אובמה ופרס הנובל לשלום: האם נצחנו במלחמה אבל לא בשלום?

 

אובמה ופרס הנובל לשלום: האם נצחנו במלחמה אבל לא בשלום?

אתמול ברק אובמה קבל את פרס הנובל לשלום. כמה ימים קודם לכן הוא אישר שליחת חיילים נוספים לאפגניסטן. בנאומו אובמה הסביר את האג’נדה שלו: אני שוחר שלום “שנשבע להגן על ארצו”. כלומר, מנקודת המבט של פרס נובל לשלום, הוא פצפיסט עם הנחות. מסתבר שגם נורבגיה עצמה נוקטת בדיוק באותה עמדה ולכן הענקת פרס נובל לשלום באוסלו היא לא ממניעים של פציפיזם טהור.

אובמה פנה אתמול בנאום פרס הנובל שלו באוסלו אל האומה בנורבגיה. את נורבגיה נמצאת עם אמריקה במלחמה במדינה רחוקה, ומעניקה לי פרס נובל לשלום: “אבל אולי הסוגיה המעמיקה ביותר שאופפת את קבלת הפרס הזה על-ידי, היא העובדה שאני המפקד העליון של אומה שנמצאת בעיצומן של שתי מלחמות. אחת מהמלחמות האלו נחלשת. השנייה היא קונפליקט שאמריקה לא חיפשה; באחת מהן משתתפות איתנו 43 מדינות נוספות – כולל נורבגיה – במאמץ להגן על עצמנו ועל כל האומות מפני עוד תקיפות”.

אובמה נטל על עצמו את מלוא האחריות: “ועדיין, אנחנו במלחמה, ואני אחראי להצבתם של אלפי אמריקנים צעירים בשדה הקרב במדינה רחוקה. חלקם יהרגו. חלקם ייהרגו. וכך אני בא לכאן עם הבנה אקוטית של המחיר שגובה עימות מזוין – מלא בשאלות קשות לגבי מערכת היחסים בין מלחמה ושלום, והמאמץ שלנו להחליף אחת בשני”.

הקלישאה אומרת שלאומות העולם צריכה להיות הנחישות להלחם בגורמים עוינים. ביטול המלחמה יעשה באמצעות פעולה משותפת. אבל אובמה מסביר שמלחמה תמיד הייתה כאן, כמו תופעת טבע, ולכן לא ניתן להימנע ממנה: “השאלות הללו אינן חדשות. מלחמה, בצורה זו או אחרת, הופיעה עם האדם הראשון. בשחר ההיסטוריה, לא תהו לגבי המוסריות שלה; זו הייתה פשוט עובדה, כמו בצורת או מחלה – הצורה שבה שבטים ולאחר מכן ציביליזציות ביקשו להשיג כוח וליישב מחלוקות”.

אובמה לכן נקט בעמדה הפילוסופית של שוחר שלום, אבל “שנשבע להגן על ארצו”. גם במעמד פרס הנובל הוא לא יכול לאמץ את העמדה של פצפיסט טהור: “עם הזמן, כפי שחוקי המוסר ביקשו לשלוט באלימות בקרב קבוצות, ניסו גם פילוסופים, אנשי דת ומדינאים לווסת את החוק ההרסני של המלחמה. הרעיון של ‘מלחמה צודקת’ נוצר בניסיון להראות שמלחמה היא מוצדקת רק כשהיא עומדת בכמה תנאים מקדימים: אם פותחים בה כמוצא אחרון או כהגנה עצמית; אם הכוח שבו משתמשים הוא פרופורציונאלי ואם, כשאפשר, אזרחים לא נפגעים.”

שוחר השלום, שהוא “ראש מדינה שנשבע להגן על ארצו”, מאמין שישנן נסיבות שבהן מלחמה היא צודקת. הוא מאמין שהשימוש בכוח הוא מתאים לאור אויב שמצהיר, שהוא רוצה להשמיד ולהרוס ללא תנאים את העם שלו. בכל המקרים האחרים הוא סבור שזה שגוי ומזיק להשתמש בכוח ליישוב סכסוכים בין לאומים. כאשר ניצבים מול אויב ששואף להרס של חיים כמטרה בפני עצמה, המלחמה היא מוצדקת. נוהגים היום בעולם לתת את אחמדיניג’ד כדוגמא לאויב כזה. בכל המקרים האחרים שוחר השלום מאמין שאין ללכת בדרך המלחמה כדי ליישב סכסוכים בין לאומים. ולכן, אמר אובמה, מכיוון ש”רוע אכן קיים בעולם”. כמובן ש”תנועה בלתי-אלימה לא הייתה יכולה לעצור את הצבא של היטלר. משא ומתן לא יכולים לשכנע את מנהיגי אל-קאעידה להניח את נשקם”.

אבל אובמה מודע לבעייתיות שכאן. איך נגדיר מהי מלחמה צודקת? מתי מלחמה היא צודקת ומתי היא לא צודקת? ניקח את הדוגמא של מלחמות במדינות רחוקות כמו אפגניסטן ועיראק. זה רחוק מלהיות ברור איזו מדינה מאיימת על הקיום של האחרת – האם ארה”ב על עיראק או עיראק על ארה”ב? האם נורבגיה על אפגניסטן או עיראק או אלה על זו? אכן, זה אפילו מוטל בספק האם איום כזה בעצם קיים. במצב כזה האם המשך גישה מלחמתית היא מוצדקת? האם שליחת חיילים כדי לסייע בהוצאת חיילים מוצדק? או, אם ניקח את הדוגמא של מלחמות הדת. כאן זה עוד יותר רחוק מלהיות ברור איזו דת מאיימת על הקיום של האחרת: המוסלמים הקיצונים חושבים כי להשליט את האסלאם במקומות שונים בעולם זה צודק. הנוצרים בימי הביניים חשבו שלהשליט את הדת הנוצרית במקומות שונים זה היה צודק. היהודים חשבו שהיהדות היא צודקת. מה צודק? אובמה אומר: “לאורך רוב ההיסטוריה, לעתים נדירות הקפידו על הרעיון של מלחמה צודקת. היכולת של בני אדם לחשוב על דרכים חדשות להרוג אחד את השני הוכחה כבלתי נדלית, כמו גם היכולת שלנו לא לרחם על אנשים שנראים אחרת או מתפללים לאל אחר. מלחמות בין צבאות הפכו למלחמות בין מדינות – מלחמות טוטאליות שבהן ההבחנה בין לוחם לבין אזרח מעורפלת. לאורך 30 שנה, שפיכות דמים כזאת הטביעה פעמיים את היבשת הזאת. ובזמן שקשה לחשוב על סיבה יותר מוצדקת מאשר הבסת הרייך השלישי ומדינות הציר, מלחמת העולם השנייה הייתה עימות שבו מספר האזרחים שמתו עלה על מספר החיילים”.

מכאן

נצחנו במלחמה אבל לא בשלום מאת אלברט אינשטיין 

בדצמבר 1945 אלברט אינשטיין נאם במהלך ויכוח פוליטי סוער בארוחת ערב באירוע לכבוד מקבלי פרסי הנובל. אינשטיין תאר את מצב העולם לקראת סוף 1945. נראה שאינשטיין הצליח לזהות מספר מגמות שהן לצערנו נכונות למצב העולם הגלובאלי העכשווי: 

“פיזיקאים רבים מוצאים עצמם בעמדה דומה לזו של אלפרד נובל. אלפרד נובל המציא את חומר הנפץ החזק ביותר שהיה ידוע בזמנו, אמצעי להרס לשמו. בכדי לכפר על כך, לשחרר את מצפונו האנושי הוא הקים פרסים לקידום השלום ולהשגת שלום. כיום, הפיזיקאים שהשתתפו בעיצוב הנשק הנורא והמסוכן ביותר בכל הזמנים נרתמים באותה תחושה של אחריות, שלא לומר אשמה. ואנחנו לא יכולים לחדול מלהזהיר ולהזהיר שוב. אנחנו לא יכולים ולא צריכים להחליש במאמצינו לגרום לאומות של העולם ובמיוחד לממשלות שלנו מלהיות מודעות להרס הנורא שהן באופן ודאי מעוררות. אלא אם הן ישנו את גישתן זו לעבר זו ולעבר המטרה של עיצוב העתיד. אנחנו עזרנו ליצור את הנשק החדש הזה בכדי למנוע מהאויבים של האנושות מלהשיג אותו לפנינו; בהינתן המנטאליות של הנאצים, פירושו היה הרס בל יתואר והשעבוד של שאר העולם. אנחנו מסרנו את הנשק הזה לידיים של העם האמריקאי והבריטי כנאמנים של האנושות כולה, כלוחמי השלום והחופש. אך עד כה נכשלנו לראות כל ערובה לשלום, איננו רואים כל ערובה לחופש שהובטח לאומות באזור האטלנטי. נצחנו במלחמה, אבל לא בשלום. הכוחות הגדולים, מאוחדים בלחימה, עתה הם חלוקים בקשר להסכם השלום. הבטיחו לעולם חופש מפחד, אבל למעשה הפחד רק גדל בצורה משמעותית מאז הפסקת המלחמה. הבטיחו לעולם חופש מדלות, אבל חלקים גדולים בעולם ניצבים בפני רעב בעוד אחרים חיים בשפע. הבטיחו לאומות שחרור וצדק. אבל אנחנו היינו עדים ואנחנו אפילו עדיין עדים למחזה עצוב של צבאות “משחררים”, שיורים אל תוך אוכלוסיות הרוצות את עצמאותן ואת השוויון החברתי שלהן; ומפלגות ואישים כאלה, שמופיעים כמתאימים ביותר לשרת טובות הנאה, תומכים בארצות האלה באמצעות כוח הזרוע. שאלות וטיעוני כוח טריטוריאליים, כמה שהם מיושנים, עדיין גוברים על תביעות נחוצות של רווחה וצדק כללי…

התמונה של העולם אחרי המלחמה אינה ורודה. בכל שנוגע לנו הפיזיקאים, אנחנו לא פוליטיקאים וזו מעולם לא הייתה משאלתנו להתערב בפוליטיקה. אבל אנחנו יודעים כמה דברים שהפוליטיקאים אינם יודעים. ואנו מרגישים את החובה לדבר בקול ולהזכיר לאלה האחראים שאין תקווה לנוחיות קלה, לא נראה שניתן להתקדם קדימה בצורה איטית ולדחות לעתיד לא ברור את השינויים ההכרחיים. לא נותר זמן לעסקנות קטנונית. המצב קורא למאמץ אמיץ, לשינוי רדיקאלי בגישה שלנו כולה, בתפישה הפוליטית כולה. מי ייתן והכוונה שהניעה את אלפרד נובל ליצור את המוסד הענק שלו, הרוח של האמון והביטחון, של הנדיבות והאחווה בין בני האדם תשרור במחשבות של אלה שמכריעים את גורלם. אחרת יחרץ גורל התרבות האנושית”.

 

 

 

Advertisements

0 thoughts on “אובמה ופרס הנובל לשלום: האם נצחנו במלחמה אבל לא בשלום?

  1. לנורבגיה כוחות קטנים מאוד באפגניסטן, אך בניגוד לארה”ב אין לה אפילו חייל אחד בעיראק.

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s