מלחמתו של אלן דרשוביץ’ בדו”ח של ריצ’רד גולדסטון

 

הארץ פרסם היום שריצ’רד גולדסטון חוזר בו מהדו”ח שפרסם. רגע, רגע… האם זו טעות, או שמא אלן דרשוביץ שכנע את השופט גולדסטון?

הבה נשוב לטענות של אלן דרשוביץ נגד רי’צרד גולדסטון ונראה על מה הויכוח בין דרשוביץ לגולדסטון. ישראל כרגיל במרכז הבמה העולמית.

 

המתקפה הראשונה של דרשוביץ: לא קראתם את הדו”ח כולו

 

אלן דרשוביץ’ תמיד אמר שאם תקראו מהתחלה ועד הסוף את דו”ח גולדסטון ובייחוד בהקשר שבו הוא נכתב, תגלו שהוא הרבה יותר גרוע ממה שמרבית המלעיזים וגם התומכים בו מאמינים לגבי הדו”ח. הדו”ח הרבה יותר מאשים את ישראל והרבה פחות מאוזן בביקורת שלו כנגד החמאס. הדו”ח הרבה פחות הוגן בהערכתו את העדויות ופחות אחראי במסקנות שאותן הוא גוזר. הדו”ח מוטה יותר כנגד העדים הישראלים מאשר כנגד אלה הפלשתינים והרבה יותר מוכן לגזור מסקנות שליליות מכוונות מההתנהגות וההכרזות הישראליות מאשר מההתנהגות וההכרזות הדומות מהצד הפלשתיני. הדו”ח גרוע יותר מכל דו”ח שהוכן קודם לכן על ידי סוכנות כלשהי של האו”ם או קבוצה של זכויות אדם.

דרשוביץ טוען שמרבית הביקורת וההערכה שלה זכה הדו”ח התבססו על הפרסום הרב בגלל המסקנות השנויות במחלוקת, ולא בגלל המתודולוגיה של הדו”ח, או האנליזה שלו וממצאיו הממשיים. למעשה המתודולוגיה של הדו”ח היא שטחית ולוקה בחסר הן מבחינה משפטית והן מבחינת עומק המחקר.

ההצהרה היחידה של ריצ’רד גולדסטון, שעמה דרשוביץ מסכים היא, שמרבית המבקרים החריפים של הדו”ח ככל הנראה לא קראו את הדו”ח בכללותו. אולם זה גם נכון, סבור דרשוביץ, למרות שהוא לא שמע את מחברו אומר זאת, שמרבית המגוננים הקולניים ביותר על הדו”ח, גם כן לא קראו את הדו”ח. לכן אין זה מפתיע כלל שכל כך מעט מתומכי ומבקרי הדו”ח דפדפו בטקסט הדו”ח העבה, שגם חוזר על עצמו שוב ושוב.

הגרסה שדרשוביץ קרא מכילה 553 עמודים + נספחים. ותוסיפו לזה 1223 הערות שוליים, אבל אם כבר מדברים על כתיבה אקדמית, אז קביעות ביקורתיות רבות בדו”ח לא מופנות היטב להערות שוליים. הדו”ח לא כתוב היטב, ניכר שהוא נכתב כטיוטא על ידי כמה אנשים, מבלי שיעבור על כולו עורך טוב. לכן יש בדו”ח חוסר עקביות, מצטטים כלאחר יד ברי-סמכא ובקיצור הדו”ח לא ערוך ולא כתוב בצורה מקצועית גרידא, טוען דרשוביץ.  

ישנם מאמצים מטעם תומכי הדו”ח לשכנע ממשלות, תובעים, ארגונים לא ממשלתיים, קבוצות דתיות וכל מי שנחשב לבעל השפעה לחתום על הדו”ח. כל זאת כדי לתת לדו”ח את הגושפנקא והאמינות שחסרים לו. אולם תומכים אלו לא קראו את הדו”ח במלואו, ויותר מזה, גם לא קראו ביקורות מקצועיות על הדו”ח של גולדסטון ומנגד, גם לא קראו הגנות על הדו”ח.

 

המתקפה השנייה של דרשוביץ: שתי מסקנות בעייתיות בדו”ח של גולדסטון

 

דרשוביץ – לטענתו – מציג ביקורת על דו”ח גולדסטון לאחר שקרא את כולו וכל מלה בדו”ח. הביקורת שלו מתמקדת בשתי מסקנות מרכזיות אליהן הגיע גולדסטון בדו”ח:

1)     המטרה האמיתית של מבצע עופרת יצוקה הייתה לא להגן על אזרחי ישראל מהטילים של חמאס. זאת כאשר שמונת אלפים טילים כאלה פגעו בישראל במשך תשע שנים. דו”ח גולדסטון קובע להפך, ישראל השתמשה במתקפת הטילים של החמאס על אזרחיה כאמתלה, כתירוץ וכיסוי למטרה האמיתית של המבצע, שהייתה לפגוע עד מוות באזרחים פלשתינים תמימים – ילדים, נשים וזקנים. על המטרה הפושעת הזו החליטו במפורש הדרגים הגבוהים ביותר של הממשלה והצבא הישראליים. מטרה זו מייצגת פשע מלחמה מכוון במזיד. הדו”ח מצא שאישומים אלה “מבוססים בתוקף על עובדות” ו”לא” היה לו “ספק” בנכונותן.

2)     לעומת זאת, חמאס נמצא לא אשם בשימוש באוכלוסיה אזרחית כמגן אנושי בכוונה ובמזיד. הדו”ח “לא” מצא כל “עדות” לכך שלוחמי חמאס “עסקו בלוחמה תחת מסווה אזרחי”, ו-“שום עדות” לכך ש”כוחות לוחמים פלשתיניים התערבבו באוכלוסיה אזרחית בכוונה להסוות את עצמם מהתקפה”. בנוסף, הדו”ח לא מצא שום תמיכה לטענה שמסגדים שמשו כדי לאחסן נשק.

דרשוביץ מביא סימוכין לכך שהעדויות המוצקות באופן נחרץ מוכיחות כי ההפך הוא הנכון:

1)     לישראל לא הייתה מדיניות לצלוף באזרחים תמימים עד מוות. אכן צה”ל התקדם במבצע כדי להקטין עד מינימום את מספר הנפגעים.

2)     לחמאס כן הייתה מדיניות מכוונת לפיה לוחמיו התלבשו בבגדים אזרחיים. הם ירו את הטילים שלהם מאזורים אזרחיים צפופים, השתמשו באזרחים כמגנים אנושיים והם אחסנו אמצעי לחימה ונשק במסגדים. 

המתקפה השלישית של דרשוביץ: חברי משלחת צוות הבדיקה של הדו”ח הם אנטי ישראליים

הדבר שהוא אפילו יותר מדהים מהמסקנות השגויות של דו”ח גולדסטון, מראה דרשוביץ, היא המתודולוגיה הסוטה המכוונת של הדו”ח: במיוחד האופן שבו הדו”ח משתמש ומעריך עדויות בצורה מאוד שונה – תלוי האם הן תומכות בצד של החמאס או בזה הישראלי. 

ההטיה של העדויות בדו”ח נגד ישראל אינה מפליאה, זאת אם מביטים מי הם חברי משלחת צוות הבדיקה שעומדים מאחורי הדו”ח, ואם בוחנים את ההכרזות שהם ביצעו בעת שאספו עדויות, עבדו על החומר לפני, במהלך ואחרי העבודה על הדו”ח הסופי. חלק מהחברים הגיעו עם דעות קדומות על הסכסוך הישראלי-פלשתיני לפני העבודה על הדו”ח. למשל, אחת מהחברות, בטרם המינוי, הכריזה ש”האירועים ברצועת עזה זעזעו אותה לחלוטין”. לאחר שהדו”ח הושלם היא הכריזה, לא רק שיש להקשיב לקורבנות, אלא שזה “יהיה מאוד אכזרי לא להאמין לקולותיהם”. דרשוביץ כותב, שהיא רק שכחה לציין שהקולות של העדים מרצועת עזה עברו תחת פיקוחו ובקרתו של החמאס.

חבר המשלחת מאירלנד סירב להאמין לעדויות שערערו את עמדת החמאס. זה מה שהוא הגיב לעדויות על נשק שהוסתר במסגדים: “אנחנו גם כן לא מצאנו שום עדות לכך שמסגדים שמשו למטרת אחסון תחמושת. האשמות אלה משקפות השקפות מערביות ברובאים מסוימים בהם האסלאם היא דת אלימה… אילו אני הייתי פעיל חמאס, המקום האחרון שהייתי מאחסן בו תחמושת היה בתוך מסגד. זה לא בטוח, מאוד גלוי, וכנראה המודיעין הישראלי כבר יזהה זאת. ישנם מקומות הרבה יותר טובים לאחסן בהם תחמושת”.

אולם – אומר דרשוביץ – מסתבר, שלא רק שהייתה עדות מוצקה המוכיחה נחרצות שמסגדים היו המקום המועדף לאחסון טילים ושאר סוגי תחמושת, אלא גם שמנהיגי החמאס התפארו בכך.

שאר חברי המשלחת לא היו שונים בדעות הקדומות האנטי-ישראליות שהיו להם לפני חיבור הדו”ח. אילו היה מדובר במשפט ובייצוג משפטי, דעות קדומות והצהרות קודמות, כפי שביטאו חלק מחברי משלחת צוות הבדיקה והעומדים מאחורי הדו”ח, היו פוסלים אותם מבחינה משפטית.

נתמקד בריצ’רד גולדסטון עצמו, אומר דרשוביץ’, שופט ממוצא דרום אפריקאי. הוא התעקש שהשימועים בעזה יוקלטו כראיונות טלוויזיה. בכך זה למעשה הבטיח שכל העדים היו צריכים ללכת לפי הקו של החמאס. אחרת כידוע, הם היו מסתכנים במוות או בגורל דומה.

גולדסטון מצידו טען בהתחלה שהחמאס לא ליווה את חברי משלחת הדו”ח בחפשם אחרי העדויות והעובדות במהלך ביקורם בעזה. אבל לפי מאמר של הAssociated Press, שפורסם בתשיעי ליוני ב-2009, הביטחון של החמאס פעמים רבות ליווה את הצוות של גולדסטון במהלך ביקורם בן חמשת הימים בעזה. זה מעלה ספקות בנוגע ליכולת להעיד בחופשיות בעזה. שואל דרשוביץ, כיצד גולדסטון יכל בכלל לדעת מי מבין אלה שמלווים אותו היה קשור לחמאס ומי לא היה קשור לחמאס? המציאות בשטח היא ששום דבר משמעותי ברצועת עזה לא מתרחש ללא האישור של החמאס.

דו”ח גולדסטון: ישראל הורגת במזיד אזרחים עקב מדיניות מכוונת

 

מסקנת דו”ח גולדסטון, כזכור, היא שישראל בכוונה הרגה אזרחים חפים מפשע. דרשוביץ מתחיל מהביקורת חסרת האחריות לטענתו על ישראל: עיקר הדו”ח מתמקד בהאשמת ישראל, בכך שהיא אמצה מדיניות של השמדת עם ברצועת עזה. הדו”ח מאשים כי הרג האזרחים שהתרחש במהלך מבצע עופרת יצוקה הוא לא כתוצאה מהלך המלחמה. הוא גם לא מהשימוש באזרחים כמגנים אנושיים על ידי החמאס וגם לא כהכרח של נפגעים כאשר טילים נורים מאוכלוסיות צפופות באזורים מיושבים. ואף לא מהשימוש ב”כוח לא פרופורציונאלי” על ידי ישראל. במקום זאת הדו”ח מטיל אשמה על הדרג הגבוה ביותר של הממשלה והצבא הישראליים, שנקטו מדיניות מפורשת והיא גרמה להרג של האזרחים הפלשתינאים במבצע עופרת יצוקה. מדיניות זו – לפי הדו”ח – הייתה להרוג כמה שיותר אזרחים פלשתיניים. הדו”ח מסכם שמבצע עופרת יצוקה לא תוכנן להפסיק את התקפות הטילים על אזרחי ישראל – יותר משמונת אלפים טילים שנורו על פני תקופה של שמונה שנים. במקום זאת, התקפות הטילים רק שירתו כתירוץ עבור הצבא הישראלי כדי להשיג את מטרתו האמיתית: הריגת אזרחים פלשתיניים.

להלן המלים של הדו”ח עצמו: “בעוד שהממשלה הישראלית חיפשה להציג את מבצעיה בעיקר כתגובה להתקפות הטילים כתרגיל לזכותה להגנה עצמית, המשימה בחנה את התוכנית שהייתה מכוונת, לפחות בחלקה, למטרה אחרת: האנשים של עזה כולם”.

הדו”ח בנוסף מסיק ש”המדיניות הכוללת של ישראל כוונה להעניש את אוכלוסיית עזה” וש”כוחה לא כוון לאויב”, אלא לאוכלוסיית עזה”. הדו”ח מצא שישראל אשמה ב”התמקדות ישירה ובהרג שרירותי של אזרחים פלשתיניים”, וההריגות “היו תוצאה של תכנון ומדיניות מכוונת והחלטות מדיניות”. כמוכן, “המשימה מצאה שהתקרית ותבניות האירועים שנבחנו בדו”ח זה נבעו מתכנון מכוון והחלטות של מדיניות באמצעות שרשרת הפיקוד, ועד מורד הליכי הביצוע והפקודות הסטנדרטיים שנתנו לחיילים בקרקע”. וגם, “בכל מקרה הכוחות החמושים הישראליים ביצעו התקפות מכוונות ישירות כנגד אזרחים”. הדו”ח בנוסף לקח בחשבון ש”האוכלוסייה האזרחית ככזו” הייתה “המטרה למתקפות”, במקום שהקורבנות הבטוחים של פעולות הצבא יהיו לוחמים.

דרשוביץ כותב שאלה הם האישומים הרציניים ביותר שאי פעם הוטחו על ידי ארגון של האומות המאוחדות כנגד מדינה שחברה בארגון. האו”ם מאשים את ישראל בכך שהיא השתמשה במתקפות הטילים של חמאס כנגד אזרחיה כתירוץ – כיסוי – לתכנון מתוכנן היטב ולמדיניות מכוונת שמטרתה הייתה לתקוף אזרחים חפים משפע למטרת רצח המוני.

 

דו”ח גולדסטון: חמאס לא אילץ אזרחים להיות מגנים אנושיים

 

הדו”ח סירב להכיר בקביעות מפורשות של מנהיגי חמאס בנושא המגנים מהאנושיים. למשל מחוקק מוביל מטעם החמאס בשם פתחי חמד אמר את הדברים הבאים: עבור העם הפלשתיני המוות נהפך לתעשייה, שבה הנשים מצטיינות, וכך גם כל האנשים שחיים בארץ זו. המבוגרים מצטיינים בזה, וכך גם המוג’הדין והילדים. זו הסיבה מדוע הם יצרו מגנים אנושיים של נשים, ילדים ומבוגרים והמוג’הדין, כדי להתגרות במכונת הירייה הציונית. זה כאילו שהם אמרו לאויב הציוני: ‘אנחנו חושקים במוות כמו שאתם חושקים בחיים’ “. הדו”ח ציטט אמרה זו וכתב, “למרות שהמשלחת מוצאת קביעה זו דוחה מבחינה מוסרית, היא לא מחשיבה זאת כעדות וראיה לכך שהחמאס אילץ אזרחים פלשתיניים להגן על מטרות צבאיות כנגד מתקפה”

דרשוביץ אומר שהייתה מדיניות אזהרה מצד ישראל של אזרחים פלשתינים על ידי הטלפון, אימיילים, עלונים ואמצעים אחרים. ישראל ניסתה בכל מעודה להגן על האזרחים כדי לא לתקוף אותם. ישראל נזהרה למנוע הרג של אזרחים חפים מפשע והשתמשה בטכנולוגיה המתקדמת ביותר שלה כדי לפגוע באחראים לשליחת הטילים וכדי להפחית כמה שניתן פגיעות באזרחים פלשתיניים חפים מפשע. אבל הדו”ח להפך, האשים אותה ברצח עם, מה שנקרא גנוסייד. הדו”ח מציין שצה”ל “משתמש בחומרה מאוד מתקדמת”, וישראל “מובילה בשוק היצור של כמה מחלקי טכנולוגית הצבא המתקדמות ביותר הקיימות”. הדו”ח גם מציין שלישראל יש “יכולת משמעותית מאוד לדיוק במטרות” ו-“ידע נרחב וחודרני” על עזה. הדו”ח מגיע למסקנה שלישראל היכולת לתכנן והאמצעים להוציא לפועל תוכניות באמצעות הטכנולוגיה המפותחת ביותר. ולכן “התבניות והתקריות שנבחנו בדו”ח זה שמשו לתכנון, מדיניות והחלטות מכוונים”.

 

דו”ח גולדסטון: הכוונה הייתה להרוג אזרחים וזה ניכר מיחס הנפגעים אזרחים ללוחמים

 

דרשוביץ תוקף את גולדסטון בהזכירו שחודש לפני מבצע עופרת יצוקה, הכוחות של ארה”ב תקפו באפגניסטן חתונה והרגו כמעט ארבעים אזרחים. האירוע היה טעות בדיוק כמו אירועים שהתרחשו במבצע עופרת יצוקה ברצועת עזה. וארה”ב גם כן השתמשה בטכנולוגיה מאוד מתקדמת. למרות שכולם הסכימו שלארה”ב יש נשק מתקדם מאוד, אף אחד לא חשב שארה”ב תכננה מראש להשמיד את באי החתונה האפגנית. אבל כאשר מדובר בישראל מול הפלשתינים המסקנה היא אחרת לגמרי.

דו”ח של האומות המאוחדות, אומר דרשוביץ, מעריך שבעולם כולו 75% מהנפגעים במלחמה הם אזרחים. אף אחד לא חושב שישנה כוונה תחילה להרוג אזרחים במלחמות עולמיות אלה, המלחמות של ארה”ב או למשל במלחמות ביוגוסלביה (קוסובו) שם נהרגו 4 אזרחים על כל לוחם אחד. דו”ח גולדסטון הביא מספרים ויחסים וניסה להוכיח הרג בכוונה תחילה. אבל, אומר דרשוביץ, אם היחס שהובא בדו”ח גולדסטון מוכיח משהו, הוא מוכיח שהייתה דווקא מדיניות מצד ישראל להפחית את מספר ההרוגים האזרחים – שכן יחס הנפגעים, לוחמים לאזרחים, היה אחד לפחות משניים. אם לאחד מהצבאות המתקדמים ביותר בעולם הייתה מדיניות מכוונת להרוג באזרחים, היחס היה אמור להיות לפחות חמש או אפילו עשר. ישנם מליון וחצי תושבים בעזה ובערך עשרת אלפים חמושי חמאס. ולכן היחס בין החמושים לאזרחים הוא 1: 150. אם ישראל טבחה במכוון באזרחים, כיצד יכל היחס להיות 1:3 או 2:3 כפי שמופיע בדו”ח, שואל דרשוביץ את גולדסטון?

 

דו”ח גולדסטון: לא נראה שאזרחים הונחו להיות מגנים אנושיים, הדו”ח לא עוסק בשאלה מדוע לוחמי חמאס לבשו בגדים אזרחיים

 

צה”ל העביר לחברי צוות המשלחת של הדו”ח עדות מצולמת בוידיאו המראה שאזרחים אולצו או הונחו לשרת כמגנים אנושיים במהלך מבצע עופרת יצוקה. וידאו אחד מראה לוחם חמאס משגר רקטה מגג של בית ואז מלווים אותו אזרחים. וידאו אחר מראה לוחמים שמנסים לתמרן את עצמם בסמוך לאזרחים כדי להסתתר ממתקפה. אולם דרשוביץ טוען שמחברי הדו”ח התעלמו מעדויות אלה ומעדויות רבות אחרות.

המשלחת כתבה, “בעוד שהדיווחים שהמשלחת סקרה באופן אמין מצביעים על כך שחברים מהכוחות החמושים הפלשתיניים לא תמיד התלבשו בדרך שניתן היה להבחין ביניהם ובין האזרחים, המשלחת לא מצאה כל עדות לכך שהלוחמים הפלשתינים התערבבו עם האוכלוסייה האזרחית במטרה למגן עצמם ממתקפה”.  

דרשוביץ מפנה אצבע מאשימה לגולדסטון: הדו”ח לא עוסק בשאלה, מדוע החמושים של חמאס לא לבשו מדים ולבשו בגדים אזרחיים? הדו”ח לא עוסק בשאלה הזו, כי לבוש בגדים אזרחיים היה יכול לשנות את מסקנות הדו”ח לכך, שישראל ירתה בטרוריסטים שבכוונה לבשו בגדי אזרחים והסתתרו בין אזרחים. זאת במקום המסקנה של הדו”ח כעת, לפיה ישראל ירתה באזרחים במכוון.

 

גולדסטון עצמו מבין את הליקוי המשפטי של הדו”ח שאותו הוא בעצמו כתב

 

ואז דרשוביץ יורה מתחת לחגורה. גולדסטון עצמו הכיר בכך שאין “עדות” מעשית שהמסקנות של הדו”ח הן נכונות. אכן, הוא אפילו הלך רחוק יותר והודה, ש”אילו היה זה בית משפט, שום דבר לא היה מוכח”. הוא גם אמר, שהוא לא היה נבוך “אילו האשמות רבות היו מתגלות כלא מוכחות”.

אבל הצרה היא, אומר דרשוביץ לגולדסטון, שלמרות ההודעות האלה של גולדסטון, האויבים של ישראל מצטטים את הדו”ח, כאילו הדו”ח הוכיח את ההאשמות מעל לכל ספק. הסיבה לכך היא, בגלל שהדו”ח כתוב בשפה שמוכיחה את הטיעונים של עצמו. למשל, “המשימה בוחנת את העמדה הזו שמבוססת היטב על עובדות”. איזו עמדה מבוססת היטב על העובדות? הדו”ח מסביר: “המבצעים היו בנוסף עקב מדיניות כוללת שמטרתה להעניש את האזרחים בעזה…” או דוגמא נוספת, “הטבע הסיסטמתי והמכוון של הפעולות, שמתוארות בדו”ח, משאירות את המשימות בצורה שלא מותירה כל ספק, האחריות רובצת קודם כל על אלה שעצבו, תכננו, צוו ופיקחו על המבצעים”. השפה לכן כוללת משפטים כמו, מבוססת היטב על עובדות, לא מותירה כל ספק וכולי.

 

דו”ח גולדסטון: ישראל לא התכוונה להגן על אזרחיה נגד מתקפות טילים אלא להרוג במזיד

 

הדו”ח נשען על חמש קטגוריות של עדויות, שהתיימרו להוכיח כי הכוונה האמיתית של ישראל לא הייתה להגן על אזרחיה כנגד מתקפות הטילים של חמאס, אלא במקום להעלות למקסימום את מספר ההרוגים של האזרחים הפלשתיניים: דו”חות של מנהיגי צבא, דו”חות של מנהיגים פוליטיים, טבע הנשק הישראלי, מספר הנפגעים האזרחיים, העובדה שצה”ל במכוון התקיף מאגרי מזון ומטרות לא אנושיות, כמו טחנת קמח ומתקן שפכים.

בעת הראיונות שבוצעו באיסוף החומר לדו”ח, חברי צוות הדו”ח ראיינו קציני צה”ל בכירים. נאמר להם בין השאר, שהמחשבה ברקע הייתה מלחמת לבנון השנייה. ההתקפה הייתה צריכה להתבצע כמה שיותר מהר ולהתמקד בהרס תשתיות הטרור במקום לחפש כל משגר ומשגר. העונש היה צריך להיות מכוון לעבר מקבלי ההחלטות והעלית – קובעי ההחלטות בלבנון. בלבנון המתקפות היו צריכות להיות מכוונות ליכולות הצבאיות של החיזבאללה והיו צריכות להיות מכוונות לאינטרסים הכלכליים ולקשר הקרוב בין החיזבאללה לממשל הלבנוני. היה צריך לכוון לתשתית של מדינת לבנון. תגובה כזו הייתה יוצרת זיכרון ארוך טווח אצל מקבלי ההחלטות הלבנוניים ומגבירה את ההרתעה הישראלית והסבירות לעוינות כנגד ישראל לזמן ממושך. באותו הזמן, פעולה כזו הייתה מאלצת את סוריה, חיזבאללה ולבנון להיכנס לתוכניות בניית תשתית אינטנסיביות. הדברים לא הוכנסו במלואם לדו”ח אלא הייתה סלקציה והדברים הוסטו. הדו”ח נשען על דברי קציני צה”ל שנאמרו על מלחמות בעבר, כמו מלחמת לבנון השנייה, כאשר הדו”ח השליך מהם על מבצע עופרת יצוקה: גישה כמו זו שחשבו לגבי מלחמת לבנון השנייה יכלה להיות ישימה גם ברצועת עזה. שם צה”ל יכל להכות חזק בחמאס ולהימנע ממרדפי החתול והעכבר, כאשר הוא מחפש אחר משגרי טילי הקסאם לשווא. צה”ל לא צריך לצפות לעצור את ירי הרקטות והטילים נגד ישראל באמצעות המתקפות.

 

דו”ח גולדסטון לא מגדיר מי נחשב לאזרח וכאן חולשותיו וחסרונו

 

דרשוביץ מסכם, דומה שהדו”ח בעצמו חושף את חולשותיו שלו. הוא מנסה לתמוך בקשר שבין קביעות פוליטיות, “מדיניות מכוונת” ל”אלימות כנגד אזרחים” על ידי ההצעה, שישראל רואה בתשתית התומכת של החמאס כ”מקיפה אפקטיבית את האוכלוסייה של עזה”. בהתאם לטיעון זה, ישראל במכוון פוגעת באזרחים בגלל שהיא רואה בהם תשתית של החמאס. העדות לכאורה של הדו”ח לטיעון מפוקפק זה אומר דרשוביץ היא, “השפעה לא מפלה ולא פרופורציונית של הגבלות [מטעם ישראל] על תנועת סחורות ואנשים [אל תוך עזה]”. הדו”ח מתעלם מההבדל העצום שקיים בין קיפוח אזרחים והצלפה בהם במכוון לשם מטרת רצח עם. זה נון-סקוויטר קלאסי לטעון שחרם מוכיח הרג מכוון, טוען דרשוביץ.

לדעת דרשוביץ הדו”ח לוקה בחסר בהגדרות מוסריות רבות, כאשר באחרות הוא נותן הסברים משפטיים פשטניים. בייחוד מבחינה משפטית, אומר דרשוביץ, השאלה המרכזית, מי נחשב לאזרח? מוסטת להערת שוליים. זוהי שאלה מאוד מורכבת, בייחוד בקונטקסט של לוחמה באויב טרוריסטי שהוא מצוי בדמוי-ממשל. מבחינה אינטלקטואלית זה לא הוגן לומר שהשאלה, מיהו אזרח היא עניין של שחור ולבן. לא קיימת שקילות בין הפגזת בית שמכיל תינוק פלשתיני חסר ישע והפגזת בית, בו צה”ל יודע שישנו “אזרח” פלשתיני, שמרצון אחסן רקטות של חמאס.

ישנו “רצף אזרחי”: מהצד האחד של רצף זה ישנם אלה ששולחים רקטות אל תוך שטח ישראל. ומהצד השני ישנם אלה החפים מפשע. הם אינם תורמים בכל דרך שהיא למבצע הטרוריסטי של החמאס. בנקודות שונות לאורך הרצף האזרחי הזה ישנם אלה שביודעין מאחסנים רקטות בשביל החמאס. הם במודע מספקים לחמאס מומחיות לשם יצירת רקטות והם מוכנים לאפשר שישתמשו בהם כמגנים אנושיים. אם פשוט ממספרים בצורה קרה את מספר האזרחים שנהרגו במהלך מבצע עופרת יצוקה, לא לוקחים בחשבון שהנפגעים מתפזרים בהתפלגות עלפני רצף אזרחי זה.  

בית המשפט העליון עסק בסוגיות אלה, בניגוד לטיעונים בדו”ח גולדסטון. ישראל מקבלת את אמנת ג’נבה ואת סעיף 51(3) לפרוטוקול הראשון – “אזרחים צריכים ליהנות מההגנה שמוצעת להם על ידי סעיף זה, אלא אם כן הם נוטלים חלק ישיר בלחימה”. בית המשפט נדרש לסוגיה וקבע שמישהו שתורם כסף לארגון טרוריסטי שומר על ההגנה כמעמד אזרחי, ואילו מי שמרצון פועל כמגן אנושי מאבד את מעמדו האזרחי.

מדובר כאן בסוגיות משפטיות ומוסריות עמוקות ודו”ח גולדסטון מתעלם מהמורכבות שלהן, אומר דרשוביץ. הדו”ח לא מציין את האפשרות של ההבדלים שישנם לאורך הרצף האזרחי. ואם לא די בכך, הוא אפילו לא שואל כיצד מגדירים “אזרחי” בנתוני הנפגעים המצוטטים לעתים קרובות. בנוגע לשאלה, מי הוא אזרח? הדו”ח מצמצם את הניואנסים שגלומים בסוגיה לפשטנות יתרה.

 

דו”ח גולדסטון אינו עוסק בסוגיות אתיות, מוסריות בהן נתקלות דמוקרטיות לנוכח מתקפה טרוריסטית

 

הדו”ח מצטט את הקביעה החוקרת את האפשרות: “באיזו מידה מפקד צבא מחויב לחשוף את כוחותיו שלו במטרה להגביל נפגעים אזרחיים”. אבל הדו”ח פשוט מצטט שקשה מאוד לקבוע את התשובה. כמובן שקשה, כי הדו”ח מתעלם מהויכוח המענה והקשה ביותר שישנו כאן בישראל הדמוקרטית: האם ובאיזו מידה דמוקרטיה יכולה להעדיף חיים של חייליה עלפני חייהם של אזרחים אויבים? פרופ’ אסא כשר נדרש לסוגיה זו וענה עליה, “לא קיים צבא בעולם שיסכן את חייליו כדי להימנע מלפגוע בשכניו אויביו או בטרוריסט”. הוא מאמין שישראל צריכה להעדיף קודם כל את חיי חייליה על פני חייהם של האזרחים השכנים.

דו”ח גולדסטון אינו מותיר שום מקום לספק. הוא בוחן את הסוגיות בשאלות ותשובות בנוסח של שחור ולבן, בהאשימו את ישראל ובהתעלמו מסוגיות מסובכות אלה, אומר דרשוביץ. בפזיזותו להאשים את ישראל, הדו”ח לא התעכב על הסוגיה המסובכת שבה נתקלות דמוקרטיות שנלחמות כנגד הטרוריסטים שיורים טילים מתוך אזורים צפופי אוכלוסין.

מה צריכה דמוקרטיה לעשות כאשר קבוצות טרוריסטים, שזוכות לתמיכה נרחבת מצד אוכלוסיות מקומיות, מבצעות פשעי מלחמה? מה לעשות כאשר הן יורות אלפי רקטות קטלניות בלתי-מאוישות לעבר מטרות אזרחיות (בתי ספר, ילדים נשים ומטרות בלתי מובחנות)? אילו אופציות צבאיות הן זמינות תחת החוק הבינלאומי כדי לעצור פשעים כאלה? האם על הדמוקרטיה פשוט לקבל את הרקטות מבלי להגיב? או האם עליה לחכות עד אשר רקטה אחת באמת תפגע בבית ספר מאוכלס בילדים ותהרוג כך מאות ילדים?

כזכור ברק אובמה ביקר בשדרות לפני היבחרו לנשיא ב-2008 ואמר, “אינני חושב שמדינה כלשהי הייתה מוכנה לקבל טילים שיומטרו על ראשי אזרחיה. המשימה הראשונה של כל מדינה לאומית היא להגן על אזרחיה. וכך אני יכול להבטיח לכם שאם – ולא אכפת לי אם אני כלל פוליטיקאי – מישהו היה שולח רקטות לתוך ביתי היכן ששתי בנותיי היו ישנות בלילה, הייתי עושה כל שביכולתי לעצור זאת. והייתי מצפה מהישראלים לעשות את אותו הדבר”. לאור דברי אובמה, נשאלת השאלה, מה מדינות אחרות היו עושות במקום ישראל? למשל בריטניה, ארה”ב, רוסיה, אילו הן היו ניצבות תחת מתקפת טילים כמו זו שאנו ניצבים בה במציאות שלנו משטח עזה? מה הן היו עושות לנוכח קריאות להשמדתנו?

 

סיכום: הזדמנות מוחמצת של דו”ח מוטה

 

דרשוביץ סבור שהייתה כאן “הזדמנות מוחמצת ודו”ח מוטה”. הוא מציע במפורש דרכים בהם ניתן היה לחבר דו”ח אמין, מאוזן ומקצועי מבחינה משפטית. ואכן גולדסטון עצמו הכיר בעובדה שאילו היה זה בית משפט, “שום דבר לא היה מוכח”, ולפחות אחד מחברי משלחתו היה נפסל כתוצאה מדעה קדומה קודמת. לכן, סבור דרשוביץ, צוות הבדיקה במשלחת של גולדסטון החמיץ הזדמנות שנתנה לו; הזדמנות אפשרית ליצירת קבוצה אובייקטיבית של מומחים אמיתיים – כאלה שהיו בוחנים נושאים מוסריים, צבאיים, פוליטיים ומשפטיים שונים שהיו מונחים לפתחם בנוגע למצב בעזה. או אז באמת היו פותרים את הבעיות שם – חושב דרשוביץ. אבל, אומר דרשוביץ, הדו”ח קיבל יפויי כוח מארגון שלו היסטוריה ארוכה של אנטי-ישראליות. בסיבוב הנוכחי, לפחות כפי שפורסם היום, גולדסטון מעט חוזר בו מהדו”ח ונחכה לראות את התגובה של אלן דרשוביץ.

 

 

Advertisements