טלפורטציה קוונטית ומסע בזמן

האם ניתן להשתמש בטלפורטציה הקוונטית למסע בזמן?

ערב סודי אחד, בערך לפני שלושה חודשים, ליונל וולאס סיפר לי את הסיפור הזה על דלת בקיר. ובאותו הזמן חשבתי שבכל שנוגע אליו היה זה סיפור אמיתי. הוא סיפר לי את זה בכזו כנות ישירה שלא יכולתי אלא להאמין לו. אבל בבוקר התעוררתי, בפשטותי, לאווירה אחרת…

לו לפחות הדלת בקיר הייתה דלת אמיתית, שמובילה דרך קיר אמיתי למציאויות נצחיות. לגבי זה אני די בטוח כעת. והיא הופיע לחייו די מוקדם, כאשר הוא היה ברנש צעיר בין חמש לשש. אני זוכר כיצד, בעודו יושב ומתוודה בפני בכבידה איטית, הוא הסיק והעריך את התאריך של זה. ‘היה’, הוא אמר, ‘צמח וירג’יניה מטפס בצבע ארגמן בתוכה’…

בעוד זכרונו אודות חוויה ילדותית זו חמק, למבט הראשון ביותר של דלת זו היה אמוציה מיוחדת, משיכה, שאיפה להשיג את הדלת ולפתוח אותה וללכת דרכה. ובאותו הזמן הוא היה משוכנע בבירור שאו שזה לא חכם או שזה שגוי מצידו להתמסר למשיכה זו – הוא לא יכל לומר איזה מביניהם…

‘אני מניח שהחוויה השנייה שלי עם הדלת הירוקה מציינת את עולם השוני שישנו בין החיים העסוקים של ילד בית ספר לאינסוף הפנאי של הילד. בכל אופן בפעם השנייה לא חשבתי להיכנס הישר פנימה…

אני יושב ונזכר במילותיו [של ליונל וולאס], בטונים שלו, ובערב הקודם הווסטמיניסטר גזט עדין מונח על הספה שלי, מכיל את ההודעה על מותו… הם מצאו את גופתו מוקדם מאוד אתמול בחפירה עמוק ליד תחנת קנסינגטון המזרחית. זה אחד משני הפירים שבוצעו כחיבור להרחבה לפס הרכבת לכיוון דרום. זה מוגן מחדירת הציבור על ידי מצבור על הכביש הגבוה, שבו חתכו פתח דלת קטנה לנוחיות כמה מהעובדים שעובדים בכיוון. פתח הדלת נעזב משוחרר בגלל חוסר הבנה בין מנהלי העבודה ודרכו הוא נכנס…

דלת בקיר, ה. ג. וולס.


 

הספר והסרט שמספר על טלפורטציה באמצעות חור תולעת. הגיבור מדמיין לאן הוא רוצה לנסוע ואז הוא משוגר בטלפורטציה לשם בכדור הארץ… הגיבור למעשה עובר טלפורטציה על ידי זה שהוא פותח סדק במרקם המציאות, וחולף דרך חור תולעת במרחב-זמן…

Image from the movie \'Jumper.\' Credit: 20th Century Fox

Image from the movie ‘Jumper.’ Credit: 20th Century Fox

 

אם האלקטרון יכול להיות משוגר כמו רוח רפאים האם גם אנחנו…?

 

הכל מתחיל ב-1935 במאמר המפורסם של אינשטיין, בוריס פודולסקי ונתן רוזן. באופן אירוני במאמרם הם הציעו את הניסוי הידוע – מה שמכונה ניסוי אפ”ר שקרוי על שם שלושתם – שנועד לשלול אחת ולתמיד את כניסת ההסתברות לתוך הפיזיקה. תורת הקוונטים זקוקה להסתברות בגלל שהמשוואות שלה לא בדיוק מתארות דברים כמו מיקום מדויק של החלקיקים. במקום זאת, הנוסחאות של מכניקת הקוונטים מתארות גלים שידועים בשם גלי שרדינגר. מה שקרוי בשם אמפליטודת הגלים האלה במיקום מסוים מתורגמים בדיוק להסתברות שהחלקיק ימצא בנקודה המסוימת הזו.

והנה ניסוי אפ”ר מציין, בהתאם לתורת הקוונטים, שאם שני חלקיקים – אלקטרונים, למשל – רוטטים בתחילה יחד במצב שקרוי קוהרנטיות, אזי מתרחש הדבר הבא. הם יכולים להישאר בסנכרון דמוי גלי אפילו אם הם מופרדים זה מזה במרחק עצום. שני אלקטרונים יכולים להיות מופרדים זה מזה בטריליוני קילומטרים או שנות אור, אבל ישנו עדיין גל שרדינגר בלתי נראה שמחבר ביניהם כמו מעין חבל טבור. אם משהו קורה לאלקטרון אחד, אזי חלק ממידע זה מידית משודר לאלקטרון האחר, וזאת מהר יותר ממהירות האור. מושג זה – חלקיקים אשר רוטטים להם בקוהרנטיות הם בעלי חיבור עמוק כלשהו – מכונה אנטנגלמנט קוונטי (שזירה קוונטית). אינשטיין בלגלוג מסוים כינה זאת לחברו מקס בורן ב-1947 “פעולה למרחוק של רוחות רפאים”. הוא החשיב זאת כמשהו ש”מוכיח” שתורת הקוונטים הייתה שגויה, מכיוון ששום דבר לא יכול לנוע מהר יותר ממהירות האור לפי תורת היחסות הפרטית.

 

האם הג’יני הקוונטי יוצא מתוך הבקבוק?

 

והנה כי כן, ב-1980 אלן אספקט והקולגות שלו בצרפת ביצעו את ניסוי אפ”ר תוך שהם השתמשו בפוטונים במצב שזירה שנפלטו מאטומי קלציום ושני גלאים שמוקמו במרחק של 13 מטרים זה מזה. התוצאות היו בהסכמה מדויקת עם תורת הקוונטים. האם אינשטיין טעה באומרו שמהירות האור היא הגבול העליון למהירויות ביקום? לא ממש. מכיוון שבניסוי של אספקט, המידע אכן נע מהר יותר ממהירות האור, אבל המידע היה רנדומאלי, ולכן חסר תועלת.

 

עומדים היו תחת עץ אחד, איש זרועו על צוואר רעהו, ותכף ומיד ידעה אליס להבדילם בשמותיהם: על צווארון האחד רקום היה “דאם” ועל צווארון השני “די”. מסתבר שכל אחד מהם רקום לו “טווידל” על גב הצווארון, אמרה לנפשה.

אליס בארץ המראה

האנטנגלמנט entanglement (שזירה) מתרחש כאשר חלקיקים קוונטיים של אנרגיה וחומר – כמו אטומים, יונים או פוטונים – הם באינטראקציה, והם בקשר ולא משנה כמה הם רחוקים זה מזה. כאשר שני עצמים הם בשזירה, תכונותיהם קשורות בצורה הדדית. ב-3 למרץ 1947 אינשטיין נחרד מאפשרות זו וכתב על כך לחברו מקס בורן את המשפט המפורסם: “…הפיזיקה צריכה לייצג מציאות בזמן ובחלל, חופשית מפעולה למרחוק של רוחות רפאים”.

 

השזירה פתחה את דלת הקסמים למה שמכונה היום טלפורטציה. ב-1993 מדענים מיב”ם, בהנהגתו של צ’רלס בנט, גיליס ברסרד, קלוד קרפו וריצ’רד ג’וסזה מאוניברסיטת מונטריאול ואשר פרס מהטכניון שלנו ו-ויליאם ק. ווטרס מויליאמס קולג’ הראו שזה אפשרי מבחינה פיזיקאלית לבצע טלפורטציה לעצמים לפחות ברמה האטומית תוך שימוש בשזירה או בניסוי אפ”ר. וקצת היסטוריה לא תזיק כאן. הם הראו שניתן לבצע טלפורטציה לכל המידע שמוכל בחלקיק. שני חלקיקים בעלי אותו המידע בדיוק הם זהים לחלוטין. על כן טלפורטציה למידע זה כמו טלפורטציה לחלקיק עצמו. מאז פיזיקאים היו מסוגלים לבצע טלפורטציה לפוטונים ולאטומי צזיום שלמים.

בניסויי הטלפורטציה האלה, הפיזיקאים מתחילים נניח בשני אטומים שמעולם לא היו במגע זה עם זה, אטום אלף ואטום גימל. נניח שאנחנו רוצים לבצע טלפורטציה למידע מאטום אלף לאטום גימל. אנחנו מתחילים מכך שיש לנו אטום שלישי, אטום בית, שמתחיל ממצב של שזירה עם אטום גימל. עכשיו אטום אלף בא במגע עם אטום בית, כך שתכולת המידע של אטום אלף מועברת לאטום בית. בגלל ש- בית ו- גימל היו במקור במצב של שזירה, המידע של אלף עתה עבר לאטום גימל. מישהו שבודק את אטום גימל לא יהיה בשום אופן מסוגל להבדיל בינו לבין אטום אלף. השזירה הורסת את המידע באטום אלף (כך שאין לנו שני עותקים אחרי הטלפורטציה). פירושו של דבר שכל מי שעובר טלפורטציה בדרך זו ימות בתהליך. אבל תכולת המידע של גופו מיד תופיע במקום אחר. כלומר הוא מת במקום אחד ונולד מחדש במקום אחר.

 

 

The Gedanken Experimenter

טלפורטציה קוונטית של אדם 

(הערה: לא לנסות בחצר האחורית, כי זה בלתי אפשרי היום וגם אולי לכן לא מומלץ?…אבל תרגיל מחשבה מעניין)

טלפורטציה של נוסע במרחבי החלל תתחיל בנוסע בחלל שעומד בתוך תא טלפורטר. הנוסע עומד בתוך מבחנה ענקית בגובה שני מטר. לצידו עומדת מבחנה זהה לחלוטין בגובה של שני מטר גם כן אך מלאה בחומר נלווה ירוק.

החומר הנלווה הירוק קודם לכן עבר שזירה יחד עם חומר אחר, נניח בצבע אדום, שמצוי במבחנה זהה בגובה שני מטרים שנמצאת בתחנה הקולטת או המקבלת – אליה הנוסע יגיע.

מבצעים מדידה משולבת בחומר הנלווה הירוק ובאדם הנוסע, וכך היא משנה אותם למצב קוונטי רנדומאלי ונוצרת כמות עצומה ומשמעותית של נתונים רנדומאליים – שני ביטים למצב אלמנטארי.

על ידי מה שאינשטיין כינה “פעולה למרחוק של רוחות רפאים” המדידה גם מיד משנה את המצב הקוונטי של החומר האדום המקביל בצד המקבל.

מדידת הנתונים נשלחת לתחנה המקבלת הקולטת באמצעים קונבנציונאליים. תהליך זה מוגבל במהירות האור, כאשר זה בלתי אפשרי לבצע טלפורטציה לאדם מהר יותר ממהירות האור.

הצד המקבל יוצר מחדש את הנוסע, עד למצב הקוונטי של כל אטום ואטום וכל מולקולה ומולקולה. זאת על ידי זה שמכוונים את המצב של החומר המקביל האדום בצד המקבל בהתאם למדידה הרנדומאלית שנשלחה מהתחנה הסורקת.

מתוך:Zeilinger, A., “Quantum Teleportation”, Scientific American, 2000  

 

 
צ’רלס פורט הראשון לחשוב על תיאורית טלפורטציה רוחנית
 

ב-2007 אשטון ברדלי וקבוצתו מהמרכז למועצת המחקר האוסטרלי למצוינות באופטיקה אטומית קוונטית בבריסבן הציעו שיטה אחרת לביצוע טלפורטציה, כאשר הם משתמשים בשיטה נוספת שאותה הציע אינשטיין, מצב חומר שקרוי קונדנסצית אינשטיין-בוז. זהו אחד ממצבי החומר הקרים ביותר ביקום, אולי מיליונית או מיליארדית המעלה מעל האפס המוחלט, טמפרטורה שמוצאים אותה רק במעבדות. כאשר סוגי חומר מסוימים מקוררים קרוב לטמפרטורת האפס המוחלט, האטומים שלהם כולם יורדים מטה למצב האנרגיה הנמוך ביותר, כך שכולם רוטטים יחד. הגלים הקוונטיים של כל האטומים הם חופפים, ובמובן מסוים, מצב קונדנסצית אינשטיין-בוז היא כמו מעין סופר-אטום ענקי. אינשטיין והפיזיקאי ההודי סטינדרה נטה בוז ניבאו ב-1925 מצב זה של החומר, אבל רק ב-1995 יצרו אותו סוף סוף במעבדה.

וכיצד פועל רכיב הטלפורטציה האוסטרלי? הוא פועל גם כן בנוסח ניסוי אפ”ר. מתחילים באטומי רובידיום סופר קרים במצב קונדנסצית אינשטיין-בוז. מיישמים אליהם קרן חומר, שגם כן עשויה מאטומי רובידיום. אטומים אלה רוצים לרדת למצב האנרגיה הנמוך ביותר, כאשר הם מסירים את האנרגיה העודפת שלהם בצורת פולס של אור. קרן אור זו אז נשלחת במורד סיב אופטי. היא מכילה כמובן את כל המידע הקוונטי שדרוש לתיאור קרן החומר המקורית (למשל, המיקום והמהירות של כל האטומים שלה). קרן האור פוגעת בעוד אטומי רובידיום סופר קרים במצב קונדנסצית אינשטיין-בוז, והיא ממירה אותם לקרן החומר המקורית.

בינואר השנה מדענים מאוניברסיטת משיגן והמכון הקוונטי באוניברסיטת מרילנד הצליחו לבצע ניסוי נוסף בטלפורטציה קוונטית. שתי קבוצות המדענים הצליחו להעביר מידע בין שני אטומים נפרדים של איטרביום במיכלים סגורים, ללא חיבור זה לזה ובמרחקים של מטר זה מזה. כל אטום איטרביום היה ברמת יסוד מסוימת והוקרן בפרץ גלי מיקרוגל, שכתב לזיכרון שלו את המידע שיש להעבירו בטלפורטציה. מיד אחר כך שני האטומים עוררו על ידי פולס של ליזר למשך זמן מאוד קצר והם פלטו רק פוטון אחד. הליך זה גרם לכל אטום לרדת חזרה לרמת היסוד שלו. המדענים זיהו מצב של שזירה בין שני האטומים. הם מדדו את האטום הראשון. בגלל שהמצב של האטום הראשון קשור בצורה בלתי הפיכה בזה של האטום השני, החוקרים ידעו בדיוק איזה פולס גלי מיקרו ליישם לאטום השני בכדי לשחזר את המידע המדויק שנכתב לאטום הראשון על ידי פרץ גלי המיקרוגל. בעושם כן הם קבלו את התוצאות בטלפורטציה המדויקת. שום מידע למעשה לא חלף בין האטום הראשון לשני. במקום זאת, המידע נעלם כאשר האטום הראשון נמדד והוא הופיע חזרה כאשר פולס המיקרוגל יושם לאטום השני.

 

שאלות על טלפורטציה עשרים שנה אחרי מוחו החדש של הקיסר של רוג’ר פנרוז

 

בהינתן התפתחויות אלה, אומר לנו מישיו קקו הפיזיקאי התיאורטי מאוניברסיטת ניו יורק, נשאלת השאלה, מתי נוכל לבצע טלפורטציה לעצמנו?

בטרם נחשוב בכלל להעביר יצור חי דרך מכונת טלפורטציה עתידית, יש לשאול האם הטלפורטציה היא  רצח, שהרי מפרקים יצור חי לפרודותיו? או שמא אולי היא כלי שימושי או אמצעי תחבורה נוח ויעיל במהירות לכאורה על אורית, ואילו תופעות לוואי יהיו לנסיעה שכזו, בהנחה כמובן שהיא תהיה אי פעם אפשרית? רוג’ר פנרוז תומך ברעיון המחשב הקוונטי שמושתת על בסיס השזירה הקוונטית והטלפורטציה הקוונטית בניסויים שתוארו. והרי אנו עושים טלפורטציה מידי יום ביומו למסמכים במכשיר הפקסימיליה. מדוע לא לקפץ צעד קדימה ולעשות טלפורטציה ליצורים חיים? ואולי אף למוחות שלנו, לתודעה שלנו? האם מכניקת הקוונטים מונעת אפשרות זאת? הבה נתבונן מעט בסיפורים…

 

מה ההבדל בין פקסימיליה לטלפורטציה?

במעבר פקסימיליה המקור נסרק כאשר מכשיר הפקסימיליה השולח מחלץ מידע אודותיו. במצב זה המקור נותר ללא פגע לאחר תהליך הסריקה. המידע נסרק ונשלח לתחנת הקבלה (מכשיר הפקסימיליה המקבל) ושם הוא מודפס.

זאת ועוד, שבטלפורטציה, ישנם שני גופים א’ ו-ג’. בתחילת התהליך הם מצויים במגע זה עם זה כמו בניסוי אפ”ר. אחר כך הם נפרדים. גוף ב’ אז מועבר לתחנה השולחת בעוד שגוף ג’ מועבר לתחנה המקבלת.

בתחנה השולחת גוף ב’ נשלח יחד עם גוף נוסף אותו נכנה בשם גוף א’. גוף ב’ משבש את המצב של גוף א’. המידע הנסרק נשלח מתחנת השולח אל תחנת המקבל. בתחנת המקבל משתמשים בו על מנת לטפל בגוף ג’.

אחר כך גוף ג’ נכנס למצב של שכפול מדויק של המצב הקודם של גוף א’.

אדוארד פייג’ מיטצ’ל כתב בסיפורו הבדיוני ב-1877, בעיתון הסאן הניו יורקי, האיש ללא הגוף, את הדברים הבאים: 

“‘הקשב’, הוא אמר, ‘במהלך הניסויים שלי עם הטלפון השתכנעתי שאותו העיקרון מסוגל להתפשטות אינסופית. החומר מורכב ממולקולות ומולקולות, שבתורן מורכבות מאטומים. האטום, אתה יודע הוא יחידת החיים… ההתפרקות שלהם יכולה להיות מושגת על ידי משיכה כימית או על ידי זרם חשמלי מספיק חזק…

לא הייתה כל סיבה מדוע החומר לא יוכל להיות מועבר בטלגרף, או אם להיות מדויק מבחינה אטימולוגית, ‘טלה-פמפום’. היה רק צריך להשפיע בקצה אחד של הקו על הדיסאינטגרציה של המולקולות לכדי אטומים ולהעביר את הויברציות לכדי פירוק כימי על ידי חשמל לקוטב האחר. שם אטומים אחרים יכלים להשפיע על ידי רקונסטרוקציה מתאימה. מכיוון שכל האטומים הם דומים, הסידור שלהם למולקולות מאותו הסדר, והסידור של המולקולות האלה לארגון דומה לזה המקורי יהיה מעשית שחזור של המקור. יהיה זה מטריאליזציה – לא במובן של הפיכה רוחנית, אלא בכל החומרה הלוגית והאמיתית של המדע”.

אבי שרלוק הולמס גם כן חשב על טלפורטציה, אך לשימושים בלשיים, משטרתיים וצבאיים בתחילת המאה השערים. פרופסור צ’לנג’ר היה במצב הומוריסטי הגרוע ביותר שלו בבוקר אחד. הוא סיפר לקונן דויל את המונולוג הבא.

“אדם מהמדע זכה להפרעה על ידי אידיוט כלשהו בקצה השני של קו הטלפון. ובכן הפרופסור קיבל פתק ולהלן תוכנו.

ישנו ג’נטלמן לטבי בשם תיאודור נמור שמתגורר לו במנסיון הדתי הלבן אשר בהמפסטד. הוא טוען שהמציא מכונה בעלת טבע יוצא מגדר הרגיל והיא מסוגלת לפרק כל עצם שממוקם בתוך ספירת השפעתה…

החומר מתפרק ושב למצבו המולקולארי והאטומי. על ידי הפיכת התהליך ניתן להרכיבו מחדש. הטענה נראית מוגזמת, ועדין ישנה עדות מוצקה שישנו בסיס כלשהו עבורה ושהאיש עלה על גילוי מזהיר…. 

‘אז תועילו בבקשה לעקוב אחרי’, אמר הממציא. הוא הוביל אותנו במורד המדרגות השטוחות על פני גינה שנמצאת מאחור. היה בנין גדול מבחוץ, שאותו הוא פתח ונכנסנו.

בתוכו היה חדר מסויד בעל אינספור חוטי נחושת תלויים בשרשראות מהתקרה, ומגנט עצום שמאוזן על מעמד. מקדימה לכל זה היה מה שנראה כמו מנסרה מזכוכית, באורך של מטר ובערך שלושים סנטימטר הקוטר. מימין לכל זה היה כסא שהיה מונח על במת אבץ ולו כיפת נחושת מצוחצחת שמונחת מעל. גם הכיפה וגם הכסא היו מחוברים בחוטים עבים, ומהצד היה מעין גלגל משונן בעל מספר חריצים וידית שמכוסה בגומי שהייתה כרגע מונחת על חריץ אפס…”

ארתור קונן דויל, מכונת הדיסאינטגרציה, 1928.  

ובכן, היום אומר מישיו קקו, פיזיקאים מקווים שהצעד הבא יהיה לבצע טלפורטציה למולקולות מורכבות. ואחרי זה אולי לבצע טלפורטציה למולקולת דנ”א או אפילו לוירוס תוך כמה עשורים. ומה בעצם מונע מאיתנו לבצע טלפורטציה לאדם שלם (אם ניקח בחשבון את כל הסיכונים)? כמובן שהבעיות הטכניות הן עצומות ונוראיות. על כן ייקח מאות בשנים אם לא יותר בטרם עצמים יעברו טלפורטציה, אם בכלל זה יתאפשר.

(ראיון עם פנרוז)

Advertisements

0 thoughts on “טלפורטציה קוונטית ומסע בזמן

  1. האם אנחנו מורכבים רק מאטומים של חומר וקשרים חשמליים ביניהם, או שיש לנו גם “נשמה” – משהו שאינו מדיד במונחים פיסיקליים ?

  2. נכון ועכשיו כאשר חוגגים עשרים שנה לספר של רוג’ר פנרוז – “מוחו החדש של הקיסר”,שאלות כאלה הן רלוונטיות מתמיד. פנרוז שואל האם למחשב יש מחשבה?
    פנרוז דיבר ב-1989 – לפני עשרים שנה בדיוק – על מכונת הטלפורטציה.
    מהי מכונת הטלפורטציה?
    היא אמצעי תחבורה מפלנטה אחת לאחרת. במקום להיות מועבר באופן פיזי על ידי חללית בדרך נורמאלית, הנוסע נסרק בקפידה (בדיוק כאילו הוכנס לתוך סורק) מראשו ועד כפות רגליו. ואז נשאלת השאלה היכן הוא נמצא בין לבין?
    כמו הרואה והלא נראה של ה. ג. וולס? נמצא בשום מקום?
    האם ניתן להגדיר כל אטום ואטום שלו וכל אלקטרון שלו מגופו בפרוטרוט בעת המעבר הרגעי הזה מפה לשם?
    כל המידע הזה משוגר במהירות האור (רגע, רגע סליחה… לא מעל למהירות האור?)
    טוב בסדר במהירות האור בעזרת סיגנל אלקטרומגנטי למרחקי החלל ליעד רחוק. שם – אי שם – המידע נאסף ומשתמשים בו כהוראות הרכבה כאילו היה לגו לכל דבר – להרכבת העתק מדויק של הנוסע, יחד עם כל זכרונותיו, כוונותיו, תקוותיו והרגשות הכי עמוקות שלו – את כל מי שהוא אהב, שנא, כן בחר בביבי נתניהו, לא בחר בו, כן בחר באהוד ברק לא בחר, כן בחר בציפי לבני, לא בחר בה…, אתמול שכח לשים את המפתחות במכונית, נתן נשיקה לאשתו וכולי…
    וכך כל פרט מטריליוני ומיליארדי מצבי מוחו צריך להיות משוחזר, מועבר ומוקלט בצד השני. נראה לכם שמכניזם כזה יעבוד בכלל?
    אולי במקרה ישכחו איזו הרגשה או שתיים של אותו נוסע?… או חוויה אחת או אהבה ושנאה או כמה…
    ונניח אכן שזה עבד, ומכונת הטלפורטציה פועלת, כמו במסע בין כוכבים באנטרפרייז, אזי ניתן להשמיד מן הסתם את ההעתק המקורי של הנוסע במרחבי החלל – אלו הם כללי המשחק בטלפורטציה. שכן הוא הועבר (כנראה או שלא) בבטחה.
    האם זו באמת שיטה לנסיעה ממקום אחד לאחר, או האם זו הבניה של שכפול, יחד עם רצח פשוטו כמשמעו של המקור, שואל פנרוז ב-1989, לפני עשרים שנה? האם אתם תסכימו להשתמש בשיטה זו של נסיעה אילו השיטה הייתה מוכחת כפועלת ואמינה במאת האחוזים?
    ונניח, שואל פנרוז שלא נשמיד את העותק המקורי של הנוסע – כפי שכללי המשחק דורשים מאיתנו.
    האם אז התודעה של הנוסע תהיה בשני מקומות בו-זמנית. וזאת שאלה רלוונטית תמיד בעידן השיבוט והנה כי כן מה ההבדל בין שיבוט לבין טלפורטציה?
    גלי וינשטיין

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s