גלי וינשטיין מקשיבה לאילנה דיין במכללת אורנים: “אני עיתונאית נושכת”

גלי וינשטיין מקשיבה לאילנה דיין במכללת אורנים: “אני עיתונאית נושכת”  

אילנה דיין יורה לכל הכיוונים את האמת שלה לאחר שקבלה את פרס העיתונאי האקטיביסט מהחוג לתקשורת במכללת אורנים. היא לא מוכנה להתפשר על פחות מהאמת ולא מוכנה לחסוך מעצמה את כאב הראש בנוגע למחשבות כגון, מה הוא יחשוב ומה זה יחשוב, האם הרייטינג יורד וכן לשדר או לא לשדר את הכותרת הזו והזו. היא הולכת לספר את האמת ויהי מה. היא מגרשת כל אינטרס ואומרת שוב ושוב שברור לה היכן נמצא הסיפור האמיתי. היא ממצה את הדברים שלה באמרה של לארי קינג, שהסביר פעם בדרך קולעת את משוא הפנים של התקשורת: אילו סגרנו ראיון עם אלוהים ואו ג’יי סימפסון היה מודיע שהוא מגיע, היינו מזיזים זאת.

המאמר מוקדש למיקי גולדווסר, שישבה כסא מלפני ואבדה את בנה יקירה במעשה חטיפה שבצעו בני עוולה.

חגית אמא שכולה: “הצלם מתרחק וחגית נשארת לבד”

הראיון עם חגית ריין [4.1.2009]. חגית ריין אמא של בניה ריין, חייל שנפל במלחמת לבנון השנייה. התמונה של חגית שצולמה ברמת הגולן חרוטה בזיכרון שלי. היו שמונה ילדים. קרה משהו ששבר את כל פסיפס הסטריאוטיפים שם בדרך. צלמנו את חגית וכולם הצדיעו לבניה. זה קטע שחונק את הגרון. ואז בשפה שלה האמונית היא מודה לכל עם ישראל. הצופה כבר יודע שהיא מתנחלת. חגית אומרת, “אני ידעתי מאז שהיה קטן שיום אחד אלך מאחורי הארון שלו עטוף בדגל ישראל ואלך אחרי ארונו”.

ואז פתאום כולם מתרחקים. הצלם. במקום לסגור זום כפי שבדרך כלל עושה צלם במקרים כאלה, הוא פתאום עושה משהו מנוגד לאינסטינקט שלו כצלם. הוא מתרחק וחגית נשארת לבד עם כיסוי הראש. היא נשארת לבד רק חגית בלי ארץ ישראל, בלי תורת ישראל, בלי המתנחלת. רק חגית. והצלם עוזב אותה.

זה היה רגע של סקופ. הרגע הזה הוא דוגמא למסע המפרך, לפעמים גם תובעני ומסעיר שמוביל לאמת. בדרך אל הרגע שבו חגית נשארת לבד, בדרך אל האמת, התפקיד שלנו העיתונאים הוא להעיף את כל מה שמזהם את האמת ולחשוף את האמת. האתגר הוא למצוא את הסטריאוטיפ ולסלקו, לחשוף את האמת ולהגיע לשכול.

עומרי אסנהיים קיבל את ההתעללות בפלשתינים עוד לפני שזה הפך לנחלת הכלל. ידענו שנעמוד מול חומה מבוצרת. זה טבעי שנצטרך למזער נזקים. צה”ל עומד מול חשיפה. איזה סוג של חשיפות אין איתן שום בעיה?

הראיון עם סרן קובי גיגי: “אין סיכוי שאישור מדובר צה”ל יינתן לראיון”

סרן קובי גיגי בפרשת חטיפת המונית מדהריה. גיגי הסכים להתראיין מבלי לקבל אישור של דובר צה”ל וראיון כזה דורש אישור. אולם היה חשוב לנו הראיון ללא האישור מדובר צה”ל, כי גיגי סיפר אמת, שיגרה, את מה שקורה בשטח, בכפור, את זה שכל הזמן אוכלים את יהודה ושומרון. הוא תאר מקרים סיזיפיים בשטח. דובר צה”ל כעס ובצדק כי הוא לא ידע על הראיון עם קצין צה”ל במדים. ידענו שאין סיכוי שאישור כזה יינתן. ויהיו צרות אם נבקש אישור כזה.

מה שגיגי אמר בראיון התאים לאינטרס שלו. כי מי שבא להתראיין, לספר את האמת מתוך האירוע לעולם יהיה לו אינטרס. ולכן בודאי שיש לו אינטרס. מדובר במישהו שהיה בתוך העניין. הוא לא תלית שכולה תכלת. האם הוא ידע? האם המידע שנתן מוצלב? האם ראוי שזה יגיע לציבור? מה שהוא סיפר לא היה ידוע לציבור.

אני הייתי חייבת לשדר את הראיון עם גיגי. וצרחתי על בניהו [אבי – דובר צה”ל] – תפקידי להביא את הראיון לשידור. וזה לא שכנע את בניהו. הוא היה עמוק בתוך נשמת העיתונאי שלו, בתוך החומה הממסדית. אבל אנחנו צריכים לבוא מימין ומשמאל, לקבצ’ץ’ נוהל, להיכנס דרך החלון אם סוגרים לנו את הדלת ולעשות מה שאפשר עם האמת אם גיגי מוכן לספר אותה.

הכתבה שהפכה לפסק דין בעניינו של סרן ר’, מוצב גירית: “אני הלכתי לספר את האמת”.

שנת 2004 מוצב גירית ברפיח. ילדה בשם אימאן אל המאס התקרבה למוצב ונפתחה לכיוונה אש מצד חייליו של סרן ר’. התצפיתנים במוצב חשבו שהיא הייתה ילדה בת עשר אבל היא הייתה בת 13 ועשרה חודשים. אימאן זרקה את ילקוט בית הספר שלה ונמלטה. החיילים דלקו אחריה, ירו בילקוטה כדי לודא שאין מדובר בחומר נפץ. זו הייתה ילדה ששכבה פצועה וחסרת מגן והרגוה. סרן ר’ דיבר בקשר ואמר שהוא יוצא אחרי הילדה כדי לבצע וידוא הריגה. סרן ר’ ירה בילדה הפצועה שני כדורים מטווח קצר, ירה צרור, או ירה בזווית ממנה. זמן קצר אחר כך סרן ר’ מודיע בקשר שהוא ביצע וידוא הריגה ואומר את המשפט הבא: יש לירות בכל מי שנכנס למרחב, גם אם זה ילד בן שלוש.

תוכנית עובדה שדרה לפני שש שנים כתבת תחקיר. סרן ר’ תבע את אילנה דיין על התחקיר. על עניין וידוא ההריגה. הוא טען שאילנה דיין הציגה את הדברים אחרת מכפי שהיו במציאות. לא הציגה את הנסיבות המסוכנות שבהן היו נתונים חייליו והיא לא לקחה בחשבון שסרן ר’ היה במצב נסער, מאוים וחש בסכנה. סרן ר’ דרש שלושה מליון שקלים. אבל השופט נועם סולברג פסק “רק” 300,000. דיין החליטה לערער. אילנה דיין מסבירה מדוע העזה לומר את האמת ומדוע לכן היא שלמה עם הכתבה ששודרה.

מקרה שקרה על ציר פילדלפי בנובמבר 2004 כאשר ילדה חוצה את הקו האסור. לא המ”פ ולא סרן ר’, אלא החיילים פותחים עליה באש. כאשר אני מקבלת לידי את הקלטת ושומעת את חילופי הדברים המצמררים, ילדה בת 10 מתה מפחד. לא בכדי אני זוכרת את זה. וכאשר אני שומעת שהאש נמשכת אחרי שהתצפית נמשכת, אני יודעת שאת הכתבה צריך להביא לשידור. 

דבר אחד יש לומר: מה החומה שמתרוממת אל מול הרצון שיש להביא את האמת לצופים שלנו לשידור? יש פה מישהו שעומד לדין? את מרשיעה אותו במשהו שבסופו של דבר בית הדין יזכה אותו. חשוב להביא את ההבחנה בין הדבר הזה.

המ”פ יועמד לדין ואחר כך יישאל, האם הוא ירה, והאם הוא וידא הריגה והאם הוא היה במקום וירה בצרור או רק בשני כדורים והאם הוא ירה את הצרור בתשעים מעלות או בזווית אחרת. האם הוא ירה אותו לתוך הגופה והאם התכוון לבצע בה וידוא הריגה והאם מאמינים לגרסה של החיילים. כל השאלות האלה נכונות לבית הדין הצבאי וראוי שידון בהן והזיכוי הוא חשוב למ”פ, אבל לא לשום בחינה אחרת. לא לילדה שרצה מפחד. את האמת שום זיכוי לא יכול לשנות, ולא את המלים של המ”פ ולא את ההריגה של הילדה. אי אפשר למנוע שידור של המשפט הזה שהמ”פ אמר אותו ברשת הקשר: “כל מי שנע במרחב הזה, גם ילד בן שלוש, צריך להרוג אותו”. אי אפשר למנוע שידור של המשפט מהרגע שמתרחש השידור.

אפשר לנסות להבין את המשפט בהקשר בו נאמר, בסערת הקרב. אפשר להתווכח אחר כך לדון במשפט אבל אי אפשר לאטום את אוזננו. עד מתי? עד מתי נאטום את אוזננו? עד מתן פסק הדין? פסק הדין ניתן אבל האם ראוי לשלול מהצופים את הידיעה על האירוע, על מה שמשתקף מרשת הקשר? רוצה להגיד שוב – כי התגלחתי שוב על המקרה כעיתונאית בפרשה: יש פסק דין של בית משפט ואני מכבדת אותו. אני צריכה להכיר בזה שיש פסק דין. אני יכולה לחלוק עליו ויש גם ערעור בלי קשר להליך המשפטי. עם זאת מותר להתווכח על הכתבה ועל דרכי העריכה. 

נקודה אחת שאפשר להתווכח עליה ואני יכולה להגן עליה היא, שאחרי תום האירוע הילדה רצה. יש קטע מתוך סרט הוידיאו שצלמו החיילים באירוע ואחד החיילים אומר שירה בילדה, חורר אותה מטווח אפס. הדבר הבא שרואים באותה קלטת הוא חבורה של חיילים שיושבים בחדר ועושים מסיבה. הקטע של המסיבה לא ארע מיד אחר כך. צה”ל לא אפשר לי להגיע למוצב ולא ידעתי שהמסיבה ארעה אחר כך. אני אמרתי בכתבה שרואים אחרי דברי החייל מסיבה. על רקע זה רואים שיתכן שיש לחיילים מוטיבציה גרועה של חיילי המ”פ. ואז אמרו לי אם את לא בטוחה אל תשימי בכתבה.

אני הלכתי לספר את האמת. אילו ידעתי ביום שבו קבלתי את הקלטות, כולל גרסתו של המ”מ, ביום שקבלתי את החומר הבלעדי, כולל הקטעים הלא נחמדים – אוי ואווי לי אם הייתי מחליטה לחסוך מעצמי את כאב הראש ולא לשדרם. אילו הייתי חושבת: זה יכתוב ככה וההוא יכתוב ככה וזה יחשוב ככה, לא הייתי מגיעה לאמת. מותר ללמוד מזה שכועס.

יש דבר אחד שאותו אני נושאת איתי לאורך השנים והוא שסיפרתי את האמת: הילדה הקטנה הייתה והיה מוות. עברו 6 שנים מאז שהכתבה שודרה. ראיתי לאורך השנים איך שהפרשה התגלגלה ואיך הפרשה התגלגלה לתוך קלחת של אינטרסים וים של אג’נדות, שעלולות להשכיח את החיפוש אחר האמת. מוצב גירית מעצבן את הצופה והוא לא רוצה לראותו.

במהלך המשפט הצבאי שאלו את המ”פ במוצב שאלות. אחד החיילים אמר, אנחנו שחקנו ברעיון לשים את הגופה… להביאה למוצב. נשאלת השאלה, עד כמה אווירת האבל והקדרות ירדה על המוצב אחרי שהילדה מתה? באמת, כאשר חייל אחד מספר שהש”ג שמח שהוא רוקן ארבע מחסניות ועוד סיפורים שלא מעידים על אווירת אבל. אז אפשר היה לערוך את הדברים אחרת: או באופן שיותר מחמיר עם החיילים או באופן שיותר מקל עם החיילים. אבל בכל מקרה לא היה דבר שהיה משנה את התמונה: חיילים לחוצים, חווים חוויה שקרה שם משהו. לכן אני שלמה עם הכתבה ששודרה.

החומה הכי משמעותית בכלל לא נוגעת להשקפת עולם מסוימת שאירוע כזה וכזה צריך לערוך. החומה היא הרבה יותר מסוכנת. אחד הדברים אותם הבנתי עם השנים הוא השאלה הבאה: למה היא [אילנה דיין] עשתה רעש? זו פעם ראשונה שהיא עשתה רעש על טוהר הנשק? היו כתבות נוראות יותר על הנושא. אבל זו כתבה שנעשתה על ידי עיתונאית שנתפשת כמיינסטרים בתוכנית שהיא מיינסטרים. וזה מה שערער את שיווי המשקל. ממנה… אנחנו לא אמורים לשמוע דברים כאלה. היא לא אמורה להניף סמרטוט אדום כזה. היא אמורה לשלוח את רוני קובן כדי לסחוט דמעות. למה התגובה הזו? כי יש דברים שאנחנו לא רוצים לשמוע ולא רוצים לדעת. אנחנו כועסים על האופן שבו היא שידרה וערכה את הכתבה.

האמת מעבר לחומה: “לא משנים כותרת”

התפקיד שלי הוא להבקיע את החומה ולהגיע דרכה אל האמת. לדבר דרכה. התפקיד שלי הוא למצוא את הרגע שבו חגית נשארת לבד בפריים והיא רק אמא של בניה, לא מתנחלת ולא אוהבת ארץ ישראל. לפעמים להבקיע את החומה הזו זה קשה והחומה הזו היא צינית. לפעמים זה ממזער את הנזק לצה”ל ולפעמים לא רוצים לראות זאת וקשה להתמודד עם מה שרואים.

אני מחפשת את האמת, את העובדות. ברור לי לכן שאני באה בתחושה של העיתונאי שצריך לספר את העובדות, שצריך להחזיר את השיח האמיתי. העיתונאי שצריך לספר לאורו של מצפון ערכי וכך הוא יאפשר לנו לפרק את החומות ולהגיע לאמת. אלה הן הדילמות של המקצוע.

העיתונאי ניצב בצומת בין הרייטינג לכותרת, הניואנס מול האינטרסים, כאשר בסוף כולם מתכנסים לאותו קרב של העיתונות החושפת, פעם חושפת את בעל ההון ופעם את בעל השלטון.

אנחנו מדמיינים את גרף הרייטינג היורד והולכים נגדו. אנחנו לא משנים כותרת כאשר יושבים עם הבוס, עם אבי [ניר, מנכ”ל קשת], ומגלים אחר כך שלא קורה כלום. השיח שאנחנו באים ללבות כעיתונאים הוא חופש הביטוי, הוא שלא כל אחד יכול לפטפט את עצמו לדעת. הרעיון הבסיסי הוא “אנחנו מאפשרים לאנשים לדבר כדי שאחרים יוכלו להצביע ולהחליט”. אנשים צריכים לדבר כדי לשמוע ולשמוע כדי לבחור.

הסכנות שקיימות מבעלי ההון והממון שמחזיקים במיקרופון מימי הצנזורה הצבאית החשוכה והתאווה לבידור ומציצנות ולרווח, הליך זה שומט את הקרקע מהמוטיבציה ממנה אנו יוצאים לעבודה לסיקור החלש, הנדכא, לסיקור הויכוח, חופש הביטוי, השיח הציבורי – אלה הם כל הדברים החיוניים.

הדבר החשוב ביותר שלמדתי הוא הצנזורה העצמית שלי כעיתונאית: צומת הספין והרייטינג והמפגש האמיתי ביניהם בצומת זו. בכל צומת האויב האמיתי הוא פשוט עצמנו. אנחנו צריכים לומר לא לבעל השררה, כי הוא הרבה פעמים הרבה פחות מתוחכם ממה שחושבים. ובצומת זו גם פוגשים בדילמות: האם להתעקש על הכותרת הנכונה, על הכתבה הנכונה? זוהי צומת רמון-פינת פרידמן או צומת ביניש-פינת לינדנשטראוס. שם נפגשים עם עצמנו. נפגשים עם הדילמות של המקצוע. תמיד-תמיד נפגשים מול הכוחות האלה, שהם רבי עוצמה, והם באמת רבי עוצמה ושוחרי רע. העיתונאי חוזר למערכת לדווח את מה שהוא ראה.

כאשר אני באה לעשות כתבה אני עושה כל מאמץ כדי לגרש כל אינטרס. כל כך ברור לי האם זה סיפור אמיתי. זכותו של הצופה וחובתי שלי להביא איזה שהוא פסיפס של החיים הישראליים. המנדט שלי כעיתונאית הוא להביא משהו נושך. אני עיתונאית נושכת. בלב לבה של העבודה שלנו נמצא הרשע. וכן צריך לדעת להסתכל לו בעיניים ולספר אותו.

אריק שרון: “אתם שומעים גם ביקורת וגם אבק של געגוע”

[אילנה דיין שדרה בעובדה כתבה על המהפך בדמות אריק שרון ב-2002]. היו חשדות נגד אריק שרון ואשר על כן הוא יצא פטור כי הוא זכה ליחס סלחני. צריך לומר את האמת. זה לא הצליח להבשיל לכדי אישום פלילי. איך יכול להיות שלמרות  החשדות אריק שרון המשיך להנות מהפופולאריות שהייתה לו והמשיך להוביל מהלכים? אריק שרון בסוף ימיו הבין משהו על המקום שבו נמצא המרכז הישראלי. לכן הוא הקים את קדימה. הוא הבין משהו על הרצון העז של הישראלי שרוצה משהו אחר ומישהו כמו אריק שיובילו לשם. התוצאה היא שאריק הצליח לחולל משהו מבלי שנשאלו השאלות הקשות.

למה לא באנו ושאלנו כאשר נפל גשם של קסמים ולא הייתה ביקורת ציבורית כאשר הייתה ההחלטה – אולי שגויה או שנויה במחלוקת – ולא שאלנו. זה נוגע במשהו שאולי יום אחד ייבדק: איך אריק שרון הבין שזה נכון להחזיר את אלחנן טננבאום למרות שזה מסוכן, כי הוא הבין משהו.

אתם שומעים גם ביקורת וגם אבק של געגוע. זוהי אמירה בלתי עיתונאית בעליל שלי. אבל אזלו לנו המנהיגים, אלו שקורצו מחומר של מנהיגים. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו יושב ראש מנהלים כראש ממשלה. ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו מנכ”לים כראשי ממשלה. התחושה שאזלו לנו המנהיגים היא שהניעה בציבור הישראלי לשאת פנים לאריק. כי ההוויה הישראלית כל כך עצבנית, נוגעת בנושאים קיימים. החיים שלנו נוגעים בתוך ההוויה הקיומית ולכן אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לזייף.  

Advertisements

9 thoughts on “גלי וינשטיין מקשיבה לאילנה דיין במכללת אורנים: “אני עיתונאית נושכת”

  1. היא שכחה לצטט את בורדייה כנראה

    אילנה דיין עושה פוזה של עיתונאית לוחמת, עם הטית ראש קטנה לצד
    היא לא שונה מאף אחד אחר
    יורה ובוכה
    משרתת את בעלי האינטרסים ומגלגלת עיניים כלפי מעלה

  2. התחושה שמקבלים למקרא הכתוב שאילנה לדיין הינה חצי אלקים אם לא יותר מזה – לפחות איך שהיא רואה את עצמה

    אין כזה דבר אמת – כשאת משדרת שקר או חצי אמת שגרועה משקר

    אילנה דיין באה לצייר ציור – וכל מה שלא מסתדר עם הציור לא רלונטי לטעמה

    זוהי בעיה גדולה לאדם שמתימר לומר אמת

    זה ממש לא קשור כמה היא נחרצת או מאמינה בעצמה – היא איננה שופטת אלא מדווחת ואם היא מדווחת שקרים או חצאי אמיתות היא משקרת לעצמה ולעולם

  3. יצא לי לקחת חלק פעיל באחד התחקירים של דיין. לא כחלק (אינטגרלי לפחות) מצוות התוכנית ולא כחלק מהנושא הנחקר. פשוט הייתי שם. נוכחתי בראיונות ובצילומים. כשראיתי את התכנית נדהמתי. אבדתי אמון בתקשורת. צוות התכנית עושה מניפולציות בחומר באופן כזה שהיה גורם למקרה של סרן ר להיראות משחק ילדים. הם אשכרה עורכים את דברי המרואיין כך שמשמעות דבריו תואמת את התיזה שלהם. כך גם לגבי עריכת הצילומים. המחויבות העקרית של דיין היא לתת שואו. לא האמת ולא החשיפה. הרייטינג. הכתבות בעיתונים ביום שאחרי. כאב לי לראות את זה.

  4. אלו היו הדברים של אילנה דיין לאחר שהיא קבלה את פרס העיתונאי האקטיביסט במכללת אורנים בחוג לתקשורת שם.
    היא אמרה שהיא יודעת שמבקרים אותה וכאשר היא אפשרה לאנשים מהמכללה לשאול אותה שאלות היא הקדימה ואמרה שהיא מחכה שיכסחו אותה שינחיתו עליה… היא חיכתה לביקורת. זאת כאילו היא רגילה אליה כבר מאז פרשת סרן ר’ או אולי קודם לכן.
    היא הציגה לאורך כל דבריה תדמית של עיתונאית שלא מפחדת מכך שהרייטינג יורד, היא רודפת אחרי האמת, שוברת את “החומה” ולא משנה את הכותרת.
    אני ניסיתי להעביר את אופי הדברים שלה כמות שהם והיה חשוב לי להעביר את אופי הדברים שלה מבלי לשנותם.
    אל תשכח שהיא הייתה נתונה למתקפה והדברים נועדו לענות במידה רבה על פרשת ר’ – ככה אני רואה זאת.

  5. עיתונאי יכול לשאוף לאמת ולשדר שקר.
    נכון. השאלה האם המרואיין דובר אמת או לא.

    המושג אמת הוא מושג יחסי. מה זה אמת? אנחנו לא יודעים מה אמת ומה לא?
    אבל אל תשכח שאילנה דיין היא משפטנית והיא מדברת בשפה משפטית: אמת, חיפוש אחר האמת.
    אם נביט על כך מנקודת המבט האקזיסטנציאליסטית אז אין אמת מוחלטת.
    כולם משקרים ואף אחד לא ישר כמו סרגל.

  6. והוא כתב שצוות התכנית עושה מניפולציות בחומר.
    אתמול שאלתי את אילנה דיין בדיוק שאלה על עריכה.
    לי יצא כבר להתראיין לערוץ 2 ויש מושג שהוא נפוץ בראיונות: “לא עובר מסך”.
    כאשר אתה מתראיין לכתבה, מראיין שהוא ממש מקצועי למעשה מביים אותך בעת הראיון. הוא אומר לך מה כן עובר מסך ומה לא עובר מסך. הוא אומר לך תאמר ככה ואל תאמר ככה, תאמר את זה ואל תאמר את זה. בזמן שאתה מדבר בראיון, המראיין עוצר אותך, מביים אותך ואז המראיין אומר: “ואז… אז הוא אמר לך את זה נכון?” ואתה ממשיך לדבר ואומר לו: “נכון”. כלומר המראיין ממש מביים אותך ומכוון אותך בראיון מה לומר, איך לומר את הדברים ובאיזה אופן לומר אותם. ולמה הוא עושה זאת? ראשית, כי אין זמן, שנית, כי למרואיין אין ניסיון בהופעה בטלוויזיה ושלישית כי יש דברים שלא עוברים מסך ומורידים את הרייטינג. טלוויזיה היא מדיום מהיר שדורש אקשן מהיר וראיון סנסציוני, שבו המרואיין עושה משהו פעיל, מדביק את הצופה למסך. זמן השידור הוא מוגבל ויש דברים שהם עוברים מסך ויש דברים שהם לא עוברים מסך.
    וככה עובדת התקשורת.
    עכשיו אילנה דיין מדברת על זה שהיא מחפשת אחר האמת. היא דברה על זה לכל אורך הדברים שלה. אז שאלתי אותה איך זה מסתדר עם כל הבימוי הזה והמשפט “עובר מסך”?
    היא ענתה לי שגם עם יש מישהו ש”לא עובר מסך” עדיין אפשר להגיע לאמת ולראיון אמיתי עם מי שכן עובר מסך ונותן משהו אמיתי.
    אתה יכול להתווכח עם זה ועם השיטה שבה עובדת התקשורת. כי חיתוך מישהו שלא עובר מסך זה למעשה עריכת האמת לא?
    אבל אני יכולה לומר לך מניסיון שלי עם ערוץ 2 שככה הם כולם עובדים.

  7. לא יודע. אני מעיד רק על מה שראיתי. ומה שראיתי גרם לי לטלטלה איומה בקרביים ואני לא מגזים. כולנו ניזונים מהתקשורת ובונים את תפישות העולם שלנו על פיה. פתאום גיליתי שהכל שקר. גיליתי שאני לא יכול להאמין למקור המידע המרכזי שלי. ולא. אני לא מסכים שיש כמה פנים לאמת במקרה הזה. במקרה שאני הייתי עד לו, היתה אמת אחת והאמת הזו עברה טוויסט כזה שלא הייתי קונה מגברת דיין אפילו מברשת שיניים.

  8. היית קונה מגברת דיין אפילו מברשת שיניים, כי כאשר אתה הולך לסופרפארם למשל, מוכרים לך את אותה האמת בדיוק… ואתה קונה שם מברשת שיניים. אתה לא קונה בטבע מברשת שיניים. אתה קונה במקום שמשכנעים אותך.
    אחרי שראית פרסומות בעיתון ובטלוויזיה.
    רוצה לומר, אף אחד לא מוכר לך אמת טהורה.
    אילנה דיין מדברת על האמת, וזו האמת במסגרת המגבלות הנדונות של העריכה והבימוי והסובייקט. אבל אין אמת מוחלטת. אתה תאמר שהאמת היא אחרת וקורא אחר יאמר שהאמת היא בכלל משהו אחר.
    אני לא הייתי משתמשת במושג אמת, כי הוא בעייתי.
    אבל אנחנו כן יכולים לדבר על קודים מוסריים מקובלים שאנחנו מסכימים עליהם.

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s