה ממקור ראשון. עוד לפני שידעתי שיש לפרופסור יוד העדפה לפרופסור אלף חשבתי: למה פרופסור אלף אומרת מילים לזכרה של המנחה שלי לדוקטורט פרופסור מם? היא לא סיימה דוקטורט אצל פרופסור מם. אני סיימתי דוקטורט אצלה. למה לא קראתם לי לעלות ולומר דברים לזכרה ולדבר על הספר שלה? זה היה מאוד מוזר אבל הכל ברור ומובן היום

יום אחד בתחילת אפריל 2009 התקיים כנס של האגודה להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים במוזיאון המדע בירושלים. לכנס הגיעו כל האנשים שעוסקים בתחום של היסטוריה ופילוסופיה של המדעים בארץ. היו הרצאות רבות ובצהרים התקיים הדיון המרכזי שבו נכחו מרבית העוסקים בתחום, דיון שכותרתו הייתה: “על פרשת דרכים” – חברי האגודה דנו על העבר, ההווה והעתיד של התחום של ההיסטוריה והפילוסופיה של המדעים בישראל. בדיון הזה הפרופסורים הקובעים בתחום הביעו את דעתם. כאשר הגיע תורה של פרופסור יוד היא מיד נטפלה אלי. היא אמרה שיש לה “בייאס” לתחום של פילוסופיה של המדעים ושיש אחרים שמתעסקים בהיסטוריה של המדע, כמו למשל גלינה שעוסקת באיינשטיין ולא מן ההיבט המדעי. היא התחילה שם לדבר עלי ועל המחקר שלי על איינשטיין ועל זה שאני עוסקת באיינשטיין בצורה לא מדעית, מתמקדת באדם אחד, בביוגרפיה שלו והיה ברור ממה שהיא אומרת שזה שלילי ולא טוב, כי אני לא מה”בייאס” שלה. באותו הרגע היא חיסלה אותי מקצועית בפני כל העוסקים בתחום שלנו, כי היא מוערכת ואוטוריטה בתחום. והתגובה של פרופסור יוד אחר כך הייתה: “אני לא אוהבת שמתלוננים”. לחוקרת זוטרה אסור להתלונן כאשר חוקרת בכירה מנצלת את מעמדה להרוס אותה

ב-2012 כתבתי לפרופסור בפנסיה באוניברסיטה העברית שהוא מומחה לאיינשטיין ונקרא לו כאן חט. כתבתי לו את הדברים הבאים: “הייתי מאוד שמחה אילו היית מקים באוניברסיטה העברית מרכז ללימודי איינשטיין בדיוק כמו המרכז ללימודי איינשטיין בבוסטון של [פרופ’ ג’] עם קורסים (יחסות, קוונטים, פציפיזם, כבידה קוונטית, תורת איחוד השדות וכולי), הרצאות, הנחיה למאסטר ולדוקטורט, כנסים, מלגות וכולי”. וקבלתי ממנו את התשובה הבאה: “שלום גלי ,יוזמה להקמת מרכז כזה צריכה לבוא מ’היסטוריה ופילוסופיה של המדע.’ בעבר הייתה התחלה של יוזמה כזאת על ידי מ [פרופסור מם] ז”ל אבל זה מת יחד אתה”. הנה



בפועל גם פרופסור חט וגם פרופסור נוסף שנקרא לו פרופסור יוד אלף (שניהם מבוגרים ממני ביותר מ-30 שנה והם כמובן מזמן בפנסיה) ופרופסור יוד, שלושתם פעלו אחרי מותה של המנחה שלי פרופסור מם כדי לחסל את התחום של איינשטיין בתכנית להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים. פרופסור יוד אלף היה אחד הקוראים של הדוקטורט שלי. הוא אמר שאני מאוד טובה ומוכשרת. אבל אחרי שהמנחה שלי נפטרה במקום ללכת עם האמת שאותה הוא אמר לאנשים, שאני טובה וראויה ומוכשרת, הוא נכנע לתכתיבים של פרופסור חט ופרופסור יוד. התוצאה הסופית הייתה שגויסו חברי סגל צעירים בתחום ההיסטוריה והפילוסופיה של המדעים (בחוגים להיסטוריה, פילוסופיה ובתכנית להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים) שתחום התמחותם רחוק כמזרח ממערב ממורשת איינשטיין והתורות שלו. כל זאת כדי שהם שלושתם יישארו היחידים המומחים לתחום של איינשטיין באוניברסיטה והצעד הראשון היה לסלק אותי

באותו החודש בדיוק במרץ 2012 ארכיון איינשטיין בשיתוף עם פרויקט איינשטיין בפסדינה השיקו פרויקט דיגיטציה, את האתר הרשמי של ארכיון איינשטיין, שכולל מידע וצילומים של המסמכים של אלברט איינשטיין. בארכיון איינשטיין מצויים כ-80,00 מסמכים והמטרה בפרויקט הדיגיטציה הייתה לשמר את המסמכים באופן דיגיטלי ולאפשר לגולשים גישה למסמכים אלה, שעד אז היו ספונים בארכיון. הפרויקט דרש תיאום בין גורמים בעלי מומחיות שונה – מידענים, ספרנים, חוקרים ואנשי מחשבים. עם השקתו, האוניברסיטה דווחה שמיליוני גולשים מכל העולם נכנסו לאתר תוך מספר ימים. האוניברסיטה ארגנה מסיבת עיתונאים חגיגית לעיתונאים מכל העולם. כשנתיים קודם לכן אני מגיעה לסמינר חוקרים ביסודות הפיסיקה, בפילוסופיה של הפיסיקה במרכז אדלשטיין ואני פוגשת שם את פרופסור יוד. היא מספרת לי שבארכיון איינשטיין מחפשים עובד/עובדים אבל אני לא מתאימה כי אני לא דוברת גרמנית שוטף. אתם מבינים את התירוץ שהיא נתנה למה לא להעסיק אותי בפרויקט הדיגיטציה? אני מומחית ידועה למורשת איינשטיין ולתורות שלו ומצאו תירוץ למה לא להעסיק אותי בארכיון איינשטיין. כאשר פרויקט הדיגיטציה עלה לאוויר נכתב ש”הוועדה האקדמית” מורכבת רק מאדם אחד, פרופסור חט, ובתודות הופיעה בין השאר פרופסור יוד. פרופסור חט הוא המנהל האקדמי של ארכיון איינשטיין ותעשו אחד ועוד אחד ותבינו הכל

 גם הפרופסור מאוניברסיטת תל אביב עשה אחד ועוד אחד והבין מיד הכל ולכן הוא כתב לי על פרופסור חט את הדבר הבא


כן יש לי הסבר. ההסבר הוא שפרופסור חט רצה לסלק אותי מהתחום של איינשטיין בגלל קנאה. הוא חשב שאני מוכשרת (סליחה על חוסר הצניעות), אבל זה מה שדברו עלי באוניברסיטה העברית, ראו מכתב ההמלצה עלי של פרופסור יוד בתחילת הפוסט הזה; ושלוש שנים אחר כך הוא גם עשה פלגיאט נרחב לעבודות שלי

ב-2012 באותה שנה המנטור שלי, פרופסור ג’ מבוסטון, נפגש במיוחד לארוחת ערב עם פרופסור יוד שהייתה באותו הזמן עם בעלה בבוסטון כדי לבקש ממנה לעזור לי למצוא משרה כלשהי בארץ. פרופסור ג’ היה הקורא השני של הדוקטורט שלי ומאוד העריך את פרופסור מם. אבל הוא גם היה בקשר טוב מאוד עם פרופסור יוד. אם כן, כאשר פרופסור ג’ ביקש מפרופסור יוד שתעזור לי היא ענתה לו: “אין יותר משרות מחקר והתחרות על משרות הוראה היא מאוד אכזרית”. אבל זמן קצר אחר כך התקבלו לתכנית להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים בירושלים אנשי סגל חדשים. כתוצאה בתכנית להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים היו ארבעה חברי סגל שהם מומחים להיסטוריה של המדעים בעת העתיקה, בימי הביניים ובהיסטוריה של המדע עד המאה ה-17. אתם מבינים, ארבעה חברי סגל מתוך שמונה חברי סגל בתכנית להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים לימדו שיעורים באותו התחום! ואף אחד לא התעסק באלברט איינשטיין ובהיסטוריה של תורת הקוונטים (תחום המחקר של פרופסור מם). האוניברסיטה העברית מתגאה בכל מקום אפשרי שאיינשטיין היה מייסד האוניברסיטה. מן הראוי שילמדו את מורשתו, את ההיסטוריה של התורות שלו ואת הרעיונות שלו וכולי’. אבל אחרי מותה של פרופסור מם, תחום התמחותה נמחק לחלוטין מהתכנית להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים ובנוסף אני נחסמתי וככה הנקמה הושלמה. נאמר לי שהתקן שלה נסגר. אבל יותר מזה פרופסור מם הייתה פרופסור להיסטוריה של הפיסיקה המודרנית ובהדרגה אחרי מותה התחום הזה נמחק מהתכנית להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים

 ב-2015 האוניברסיטה העברית ארגנה כנס בינלאומי על איינשטיין במכון ון ליר. הוזמנו חוקרי איינשטיין הגדולים ביותר בעולם וכמה מרצים מהארץ. פרופסור יוד ארגנה את הכנס והייתה אחראית על שיבוץ המרצים. כמובן שרק אני לא הוזמנתי להרצות בכנס. פרופסור חט משך בחוטים מאחורה. הגעתי לכנס ושאלתי את פרופסור יוד: למה לא הוזמנתי להרצות, הרי אני ידועה בעולם כחוקרת מומחית לאיינשטיין ולתורת היחסות הכללית? והיא לא ענתה. במקומי שובצה… נחשו מי? פרופסור אלף, שאין לה מושג בתחום של איינשטיין, וכאשר היא דברה על תורת היחסות הכללית לא הבינו מה היא רוצה לומר. יחד איתה עלה לדבר בכנס פרופסור מם חט השותף הקבוע שלה לכתיבת המאמרים. כאמור הוא בחור מבריק אבל הוא לא יכל להציל אותה כאן. ההרצאה שלה נראתה ממש כמו קרקס ופרופסור יוד אחראית לבושה הזו שהיא הנחיתה על פרופסור אלף. כשפרופסור אלף דברה על הספר של פרופסור מם בערב לזכרה היא יצאה מזה בסדר גמור, אבל כאשר היא דברה על איינשטיין זה היה פשוט נורא, היא ביישה את עצמה מול מומחים בעלי שם עולמי

שנים חייתי בהכחשה, בגן עדן של שוטים. חיכיתי שמחר המצב שלי בהיסטוריה ופילוסופיה של המדעים ישתפר. אבל המצב שלי הלך ונעשה גרוע יותר. רק לאחרונה פרופסור יוד כתבה לי: “לי לא היתה כל בעיה בכך שעבדת על פואנקאה וגם כעת אין לי כעס עליך וכמו שאמרתי אם יהיה לי רעיון לעבודה בתחום או שתעלה אפשרות ריאלית אתמוך בך כפי שעשיתי כבר בעבר, אם גם ללא הצלחה משמעותית”. פתאום היה לי דה־ז’ה־וו לאימייל שקבלתי מפרופסור יוד ב-2011 (ראו יותר למעלה) וכמו שאומרים ירד לי סופית האסימון. זה הרי בדיוק מייצג את התדמית שפרופסור יוד יצרה לעצמה בתחום של היסטוריה ופילוסופיה של המדעים: תדמית של חוקרת מוערכת ואנושית. אתם מבינים, בגלל נדיבותה הרבה היא אפשרה לפרופסור מם להנחות אותי על פואנקרה ואיינשטיין והיא כמובן לא כועסת עלי. היא אף פעם גם לא כעסה עלי ואף פעם לא הייתה נגדי!! אני רק צריכה לשבת בשקט ולחכות שמחר היא תתמוך בי ותעזור לי ואני צריכה לדעת שיש סיכוי שזה לא יצליח למרות שהיא מאוד מתאמצת!! הבעיה היא שהמחר הזה לעולם לא יגיע

בינתיים פרופסור יוד ממשיכה לפרוח גם בפנסיה, להרצות בכל מקום בארץ וללמד במרכז האקדמי שלם בירושלים. אני לא מוזמנת להרצות בשום מקום בארץ ואף פעם לא נותנים לי להעביר שום סמינר כי אני כבשה שחורה בתחום. פרופסור מם הייתה במשך כמה שנים הנציגה של האוניברסיטה העברית בוועדה המייעצת של כתבי איינשטיין בקלטק בפסדינה. עם פטירתה ב-2004 פרופסור יוד נכנסה במקומה להיות בוועדה המייעצת של כתבי איינשטיין בקלטק. פרופסור מם הייתה בוועדה המייעצת של תערוכת איינשטיין שארגן מכון מקס פלנק בברלין לקראת 2005 ולמרבה הצער היא לא זכתה לראותה. אחרי מותה של פרופסור מם, פרופסור יוד שתפה פעולה עם מכון מקס פלנק בברלין. יחד עם פרופסור חט ומכון מקס פלנק בברלין הם ארגנו ב-2015 כנס בינלאומי בברלין על איינשטיין, שאליו הם נסעו להרצות וכמובן שגם לכנס הזה אני לא הוזמנתי להרצות. בהרצאת הפתיחה החגיגית, שבה נכחו כל המרצים והחוקרים החשובים של הכנס, פרופסור חט ביצע פלגיאט לעבודות שלי. בקיצור אחרי מותה של פרופסור מם, פרופסור יוד שגשגה וקבלה כמה מהתפקידים שהיו לפרופסור מם בתחום של איינשטיין והיא עדיין פורחת בפנסיה ויחד עם שני הקולגות שלה מהאוניברסיטה העברית, דינוזאורים שהם יותר מבוגרים מההורים שלי וגם הם פורחים בפנסיה – פרופסור חט, שב-2015 וב-2017 כאמור עשה פלגיאט נרחב לעבודות שלי ופרופסור יוד אלף, שגם הוא בין עורכי כתבי איינשטיין בקלטק בפסדינה – שלושתם יחד נצחו על אופרת הסילוק שלי מהתחום של איינשטיין ומהאקדמיה אחרי שהמנחה שלי פרופסור מם נפטרה ב-2004

מספרים - Copy

שלושתם מספרים על איינשטיין אצל יוסי אלפי. אלפי הוריד כבר את התמונה מהקיר שלו אבל מובא כאן קישור

המנחה שלי פרופסור מם נפטרה, אני סולקתי מהתחום של איינשטיין ומהאקדמיה בגלל נקמנות וקנאה (בעלי השררה ניצלו את המוגבלויות הפיסיולוגיות שלי שהקלו עליהם לסלק אותי) ותחום המחקר של איינשטיין חוסל בתכנית להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים; מזה 10 שנים לא מלמדים שם שום קורס על איינשטיין. האינטרסים האישיים והסכסוכים השתלטו על היסטוריה ופילוסופיה של המדעים. ובהדרגה התחום התחיל ליפול עד לסגירתה של התכנית להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים בירושלים השנה, דבר שמקרין לתחום בארץ בכללותו. היי שלום היסטוריה ופילוסופיה של המדעים