אלברט אינשטיין יוצא נגד הטייקונים בשנת 1949

במאי 1949 אינשטיין פרסם את המאמר “מדוע סוציאליזם?” בגיליון הראשון של כתב העת:

Monthly Review, an Independent Socialist Magazine 1. להלן קטעים מהמאמר.

האם מומלץ לאדם שאינו מומחה בכלכלה ובתחום החברתי להביע את דעותיו בנושא הסוציאליזם? אני מאמין מכמה סיבות שכן. […]

לדעתי האנרכיה הכלכלית כפי שהיא קיימת היום בחברה היא המקור האמיתי לרוע. אנו עדים לקהילה עצומה של יצרנים שחבריה חותרים ללא הרף לגזול זה מזה את פירות העבודה הקולקטיבית שלהם – ולא בכוח, אלא בדרך כלל על ידי כניעה נאמנה ובעזרת כינון של כללים שנקבעו בצורת חוקים. במובן זה, חשוב להבין שאמצעי היצור – כלומר, יכולת היצור הכוללת הדרושה ליצור מוצרי צריכה וגם ההון היצרני – יכולים להיות, וברוב המקרים הם אכן בבעלות הפרטית של אנשים יחידים.

[…]

ההון הפרטי נוטה להתרכז בידי כמה ידיים מועטות, חלק מזה כתוצאה מהתחרות בין בעלי ההון, ומקצת בגלל שההתפתחות הטכנולוגית וחלוקת העבודה ההולכת וגדלה מעודדים את ההיווצרות של מנגנוני יצור גדולים על פני המנגנונים הקטנים יותר. התוצאה מההתפתחויות האלה היא אוליגרכיה של ההון הפרטי וכוח עצום, שאפילו חברה פוליטית מאורגנת בצורה דמוקרטית אינה יכולה לבדוק אותו בצורה אפקטיבית. הדבר ניכר כאשר המשתתפים בגופים המחוקקים חברים במפלגות פוליטיות; הן לרוב ממומנות על ידי או לחילופין מושפעות מבעלי ההון הפרטי [הטייקונים], שמכל הבחינות המעשיות מפרידים את ציבור הבוחרים מבית המחוקקים. התוצאה היא שנציגי העם אינם מייצגים מספיק את האינטרסים של הסקטורים המקופחים באוכלוסייה. מלבד זאת, בתנאי קיום אלה, זה בלתי נמנע שבעלי ההון הפרטי ישלטו, ישירות או בעקיפין, במקורות המידע העיקריים (העיתונות, הרדיו, מערכת החינוך). זה לכן מקשה ביותר על היחיד, ואכן במרבית המקרים הוא כמעט ולא יכול לעצב לו דעה אובייקטיבית משלו ולהשתמש בתבונה בזכויותיו הפוליטיות.

המצב הנפוץ בכלכלה שמבוססת על בעלי הון פרטי היא לכן מאופיינת על ידי שני עקרונות: ראשית, אמצעי היצור (ההון) הם רכוש פרטי והבעלים שולטים בהם כראות עינם. שנית, חוזה העבודה הוא חופשי. כמובן, שחברה שהיא קפיטליסטית טהורה כזו אינה קיימת בשום מקום. […] אבל באופן כללי, הכלכלה של היום אינה שונה בהרבה מהקפיטליזם ה”טהור”.

היצור נעשה בשביל הרווח ולא למטרת הביקוש. אין ערובה שכל אלה המסוגלים ורוצים לעבוד תמיד יהיו בעמדה שהם ימצאו עבודה. כמעט תמיד קיים “צבא של מובטלים”. העובד תמיד חושש שיאבד את משרתו. המובטל והעובד שמקבל שכר נמוך לא מועילים למשק, ולכן היצור של מוצרי צריכה עבורם הוא מוגבל, וכתוצאה ישנה מצוקה. הקדמה הטכנולוגית לעתים קרובות גורמת לגידול באבטלה במקום שהיא תקל בעומס העבודה של כולם. מניע הרווח בצירוף עם התחרות בין בעלי ההון הם שאחראים לאי היציבות בשימוש ובניצול של ההון, וזה מוביל לשפל חוזר ונשנה בתדירות רבה יותר. תחרות חסרת רסן מובילה לבזבוז עצום בכוח העבודה, ולניוון החברתי שהזכרתי קודם.

[…]

אני משוכנע שישנה רק דרך אחת לחסל את הרעות החמורות האלה, דהיינו באמצעות ההנהגה של כלכלה סוציאליסטית, שתבוא יחד עם מערכת חינוך המושתתת על מטרות חברתיות. בכלכלה כזו, אמצעי העבודה יהיו רכוש החברה עצמה והיא תשתמש בהם בצורה מתוכננת. כלכלה מתוכננת, שתתאים את יצור הסחורות לביקוש של החברה, תחלק את העבודה שיש לבצע בין כל האנשים שמסוגלים לעבוד ותבטיח מחיה לכל גבר, אישה וילד. בנוסף לקידום יכולותיו האישיות של היחיד, מערכת החינוך תפתח בו את חוש האחריות לשירות לזולת, במקום האדרת העצמה וההצלחה שקיימים בחברה הנוכחית שלנו.

 

Advertisements