10 בנובמבר 1969: הפרק הראשון של רחוב סומסום עולה לאוויר

10 בנובמבר 1969: הפרק הראשון של רחוב סומסום עולה לאוויר

40 שנה לרחוב סומסום

בטרם רחוב סומסום עלתה לאוויר לראשונה לפני 40 שנה, המפיקים של התוכנית קדמו אותה בקמפיין נרחב. המסר המרכזי שלהם היה, “זו הפעם הראשונה שבה משתמשים בטלוויזיה למטרה חברתית יעילה”. התוכנית כללה אמריקנים ממוצא אפריקני, והקמפיין שקידם אותה הגיע ללבנים ולשחורים כאחד. התוכנית שעשעה וחנכה, למדה ובדרה. התוכנית רחוב סומסום תפשה מיד את הציבור ונהפכה ללהיט בארה”ב בגלל המסרים שלה לאחווה בין כל הילדים באשר הם.  

ג’ים הנסון וקרמיט

מסחור הטלוויזיה בארה”ב

ב-1948 שידורי הטלוויזיה בארה”ב היו דבר חדש. בעל טור העיתון המשפיע ביותר בארה”ב באותה תקופה, וולטר ליפמן, זיהה כבר את הבעיה עם הטלוויזיה: היא נהפכה “ליציר, המשרת, ואכן הזונה של המסחור”. מבקרים בתחילת שנות החמישים טענו שהטלוויזיה החלה תופשת את מקומם של סרטי הוליווד. תוכניות הטלוויזיה לילדים היו בעיקר סרטים מצוירים. הבעיה הייתה שהטלוויזיה לימדה את הילדים להתנהג באלימות והיא עשתה זאת למטרות פרסום זולות. הטלוויזיה פעלה ממניעי רווח בלבד. כאשר רחוב סומסום הופיעה היא הציעה מודל שונה, חיובי ובעיקר חינוכי ושוויוני.

ג’ים הנסון והחבובות שלו בתחילת דרכן.

 

הרעיון לתוכנית ילדים חדשה

ב-1966 לויד מוריסט, סגן נשיא תאגיד הקנרגי וג’ואן גנז קוני, מפיקת טלוויזיה חינוכית, החלו לעבוד על תכנון מוקדם לתוכנית שאחר כך תהיה קרויה רחוב סומסום. תאגיד קרנגי תמך במחקר חינוכי והתוכנית כוונה לחינוך פעוטות. מחקר מעמיק הציע לפתור בעיות חברתיות תוך רכישת מיומנויות אינטלקטואליות בגיל הרך וכך נולדה רחוב סומסום. השתמשו במדעי התפתחות הילד כדי להזניק את העניים להצלחה. המטרה הייתה לפנות לכלל אוכלוסיית הילדים בארה”ב – שחורים, לבנים, אסיאתים והספנים – וכך לשנות את החברה האמריקאית.

רחוב סומסום מספר 123 ואוסקר הרוטן מופעל על ידי קרול ספיני.

 

התוכנית מחפשת תחנה שתפיק אותה

בחורף 1966 קוני הזמינה קומץ חברים לדירתה למסיבת ארוחת ערב. היא, חברה מוריסט והבוס שלה בתחנת הטלוויזיה החינוכית – תחנה 13, לואיס פרידמן, שוחחו על הטלוויזיה ועל הילדים. האם המדיום יכול ללמד מיומנויות קוגניטיביות? האם ניתן להגיע לילדים העניים יותר מהשכבות הסוציו-אקונומיות החלשות? הם החליטו על תוכנית חינוכית לילדים. נראה היה שהייתה תחנת טלוויזיה שמעוניינת להפיק תוכנית, תאגיד קרנגי התעניין לממן את התוכנית וכך כל מה שנותר הוא רק לממש את הרעיון במציאות.

פרידמן וקוני נפגשו עם מוריסט במשרדי קרנגי ושוחחו על האפשרויות לתוכנית הטלוויזיה שתופק בערוץ 13. הם הציעו לתאגיד קרנגי שהתוכנית תהיה בפורמט של מלאכה, הופעה של בובות, וביקור בתחנת כיבוי אש, גן חיות, ספריות וכדומה. ישדרו את התוכנית פעמיים ביום, חמישה ימים בשבוע וגם יהיה בה אירוח חי כלומר, היא תוקלט במקום שהיא תוסרט מראש. היא תהיה משעשת ומושכת לילדים ובאותו הזמן גם חינוכית.

ג’ים הנסון, ג’רי נלסון, קרולי וילקוקס ופרנק עוז (משמאל לימין) מפעילים את החבובות.

אולם בסוף השנה, פרידמן כבר לא היה מנהל תוכניות בתחנה וקוני פרשה מתחנה 13 כמה חודשים אחר כך, כאשר ההנהלה דחתה את ההצעה להפיק את התוכנית הזאת. ואילו אצל מוריסט, תאגיד קרנגי לא הסכים לממן את הפרויקט, והוא וצוותו חיפשו מקורות מימון אחרים. חלפו לכן שנתיים עד שהשלושה ואחרים חיפשו אמצעים כדי להעלות לאוויר את רחוב סומסום.

קרול ספיני – האיש בתוך ביג בירד.

 

בין 1966 ל-1968 השלושה עבדו כדי להמציא מחדש את הטלוויזיה החינוכית לילדים ונאבקו כדי לשמר את הפרויקט. הם שאלו את עצמם: מה התוכנית תלמד? מי יפיק וישדר אותה? מי ישלם עבורה ויבטיח שילדים ילמדו ממנה? אילו ילדים ישתתפו וישבו בקהל? ולמה להמשיך את הפרויקט בכלל?

המטרה הייתה קודם כל להלחם בעוני ולשפר את הטלוויזיה לילדים. לבסוף, אחרי שמוריסט השתמש בקשריו וניסה לעניין אנשים, אחרי טריקות דלת, ניסיון לגייס גרנטים מגורמים שונים – גם כאלה שאין להם שום קשר לתכנים איכותיים, וארגון פגישה עם כמה מהממונים עליו – נציגים מכמה סוכנויות פדראליות, בא המימון מסוכניות פדראליות, מתאגיד פורד וגם מתאגיד קרנגי. אבל יחד עם המימון נכנסו עוד משתתפים לפרויקט. ואלה קבעו איך התוכנית תראה ותופק. קוני ומוריסט היו צריכים ללמוד כיצד לנטרל אותם, אחד מאלה היה לואיס האוסמן. הבעיה עתה הייתה להוציא החוצה פרסומות ותכנים מסחריים מהתוכנית וזה היה מסובך, שהרי היה מדובר בארה”ב בטלוויזיה מסחרית שאצלה חינוך היה בקדימות נמוכה לעומת הרווחים.

ב-1967 מוריסט נפגש עם רשתות שידור מסחריות NBC, CBS ו-ABC וניסה לעניין אותן בהפקת התוכנית שעתידה אחר כך לקבל את השם רחוב סומסום. הוא קיבל תשובות מנומסות של סירוב. NBC שקלה להפיק את התוכנית, אבל לא מצאה שעה מתאימה לשדר. בסופו של יום שום רשת לא רצתה להפיק את התוכנית, לשדרה או לממנה, והיה צריך למצוא אלטרנטיבה חדשה.

הקמת רשת טלוויזיה חינוכית חדשה

כדי למצוא דרך אחרת, מוריסט ארגן פגישה של מקצועני תעשיית הטלוויזיה בסתיו 1967. בפגישה קוני ופרידמן החליטו שהתוכנית לא יכולה להיות מופקת על יד שום ארגון קיים. הקבוצה החליטה להקים רשת הפקות חדשה עצמאית יחד עם תחנת הטלוויזיה החינוכית הלאומית בארה”ב NET – שהייתה ארגון הגג. באוקטובר 1967 מוריסט כינס קבוצת מומחים נוספת והחלו לאסוף את המממנים ולעבור דרך מועצות מנהלים.

נכנסה שנת 1968 והגיע גם חורף 1968. הארגון הסופי של הרשת והסידור הסופי של המממנים השתלב בהסכמות אודות הפשרות כיצד הכל יאורגן תחת השם החדש של הרשת: Children’s Television Workshop (CTW). תאגיד פורד הצטרף ותאגיד קרנגי תמך וגם סוכנויות פדראליות (משרד החינוך, משרד ההזדמנויות הכלכליות, המכון הלאומי לבריאות הילד וכדומה). הייתה רשימה של תומכים לרשת שתעלה ותפיק את התוכנית רחוב סומסום. זו הייתה רשת טלוויזיה חינוכית שנועדה לחנך, ללמד, אבל לא להיות מורה מלמד של שעורים. מטרתה הייתה להלחם בצפייה הפסיבית של הילדים ולהפעיל את הילדים במלאכה ובצפייה אינטראקטיבית. קוני הציעה פורמט של סטורי-טיים, שבו מבוגר יקרא לבובה ולילד חכם, והילד הצופה ישאל שאלות בבית. הילדים יחשפו לאומנות, מוזיקה וידעו על העולם ויחשפו גם לתרבויות שונות. הילדים ירכשו את הכלים הבסיסיים ללמידה ולהבנה של התרבות. מוריסט רצה להפיק את המרב מהפוטנציאל של המדיום הטלוויזיוני כדי לשנות את הסביבה התרבותית והחינוכית של הילדות.

ב-20 למרץ 1968, משרד החינוך, תאגיד קרנגי ותאגיד פורד ארגנו מסיבת עיתונאים והכריזו על יצירת Children’s Television Workshop (CTW). ואז החלו להופיע בהדרגה הביקורות: “טלוויזיה היא לא כיתה, אמצעי הוראה”. טלוויזיה “היא מדיום שעשוע ולא אינטלקטואלי”. אבל קוני אמרה שהיא פונה לילדים לבנים ושחורים כאחד, שאף פעם לא רואים את עצמם על המסך. הטלוויזיה צרכה להתחיל לייצג גם אותם. אין היום סרטים מצוירים על שחורים, שאיתם הם יכולים להזדהות. זוהי גישה חברתית שנקטה בה רשת CTW. המממנים מטעם הממשלה הוסיפו את האמביציה ש-רחוב סומסום תסגור את הפערים בין ילדים בארה”ב. על בסיס זה קוני, מוריסט וחבריהם קבלו תקציב ענק וחופש יצירתי עצום כדי לנסות ולהגיע ליעד זה בטרם התוכנית עלתה לאוויר לראשונה ב-10 לנובמבר 1969.

ג’ים הנסון והחבובות

לאחר ש-CTW נוסדה קוני חפשה אחר האנשים שיצרו את התוכנית ויעמדו בציפיות. בתחילה היא פנתה לדייויד קונל, שעבד בתוכניות ילדים, כדי שיהיה המפיק בפועל. באביב 1968 קונל החל לשכור אנשים לתוכנית. הם הבינו שילדים ישתעממו אם רק אנשים ידברו אליהם.

הכותב הראשי של התוכנית היה ג’ון סטון. סטון המליץ לקונל על חברו ג’ים הנסון, שהיה לו חברה בשם “חבובות” Muppets. סטון והנסון עבדו יחד על כמה פרויקטים, כולל התוכנית הראשונה של הנסון היי סינדרלה, שבה לראשונה הופיעה הבובה קרמיט. סטון והמפיקים אמרו לקונל שחברת הבובות של הנסון הייתה היחידה שהייתה לה האיכות שאותה בדיוק CTW מחפשת. הנסון בתחילה התנגד, אבל התעניין יותר לאחר שהוא השתתף בסמינרים במהלך קיץ 1968 סמינרים שנועדו לתכנן את התוכנית רחוב סומסום ולהסביר את מסריה החינוכיים. החבובות שלו היו מכריעות לתוכנית ולפופולאריות שלה. מנגד, עבודה בתוכנית הייתה צעד מכריע בפריצת הדרך בקריירה של הנסון עצמו, והביאה לו הכרה לאומית ובינלאומית. הנסון בא לתוכנית עם ניסיון מכמה רשתות מסחריות. לאחר שהוא הופיע שנים בפרסומות עם הבובות שלו, הוא ניסה במשך הרבה זמן להעלות תוכניות משלו, הפיק שני פיילוטים, כאשר רק אחד מהם שודר, כאמור היי סינדרלה. ברגע שהוא התחיל לעבוד ב-רחוב סומסום הבובות שלו הפסיקו להופיע בפרסומות.

קרמיט הצפרדע

הגרסה המוקדמת ביותר לקרמיט הצפרדע הופיעה ב-1955 בתוכנית סאם וחבריו, תוכנית בובות בת חמש דקות של ג’ים הנסון ואשתו ג’יין נבל ששודרה פעמיים ביום בתחנה WRC-TV. זוהי התחנה המסונפת לרשת NBC בוושינגטון DC. התוכנית סאם וחבריו הייתה תוכנית הטלוויזיה הראשונה של ג’ים הנסון שרצה החל מ-9 למאי 1955 ועד ל-15 דצמבר 1961. הסדרה הסתמכה בייחוד בפרקיה המוקדמים על בובות שמזיזות את הפה שלהן בהתאם לשירים או לרוטינות של קומדיות אמריקאיות. הגיבור הראשי היה בובה מואנשת בשם סאם. אולם הגיבור היותר נצחי של הסדרה היה קרמיט, עדיין לא צפרדע, והרבה פעמים הוא הופיע עם פאה. קרמיט נראה יותר כמו לטאה בהופעתו בסדרה והנסון ציין בראיון ב-1982 ש”כל הדמויות באותם ימים היו מופשטות”. 

קרמיט שנראה כמו לטאה

הנסון יצר את בובת הקרמיט הראשון שלו ממעיל הסתיו של אימו באמצעות כדורי פינג-פונג ששימשו כעיניים. היו דמויות נוספות שהן בובות בסדרה כמו יוריק הזללן, הביטניק הארי ההיפסטר (הזלמן), הפרופסור מדקליף המתלהב, צ’יקן ליבר ושחקני משנה כמו האנק ופראנק. הסדרה שודרה בתחילה בשחור לבן ואחר כך עברה לשידורי צבע.

הנסון ואשתו בסדרה סאם וחבריו

קרמיט לראשונה התייחס לעצמו כאל צפרדע בתוכנית חבובות על בובות, תוכנית מיוחדת בת שעה שאותה הפיק הנסון עבור הטלוויזיה החינוכית הלאומית הציבורית NET ב-1968. בעזרת הדמות של החבובות, הכלב ראלף, הנסון הסביר את אומנות יצירת הבובות, החל מבניית הבובות ועד להופעה. הנסון תאר את הסוגים השונים של הבובות, הדגים כיצד להפעיל בובת יד והוא סיפר על ההיסטוריה הקצרה של התפתחות הבובות והצגתן בעולם. הוא התחיל בהשפעה של הצגות הדמויות הבריטיות הפולקלוריסטיות המפורסמות פאנץ’ וג’ודי משנות ה-1800. אחר כך תוארו בובות מריונטה, בובות מוט, בובות אצבע ובובות מסיציליה. ואז ראלף הכלב הציג את החבובות של הנסון וגולת הכותרת, את קרמיט הצפרדע ב-1968.

ראלף הכלב 

קרמיט תוכנן מחדש בתוכנית היי סינדרלה מ-1969, גרסה שנונה לאגדת העם סינדרלה בה קרמיט הצפרדע מופיע לצד הנסיך וסינדרלה. שם הבובה של קרמיט מעוצבת כך שרגליה מוחלפות בסנפירים ומעניקים לקרמיט את הצווארון המפורסם שלו בעל אחד עשר המשולשים. כך כאשר קרמיט הגיע כבר ל-רחוב סומסום בנובמבר 1969 הוא היה כבר לגמרי צפרדע מעוצב.

 

השם “רחוב סומסום” והמודל של התוכנית

כיצד התוכנית רחוב סומסום קבלה את שמה? בהתחלה חשבו על הכותרת הבאה לתוכנית: “שדרות 1-2-3”. המפיקים שמעו ילדים בגיל הרך משחקים בגינת המשחקים בניו יורק ואומרים את המלים: “ססמי היפתח”, כלומר, “סומסום היפתח”. מלים אלה לכן גם כן הופיעו ברשימת הכותרות האפשריות לתוכנית. וכך נולדה בסוף הכותרת: “ססמי סטריט”, כלומר, “רחוב סומסום” וגם הספרות 123 מופיעות בכותרת. בפרסומת לתוכנית המפיקים הכניסו סצנה של חבובות עם קרמיט – הבובה העתיקה ביותר של הנסון – שמציעה את השם “רחוב סומסום”.

בין אוגוסט לנובמבר 1968 CTW יצרה מודל, סגנון ופורמט שלם לתוכנית. היא תכננה את פרקי התוכנית, חתמה על חוזים לסרטים וסרטים מצוירים, כתבה והקליטה סקיטים וקטעי אולפן עם החבובות של הנסון. חמשת הפרקים הראשונים עלו לאוויר בפילדלפיה ב-1969. בעוד שההפקה והמחקר המשיכו, קוני ועוזריה שכנעו תחנות טלוויזיה חינוכיות לשדר את התוכנית כדי שילדים בגיל הרך יוכלו לצפות בה. רחוב סומסום הבהירה שהטלוויזיה יכלה להיות חינוכית ומרוכזת בילדים.

מארני (אריק) וברט (בנץ) ועד ביג ברד ואוסקר

אביב 1969.החבובות הראשונות של רחוב סומסום היו ארני (אריק) וחברו ברט (בנץ) והם חיו במרתף. ארני שיחק את התפקיד של החצוף, הנוכל והקומיקאי וברט שיחק את דמות האוטוריטה, האיש הישר והמשעמם. היחסים והאינטראקציה ביניהם היו דו-משמעיים ומלאי תעלולים. ההתנהגות שלהם שקפה במידה רבה את זו של ילדים בגיל הרך, אבל לא היה ברור האם הם מבוגרים או ילדים. הם חיו ללא הורים וקיימו משק בית משל עצמם.

התפאורה של הסדרה הייתה של רחוב אורבאני, בשכונת מעוטי יכולת וזה צמח מהרצון של CTW לפנות לילדים האפרו-אמריקאים העניים יותר. הילדים מעוטי היכולת פעמים רבות נשארו בבית, היו תקועים מול המקלט לבד בעוד האמא שלהם הייתה בעבודה ואין לדעת איפה היה האבא שלהם. הם הביטו מבעד לחלון וראו את הילדים העשירים יותר משחקים, והרחוב הוא היכן שההתרחשויות האמיתיות קרו. וכך רחוב סומסום אפשר להם להזדהות עם אנשים אמיתיים ולחקות אותם. הילדים שהופיעו בתוכנית, ששחקו ברחוב ב-רחוב סומסום היו אפרו-אמריקאים, לבנים, לטיניים (הספנים), אסיאתיים – במה שנראה כשילוב זהיר ומתוכנן מראש, ללא העדפה מינית או אתנית.  

אוגוסט 1969. המפיקים מוסיפים עוד בובות חבובות, את Big Bird ואת אוסקר הירוק והרוטן בתוך פח הזבל ברחוב. ביג בירד נולדה מתוך מחשבה לשלב בובת ציפור ענקית שמופעלת על ידי בן אדם בתוכה. הציפור הייתה כמו ילד בן שלוש שנאבק ללמוד. אוסקר ייצג את השכן הרגזן והעוקצני, או הקרוב האגרסיבי. המעמד שלו מבחינת הגיל לא היה ברור, בדיוק כמו זה של ארני וברט.

בעוד CTW עמלו על תכנון התוכנית, קוני ועוזרו דאגו שמספר מקסימאלי של ילדים בגיל הרך יצפו בה. הם לכן שכנעו תחנות שידור טלוויזיוניות חינוכיות לשדרה בשעות השידור הטובות ביותר. הם רצו שכל פרק ישודר פעמיים ביום, בבוקר ואחר הצהריים. התחנות בתחילה הסכימו לשדר אחר הצהריים, אבל התנגדו לשידורי הבוקר, כי זה התנגש עם תוכניות לימוד לכיתות בית ספר הציבוריים. ולכן הרצון לשדר בבוקר התנגש עם שלטונות בית הספר המקומיים. בעונה הראשונה התוכנית שודרה על ידי 169 תחנות. רבע מהן לא שדרו אותה במשבצת הבוקר.

לאט-לאט התוכנית החלה לתפוש את הילדים ולהתפרסם והשאר הוא כבר… היסטוריה.

החגיגות בניו יורק

בניו יורק אתמול חגגו 40 שנה לתוכנית רחוב סומסום ולחלק מרחוב 64 במנהטן קראו רחוב סומסום מספר 123. זהו אות הוכרה לארבעה עשורים של דורות של ילדים שנהנו מהבובות של ג”ים הנסון. השתתפו בטקס היוצרים המקוריים של התוכנית, ביניהם כמובן ג’ואן גנז קוני (מחזיקה במרכז את התעודה הלבנה – אות ההוכרה):

היום יום שלישי – ה-10.11.09 מוכרז בניו יורק יום רחוב סומסום לציון הופעת הבכורה של הסדרה בדיוק לפני ארבעים שנה. פרק הבכורה של הסדרה עלה לאוויר כאמור היום בדיוק לפני ארבעים שנה.

"Sesame Street" 40th Anniversary Temporary Street Renaming

"Sesame Street" 40th Anniversary Temporary Street Renaming

 

"Sesame Street" 40th Anniversary Temporary Street Renaming

ג’ואן גנז קוני והבובות. התמונות הן מכאן.

התמונות בכתבה הן מתוך:

Morrow, R.W., Sesame Street and the Reform of Chldren’s Television (John Hopkins University: Baltimore), 2006.

 

לקריאה נוספת ראו הספר הזה והמקורות שבו.

ניו יורק קוראת קטע רחוב 64 בניו יורק על שם הסדרה “רחוב סומסום 123”:

<a href="

Advertisements

0 thoughts on “10 בנובמבר 1969: הפרק הראשון של רחוב סומסום עולה לאוויר

  1. תודה על הסקירה המאלפת. ראוי לציין כי באג’נדה של קידום מיעוטים ברחוב סומסום בדמויות של אריק ובנץ מכוונות לקהילה ההומו-לסבית. שזה מדהים עד כמה הזה מתקדם לאותה תקופה.

  2. ורק רוצה להוסיף שהתוכנית היתה מוקד משיכה לקהלים בכל העולם, לא רק בארצות הברית. ואני חושבת שהסיבות היו הרבה מעבר למסרים ההומניסטיים שהיא העבירה. היא היתה פשוט בידור נפלא עם דמויות שכל אחד יכול היה למצוא בהן מקור להזדהות.

    אצלי זה היה הטבח השוודי, אגב.

  3. אני גדלתי על התוכנית רחוב סומסום.
    כאשר הייתי ילדה גרתי בלונדון והתוכנית שודרה שם בטלוויזיה הרבה לפני שהיא הגיעה לארץ.
    כאן בארץ היא במתכונת נפלאה בערוץ הופ לקטנטנים: הרעיון הוא לקרב בין ערבים ליהודים, כאשר יש בובות שמדברות ערבית ועברית לילדים. ואפילו יש רחוב סומסום אמיתי בואדי ניסנס בחיפה למי שמזדמן לבקר שם, יכול ללכת ולראות בעצמו…
    הנה:
    http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,707,209,17799,.aspx
    לגבי הומוסקסואלים.
    לא ברור האם הזוג אריק ובנץ (ארני וברני) אכן נוצרו מתוך כוונה לסובלנות כלפי מיניות הומוסקסואלית.
    זה באמת מעניין האם יש מחקרים בנושא.
    אבל מה שכן היה מחקר שמצא שדיסני העלו סרטים שבהם מוצגת רק מיניות הטרוסקסואלית כמו באגדות העם בדיוק. למשל סינדרלה, שלגיה של דיסני, מציגים את המיניות והאהבה ההטרוסקסואלית כאילו היא קסומה וכאשר הנסיך מנשק את הנסיכה אז משהו קסום מתרחש בסרטי דיסני: קורה קסם, עפים בלונים, יש מוזיקה קסומה וההרגשה של הילד שצופה בסרט היא טובה.
    על ידי ההצגה הזו מעודדים את הילדים לנטייה מינית אחת וגם אומרים להם שהעולם הנורמטיבי הוא רק הטרוסקסואלי.
    הנה המחקר שהבאתי אותו כאן ברשימות בנושא הזה:
    http://www.notes.co.il/gali/59128.asp
    מה שאירוני הוא שחברת דיסני רכשה את הזכויות על החברה של ג’ים הנסון אחרי שהוא נפטר.
    ולכן חברת דיסני משווקת היום את החבובות ואת רחוב סומסום. כלומר חברת דיסני היא אחראית על
    CTW.
    לאחרונה חברת דיסני רכשה גם את הזכויות על ה”מייטי הירוס”, כלומר על סופרמן, בטמן וספידרמן.

  4. הבובות של הנסון מעולם לא הפסיקו לגמרי להופיע בפרסומות (קרמיט, למשל, פרסם בשנים האחרונות מכוניות היברידיות). “רחוב סומסום” נתן עם זאת חשיפה עצומה לחבובות – מה שלא עזר להנסון כשרצה להפיק תוכנית משלו על טהרת הבובות, שנדחתה שוב ושוב (כולל ע”י התחנה ששידרה את “רחוב סומסום”, עד שלבסוף זכה “מופע החבובות” הידוע לבית בגוף שידור בריטי. הדעה הרווחת אז היתה שמה שטוב לקהל הילדים הצופה ברחוב סומסום בשעות היום לעולם לא יעבוד בפריים טיים, לגילאים בוגרים יותר.

  5. זה מעניין מה שאת אומרת על דיסני. בעיני אלו סרטים שמעודדים לקיבעון מחשבתי שוביניסטי משהו: הנסיכה חסרת אונים וצריכה לחכות לנסיך שיבוא ויציל אותה .

    אגב, מה ששנים הפריע לי בסרטים של דיסני הוא מוטיב היופי. איך זה שכל דמות “טובה” היא יפה ואילו “הרעים” חייבים להיות מכוערים. זה מסר נוראי בעיני שנקלט בצורה לא מודעת.

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s