תורת איחוד השדות השרופים: מרבית המסמכים שאיינשטיין נתן לשטראוס הלכו בשריפה

תורת איחוד השדות השרופים: מרבית המסמכים שאלברט איינשטיין נתן לארנסט שטראוס הלכו בשריפה

סיפור שפורסם ב-25.3.2010 ב-Mercury news של הסיליקון ואלי בהיות המקרה נדון כעת בערכאות המשפטיות בארה”ב.

עלילות השריפה ומסמכיו של אלברט איינשטיין

דן שטראוס, פרופסור לכימיה בן 55 באוניברסיטת המדינה של סן חוזה, הגיש תלונה בפני שומר היערות בהנרי וו. קו סטייט פארק. הוא היה מיואש מכך ששב לביתן שלו לאחר שארעה השריפה במהירות הבזק, השריפה הגדולה בשנת 2007. כאשר הוא שב למעונו הוא גילה שרכושו הושמד בשריפה. ולא סתם רכוש, הנכס היקר ביותר שלו, הנכס המשפחתי התכלה בשריפה.

מסתבר שבעניין דנא לא היה מדובר ברכוש פרטי בלבד בעל ערך סנטימנטאלי, אלא בפריטים בעלי ערך יקר ביותר ולא סתם. היו אלה מסמכים היסטוריים משמעותיים ביותר – 42 עמודים של חישובים שאותם שרבט – כולל הערות ביניהם – על נייר דקיק ועל מעטפה  – לא אחר מאשר אלברט איינשטיין.

איינשטיין היה הקולגה של אביו של שטראוס בפרינסטון. בתחילה שטראוס לא הורשה להתקרב למעונו מפאת הסכנה. אולם חמישה ימים אחר כך, כאשר סוף כל סוף הרשו לשטראוס לשוב לאחוזתו, הדבר היחיד שנותר עומד לאחר אחת השריפות הגדולות בתולדות מחוז סנטה קלרה בקליפורניה היה בית שימוש חיצוני.

הכספת, שהכילה את המאמרים של איינשטיין והייתה עמידה בפני אש, נפרצה כתוצאה מהשריפה הגדולה, והושארה פתוחה כאשר הלהבות פרצו פנימה, טען שטראוס. הוא חש, כך סיפר, “היה זה כאילו מישהו קרוב נפטר”.

עתה שטראוס תובע הוצאות ופיצויים מאישה בשם מרגרט פאבס, מורה מבית הספר סאן ג’ואן באוטיסטה, שהוא משוכנע שהיא בטעות הציתה את האש. פאבס מואשמת גם על ידי מדינת קליפורניה שהיא זו שגרמה לשריפה. מומחה שבחן את המאמרים לפני השריפה העריך את שוויים בין $250,000 ל-$400,000. עורך הדין של פאבס לא השיב לשיחות הטלפון ולא מסר את תגובתו. להלן העלילה כפי שסופרה לפני שבוע במגזין של הסיליקון ואלי של קליפורניה בגלל שהעניין נמצא כעת בערכאות המשפטיות בארה”ב.

אוסף מסמכים של איינשטיין מגיע למשפחת שטראוס

אוסף מאמרים ומסמכים של איינשטיין הגיע לחזקתה של משפחת שטראוס לאחר שאביו של דן שטראוס, המתמטיקאי הידוע ארנסט שטראוס, נבחר על ידי איינשטיין עצמו ב-1944 להיות אסיסטנט שלו במכון ללימודים מתקדמים בפרינסטון. ארנסט שטראוס ברח מגרמניה הנאצית הישר לפלשתינה ב-1933. הוא למד באוניברסיטה העברית בירושלים ולא סיים שם את לימודיו. משם הוא נסע לניו יורק וסיים את לימודיו באוניברסיטת קולומביה וקיבל דוקטורט. באותה תקופה איינשטיין עבד על תורת איחוד השדות, כאשר מרבית הפיזיקאים האחרים התעסקו או בקוונטים או בביקוע גרעין האטום. איינשטיין היה מנותק במידת מה מהקהילייה הפיזיקאלית, שהחשיבה את חיפושו אחר תורת איחוד השדות למשהו ערטילאי. אולם תמיד היו כמה מדענים, שהוקסמו מההילה של איינשטיין, והיו מוכנים לעלות על עגלת איחוד השדות ולהיות אסיסטנטים של איינשטיין. אחד מאלה היה ארנסט שטראוס. גם איינשטיין וגם שטראוס היו פליטים יהודים חילוניים מגרמניה ומצאו לכן שפה משותפת. שניהם ברחו מגרמניה הנאצית .איינשטיין ושטראוס עבדו יחד עד שנת 1948, כתבו יחד שלושה מאמרים מדעיים והפכו להיות חברים קרובים. אחרי עבודה במכון ללימודים מתקדמים בפרינסטון שטראוס עבר לאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג’לס וכך המשפחה הגיעה לקליפורניה.

אחד מהמסכמים האבודים מבית משפחת שטראוס היה מסמך שהכיל נוסחא, אותה איינשטיין עצמו שרבט על גבי המעטפה של מכתב, שאותו קבל ועליו צוין התאריך “1936”. את המכתב, מספר שטראוס, איינשטיין שם על גבי ערימה בשולחן העבודה שלו תשע שנים קודם לכן. שטראוס ציין בהתרגשות, שאפילו ניתן היה לראות את כתמי השמן על המעטפה, ככל הנראה כתמים מסנדביץ’.

ברם השריפה שהשמידה את המאמרים פרצה כאשר פאבס השאירה חבית מתכת ענקית שבה היא השתמשה באופן לא חוקי כדי לשרוף צלחות מנייר ללא השגחה. השריפה כתוצאה גרמה לשריפה של 200000 km2 שטחי אדמה – כמעט חצי פארק – והרסה ארבע בתי מגורים ו-20 מבנים נוספים, לפי מכבי האש של קליפורניה.

דן שטראוס מחזיק בעותק מצולם של אחד הדפים שאבדו בשריפה ( Patrick Tehan )

שנה שעברה האשימו את פאבס בעבירה אחת בבית משפט. תגובתה של פאבס הייתה nolo contendere והיא לא השיבה על ההאשמה לפיה היא לא הצליחה לשמור על כללי הזהירות בצורה סבירה בעת שטיפלה בחומרים דליקים, כל זאת כדי למנוע שריפה בלתי נשלטת. היה פסק דין וסגנית הפרקליטה המחוזית, סינדי הנדריקסון אמרה, שפאבס השלימה 250 שעות של עבודות שירות ושלמה פיצויים בגובה של $250,000 לשלושה קורבנות של השריפה, כולל בערך $40,000 לשטראוס על איבוד שני הביתנים שלו, בנין ומכונית טריילר.

האם משהו בכל זאת ניצל?

בערך שנה לפני השריפה הגדולה, משפחת שטראוס מכרה סדרת מכתבים מאת אלברט איינשטיין למומחה אספן פרטי תמורת מיליון דולר. ארנסט שטראוס נפטר ב-1983 ואילו דן שטראוס ואחיו פול שטראוס השתמשו במרבית ההכנסות ממכירת המכתבים כדי לדאוג לאימם החולה, שסבלה מאלצהיימר וחיה עם דן שטראוס בביתו שבסן חוזה.

באביב 2007, דן שטראוס אמר, שהוא הביא את המאמרים למעון מפלטו בסופי שבוע, אשר בלב קו פארק, שם היה לו מכונת צילום מופעלת באופן סולארי. הוא הביא לשם את המאמרים של איינשטיין, כי הוא חשב שמעונו זה היה שקט, מפלט טוב מאוד למאמרים הרחק מהכביש הסואן והמלוכלך. המאמרים עדיין היו שם ב-3 לספטמבר, כאשר שטראוס נאלץ לקטוע את טיול התרמילים שלו ליד ביר ואלי בגלל הדיווח על השריפה הגדולה. בתחילה הוא סבר שמדובר בשריפה בביתו ולא במעון הקיט שלו בלב קו פארק. הוא נהג מהר לביתו במקום לנהוג מהר למעון סוף השבוע שלו בקו פארק כדי להציל את המאמרים.

עותק מצולם של דף מאחד המאמרים שאבדו ( Patrick Tehan )

ואז הוא שמע ש”הדיווחים ברדיו אמרו שהשריפה כילתה את ווסט הנרי קו ליד מורגן היל”, נזכר שטראוס. “אולם התברר שמה שהדיווחים התכוונו הוא שהשריפה השמידה את הפארק, את מזרח מורגן היל. דאגתי, אבל חשבתי שהיה לי זמן”.

לאחר שהסתובב אנא ואנא בלילה במשך שעות, שטראוס בדק את האימייל שלו בארבע לפנות בוקר, רק כדי למצוא הודעה מזהירה משומר היערות של קו פארק, שמעונו שלו היכן שהמסמכים הנדירים אוכסנו היה בנתיב השריפה. בזמן שבו הוא הגיע לשער ביתו, השומר לא נתן לו כבר להיכנס בגלל הסכנה מפאת השריפה. אולם ברגע שהוא הצליח להיכנס וראה את ההרס הגדול, הוא אמר, “לא בכיתי על כך הרבה כמו שאכלתי את עצמי על כך שלא נסעתי בלילה הקודם”.

שטראוס בהתחלה חשב, שהוא איבד את כל העותקים של המסמכים. אולם התברר אחר כך, שהמומחה שלו מכר את סדרת המכתבים של המשפחה תמורת מיליון דולר בשנה שקדמה לכן, למעשה בחן פריטים רבים מהאוסף, אימת אותו והיו בידיו העותקים של החומר של דן שטראוס. המומחה, האוורד רוטנברג, שמנהל עסק ספרים נדיר בדרום קליפורניה, היה מסוגל להעריך את מרבית המאמרים שנאבדו בשריפה על בסיס הדיווח הקודם שלו.

עותק מצולם של דף מאחד המאמרים שאבדו בשריפה ( Patrick Tehan )

איינשטיין כותב שיר לדן שטראוס

רוטנברג סיפר, שאינשטיין חתם על הרבה מכתביו למטרות צדקה. “אם תמצא משהו שאומר ‘תודה לך עבור ההזמנה לארוחת הערב אבל אני לא יכול לבוא’, זה דבר אחד. אבל אם יש ברשותך משהו שאומר, ‘הנה הנוסחא’, זה שווה הרבה יותר”.

למעשה, שחזור הנזקים יכול להיות אתגר רציני. משפחתה של פאבס היא בעלת שטח אדמה עצום ורחב ידיים בגודל של 1700 km2 – שכולל אגם וערכו הכספי מאוד גבוהה. אולם מדינת קליפורניה הגישה תביעה נפרדת ודרשה 16 מיליון דולר כדי לכסות את הוצאות כיבוי השריפה והמאבק בכיבויה. ולכן לא ברור כלל האם שטראוס יהיה הראשון בתור הדורשים לפיצוי, מתי יגיע תורו וכמה יקבל, מכיוון שישנו תור ארוך של תובעי פיצויים מפאבס ועל כולם להתחלק בסכום.

לדן שטראוס, מסתבר, בכל זאת נותר מסמך מקורי אחד ויחיד מאלברט איינשטיין, שאותו הדוד אלברט נתן לו כאשר נולד. זהו מכתב בכתב יד של המדען הדגול, שיר מקורי של איינשטיין שכתוב בגרמנית ומברך את הוריו בלידת בנם ב-1954. כמובן שהתרגום לאנגלית במאמר של ביטאון הסיליקון ואלי מאבד מכל האומנות הפואטית שישנה בגרמנית. אולם החיבה של איינשטיין לקולגה שלו ארנסט שטראוס זוהרת מבעד לחרוז היחיד, שמובא כאן בעברית:

“זה מה שאני מאחל:

יהי דניאל

כמו אביו

אינטליגנטי יסודי ולא פחות חביב

שלך, א. איינשטיין

Advertisements

גלי וינשטיין מקשיבה לאילנה דיין במכללת אורנים: “אני עיתונאית נושכת”

גלי וינשטיין מקשיבה לאילנה דיין במכללת אורנים: “אני עיתונאית נושכת”  

אילנה דיין יורה לכל הכיוונים את האמת שלה לאחר שקבלה את פרס העיתונאי האקטיביסט מהחוג לתקשורת במכללת אורנים. היא לא מוכנה להתפשר על פחות מהאמת ולא מוכנה לחסוך מעצמה את כאב הראש בנוגע למחשבות כגון, מה הוא יחשוב ומה זה יחשוב, האם הרייטינג יורד וכן לשדר או לא לשדר את הכותרת הזו והזו. היא הולכת לספר את האמת ויהי מה. היא מגרשת כל אינטרס ואומרת שוב ושוב שברור לה היכן נמצא הסיפור האמיתי. היא ממצה את הדברים שלה באמרה של לארי קינג, שהסביר פעם בדרך קולעת את משוא הפנים של התקשורת: אילו סגרנו ראיון עם אלוהים ואו ג’יי סימפסון היה מודיע שהוא מגיע, היינו מזיזים זאת.

המאמר מוקדש למיקי גולדווסר, שישבה כסא מלפני ואבדה את בנה יקירה במעשה חטיפה שבצעו בני עוולה.

חגית אמא שכולה: “הצלם מתרחק וחגית נשארת לבד”

הראיון עם חגית ריין [4.1.2009]. חגית ריין אמא של בניה ריין, חייל שנפל במלחמת לבנון השנייה. התמונה של חגית שצולמה ברמת הגולן חרוטה בזיכרון שלי. היו שמונה ילדים. קרה משהו ששבר את כל פסיפס הסטריאוטיפים שם בדרך. צלמנו את חגית וכולם הצדיעו לבניה. זה קטע שחונק את הגרון. ואז בשפה שלה האמונית היא מודה לכל עם ישראל. הצופה כבר יודע שהיא מתנחלת. חגית אומרת, “אני ידעתי מאז שהיה קטן שיום אחד אלך מאחורי הארון שלו עטוף בדגל ישראל ואלך אחרי ארונו”.

ואז פתאום כולם מתרחקים. הצלם. במקום לסגור זום כפי שבדרך כלל עושה צלם במקרים כאלה, הוא פתאום עושה משהו מנוגד לאינסטינקט שלו כצלם. הוא מתרחק וחגית נשארת לבד עם כיסוי הראש. היא נשארת לבד רק חגית בלי ארץ ישראל, בלי תורת ישראל, בלי המתנחלת. רק חגית. והצלם עוזב אותה.

זה היה רגע של סקופ. הרגע הזה הוא דוגמא למסע המפרך, לפעמים גם תובעני ומסעיר שמוביל לאמת. בדרך אל הרגע שבו חגית נשארת לבד, בדרך אל האמת, התפקיד שלנו העיתונאים הוא להעיף את כל מה שמזהם את האמת ולחשוף את האמת. האתגר הוא למצוא את הסטריאוטיפ ולסלקו, לחשוף את האמת ולהגיע לשכול.

עומרי אסנהיים קיבל את ההתעללות בפלשתינים עוד לפני שזה הפך לנחלת הכלל. ידענו שנעמוד מול חומה מבוצרת. זה טבעי שנצטרך למזער נזקים. צה”ל עומד מול חשיפה. איזה סוג של חשיפות אין איתן שום בעיה?

הראיון עם סרן קובי גיגי: “אין סיכוי שאישור מדובר צה”ל יינתן לראיון”

סרן קובי גיגי בפרשת חטיפת המונית מדהריה. גיגי הסכים להתראיין מבלי לקבל אישור של דובר צה”ל וראיון כזה דורש אישור. אולם היה חשוב לנו הראיון ללא האישור מדובר צה”ל, כי גיגי סיפר אמת, שיגרה, את מה שקורה בשטח, בכפור, את זה שכל הזמן אוכלים את יהודה ושומרון. הוא תאר מקרים סיזיפיים בשטח. דובר צה”ל כעס ובצדק כי הוא לא ידע על הראיון עם קצין צה”ל במדים. ידענו שאין סיכוי שאישור כזה יינתן. ויהיו צרות אם נבקש אישור כזה.

מה שגיגי אמר בראיון התאים לאינטרס שלו. כי מי שבא להתראיין, לספר את האמת מתוך האירוע לעולם יהיה לו אינטרס. ולכן בודאי שיש לו אינטרס. מדובר במישהו שהיה בתוך העניין. הוא לא תלית שכולה תכלת. האם הוא ידע? האם המידע שנתן מוצלב? האם ראוי שזה יגיע לציבור? מה שהוא סיפר לא היה ידוע לציבור.

אני הייתי חייבת לשדר את הראיון עם גיגי. וצרחתי על בניהו [אבי – דובר צה”ל] – תפקידי להביא את הראיון לשידור. וזה לא שכנע את בניהו. הוא היה עמוק בתוך נשמת העיתונאי שלו, בתוך החומה הממסדית. אבל אנחנו צריכים לבוא מימין ומשמאל, לקבצ’ץ’ נוהל, להיכנס דרך החלון אם סוגרים לנו את הדלת ולעשות מה שאפשר עם האמת אם גיגי מוכן לספר אותה.

הכתבה שהפכה לפסק דין בעניינו של סרן ר’, מוצב גירית: “אני הלכתי לספר את האמת”.

שנת 2004 מוצב גירית ברפיח. ילדה בשם אימאן אל המאס התקרבה למוצב ונפתחה לכיוונה אש מצד חייליו של סרן ר’. התצפיתנים במוצב חשבו שהיא הייתה ילדה בת עשר אבל היא הייתה בת 13 ועשרה חודשים. אימאן זרקה את ילקוט בית הספר שלה ונמלטה. החיילים דלקו אחריה, ירו בילקוטה כדי לודא שאין מדובר בחומר נפץ. זו הייתה ילדה ששכבה פצועה וחסרת מגן והרגוה. סרן ר’ דיבר בקשר ואמר שהוא יוצא אחרי הילדה כדי לבצע וידוא הריגה. סרן ר’ ירה בילדה הפצועה שני כדורים מטווח קצר, ירה צרור, או ירה בזווית ממנה. זמן קצר אחר כך סרן ר’ מודיע בקשר שהוא ביצע וידוא הריגה ואומר את המשפט הבא: יש לירות בכל מי שנכנס למרחב, גם אם זה ילד בן שלוש.

תוכנית עובדה שדרה לפני שש שנים כתבת תחקיר. סרן ר’ תבע את אילנה דיין על התחקיר. על עניין וידוא ההריגה. הוא טען שאילנה דיין הציגה את הדברים אחרת מכפי שהיו במציאות. לא הציגה את הנסיבות המסוכנות שבהן היו נתונים חייליו והיא לא לקחה בחשבון שסרן ר’ היה במצב נסער, מאוים וחש בסכנה. סרן ר’ דרש שלושה מליון שקלים. אבל השופט נועם סולברג פסק “רק” 300,000. דיין החליטה לערער. אילנה דיין מסבירה מדוע העזה לומר את האמת ומדוע לכן היא שלמה עם הכתבה ששודרה.

מקרה שקרה על ציר פילדלפי בנובמבר 2004 כאשר ילדה חוצה את הקו האסור. לא המ”פ ולא סרן ר’, אלא החיילים פותחים עליה באש. כאשר אני מקבלת לידי את הקלטת ושומעת את חילופי הדברים המצמררים, ילדה בת 10 מתה מפחד. לא בכדי אני זוכרת את זה. וכאשר אני שומעת שהאש נמשכת אחרי שהתצפית נמשכת, אני יודעת שאת הכתבה צריך להביא לשידור. 

דבר אחד יש לומר: מה החומה שמתרוממת אל מול הרצון שיש להביא את האמת לצופים שלנו לשידור? יש פה מישהו שעומד לדין? את מרשיעה אותו במשהו שבסופו של דבר בית הדין יזכה אותו. חשוב להביא את ההבחנה בין הדבר הזה.

המ”פ יועמד לדין ואחר כך יישאל, האם הוא ירה, והאם הוא וידא הריגה והאם הוא היה במקום וירה בצרור או רק בשני כדורים והאם הוא ירה את הצרור בתשעים מעלות או בזווית אחרת. האם הוא ירה אותו לתוך הגופה והאם התכוון לבצע בה וידוא הריגה והאם מאמינים לגרסה של החיילים. כל השאלות האלה נכונות לבית הדין הצבאי וראוי שידון בהן והזיכוי הוא חשוב למ”פ, אבל לא לשום בחינה אחרת. לא לילדה שרצה מפחד. את האמת שום זיכוי לא יכול לשנות, ולא את המלים של המ”פ ולא את ההריגה של הילדה. אי אפשר למנוע שידור של המשפט הזה שהמ”פ אמר אותו ברשת הקשר: “כל מי שנע במרחב הזה, גם ילד בן שלוש, צריך להרוג אותו”. אי אפשר למנוע שידור של המשפט מהרגע שמתרחש השידור.

אפשר לנסות להבין את המשפט בהקשר בו נאמר, בסערת הקרב. אפשר להתווכח אחר כך לדון במשפט אבל אי אפשר לאטום את אוזננו. עד מתי? עד מתי נאטום את אוזננו? עד מתן פסק הדין? פסק הדין ניתן אבל האם ראוי לשלול מהצופים את הידיעה על האירוע, על מה שמשתקף מרשת הקשר? רוצה להגיד שוב – כי התגלחתי שוב על המקרה כעיתונאית בפרשה: יש פסק דין של בית משפט ואני מכבדת אותו. אני צריכה להכיר בזה שיש פסק דין. אני יכולה לחלוק עליו ויש גם ערעור בלי קשר להליך המשפטי. עם זאת מותר להתווכח על הכתבה ועל דרכי העריכה. 

נקודה אחת שאפשר להתווכח עליה ואני יכולה להגן עליה היא, שאחרי תום האירוע הילדה רצה. יש קטע מתוך סרט הוידיאו שצלמו החיילים באירוע ואחד החיילים אומר שירה בילדה, חורר אותה מטווח אפס. הדבר הבא שרואים באותה קלטת הוא חבורה של חיילים שיושבים בחדר ועושים מסיבה. הקטע של המסיבה לא ארע מיד אחר כך. צה”ל לא אפשר לי להגיע למוצב ולא ידעתי שהמסיבה ארעה אחר כך. אני אמרתי בכתבה שרואים אחרי דברי החייל מסיבה. על רקע זה רואים שיתכן שיש לחיילים מוטיבציה גרועה של חיילי המ”פ. ואז אמרו לי אם את לא בטוחה אל תשימי בכתבה.

אני הלכתי לספר את האמת. אילו ידעתי ביום שבו קבלתי את הקלטות, כולל גרסתו של המ”מ, ביום שקבלתי את החומר הבלעדי, כולל הקטעים הלא נחמדים – אוי ואווי לי אם הייתי מחליטה לחסוך מעצמי את כאב הראש ולא לשדרם. אילו הייתי חושבת: זה יכתוב ככה וההוא יכתוב ככה וזה יחשוב ככה, לא הייתי מגיעה לאמת. מותר ללמוד מזה שכועס.

יש דבר אחד שאותו אני נושאת איתי לאורך השנים והוא שסיפרתי את האמת: הילדה הקטנה הייתה והיה מוות. עברו 6 שנים מאז שהכתבה שודרה. ראיתי לאורך השנים איך שהפרשה התגלגלה ואיך הפרשה התגלגלה לתוך קלחת של אינטרסים וים של אג’נדות, שעלולות להשכיח את החיפוש אחר האמת. מוצב גירית מעצבן את הצופה והוא לא רוצה לראותו.

במהלך המשפט הצבאי שאלו את המ”פ במוצב שאלות. אחד החיילים אמר, אנחנו שחקנו ברעיון לשים את הגופה… להביאה למוצב. נשאלת השאלה, עד כמה אווירת האבל והקדרות ירדה על המוצב אחרי שהילדה מתה? באמת, כאשר חייל אחד מספר שהש”ג שמח שהוא רוקן ארבע מחסניות ועוד סיפורים שלא מעידים על אווירת אבל. אז אפשר היה לערוך את הדברים אחרת: או באופן שיותר מחמיר עם החיילים או באופן שיותר מקל עם החיילים. אבל בכל מקרה לא היה דבר שהיה משנה את התמונה: חיילים לחוצים, חווים חוויה שקרה שם משהו. לכן אני שלמה עם הכתבה ששודרה.

החומה הכי משמעותית בכלל לא נוגעת להשקפת עולם מסוימת שאירוע כזה וכזה צריך לערוך. החומה היא הרבה יותר מסוכנת. אחד הדברים אותם הבנתי עם השנים הוא השאלה הבאה: למה היא [אילנה דיין] עשתה רעש? זו פעם ראשונה שהיא עשתה רעש על טוהר הנשק? היו כתבות נוראות יותר על הנושא. אבל זו כתבה שנעשתה על ידי עיתונאית שנתפשת כמיינסטרים בתוכנית שהיא מיינסטרים. וזה מה שערער את שיווי המשקל. ממנה… אנחנו לא אמורים לשמוע דברים כאלה. היא לא אמורה להניף סמרטוט אדום כזה. היא אמורה לשלוח את רוני קובן כדי לסחוט דמעות. למה התגובה הזו? כי יש דברים שאנחנו לא רוצים לשמוע ולא רוצים לדעת. אנחנו כועסים על האופן שבו היא שידרה וערכה את הכתבה.

האמת מעבר לחומה: “לא משנים כותרת”

התפקיד שלי הוא להבקיע את החומה ולהגיע דרכה אל האמת. לדבר דרכה. התפקיד שלי הוא למצוא את הרגע שבו חגית נשארת לבד בפריים והיא רק אמא של בניה, לא מתנחלת ולא אוהבת ארץ ישראל. לפעמים להבקיע את החומה הזו זה קשה והחומה הזו היא צינית. לפעמים זה ממזער את הנזק לצה”ל ולפעמים לא רוצים לראות זאת וקשה להתמודד עם מה שרואים.

אני מחפשת את האמת, את העובדות. ברור לי לכן שאני באה בתחושה של העיתונאי שצריך לספר את העובדות, שצריך להחזיר את השיח האמיתי. העיתונאי שצריך לספר לאורו של מצפון ערכי וכך הוא יאפשר לנו לפרק את החומות ולהגיע לאמת. אלה הן הדילמות של המקצוע.

העיתונאי ניצב בצומת בין הרייטינג לכותרת, הניואנס מול האינטרסים, כאשר בסוף כולם מתכנסים לאותו קרב של העיתונות החושפת, פעם חושפת את בעל ההון ופעם את בעל השלטון.

אנחנו מדמיינים את גרף הרייטינג היורד והולכים נגדו. אנחנו לא משנים כותרת כאשר יושבים עם הבוס, עם אבי [ניר, מנכ”ל קשת], ומגלים אחר כך שלא קורה כלום. השיח שאנחנו באים ללבות כעיתונאים הוא חופש הביטוי, הוא שלא כל אחד יכול לפטפט את עצמו לדעת. הרעיון הבסיסי הוא “אנחנו מאפשרים לאנשים לדבר כדי שאחרים יוכלו להצביע ולהחליט”. אנשים צריכים לדבר כדי לשמוע ולשמוע כדי לבחור.

הסכנות שקיימות מבעלי ההון והממון שמחזיקים במיקרופון מימי הצנזורה הצבאית החשוכה והתאווה לבידור ומציצנות ולרווח, הליך זה שומט את הקרקע מהמוטיבציה ממנה אנו יוצאים לעבודה לסיקור החלש, הנדכא, לסיקור הויכוח, חופש הביטוי, השיח הציבורי – אלה הם כל הדברים החיוניים.

הדבר החשוב ביותר שלמדתי הוא הצנזורה העצמית שלי כעיתונאית: צומת הספין והרייטינג והמפגש האמיתי ביניהם בצומת זו. בכל צומת האויב האמיתי הוא פשוט עצמנו. אנחנו צריכים לומר לא לבעל השררה, כי הוא הרבה פעמים הרבה פחות מתוחכם ממה שחושבים. ובצומת זו גם פוגשים בדילמות: האם להתעקש על הכותרת הנכונה, על הכתבה הנכונה? זוהי צומת רמון-פינת פרידמן או צומת ביניש-פינת לינדנשטראוס. שם נפגשים עם עצמנו. נפגשים עם הדילמות של המקצוע. תמיד-תמיד נפגשים מול הכוחות האלה, שהם רבי עוצמה, והם באמת רבי עוצמה ושוחרי רע. העיתונאי חוזר למערכת לדווח את מה שהוא ראה.

כאשר אני באה לעשות כתבה אני עושה כל מאמץ כדי לגרש כל אינטרס. כל כך ברור לי האם זה סיפור אמיתי. זכותו של הצופה וחובתי שלי להביא איזה שהוא פסיפס של החיים הישראליים. המנדט שלי כעיתונאית הוא להביא משהו נושך. אני עיתונאית נושכת. בלב לבה של העבודה שלנו נמצא הרשע. וכן צריך לדעת להסתכל לו בעיניים ולספר אותו.

אריק שרון: “אתם שומעים גם ביקורת וגם אבק של געגוע”

[אילנה דיין שדרה בעובדה כתבה על המהפך בדמות אריק שרון ב-2002]. היו חשדות נגד אריק שרון ואשר על כן הוא יצא פטור כי הוא זכה ליחס סלחני. צריך לומר את האמת. זה לא הצליח להבשיל לכדי אישום פלילי. איך יכול להיות שלמרות  החשדות אריק שרון המשיך להנות מהפופולאריות שהייתה לו והמשיך להוביל מהלכים? אריק שרון בסוף ימיו הבין משהו על המקום שבו נמצא המרכז הישראלי. לכן הוא הקים את קדימה. הוא הבין משהו על הרצון העז של הישראלי שרוצה משהו אחר ומישהו כמו אריק שיובילו לשם. התוצאה היא שאריק הצליח לחולל משהו מבלי שנשאלו השאלות הקשות.

למה לא באנו ושאלנו כאשר נפל גשם של קסמים ולא הייתה ביקורת ציבורית כאשר הייתה ההחלטה – אולי שגויה או שנויה במחלוקת – ולא שאלנו. זה נוגע במשהו שאולי יום אחד ייבדק: איך אריק שרון הבין שזה נכון להחזיר את אלחנן טננבאום למרות שזה מסוכן, כי הוא הבין משהו.

אתם שומעים גם ביקורת וגם אבק של געגוע. זוהי אמירה בלתי עיתונאית בעליל שלי. אבל אזלו לנו המנהיגים, אלו שקורצו מחומר של מנהיגים. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו יושב ראש מנהלים כראש ממשלה. ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו מנכ”לים כראשי ממשלה. התחושה שאזלו לנו המנהיגים היא שהניעה בציבור הישראלי לשאת פנים לאריק. כי ההוויה הישראלית כל כך עצבנית, נוגעת בנושאים קיימים. החיים שלנו נוגעים בתוך ההוויה הקיומית ולכן אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לזייף.  

“אליס בארץ הפלאות”: חור תולעת לבטן האדמה

“אליס בארץ הפלאות”: חור תולעת לבטן האדמה

היום מוקרנת הבכורה של הסרט התלת ממדי החדש “אליס בארץ הפלאות”. אליס הבוגרת נופלת בחור לבטן האדמה הישר לארץ הפלאות ומשם מתחילות עלילותיה בהשראת הסיפור המקורי של לואיס קרול, אליס בארץ הפלאות.

חור אל בטן האדמה

בימיו של לואיס קרול, מספר מרטין גרדנר, היו ספקולציות רבות בנוגע למה יקרה אם ניפול היישר לבטן האדמה. ב-1909 קמיל פלמריון הציע במאמרו “חור דרך כדור הארץ” שחזור של מסע אל בטן האדמה וחישב את הזמן שלוקח להגיע למרכזו.

כנראה שפלמריון הושפע מספרו של ז’ול ורן בן ארצו מ-1863, מסע אל בטן האדמה. המסע כולו מצד אחד של כדור הארץ לצד השני ימשך 84 דקות – כאשר לוקח 21 דקות להגיע אל מרכז כדור הארץ, 21 דקות להגיע לאוסטרליה ולניו זילנד ועוד 42 דקות לשוב לנקודת ההתחלה. אם מתחילים את המסע בפתח באחד מהרי המישור הגבוהים של דרום אמריקה בגובה של 2000 מטר והוא מסתיים בגובה הים בצד השני, אדם שנפל אל החור יגיח באוסטרליה או בניו זילנד כאשר הוא עדין נע במהירות עצומה. צופים בחוץ יראו אותו כאילו היה קליע מוזר שנורה לגובה של 2000 מטר לאוויר ועף כך החוצה מכדור הארץ. וזה הרי מה שקורה לאקסל ולפרופסור מהסיפור של ז’ול ורן – כאשר הם יוצאים מההר בסיציליה: הם מועפים כמו קליע החוצה. אם מאידך שני צידי הפתח לקרקע מתחילים ומסתיימים בפני הים, יהיה זה אפשרי לדבר עם הנוסע אל בטן האדמה בהגיעו חזרה מהמסע הזה. ומדוע? כי ברגע שיגיע הוא לא יעוף כמו קליע באוויר, אלא יצא מהפתח בצורה נינוחה לרגע בטרם הוא ייפול מההדף לקרקע חזרה. כמובן שפתח כזה אל בטן האדמה הוא מעבר ליכולת האפשרויות.

נפילה לבטן האדמה כאמצעי כניסה לארץ הפלאות מופיעה באליס בארץ הפלאות של לואיס קרול, ספר שיצא לאור ב-1864 – שנה אחרי שמסע אל בטן האדמה של ורן יצא לאור. לואיס קרול, הלא הוא צ’רלס לוטוויג’ דודסון, כתב על אליס פליסאנס לידל שיושבת על גדות הנהר ואחר כך אצה רצה אחרי הארנב הלבן לעבר יקום מקביל, ארץ הפלאות, שמצוי גם כן בבטן האדמה. ישנו חלק מפורסם בסיפור בו אליס רודפת אחרי הארנב הלבן במורד החור במאורה (בתרגום הידוע של אהרון אמיר):

והנה פתאום שפן לבן חכלילי-עיניים חולף-עובר על פניה. בזאת לא היה דבר מופלא כל כך; עליזה  גם לא נתמהה כל כך לשמוע את השפן אומר לנפשו, אלי! אלי! הלא אאחר!… אבל כיון שהעלה הארנב שעון מכיס חזיתו, והביט בו, ואחר חפז לו בדרכו, ניתרה עליזה ממקומה, כי חלף בה הרהור שמעולם עוד לא ראתה ארנב אשר כיס-חזיה לו, או שעון להעלותו מזה, ומלהטת סקרנות, דלקה אחריו בשדה, אף הספיקה לראותו גולש יורד במאורת שפן גדולה תחת למשוכה. כהרף עין עטה אחריו עליזה, וגם רגע לא נתנה אל לבה איך וכיצד תשוב לצאת. מרחק-מה תמשכה המאורה כאחת המנהרות, ואחר צללה פתאום, פתאום כל-כך עד שלא הייתה לעליזה אפילו שהות של רגע להתעשת ולעצור בטרם תמצא עצמה נופלת בתוך כמין באר עמוקה מאוד. אולי הייתה הבאר עמוקה מאוד, ואולי נפלה לאט מאוד, על כל פנים היו עתותיה בידה להביט על סביבה אגב רדתה ולחשוב מה עתיד לקרות. תחילה ניסתה להשפיל עין ולראות אנה היא באה, אבל החשכה הייתה עבה מידי; אחרי-כן הסתכלה בפאות הבאר וראתה כי טעונות הן ארונות ומדפי ספרים: פה ושם ראתה מפות ותמונות תלויות בווים. כעברה לקחה לה צנצנת מאחד המדפים: תווית שעל הצנצנת נאמר  “רבת תפוזים”, אבל ריקה הייתה, למרבה האכזבה; כיוון שלא חפצה לשמוט את הצנצנת, מפחד פן תהרוג מישהו, התחכמה לשים אותה באחד הארונות עם שחלפה על פניו. 

 

אליס נופלת במורד חור תולעת אל בטן האדמה לארץ הפלאות

במאה העשרים ואחת איך תגיעו ליקום של אליס? נחפש אולי חור תולעת עקב הפרעה קוונטית כדי להיכנס היישר אל בטן האדמה. אולי נטוס אל מרחבי היקום בזמן קצר אם נרצה לבצע מסע כזה שאותו תכננו עבורנו ז’ול ורן ולואיס קרול. האם יתכן דבר כזה?

ב-1935 אינשטיין והפיזיקאי נתן רוזן השתמשו ביחסות הכללית כדי לבחון את צורת המרחב-זמן סמוך לכוכב מאוד מסיבי. הם מצאו שהמרחב-זמן התעקם למנהרה, חור ביקום. אינשטיין ורוזן שמו לב שמנהרה זו תוביל לאזור אחר של היקום. הם רצו לדעת מה קורה לאלקטרונים שעוברים דרך המנהרה. הם הבינו שמעבר דרך המנהרה הזו דרש מהירויות גבוהות יותר מזו של האור. מכיוון שזה היה אסור עלפי תורת היחסות הפרטית, אינשטיין ורוזן הסיקו שפתרון זה הוא רק מקרה מוזר מתמטי ללא ממשות פיזיקאלית והיחסות לא מאפשרת מעבר דרך גשר זה. אם גשר כזה איכשהו נפתח הוא ייסגר מיד בטרם פוטון בודד אחד יכול לעבור דרכו וכך תישמר הסיבתיות של תורת היחסות.

ב-1988 שלושה פיזיקאים ביניהם קיפ תורן פרסמו את המאמר הרציני הראשון אודות חורי התולעת בכתב העת היוקרתי פיזיקס רביו לטרס. הרעיון למאמר היה ספר וסרט מדע בדיוני בשם מגע מאת קארל סאגן. סאגן היה אסטרונום והכיר היטב את תורת היחסות והחורים השחורים.  הוא שאל את קיפ תורן האם מסע בזמן יתכן דרך חור תולעת? תורן הבין שגשר אינשטיין-רוזן יכול לשמש כמכונת זמן. אולם תורן הזהיר שחור תולעת צריך להכיל חומר אקזוטי שלא קיים בעולמנו, חומר שיצור אנטי-כבידה או דחייה כבידתית כדי לאפשר לנוסע בזמן לעבור דרך חור התולעת מבלי שהחור יקרוס על עצמו. דחייה כבידתית יכולה להיווצר על ידי אנרגיה שלילית או לחץ שלילי.

חורי התולעת וגשר אינשטיין-רוזן הם ככל הנראה לא מעשיים, אבל כידוע לכם בארץ הפלאות של לואיס קרול מתרחשים תהליכים מוזרים כאלה בדיוק ולכן בינתיים הכי קרוב שנוכל להגיע למסעות בחלל ודרך חור תולעת אל עולמות אחרים זה בדמיון או בקולנוע תלת-ממדי, שנותן תחושה וירטואלית ממשית של מסע כזה… הכינו את המשקפיים והיכנסו אל העולם הווירטואלי.

כמה תשובות פילוסופיות ל-Creationist Nonsense…

כמה תשובות פילוסוספיות ל-Creationist Nonsense

המשך הסאגה בנוגע לויכוח בין האבולוציונים לבריאתנים בעקבות דבריו של ד”ר גבי אביטל, המדען הראשי של משרד החינוך. המאמר מ-סייאנטיפיק אמריקן כולל תשובות ביולוגיות ופילוסופיות. להלן כמה מהתשובות הפילוסופיות לטיעונים של הבריאתנים, תוך הסבר על מדעים היסטוריים.

מדעים היסטוריים

מהי תיאוריה מדעית? תיאוריה מדעית היא הסבר אודות אספקט כלשהו של עולם הטבע. היא כוללת חוקים והיסקים שעמדו במבחן הניסיון והניסוי. בתיאוריה ביולוגית כמו האבולוציה, עוסקים באספקטים התפתחותיים שונים של עולם החי. אוספים מאובנים והעדויות שנאספו מעידות על כי אורגניזמים התפתחו לאורך זמן. למרות שאף אחד לא צפה במישרין בשינויים האלה, העדויות העקיפות הן ברורות, חד-משמעיות ומשכנעות. מאין לנו לדעת שאכן זה כך?

המדע לרוב נשען על עדויות עקיפות. ניקח לדוגמא את הפיסיקאים. הם אינם יכולים לראות חלקיקים אטומיים ישירות. מסיבה זו הם מאמתים את קיומם על ידי חיפוש המסלולים שאותם משאירים החלקיקים בתאי ערפל או, למשל, הם בוחנים את מסע החלקיקים במאיץ חלקיקים. הסקפטיים סבורים שהעדר ראיות מיד הופך את ההיסק של הפיסיקאי לפחות מדעי, או לפחות עובדתי או אמיתי. אולם מנקודת המבט של המדען, היעדר ראיות ישירות אינו הופך את מסקנתו לפחות וודאית. אם נאמר זאת, זה כמעט כמו לומר לרופא שצילומי CT או צילום רנטגן אינם חושפים גידולים או דלקת ראות, אלא מראים “סתם” כתמים אקראיים… האמנם?

לפיכך, בדברנו על אבולוציה, אנחנו מדברים על המדעים ההיסטוריים. אין הכוונה להיסטוריה, כמו למשל המהפכה הצרפתית או מלחמת האזרחים בארה”ב. הכוונה היא למדעים שעוסקים באספקטים של הטבע שלא פעם ארעו בעבר. המחקר האבולוציוני מעצם מהותו כמדע היסטורי, כרוך בהסקה ממאובנים ועוסק בעבודה עם דנ”א. זאת במקום ביצוע ניסויים ותצפית ישירה. במדעים ההיסטוריים – הכוללים את הביולוגיה האבולוציונית, האסטרונומיה/האסטרופיזיקה והקוסמולוגיה, הגיאולוגיה/הגיאופיסיקה וארכיאולוגיה – עדיין ניתן לבצע מחקר מדעי מהימן.

ניתן לבחון השערות ותיאוריות מדעיות על ידי זה שנבדוק האם הן תואמות את הממצאים הפיזיקאליים. בנוסף אנו נוודא האם ההשערות מובילות לניבויים שניתן לאשש אותם  בתגליות שנבצען היום. ניקח לדוגמא את האבולוציה. מדענים מצאו שבין אבותיו הקדומים ביותר של האדם, לפני חמישה מיליון שנה, ובין הופעתו של האדם המודרני, לפני מאה אלף שנה, היו שורה של יצורים בעלי תווי פנים של קופים שונים: החל מהומנואידים קופיים יותר לפני חמישה מליון שנה ועד ליצור פחות קופי ומודרני יותר, קרוב לזמן הופעת האדם המודרני. כאשר יוצאים לשטח זה בדיוק מה שהמאובנים מראים. ומתארכים את המאובנים בהתאם לאנליזה כימית ומדעית. לעומת זאת, לפי תיארוך מדעי, אם מוצאים מאובן שמתוארך ככזה מתקופת היורה (מלפני 144 מיליוני שנים), לא מוצאים אפילו במאובן אחד ממצאי שרידים של אדם מודרני. במובן זה אנו מעלים תיאוריות והשערות לגבי העבר ואנו בודקים ומאששים אותן היום.

גנוגרפיה של דרווין

 Image: Painting of Young Charles Darwin

אחד מהמדעים ההיסטוריים שנגזרים מהאבולוציה הוא פרויקט הגנוגרפיה, שנועד לגלות את אבותינו על סמך בדיקות דנ”א בגברים. פרויקט הגנוגרפיה הוא פרויקט מחקרי משותף ל”נישיונאל גיאוגרפיק” ול-IBM והוא חלק מהגנטיקה האבולוציונית.

לאחרונה הפרויקט חשף באמצעות בדיקת דנ”א את אבות אבותיו של צ’רלס דרווין במסע הנדודים על פני היבשות בכדור הארץ. תוך שימוש בטכנולוגית דנ”א מומחים קבעו מי היו אבותיו הקדמונים של דרווין. בן נינו של דרווין, קריס דרווין, בן 48 שחי בבלו מאונטנס ליד סידני באוסטרליה, השתתף בפרויקט הגנוגרפיה. קריס דרווין הוא בנו של ג’ורג’ (שידוע בשם ארסמוס), נכדו של ויליאם (בילי) ונינו של האסטרונום ג’ורג’, שהיה אחד מעשרת ילדיו של צ’רלס דרווין ואמה ווג’ווד. בן הנין היגר לאוסטרליה מאנגליה ב-1986. קריס עשה בדיקה שקרויהcheek swab test  במסגרת הפרויקט. הבדיקה בודקת את כרומוזום ה-Y שלו (מכיוון שרק לגברים יש כרומוזום זה בפרויקט משתתפים גברים בלבד). הבדיקה חשפה שדרווין שייך להפלוגרופ (Haplogroup) שסימונה R1b – אחת משושלות הזכרים הנפוצות ביותר באירופה.

התוצאות הראו שאבותיו הקדמונים של דרווין נדדו מאפריקה הצפונית למזרח התיכון או לצפון אפריקה לפני בערך 45,000 שנים. הם התפצלו מהשבט שלהם במזרח התיכון, ואז שושלת חדשה הופיעה באדם לפני בערך 40,000 שנה באיראן או בדרום מרכז אסיה. לפני שהם פנו מערבה לאירופה, הופיעה המוטציה הבאה. היא הגדירה שושלת חדשה באדם, לפני בערך 35,000 שנה. האדם ששייך להפלוגרופ שסימונה R1b הוא צאצא ישיר של אנשי הקרו מיניון. הם החלו להופיע לפני 30,000 שנה ושלטו בהתפשטות האדם לאירופה, כאשר זה בישר את הכחדתו של המין הניאנדרטלי.

הצוות הגנוגרפי בדק גם את הדנ”א המיטוכונדריאלי של קריס כדי לספק נקודת מבט על  המורשת הגנטית של אמו. התוצאה מראה שדרווין היה חלק מהפלוגרופ K – וכנראה צאצא ישיר מאישה שחצתה את ההרים הקווקזים בדרום רוסיה כדי להגיע לערבה של הים השחור.   

מוצא החיים

טיעון המחץ הבריאתני לגבי מוצא החיים נשאר ברובו מסתורין. אבל בכל זאת ביוכימאים חקרו חומצות גרעין פרימיטיביות, חומצות אמינו ואת שאר אבני הבנין של החיים. ובייחוד הם למדו כיצד אלה יכלו להיווצר ולארגן את עצמם ליחידות עצמאיות ומשתכפלות, וליצור את הבסיס לביוכימיה של התא. כידוע, מדענים עוסקים היום במחקרים אסטרוכימיים.

מתוך ניתוח הנתונים האלה עולה כי כמויות של תרכובות החיים מקורן לא בכדור הארץ אלא בחלל החיצון. אם כך, כיצד הם הגיעו אלינו? ההנחה היא שהם הגיעו לכדור הארץ בתוך שביטים. היום סבורים שאפילו רכיבי האטמוספרה שלנו מקורם בתרכובות מהחלל החיצון. תסריט השביטים עשוי לפתור את הבעיה של הופעת תרכובות החיים בתנאים ששררו כאשר כדור הארץ היה בשלבי התפתחותו המוקדמים.

הבריאתנים מנסים לטעון כנגד האבולוציה את טיעון המחץ הבא: המדע היום אינו יכול להסביר את מוצא החיים. נניח שיום אחד נגלה שלחיים מקור לא-אבולוציוני –  מישהו אלמותי או חייזרים מעולם אחר הביאו אלינו את התאים הראשונים לפני מיליארדי שנים. גם אז במקרה של תסריט מוזר זה, מאותו רגע בו נחתו החייזרים על הפלנטה שלנו ו”שתלו” את זרעי החיים “באדמת” כדור הארץ… האבולוציה החלה לפעול עד היום והיא נתמכת על ידי אינספור מחקרים מדעיים.

ראו המאמר מ-סייאנטיפיק אמריקן לשאלות ולתשובות המלאות.


 

 

 

 

כנס רוחניות השני: רעיונות פוסט פמיניסטיים ופסט פוד של הרוח

כנס רוחניות השני: רעיונות פוסט פמיניסטיים ופסט פוד של הרוח

אתמול הייתי בכנס רוחניות. אני יותר באה מעולם המדע מאשר הרוחניות. למרות שאת הדוקטורט שלי עשיתי בעולם שמשיק לשניהם. אבל משום מה עולם המדע מדבר אלי יותר. למרות זאת אילו היו שואלים אותי במה אני מאמינה יותר? הייתי אומרת: לא יודעת. לפעמים ישנן תופעות רוחניות שהן אמיתיות ואני לא מבינה אותן. אין לי הסבר עבורן. ישנם צירופי מקרים. מישהו יכול לחזות לך את העתיד בדיוק. או לא פעם אני חושבת על מלה ובדיוק רואה שלט בחוץ שעליו כתובה המלה שעליה חשבתי הרגע ממש. ואין לי הסבר לתופעות האלה. המדע לא יכול לתת לכך הסבר. מאידך, למרות שאני יודעת שמשוואות רבות במדע עובדות ואפילו עובדות מצוין ובמדויק, אני לא פעם שואלת את עצמי: האם באמת היה מפץ גדול? אולי היה משהו אחר. אנחנו לא יכולים להיות בטוחים מה היה לפני מיליארדי שנה וניתן רק לשער. ולעולם גם לא נדע את התשובה בוודאות. יש לנו משוואות, חוקים שאנחנו עצמנו הגינו אותם והם עובדים למשל על לווינים, על כדורים ועל עוד חפצים כאן על כדור הארץ ובמעבדות. אנחנו מנסים לפתור משוואות ולבנות מודלים ולשער מה קורה אי שם. בדרך כלל בונים מודלים ארציים במעבדות. למשל, חור שחור ממטא-חומרים שיחקה את החור השחור ה”אמיתי” אי שם בחלל. לכן גם המדע מוגבל. אנחנו יודעים איך לשלוח לווין, איך ליצר תנור מיקרוגל, איך לבנות מטוס. אבל בכל שנוגע להסבר תופעות קוסמיות, הסבר תופעות בעבר, מחשבות על חורים שחורים וחורי תולעת… רב הנסתר על הידוע ומתחילות ההשערות, הספקולציות ומתנהלים הוויכוחים.

אתמול היה יום האישה. אני לא מבינה הרבה בלימודי מגדר אקדמיים. לכן הלכתי לשמוע את ההרצאות בתחום בכנס הרוחניות. להלן הרצאתה של ד”ר הגר להב. אחר כך הרצאתו של פרופ’ עוז אלמוג על הפסט פוד של הרוח.

גלי מקשיבה להרצאה מאת ד”ר הגר להב: אמוניות חילונית ככלי פמיניסטי

דבר ראשון שמעתי את המושג פמיניזם דתי. דהיינו, הוגות פוסט חילוניות שדורשות להתייחס לאמונה באופן מודרני. מתנגדות לאמונה שאלוהים הוא… (אמרנו “הוא” סימן שהוא גבר נכון?) הן שואלות את השאלה: איך לשנות את המונותיאיזם כך שיתאים לנשים באופן כזה שיכבד נשים. אני חייבת לומר, שבמבט ראשון הדבר נראה לי תמוה, בייחוד אחרי ששמעתי לפני כארבעה חודשים את הרצאתו של אלי ישי בועידת הנשיא… (נראה לי שהגר לא שמעה. לו היא הייתה שומעת, היא הייתה מבינה שאין סיכוי).

הגישה החילונית דוגלת באמונות חילוניות. ההוגות החילוניות קוראות לכולנו: נשים, הקשר שלנו עם הנשגב צריך להיות במרכז הקשר שלנו – כלומר, הקשר הזה מצוי בעצמנו ולא בטקסט קדוש כלשהו. הטקסט במילא נכתב על ידי גבר, והוא מתאר את הקשר עם הנשגב מנקודת המבט של הגבר. לא מתאים לכן לנשים.

לעומתן ישנן הפמיניסטיות הדתיות שטוענות: נשים יקרות, האמונה בכוח עליון היא בעלת פוטנציאל פמיניסטי עצום. זאת אם רק נדע איך להשתמש בה. ומדוע היא כה חשובה? ולו רק בגלל שאנו חיים בתוך חברה פטריאכלית. חברה זו גובה מאיתנו נשים יקרות מחיר כבד, וגם מהמדכא, הגבר כמובן. אבל נתמקד בנשים.

קודם כל ישנו אובדן תחושת הערך העצמי של נשים בתרבות פטריאכלית. זה משתקף בסיפורים כמו סינדרלה, שמעבירים לנשים מסר ברור מאוד: פסגת משמעות חייך היא במשפחה, בעל וגידול ילדים ובעיקר בחיפוש אחר הנסיך. זהו מסר הרסני, כי הוא מעודד את תופעת הקורבן. האישה מקריבה את העצמיות שלה על מזבח המשפחה והבעל. הסובייקטיביות של עצמנו היא משנית לנוכח המשפחה והבעל. רגשות האשמה עולים, כמה אני לא בסדר שאני רוצה להיות עצמאית. רגשות אלו הם כמעט בלתי נמנעים.

כיצד אפשר להיאבק כנגד כוח תרבותי כזה שמעביר את המסר הפטריאכלי? ההגנה על הנשים שאמורות להתנהג היטב לפי הקוד הפטריאכלי ומתנגדות לו היא בעייתית, זאת בייחוד לנוכח זה שהמדינה היא גם תוצר של רעיונות פטריאכליים. ולכן הגנה מתוך ביקורת המדינה, כאשר אנחנו הנשים איננו מבודדות: האני לא יכול לעמוד מול התרבות וגם המדינה לא יכולה לעמוד מול הסובייקט שמתנגד לכוח הפטריאכלי.

בשנות ה-70 הנשים האמינו באחווה נשית, אבל הרעיון נכשל לנוכח חוסר היכולת של רעיון זה להוות כוח נגד לכוח הפטריאכלי. ואז תיאולוגיות פמיניסטיות המציאו את רעיון האל, שבעזרתו יוכלו להלחם בפטרריאכליות, כדי שנוכל להיות חופשיות. כלומר, הפרויקט הפמיניסטי מחפש דרך ליצירה מחדש. איך צריך להמשיג מחדש את הכוח העליון כדי להשתמש בו ככוח הנגד לתרבות הפטריכאלית? איך נשתמש במושג חדש זה באופן כזה שנעצים אותו? התשובות צמחו מתוך התרבות הנוצרית.

אולם ביהדות עדיין לא התחלנו לחשוב על רעיונות כאלה. עדיין לא התחלנו לחשוב על רעיונות פוסט פמיניסטיים כאלה – פרויקט פיתוח פוסט חילוניות שכזה בכיוון אמונויות (מלשון אמונה) יהודיות חילוניות, ששואף לקשר בין רעיונות חילוניים לרעיונות מסורתיים יהודיים כדי ליצור חברה צודקת הוא בתחילת הדרך.

ואני שואלת, האם הוא בכלל אפשרי בחברה בה יש לנו את אלי ישי וחבורתו שקובעים לנו את החיים?… מצד אחד נלחמים בגברים כאלה מצד שני הם חוסמים אותנו.

גלי מקשיבה להרצאה של פרופ’ עוז אלמוג על פסט פוד של הרוח

רוחניות היא אוסף אמורפי של עיסוקים: קריאה בקפה, פסטיבלי שאנטי, מוזיקה ניאו-חסידית, עליה לקברי צדיקים של הרבי נחמן וכל מיני תופעות, שאין ביניהן קשר או יש והן תופעות מופלאות. יש לתופעה גם היבטים מטרידים, עליהם ידובר מיד. כיצד ניתן להגדיר את הניו אייג’? בויקי מגדירים אותה כשלל תורות המתארות תורות פסיאדו מדעיות. מעין דת. אולי דת חילונית.

ניתן להגיע למספר מרכיבים שחוזרים על עצמם:

1)     אלטרנטיבה לחשיבה מדעית, שהיא אולי נעשתה דיקטטורית. זוהי חשיבה אנליטית בעיקרה. לכן ישנו הרצון לחזרה לעולם הלא רציונאלי, הלא ארצי, הרגשי.

2)     קריסת עמוד האש של הציונות. הדת האזרחית הציונית מאבדת מאחיזתה. לתוך הואקום הזה צריך להיכנס משהו ולכן נכנס דבר חדש. נכנסים מקורות קמעים – יהדות קמאית או פסטיבלים למיניהם – במבלה ודומיהם, שמחליפים את ריקודי ההורה המסורתיים.

3)     הניו אייג’ הוא תגובת נגד לעולם האורבאני, המטרופולין המתועש. את האבן והבטון מחליפה למשל הבוץ. אנשים מחליפים את המתועש באמיתי ועוברים לטבע ולמושב. את הקולה מחליפים באוכל טבעי, אורגאני. הניו אייג’ הוא תרבות אינסטנט – רוצים לטעום דברים חדשים, הניו אייג’ הוא כך ג’נק פוד תרבותי. בורחים מג’נק פוד מתועש לג’נק פוד תרבותי. השאלה היא מהו המינון של הרוחניות.

4)     הספר. פעם קראו ספרים. היום יש לנו דור שלא קורא ספרים. ולכן מחליפים את הספרים בניו אייג’ של האדם הפשוט. אנו עדים לקריסת ההשכלה, אלמנט דקדנטי. כאשר יש לנו בתרבות שלנו כל כך הרבה ידע ומידע, כלומר, עודף מידע ואנשים לא קוראים ספרים, זה מחייב ללכת על האינסטנט. יש לכן משהו מסוכן, שטחיות.

5)     פסיכולוגיזם. פשטנות של הפסיכולוגיה: נולדים כל מיני מאמנים אישיים. הניו אייג’ הוא מין ילד משותף של פרויד והמהרישי. זהו חיפוש גאולה לטרנספורמציה אישית.

6)     הניו אייג’ הוא גם ההפך, תגובה לתרבות האינסטנט: הוא תגובה לצרות שלנו, לפיטורין, לאסונות ולגירושין. היום האדם נחשף לכמות אסונות בחודש יותר משנחשף במשך כמה שנים. הניו אייג’ הוא לכן תשובה לאלה שלא מצליחים להשיג את מבוקשם, שלא מצליחים לקבל תשובה בקפיטליזם הדורסני. הוא סוג של מיצוי ותוצאה של עודף מידע.

7)     רפואה. מנסים לשלב רפואה אלטרנטיבית עם רפואה. הרוחניות היא אכזבה מהרפואה המודרנית. הייתה ציפייה שאולי הרפואה המודרנית יכולה להביא את האנטי אייג’ינג, והפניה לרוחניות היא לנוכח הפחד מהמוות. כאשר הרפואה לא פותרת בעיות אז הולכים לקברי צדיקים.

8)     מיצוי מסוים לריגושים. חברה שלא יכולה להנות הולכת למיסטיקה. אופנת רטרו ואנטי מסחור. חיבור בין אוכלוסיות שבעבר היו מנותקות, דתיים וחילוניים, בין אנשים שבעבר השקפותיהם היו שונות. הניו אייג’ היא חסידות חילונית, דומה לחסידות הדתית. חב”ד במידה רבה זה פסט פוד של היהדות.

את העולם המודרני יצרו בעיקר המדע, הטכנולוגיה והמשפט. אסור לקבל הכל בלי היררכיה של ידע באמת, מסכם פרופ’ אלמוג.

אולם כמו שכתבתי בתחילת מאמר זה, רב הנסתר על הידוע בעולם המדע ולכן ישנם חלקים רבים במדע שהם לא “ידע באמת”, אלא ידע משוער. לא ניתן לדעת מהו “ידע באמת”.