14 במרץ יום הולדתו של אלברט אינשטיין: אינשטיין כתלמיד בבית הספר

ב-14 למרץ – יש לאלברט אינשטיין יום הולדת, הוא יהיה בן 130 ומשהו (צעיר ורענן…).
פורסם בפורטל מס”ע של מכון מופ”ת
כאשר אינשטיין הגיע ב-1921 לניו יורק יחד עם הדוקטור חיים ויצמן כדי לאסוף תרומות לאוניברסיטה העברית, שאלו את חיים ויצמן, “האם אתה מבין את התורה של אינשטיין?” ויצמן השנון והחריף ענה מיד: “במהלך המסע אינשטיין הסביר לי את התורה שלו כל יום ובהגיעי אני הייתי משוכנע לגמרי שהוא מבין אותה”.
כדי להבין מעט מה עומד מאחורי מיתוס הגאון נבחן את ילדותו המוקדמת של אינשטיין ואת אינשטיין כתלמיד בית הספר. למעשה אינשטיין אף פעם לא היה כמו כולם, לא כילד ולא כבוגר. בעוד שפיסיקאים כבר מזמן עבדו במאיצים ועברו לעבוד בטלסקופים ובמעבדות משוכללות, אינשטיין היה נוהג להסתגר בחדר, למשוך למטה את הוילונות וכפי שנהג לומר, “אני אעשה מעט חושבים”. הוא היה משרבט לו מספר משוואות, יוצר כמה הערות מנטאליות, והנה הביטו, מהר מאוד הוא היה פותר את הכל. רק בדרך המחשבה… שום מכונות או מכשירים עבורו. מישהו פעם שאל את הפיסיקאי הגדול היכן נמצאת המעבדה שלו. אינשטיין חייך והוציא עט נובע מכיס חזהו, “כאן” הוא ענה.
אלברט אינשנטיין נולד ב-14 למרץ, 1879 באולם, עיר שוואבית שקטה בדנובה, מחוז כפרי היסטורי בגרמניה. הוא בא ממשפחה יהודית חילונית. בהתחלה הוריו תכננו לקרוא לבנם בשם אברהם על שם הסבא מצד האבא. אבל ההורים הרגישו שהשם אברהם נשמע יותר מידי יהודי. לכן הם שמרו על האות הראשונה A וקראו לו אלברט.
אינשטיין סיפר מאוחר יותר, “הורי היו מודאגים בגלל שהתחלתי לדבר יחסית מאוחר, והם התייעצו עם רופא בגלל זה. אינני יכול לומר באיזה גיל הייתי באותו הזמן, אבל בטח שלא צעיר משלוש”.
בינתיים אינשטיין התחיל לדבר וגם להיות מרדן. בגיל חמש אלברט קיבל את שעור הכינור הראשון בבית ממורה שבאה לביתו. אחותו מאיה ספרה מאוחר יותר שבהתחלה הילד רגז על משמעת ההוראה המכאנית, עד כדי כך, שפניו היו נהפכים לצהובים לגמרי, קצה אפו היה לבן כשלג והוא כבר לא שלט בעצמו. פעם אחת הוא תפש כסא וזרק אותו על המורה למוזיקה שכה נבהלה, עד כי היא ברחה מהבית ולא ראו אותה יותר.
באוקטובר 1885, מספרת מאיה, אלברט היה בן שבע כאשר הוא נכנס לבית הספר. לאלברט היה מורה מאוד קפדן בבית הספר ששיטות הלימוד שלו כללו לימוד חשבון ולוח הכפל בסיוע הצלפות על הידיים – סגנון הוראה שהיה נפוץ באותם ימים. מאיה מסבירה שסגנון זה הכין את הילדים לתפקידם העתידי כאזרחים. בבית הספר אלברט נחשב לכשרוני בצורה בינונית, כי נדרש לו זמן לחשוב על דברים והוא לא הגיב מיד עם תשובה כאשר המורה ביקש ממנו משהו. דבר מכישרונו המיוחד למתמטיקה, מספרת מאיה, לא היה מורגש בשלב זה. הוא אפילו לא בלט באריתמטיקה בגלל שהוא נהג לעשות טעויות בחישובים.
בגיל 8.5אינשטיין עבר לגימנסיה לוויטפולד. תוכנית הלימודים של הגימנסיה הדגישה קודם כל את לימודי השפה, אחר כך היסטוריה וביולוגיה, כאשר למדעים הפיסיקאליים ולמתמטיקה נתנו קדימות נמוכה ביותר.
המורים חשו אצל אינשטיין התנגדות רבה יותר מהרגיל לסמכות, והם הגיבו בהתאם, בצורה לפעמים גסה. מורה אחד הרחיק לכת באומרו שעצם נוכחותו של אינשטיין הרסה את הכבוד שמורה זקוק לו מכיתתו. מאיה מספרת שהמורה ליוונית של אינשטיין הכריז שאף פעם לא יצא כלום מאינשטיין. ומאיה מוסיפה, למעשה אכן אלברט אינשטיין אף פעם לא קיבל פרופסורה בדקדוק יווני.
מאוחר יותר אינשטיין כתב: “כתלמיד בגימנסיה לא הייתי במיוחד טוב ולא גרוע. חולשתי העיקרית הייתה זיכרון חלש ובמיוחד זיכרון חלש למלים ולטקסטים”. ואינשטיין הוסיף: “רק במתמטיקה ובפיסיקה הייתי, באמצעות לימוד עצמי, הרבה מעבר לתוכנית הלימודים, וכך גם ביחס לפילוסופיה”.
בגימנסיה, אלברט היה אמור ללמוד אלגברה וגיאומטריה בגיל 13. אבל בגיל זה כבר הייתה לו הנטייה לפתרון בעיות מסובכות באריתמטיקה יישומית, למרות שהוא עדיין עשה טעויות בחישוב. זה מנע ממנו מלהראות במיוחד מוכשר בעיני מוריו.
אינשטיין רצה ללמוד נושאים אלה מראש ובמהלך החופשה הוא ביקש מהוריו לרכוש את ספרי הלימוד עבורו. הוא שכח מהמשחקים ומהחברים והוא ישב לעבוד על המשפטים הגיאומטריים והוכיח אותם בעצמו. במשך ימים הוא ישב לבדו בחפשו אחר פתרון, כאשר הוא לא מוותר עד אשר הוא מצא אותו. פעמים רבות הוא מצא הוכחות בדרכים שהיו שונות מאלה שנמצאו בספרים. מאיה מספרת שהוא אפילו מצא הוכחה לגמרי מקורית למשפט פיתגורס. כאשר הוא קיבל תוצאות כאלה הוא נתמלא בשמחה וכבר אז הוא היה מודע לכיוון שאליו כישרונותיו הובילוהו. כך במהלך אותה חופשה של חודשיים, הוא עבד לבדו על סילבוס שלם של הגימנסיה.
אינשטיין התרשם משיטות הלימוד בגימנסיה באופן הבא: “הגרוע מכל, לדעתי הוא כאשר בית הספר במיוחד נשלט על ידי פחד, כוח ואוטוריטה מלאכותית. טיפול כזה הורס את הרגשות הבריאים, היושרה והביטחון העצמי של התלמידים. כל מה שהוא יוצר הוא עבד מתרפס”.
כאשר אלברט היה בן עשר סטודנט לרפואה בשם מקס תלמוד החל להתארח במשפחת אינשטיין. היה זה מנהג יהודי עתיק בבתים יהודיים במינכן להכניס אורחים הביתה ולקבל סטודנט דתי נזקק לארוחת השבת. האינשטיינים שינו את המסורת על ידי זה שארחו במקום את תלמוד בימי חמישי.
מקס תלמוד טיפח את ניצני הסקרנות אצל אלברט הצעיר מעבר למתמטיקה לעבר מדעי הטבע והפילוסופיה. תלמוד הציג בפניו ספרי מדע פופולאריים. שנתיים בטרם אמור היה ללמוד גיאומטריה בבית הספר, תלמוד העניק לאינשטיין בן ה-12 ספר לימוד בגיאומטריה אוקלידית. גם דודו של אינשטיין המהנדס יעקב הציב בפני אינשטיין בעיות אלגבריות וגיאומטריות קשות. אינשטיין שקד על פתרונן ונתמלא באושר גודל. אלברט היה רב-תושייה וביקש מדודו, מאביו ומתלמוד טקסטים מתמטיים נוספים והוא עבד עליהם באופן שיטתי. כבר באותה תקופה החלו להופיע יכולות הריכוז המדהימות של אינשטיין.
כאשר מקס תלמוד הגיע כל יום חמישי לביתו של אינשטיין, אינשטיין נהג להראות לו את הבעיות אותן הוא פתר במהלך השבוע. בהתחלה תלמוד הצליח להבין את טיב פתרונו ואת דרכי פעולתו של אינשטיין וכך הוא יכל לעזור לו. עד מהרה אלברט נקט שיטות פתרון אותן מקס תלמוד לא העלה בדעתו וכך אלברט הקטן עבר אותו. לאחר כמה חודשים אינשטיין פתר בהצלחה יתרה את הבעיות כולן בספר הגיאומטריה, נזכר מאורח יותר תלמוד, והתמסר למתמטיקה גבוהה יותר. הגאונות שלו במתמטיקה הייתה כה גבוהה עד כי תלמוד הרגיש שהוא כבר לא יכול לעקוב אחריו.
אינשטיין מספר ברשימותיו האוטוביוגראפיות: “בגיל שתים עשרה ועד שש עשרה למדתי בעצמי את יסודות המתמטיקה, כולל העקרונות של החשבון הדיפרנציאלי והאינטגראלי. בעושי כן היה לי המזל הטוב שנתקלתי בספרים שלא היו יותר מידי מפורטים בנוגע לריגורזיות הלוגית, אלא שאפשרו לרעיונות העיקריים להופיע בבירור. עיסוק זה בכללותו היה מרתק…”
עתה אינשטיין החל מתעניין בפילוסופיה. אינשטיין היה בן שלוש עשרה בעוד תלמוד הציג בפניו את נושא הפילוסופיה, את ביקורת התבונה הטהורה של עמנואל קאנט. גם תלמוד וגם הדוד יעקב הובילו את הנער אל מעבר לתוכנית הלימודים של הגימנסיה. שעה שהדוד יעקב סיפק את הזרעים למחקרו העתידי של אינשטיין, מקס תלמוד הרחיב את אופקיו לעבר נושאי מדע ופילוסופיה.
בגיל 13 אינשטיין היה מסוגל לקרוא את עבודותיו של קאנט, אף שאינן ברורות על פי רוב לבני אדם רגילים. קאנט נהפך למשך זמן מה לפילוסוף האהוד על אינשטיין. וביקורת התבונה הטהורה שלו לבסוף הובילה אותו להתעמק בכתבים הפילוסופיים של דיויד יום וארנסט מאך.
באותה תקופה למוסיקה היה תפקיד לא פחות חשוב בחייו של אינשטיין. מאיה מספרת, שהמוזיקה שמשה כמפלט לאינשטיין. בגיל 13 הוא כבר היה מסוגל לנגן בכינור סונאטות של מוצרט ובטהובן. מזה זמן מה הוא הפסיק את השעורים הפורמאליים בכינור וקידם את כישרונו הטבעי לבד.
Advertisements