מדוע מדענים מודרניים הם כה משעממים?

“כאשר גאון אמיתי מופיע בעולם אתם עשויים לזהותו לפי הסימן הזה, שקשי התפישה הם כולם בברית נגדו”

ג’ונתן סוויפט

גאון ענק בין ליליפוטים

 

מדוע מדענים מודרניים הם כה משעממים?

כיצד המדע בוחר בשקדנות ובחברותא על חשבון האינטליגנציה והיצירתיות?

קטעים מהמאמר של ברוס צ’רלטון פרופ’ לרפואה תיאורטית, אוניברסיטת בקינגהם, בריטניה.

סיכום

שאלה: מדוע כל כך הרבה מדענים מובילים הם כה משעממים ונעדרים אמביציה מדעית? תשובה: בגלל שתהליך הבחירה במדע ללא רחם עוקר אנשים מעניינים ובעלי דמיון פורה. בכל שלב בחינוך, בהסמכה ובהתקדמות בקריירה ישנה נטייה להוציא מכלל חשבון אנשים מבריקים ויצירתיים ולהעדיף אנשים מסורים ומוסכמים. ההתארכות ההולכת וגוברת של ההכשרה המדעית והעצמאות המופחתת של מדעני קריירה נטתה להרתיע מדענים “מהפכניים” מקצועיים לטובת אינדיבידואלים שקדנים ומומחים חברתית שמתאימים טוב יותר למדע ה”תקני” המצטבר [אליבא ד’קוהן וחלוקתו למדע מהפכני ולמדע תקני]. אינטליגנציה כללית גבוהה (IQ) דרושה למדע מהפכני. אבל הגשמה חינוכית תלויה בשילוב של אינטליגנציה ותכונת האישיות של מסירות. ומאפיינים אלה לא תואמים זה לזה בקירוב רב. ולכן מכוני עלית למדע שמחפשים מדענים מהפכנים פוטנציאליים צריכים להשתמש במבחני IQ כמו גם בתוצאות מבחנים כדי לבחור את ה-IQ הגבוה בין ה”תת-משיגנים”. כמו גם IQ גבוה, מדע מהפכני דורש יצירתיות גבוהה. יצירתיות כנראה קשורה ברמות גבוהות מתונות של מאפיין האישיות של הפסיכולוג הנס אייזנק של “פסיכוטיסיזם” [שני המאפיינים האחרים של אייזנק הם אקסטרברזיה, ונוירוטיסיזם].  פסיכוטיסיזם משלב תכונות כמו אנוכיות, עצמאות מנורמות של הקבוצה, אימפולסיביות וחיפוש אחר סנסציות, סגנון קוגניציה שקשור ביצירה שוטפת, אסוציאטיבית ומהירה של רעיונות רבים. אבל המדע המודרני בוחר את המסור בצורה גבוהה ואת המאוד מוסכם. ולכן הוא כופה פסיכוטיסיזם נמוך ויצירתיות נמוכה. עדיין הצעת הנגד של המחבר היא לבחור מדעני עלית מהפכניים על בסיס IQ גבוה ופסיכוטיסיזם גבוה בצורה מתונה, מה שיכול להישמע אולי כמו מתכון לאסון, כיוון שזה מזכיר נוסחא לבחירת שרלטנים מחוננים ונוכלים בטוחים. רכיב נוסף לכן הוא הכרחי: מסירות לערך הטרנסנדנטלי של האמת. מדע עלית מהפכני צריך לכן להיות מקום שמברך יוצאי דופן מבריקים, אימפולסיביים, בעלי השראה, אנטי-סוציאליים – אבל כל עוד הם מחפשי אמת מסורים.

Why are modern scientists so dull? How science selects for perseverance and sociability at the expense of intelligence and creativity

Bruce G. Charlton

Summary 

Question: why are so many leading modern scientists so dull and lacking in scientific ambition? Answer: because the science selection process ruthlessly weeds-out interesting and imaginative people. At each level in education, training and career progression there is a tendency to exclude smart and creative people by preferring Conscientious and Agreeable people. The progressive lengthening of scientific training and the reduced independence of career scientists have tended to deter vocational ‘revolutionary’ scientists in favour of industrious and socially adept individuals better suited to incremental ‘normal’ science. High general intelligence (IQ) is required for revolutionary science. But educational attainment depends on a combination of intelligence and the personality trait of Conscientiousness; and these attributes do not correlate closely. Therefore elite scientific institutions seeking potential revolutionary scientists need to use IQ tests as well as examination results to pick-out high IQ ‘under-achievers’. As well as high IQ, revolutionary science requires high creativity. Creativity is probably associated with moderately high levels of Eysenck’s personality trait of ‘Psychoticism’. Psychoticism combines qualities such as selfishness, independence from group norms, impulsivity and sensation-seeking; with a style of cognition that involves fluent, associative and rapid production of many ideas. But modern science selects for high Conscientiousness and high Agreeableness; therefore it enforces low Psychoticism and low creativity. Yet my counter-proposal to select elite revolutionary scientists on the basis of high IQ and moderately high Psychoticism may sound like a recipe for disaster, since resembles a formula for choosing gifted charlatans and confidence tricksters. A further vital ingredient is therefore necessary: devotion to the transcendental value of Truth. Elite revolutionary science should therefore be a place that welcomes brilliant, impulsive, inspired, antisocial oddballs – so long as they are also dedicated truth-seekers.

 

 

מדוע כל כך הרבה מדענים מודרניים הם משעממים מבחינה אינטלקטואלית ונעדרים אמביציה מדעית? התשובה הקצרה היא: בגלל שתהליך הבחירה המדעית ללא רחם עוקר אנשים מעניינים ובעלי דמיון פורה.

בכל שלב של החינוך, ההסכמה וההתקדמות בקריירה ישנה נטייה להוציא מכלל חשבון אנשים מבריקים ויצירתיים על ידי העדפת אנשים מסורים ובעלי יכולת חברתית. בעוד המדע נהפך ליותר ויותר נשלט על ידי מנגנונים של “בחינה של שווה מעמד” (peer review), התנהגות שמעודדת גורמים חברתיים במדענים מעניקה קדימות אצלם על חשבון סוג מחפשי האמת המצוינים ובעלי ההשראה והמרדניים, שהם היו פעם נפוצים בין המדענים הטובים ביותר.

הרוב בין המדענים המקצועיים הבכירים עברו תהליך ארוך וקפדני של חינוך, סלקציה והכשרה כד להיהפך לחוקרים מקצועיים. אבל עדיין הטבע הקפדני שלוקח זמן בתהליך במדע המודרני מבטיח שאלה שיצאו בסוף וישיגו תעסוקה מדעית לטווח הרחוק הם לא סוג האנשים שמסוגלים לבצע מדע מהפכני [אליבא ד’קוהן] ברמה הגבוהה ביותר. הם ככל הנראה יהיו מאוד פרודוקטיביים וצייתנים מבחינה חברתית, אבל רק בעלי אינטליגנציה גבוהה בינונית וככל הנראה יהיו חסרי דמיון.

IQ גבוה נדרש למדע מהפכני, אבל אנשים בעלי IQ גבוה הם לאו דווקא יצירתיים – אכן כמה אנשים בעלי ה-IQ הגבוה ביותר שתועד לכאורה היו לא יצירתיים. ויצירתיות כמו גם IQ גבוה דרושים על יד מדענים מהפכנים – ולכן מדע מהפכני הוא אחד מהזירות העיקריות של היצירתיות האנושית עם דמויות אייקוניות כמו ניוטון, דרווין ואינשטיין. [אם כי ידוע הסיפור המפורסם ששום אוניברסיטה באירופה לא הסכימה לקבל את אינשטיין לשורותיה במשך תשע שנים עד 1909 – גם אחרי שגילה את תורת היחסות הפרטית – ולכן הוא נאלץ ללכת ולעבוד במשרד הפטנטים כפקיד זוטר טכני בדרגה שלוש – דרגה נמוכה למדי; וכאשר באו לחפש את דוקטור אינשטיין בברן שכתב את מאמר היחסות… חיפשוהו באוניברסיטת ברן ונדהמו לגלות שהוא עובד כפקיד – פרוע? – במשרד הפטנטים].

אולי במפתיע [או שלא?], נמצא שלרוב היצירתיות מתלווה לרמות מתונות יחסית גבוהות של מאפיין האישיות פסיכוטיסיזם של אייזנק Eysenck Hans. פסיכוטיסיזם ברמות מתונות באופן גבוה יחסית משתלב עם נוחות מועטה (כלומר, עם אנוכיות גבוהה, עצמאות מהנורמות של הקבוצה), מסירות נמוכה (למשל, אימפולסיביות חיפוש אחר סנסציה) עם סגנון של קוגניציה שקשור ביצירה שוטפת, אסוציאטיבית ומהירה של רעיונות רבים. כך למרות שמאפיין של פסיכוטיסיזם נמוך גורר אישיות רציונאלית ופרו-חברתית (שהן בדרך כלל תכונות מאוד רצויות), פסיכוטיסיזם גבוה בצורה מתונה הוא לא רק אנטי-חברתי אלא יש לו אספקטים חיוביים גם כן – מכיוון שיש לו גוונים של עצמאות רוחנית ואופן חשיבה שנוטה יותר לכיוון הפנטזיה. קוגניציה מסוג זה נראה כבסיס ליצירתיות.

File:Hans.Eysenck.jpg

הנס אייזנק הפרופ’ הנס אייזנק כתב מאמר ב-1991 על ההגדרה של פסיכוטיסיזם.

הרמות הגבוהות ביותר של פסיכוטיסיזם מעידות על חוסר יכולת הסתגלות כי ההתנהגות של האינדיבידואל היא כל כך אימפולסיבית עד כדי הפיכת כל מאמץ ממושך לבלתי אפשרי. כה אנטי-חברתיים הם עד כי הם פסיכופטיים (מה שמוביל למאסר ולהוקעה מהחברה), ותהליכי מחשבתם הם כה לא מאורגנים כך שהם פסיכופטיים עם אילוצינציות, דלוזיות ואי-סדר מחשבתי (מה שמוביל לחוסר קוהרנטיות, חוסר תעסוקה ואולי אשפוז). זה לגבי רמות גבוהות של פסיכוטיסיזם.

אבל אייזנק הראה שרמות מתונות יחסית של המאפיין פסיכוטיסיזם קשורות ביצירתיות (בין אם היצירתיות נמדדת על ידי הישגים, או על ידי בדיקות מעבדה, או על יד מדידה של יצירתיות אצל אינדיבידואלים הנוטים לפסיכוזה. פסיכוטיסיזם מתון יחסית הוא לרוב מאפיין של אינדיבידואלים שמראים את רמת ההישגים הגבוה ביותר (לא רק במדעים, אלא גם באומנויות).

תוך התמקדות במדע המהפכני, זה הגיוני כאשר מכוונים את המדע לכיוון חדש זה דורש עצמאות ניכרת מקבוצת נורמות, אדישות אנוכית מסוימת לרגשות האחרים, כמו גם אופן חשיבה שיוצר חידוש. לעומת זאת, אינדיבידואל בעל פסיכוטיסיזם נמוך כנראה יטה יותר מידי לציית לחוקים ויפחד יותר מידי לסכן נורמות חברתיות, והוא יהיה יותר מידי הגיוני בתהליך החשיבה שלו מכדי ליצור ולרדוף ללא הפרעה אחר עבודה מקורית (כלומר, יצירתיות). פסיכוטיסיזם נמוך לכן יהיה מאפיין רצוי עבור מדענים במדע התקני [לפי קוהן], אבל לא רצוי עבור מדענים מהפכניים במדע מהפכני [לפי ההגדרה של קוהן].

“גאון” כנראה קשור בפסיכוטיסיזם גבוה בצורה מתונה. ואם זה נכון, יש לזה אימפליקציות חשובות לבחירת הפרסונל המדעי, מכיוון שהיצירתיות קשורה הפוך עם נועם ותאימות ועם מסירות. ולכן הסוג המודרני של מבנה הקרירה המדעית – שמאלץ רמות גבוהות של מסירות, ושמעדיף סוג אישיות מוסכם ונכנע חברתית: מבנה קריירה כזה למעשה נוטה להוציא מכלל חשבון אנשים יצירתיים.

אם מניחים שמוסדות עלית למדע ולהכשרה מדעית מהרמה הגבוהה ביותר שואפים לבחור את רמות הגאונים הטובים ביותר – כלומר את המדענים המהפכניים הפוטנציאלים שמסוגלים לשנות את הכיוון של הנושאים שלהם –שיטות הבחירה המודרניות ומבני הקרירה שניהם צריכים להשתנות.

אם כן, מדוע מדעני פסגה הם כה משעממים? המסקנה היא שמדענים הם משעממים בעיקר בגלל שיש השפעה גדולה לגידול ההולך וגדל בדרישות לשקדנות מפרכת ולחוסר גרימת נזק חברתי. וישנה מניעה החוצה ומכשילה ולא מתגמלת של יותר מידי מדענים פוטנציאליים שהם מבריקים ויצירתיים בטרם ניתנת להם בכלל ההזדמנות להתעסק במחקר עצמאי. ואפילו אולי אנשים יותר מעניינים ומבריקים נאבדים מהמדע מאוחר יותר עקב דרישה מהם של כל כך הרבה תכנון ואדמיניסטרציה.

מכיוון שהאנשים שכיום לבסוף עולים וצצים מתוך מערך הצנרת הראשית הארוכה לאינסוף של ההסמכה המדעית הם שונים למדי מהמדענים מלפני חמישים שנה, הם באופן טבעי נוטים להניע את המדע אפילו קדימה יותר לכיוון שיצר את ההצלחה שלהם. וכך המוביל של המדע המודרני הזה לרוב מעלה את הדרישות לתקופות מאוד ארוכות של פעילות מדעית לא רלוונטית ומשעממת, ושופטים מדענים בעיקר לפי יכולתם לתפוקה קבועה ומהימנה ולעבודת צוות. דרישות אלה יטו לפעול גם נגד היצירתיות וגם נגד האינטליגנציה.

נראה שזה בלתי נמנע שהשינויים בתהליך הבחירה במדע במהלך העשורים האחרונים הפחיתו גם את ה-IQ הממוצע וגם את היצירתיות בין אלה שעברו את תהליך ההסמכה כולו. מצפים ששינויים כאלה במיוחד יזיקו לביצוע מדע מהפני, אבל יגבירו ביצועים במדע התקני, ששם עקשנות ויכולת חברתית (תוך שמניחים לפחות IQ גבוה בצורה סבירה) סביר שיהיו יותר הכרחיים להצלחה. אכן, זו כנראה הסיבה מדוע שינויים כאלה הופיעו, מכיוון שהרוב המכריע של המדענים עובדים במדע תקני, וכך הדרישות במדע תקני נוטים לשלוט. אבל, עוצמת האפקט בהפחתת ה-IQ והיצירתיות לא נמדדה והיא מרכיבה נושא שראוי למחקר אמפירי עתידי.

במקום שיהיה מבנה חינוכי ומבנה קריירה שבוחר במסירות על-אנושית ומסתפק במה שנותר מהאינטליגנציה והיצירתיות, במקום זאת, במדע מהפכני אנו זקוקים למערכת שבוחרת באינטליגנציה על-אנושית וביצירתיות גבוהה; מערכת כזו צריכה לדרוש רק מספיק מסירות כדי להבטיח שמדענים עצמאיים בעלי כשרון לעבודתם יהיו מוכנים להשקיע בשעות הרבות והארוכות כדי לפתור את הבעיות שאותם הם בחרו ושמרתקות אותם, ושתוציא מכלל חשבון פסיכוזה ופסיכופטים.

בחירת מדעני עלית על בסיס IQ גבוה ופסיכוטיסיזם גבוה בצורה מתונה – כפי שמשתמע ממחקרו של אייזנק – יכולה אולי להישמע כמו מתכון לאסון, מכיוון שרכיבים אלה דומים לנוסחא עבור שרלטנים מוכשרים ורמאים מיומנים. אבל רכיב הכרחי נוסף דרוש: מדעני עלית זקוקים למסירות מקצועית ולערכים טרנסנדנטליים של אמת. במחקר שעוסק בשיא ההישגים האנושיים, החוקר צ’רלס מיורי הגיע למסקנה שהגאון הגיע להישגיו באופן טבעי במערכות חברתיות כאשר לערכים טרנסנדנטליים הייתה נוכחות חיה אצלו. לכן מדע מהפכני עצום הוא תוצר של חיפוש של אנשים מחפשי אמת טרנסנדנטלית שעובדים בסביבה מחפשת אחר האמת.  

זה חיפוש אחר האמת שמבדיל בין מדען בעל מחשבה עצמאית ורוחנית גדולה וסתם שרלטן מבריק ומהתל, שבטוח בעצמו ומחפש רק להשתמש במדע המקצועי כדי לחפש אחר המטרות האנוכיות של עצמו. כמובן שכדי להבחין בין מחפשי האמת לבין השרלטנים, זה דורש מערכת מדעית שבמפורש ובמעשה מעריכה מחפשי אמת טרנסנדנטלית מעל לטובות החברתיות של שקדנות ויכולת להסתדר חברתית – ופרספקטיבה כזו היא לא רגילה בתוך המדע כיום. בהעדר הנוכחות החיה של ערכים טרנסנדנטליים כאלה, המדע שוקע אחורנית חזרה אל תוך הערכת סגולות חברתיות למטרתן שלהן עצמן. לא מפתיע שמדע כזה יקדם יתר על המידה מסירות והתמדה, הסכמתיות עם הכללים, וימעיט בערך ויזלזל ב-IQ וביצירתיות.

הבעיה היא שמנהיגי המדע הנוכחיים הרבה פעמים הם חסרי המאפיין של חיפוש אחר האמת, והם לא יהיו מסוגלים לאבחן אותו באחרים. זה רומז על כך שיתכן ונצטרך לבנות מחדש את המדע המהפכני (או המדע הטהור) על בסיס של “רצף אפוסטולי” של מחפשים אחר האמת כאשר מתחילים מהמיעוט של מדעני עלית בעלי דמיון מפותח ואינטליגנטיים שהצליחו לשנות מגמה ולהגיע למשרות מקצועיות בעלי דרגה גבוהה וסמכות.

אנשים שמאופיינים ב-IQ מאוד גבוה ופסיכוטיסיזם גבוה בצורה מתונה עשויים בהחלט להיחשב כמבריקים, אבל יותר מידי אנוכיים, לא יציבים או/וגם טיפשיים למטרות חברתיות יומיומיות. אבל שוטים מוזרים ובאופן מובן, נראה שהם בדיוק מה שהכי דרוש למדע מהפכני מוצלח. והחברה המודרנית זקוקה למקום שבו אנשים פיקחיים, אנטי-חברתיים, בעלי דמיון מפותח – ושנמנע מהם הנזק החברתי – יוכלו ליצור משהו טוב, משהו שיוכל להתקבל מהיכולת והפנטזיה, שהם אינם כבולים על ידי השכל הישר, הנדיבות או הרגישות לנורמות הקבוצה. המדע צריך להיות כזה מקום: מקום שצריך לברך ולהזין ולהוות השראה ליוצאי דופן – כל עוד הם גם מחפשי אמת מקצועיים.

 

המאמר שקדם למאמר זה:

Charlton, BG.” Why Are Scientists so Dull?” Oxford Magazine 2008, 281, 7-8.

‘Clever crazies’ quitting science

 

27 November 2008

By Zoë Corbyn

Creatives put off by plodding conformity demanded in modern research careers, writes Zoe Corbyn

 המאמר הזה של צ’רלטון עורר סערה בבריטניה כאשר הוא טען שהמדענים המודרניים הופכים להיות משעממם יותר ויותר כי המסלול שנדרש מהם בקריירה מסלק כל אחד שהוא אינטיליגנטי, יצירתי או במיוחד אינטיליגנטי

זוהי ההשקפה של ברוס צ’רלטון, פרופסור לרפואה תיאורטית שהתמנה לא מזמן למשרתו באוניברסיטת בקינגהם ופרסם את מחאתו בכרך של נובמבר השנה של מגזין אוקספורד. הוא טען שהמדענים כקבוצה הם משעממים והולכים ונעשים משעממים יותר ויותר, בגלל היותם פחות ופחות אינטיליגנטיים ויותר משעממים. ואילו המדע שהם מפיקים הוא משעמם ביותר. צ’רלטון שהוא גם העורך של כתב העת של אלסבייר שקרוי “מדיקל הייפוסזיס”, שהוא מוקדש לפרסום “מאמרים תיאורטיים מעניינים” פרסם את הפולמוס שלו שוב פעם וזה המאמר שמובא כאן למעלה

במגזין אוקספורד, צ’רלטון טען שכאשר מגיעים למחקר מעניין המדענים לא מנסים אפילו לייצר אותו, זאת בעוד שיש כאלה שמוכנים לממן אותו, וכתבי עת לא להוטים לפרסם מחקרים כאלה כי יש סיכון גבוה יותר בטעויות מאשר במאמרים שעוסקים בפרויקטים יותר מסורתיים

This dullness is not accidental but a product of the fact that scientists are not even trying to do interesting research, funders are not prepared to fund interesting research (because it has a high risk of failing to deliver) and most journals are not keen to publish interesting research (because it is more likely to be wrong).

 

צ’רלטון מאשים את התהליך שהופך את המדען למדען מודרני. ושואל: לאן הולכים המבריקים והמעניינים? הוא עונה: לתחומים שמתקדמים מהר כמו למשל, העיתונות, שם הם מקריבים את הסיפוק היצירתי והקונסטרוקטיבי לטובת גירוי קצר-מועד ועשייה שובבה, אומר צ’רלטון

The science journalists are themselves a clue. We need to ask why the smart and interesting people who nowadays run the premier science journals (and the many similarly-talented folk who work in the media generally, including bloggers) are functioning as pundits instead of doing science themselves.

The answer is obvious enough: being a modern scientist is too dull. In particular the requirement for around ten to fifteen years of postgraduate training before even having a shot at doing some independent research of one’s own choosing (but more likely with the prospect of functioning as a cog in somebody else’s research machine) is enough to deter almost anyone with a spark of vitality or self-respect.
….

What a contrast with journalism! Where is equivalent hourly and daily stimulus of journalism in the life of a scientist? The kind of person attracted to modern science is (I presume) somebody who likes long term project management especially form-filling; and can persevere through difficulties without wavering in determination or changing tack (especially not deviating to explore unexpected leads or insights).

איזה ניגוד עם עבודה עיתונאית! מה השקול לגירוי היומי וכל שעה עם העבודה העיתונאית של [כתב מדעי] בחייו של מדען? סוג האדם שנמשך למדע המודרני הוא – כך מניח צ’רלטון מישהו שאוהב ניהול של פרויקטים לטווח ארוך ביחוד עבודה של מילוי טפסים. כלומר, מישהו שאוהב בירוקרטיה ומישהו שיכול לעמוד בקשיים בנחישות ומבלי להתמוטט ובלי לסטות כדי לחקור נתיבים לא צפויים או כל מיני תהיות לא צפויות

אם נוסיף עוד חמש או עשר שנים להסמכה המדעית ופירושו יהיה שמי שישרוד את התהליך הארוך הזה של ההסמכה יהיו רק המסורים והמתמידים שבמדענים. אבל כיוון שמרבית האנשים האינטיליגנטיים באמת הם לא תמיד מסורים באמת, תגבורת זו בהסמכה [כמו למשל, עוד פוסט דוקטורט ועוד התמחות ועוד פוסט דוקטורט ועוד התמחות וחוזר חלילה..] באה על חשבון הויתור על המדענים בעלי היכולות הגבוהות ביותר. כאשר כבר מדען מתמנה למשרה בעשור הרביעי של חייו אחרי ההסמכה הארוכה הזו אנחנו מוותרים על תכונות כמו אינטיליגנציה גבוהה ויצירתיות 

ולכן האנשים המבריקים והמעניינים לאט לאט עוברים לתחומים שמשתנים מהר כמו כתיבה עיתונאית מדעית. לפחות שלא כמו המדע, כתבים מדעיים אלה זוכים לגירוי יומיומי ולהזדמנות לעקוב אחר נטיות לבם ולהטביע את חותמם בטרם הם יגיעו לשנות הארבעים שלהם 

Needed: more clever crazies

המצב צריך להשתנות, כי מרבית האנשים לא רואים בהצלת חיים, העיסוק בשינוי מזג האוויר והגילוי של מקור היקום כעסוק משעמם בכלל, ולכן

At the same time, high level journalism in science and medicine is full of very high IQ people who are virtuosically able to manipulate words and concepts (and, sometimes, numbers); but who often lack the common sense of a new-born kitten and indeed frequently propagate world views which are near-psychotic in their detachment from social reality.

These clever crazies should be working as scientists, not journalists! Science is the activity that really benefits from this kind of brilliant unorthodoxy, puts it to use in generating, critiqueing and testing new ideas, and passes it through the evaluative social mechanisms of science which tend to filter-out the mistaken craziness and leave-behind the correct-craziness.

וכך צ’רלטון כתב את המאמר שלמעלה ב”מדיקל היפוסזיס” וניסה לשנות משהו

 

Advertisements

0 thoughts on “מדוע מדענים מודרניים הם כה משעממים?

  1. מצפון זה לא התכונה שהייתי משתמש בשביל לתאר את רוב אנשי האקדמיה שאני מכיר

  2. המבריקים והיצירתיים אינם מצפוניים? והמצפוניים הם הרוב באוניברסיטה?

    אלמלא המלחמה אפשר היה לצחוק כהוגן.

  3. אתם צודקים כולכם
    אני הולכת לשנות את זה למסורים.
    מסורים יותר טוב נכון?
    בואו חזרה לקרוא את המאמר אחרי שאני אשנה את המלה מצפוני למסור
    תודה
    גלי

  4. נראה לי שכל המאמר הזה נשען על כשל מסויים, לפיו צריך לשאול מדוע תופעה מסויימת מתרחשת, בעוד שהיא לא ממש מתרחשת. השאלה “מדוע מדעני צמרת משעממים?”דומה לשאלה “מדוע לקרח יש שיער שופע?”
    בשאלה יש כשל, בגלל שלקרח אין בכלל שיער שופע. באותה צורה, לא ברור בכלל האם מדעני צמרת בתקופתינו אכן משעממים או לא. אכן, אין לנו איינשטיין כרגע, אבל במשך רוב ההיסטוריה האנושית לא היו אנשים כמו איינשטיין. זה לא נובע מתהליך סלקציה מעקר כלשהו, אלא מעניין של סטטיסטיקה והקשר. לא ראיתי הוכחות לכך שמדענים כיום הם משעממים יותר או פחות מהעבר.

    אני גם באופן כללי מאוד סולד מהנטייה של אנשים להמציא מדד פסיכומטרי כלשהו ולהחיל אותו על אנשים מתים, כפי שנעשה כאן עם ‘פסיכוטיסיזם’ . באותה מידה כבר שמעתי את איינשטיין משוייך לאוטיזם, רעיון ההמיספרה הימנית, אספרגר ועוד כל-מיני הפרעות. האמת היא שאיינשטיין היה גאון, הוא לא היה תלמיד כושל בבית-ספר, והיה לו כושר ריכוז יוצא מן הכלל. גם לדרווין היה כושר ריכוז יוצא מן הכלל, כפי שהיומנים שלו מעידים, והעובדה שהוא פיתח את התיאוריה שלו במשך כמה עשרות שניים של בהייה ממוקדת בחיפושיות, צמחים וציפורים. מכאן שהאמרה “דרוש אדם יצירתי וקופצני שכושר הריכוז שלו לא מאפשר לו להתמודד עם ביורוקרטיה” נשמע יותר כמו תירוץ עבור אותם אנשים שרוצים להגיד לעצמם “אח, יכלתי לעשות מהפכה, אבל אני פשוט לא בנוי להתמודד עם ביורוקרטיה מעקרת”.

  5. לחץ ברירה מעניין לדעתי שלא ציינת (אני לא יודע אם הוזכר במאמר המקורי היות והתעצלתי לקרוא אותו): כאשר מדען ניגש לשאלה בצורה מעניינת הוא עלול לגרות את סקרנותם של הקולגות לפרטים הקטנים. קולגה שיחפור מספיק, בעיקר עם אינו נקי משיקולי אגו, ימצא ספקות במשהו שאולי הוא פרט זניח ודי מובן מאליו בתמונה המעניינת, אבל כשעושים עליו זום-אין עם מספיק מלל לוגי, הוא פתאום נראה כמו יסוד חשוב שערעורו מעמיד בספק את כל היציבות של המבנה המעניין.

    נובע שהתקדמות המדע זוחלת ברובה על התחום האפור שבין האזוטרי לעוד-איכשהו-סביר.

    בתחילת הדרך מגדירים את החוש לעניין כיומרה לעסוק בשאלות רחבות מידי, והפרטים הכשירים ששורדים את ההתבגרות כבר מעוצבים.

    די מזכיר את הדיסונאנס בין חברת ערכים למשפטיזציה של אינטרסים אם חושבים על זה (בהשראת התגובה שמעליי).

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s