אל תגידו שלא אמרנו – ההתעלמות מהמודיעין בין האויבים במלחמת העולם ה-2

אל תגידו שלא אמרנו – איך התעלמו מהמודיעין בין האויבים במלחמת העולם השנייה

לפרום את המוטיבציות שעומדות מאחורי מלחמות זהו עסק מאוד מורכב ומסובך. גדילי המניעים והעוינות משולבים זה בזה בצורה כזו, שככל שחולפות השנים, יותר ויותר אמביציות משתלבות ומצטרפות לאירועים האמיתיים או לאלה שנדמה לנו שהתרחשו, וכל זה כדי ליצור תבערה עצומה וקריטית. ומלחמת העולם השנייה לא הייתה שונה במובן זה משאר המלחמות בהיסטוריה, מלבד העובדה המחרידה במיוחד שהושמדו בה ששה מליון מעמנו.

עם תום מלחמת העולם השנייה חשבו על המניעים למלחמה, על הלאומיות שהציתה את הלהבות. מהו הלקח הגדול מהמלחמה שיעצב את עתיד העולם לעבר חברה טובה יותר, לעומת המלחמות הקודמות שנחשבו להרבה פחות זוועתיות?

המוטיבציה הייתה לעבר עידן חדש, לשבור ולהתרחק מהמלחמה ולעצור אותה, ולקוות למצוא איזה שהוא שלום צודק והוגן ובכך ליצור אירופה יציבה ומשוקמת.

המוטיבציה הראשונית של גרמניה הייתה להימנע ממלחמה – כאשר התחושה הייתה שאף אחד לא רצה מלחמה זולת היטלר ותומכיו. גרמניה הרגישה מעין חובה מוסרית אחרי המלחמה.

בצד האמריקאי, היו פחות רגשי אשמה. למרות שבל נשכח שאמריקה זרקה פצצות אטום. ראוי לציין ששני הצדדים, הגרמנים ובעלות הברית היו קשורים זה לזה, ולפעמים גם על ידי קשרי משפחה משני הצדדים של המים שהפרידו ביניהם. אבל הקשרים היו יותר מורכבים מקשרי משפחה בלבד. היו אלה קשרים שהיו יותר מידי רגישים לכותרות מילוליות בעיתונים. לאט-לאט התגלתה האמת שמאחורי הפרופגנדה.

העולם נהפך לקטן יותר ויותר, כאשר הוא נשלט על ידי פחות ופחות מעצמות, והתחבורה וכלי התקשורת והריגול השתכללו וקרבו יותר ויותר את האומות והאנשים. בנוסף טכנולוגית הנשק להשמדה המונית השתכללה במלחמה. וכך כל מלחמה עתידית, אפילו מבעיתה ככל שתהיה, ידעו שזקוקים לפיקוח כנגד כל האמצעים. אבל לפתע שני הצדדים שנלחמו זה בזה גילו את האמת המרה והאיומה שמאחורי הביון במלחמה.

אתם יודעים הרי שספרי לימוד בהיסטוריה מלמדים אותנו שבמלחמות נלחמים אויבים אנטגוניסטים. לכל אויב יש את הסיבה שלו לפרוץ המלחמה. זוהי הפרדיגמה ששמה “מלחמה”. מתחת לפני השטח, למראית עין כמו שאומרים, הסיבה ליציאה למלחמה, כפי שמספרים לנו בסיפרי ההיסטוריה של מלחמות הגיבורים, היא ניצחון במלחמה ולנצח את האויב. המניעים למלחמה הם כה רבים שלפעמים שוכחים למה יצאנו בכלל למלחמה. אבל הנה כמה מניעים לדוגמא: חילוקי דעות בין עמים ולאומים: הבדלי השקפה, אינטרסים, פוליטיקה, דעות קדומות, תחרויות, קנאות, מטרות, ריבים על שטחים וכולי.

וכך היה גם במלחמת העולם השנייה.

ארה”ב: ארה”ב לא רצתה בהתחלה להיכנס למלחמה אירופאית נוספת אחרי מלחמת העולם הראשונה. הסבל מהמלחמה הראשונה היה טרי בראש והיה די והותר. הנשיא פרנקלין די רוזוולט הבטיח בשנת הבחירות שלו לאמהות ולאבות באמריקה שהבנים שלהם לא ישלחו לשום מלחמה זרה. בתחילת 1941, כאשר רוזוולט הכריז שארה”ב צריכה להיהפך ל”ארסנל הדמוקרטיה” ולספק נשק בשווי של 7 מיליארד דולר לבריטים, רוזוולט הפר את הבטחתו, אבל רק לאחר שהוא כבר נבחר לכהונה שלישית, ופרל הרבור סיפק צידוק מעורר אימה. כאשר היטלר הכריז על מלחמה כנגד אמריקה ארבע ימים אחר כך, הקולות שקראו לבודד את אמריקה מהמלחמה כבר הושתקו. אמריקה הייתה בפנים.

אבל מספר תאגידי ענק אמריקאים המשיכו בבריתות העסקים מלפני המלחמה שסייעו לגרמניה להתחמש. חלקם במכוון התחמקו מחוקי ארה”ב ומהמטרות המלחמתיות של ארה”ב, כאשר הם מזלזלים בחרם כנגד סחר עם האויב, והם המשיכו בקשרי עסקים במהלך המלחמה. רוזוולט היה מודע היטב להתעסקות בעסקים המאסיבית של קואופרציות אמריקאיות ראשיות עם גרמניה ותוכנית התחמשותה, אבל הוא היה מוכן לסבול זאת. הוא אפילו היה מוכן לתמוך בכך במידת מה. העולם באותה תקופה בדיוק החל לצאת מהמיתון העמוק, והשיקולים היו שכלכלת זמן-מלחמה הביאה לשפע, כאשר להרוויח כסף זה טוב לארה”ב וטוב למוראל הלאומי.

המלחמה הלכה והתעמקה. התפתח קרע בין קובעי המדיניות האמריקאים לבין פעולת המודיעין שהזינה אותם במידע. הקרע בהדרגה התרחב עד אשר כמות רבה מהמודיעין או שלא נשמעה, או שלא שמו אליה לב, מצב שיש לו מקבילות ידועות.

הסטייט דפרטמנט עצמו היה מפוצל ובמחלוקת איומה עם מחלקת האוצר. היו מחלוקות איומות בין רוזוולט, הקבינט שלו, ראשי הצבא, המודיעין וכל זאת בנושא של כניעה ללא תנאים. היו שראו קונפליקט עתידי עם הסובייטים וראו בגרמניה כבת ברית מכריעה וכוח מאזן באירופה שאחרי המלחמה, ולכן הם דגלו במדיניות מקלה עם גרמניה. וזאת הייתה מדיניות שעמדה בקונפליקט ברור עם זו של רוזוולט ומזכיר האוצר שלו.

בריטניה: כאשר היא מותשת ואחרי טראומה מהמלחמה הגדולה, בריטניה לא הייתה מוכנה מבחינה כלכלית למלחמה נוספת ב-1938. אבל המנהיגים הפוליטיים שלה היו חלוקים גם כן ביניהם כיצד להימנע ממנה. צ’מברלין זכר היטב את זוועות המלחמה הגדולה וקיווה לחסוך מאנגליה עוד מלחמה. קובעי המדיניות העיקריים, שהיו עסוקים באימפריה המתמוטטת, ראו מעט מאוד רווח מביסוס קשרים עם הגרמנים. גורמים רשמיים במשרד החוץ הבריטי לא נתנו משקל רב ולא הביעו אמון בדיפלומטים הגרמנים ואזרחים פרטיים דחקו בעמדה קשוחה כנגד היטלר. הם בחרו להתעלם אפילו מהמודיעין של עצמם שאישר שהם שמעו מהגרמנים אודות תוכניות המלחמה של היטלר. לדעתם, אם היו בעיות בגרמניה, הן היו צריכות להישאר בגרמניה. השליחים מטעם האופוזיציה הגרמנית להיטלר נחשבו כלא מספיק דמוקרטיים בכל מובן אנגלו-אמריקאי ולכן נחשבו לבוגדניים לגמרי – עד כי יש להימנע מכל מגע איתם. למרות שהם היו לא מודעים לכך באותו הזמן, לבריטים היו את הבוגדים שלהם שפעלו בתוך המודיעין הממוסד, עוד מקרה של בוגדנות.

הקשר האנגלו-אמריקאי היה גם הוא קשור ברמאות וחמקמקות רציניים משני הצדדים, והוא היה מורכב בנוסף מאינטרסים שונים במיוחד בגלל רצונות אימפריאליסטיים. לפני שארה”ב נכנסה למלחמה, היה זה קשר שהתנהל בין רוזוולט לצ’רצ’יל, אז עדיין הלורד של האדמירליות, ובעיקר ללא ההתערבות והשתתפות של צ’מברלין. גם מאוחר יותר, הקשרים בן האמריקאים לבריטים לא היו הרמוניים. צ’רצ’יל הסכים לכניעה ללא תנאים רק מתוך איבה ולא ללא חרטת, והמדיניות שלאחר המלחמה לעבר גרמניה נהפכה לעוד נושא למחלוקת.

הרעיון שבדרך כלל מציגים אותו, לפיו ארה”ב, בריטניה, הסובייטים והצרפתים מסרו את כל כולם לחלוטין להבסת גרמניה, כאשר כל מטרתם המשותפת היא רק זו, הוא מיתוס, בדיוק כמו הרעיון של האיחוד של המטרה ביניהם. מה שקרוי הברית הגדולה – בריטניה, ארה”ב וברית המועצות – הייתה למעשה כליל חוסר היציבות.

גם רוזוולט וגם צ’רצ’יל שחקו משחק מורכב וכפול עם סטלין, כאשר הם מפתים ומרמים יום אחד ומבטיחים תמיכה ביום שלאחריו. וזאת כדי שרק אחר כך הם יעשו קונספירציה נגדו אחר כך. סטלין בינתיים שמר על “בני בריתו” במצב של פחד מתמיד, כאשר הוא באכזריות שיחק איתם זה כנגד זה לטובת האינטרסים של עצמו: הגמוניה טריטוריאלית עצומה שתאפשר לו לפרוס את הקומוניזם שלו רחוק עד כמה שהוא יכל בעזרת צבאו.

צרפת: למרות שהכוחות הצרפתיים החופשיים פעלו בהרמוניה עם ארה”ב ובריטניה והשתתפו בקמפיינים של בעלות הברית בצפון אפריקה, צפון צרפת, נורמנדי, ובשחרור של פריס, היחסים שלהם עם הבריטים היו ניכרים בכעס ואפילו בשנאה. צ’רצ’יל התייחס לצלב של לורן – הסמל שנבחר על ידי הגנרל שרל דה גול לצרפת החופשית – כאל הצלב הכבד ביותר שהיה עליו לסבול.

המדינות הניטראליות: ומה לגבי הנייטראלים? ניטראליות הייתה פעמים רבות יותר משום העמדת פנים מאשר משהו שקיימו אותו. לספרדים, בעודם היו נייטראלים מבחינה טכנית, היו בטליונים ברוסיה שנלחמו בגרמניה. הניטראליות המתרברבת של שוויצריה, שבדיה ופורטוגל הופרעה במסחר עם גרמניה, העברת חומרי גלם אליה באוניות, וקבלת זהב ידוע שנבזז מארצות כבושות לשם רווחים עצומים. מה שכן, ניטראליות סיפקה קרקע פורייה לפגישות של האופוזיציה, היכן שהיא יכלה לבסס את מעמדה והיכן שהדיאלוגים הכלכליים התרחשו והתקיימו.

האופוזיציה ברייך השלישי: באותה מידה של חשיבות, ועדיין לא ידעו על כך בארה”ב ובבריטניה, היו הויכוח הפנימי והמחלוקות בתוך הרייך השלישי. גרמניה של היטלר, בדרך כלל מתוארת כמבעיתה ומטילת אימה, מעין אימפריה מונוליתית של רוע, שהייתה מאוחדת מאחורי המנוע של המלחמה. ההתלהבות של הצבא שבהתחלה ברך את היטלר דעכה. הגנרלים הגרמנים הזהירו מעיבוי המלחמה שתהפך לארוכה וכזו שלא ניתן לתחזקה. העם בגרמניה לא רצה מלחמה. הם היו עייפים וחסרי כל אחרי מלחמת העולם הראשונה ומהשלום המעיק שבא בעקבותיה. משרד החוץ הגרמני היה מפולג בין הנאצי יהויכים פון ריבנטרופ לבין מספר דיפלומטים תחת ארנסט פון וייצגר שהתנגדו להיטלר, והם שיחקו תפקיד כפול ומסוכן. מנהיגים דתיים עמדו נגד המשטר. שירותי הביון של היטלר היו מפוצלים. המרגלים מבית, שנשלטו על ידי נאמנים נאציים, נלחמו במלחמות הגנה מתמשכות מבית, אבל הייתה מחלוקת אפילו בתוך דרגות האס אס, והיו כמה עריקות בדרגות הגבוהות לאופוזיציה. המנהיגות של רשת המודיעין הצבאי הגרמני עמדה נגד היטלר מוקדם מאוד. היו רבים שהתנגדו לנאצים תחת ההגנה של האדמירל הגבוה ביותר קנריס במודיעין, והיה שיתוף פעולה עם המודיעין של בעלות הברית והמשרד של השירותים האסטרטגיים במודיעין של בעלות הברית. הייתה הזדמנות, אלא שהמודיעין של בעלות הברית לא ניצל את ההזדמנות.

אפילו ב-1939, בטרם המלחמה החלה, הגרמנים שהתנגדו להיטלר נאבקו בדעות פוליטיות שונות וטיעונים טריטוריאליים שונים. הדור הקודם יותר תמך במסורות השמרניות, שהיו לפעמים אימפריאליסטיות. הצעירים יותר שאפו לעתיד פאן-אירופאי. ככל שהמלחמה קרבה את גרמניה יותר ויותר להרס מוחלט, מחלוקות אלה החלו לאבד משמעות.

כאשר הם מורחקים מאומתם, האופוזיציה הגרמנית להיטלר רצתה נואשות לשמר את מה שאחד מראשיה התייחס לקשרים עם “העולם הגדול יותר”. הם פנו החוצה כדי לידע, כדי למצוא תמיכה, להפיכה, ולשמור על התקווה החיה לעבר עתיד מעבר לסיוט הטוטליטארי והלאומני שבו הם חשו לכודים. הדיפלומטיה האופוזיציונית הלא רשמית כוונה בעיקר לבריטניה, אבל גם לעבר ארה”ב. אבל היא נכשלה. התקווה להפיכה שתוריד את היטלר ותמחק את משטרו כדי למנוע מלחמה התנגשה בדעות קדומות וחשדות חזויים מראש. עדיין התקווה שרדה, הרבה אחרי שהמלחמה החלה. ממש אל תוך 1944, האופוזיציה עדין קיוותה לרכך את הכניעה ללא תנאים ולשפר את הקטסטרופה עבור גרמניה ואירופה שהם היו משוכנעים שתנבע מכך.

די מוקדם הדחף האופוזיציוני העיקרי נע מקדמת הבמה הדיפלומטית אל עבר הזירות הצבאות ובעיקר המודיעיניות. דיפלומטיה לא מצאה אוזן קשבת, אבל המודיעין הצבאי הגרמני יצר מגע משמעותי עם מקבילו החדש האמריקאי. וכאן לפחות, המסר של האופוזיציה הגרמנית מצא קהל מודיעני מערבי שהיה מוכן להקשיב. עדין ברגע שהמידע המודיעיני נשלח לחוגים שקבעו את המדיניות, המסר נפל על אוזניים ערלות ואותה שתיקה כמיקודם עברה לה כאילו בירושה.

אם נשמעו בכלל תחינות שרוזוולט יסיע בהתנגדות, הן לא נענו – רוזוולט לא השתמש במידע המודיעיני בצורה נבונה. בין אם התחינות היו דחופות, הפצרות חוזרות ונשנות או מדיפלומטים, או מהמודיעין, מהצבא, מאנשי כמורה, מתעשיינים ומשרתי צבא אזרחיים –העמדה הרשמית של בעלות הברית נותרה בעינה בלתי מתפשרת. נראה שלא היה עניין בשלום מוקדם, ולא הייתה הכרה ולא תמיכה בהתנגדות להיטלר. כל הגישות נתקלו בשתיקה.

השואה: אולי הדוגמא הקלאסית היא עניין היהודים. נשוב ל-1940. גרמניה ממהרת בצעדי ענק לעבר צרפת, ורוזוולט מוקיע את ההוצאה להורג של בני ערובה צרפתים. צ’רצ’יל, גם כן, האשים את הברברים הנאצים. מעתה ואילך, אחת מהמשימות של המלחמה תהיה הענישה על פשעי מלחמה כדוגמת אלה. אבל באף אחת מההאשמות האלה לא הזכירו את היהודים במפורש. למעשה, קשה לשים את האצבע מתי בעלות הברית לבסוף בפומבי הודו במפורש שלהיטלר הכוונה להשמיד את יהדות אירופה.

האזכור הראשון אודות הגורל של היהודים היה במיוחד בדיווח מודיעיני כנראה במהלך שנת 1941. דיויד קלי, ראש משלחת בריטית בשוויץ, כתב למשרד החוץ בנובמבר שאמרו לו ש”מיליון וחצי יהודים שחיו בדרום פולין (לאחרונה רוסיה) פשוט נעלמו לחלוטין. איש לא יודע איך ולאן”. סימני קטסטרופה ממשמשת ובאה לא אחרו לבוא. בתוך גרמניה היה זה הטיפול של היטלר ביהודים שגרם לכמה חברי אופוזיציה להשתכנע שיש להפילו. ונושא זה הביאם לנקודה של התנגדות אקטיבית.

אבל מה בנוגע לבעלות הברית? מה הן ידעו? מתי ומאילו מקורות? האם היה להן אכפת והאם הן הגיבו? מוקדם מאוד, הידיעה הייתה מוגבלת לערוצים דיפלומטיים ומודיעיניים. בהדרגה התקשורת החלה להדפיס סיפורים, אמנם לא בעמודים הקדמיים, אלא היא דחסה אותם לעמוד מספר 2, או לעמוד מספר 6, וזה שיקף את היחס לחדשות האלה.

הייתה חשדנות לגבי הסיפורים בעקבות הפרופגנדה האנטי-גרמנית המאסיבית של מלחמת העולם הראשונה: הפרופגנדה של מלחמת העולם הראשונה הולידה סיפורי זוועה איומים ומוגזמים אודות גרמניה כדי לעורר בכוונה רגשות אנטי-גרמניים. ועתה התיאורים על השמדת היהודים נתפסו כעוד סיפור בדיה כזה שנועד לעורר רגשות אנטי-גרמניים כאלה. וכך התייחסו לסיפורים או בשוויון רוח או באי נוחות. גם דעות קדומות נכנסו. חוסר חשק ואי רצון לעורר כל מיני סנטימנטים אנטישמיים מבית וגם חוסר יכולת להכיל כזאת אפשרות איומה – לא… לא… זה לא יתכן שזה קורה. אפילו כאשר הממדים של הזוועה התבררו, אנשים לא יכלו לתפוש שזה אמיתי. זה היה פשוט מעבר לאמונה ולאפשרות.

ב-1941 כבר הגיעו המוני דיווחים מאנשים, פליטים, דיפלומטים וערוצים אחרים. דברים איומים מתרחשים על אדמת גרמניה. בהתחלה לא הבחינו בין הסבל של היהודים לבין הסבל של האחרים. כל מיני אנשים סבלו בשטחים הכבושים הגרמנים – קומוניסטים, צוענים וכל מיני מתנגדים פוליטיים. אז התחילו לשאול: במה היהודים שונים? לא היה ברור ההבדל ממה שבסוף קבל את המונח “השואה” היהודית.

באמצע 1942, בכל אופן, מידע ממספר גורמים כבר הוביל לאינדיקציה שהנאצים התכוונו לחסל ולמחוק – פשוטו כמשמעו – מעל פני האדמה את היהודים. פשוט לסיים עם העם היהודי, והתקבל גם מידע על הדרך שבה הם שואפים לעשות זאת.

מפענחים בריטים פיצחו קודים משטרתיים צבאים גרמניים וקודים של האס אס. ב-1941 היה להם מידע מודיעני חד משמעי על הטיפול ביהודים בפולין וברוסיה. אבל אפילו עם המודיעין הבריטי, המידע הוסתר, כי ברגע שיודיעו שהגרמנים הורגים ביהודים ומשמידים אותם פירושו שהבריטים פיצחו את הקודים של הגרמנים. אם האויב ידע שהקודים פוצחו זה יהיה תבוסה-עצמית, וכך הבריטים יפסידו במלחמה…

אז נקריב את היהודים, ולכן המידע אודות היהודים נשמר בסודי סודות. מפענח בריטי אחד אמר: “העובדה שהמשטרה הורגת את כל היהודים שנופלים לידיה צריכה עתה להיות מוערכת היטב. אין להציע לכן להמשיך ולדווח על השחיטות האלה אלא אם דורשים”. והדבר הקרוב ביותר שהבריטים התקרבו אליו מבחינת עזרה היה כאשר צ’רצ’יל נאם באוגוסט 1941, ובו הוא התייחס ל”המוני אלפים – מעשית המוני אלפים של הוצאות להורג… אנחנו בעיצומו של פשע ללא שם”, והוא לא הזכיר בנאומו דווקא את היהודים, אלא הוא התייחס לכל מיני לאומים שונים.

באוקטובר 1941, התקבל מידע מודיעיני בלונדון אצל רב-סרן בשם ארתור גולדברג אודות הפתרון הסופי של היטלר. ארה”ב יכלה לנקוט פעולה רצינית, הפציר שמואל זיגלבוים, האיש שמסר את המידע, אחד מהמקורבים, לאור העדות. אולי אפשר להפציץ את הגטאות אושוויץ או וורשה? גולדברג העביר את המידע והדרישה הלאה לקובעי המדיניות והוא כולו היה כאוב כל כך כאשר הוא נאלץ להסביר לזיגלבוים שהדרישה נתקלה בסירוב. מאוחר יותר המודיע זיגלבוים התאבד יום אחר כך לאחר שארה”ב סירבה לדרישה לסיוע.

מדוע, כמו שאיוב שאל, ישנם כל כך הרבה שהוכו כל כך חזק בידי האל?

מתוך הספר:

Hassel v, A., MacRae, S., and Ameskamp, S., Alliance of Enemies, The untold story of the Secret American and German Collaboration to the World War II.

 

Advertisements

0 thoughts on “אל תגידו שלא אמרנו – ההתעלמות מהמודיעין בין האויבים במלחמת העולם ה-2

  1. שהכתוב כאן שנוי במחלוקת ולא הכל הן עובדות היסטוריות מוצקות, למשל בקשר למה בדיוק היה ידוע על השואה ולמי. או המשפט “המוטיבציה הראשונית של גרמניה הייתה להימנע ממלחמה – כאשר התחושה הייתה שאף אחד לא רצה מלחמה זולת היטלר ותומכיו”.

    האם נכון לתרגם כך ספר שמציג נקודת מבט מסוימת בלי לבחון אותה באופן ביקורתי?

  2. אני שואל את עצמי מה מביא אותך לכתוב ניתוח מעמיק, מרשים ומחכים “בלי כסף”.
    אני מאחל לך שתיזכי למקום של כבוד במקום בו עומדים אנשים שעמלו וחקרו בלי פניות או אינטרס כלכלי. רק כדי להבין את העולם בכדי ללמוד איך להתנהל בו.
    בימים של מחקרים ואף פקולטאות מטעם (אלא אם כן יוכח אחרת), הפוסט הזה הוא בבחינת פרח במדבר.
    עלי והצליחי

  3. וסיכמתי חלקים ממנו.
    זה מה שנקרא “בוק רביו”.
    המהות של ההיסטוריה או יותר נכון ההיסטוריוגרפיה – המחקר ההיסטורי – היא המחקרים שכל הזמן מופיעים, ומחר יכול להופיע מחקר חדש שיסתור את המחקר הזה כי יתגלו מסמכים חדשים. או לחילופין היסטוריונים יקראו את אותם המסמכים בדיוק ויבינו אותם בצורה אחרת. בנוסף ישנם ספרים אחרים או מאמרים אחרים שקוראים את אותם המסמכים ומפרשים אותם אחרת.
    זהו ספר יחסית חדש (בן אולי שנתיים) ולכן הממצאים שלו הם מעניינים.
    אבל בניגוד לפיזיקה – שבה בזמן מסויים שלטת בתחום מסויים בפיזיקה תיאוריה אחת בלבד (כמו למשל במכניקה שלטת רק תורת היחסות ולא תורת האלקטרון למשל)- בהיסטוריה בזמן מסויים יכולות להיות כמה תיאורות נכונות בו-זמנית.
    וזו המהות של מדעי הרוח בניגוד למדעים המדוייקים. במדעים מדוייקים יש רק מכניקה אחת נכונה או מכניקת הקוונטים אחת נכונה. ואם יש בעיות אז מנסים לחפש תיאוריה אחרת נכונה, אבל לא ריבוי תיאוריות שהן נכונות בו-זמנית.

  4. היסטוריה היא מדע שיש לו מתודולוגיה, ואפשר ורצוי לבחון כל ספר היסטוריה, ובמיוחד ספר העוסק בנושא מוכר כמו מלחמת העולם השניה, בצורה ביקורתית.

    מי שלא עושה זאת עלול לתת במה למכחישי שואה, לשרלטנים, לממציאי תיאוריות קונספירציה וכו’ ולא להיסטוריונים שמחקריהם באמת מחדשים משהו.

    על אילו מסמכים חדשים מסתמך הספר הזה? האם יש לו ביבליוגרפיה? האם הכותבים הם היסטוריונים מוכרים? מה דעת האקדמיה על הטענות המובעות בו?

    נדמה לי שאת אשת מדע. האם השאלות האלה לא נראות לך רלוונטיות?

  5. קל מאוד ליפול שבי בידי כותב או עורך מניפוטליבי אם לא מפעילים קצת ביקורתיות בצורה של יידע מוקדם על כתיבה מדעית.

  6. אני חושב שהמידע כאן הוא פשטני מדי ועוסק יותר מדי בפסיכולוגיזציה של דמויות. יש תמיד ניסיון לייחס כוונות נסתרות לאנשים כשהאמת היא שמאוד קשה להבין מה המניעים לאותם מעשים. לתלות את השמדת היהודים באיזו קונספירציה עולמית זה לא רציני וחכמה קטנה מאוד בדיעבד. העובדה שיש מידע מסוים לא אומרת שהוא היה בהכרח נכון כי במלחמה יש כל כך הרבה אינפורמציה ודיסאינפורמציה.

  7. אני חושב שהמידע כאן הוא פשטני מדי ועוסק יותר מדי בפסיכולוגיזציה של דמויות. יש תמיד ניסיון לייחס כוונות נסתרות לאנשים כשהאמת היא שמאוד קשה להבין מה המניעים לאותם מעשים. לתלות את השמדת היהודים באיזו קונספירציה עולמית זה לא רציני וחכמה קטנה מאוד בדיעבד. העובדה שיש מידע מסוים לא אומרת שהוא היה בהכרח נכון כי במלחמה יש כל כך הרבה אינפורמציה ודיסאינפורמציה. על פי אותו הגיון ישראל רצתה במלחמת יום הכיפורים כי הרי היה מידע מוצק ביותר על הכוונות של המצרים והסורים לצאת למלחמה, וארה”ב בכוונה הקריבה חיילים בפרל הארבור כי גם לזה היה מידע מוצק. לא תמיד קל לפרש את הכוונות של הצד השני גם אם יש מידע מודיעיני גולמי והייתי נזהר מאוד מייחוס כל מיני כוונות נסתרות (לא שהם לא קיימות בהכרח אבל מאוד קשה לעמוד עליהן).

  8. הם לא היסטוריונים וגם לא מבינים בהיסטוריוגרפיה.
    אתם באמת מצפים שאני אביא לכם כאן ביבליוגרפיה עצומה, שאני אתחיל לספר מה דעת האקדמיה על הטענות המובעות בספר, ושאני אביא לכם כאן מאמר אקדמי.
    הגזמתם לא?
    כאן זה בלוג והבאתי סיכום של ספר אחד ואת הספר כהצעת קריאה למי שמעונין לקרוא.
    והרי תמיד יש “נשמות טובות” שדוחפים “מכחישי שואה”. מה הקשר?
    למי שמתקרא רוני, אתה בכלל מבין בהיסטוריוגראפיה? ולגיל האם אתה מבין בהיסטוריה?
    יצאו מאות מחקרים על מלחמת העולם השניה. יותר מכפי שאתם בכלל מעלים על הדעת.
    ובבלוג ברשימות כל מה שניתן לעשות זה רק להביא סיכומים והרהורים על חידושים והפניות לחומר קריאה והקורא יחליט לבדו האם זה מעניין אותו או לא.
    וזה מה שעשיתי כאן.

  9. כמו שנכון לכתוב אותו.
    דעות ופרשנויות של ההיסטוריה, ובמיוחד דברים שקרו “מתחת לפני השטח” תמיד היו ותמיד יהיו שנויים במחלוקת. ואין דרך אחרת לברר את המחלוקת הזו, ומתוך כך להגיע להבנה מלאה יותר של העובדות, מלבד הבעת הדעות האלו באופן חופשי.
    קשה לצפות ממי שמביא את הדעות להיות ביקורתי כלפיהם באותה מידה. הביקורתיות צריכה לבוא מתוך השיח על הדעות, ולא הצגה סלקטיבית שלהן.

    זו לפחות דעתי.

  10. האם זה הופך את מה שכתבתי לנכון יותר או פחות? לתקוף אותי או את רוני התקפות אד הומינם לא ממש מחזק את הטיעונים שלך.

    לומר שכל מה שעשית הוא להביא דברים שמישהו אחר כתב או אמר בלי שום ביקורת מינימלית על הכתוב זו היתממות (מה עוד שאת מציגה את זה כאילו זו עובדה הסטורית שאין עליה ויכוח).

    נכון, יצאו אלפי מחקרים על מלחמת העולם השנייה ולכן להציג סתם כך דיעה של כותב אחד, ללא שום הקשר ורקע עליו ועל מה בדיוק מתבססים הדברים שנכתבו לא ממש משכנע. מכיוון שכל כך הרבה נכתב על הנושא, כל טענה צריכה להתמודד עם דברים שאחרים כתבו.

    מעבר לכך, אם זה רק ספר אחד שמביע דיעה אחת, מדוע אי אפשר לבקר אותה בענייניות? אם את לא רוצה לנהל שום דיון על הנושא אז בבקשה, אל תנהלי או אל תאפשרי תגובות. אבל להציג את הדברים כאילו הם איזו אמת מוחלטת ואחרי זה להתקומם למה מבקרים אותה תוך ניסיון השתקה של הביקורת, זה איך לומר, לא הכי אקדמאי. למה שלא תספרי לנו למשל מה את חושבת על הדברים. האם הם נכונים או לא, ומה יש לך לומר על הביקורת שהבענו?

  11. דווקא הערתך האחרונה, אני חושב, איננה במקומה. גם אתה, כשאתה מביא מחקרים חדשניים כאלה ואחרים בבלוג שלך אינך מבקר אותם, אלא פשוט מדווח עליהם. גם באופן די מובהק אינך מביא את דעתך האישית על המחקרים או מנסה להוסיף לדיווח נופך אישי או קישור אישי משלך למחקרים אחרים.
    אז נכון, אתה נותן הרבה פעמים הקשר רחב יותר, וזה חשוב מאד, וגם גלי היתה אולי צריכה לעשות זאת. אבל הדרישה המפגיעה להביא עמדה של ספר או מאמר באופן ביקורתי היא מוגזמת. מותר וסביר להביא דברים בשם אומרם מבלי לתת ביקורת, ממש כמו שמותר לצטט מחקר אקדמי ולהגיד זה וזה מצאו שכך וכך מבלי להביע עמדה ביקורתית על המחקר המצוטט.

    מצד שני, כפי שציינתי גם בתגובתי הקודמת, הביקורת יכולה וצריכה לבוא מתוך דיון, והעמדה “המתגוננת” של גלי בדיון, שמונעת את התפתחותו, איננה מובנת לי. אולי היא נובעת מכך שההתקפות עליה חורגות מהסביר בעיני.

  12. התגובה הראשונה שלך נכתבה כמו האשמה.
    ולכן כתבתי לך שלא נראה לי שאתה מבין בהיסטוריה, כי זה מגוחך ישר להאשים את המדווח על המחקר בפשטנות, כאשר לא אני עשיתי את המחקר ואני רק מסכמת אותו. לך תכתוב ישירות למחבר הספר ותאשים אותו.
    יש מסמכים ויש מידע ארכיוני, מודיעיני. אבל כמו בכל מלחמה ואירוע היסטורי יש אלפי גורמים סבוכים שהם קשורים ברשת מסובכת עצומה. קשה לבודד את כל הגורמים ואנחנו גם לא יודעים את כל הגורמים. חלקם מתגלים לנו וחלקם נשארים סמוים מן העין. כל מחבר מגלה טפח אחד או כמה גורמים. ויש ויכוח בין המחברים על הגורמים. אבל כאשר אני מביאה ספר אחד אני מביאה אותו כמו שהוא וזה הספר. האם אני חושבת שזה ככה היה? לא יודעת, כי לא ראיתי את החומר הארכיוני וגם לא קראתי מספיק מאמרים אחרים. אבל גם אתה לא קראת מספיק מאמרים אקדמיים אחרים. וגם עוד מאות קוראים אחרים לא קראו מאמרים אקדמיים אחרים. אתם שמעתם מה שנקרא “סנאפ” של ידע מפה ושם.
    כל אופן, פה ברשימות אני מביאה סיכום של ספר ובאמת אני אחשוב אולי לפעמים לכתוב רשימות בלי תגובות לאור השפה הנמוכה של המגיבים, שכן כאשר מביאים סיכום של ספר, מצפים מהמגיבים לדון בספר ולא לרדת על מי שהביא את הסיכום – שלא הוא ביצע את המחקר בכלל!

  13. גלי יקרה,

    לכתוב ברשימות גובה מחיר יקר של התעסקות עם הנשמות הטובות והחארות הגדולות ביותר.

    בשביל מה לתת להם להפר את שלוות יומך? או שתמנעי תגובות ותחסכי מעצמך התמודדות עם המנוולים האלה, או שתפסיקי לכתוב.

    אני הפסקתי לכתוב. די לי מהמנוולים הללו.

    עלי והצליחי

  14. גם אני לא היסטוריון, אבל החלטתי מטעמי סקרנות לראות מה אוכל
    לגלות על מחברי הספר הנידון. מסתבר
    מחיפוש זריז באינטרנט כי
    Agostino von Hassell
    אינו מומחה להיסטוריה של מלחמת העולם השניה אלא הוא יותר מומחה
    לחיל הנחתים האמרקאי ועיקר התמחותו היא ביעוץ לרשויות חוק בנושא טרור.
    Agostino,גם כתב ספר על בישול צבאיבעוד שSigrid MacRae תרגמה ספר
    על אומנות צביעת רהיטים.כמובן שאין בכל אלה לפסול מראש את טענותיהם
    מה גם שבנגוד לחלק מהכותבים Agostino הוא אכן היסטוריון.

  15. אני חושב שהם חשובים או נכונים באופן כללי. אם אני רוצה להביא מחקר רע אני מציין בפירוש שאני חושב שהוא רע. אני ממש לא חושב שיש נייטרליות בנושאים הללו. יש סיבות טובות למה אני מביא מחקרים. זה גם לא נכון לומר שאני מביא אותם סתם כך, אני בפירוש משתדל לתת רקע לכל מחקר ולהוסיף כמה מילים משלי עליו, ואם יש למישהו טענות כלפיו אני לרוב מסביר בתגובות.

    פה בכלל לא ברור מה דיעת מחבר הספר ומה דעת גלי בנושא מכיוון שהאמירה “מתוך הספר” היא אמירה כללית ומעורפלת מדי. האם מדובר במילה במילה? בסיכום? בפרשנות שלו? מה עוד שרק בסוף הפוסט הנושא מוזכר. ברגע שמישהו בוחר להביא דווקא ספר מסוים עם דיעה מאוד מסוימת ולא נותן לו שום פירוש משלו אז בהכרח ניתן לחשוב שהוא חושב כמו המחבר או לפחות אוהד את הדברים שלו.

    בכל מקרה, וזו גם הערה לגלי, אי אפשר להביא מחקר או ספר על מלחמת העולם השנייה בלי לשים אותו בהקשר המתאים. בניגוד למחקר מדעי שניתן יחסית בקלות לבקר כי הוא מתוחם היטב, מחקרים היסטוריים הרבה יותר סובייקטיביים ולכן צריכים להתדיין במסגרת שיח רחב יותר.

    בכל מקרה, קצת מוזר להאשים אותי בביקורת אישית על גלי כשהיא זו שהאשימה אותי ראשונה שאני כביכול מתגולל עליה, בעוד התגובה הראשונה שלי הייתה עניינית לחלוטין לדברים שנכתבו. אם גלי רק מביאה דברים בשם אומרם, אז איזו סיבה יש להפגע מדברי ביקורת על ספר שהיא לא כתבה?

  16. לא האשמתי אותך בשום דבר, הערתי באופן ענייני על תוכן טיעונייך. אני מסכים שגלי חרגה קצת ופנתה “לגופו של אדם” – אבל זה מסוג הדברים שקורים בדיונים, ושאפשר להכיר בהם ולעבור הלאה – אחרת הדיונים נתקעים או מקבלי כיוון לא פרודוקטיבי.

    התשובה שנתת לטיעונים שלי איננה מספקת אותי. עדיין אינני מוצא הרבה הבדל בין הצגת מחקר, שאתה חושב שהוא חשוב באופן כללי על סמך הידע שיש לך בתחום מסויים, לבין הצגת מחקר שגלי חושבת שהוא ראוי להצגה באופן כללי.
    אני חושב, לעומת זאת, שההבדל ביננו הרבה יותר עמוק ונוגע לתוקף של המחקרים. נראה לי שאתה מייחס למחקרים מדעיים תוקף אובייקטיבי, לעומת מחקרים היסטוריים שאין להם תוקף כזה, ומכאן נובעת ההבדלה שלך.
    נו טוב. אם זה אכן המקור להבדל בינינו, לא נתווכח עליו כאן. אנחנו יודעים מדיונים אחרים שאנחנו חלוקים בנקודה הזו.

  17. אז:
    אגוסטינו פון הסל הוא היסטוריון, הנכד של דיפלומט בכיר שהוצא להורג על חלקו בניסיון להרוג את היטלר.
    הנה:
    http://en.wikipedia.org/wiki/Agostino_von_Hassell
    לפי השם ברור שמדובר בגרמני.
    הספר עוסק באופוזיציה ברייך השלישי למשטר של היטלר.
    הנה סיכום בן שני עמודים:
    http://www.spymuseum.org/programs/educate/pdfs/review_alliance%20of%20enemies.pdf

  18. למדעיים. חוסר הבדלה ביניהם מוביל ישר לפוסט מודרניסטיות שבה כל תאוריה או נרטיב שווה ערך לאחר. יש הבחנה ברורה מאוד בין כלים היסטוריים למדעיים. נכון שלפעמים יש חפיפה מסוימת בשוליים, אבל במהות מדובר בתחומים נפרדים ולכן גם תוקף המסקנות שונה.

  19. כמה דברים:
    ראשית, בהחלט יש הפרדה בין מתודולוגיות היסטוריות לבין מתודולוגיות מדעיות. אנחנו מסכימים בנקודה הזו.
    אבל מההסכמה הזו לא נובע שאפשר להציג מחקרים מדעיים כאובייקטיביים והיסטוריים לא. ישנה הנחה סמויה כאן – שה”כלים המדעיים” מבטיחים אובייקטיביות יותר מאשר כלים היסטוריים. אני לא מסכים להנחה הסמויה הזו – וכאמור מדובר בהנחה מאד עמוקה – לא משהו שנפתור בתגובות לפוסט של יום שואה – אבל לא אכפת לי להמשיך לדון בכך.
    שנית. נניח שלא הייתי עושה הבדלה, ונניח שאני מסכים שזה “ישר מוביל לפוסט מודרניות” (אני לא מסכים – אבל לא זו הנקודה אליה אני חותר).
    אני לא מוצא בכך שום דבר רע. כאן אני חייב לציין שאם לפי תפיסתך פוסט מודרניות היא מצב בו “כל תאוריה או נרטיב שווה ערך לאחר” – אז אני חייב לתקן אותך. זה לא המצב בתאוריות פוסט מודרניות, ונראה שתפיסתך את המושג איננה מדויקת.
    יש בהחלט נרטיבים בעלי ערך שונה. פוסט מודרניות טוענת שיש נרטיבים שונים בעלי ערך שווה. היא לא טוענת שכולם כאלה. ישנן תאוריות פוסט מודרניות שפיתחו כלים, מתוחכמים למדי, להעריך מתי נרטיב הוא כזה ומתי לא.
    אני הייתי נזהר מאד מלהשתמש בתפיסות פלקטיות של פוסט מודרניזם. לצערי, להרבה אנשים יש תפיסה לוקה בחסר של הזרם הזה במחשבה, ותפיסה שהיא יותר קריקטורה של המושג ולא מעידה על הבנה מעמיקה של הטיעונים הפוסטמודרניסטיים. לצערי, דווקא מדענים תרמו רבות לעיוות ולחוסר ההבנה הזה – ולא באמצעים מדעיים במיוחד.

  20. “לספרדים, בעודם היו נייטראלים מבחינה טכנית, היו בטליונים ברוסיה שנלחמו בגרמניה”

    אני בטוח שזה TYPO ולכן כדאי לתקן

    אם כבר בחזית המזרחית פעלה הדיוויזיה הכחולה שהורכבה כולה ממתנדבים פשיסטים ספרדים (בסה”כ פראנקו היה פשיסט ובעל ברית אידאולוגי – יחסית – של היטלר).

    היו כמה יחידות של רפובליקאים/קומוניסטים ספרים ולאומנים באסקים שנלחמו עם בעלי הברית בחזית המערבית אחרי נורמנדי אבל מספרם היה קטן ביותר.

  21. ראיתי שסיימת את הדוקטורט היום. מזל טוב.
    אני סיימתי את הדוקטורט שלי לפני עשר שנים בדיוק בשנת 1999.
    הגשתי את הדוקטורט ב-1998 ועד ששלחו אותו לבוסטון לבדיקה וכולי זה היה 1999.
    הנושא היה בגדול ההיסטוריוגרפיה של תורת היחסות. מאז עשיתי שמונה שנים פוסט דוקטורטים בהיסטוריה של היחסות הפרטית והכללית ובננוטכנולוגיה מההבט ההיסטורי.
    בזבוז זמן טוטאלי – לא לעשות פוסט דוקטורטים, זה פשוט בזבוז זמן אחד גדול.
    כלומר, התמחתי במיקרוסקופ המנהור הסורק – איך המציאו את המיקרוסקופ.
    הייתי במעבדות יב”ם בשוויץ וקשקשתי שם.
    את עבודת הדוקטורט כתבתי תוך שנתיים. זה החלק הקל.
    תאמין לי.
    אחר כך מתחיל הסיוט האמיתי.
    מתחילים כל האינטריגות והגועל נפש של האקדמיה.
    כל התככים ואנשים מראים כמה הם רוצים לעזור לך…
    כלומר לא רוצים בכלל לעזור לך.
    התגובות כאן ברשימות הן מה שנקרא בבואה או מיקרוקוסמוס למה שמתרחש באקדמיה, אדם לאדם זאב…
    ולכן יש אנשים שמנהלים כאן בלוג ללא תגובות, ביחוד אנשים שהם מהאקדמיה.
    אנשים שבאקדמיה רגילים לחוסר פרגון.
    נראה לי שבארה”ב המצב יותר טוב, כי יש לי חברים חוקרים ידועי שם מארה”ב וזה יותר סימפטי שם.
    כאן… אוכלים אותך חי לארוחת בוקר, צהרים וערב.
    פשוט ככה. תרבות הקשרים כאן מעורבבת עם תרבות הגסות.
    זהו שגם אני לפני עשר שנים שמחתי כאשר קבלתי את הדוקטורט והיום אני לא פעם מתחרטת על הרגע שעשיתי אותו בכלל…
    וזה למרות שהיה לי כל כך קל לעשות אותו, ועשיתי את הדוקטורט ממש בהנף יד, או ממש כמו שאומרים בשכונה בצ’יק צ’אק.
    אפילו, גם אם הולך נורא בקלות, וממש בקלות כמו שלי הלך בדוקטורט, זה לא אומר שצריך לעשות.
    עדיף לעשות רק תואר ראשון ולצאת מיד לעבוד. לקח.

  22. היום מדברים על ניו-איג’. הפוסט-מודרניזם כבר יצא מהאופנה. כל האקלקטיות והדברים שהיו מובנים רק לחברי המחלקה לפילוסופיה נשארו שם.
    וזה מזכיר לי באמת עוד פוסט דוקטורט שעשיתי – חמש שנים בחוג לפילוסופיה. שמעתי את המונח פוסט-מודרניזם מכל היבטיו במשך חמש שנים.
    עכשיו הפסקתי לשמוע אותו. למה? כי אני כבר לא בחוג לפילוסופיה.

  23. שאתה מדבר עליה וכל עוד לא תגדיר אותה קשה יהיה להתייחס לזה. מחקרים מדעיים עוסקים בניסיון למצוא קשרים וסיבתיות בין משתנים. הם עושים את זה בצורה לא רעה, ברת שיחזור, וברת הסכמה בין חוקרים. הם כמובן לא מושלמים ולא יכולים למצוא סיבתיות תמיד, אבל אם אפשר למצוא קשר בין משתנים וסיבתיות אז רק השיטה המדעית תוכל לחשוף אותה. מכיוון שמחקרים היסטוריים אינם יכולים למצוא קשרים סיבתיים אלא רק להעלות השערות שונות, וכמעט אין שום מאורע הסטורי שהדיעות לגביו חלוקות לגבי מה גרם למה, זה מעמיד את המחקר ההיסטורי בקטגוריה אחרת לגמרי.

    לגבי פוסט מודרניסטיים אני אשמח מאוד אם תפנה אותי לאיזו שהם מאמרים או מחקרים שמגדירים בצורה מדויקת מה זה פוסט מודרניזם, באיזו שיטות הם משתמשים, ואיך הם מבדילים בין נראטיבים שונים כך שתאור מסוים תקף יותר מאחר. אני לא נתקלתי בדברים הללו אבל יכול להיות שהם קיימים.

  24. אומרים בטקסס שאם אתה מוצא את עצמך בבור – תפסיק לחפור.

    אנחנו שוב מגיעים להגנתיות היתר שלך נגד ביקורת. איזו תגובה זו?

    מה קרה? כל מי שמכיר טיפה’לה את ההיסטוריה של מלחה”ע ה II יודע על הדיויזיה הכחולה.
    אז מישהו קורא משהו בבלוג שסותר את ההיסטוריה הידועה ומעיר שיש סיכוי שיש לך טעות שלא TYPO במתכוון וכדאי לתקן

    אז התגובה שלך זה “לך תתלונן למחבר” ?
    זה באמת טיעון מחץ. את מעדיפה להשאיר עוברות לא נכונות במאמר שלך ובלבד שלא תצטרכי לתקן שגיאה? זה הגיון קצת עקום.

    אז לא כתבתי למחבר, הלכתי ישר לספר (לקח לי 2 דקות).

    הנה הציטוט מהספר (ע”מ 103)

    “Despite Spain’s neutrality Franco’s heart belonged undeniably to Hitler. his Blue divisions were fighting with the Germans in Russia, and he was compliant”

    מה שאת כתבת זה בדיוק ההפך!
    “לספרדים, בעודם היו נייטראלים מבחינה טכנית, היו בטליונים ברוסיה שנלחמו בגרמניה”

    בואי נגיד ככה שהתרגום של המשפט הספציפי הזה הוא לא משהו. איך שאר התרגום?

  25. אין לי שום מחלוקת איתך על כך שמחקר מדעי ומחקר היסטורי נמצאים בקטגוריות שונות לחלוטין.
    אבל זה ששני דברים נמצאים בקטגוריות שונות באספקט אחד (שיטות המחקר) לא בהכרח מחייב התייחסות שונה באספקט אחר (התייחסות ביקורתית למחקר כשמצטטים אותו במסגרת אחרת)
    הטענה שלי היא שלמרות ההבדל העצום בשיטות המחקר, ולמרות שהיסטוריה ומדע הם מחקרים בעלי אופי שונה לגמרי מהרבה בחינות – לא רק שיטות המחקר – עדיין, ההתייחסות הביקורתית לסוגי המחקרים צריכה להיות דומה: כלומר לגיטימי באותה מידה להביא מחקר בשם אומרו ללא התייחסות ביקורתית הן לגבי מחקר מדעי והן לגבי מחקר היסטורי. כלומר – בכל מקום ובכל הקשר בו אתה מקבל ציטוט לא ביקורתי של מחקר מדעי, אתה צריך לקבל (מבחינת הלגיטימיות, לא מבחינת התוכן) ציטוט כזה של מחקר היסטורי. ולהיפך.

    כמובן שמטבע הדברים התוכן של מחקר היסטורי מעורר יותר מחלוקת, ולכן סביר יותר שיתפתח בעקבות ציטוט שכזה דיון ביקורתי. אבל גם מחקרים מדעיים פרובוקטיביים מעוררים דיון לא פחות ביקורתי (ראה כמה דיונים אצלך בבלוג). שני הדברים מצויינים באותה מידה.

    אבל הביקורת שצריך להתמקד בה נמצאת ברמת התוכן ולא בעצם הבאת הציטוט.

    ולגבי פוסטמודרניזם – יש אנשים שמבינים בזה יותר ממני בפורום של הדוקטורנטים בתפוז, אני יכול להעיד שאחד הספרים הראשונים שקראתי בנושא היה “ארכאולוגיה של הידע” מאת פוקו. זה ספר לא פשוט לקריאה אבל חשוב ביותר להבנת פוסטמודרניזם במיוחד בהקשר של פילוסופיה של המדע.
    כמובן שיש ספרי מבואות כלליים ונגישים יותר, אפילו יש כמה בעברית, אבל הדגשים שלהם הם אחרים ומתייחסים יותר לתורות ספרותיות ולנרטיבים סוציולוגיים והיסטוריים, ורלוונטיים פחות לעשייה מדעית. אבל כאמור אם זה מעניין אותך – תשאל בפורום ואני בטוח שתקבל תשובות מגוונות ושלמות יותר מרשימת הקריאה שאני יכול לתת לך.

  26. כשאני מביא מחקר, אני חושב שהוא מעניין ושהתוצאות שלו חשובות למדי, אלא אם כן אני רוצה להשתמש בו דווקא בתור דוגמא למחקר גרוע. בדיוק באותה מידה כשבוחרים מתוך אלפי מחקרים היסטוריים על מלחמת העולם השנייה מחקר ספציפי ההנחה הסבירה היא שהמחקר הזה מעניין ויש בו ממש, כי אחרת למה להביא סתם מחקר אקראי תלוש מהמציאות, או סתם מחקר גרוע ולא לומר למה? הבלוג הזה אינו אנציקלופדיה שבו מנסים לתת ערכים לכל מיני נושאים. יש בחירה אקטיבית של נושאים על כל המשתמע מכך.

    אני לא מצפה לכתיבה ביקורתית על מה שמביאים, אבל כשאני כותב בצורה עניינית על הבעייתיות של המחקר הזה אני מצפה לתגובה לגופו של עניין ולא כזו שתוקפת אותי, זה הכל. לא ביקשתי שום ציטוט של מקורות או כתיבה אקדמית, אלא התייחסות פשוטה לדברים שאמרתי.

    לגבי פוסטמודרנים קראתי את ספרו של דוד גורביץ בזמנו וכל מיני מאמרים. לא השתכנעתי שיש בפוסט מודרניזם איזו שהיא אמירה מעניינת לגבי המדע שלא גובלת באינספור התפלספויות. אני גם לא מכיר מחקרים מדעיים ששאבו את הידע שלהם או התבססו בשיטות מחקר על משהו מהפוסט מודרניזם אבל יכול להיות שאני לא מכיר מספיק.

  27. אתה עובד קשה מאוד ואפילו מאוד קשה (!) כדי רק להשמיץ. אבל לא, לא…זה לא המשפט הנכון.
    צר לי.
    ולכן הפעם לא הצלחת.
    כי פשוט הספר כל כך ארוך ולכן לא מצאת את המשפט הנכון שתרגמתי וכדאי שתקרא את כל הספר ותחפש יותר חזק את המשפט הנכון שאותו תרגמתי.
    וזאת כדי שסוף-סוף תהיה לך הזדמנות פעם אחת באמת לצאת צודק ולהשמיץ, כי פעם קודמת לא הצלחת.
    ואני מבקשת שלא תחזר לכאן, אלא אם יש לך משהו עניני ובאמת אינטיליגנטי לומר.

  28. לא הייתי מביאה את הספר אילו לא הייתי חושבת שהוא מעניין את הקוראים.
    מעניין זה לא אומר שאני תומכת בדעות הכותב.
    יש להבדיל בין השניים.
    ולכן הבאתי את המחקר כמות שהוא.
    דבר שני.
    אני כבר עשר שנים דוקטור כמו שאמרתי, והתמחתי בהיסטוריוגרפיה (אומנם בתחום המדעים). אחר כך עשיתי שמונה שנים פוסט דוקטורטים באותו התחום.
    בנוסף הייתי 15 שנה מרצה והרצתי לא מעט שנים בתחום.
    אני חושבת שיש לי קצת יותר ניסיון מכאלה שסיימו עכשיו דוקטורט או לומדים לקראת דוקטורט.

  29. תגובות כאן כתבו לי איך הייתי צריכה לכתוב את הרשימה כאן, ולמה הם היו כותבים אותה בדיוק אותו הדבר או לחילופין הרבה יותר טוב ממני, כי איך שכתבתי אותה זה לגמרי לא מדעי.
    האם למישהו יש משהו לומר לגופו של עניין – משהו על התוכן? כלומר, האם למישהו יש משהו לומר על מלחמת העולם השניה ועל הסוגיה הספיציפת ההיסטורית שהועלתה כאן?

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s