סוג חדש של שזירה קוונטית מאפשר טלפורטציה מהעבר לעתיד

יום אחד ב-1935 עלה במוחו של אינשטיין רעיון נהדר. הוא חשב שבעזרתו הוא ישלול אחת ולתמיד את כניסת ההסתברות לתוך הפיזיקה ובכך יביס את נילס בוהר בויכוח המפורסם ביניהם אודות הקוונטים. אינשטיין עם שני רעיו בוריס פודולסקי ונתן רוזן עבדו את הרעיון לכדי מאמר. הם הציעו את הניסוי הידוע בשם “ניסוי אפ”ר” (שקרוי מן הסתם על שם שלושתם).

תורת הקוונטים זקוקה להסתברות בגלל שהמשוואות שלה לא בדיוק מתארות דברים כמו מיקום מדויק של החלקיקים. במקום זאת, הנוסחאות של מכניקת הקוונטים מתארות גלים שידועים בשם גלי שרדינגר. מה שקרוי בשם אמפליטודת הגלים האלה במיקום מסוים מתורגמים בדיוק להסתברות שהחלקיק ימצא בנקודה המסוימת הזו. והנה ניסוי אפ”ר מציין, שאם שני חלקיקים – למשל, אלקטרונים – רוטטים בתחילה יחדיו במצב שקרוי קוהרנטיות, הם יכולים להישאר בסנכרון דמוי גלי אפילו אם הם מופרדים זה מזה במרחק עצום; נגיד האחד מצוי על הירח והשני על כדור הארץ, ואפילו אם שני האלקטרונים מופרדים זה מזה בטריליוני קילומטרים או בשנות אור. עדיין גל שרדינגר בלתי נראה מחבר ביניהם כמו מעין חבל טבור. אם משהו קורה לאלקטרון אחד, חלק ממידע זה מידית משודר לאלקטרון האחר, וזאת מהר יותר ממהירות האור. תופעה מוזרה זו – חלקיקים אשר רוטטים להם בקוהרנטיות ובעלי חיבור עמוק כלשהו – מכונה בלעז “אנטנגלמנט” קוונטי ובעברית שפת קודש, “שזירה קוונטית”. אינשטיין בלגלוג מסוים כינה זאת לחברו מקס בורן ב-1947 “פעולה למרחוק של רוחות רפאים”. הוא החשיב זאת כמשהו ש”מוכיח” שתורת הקוונטים הינה שגויה לחלוטין, והוא היה בטוח שבידו טיעון המחץ נגד התורה, מכיוון ששום דבר לא יכול לנוע מהר יותר ממהירות האור לפי תורת היחסות הפרטית.

ב-1964 ג’ון בל הציע לבצע את ניסוי אפ”ר של אינשטיין וב-1980 הוא בוצע למעשה והתוצאות היו בהסכמה עם תורת הקוונטים. מאז הניסוי בוצע שוב ושוב וברמת דיוק גבוהה יותר. אולם הפיסיקאים עדיין לא ממש מבינים את התופעה המוזרה של השזירה והתופעה נחקרת מאז. לפני עשרה ימים פורסם מחקר חדש על השזירה. שני חוקרים מאוניברסיטת קווינסלנד באוסטרליה, ג’יי אולסון ותימותי ראלף, טוענים שגילו סוג חדש של שזירה. אם עד כה השזירה התרחשה על פני המרחב ובזמן נתון (חלקיקים שמרוחקים זה מזה במרחב), עתה טוענים החוקרים, יש לנו משהו חדש להציע, שזירה על פני הזמן ובמקום נתון. אם נתון חלקיק בעבר וחלקיק בעתיד (כלומר, שני חלקיקים שהם מרוחקים זה מזה בזמן), החלקיק בעבר יכול להשפיע על החלקיק בעתיד אם הם ממוקמים באותו המקום. החוקרים נותנים דוגמא. נגיד שיש גלאי ומדליקים ומכבים אותו בסביבות השעה 11:45. ניתן לשזור אותו עם גלאי שנמצא בדיוק באותו מקום בעתיד, כאשר מדליקים ומכבים את אותו גלאי ב-12:15. החוקרים מכנים שזירה כזו, טלפורטציה בזמן.

אם בוחנים את השזירה החדשה מקרוב רואים שאין היא שונה ממה שקורה לנו יום-יום: מה שקרה בעבר משפיע על מה שקורה בעתיד. השאלה היא האם יש בכלל תועלת מתהליך כזה. מסתבר שהמהלך של החוקרים אך ורק מקצר את המסע מהעבר לעתיד. במקום לשבת 20 שנה בכלא המהלך של טלפורטציה מהעבר לעתיד יקצר את העונש נגיד לדקה…. במובן זה, למשל, הוא יכול להיות יעיל ביותר לאסירים. וגרוע לנו… וכך ניתן לנוע מהעבר לעתיד מבלי להיות נוכח בהווה שבין העבר לעתיד, מבלי להיות נוכח בתעלה שמקשרת בין העבר לעתיד; כמו קפיצה בין העבר לעתיד.

בינתיים לא ברור כיצד בכלל ניתן לבצע את הניסוי של החוקרים בפועל. החוקרים מדגימים שיש קשר בין השזירה דמוית המרחב לזו דמוית הזמן. ואולי ניתן להמיר את זו האחרונה לשזירה הרגילה ו”המוכרת” בין שני גלאים מרוחקים במרחב. כנראה שזה רק עניין של זמן בטרם מישהו ירים את הכפפה ויבצע את הניסוי בפועל…

קראו כאן.

Advertisements

טלפורטציה קוונטית של דנ”א

חוקרים מצרפת, גרמניה ואיטליה בראשותו של הביולוג זוכה פרס הנובל לוק מונטנייר גילו טלפורטציה קוונטית של דנ”א שמתרחשת בטמפרטורת החדר. מדובר בממצא מרעיש לנוכח זה שמדובר בהליך ביולוגי שמדגים טבע קוונטי. הממצא פורסם ב-23 לדצמבר.

הניסוי הראשון

הסיפור התחיל לפני עשר שנים כאשר אחד החוקרים לוק מונטנייר מפריס חקר את ההתנהגות המוזרה של בקטריה קטנה, בערך בגודל של 300 ננומטרים, שקשורה בוירוס האיידס, Mycoplasma pirum. מונטנייר ניסה לסנן את הבקטריה מהחלקיקים הויראליים, שגודלם הוא לא יותר מ-120 ננומטר. על הגנים (הדנ”א) של הבקטריה הוא ביצע הגברה וריאקצית שרשרת של פולימראז. אולם כאשר החומר המסונן הזה דגר עם לימפוציטים אנושיים – שדאגו קודם לכן שלא יהיו מזוהמים בחיידק המיקופלסמה – ה- M. pirumוכל מאפייניו שוחזר לגמרי!

המכשיר שבו מונטנייר השתמש כדי לגלות את הסיגנלים האלקטרומגנטיים מורכב מסולנואיד, שבתוכו שמים את המבחנה עם הדנ”א של הבקטריות. הסולנואיד לוכד את הרכיב המגנטי של הגלים שנוצרים על ידי תמיסת הדנ”א שבמבחנה לתוך שפופרת פלסטיק, שממירה את הסיגנלים לזרם חשמלי. זרם זה אז מוגבר ולבסוף מחשב נייד בוחן אותו באמצעות תוכנה מיוחדת.

מונטנייר גילה תכונה חדשה של הדנ”א ב-M. pirum: הדנ”א של הבקטריה מעביר את עצמו לתאים מרוחקים על ידי הסיגנלים האלקטרומגנטיים. מונטנייר חבר לחמישה חוקרים נוספים והם גילו מהר מאוד שתופעה זו תקפה לדנ”א של בקטריות ווירוסים אחרים. הם מצאו שהתופעה נצפתה ברטרווירוסים, בוירוס השפעת A, בוירוס הצהבת, ובאופן כללי בוירוסים בגודל של 20 ננומטר. במקרה של בקטריות התופעה נצפתה בבקטריות בגודל של 100 ננומטר.

הניסוי השני

מונטנייר וקבוצת החוקרים השתמשו בשתי מבחנות. הראשונה הכילה מקור של דנ”א, רצף קצר של HIV בעל 104 בסיסים, והמבחנה השנייה הכילה תמיסה מהולה במים. מסביב לשתי המבחנות היה שדה אלקטרומגנטי מאוד חלש שמתנודד בתדירות של 7 הרץ שעורר את התהליך. הרצף של ה-HIV עבר הגברת דנ”א וריאקצית שרשרת של פולימראז. בשלב הראשון נתגלו סיגנלים אלקטרומגנטיים בסביבה האלקטרומגנטית האופפת את המבחנה. אחר כך החוקרים מקמו את המבחנה השנייה בעלת התמיסה המימית בתוך כלוב מוגן מפני קרינה אלקטרומגנטית בתדירויות מאוד נמוכות. הכלוב היה בעל דפנות מתכת בעובי של 1 מילימטר. מסביב למבחנה בעלת התמיסה המימית החוקרים מקמו סולנואיד מנחושת שגרם לשדה אלקטרומגנטי מאוד חלש של 7 הרץ ויכל לגלות זרם חשמלי. החוקרים חיכו 18 שעות ואז הדנ”א של ה-HIV מהמבחנה הראשונה נתגלה במבחנה השנייה שהכילה את התמיסה המימית. החוקרים וידאו שאכן לדנ”א הזה יש רצף זהה לזה שבמבחנה הראשונה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הם מצאו שרצף הדנ”א במבחנה השנייה היה 98% זהה (2 נוקליאוטידים היו שונים מתוך 104). החוקרים הצליחו לחזור על הניסוי מספר רב של פעמים (12 פעמים) והם הצליחו לחזור עליו עם רצף דנ”א של בקטריה בשם   Borrelia burgdorferi שגורמת למחלת ליים. החוקרים הראו בבירור שמבני הננו של המים שחזרו את מידע הדנ”א.

החוקרים תארו תכונה חדשה של דנ”א, מעין טלפורטציה של דנ”א שמועברת על ידי סיגנל אלקטרומגנטי. יש כאן השראה על ידי גלים אלקטרומגנטיים ומידע שהיה קיים במבחנה הראשונה והופיע מחדש כמעט במדויק (98%) במבחנה השנייה, למרות שהיא הייתה צריכה להכיל רק מים. פירושו שהדנ”א יכול להקרין את עצמו מתא אחד לאחר וזה כמו טלפורטציה קוונטית של חומר גנטי במקום התהליך התאי הרגיל והמוכר. בכל מקרה יש לחזור על הממצאים בטרם מסיקים מסקנות מרחיקות לכת.

 

הזיוף הגדול ביותר: דוקטור וויקפילד זייף את המחקר על הקשר בין החיסונים לאוטיזם

ב-28 לפברואר 1998 התפרסם בכתב העת הרפואי The Lancet מאמר תחת הכותרת הארוכה הבאה:

“Ileal-lymphoid-nodular hyperplasia, non-specific colitis, and pervasive developmental disorder in children”.

המאמר נכתב על ידי חוקר המעבדה דוקטור אנדרו וויקפילד אז בן 41 וחתמו עליו כתריסר דוקטורים אחרים. המאמר דיווח על שנים עשר מקרים אנונימיים של ילדים שלקו בבעיות התפתחותיות, שהתקבלו למחלקת הילדים בבית החולים המלכותי החופשי בהאמפסטד בצפון לונדון, בין יולי 1996 לפברואר 1997. המחקר עורר הרבה רעש ובעקבותיו המוני הורים נמנעו מלחסן את ילדיהם בחיסוני הילדות. היום יותר מעשר שנים לאחר המחקר הזה, בריאן דיר – כתב ערוץ 4 של הטלוויזיה הבריטית חשף שהמאמר כולו של דוקטור וויקפילד והקולגות שלו (שלכאורה הצטרפו אליו) מ-1998 הוא תרמית אחת גדולה. אין קשר בין חיסוני הילדות לאוטיזם. להלן הסיפור, שהוא אולי אחת התרמיות הגדולות ברפואה.

המאמר של דוקטור וויקפילד והקולגות שלו מ-1998

במאמר נכתב שהחוקרים חקרו סדרה עוקבת של ילדים שסובלים מהפרעות כרוניות בהתפתחות ודלקת מעיים באוטיסטים. החוקרים מצאו קשר בין אוטיזם לדלקות מעיים. החוקרים בדקו 12 ילדים (בין גיל 3 ל-10, ממוצע הגילאים היה 6) והפנו אותם ליחידת הגסטרואנטרולוגיה. וויקפילד טען שלילדים הייתה היסטוריה של התפתחות נורמאלית שאחריה היה איבוד של מיומנויות נרכשות, כולל מיומנות שפה, יחד עם שלשולים וכאבי בטן. הילדים עברו אבחון גסטרואנטרולוגי, נוירולוגי וגם אבחון התפתחותי. הם עברו בדיקה של ileocolonoscopy וניטלה מהם ביופסיה, בוצע בהם MRI וגם בדיקת EEG. בוצע ניקור מותני תחת סדציה. בוצעה רדיוגרפיה ונבדקו פרופילים ביוכימיים, המטולוגיים ואימונולוגיים.

דוקטור וויקפילד והקולגות שלו דווחו במחקר, או שההורים של שמונה מתוך 12 הילדים או שהרופא שלהם, שייכו את הופעתם של סימפטומים התנהגותיים לכך שהילדים קבלו חיסון משולב נגד חצבת, חזרת ואדמת. מבין אלה לחמישה ילדים היו תופעות לוואי מוקדמות מהחיסון (אדמומיות, חום, הזיות, ובשלושה מקרים עוויתות). בשמונה הילדים האלה, המרווח הממוצע מאז החשיפה לחיסון ועד לסימפטומים ההתנהגותיים הראשונים היה בין יום ל-14 ימים. ההורים היו פחות בטוחים לגבי הזמן המדויק בו התחילו הסימפטומים של כאבי הבטן, בגלל שהילדים לא נגמלו עדיין וגם בגלל שהילדים עדיין לא היו מסוגלים לתקשר לגבי הסימפטומים. וויקפילד דווח על ילד אחד שקיבל חיסון נגד חצבת בגיל 15 חודשים, שלאחריו ההתפתחות שלו הואטה – וזה אושר על ידי יועץ מקצועי לטענתו. הוא קיבל חיסון נגד חצבת, חזרת ואדמת בגיל 4.5 שנים, ויום אחר כך אמו תארה התדרדרות משמעותית בהתנהגותו והיא קשרה זאת עם החיסון. ילד נוסף קיבל חיסון בגיל 16 חודשים ובגיל 18 חודשים והוא פיתח דלקת אוזניים תיכונה חוזרת ועמידה בפני אנטיביוטיקה ואת הסימפטומים ההתנהגותיים הראשונים, כולל חוסר התעניינות באחיו וחוסר רצון לשחק. כל 12 הילדים סבלו מתפקוד לקוי של המעיים. הלקויות ההתנהגויות שהתגלו כללו אוטיזם בתשעה ילדים, פסיכוזה דיסאינטגרטיבית בילד אחד, וליקוי חיסוני בעוד שני ילדים. ברוך השם לאף ילד לא נמצאו ליקויים נוירולוגיים ובדיקות ה-MRI וה-EEG היו תקינות.

דוקטור וויקפילד והקולגות שלו פירשו את המחקר באופן הבא: “אנחנו משייכים מחלת מעיים ורגרסיה התפתחותית בקבוצה של ילדים שקודם היו נורמאליים, שבדרך כלל הייתה קשורה עם הזמן עם מעוררים סביבתיים אפשריים”. החוקרים כתבו במאמר שהם ראו מספר ילדים, שלאחר תקופה של נורמאליות לכאורה, אבדו מיומנויות נרכשות, כולל תקשורת. לכולם היו בעיות גסטרונומיות, כולל כאבי בטן, שלשולים ונפיחות, ובמקרים מסוימים חוסר יכולת לעכל אוכל. המאמר טען שהילדים לקו בשילוב של דלקות מעיים ותופעות של אוטיזם – שבו הילד איבד מיומנויות בסיסיות ומיומנויות של שפה. וויקפילד גילה תסמונת חדשה שלה הוא קרא “אוטיזם רגרסיבי”. התסמונת כללה הופעת אוטיזם אחרי החיסון יחד עם דלקת מעיים. וויקפילד לא שכח לציין במאמר שהמחקרים שביצע אושרו על ידי הועדה האתית של ההתמחויות מטעם בית החולים המלכותי החופשי של קרן NHS, וההורים נתנו הסכמה במודע.

 Image: British doctor Andrew Wakefield, right, and his wife Carmel arriving at the General Medical Council (GMC) in central London

וויקפילד ואשתו. מכאן  

בריאן דיר חושף שהמאמר הזה הוא תרמית אחת גדולה

במשך שבע שנים בריאן דיר חקר את הנושא והתברר שהפיצו סיפורים במשך כל אותם שנים על הקשר בין החיסון המשולב מפני מחלות החצבת, חזרת, ואדמת לאוטיזם ולנזק מוחי. במשך שנים הועלו שמועות על קשר בין מחלות פיקטיביות שנבעו מקבלת החיסונים וכך פרצו מחדש מגפות שניתן היה להדבירן בעזרת החיסונים. והכל התחיל בגלל המאמר המדעי שלמעלה, מאמר אחד שפורסם בפברואר 1998 בכתב עת רפואי בשם The Lancet.

במסיבת העיתונאים ב-26 לפברואר 1998 נאמר שמחקר חדש מקשר בין האוטיזם למחלות מעי דלקתיות. תוכן ההודעה היה: “יתכן שחוקרים מבית הספר לרפואה של בית החולים המלכותית החופשי גילו סינדרום חדש בילדים הקשור למחלה דלקתית חדשה במעיים ולאוטיזם. המאמר שלהם, שיפורסם ב-The Lancet ב-28 לפברואר, מציע בנוסף שבמספר מקרים ההתחלה של סימפטומים התנהגותיים הייתה קשורה בחיסון חצבת, חזרת, ואדמת”.

בריאן דיר מספר שבצורה זו המאמר קיבל כיסוי תקשורתי עצום, ובעקבותיו החלה מתקפה נמרצת על החיסון. המתקפה כללה פרסומים נוספים על דוקטור וויקפילד, כאשר הוא ביקר את חיסון החצבת, חזרת, אדמת. זה הוביל להתמוטטות חסרת תקדים באמון הציבור בחיסוני הילדות, ולא רק בהם! אלא הציבור החל לא להאמין בחיסונים בכלל. ולא היה כדבר הזה מאז שהחלו לחסן ילדים, שעד אז החיסונים ניתנו בצורה גורפת לכל הילדים.

המחקר כלל מדגם של 12 ילדים בלבד ואף פעם לא חזרו עליו שוב. חרף זאת, המחקר יצר מעין מגפה. וויקפילד כבר קרה לחרם על חיסון החצבת, חזרת ואדמת. הוא אמר אולי לתת חיסון חצבת, חזרת ואדמת בנפרד. אבל למעשה הוא קישר בין החיסון לאוטיזם. וויקפילד אפילו הצליח לשכנע את טוני בלייר, ואומרים שהבן הצעיר שלו לא חוסן בחיסון המשולב חצבת, חזרת ואדמת. בינתיים התחילה לפרוח באמריקה תנועה אנטי-חיסונית אחרי שוויקפילד הופיע ברשת CBS בתוכנית 60 דקות בנובמבר 2000, שבה הוא דיבר על “מגפת אוטיזם”. בעקבות דבריו החלו כבר לדבר על כך שכל החיסונים חשודים: או בגלל תכולתם, או בגלל הגידול במספר החיסונים שניתנים לילדים.

החלו להביט בסטטיסטיקה של האוטיזם. ב-1983 ניתנו עשרה חיסונים בלבד לילדים ומקרי האוטיזם היו אחד לכל עשרת אלפים. ואילו היום…, אמרה השחקנית האמריקאית ג’ני מקרתי, ישנם 36 חיסונים שניתנים לילדים וישנו מקרה אחד של אוטיזם לכל 150 ילדים. ובכך היא האשימה את החיסון המשולב באוטיזם של בנה.

ואז בריאן דיר החל לחקור את הנושא והוא חשף סקנדל רציני. הוא גילה שוויקפילד בכלל לא התבסס במחקרו על ממצאים ועל בסיס מדעי. במקום זאת וויקפילד קיבל שוחד כדי ליצור עדויות מזויפות כנגד החיסון; ובעודו מתכנן מהלכים עסקיים מתוחכמים כדי להרוויח מהבהלה שהוא יצר, הוא האשים ויצר מצג שווא של נתונים על ילדים אנונימיים כדי לזייף את התוצאות שפורסמו בכתב העת. דיר גילה שעורך דין בשם ריצ’רד באר שכר את וויקפילד כדי לתקוף את החיסון המשולב – העורך דין באר קיווה לתבוע בכך את חברות התרופות שיצרו את החיסון המשולב. עורך דין באר היה זקוק לעדויות לפיהן החיסון גורם לאוטיזם ולכן הוא שכר את וויקפילד. וויקפילד הרוויח מסיפוק העדויות האלה סכום עתק של 750,000 דולר. התרמית הזו של וויקפילד-באר היא הבסיס למשבר החיסונים שהחל בבריטניה והתפשט לעולם כולו.   

ומה בקשר ל-12 הילדים שקבלו חיסונים וככבו במחקר של וויקפילד מ-1998? בריאן דיר גילה שמרבית הוריהם היו קליינטים של העורך דין ריצ’ארד באר. אף אחד מהם לא גר בלונדון. שניים מהם היו אחים. שניים היו פציינטים של אותו רופא והוא גר 300 קילומטרים מבית החולים המלכותי החופשי בהאמפסטד בלונדון, שלושה מביניהם היו פציינטים של מרפאה של בית חולים אחר ואילו אחד בכלל הוטס מארה”ב. בריאן דיר מצא בנוסף שהממצא המרשים של המאמר אודות התפרצות אוטיזם עם קבלת החיסון היה התחזות. וויקפילד שינה דיאגנוזות ותיאורים של ילדים והכל כדי לקבל את הרושם שיש קשר בין אוטיזם, דלקת מעיים וההתחלה של אוטיזם רגרסיבי עם קבלת החיסון, כאשר דבר למעשה לא היה קיים. דיר גילה שוויקפילד נטל ביופסיות מילדים נורמאלים ושחלק מהילדים הראו סימני אוטיזם עוד לפני שהם בכלל חוסנו. חלק היו נורמאלים אחרי החיסון ולחלק בכלל לא היה אוטיזם אף פעם.

בתגובה לטענות, וויקפילד אמר שהוא אף פעם לא אמר שהחיסון המשולב גרם לאוטיזם. דיר טוען שאפילו כאשר היו כבר האשמות נגדו, וויקפילד המשיך לקדם את הקשר בין החיסון לאוטיזם למען ארגונים כמו זה.

אבל ב-28 לינואר 2010 לאחר חקירה של 197 יום, הועדה הרפואית הכללית בבריטניה אישרה את חקירתו של בריאן דיר ומצאה את וויקפילד אשם. פאנל של שלושה רופאים ועוד שני חברים האשימוהו בחוסר יושרה, בחוסר אתיות ובעוד תריסר האשמות נוספות. מאמרו מ-1998 נמצא כמחקר לא הגון, שבוצע ללא אישור אתי. חמישה ימים אחר כך כתב העת The Lancet הוריד את המאמר מהספרות המדעית, כאשר הם מעלים את הסוגיה לתודעה הציבורית.  

אין כל ספק שחיסונים מגוננים על ילדים מפני מחלות מסוכנות ובכך נקווה שהמיתוס המסוכן וההרסני הזה שזרע וויקפילד על הקשר בין אוטיזם לחיסונים יגווע עתה עם האשמתו.