מחקר חדש והשאלות של אינשטיין לפיאז’ה: אינשטיין לילדים

מחקר חדש והשאלות של אינשטיין לפיאז’ה: אינשטיין לילדים.

אלברט אינשטיין נפגש עם ז’אן פיאז’ה בדבוס שבשוויץ ב-1928. הוא התעניין בחוקי הפיסיקה של הילדים. אינשטיין הציע לפיאז’ה לחקור את המוצא של הפיסיקה, של מושגים כמו מהירות, מרחק וזמן אצל ילדים. אינשטיין שאל את פיאז’ה, “אם שופטים את הזמן ביחס למרחב, האם מבחינה אינטואיטיבית מוחותינו קולטים את אותו היחס בין הממדים האלה כפי שזה מצוי בפיסיקה המודרנית?”

אינשטיין ותורת היחסות שלו השפיעו על הוגים רבים במאה העשרים וגם על פיאז’ה. פיאג’ה כתב בהקדמה לספרו מ-1946, תפישת הזמן של הילד, השאלות שאינשטיין שאל אותי 15 שנה קודם לכן עוררו את כתיבת עבודתי זו. שנתיים אחר כך ב-1948 פיאז’ה כתב שני חיבורים נוספים בהקשר לשאלות פיסיקאליות ומדעיות ועולמו המחשבתי של הילד, תפישת המרחב של הילד ותפישת הגיאומטריה של הילד (פיאז’ה כתב את שני הספרים האלה יחד עם ברבל אינהלדר).

ז’אן פיאז’ה ואלברט אינשטיין

מגזין טיים מספר שהפילוסוף והפסיכולוג השוויצרי, פיאז’ה, הקדיש את מירב חייו המקצועיים לילדים, התבונן בילדים ובחן דיווחים של חוקרים מכל העולם, גם הם השקיפו ובחנו את התנהגותם של הילדים. פיאז’ה החל חושד שמאחורי ההתבטאויות המתוקות של הילדים, אלו שנראות כלל לא הגיוניות, חבויים למעשה הליכי חשיבה. אלה היו בעלי סדר משלהם ובייחוד בעלי לוגיקה מיוחדת. אינשטיין כינה את התגלית של פיאג’ה “כה פשוטה, שרק גאון יכול היה לחשוב עליה”.

פיאז’ה גדל בצד הצרפתי של שוויץ, לא היה מחנך ואף פעם לא ניסח כללים לפיהם ניתן לחנך ילדים. אולם עבודתו השפיעה יותר מכל דבר אחר על החינוך. הוא אף פעם גם לא החשיב עצמו כפסיכולוג ילדים. למעשה הוא יותר התעניין באפיסטמולוגיה – תורת ההכרה – והיה פילוסוף. פיאז’ה התבונן באופן שבו הידע מתפתח בילדים ורצה בדרך זו להבהיר את הטבע של הידע באופן כללי. אפשר להוסיף פילוסוף ששילב בין ביולוגיה לתצפית על ילדים וכך יצר תורת הכרה ביולוגית על ילדים.

פיאז’ה פרסם את “המאמר” הראשון שלו בגיל 10 ואת מאמרו האחרון בגיל 84. הוא סיים דוקטורט בזואולוגיה ואחרי מלחמת העולם הראשונה החל מתעניין בפסיכואנליזה. הוא עבר לציריך, שם החל שומע את הרצאותיו של קרל יונג. גם אינשטיין בא לביתו של יונג בציריך ב-1910 לארוחות ערב ושמע את דבריו. פיאז’ה עבר לפריס ושב לשווייץ כדי לצפות בילדים ובהתנהגותם. הוא החל מבצע תצפיות בילדים ורשם בקפדנות את המלים שאמרו, מעשיהם ומחשבותיהם. כל זאת כדי למצוא את המכנה המשותף וההיגיון שעומד מאחורי התנהגותם ואת ההסבר לכך. 

תוך קריירה ארוכה שנמשכה 75 שנה, הוא פיתח את הפסיכולוגיה ההתפתחותית, את התיאוריה הקוגניטיבית ואת האפיסטמולוגיה הגנטית. הגנטי הוא התפתחותי והוא מצביע על כך, שהמחקר הוא במקורו ביולוגי. והאפיסטמולוגיה כאמור זה הצד הפילוסופי של פיאז’ה, כאשר הכוונה היא לתורה שעוסקת ברכישת ידע, במחקר של השלבים ההתפתחותיים הטבעיים של ילדים בהקשר לרכישת הידע. כיום כל מורה יודע בעל פה את ארבעת השלבים בהתפתחות הילד של פיאז’ה (הסנסורי מוטורי sensorimotor, הקדם אופרציונלי preoperational, האופרציות הקונקרטיות concrete operational והאופרציות פורמליות formal operational).

ההשפעה של פיאז’ה על החינוך היא עמוקה, מקיפה, חודרת ומחלחלת. עד פיאז’ה החשיבו דברים שילדים אומרים בגילים שונים ללא הגיוניים, לא נכונים, טיפשיים ואידיוטיים. אתה לא מבין ואינך קולט. בהדרגה הבינו שבעולם של הילד, במונחים שלו, הדברים שהוא אומר הם הגיוניים, קוהרנטיים וזאת במסגרת הדרך שלו ויכולתו לדעת ולהבין את העולם. “נכון” או “לא נכון” לא מתאימים לילד והם גם לא מכבדים את הילד. לילדים ישנה הבנה רק של מה שהם עצמם ממציאים וכל פעם שאנו מנסים ללמד אותם משהו מהר מידי, אנחנו מעקבים אותם מלהמציא זאת בעצמם, אמר פיאז’ה. ולכן, בעקבות רעיונותיו של פיאז’ה, הילד נהפך בהדרגה למדען קטן שכל העת יוצר ובודק את התיאוריות שלו אודות העולם.

חוקי הפיסיקה של הילדים מוזרים לא פחות מחוקי היחסות

אחד ממעריציו של פיאז’ה היה אינשטיין. אינשטיין היה מרותק מהממצאים של פיאז’ה, שאפשר לכנותם “חוקי הפיסיקה של הילדים” או כיצד הילדים מבינים את הפיסיקה. למעשה חוקים אלה הם לא פחות מוזרים מחוקי תורת היחסות הפרטית. אינשטיין התלהב מהרעיון של חוקי הפיסיקה הפרימיטיביים של הילדים: דברים נעלמים כאשר הם מחוץ לטווח ראותנו. ישנה השאלה המפורסמת בפילוסופיה: “האם ניתן לגרום לירח להיעלם?” האם הירח קיים שם למעלה כאשר איש לא צופה בו? נסגור את הוילון או התריס בחלון. האם הירח עדיין קיים שם בחוץ? לפעמים נדמה שכאשר נוסעים לחיפה, תל אביב כבר לא קיימת. למעשה זו שאלה בפירושים לתורת הקוונטים.

אינשטיין התעניין במיוחד בממצאים של פיאג’ה בנוגע לתנועה: מדוע ילדים בני שבע מתעקשים שלנוע מהר יותר ייקח יותר זמן. נראה לכם שזה הזכיר לאינשטיין את פרדוקס התאומים? ההיגיון של הילדים לגבי התנועה והזמן הוא בניגוד להיגיון (שלנו המבוגרים כמובן). אבל גם תורת היחסות של אינשטיין נתפשה כעומדת בניגוד להיגיון.

ב-1928 אינשטיין שאל את פיאז’ה: “האם מושג המהירות הראשוני של הילד כולל הבנה שלה כפונקציה של המרחק והזמן, או האם המושג הוא יותר פרימיטיבי ואינטואיטיבי?” אינשטיין רצה לדעת, איזה מושג התפתח קודם, המהירות, המרחק או הזמן?

פיאז’ה ביצע ניסוי מאוד פשוט במטרה להדגים, שילד לא חושב על המהירות במונחים של היחס מרחק-זמן. חוקי הפיסיקה של הילדים הם אחרים. פיאז’ה מיקם בפני ילדים שתי מנהרות, כאשר האחת בבירור יותר ארוכה מהאחרת. הוא דחף בובה דרך כל מנהרה בעזרת מוט מתכת בדרך כזו שהבובות מגיעות לקצה השני של שתי המנהרות בו-זמנית. הוא שאל את הילדים: “האם מנהרה אחת ארוכה יותר מהאחרת?”, “כן, זאת”, ענו הילדים “האם שתי הבובות נעות דרך שתי המנהרות באותה המהירות, או האם אחת נעה מהר יותר מהאחרת?” “באותה המהירות”, ענו הילדים. “מדוע?” “כי הן הגיעו באותו הזמן”, ענו הילדים.

מחקר חדש: ילדים משתמשים במרחב כדי לחשוב על הזמן

כידוע מתורת היחסות הפרטית, שני המושגים העיקריים שריתקו את אינשטיין היו המרחב והזמן (ואפשר להוסיף לכך את הסימולטאניות). אינשטיין שאל את פיאז’ה, “אם שופטים את הזמן ביחס למרחב, האם מבחינה אינטואיטיבית מוחותינו קולטים את אותו היחס בין הממדים האלה כפי שזה מצוי בפיסיקה המודרנית?”

במאמר היחסות מ-1905 אינשטיין כתב, “עלינו לקחת בחשבון שכל שיפוטינו בהם הזמן משחק תפקיד, הם תמיד שיפוטים של אירועים סימולטאניים. אם למשל, אומר, ‘רכבת זו מגיעה לכאן ב-7’, אני מתכוון למשהו כזה: ‘המחוג הקטן של שעון היד שלי מצביע על 7′ ו’ההגעה של הרכבת’ הם אירועים סימולטאניים.

ניתן להתגבר על כל הקשיים בהם נתקלים כאשר מגדירים את ה’זמן’ תוך שמחליפים את ‘מיקום המחוג הקטן של שעון היד שלי’ ב’זמן’. ולמעשה הגדרה כזו היא מספקת כאשר אנו עוסקים בהגדרת זמן רק עבור המקום שבו שעון היד ממוקם. אולם היא לא מספקת יותר כאשר עלינו לחבר בסדרות זמן אירועים שמתרחשים במקומות שונים, או, מה שמתברר כאותו הדבר – להעריך את הזמנים של אירועים שמתרחשים במקומות מרוחקים מהשעון”.

זהו הסבר פשוט של אינשטיין במאמר היחסות מ-1905, שמייצג את פריצת הדרך, יחסות הסימולטאניות, שהובילה ליחסות הפרטית.

המרחב והזמן שלובים זה בזה לא רק בפיסיקה אלא גם במחשבתנו. במשך מאות בשנים פילוסופים התווכחו על הנושא ואודות האופן שבו המרחב והזמן קשורים זה בזה במחשבתנו. מאמר חדש שמופיע החודש בכתב העת Cognitive Science קובע, שהיכולת של ילדים להבין את הזמן היא בלתי נפרדת מיכולתם להבין את המרחב.

כדי לבדוק את הקשר שבין המרחב לזמן במחשבה המתפתחת, דניאל קסאסנטו ממכון מקס פלאנק לפסיכו-לינגוויסטיקה בניגמגן בהולנד והקולגות שלו באוניברסיטת אריסטו בתסלוניקי (יוון) ובאוניברסיטת סטנפורד (ארה”ב), הראו לילדים סרטים של שני חלזונות שהתחרו במסלולים מקבילים. בניסוי הראשון מסלול אחד היה קצר יותר. בניסוי השני התחרות במסלול אחד הסתיימה מוקדם יותר. הילדים נתבקשו לשפוט או את האספקט המרחבי או את האספקט הזמני של כל תחרות, כאשר הם מדווחים איזו חיה נעה למרחק ארוך יותר ואיזו למשך יותר זמן.

כאשר הילדים נתבקשו לשפוט את המרחק, הם יכלו בקלות להתעלם מהזמן. אולם כאשר בקשו מהם לשפוט את הזמן, היה להם קשה להתעלם מהממד המרחבי של האירוע. חלזונות שנעו למרחק ארוך יותר נשפטו בטעות ככאלה שנעו למשך זמן ארוך יותר. ילדים השתמשו במרחק פיסיקאלי כדי למדוד את מעבר הזמן.

הניסוי בוצע בדוברי אנגלית ובדוברי יוונית. כאשר דוברי אנגלית מדברים אודות הזמן, הם משתמשים במלים מרחביות. הם מדברים כמונו על פגישות “קצרות” וחופשות “ארוכות”. נשאלת השאלה, האם הבלבול של הילדים נבע מהשימוש במלים שיש להן גם מובן זמני וגם מובן מרחבי? המחקר כאמור בוצע גם בילדים דוברי יוונית. ביוונית יש תחביר מרחבי שונה עבור הזמן, שמתאר את הזמן כמצטבר במרחב תלת-ממדי, במקום כמתפרש במרחב קווי. ביוונית ניתן היה לנסח שאלות בצורה טבעית, כך שניתן היה להימנע ממילים מעורפלות כמו “ארוך” או “קצר”. התגובות של הילדים לא נגרמו על ידי זה שהם התבלבלו ממילים מיותרות, אלא הם הצביעו על קשרים עמוקים יותר בין המרחב לזמן.

המחברים של המחקר יכלו לענות על שאלתו של אינשטיין לפיאז’ה, “האם מבחינה אינטואיטיבית מוחותינו קולטים את אותו היחס בין המרחב לזמן כפי שזה מצוי בפיסיקה המודרנית?”. החוקרים עונים, נראה שהאינטואיציות שלנו אודות הזמן מעוצבות על ידי משהו שהוא מנוגד להגיון – כשם שתורת היחסות של אינשטיין מעוצבת על ידי משהו שהוא מנוגד להיגיון. אולם המחקר של החוקרים קובע יחס אחר, יחס אסימטרי בין מושגי המרחב והזמן, לא זה של היחסות של אינשטיין. ביחס אסימטרי הכוונה היא, שייצוגים של הזמן תלויים במרחב יותר משהייצוגים של המרחב תלויים בזמן. במובן זה בעולם הפיסיקאלי, המרחב והזמן הם סימטריים, בלתי נפרדים זה מזה ומצויים בתלות הדדית במרחב-זמן. ואילו במחשבה, הם בכל זאת נפרדים: הילדים יכולים לחשוב על כל אחד מהם בנפרד: לחשוב על הזמן בנפרד מהמרחב, אולם נראה שהם לא מסוגלים להמשיג את הזמן בנפרד מהמרחב. המחקר קובע שקשר אסימטרי זה מופיע אצל ילדים וממשיך להתקיים אצל מבוגרים.

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s