About Gali Weinstein

I am specializing in the foundations of physics: special and general theories of relativity. Galina Weinstein.

אינטרסים צרים בארכיון איינשטיין

 בשנגחאי בסין נפתחת תערוכה המבוססת על אוספים מארכיון איינשטיין מהאוניברסיטה העברית. האוניברסיטה העברית מודיעה לכולם שמדובר בתערוכה הגדולה ביותר שהייתה אי פעם על איינשטיין. בתערוכה מציגים את דמותו כאחד מהאבות המייסדים של האוניברסיטה העברית בירושלים (דרך אגב ב-1933 איינשטיין אמר שהאוניברסיטה העברית היא “בית שורץ מקקים” אבל זה לא יוצג בתערוכה). מי שאוצר את התערוכה המיוחדת הזו הוא מר אבי מולר

אבי מולר קיבל משרה בארכיון איינשטיין שאותה אני יכולתי לקבל. והיו עוד כמה אנשים שקבלו משרות בארכיון איינשטיין שאותן אני יכולתי לקבל ולא קבלתי אותן רק בגלל אינטרסים ושיקולים זרים. מולר הוא לא מומחה לאיינשטיין. אין לו מושג בתחום. הוא כנראה למד קצת על איינשטיין תוך כדי עבודה על התערוכות בארכיון. חוץ מהדוקטורט והפוסטדוקטורטים שיש לי והמומחיות שיש לי בתחום של איינשטיין והיחסות, יש לי פחות או יותר את ההשכלה והכישורים שיש למולר (לי יש תואר ראשון באומנויות, למדתי עיצוב ולמדתי מידענות). זו דוגמא לאינטרסים ולמשרות התפורות מראש בארכיון איינשטיין ובאוניברסיטה העברית

אני מתנגדת נחרצות לאינטרסים צרים ולשיקולים זרים בקבלה למשרות ולכן אני מפסיקה לכתוב ולדבר על דמותו ואישיותו של איינשטיין ועל המסמכים המקוריים שלו

Avi-Muller-outside-einstein-0731.jpg.824x0_q71

אבי מולר ליד התערוכה בשנגחאי לפני פתיחתה. צלם: ניל מקמנוס

 

ממצאי מחקר באוניברסיטה העברית: בראש הפירמידה יש הרבה גברים בינוניים

האוניברסיטה העברית פרסמה בפייסבוק את הפוסט הבא

פרנקל

הערה: מיכל פרנקל היא פרופסור. אבל בפוסט היא מוצגת ללא דרגת הפרופסור כי יש נטייה להציג נשים ללא דרגת הפרופסור

נשים שמגיעות למעלה הן נשים חזקות ולאו דווקא נשים שהן “כוכבות על”. פרופ’ סיגל אלון מאוניברסיטת תל אביב נתנה לפני פחות מחודש את שלושת הקריטריונים להצלחה באקדמיה ולקבלת משרות באוניברסיטה

מזל

פרופ’ סיגל אלון, “המתכון החמקמק: המרכיבים הדרושים להצלחה אקדמית. כנס פיתוח קרירה, מעברים”. ספריית מדעי החברה, אונ’ תל אביב, 20 ביוני 2019

לפי הקריטריונים האלה לא יכולה להיות “כוכבת על” במשרות גבוהות. הקריטריונים הם: מזל, אופי ואישיות (שהם מוסכמים על המערכת) ומשהו שמסתיים ב”יאליזציה”. מילה שמסתיימת ב-“יאליזציה” לא קשורה למספר פרסומים ואיכותם, לא קשורה להישגים אקדמיים וגם לא קשורה לפרסום עולמי. אז אולי הכוונה היא לכישרונליאזציה? גם לא. אחרי בדיקה מעמיקה התברר שמדובר ב“סוציאליזציה”, יכולת חברתית ויכולת להתנהג בהתאם לקודים חברתיים אקדמיים

 ומה לגבי הטיעון של פרופ’ פרנקל לפיו “בראש הפירמידה יש הרבה גברים בינוניים”? זה נכון שלרוב מעדיפים גברים עלפני נשים למשרות. ואם הקריטריונים להצלחה באקדמיה ולקבלת משרות באקדמיה הם הקריטריונים שלמעלה, אז בראש הפירמידה יש הרבה גברים בינוניים

דוגמא שהיא מצלצלת בטונים צורמים במיוחד היא התכנית למדע וטכנולוגיה באוניברסיטת בר אילן. בתכנית הזו מתקבלים למשרות סגל אקדמי רק גברים. בתכנית יש אישה אחת שהיא בתפקיד של עמית הוראה/מרצה מן החוץ, שזו דרגה נמוכה כיאה לנשים. אולי זה נובע מצרות אופקים או סתם מגינופוביה או ממיזוגניה. בהתאם למסורת של קבלת גברים למשרות בתכנית, לאחרונה התקבל למשרת סגל אקדמי דוקטור שיש לו כשלושה פרסומים אקדמיים. זה מצב בלתי מתקבל על הדעת. אבל לאור הקריטריונים שפרופ’ אלון נתנה בהרצאתה (מזל, אופי ואישיות מקובלים ויכולת להסתדר חברתית), אם למועמד אין כמעט פרסומים והישגים אקדמיים זה בכלל לא משנה. מנקודת המבט של התכנית בבר אילן העיקר שהוא יהיה גבר. אחר כך, חשוב שמבחינה חברתית הוא יהיה מקובל ושיהיו לו אופי ואישיות מתאימים

 

טיעון החור בפילוסופיה של המדע במרכז אדלשטיין באוניברסיטה העברית

אורלי שנקר שבצה את פרופ’ ימימה בן-מנחם לעוד שני כנסים במרכז אדלשטיין כדי לספק לי חומר לכתוב כאן בבלוג שלי. אז מחר מרכז אדלשטיין מארגן שוב כנס מפואר, שבו ימימה עושה סיור מודרך בארכיון איינשטיין. רגע, רגע… זוכרים שהיא אמרה: “הנטייה שלי היא לא היסטוריה של אדם אחד, כמו למשל, מה שגלינה עושה עם איינשטיין, ביוגרפיה של אדם אחד”? אבל זה בדיוק מה שארכיון איינשטיין עוסק בו וזה גם בדיוק מה שפרויקט איינשטיין בפסדינה עוסק בו. ולכן אם העיסוק בחיים של האדם האחד הזה ששמו אלברט איינשטיין הוא לא הנטייה שלה, אז היא לא יכולה להנחות את הסיור בארכיון איינשטיין

לפני שנה בדיוק אורלי אמרה לי וגם הבטיחה ואמרה לימימה בכנס השנתי להיסטוריה ופילוסופיה של המדע במכון ון ליר, שהיא תפתח השנה במרכז אדלשטיין סמינר חודשי שיוקדש כולו לספרה החדש של ימימה בן-מנחם, סיבתיות במדע שאותו ימימה הוציאה לאור ב-2018. אבל לא דובים ולא יער ולא חודשי ולא סמינר. אז או שאורלי לא מבינה מה כתוב בספר והיא לא יכולה להציג אותו או שהיא חושבת שהספר לא כל כך טוב

חבורת ימימה בן-מנחם-חנוך גוטפרוינד שלחו לפני כמה חודשים מומחה לאיינשטיין בשם דיויד רו, שגוטפרוינד מודה לו בספר האחרון שלו מ-2017 כדי לקטול את הספר השלישי שלי בכתב העת הטוב והיוקרתי ביותר בעולם להיסטוריה ופילוסופיה של המדע אייסיס. דיויד רו השווה בין הספר השלישי שלי לספר של חנוך גוטפרוינד מ-2017 (שבו חנוך מודה ל-רו ולימימה בן-מנחם בחלק של התודות בספר), ולכן הביקורת שכותב רו לא יכולה להיות אובייקטיבית. הנה משפט מהתודות מהספר של חנוך גוטפרוינד: “תודות מיוחדות לקולגות ולחברים שלנו אלכסנדר בלום, ימימה בן-מנחם … דיויד רו”. הנה

Special thanks are due to our colleagues and friends Alexander Blum, Yemima Ben-Menachem, […], David E. Rowe, …”

המטרה של הביקורת הייתה לחסל את הספר שלי בעיני החוקרים בעולם. ב-2009 ימימה ניסתה לחסל אותי בעיני החוקרים בארץ ועשר שנים אחר כך, החבורה של האוניברסיטה העברית ניסו לחסל אותי בעיני החוקרים בעולם. אז להלן דעתי המקצועית על הספר של ימימה מ-2018 ואני מאוד עדינה כאן בכתיבה שלי, כי אני מתאמצת להציג ניתוח מקצועי ולא ניתוח נקמני כמו הביקורת הזדונית על הספר שלי שפורסמה באייסיס במטרה לחסל אותי

 בפוסט הקודם סיפרתי לכם שקראתי חלקים מהספר סיבתיות במדע של ימימה בגוגל בוקס. המחברת נורא רוצה לכתוב על הנושאים החמים בפילוסופיה של תורת היחסות הכללית ותורת איחוד השדות, אבל היא לא מספיק מבינה בתחום בגלל שחסר לה ידע על איינשטיין ובייחוד ידע על הניסוחים המודרניים של תורת היחסות הכללית וכבידה קוונטית. קראתי שני קטעים מהספר שלה שהפריעו לי. בקטע הראשון מעמודים 105-106 (ובעמודים 127-128 יש המשך לקטע) המחברת לא הבינה את ההבדל בין הניסוח המודרני של טיעון החור לניסוח המקורי של איינשטיין ולמה בעצם נותנים ניסוח מודרני לטיעון החור במסגרת תיאורית גייג’. הנה מה שהיא כותבת

4a

4

 

 

 

 

 

 

 

אני אתן לכם רקע והסבר למה אני מתכוונת: פילוסוף המדע האנגלי מייקל רדהד הציע מונח שקוראים לו “סרפלס סטרקצ’ר”. רדהד טוען שהיחס בין המתמטיקה לפיסיקה הוא בצורה של מבנים. ישנו המבנה המתמטי וישנו המבנה הפיסיקאלי. ברור שצריך להיות יחס של אחד-לאחד (התאמה של אחד-לאחד) בין המבנה המתמטי למבנה הפיסיקאלי. ואם תהיה התאמה כזו אז נקבל תיאוריה דטרמיניסטית. אבל מגיעים לדילמה של רדהד כי המבנה המתמטי אמנם מייצג את המבנה הפיסיקאלי, אבל מתברר שאפשר לבחור הרבה מבנים מתמטיים שיש ביניהם אִיזוֹמוֹרְפִיזְם כדי לייצג מרחב פיסיקאלי. כלומר שיש כמה מבנים מתמטיים שיכולים להיות איזומורפיים למבנה פיסיקאלי מסויים ולכן לא מקבלים הסבר דטרמיניסטי לתופעות הפיסיקאליות. עכשיו נניח שהמבנה המתמטי שהוא איזומורפי למבנה הפיסיקאלי הוא תת-מבנה של מבנה מתמטי גדול יותר. רדהד קורא למבנה הגדול יותר שמקיף את המבנה המתמטי הקודם “סרפלס סטרקצ’ר” (מבנה עודף), בגלל שאין לו מרחב פיסיקאלי שהוא תואם לו. כלומר, יש את ה”סרפלס סטרקצ’ר” ובתוכו יש את המבנה המתמטי, שהוא איזומורפי למבנה הפיסיקאלי ואפשר להגדיר טרנספורמציות בין האחד לשני. נניח שיש יותר מידי איברים במשוואה, יותר מידי משתנים ממה שדרוש כדי לתאר מערכת פיסיקאלית. אז נשתמש בטרנספורמציות גייג’ פסיביות או בסימטרית גייג’ בין המבנה המתמטי למבנה העודף הזה, שרדהד קרא לו “הסרפלס”, כדי להיפטר מהאיברים העודפים האלה ולקבל בדיוק התאמה שהיא אחד-לאחד בין המבנה המתמטי למבנה הפיסיקאלי. מכניסים סימטריה כדי להיפטר מכל מה שהוא לא התוכן הפיסיקאלי הרלוונטי. וככה קבלנו את הגייג’ עם עודף של מבנה מתימטי. המבנה העודף הזה מפר את הדטרמיניזם

מסתבר שזה מאוד דומה לטיעון החור שגם הוא דורש מבנה עודף או “סרפלס סטרקצ’ר” כזה. נגיד שישנה טרנספורמצית דיפאומורפיזם לוקאלית שתקפה רק בתוך החור ולא במרחב שמחוצה לו. מקבלים בתוך החור שני טנזורים מטריים ושני פתרונות שונים למשוואות השדה של איינשטיין וזה גם מפר את הדטרמיניזם, כי משוואות השדה של איינשטיין לא יכולות לקבוע באופן חד משמעי את המטריקה על פני המרחב-זמן. שני הג’ונים, ארמן ונורטון טוענים שבפירוש הליטראלי (פשוטו כמשמעו) זו מכת מחץ לסובסטנטיבליזם וניצחון של הרלשיונליזם. זה כמובן תיאור פשטני של הבעיה כי זה לא שחור ולבן ויש חוקרים שהם גרסאות משוכללות של סובסטנטיבליסטים וגרסאות של רלשיונליסטים וכאלה שהם כמו רדהד

כאשר למדתי תואר שני באוניברסיטת תל אביב לקחתי שיעור בתורת היחסות הכללית בגיאופיסיקה. אני זוכרת שהמרצה אמר שעד היום אי אפשר להיפטר מהטעויות של הגאון (איינשטיין) והוא התכוון לקבוע הקוסמולוגי. אבל בנוסף לזה, אני מתכוונת גם לטיעון החור. טיעון החור בדיוק תלוי בכל הגייג’ הזה והמבנה העודף המתמטי ואין לו שום קשר לפיסיקה. אבל יש היום פילוסופים, ביניהם ג’ון ארמן, שנצמדים לנוסח מודרני של טיעון החור של איינשטיין (ראו הנוסח המודבק למטה) כדי לנסח את תורת היחסות הכללית כתיאורית גייג’. כאשר מנסחים את תורת היחסות הכללית כתיאורית גייג’, מנסחים מחדש את טיעון החור, כך שהוא לא יתן שני טנזורים מטריים ושני פתרונות שונים תחת אינבריאנטיות של הדיפאומורפיזם, אלא שני הפתרונות האלה בעצם יהיו פתרון אחד ויחיד תחת אינבריאנטיות הגייג’. במונחים של תיאורית הגייג’, תורת היחסות הכללית היא דטרמיניסטית מנקודת המבט או בפירוש של אינבריאנטיות גייג’. אז יש לנו ניסוח של טיעון החור במונחים של תיאורית הגייג’ והוא תואם את תורת היחסות הכללית (לא בפירוש הליטראלי שבו התורה היא לא דטרמיניסטית, אלא בפירוש בו היא אינבריאנטית גייג’). וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ ואיינשטיין קיבל שבץ, כי זו תחיית הסובסטנטיבליזם, או בויכוח בין לייבניץ לקלארק, לקלארק יש עדנה מסויימת (גם אם ארמן יסובב את זה אחרת). למה לעשות את זה לתורת היחסות הכללית הקלאסית היפיפיה? כדי לנסות לקוונטט אותה (לבנות תורת כבידה קוונטית) וזה מלווה בבעיות עצומות. זהו הפירוש של ג’ון ארמן. עד כאן רקע כללי שאני נותנת לכם

כדי לפתור את הדילמה של רדהד ולהשיב את הדטרמיניזם, פילוסופים של הפיסיקה כמו דיויד וולאס (ולא פיסיקאים, כמו שימימה כותבת בעמוד 106 ולמטה בעמוד 128) מציעים את הפיתרון הבא שמבוסס על הקשר בין סימטריית גייג’ להפרה של הדטרמיניזם

4b.jpg

אבל נבצר מבינתי להבין מדוע ההגדרה הזו נראית כמו שילוב של משהו שמזכיר את הקונבנציונליזם של פואנקרה עם סימטריית הגייג’ ואינבריאנטיות הגייג’. יש לי הרגשה שיש כאן ערבוב בין הגדרות פילוסופיות והגדרות מפיסיקה, בייחוד אלקטרודינמיקה (שהן אמנם בעלות אותו השם — גייג’ — אבל בעלות משמעות שונה מעט); וכידוע הקונבנציונליזם לא פתר שום בעיה פיסיקאלית-גיאומטרית ולא הבנתי איך זה פותר את הדילמה של מייקל רדהד

אבל הבעיה העיקרית שמטרידה אותי היא ההגדרה של טיעון החור. צריך לציין במפורש שלא עוסקים בטיעון ההיסטורי של איינשטיין מ-1913-1914, מה שהמחברת לא עושה. היא עושה בדיוק להפך. היא כותבת

Einstein’s famous “hole argument” (Lochbetrachtung)

והיא מפנה למאמר המקורי של איינשטיין מ-1913. תורת הכבידה של איינשטיין עם טיעון החור בניסוחים המקוריים שלו, שקרויה תורת אנטוורף לא קשורה בשום אופן לדיון הפילוסופי המודרני של ארמן, נורטון, רדהד ואחרים. שוב בספר של ימימה אין הבחנה בין הדיון הפילוסופי לדיון הפיסיקאלי. בדיון הפילוסופי של היום מדובר בטיעון חור עקרוני שמייצג את טיעון החור ומציגים טיעון חור כזה כדי לבחון את בעית חוסר הדטרמיניזם שציינתי למעלה (וגם אותן הבעיות שבהן עוסקת ימימה). בדרך כלל מדובר בגרסה של טיעון החור של נורטון וארמן

טיעון החור

“Pre-Socratic Quantum Gravity”, Gordon Belot and John Earman, 2001.

ו/או תיקונים שלה על ידי מחברים אחרים, גרסה שמבוססת על טיעון החור המקורי של איינשטיין. ארמן ונורטון מדברים על “אקביבלנציה של לייבניץ” ועל סובסטנטיבליזם ורלשיונליזם בהקשר של תורת היחסות הכללית וחוסר דטרמיניזם בהקשר הזה. הסובסטנטיבליסט לא מקבל את האקביבלנטיות של לייבניץ ולכן לאור טיעון החור מגיעים לאי-דטרמיניזם

 עוד קטע שהפריע לי הוא הקטע הבא. בעמוד 117-118 ימימה כותבת בספרה סיבתיות במדע על שני המושגים השונים של המסה: המסה האינרציאלית והמסה הכבידתית. ניוטון הבחין בהבדל בין השתיים וקבע שהן זהות מבחינה מתמטית ואז כמה עמודים אחר כך היא כותבת

7

אני מסבירה את הטיעון בהקשרו ההיסטורי במאמר שפרסמתי ב-2012  ולכן יש בקטע למעלה טעות בנוגע לניוטון ולאיינשטיין

ניוטון כתב בפרינקיפיה בספר השלישי שכוח המגנטיות הוא לא פרופורציוני לכמות החומר (המסה) בניגוד גמור לכוח הכבידה. לכן למרות שניוטון הבין שחוק הנפילה החופשית של גלילאו קשור בשוויון בין המסות האינרציאלית והכבידתית, הקשר הזה היה עבורו מקרי בלבד. איינשטיין, לעומת ניוטון, הסביר ב-1921 בכתב יד למאמר לנייצ’ר, שאפשר להביט על חוק הנפילה החופשית של גלילאו כעל השוויון בין המסה האינרציאלית לכבידתית. והוא קרא לשוויון הזה עקרון השקילות (“הנחת השקילות”, מה שאנחנו מכנים “עקרון השקילות החלש”). לכן עבור איינשטיין הקשר בין העקרון של גליליאו (“הנחת השקילות”/עקרון השקילות החלש) לשוויון בין המסה האינרציאלית לכבידתית הוא לא מקרי

 

 

 

הרומנים הנפוליטנים של היסטוריה ופילוסופיה של המדע

בעוד עשרה ימים ב-16 ליוני יתקיים הכנס השנתי של האגודה להיסטוריה ופילוסופיה של המדע במכון ון ליר. אין חדש תחת השמש. אותם אנשים יהיו שם וינהלו את הפאנלים. פרופ’ ימימה בן-מנחם שדברתי עליה בפוסט הקודם תנהל פאנל גם בכנס הזה ותככב בעוד שני כנסים נוספים בפילוסופיה של המדע שאורלי שנקר ארגנה עבורה במרכז אדלשטיין. בקיצור, כל פעם כאשר אני מקבלת הודעה על הכנס השנתי של האגודה זה מזכיר לי את הטלנובלה או הרומנים הנפוליטנים של היסטוריה ופילוסופיה של המדע

אילו המנחה שלי פרופ’ מרה בלר הייתה חיה היום היא לבטח הייתה כבר מוציאה לאור את הספר השני שלה. ואכן ימימה הוציאה לאור את הספר השני שלה בדיוק לפני שנה. כאשר מרה הייתה עוד בחיים היא הכירה לי את חברתה הטובה, שנקרא לה כאן לצורכי זיהוי “לה-מיקה ג’נייאל’ה”. השאלתי את השם מאלנה פֶרַנְטֶה. אמנם לא בדיוק מדובר בחברה גאונה, אבל הסיפורים שאני אספר לכם כאן הם כאילו לקוחים מהרומנים הנפוליטאנים של פֶרַנְטֶה. אז נקצר את שמה ל-“לה-מיקה”. כולם הכירו אותה. היא דמות צבעונית למדי, דוקטורית שחיה הרבה מאוד שנים בארה”ב. אחרי מותה של מרה, היא עברה להיות חברתה הטובה של ימימה. היא הייתה מגיעה להעביר הרצאות חד-פעמיות בכנס השנתי של האגודה להיסטוריה ופילוסופיה של המדע ובאוניברסיטה העברית ומתארחת בביתה של ימימה בן-מנחם

בקשר לימימה. לפני כמה ימים דפדפתי בספר החדש של ימימה בגוגל בוקס. בפרק 4, בעמוד 90 ראיתי ראש פרק: “1. הגישה של שרדינגר” ובעמוד 94 ראיתי את ראש הפרק השני: “2. הגישה של פיטובסקי”. כלומר

2. Pitowsky’s Approach

3

 עמוד 94, הספר של ימימה

פרופ’ איתמר פיטובסקי ז”ל היה חוקר מאוד טוב ובאמת מוכשר מאוד. הוא נפטר כמעט בגיל 60 מסרטן באותו הגיל שבו נפטרה מרה בלר מאותה מחלה. נורא טראגי. אבל עם כל הכבוד, להציב את איתמר פיטובסקי באותה דרגה של ארווין שרדינגר זה לא רק מוגזם אלא אפילו מגוחך. שרדינגר היה מדען ענק ואחד מהאבות המייסדים של מכניקת הקוונטים וזוכה פרס נובל לשנת 1933. פיטובסקי כתב על שרדינגר ופיסיקאים גדולים אחרים שעסקו בקוונטים כי הוא היה פילוסוף של המדע. אז כאשר קוראים את ראש הפרק “2. הגישה של פיטובסקי”, ישר קופצת השאלה: האם ימימה הייתה מאוהבת בו? אני מרגישה רגשי אשמה כאשר עוברת במוחי המחשבה הזו. אבל יש משהו בראש הפרק הזה שעורר אצלי את התהייה הזו. אני לא יכולה לענות לכם על השאלה כי אני לא הייתי דוקטורנטית שלה וגם לא של פיטובסקי 

אחרי שמרה נפטרה, אני הייתי שקועה עד צוואר בצרות. ואז כמו אמא תרזה המושיעה, חברתה הטובה של מרה, שלצורך הפוסט הזה כאמור קראתי לה “לה-מיקה”, הופיעה בתור המומחית הבינלאומית לענייני אקדמיה. אני הייתי תמימה ולא הבנתי כלום בענייני אקדמיה. היא התחילה “לייעץ” לי מה לעשות בנוגע למצב העגום והמסובך אליו נקלעתי. מאוחר יותר הבנתי לאיזה בור וקופת שרצים נפלתי. היא הייתה מגיעה להתארח בביתה של ימימה, יושבת אצלה במטבח ומדברת איתה ואחר כך נפגשת איתי בבית קפה בתל אביב ומספרת לי את תוכן השיחות ואני הייתי מגיבה ואל תתפלאו אם זה לא פעל דו-סיטרי

 יום אחד היה לי ראיון עבודה במכון דוידסון. “לה-מיקה” שלחה לדוקטורית שראיינה אותי מכתב המלצה. במכתב המלצה היה כתוב: “הכרתי את גלי דרך המנחה שלה מרה, כאשר אני נתתי כמה הרצאות אורח באוניברסיטה”… והיא סיפרה על מרה שקבלה פרס על מאמר, על מרה שפרסמה ספר, שפרסמה מאמר בכרך ש”לה-מיקה” ערכה, שמרה כתבה ו”לה-מיקה” ערכה וכולי. הייתה לקורא הרגשה שמכתב ההמלצה הוא על “לה-מיקה” ולא עלי. ואז היא כתבה בקצרה שמותה של מרה הוא אבדה גדולה. אבל הנחמה היא בסטודנטים שאותם היא הכשירה, כמו גלי. “לה-מיקה” הפליגה במכתב בשבחים על מרה תוך שהיא מציינת את האינטראקציה של עצמה עם מרה. אחר כך “לה-מיקה” ספרה איך היא נתנה הרצאות במחלקה להוראת המדעים באוניברסיטה העברית והיא לכן יכולה להעיד שהיסטוריה של המדע חשובה להוראת המדעים. זה כמובן רלוונטי לראיון העבודה במכון דוידסון שמתמחה בהוראת המדעים, אבל זו המלצה על הכישורים של “לה-מיקה” ולא על הכישורים שלי

ופתאום לא נשאר כבר מקום במכתב ההמלצה לדבר עלי ועל הכישורים שלי! מה עושים? במשפט אחד “לה-מיקה” ציינה בקצרה את הקשר שלי עם פרופ’ ג’ון סטצ’ל ואת זה שהוא תרם מאמר לכרך שאותו היא ערכה. ואז היא כתבה את הדבר הבא: “לבסוף, אני רוצה להוסיף שאת כל לימודי הדוקטורט והפוסט דוקטורט שלה, כמו גם את המלגה שלה בתור חוקרת צעירה, גלי השיגה תחת תנאים מאוד קשים של היותה אם חד-הורית לשני ילדים קטנים. אני מכירה מעט קולגות שהשיגו כל כך הרבה תחת אילוצים חברתיים ומגדריים כאלה. אם את (ואני) נדהמות מזה שהיא מעט חסרת סבלנות, אז יש לה בהחלט סיבה טובה להיות כזו”. כלומר, אימהות חד-הוריות הן חסרות סבלנות ונשים נשואות הן רגועות וסבלניות

בראיון, הדוקטורית שראיינה אותי במכון דוידסון אמרה לי בקול חשדני: “קבלתי מכתב המלצה עליך מארה”ב”… אז אני לא יודעת האם לצחוק או לבכות. במקרה שלי זה לבכות

“The university doesn’t free women but completes their repression”.

אלנה פֶרַנְטֶה, הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו

Posted in Uncategorized | 1 Reply

מאמציו של פרופ’ סם שוובר לסדר לי שיוך מוסדי

תרגום של הפוסט שפרסמתי כאן בבלוג אתמול באנגלית

מרכז אדלשטיין להיסטוריה ופילוסופיה של המדע מארח כנס לזיכרו של פרופ’ סם שוובר בין ה-5 ל-6 ליוני, 2019

פיינמן

פרופ’ שוובר היה אדם במיוחד נחמד ונעים ומדען מהשורה הראשונה. אני הכרתי אותו הרבה שנים. ב-2008 הוא פרסם ספר נהדר על איינשטיין תחת הכותרת איינשטיין ואופנהיימר, המשמעות של הגאון. חלקים גדולים בספר עוסקים באינטראקציה שבין איינשטיין ואופנהיימר תוך ששוובר משווה ביניהם. הם נפגשו לראשונה ב-1932 כאשר איינשטיין ביקר בקלטק (עמוד 265). היו להם “גישות ועמדות שונות בתכלית בנוגע להימנעות ממלחמה ולבקרה על הנשק הגרעיני” (עמוד 70). בסתיו 1947 אופנהיימר הפך למנהל של המכון ללימודים מתקדמים בפרינסטון ופרופסור לפיסיקה שם, הוא ואיינשטיין הפכו לקולגות (עמוד 271). “לאיינשטיין ואופנהיימר היו דעות חלוקות בכל שנוגע לאיחוד [תורת איחוד שדות] … הם היו מחויבים למטפיזיקה שונה” (עמוד 253). מעל לכל, הספר עוסק בשלום ומניעתה של מלחמה גרעינית

פרופ’ ימימה בן-מנחם מפילוסופיה של המדע באוניברסיטה העברית היא אחת הדוברות ב”כנס המיוחד לזכרו של סם שוובר”. להלן אביא לכם את הסיפור כיצד לפני כמעט עשר שנים פרופ’ סם שוובר ניסה לחפש דרך לשכנע אותה לסדר לי שיוך, או לאוניברסיטה העברית בירושלים או למכון ון ליר

הכל החל כאשר ביוני 2009, בדיוק לפני עשר שנים, מוזיאון המדע בירושלים אירח את הכנס השנתי של האגודה להיסטוריה ופילוסופיה של המדע. באתי לכנס ואז חוויתי את הפחד מספר אחד של כל אחד שנמצא באקדמיה

זו הייתה שעת צהריים וכל החוקרים שעבדו בתחום בארץ ישבו יחד בחדר צפוף במוזיאון למדע בירושלים ודנו בהווה ובעתיד של ההיסטוריה והפילוסופיה של המדע. הדיון התרחש במעגל גדול כאשר פרופסורים בכירים ישבו במרכז החדר והביעו את דעתם. האספסוף (כלומר, הדוקטורים הזוטרים והסטודנטים) ישבו במעגל הגדול והקשיבו

כולם תפשו את מקומם והדובר הראשון, פרופ’ מנחם פיש מאוניברסיטת תל אביב הדגיש את החשיבות של התחום. אחריו דברו עוד שני פרופסורים בקצרה, כאשר הם מציינים שהיסטוריה ופילוסופיה של המדע עלולה לחוות זמנים קשים ואז הדוברת הרביעית הייתה פרופ’ ימימה בן-מנחם. היא התחילה לדבר. היא ישבה על כסא במרכז החדר וכולם הביטו עליה והיא התנהגה כמו נסיכה מתנשאת כי היה לה תפקיד גבוה. ואז פתאום היא התחילה להיטפל אלי והיא דברה נגד המחקר שלי. היא הרגישה שמותר לה לעשות את זה והיא לא חשבה שיש משהו לא בסדר עם זה. זו הייתה חוסר רגישות מחולטת. היא ידעה שבאותו הרגע האמינות שלי תיפגע כי היא פרופסור בכירה. למרות זאת, היא החליטה לפתוח כנגדי במסע הכפשות ונראה שהמטרה קדשה את האמצעים

כל המומחים בתחום ישבו לגמרי בשקט והקשיבו למוצא פיה. באותם רגעים היא קבלה את מירב תשומת הלב. היא דברה בשטף והחלה לומר שהנטייה שלה היא לפילוסופיה ולתרבות, אבל ישנו תחום נוסף היסטוריה של המדע. הוא אמנם לגיטימי, אבל הוא לא הנטייה שלה. ואז היא לעגה לי: “הנטייה שלי היא לא היסטוריה של אדם אחד, כמו למשל, מה שגלינה עושה עם איינשטיין, ביוגרפיה של אדם אחד”. וחשבתי לעצמי, או ואווי, סיימת כבר? לא יכולתי להפציר בה: די כבר! באקדמיה, סותמים לדוקטורים הזוטרים את הפה. לכן מאוד חששתי. אף אחד שם לא עזר לי ולא ניחם אותי

היא המשיכה לומר: “גלינה עוסקת באיינשטיין בצורה לא מדעית”, ואז היא סיימה בפתאומיות את ההערות שלה באומרה שאני עוסקת באיינשטיין אבל לא במדע שלו. לומר את זה זו התגלמות הרשע כי עובדתית זה לא נכון. נפלתי טרף להאשמות שווא. אנשים הקשיבו וקיבלו את מה שהיא פיברקה להם. הערך העצמי שלי היה ברצפה, והרגשתי שאין לי עתיד בתחום בישראל

מאוחר יותר, שמעתי את המשפטים האלה (“לא הנטייה שלי מה שגלינה עושה עם איינשטיין, ביוגרפיה של אדם אחד”, “גלינה עוסקת באיינשטיין בצורה לא-מדעית”, “גלינה עוסקת באיינשטיין אבל לא במדע שלו”) מהדהדים בראש שלי כאילו הם נאמרים על ידה וגם על ידי פרופסורים בכירים אחרים בתחום

ניסיתי למזער את הנזק ורעשי תלונותיי נשמעו במהלך השנים בקול רם וברור. בדיעבד, הייתי כל כך נאיבית ופתיה. פרופסורים בכירים חושבים שדוקטורים זוטרים הם לגמרי בכיס הקטן שלהם והם חושבים שמותר להם הכל. היא עשתה את הדבר הנורא ביותר שפרופסור בכיר יכול לעשות לזוטר שמנסה לשרוד בשוק עבודה אקדמי שאין בו שום ביטחון. אני באמת הרגשתי שהסיכוי האחרון שלי למצוא משרה חמק מהידיים שלי

אריה2

בדיוק שנה אחר כך, ב-2010 פגשתי את פרופ’ סם שוובר מאוניברסיטת ברנדיס, בוסטון (וגם פרופסור אורח באוניברסיטה העברית בירושלים) בכנס השנתי הבא של האגודה להיסטוריה ופילוסופיה של המדע. בעודי מדברת איתו, הוא הציע שאבקש מפרופ’ בן מנחם שיוך עבורי, או באוניברסיטה העברית או במכון ון ליר בירושלים. הוא אמר לי: “היא מאוד מקושרת באוניברסיטה העברית בירושלים ואני בטוח לגמרי שהיא תעשה זאת למענך”. והוא עמד שם במסדרון הארוך במוזיאון, עם רעמת השיער הלבנה שלו והמבט הנחמד, והוא המשיך לומר לי את זה שוב ושוב: תבקשי ממנה, אני בטוח שהיא תעשה זאת למענך, זה רעיון טוב, וכולי. הוא באמת ובתמים ניסה לעזור לי

נתתי לה עוד הזדמנות והוצאתי לי מהראש כל מחשבה שלילית. עשיתי זאת רק למקרה שבשנה הקודמת היא אולי פלטה כמה מילים עלי שיתכן שהיא מתחרטת עליהן עכשיו. ב-13 ליוני, 2010, כתבתי לה מייל ואמרתי לה על ההצעה של פרופ’ שוובר. יתכן שפרופ’ שוובר כבר דיבר איתה על כך מיקודם בכנס. בכל אופן, ב-14 ליוני, 2010, היא ענתה לי: “אני אביא את בקשתך לוועדה ואודיע לך”. נחשו מה קרה? שום דבר לא קרה. אף פעם לא קבלתי שום דבר מירושלים

ימימה

How ten years ago Prof. Schweber tried to arrange an affiliation for me. 

The Edelstein center for the history and philosophy of science will host between 5th and 6th of  June, 2019 a “Special Conference in Memory of Prof. Sam Schweber”.

פיינמן

Prof. Schweber was an extremely nice person and a top-notch scientist. I knew him for many years. In 2008 he published a wonderful book on Einstein: Einstein and Oppenheimer, The Meaning of Genius The larger portion of the book discusses the Einstein-Oppenheimer interaction by comparing Einstein with Oppenheimer (they first met in 1932 when Einstein visited Caltech, p. 265): They had “fundamentally different approaches and positions regarding the avoidance of war and the control of atomic energy” (p. 70).  In the fall of 1947 Oppenheimer became the director of the Institute for Advanced Study and a professor of physics there, he and Einstein became colleagues (p. 271). “Einstein and Oppenheimer had differing views regarding unification [unified field theory] … they were committed to different metaphysis” (p. 253)Above all, the book discusses peace and prevention of nuclear war.

Prof. Yemima Ben-Menahem from the Hebrew University in Jerusalem is one of the speakers in the “Special Conference in Memory of Prof. Sam Schweber”. Here is the story of how almost ten years ago Prof. Schweber tried to seek a way to convince her to arrange an affiliation for me with either the Hebrew University in Jerusalem or the Van Leer Institute in Jerusalem.  

It all started when in June 2009, exactly ten years ago, the science museum hosted the annual conference of the society for history and philosophy of science. I came to the conference and I was going to live the number one fear that people in academia may have.

It was noon and all scholars working in the field in Israel were sitting together in a crowded room at the museum of science in Jerusalem, Israel and were discussing the present and future of history and philosophy of science. The conversation was going in a big circle when senior professors were sitting in the middle of the room and advocating their own opinion. The hoi polloi (i.e. junior PhDs and students) were sitting in the big circle and were listening.

Everybody began taking seats. The first speaker, a professor from Tel-Aviv University highlighted the importance of the field, after which two other professors spoke briefly, noting that history and philosophy of science might be going through a rough patch. Subsequently, the fourth speaker, Prof. Yemima Ben-Menahem started to talk. She sat on a chair in the middle of the room. Everybody looked at her and she behaved like a high and mighty princess (she holds a very high position). Then suddenly she started picking on me and she spoke against my research. She felt entitled to do so and didn’t think there was anything wrong with it. That was a complete lack of empathy. She knew that at that very moment I was going to be discredited because she is a senior professor. Juniors cannot give simple answers to explain away what senior professors say about them. Nonetheless, she decided to launch a smear campaign against me and it seemed that the means were justified by the end.

All the experts in the field were sitting and listening to what she had to say. Yes, nobody paid her more attention than at those several minutes. And everybody else was completely silent and was listening to her. She was eloquent and began to say that her bias is philosophy and culture, but there is another field history of science. It is legitimate though, but it is not her bias. She quipped: “my bias is not a history of one person, for instance, what Galina is doing with Einstein, a biography of one person”. And I thought to myself, oh dear, are you through now? I couldn’t implore her: enough! In academia, there is a gag put on juniors mouth. I thus became very apprehensive. Nobody was there to help me or console me.

And so, she went on to say: “Galina deals with Einstein in a non-scientific manner”, and then she abruptly closed her comments by saying that I am dealing with Einstein but not with his science. Saying this was the embodiment of evil because she did not stick with the facts. I have fallen prey to a false accusation. People listened and accepted the stuff she was manufacturing. My self-worth was on the floor, and I felt there was no future for me in the field in Israel.

Later, I would hear those sentences (“not my bias what Galina is doing with Einstein, a biography of one person”, “Galina deals with Einstein in a non-scientific manner”, “Galina deals with Einstein but not with his science”, against Galina… Einstein… against Galina… Einstein) reverberating in my head as if they had been spoken by her and also by other senior professors in the field.

I have tried to minimize the damage and my rumblings and complaints through the years have been loud and unmistakable. In retrospect, I have been so naïve and gullible. Senior professors think junior PhDs are wholly in their pocket and they allow themselves everything they want. She has done the worst thing a senior professor could do to a junior trying to survive in a precarious job market. I really felt that my last chance for finding a job was slipping away.

A year later, in 2010 I met Prof. Sam Schweber from Brandies University, Boston (and a visiting professor at the Hebrew University in Jerusalem) in the next June annual conference of the society for history and philosophy of science. While chit-chatting he suggested I would ask Prof. Ben-Menahem to arrange an affiliation for me with either the Hebrew University in Jerusalem or the Van Leer Institute. He told me: “she is very well connected at the Hebrew University in Jerusalem and I am definitely sure that she will do that for you”. And he was standing there in the long hall of the museum, with his mane of white hair and kindly expression, and he kept telling me this again and again: ask her, she is well-connected, I am sure that she will do this for you, it’s a good idea, etc. He sincerely tried to help me.

I have given her another chance and cleared my head of any negative thoughts. I did it just in case the year before, she had blurted out a couple of words on me she might have come to regret. On June 13, 2010, I approached her by email and told her about Prof. Schweber’s suggestion. Prof. Schweber might have already spoken to her about this at the conference. On June 14, 2010, she replied: “I will bring your request to the committee and let you know”. Lo and behold – nothing happened. I never got any affiliation and anything from Jerusalem!

I have worked myself into the ground to publish scholarly papers and three books. As you all know, the tortoise said to the hare, “slow and steady wins the race”. But in history and philosophy of science, the only thing that matters is God’s grace.

 

Traversable ER = EPR wormholes are possible

In 2013 Juan Maldacena and Leonard Susskind demonstrated that the Einstein Rosen bridge between two black holes is created by EPR-like correlations between the microstates of the two black holes. They called this the ER = EPR relation, a geometry–entanglement relationship: entangled particles are connected by a Schwarzschild wormhole. In other words, the ER bridge is a special kind of EPR correlation. Maldacena and Susskind’s conjecture was that these two concepts, ER and EPR, are related by more than a common publication date 1935. If any two particles are connected by entanglement, the physicists suggested, then they are effectively joined by a wormhole. And vice versa: the connection that physicists call a wormhole is equivalent to entanglement. They are different ways of describing the same underlying reality.
Maldacena and Susskind explain that one cannot use EPR correlations to send information faster than the speed of light. Similarly, Einstein Rosen bridges do not allow us to send a signal from one asymptotic region to the other, at least when suitable positive energy conditions are obeyed. This is sometimes stated as saying that (Schwarzschild) Lorentzian wormholes are not traversable.
In 2017, however, Ping Gao, Daniel Louis Jafferis, and Aron C. Wall showed that the ER = EPR allows the Einstein-Rosen bridge to be traversable. This finding comes with implications for the black hole information paradox (of Stephen Hawking) and black hole interiors because hypothetically, an observer can enter a Schwarzschild black hole and then escape to tell about what they have seen. This suggests that black hole interiors really exist and that what goes in must come out and we can learn about the information that falls inside black holes.
Consider a light signal, traveling through the throat of the wormhole. In 1962, Robert Fuller and John Archibald Wheeler were troubled by the apparent possibility that a test particle, or a photon, could pass from one point in space to another point in space, distanced perhaps extremely far away, in a negligible interval of time. Such rapid communication of a particle or a photon, passing through an Einstein-Rosen bridge violates elementary principles of relativity and causality, according to which a light signal cannot exceed the speed of light.
Wheeler and Fuller, however, showed that relativity and causality, despite first expectations, are not violated. It is perfectly possible to write down a mathematical expression for the metric of a space-time which has simple Schwarzschild wormhole geometry. However, when we deal with the passage of light by the “long way” from one wormhole mouth to the other, both on the same space, the throat becomes dynamically unstable and the Einstein-Rosen bridge is non-traversable (see figure, middle).

Wormhole
What would cause an Einstein-Rosen bridge to be traversable? Recall that according to the ER = EPR, an Einstein Rosen bridge between two black holes is created by EPR-like correlations between the microstates of the two black holes. In 2017 scholars found that if one extends the ER = EPR conjecture by equating, not a Schwarzschild wormhole between two black holes and a pair of entangled particles, but a Schwarzschild wormhole and a situation which is somewhat analogous to what occurs in quantum teleportation (between the two sides of the wormhole), then the Einstein-Rosen bridge becomes traversable.
Entanglement alone cannot be used to transmit information and we need quantum teleportation because the qubit is actually transmitted through the wormhole say Gao, Jafferis and Wall: “Suppose Alice and Bob share a maximally entangled pair of qubits, A and B. Alice can then transmit [teleport] the qubit Q to Bob by sending only the classical output of a measurement on the Q-A system. Depending on which of the 4 possible results are obtained, Bob will perform a given unitary operation on the qubit B, which is guaranteed to turn it into the state Q”. But: “Of course in the limit that Alice’s measurement is essentially instantaneous and classical, the traversable window will be very small … — just enough to let the single qubit Q pass through. Therefore, we propose that the gravitational dual description of quantum teleportation understood as a dynamical process is that the qubit passes through the ER=EPR wormhole of the entangled pair, A and B, which has been rendered traversable by the required interaction”.
Next, say Alice throws qubit Q into black hole A. She then measures a particle of its Hawking radiation, a, and transmits the result of the measurement through the external universe to Bob, who can use this knowledge to operate on b, a Hawking particle coming out of black hole B. Bob’s operation reconstructs Q, which appears to pop out of B, a perfect match for the particle that fell into A. The new traversable ER = EPR wormhole allows information to be recovered from black holes. Thus, Gao, Jafferis and Wall write regarding the black hole information paradox:
“Another possible interpretation of our result is to relate it to the recovery of information … [from evaporating black holes]. Assuming that black hole evaporation is unitary, it is in principle possible to eventually recover a qubit which falls into a black hole, from a quantum computation acting on the Hawking radiation. Assuming that you have access to an auxiliary system maximally entangled with the black hole, and that the black hole is an efficient scrambler of information, it turns out that you only need a small (order unity) additional quantity of Hawking radiation to reconstruct the qubit. In our system, the qubit may be identified with the system that falls into the black hole from the left and gets scrambled, the auxiliary entangled system is … on the right, and the boundary interaction somehow triggers the appropriate quantum computation to make the qubit reappear again, after a time of order the scrambling time”. …
Thus, the Gao, Jafferis, Wall ER = EPR wormhole idea seems to extend to the so-called real world as long as two black holes are causally connected and coupled in the right way. If you allow the Hawking radiation from one of the black holes to fall into the other, the two black holes become entangled, and the quantum information that falls into one can exit the other. Thus, Gao, Jafferis and Wall conclude:
“Our example thus provides a way to operationally verify a salient feature of ER=EPR that observers from opposite sides of an entangled pair of systems may meet in the connected interior. … What we found is that if, after the observers jump into their respective black holes, a … coupling is activated, then the Einstein-Rosen [bridge] can be rendered traversable, and the meeting inside may be seen from the boundary. This seems to suggest that the ER=EPR wormhole connection was physically ‘real'”.
Finally the ER = EPR wormhole does not require energy-matter that violates the average null energy condition; the negative energy matter in the ER = EPR configuration is similar to the Casimir effect, and any infinite null geodesic which makes it through the ER = EPR wormhole must be chronal, i.e. the ER = EPR wormhole does not violate Hawking’s chronology protection conjecture. In addition, the ER = EPR wormhole does not violate the generalized second law of thermodynamics.
Therefore, the ER = EPR wormhole is not a configuration with closed time-like curves and it, therefore, does not permit one to travel faster than light over long distances through space; in other words, it cannot serve as a time machine and thus does not violate causality.

 

For further details:

Ping Gao, Daniel Louis Jafferis, Aron C. Wall (2017). Traversable Wormholes via a Double Trace Deformation.

Natalie Wolchover, Newfound Wormhole Allows Information to Escape Black Holes