נצחנו במלחמה אבל לא בשלום – מסע בעקבות פצצת האטום

ינואר 1939 עד ינואר 2009:

נצחנו במלחמה אבל לא בשלום –  מסע בעקבות פצצת האטום ינואר, 2009:

הכותרת הראשית היוםב-ניו יורק טיימס:U.S. Rejected Aid for Israeli Raid on Iranian Nuclear Site   

 

ארה”ב דחתה סיוע לפשיטה ישראלית על אתר גרעיני איראני

ונאמר גם: הנשיא בוש דחה דרישה לסיוע ישראלי בתקיפה על קומפלקס איראני גרעיני ואמר לישראלים שהוא אישר פעולה סמויה שמכוונת לחבל במאמץ הנחשד של איראן לפיתוח נשק גרעיני, כך לפי גורמים רשמים אמריקאים.

כאן אולי ראוי להיזכר במרוץ הראשון לפיתוח פצצת האטום (פצצת הביקוע הראשונה) בזמן מלחמת העולם הראשונה שהחל מחשש שהיטלר ישיג פצצת אטום וישליכה על המערב. לא ידעו האם להיטלר יש היכולת ליצור פצצה או לא… מה שבטוח היה חשוב להתכונן מפני הרע מכל.

להלן שוב עלילות פצצת האטום הראשונה והפעם בהרחבה.  

בדיוק לפני שמונים שנה, בינואר 1939 נילס בוהר נסע מקופנהגן למכון ללימודים מתקדמים בפרינסטון, מקום מושבו של אלברט אינשטיין. בקצה אחד של המסדרון ישב לו אלברט אינשטיין ובקצה השני, לא רחוק משם, ישבו נילס בוהר וג’ון ארציבלד ווילר והבינו לפתע פתאום שניתן להעשיר אורניום 235 מאורניום 238 ולגרום כך לביקוע הגרעיני שאותו גילו שנה קודם. אינשטיין עדיין ישב במשרדו מנותק מכל הנעשה בפיזיקה הגרעינית ועסק במין תורת איחוד שדות ערטילאית שלא היה ברור לאן היא תוביל; אבל מהר מאוד באו לבקש את עזרתו בבית הקיט שלו באותו הקיץ ממש.

האורניום 235 בעוד מספר שנים הוביל להרג עצום. וכעבור מספר חודשים בלבד בספטמבר התחילה מלחמת העולם השנייה. 80 שנה לזוועה המיליטריסטית הנוראית מכל. רגע אחד בינואר שהביא לפריצת דרך איומה שאנו עדיין כנראה חוששים ממנה.  

ב-1905 אינשטיין גזר את הנוסחא E=mc2  שסיפקה את הערך לכמות האנרגיה שמוכלת במסה.

 

ב-1919 רתרפורד ביצע ניסויים והסביר: “מההתנגשות עם חלקיקי [אלפא] בחנקן…אטום החנקן התפרק”. העיתונים היטיבו לתאר זאת: “רתרפורד מפצל את האטום!” כמובן שזו לא הייתה התפצלות אלא משהו דמוי החלום הישן של האלכימאים להמיר מתכות בסיס לזהב. הגילוי של רתרפורד גרם לזעזוע בעולם הפיזיקה.

ארנסט רתרפורד

הגילוי המכריע שהניע קדימה את פיתוח הנשק האטומי היה גילוי הניטרון ב-1932.

בפברואר 1932 הפיזיקאי הבריטי ג’יימס צ’אדוויק ממעבדת המחקר של רתרפורד בקיימברג’ גילה את הניטרון. המחקר האטומי נכנס לשלב הקריטי. באותה שנה פריץ האוטרמנס שם לב לתוצאה של צ’אדוויק וקבע בנאום באקדמיה הטכנית בברלין שהניטרון יום אחד ישחרר כוחות עצומים שנעולים בחומר.

ב-1933 רתרפורד אמר לחברים באגודה הבריטית שחוקרים המצפים לשחרור אנרגיה כזו מדברים שטויות. חוקר אחד שקרא את דבריו של רתרפורד מ-1933 ונזעק היה ליאו זילארד. זילארד עזב את גרמניה דרך אוסטריה ומשם נסע לאנגליה. זילארד נזכר בספרו של ה. גי. וולס “העולם השתחרר” שפורסם ב-1914. וולס מתאר מלחמת עולם שמתרחשת ב-1956 ובה ערים גדולות נהרסות על ידי פצצות אטום. ספר זה, כך טען זילארד, הובילו להרהר בנושא בעודו הולך ברחובותיה של לונדון.

זילארד חשב האם לורד רתרפורד לא טעה בכך שחש ששחרור האנרגיה מהאטום הוא שטויות? זילארד החל לחשוב על תגובת שרשרת של ניטרונים שעלולה לשחרר את האנרגיה מהאטומים. הוא הבין, אם נמצא יסוד שמתפצל על ידי ניטרונים ויפלוט שני ניטרונים כאשר הוא בולע ניטרון אחד, יסוד כזה יוכל לתמוך בתגובת שרשרת גרעינית. אטום יתבקע במסת חומר שמורכבת מיסוד אשר נבקע על ידי ניטרונים. שני החלקים הנפרדים של האטום יאזנו את עצמם ובתהליך הזה יפלטו שניים ויותר ניטרונים משניים. אלה עשויים להתעורר בתורם ולפצל שני אטומים נוספים, שבתורם ישחררו עתה ארבעה ניטרונים משניים. אלה יפצלו ארבעה אטומים נוספים, שאז ישחררו שמונה ניטרונים, שיפצלו שמונה אטומים וכך הלאה. התהליך הזה ממשיך בצורה מעריכית בשבריר של שנייה על פני מיליארדי אטומים.

בתחילת 1934 זילארד הגיש פטנט בבריטניה על תגובת השרשרת הזו שמבוססת על הכפלת ניטרונים. מפטנט זה יכול היה לנבוע נשק קטלני להרג המוני. לפיכך זילארד הגיש את הפטנט לאדמירליות הבריטית בתנאי שהוא ישמר בסוד.

לקראת סוף 1935 אינשטיין הוזמן לשאת הרצאה בפגישה השנתית של האגודה האמריקאית לקידום המדע בפיטסבורג. הוא הדגים לקהלו כיצד הוא קבל את הנוסחא של השקילות בין המסה לאנרגיה. בהרצאה נכחו עיתונאים רבים שרצו לדעת האם כמויות עצומות של אנרגיה עלולות להיות משוחררות אם מפגיזים את האטום. אינשטיין לא האמין שניתן לשחרר אנרגיה מהאטום. הסיכוי, הוא אמר, הוא כמו “לירות בציפורים בחושך בשכונה בה יש מעט ציפורים”. העיתון של פיטסבורג הכריז בכותרת ראשית שאינשטיין ניפץ כל תקווה לקבלת אנרגיה מהאטום.

 

שנתיים אחרי גילוי הניטרון ב-1934 הפיזיקאי האיטלקי אנריקו פרמי ועמיתיו למעבדה ברומא החלו להפגיז יסודות כבדים בניטרונים. במהלך עבודה זו הם גילו לגמרי במקרה שכאשר הם הפגיזו אורניום התקבלו מתכות חדשות. למעשה מבלי שידע זאת, פרמי פיצל את אטום האורניום בעזרת ניטרונים. בינתיים בפריז אירן ג’וליו קירי, בתה של מרי קירי, עבדה על אותה הבעיה בדיוק יחד עם פאבל סאביץ’ הם הפגיזו אורניום שנראה שהתפצל.

הטיעונים של פרמי מרומא משנת 1934 פעלו כגורם מעורר על ליז מייטנר ואוטו האן שעבדו במכון הקיסר וילהלם לכימיה בברלין. הם החלו לעבוד במרץ על נושא דומה. ליז מייטנר היהודיה נאלצה לעזוב את עבודתה במכון ולברוח לשבדיה. התוצאות של קירי וסאביץ’ הטרידו את האן בברלין שב-1935 העסיק את פרדריק שטרסמן, כימאי אנליטי. האן ושטרסמן הפגיזו אורניום בניטרונים ומצאו בריום, יסוד קל יותר מאורניום. הם סכמו שכנראה זה איזוטופ רדיום חדש. אבל האם רדיום יכול להיות מופק מאורניום?

אירן ג’וליו קירי

לא יתכן אמרו להם נילס בוהר, מייטנר ותיאורטיקנים אחרים והאן ושטרסמן שבו למעבדה.

בתחילת דצמבר 1938 האן ושטרסמן התחילו להבין שמה שהם חשבו כרדיום למעשה התנהג כבריום. אבל זה לא נראה סביר שאורניום ייהפך ליסוד יותר קל. האן ושטרסמן לא האמינו בתוצאה שנתקבלה והם בדקו אותה שוב ושוב בדרכים שונות. במכתב למייטנר מ-19 לדצמבר, 1938, האן שאל את מייטנר: “האם תוכלי להסביר את התוצאות המוזרות שהתקבלו?”

ליז מייטנר ואוטו האן

מייטנר ואחיינה פריש פתרו את הבעיה בעת חופשת חג המולד. האורניום התפצל ותוך כדי כך השתחררה אנרגיה מאוד גבוהה – בערך 200 מיליון וולט בסך הכול. הפיצול של גרם אחד של אורניום ישחרר אנרגיה שוות ערך לשניים וחצי טונות של פחם.  כמות קטנה מאוד של חומר הניבה המון אנרגיה. אוטו פריש כתב לאמו מהחופשה, “חשתי כמו מישהו שתפס פיל בזנב”.

ב-1939 פרמי הגיע לניו יורק וקבל משרה באוניברסיטת קולומביה. זילארד שמע אודות ניסוי הביקוע כאשר הוא ביקר את הפיזיקאי יוג’ין ויגנר בפרינסטון. אורניום היה בוודאות היסוד בו חשד מאז שחשב על תגובת שרשרת בבריטניה 6 שנים קודם לכן. זילארד פתאום הבין שכל מה שה. ג’י וולס ניבא יכול להופיע כאמיתי. נילס בוהר נסע מקופנהגן לשהות בת חמישה חודשים בארה”ב.

ב-26 לינואר בוהר ופרמי נפגשו בכנס שעסק בפיזיקה תיאורטית. הם סיפרו לקבוצה על הישגי הביקוע הגרעיני מאירופה. פיזיקאים החלו לטלפן זה לזה ולספר על החדשות לקולגות ולחבריהם ואחרים ניסו לשחזר את הניסויים במעבדות של עצמם. כך הגילוי של הביקוע הגרעיני עורר פעילות קדחתנית במעבדות בכל העולם ופרסומים רבים ב-1939 עסקו בנושא. נ

ילס בוהר

רוברט אופנהיימר בברקלי שמע על החדשות האלה ונדהם באומרו: “זה בלתי אפשרי”. הוא היה בטוח שמישהו עושה טעות. אופנהיימר כתב לחברו: “אז אני חושב שזה לא יותר מידי חסר סיכוי ש-10 ס”מ מעוקב של אורניום דאוטרידי [סוג כבד של מימן] (למישהו צריך שיהיה משהו שיאט את הניטרונים ללא לכידתם) עלול בהחלט להפציץ עצמו לגיהינום”. מהכנס בוהר נסע לפרינסטון. שם הוא קבל מקום זמני במשרד סמוך לזה של אינשטיין. 

במהלך שיחה בארוחת בוקר ב-5 לפברואר בוהר הבין שהביקוע אותו צפו באורניום היה בעיקר איזוטופ הנדיר אורניום 235. לא כל אורניום יתאים. ישנו אורניום 238. ניתן לגרום לו לעבור ביקוע אם מפגיזים אותו בניטרונים בעלי אנרגיה גבוהה (“מהירים”). האורניום 235 יעבור ביקוע אם מפגיזים אותו בעזרת ניטרונים בעלי אנרגיה נמוכה (“איטיים”). לרוע המזל – או אולי למזלנו… קילו של אורניום טבעי מכיל מעט אורניום 235. ב-1939 תהליכי העשרת אורניום עסקו בכמויות קטנות מאוד.

ב-7 לפברואר בוהר פרסם את ממצאיו במכתב ששלח ל-פיזיקל רביו”  ובמאמר נוסף שפורסם באוגוסט יחד עם ג’ון ווילר.  זילארד הבין שהצעד הקריטי הבא במחקר היה לאמת כמה ניטרונים נפלטים בתהליך הבקוע? אלה בתורם יבקעו אטום אורניום נוסף שיפלוט ניטרונים נוספים. הם יבקעו אטומי אורניום נוספים וחוזר חלילה. כלומר, הדבר יוביל לתגובת שרשרת ולנשק להשמדה המונית.

זילארד ידע שישנן שתי קבוצות של פיזיקאים ניסיוניים שעובדות על הבעיה: הקבוצה של אנריקו פרמי (וזילארד עצמו) בניו יורק באוניברסיטת קולומביה והקבוצה הצרפתית תחת הפיזיקאי פרדריק ג’וליו-קירי בפריס.  בהינתן המצב שבו העולם היה נתון בפתח מלחמה שעמדה לפרוץ על ידי הדיקטאטור הגרמני, זילארד האמין שכל גילוי חדש בפיזיקה האטומית היה בעל סכנה אמיתית. זילארד חשב שאם גילוי של ניטרונים משניים בתגובת שרשרת היה הכרחי לבניית פצצת אטום, היה צורך לשמור עליו בסוד מבלי שהציבור ידע על כך. זאת כי מדענים גרמנים היו מסוגלים לקרוא כתבי עת מדעיים בריטיים או אמריקאים. זילארד לא ידע בשלב זה האם מדענים בגרמניה עבדו כבר על הנושא של ניטרונים משניים או על תגובת שרשרת? האם הם אפילו חשבו על האפשרות של נשק אטומי? למרות זאת הוא חשש שמא מדענים בעולם החופשי יפרסמו משהו שעלול לעזור לכוחות הפוטנציאלים הגרעיניים של היטלר. לכן הוא המליץ לא לפרסם כלום. זילארד הפציר גם בפרמי אישית וגם בג’וליו-קירי בהתכתבות לא לפרסם את תוצאותיהם אם וכאשר ימצאו את הניטרונים המשניים אחריהם חיפשו כל כך בתגובת השרשרת. זילארד קיווה שלא יפלטו מספיק ניטרונים על ידי האורניום במעבדה. אך תקוותיו נתבדו. פרמי שעבד עם זילארד הסכים לא לפרסם דבר אבל ג’וליו-קירי וקבוצתו לא שמעו בקולו של זילארד.

באמצע מרץ 1939 פרמי וזילארד הצליחו לבקוע גרעין אורניום על ידי ניטרון ושני ניטרונים שוחררו ויכלו לגרום לביקוע של גרעין אורניום נוסף. תגובת השרשרת הוכחה כאפשרית. במקביל ג’וליו-קירי בפריז צפה בניטרונים הנוספים גם כן. התורה של תגובת השרשרת של זילארד מ-1934 אומתה. עתה פרמי התחיל לחשב את האנרגיה שעלולה להשתחרר אם כמות גדולה של אורניום מתבקעת. הוא הסיק שגוש אורניום לא יותר גדול מכדור טניס יצור פיצוץ שווה ערך ל-15,000 טונות של TNT. פצצת אטום לא הייתה יותר במחוזות הדמיון. פרמי הביט מבעד לחלון משרדו והבין, פצצת אטום בודדה יכולה להרוס את מנהטן של ניו יורק שראה מבעד לחלון. הוא אמר לעמיתו: “כדור קטן כמו זה וזה הכל יעלם”. למרות תחנוניו של זילארד, הזוג ג’וליו-קירי הלך ופרסם את תוצאותיו בגיליון מה-18 למרץ של “נייצ’ר”. התוצאות של המאמר של ג’וליו-קירי לא התגלו עד אחרי המלחמה. כתבי עת פיזיקאליים המשיכו לפרסם מאמרים על ביקוע במהלך 1939 ואלה היו זמינים לכל מי שיכול היה להבינם. חששותיו של זילארד התממשו כאשר ב-30 לאפריל 1939 ה”ניו יורק טיימס” פרסם מאמר מקיף על ההתפתחויות האחרונות במחקר הגרעיני. עם הכרזת המלחמה המצב השתנה והחל מ-1940 הפיזיקאים בבריטניה ובארה”ב הסכימו להפסיק את כל פרסומים הרלוואנטיים לשימוש אנרגיה אטומית. הפיזיקאים הסכימו לצעד כזה בהתנדבות בלי לחץ מהממשלות והם הצליחו לשמור על המחקר המערבי בנושא האורניום בסוד מפני המדענים הגרמנים והסובייטים למשך זמן רב. ביוני 1940 הופיעו המאמרים האחרונים על גילוי יסוד רדיואקטיבי מספר 93 ואז היה שקט. היסוד הטרנסאורני הבא פלוטוניום שהיה הרבה יותר חשוב הופק לראשונה על ידי הכימאי מברקלי גלן סיבורג ושותפיו ב-1941. באותו הזמן הפסקת הפרסום הייתה אפקטיבית. הגילוי של סיבורג פורסם לראשונה ב-1946 כאשר הוא נושא הערת שוליים: “מכתב זה התקבל לפרסום בתאריך המצוין [8 לינואר 1941] אך בהתנדבות נמנע הפרסום עד סוף המלחמה”. הערות שוליים רבות כדוגמת זו התווספו למאמרים בכרכים של ה”פיזיק רביו” מ-1946.

בעוד כל העולם ובפרינסטון מבצעים ניסויים בביקוע אורניום בניטרונים אינשטיין רק כמה דלתות במורד המסדרון היה שקוע בעבודתו על תורת איחוד השדות, בלתי נגיש ומנותק ממה שנעשה. אבל הוא עוד מעט יהיה מעורב. לא מבחינה פיזיקאלית, אלא פוליטית. בקיץ לוהט של שנת 1939 זילארד ויוג’ין ויגנר, שאלו את עצמם מה ניתן לעשות כדי להגן על העולם הדמוקרטי מהאפשרות של נשק אטומי שיפול לידיו של היטלר? הייתה בעיה שהיטלר עלול להחרים את המאגרים הבלגים של האורניום שנחפרו בקונגו הבלגית. הם תכננו תוכנית לגייס את אינשטיין שיזהיר מראש את המלכה אליזבת מבלגיה.

זילארד הכיר את אינשטיין עוד מ-1926 מברלין – לשם הוא בא ללמוד לאחר שברח מהמשטר המדכא והאנטישמי בהונגריה. הוא ואינשטיין שיתפו פעולה באותו הזמן בברלין כדי להמציא ולרשום פטנט על משאבה חדשה לשימוש במקרר. המשאבה שלהם אף פעם לא שימשה אף מקרר אבל היא מאוחר יותר הותאמה – כמה אירוני… – להפצה במקררים של כור גרעיני.

ה

פעם זילארד בא להציע לאינשטיין שיעבדו על פרויקט הרבה יותר חשוב. היה זה יום שבת בבוקר, 15 ביולי, 1939.  

זילארד וויגנר נסעו מהעיר ניו יורק לפקוניק, לונג איילנד להפריע לחופשת השייט של אינשטיין. מכוניתם עצרה לפני בית הנופש של אינשטיין. אינשטיין קבל את שני חבריו בבית הקיט שלו ושלושת הפיזיקאים ישבו במרפסת ושתו תה בשעות הצהרים של יולי חם מאוד בעודם מנסים לתהות כיצד להציל את האנושות. זילארד הסביר לאינשטיין בן השישים מדוע הוא משוכנע שהנאצים התחילו בפרויקט פצצת האטום – המדענים הגרמנים השתתפו בפריצות דרך אחרונות וישנן עדויות שגרמניה החלה לצבור אורניום.

אינשטיין נזעק. בנוסף, זילארד הסביר לאינשטיין שניתן להפיק תגובת שרשרת באורניום. ניטרונים משוחררים מביקוע גרעיני. האגדה אומרת שאינשטיין כנראה אמר: Daran habe ich gar nicht gedacht! “אף פעם לא חשבתי על כך!” בין אם זה היה כך או לא נראה שאינשטיין דמיין שהמדינה “בארבריה” כעת מסוגלת לכל דבר. “פצצת אורניום” בידיים של הגרמנים תהיה אסון. זילארד תכנן לכתוב למלכת בלגיה ולהניע את ממשלתה מלמכור אורניום לגרמניה. אינשטיין הציע במקום לכתוב לשר הבלגי שאותו הכיר. הוחלט שהמכתב יימסר לשגריר הבלגי עם עותק למשרד המדינה האמריקאי. אינשטיין הקריא טיוטא בגרמנית. ויגנר תרגם, מזכירתו הדפיסה ושלחה את המכתב לזילארד.

כמה ימים מאוחר יותר זילארד התייעץ עם אנשים מנוסים פוליטית כיצד לנהוג במכתב. זילארד הגיע לכלכלן, יועץ לנשיא רוזוולד, אלכסנדר זאקס. זאקס יעץ לזילארד למסור את המכתב היישר לנשיא וזאקס ימסור אותו אישית. זילארד כתב לאינשטיין, לא יזיק לנסות בדרך זאת. עתה המכתב נהפך למכתב לנשיא ארה”ב במקום למלכת בלגיה. זילארד התייעץ עם פיזיקאי פליט הונגרי נוסף, אדאורד טלר. זילארד כתב לאינשטיין, ודאי תשמח להכירו. הוא חזר עם טלר לבית הקיט של אינשטיין ובאמתחתו המכתב לרשויות בלגיה. אינשטיין הכתיב מכתב בגרמנית אותו לקח טלר. זילארד השתמש בטקסט הגרמני והכין שתי גרסאות באנגלית, ארוכה וקצרה ואינשטיין חתם על שתיהן.

ב-2 לאוגוסט 1939 זילארד בחר בגרסה הארוכה כמכתב לנשיא. עבודה אחרונה כלשהי מאת אי. פרמי ו-ל. זילארד, שהועברה אלי בכתב יד, מובילה אותי לצפות שהיסוד אורניום יכול להפוך למקור חדש וחשוב של אנרגיה בעתיד המיידי. אספקטים מסוימים של המצב נראה שקוראים לערנות ואם דרוש, לפעולה מהירה מצד הממשל.  אני מאמין, לכן, שזו חובתי להביא לתשומת לבך את העובדות וההמלצות הבאות .במהלך ארבעת החודשים האחרונים זה נעשה סביר – באמצעות העבודה של ג’וליו בצרפת כמו גם של פרמי וזילארד באמריקה – שניתן יהיה לגרום לתגובות שרשרת גרעיניות במסה גדולה של אורניום, באמצעותה כמויות גדולות של כוח וכמויות גדולות של יסודות דמויי-ראדיום ייווצרו. עתה זה נראה כמעט ודאי שזה יוכל להיות מושג בעתיד הקרוב.התופעה החדשה גם תוביל לבניה של פצצות, וזה מתקבל על הדעת  – למרות שהרבה פחות סביר – שפצצות מאוד חזקות מסוג חדש עלולות כך להבנות. פצצה בודדת מסוג זה, שנישאת על ידי סירה או מתפוצצת בנמל, עלולה בהחלט להרוס את הנמל כולו יחד עם כמה מהטריטוריה המקיפה אותו. אולם, פצצות כאלה עלולות בהחלט להיווכח כיותר מידי כבדות להובלה באוויר.לארצות הברית יש מחצבות מאוד דלות של אורניום בכמויות מופחתות. ישנה מחצבה כלשהי טובה בקנדה ובצ’כוסלובקיה לשעבר, בעוד שהמקור החשוב ביותר של אורניום הוא קונגו הבלגית.לאור מצב זה אתה עשוי לחשוב זאת כרצוי שישמר איזה שהוא קשר קבוע בין הממשל לקבוצת הפיזיקאים שעובדת  על תגובות שרשרת באמריקה. דרך אפשרית אחת להשיג זאת יכולה להיות עבורך להטיל מטרה זאת על אדם שיש לו את אמונך ושיוכל אולי לשרת באופן לא רשמי. מטרתו עשויה לכלול את הבאים:א)    לפנות למחלקות ממשלתיות, להמשיך לידע אותם על התפתחויות נוספות, ולהוביל המלצות לפעולה ממשלתית, תוך שימת לב מיוחדת לבעיה של אבטחת האספקה של מחצבת אורניום לארה”ב. ב)    להאיץ את העבודה הניסויית שהיא כרגע מבוצעת במגבלות התקציב של מעבדות האוניברסיטאיות, תוך סיפוק מימונים, אם ידרשו מימונים כאלה, באמצעות המגעים שלו עם אנשים פרטיים שמוכנים לתרום למטרה זו, ואולי גם תוך קבלה של שיתוף פעולה עם מעבדות תעשייתיות שיש להן את הציוד הנדרש.אני מבין שגרמניה למעשה עצרה את המכירה של אורניום ממכרות צ’כסלובקיות שעליהן היא השתלטה. זה שהיא הייתה צריכה לבצע פעולה מוקדמת כזו אולי יהיה מובן על בסיס שהבן של תת-מזכיר המדינה, פון וויצאקר, קשור למכון הקיסר וילהלם בברלין, שם כמה מהעבודה האמריקאית על אורניום עתה משוחזרת.

רוזוולט

בינתיים המכתב נהפך מחשוב לדחוף. בתחילת ספטמבר 1939 מלחמת העולם השנייה החלה. הכוחות של היטלר פלשו לפולין. רוזוולט נהפך לאדם מאוד עסוק וכך זקס לא הצליח לראות את הנשיא עד ל-11 באוקטובר. באוקטובר זאקס הביא לנשיא את המכתב עליו חתום אינשטיין ורקע על ההתפתחויות בתחום המחקר הגרעיני מזילארד. הנשיא כינס ועדה מייעצת על אורניום שבראשה עמד ראש מכון התקנים ליימאן ג’יי בריגס. עשרה ימים מאוחר יותר ועדת בריגס נפגשה עם השלישייה ההונגרית של הפיזיקאים,  טלר, זילארד וויגנר. דו”ח לנשיא הוגש ב-1 לנובמבר והוא דחק למחקר נוסף לפוטנציאל הגרעיני ותיאום של התקדמות המחקר באוניברסיטאות.  

זילארד לא שמע שום דבר מראש משרד התקנים שעמד בראש הועדה המייעצת לאורניום. ב-1940 זילארד שב לאינשטיין הפעם לפרינסטון. הם שניהם היו משוכנעים שזאקס צריך לנסות ולגשת לרוזוולט בפעם השנייה לאור מצב החרום שנוצר. בינתיים זילארד למד יותר על מה שנעשה בסודי סודות בגרמניה מפיטר דבאי, שעזב את משרתו כראש מכון הקיסר וילהלם לפיזיקה בדלם לאחר שסירב לוותר על אזרחותו ההולנדית. עניינים אלה הוזכרו במכתב שאותו זילארד חיבר ונכתב וממוען לזקס, אך שמטרתו הייתה הודעה לבית הלבן. כאשר זאקס פעל גם כסופר צללים וגם כמפשר, אינשטיין חתם על מכתב נוסף ב-7 למרץ לזאקס.

לאור דאגתנו המשותפת ביחס לעבודה הניסויית המסוימת בבעיות שקשורות בהגנה לאומית, ברצוני להסב את תשומת לבך להתפתחות שהתרחשה מאז הכנס שאורגן באמצעות ארגונך הטוב באוקטובר בשנה שעברה בין המדענים שעוסקים בעבודה זו ונציגים ממשלתיים.שנה שעברה, כאשר הבנתי שתוצאות בעלות עניין לאומי עשויות לנבוע מהמחקר באורניום, חשבתי שזו חובתי לידע את הממשל בנוגע לאפשרות זו. אתה אולי תזכור שבמכתב שכתבתי לנשיא אני גם ציינתי את העובדה ש-סי.אף. פון וויצקר, הבן של מזכיר המדינה הגרמני, שיתף פעולה עם קבוצה של כימאים שעובדת על אורניום באחד ממכוני הקיסר וילהלם –כלומר, המכון לכימיה. מאז פרוץ המלחמה, העניין באורניום הועצם בגרמניה. עתה למדתי שהמחקר שם מבוצע בסודיות רבה ושהוא התרחב לעוד אחד ממכוני הקיסר וילהלם, המכון לפיזיקה. על זה האחרון השתלטו המושל וקבוצה של פיזיקאים תחת ההנהגה של סי. אף פון וייצקר, שעתה הוא עובד שם על אורניום בשיתוף פעולה עם המכון לכימיה. מנהלה הקודם נשלח לחופשה, כבכול למהלך המלחמה.באם תחשוב שזה כדאי למסור מידע זה לנשיא, אנא תחשיב עצמך חופשי לעשות כן. באם תהיה מספיק נדיב לאפשר לי לדעת האם אתה נוקט איזו שהיא פעולה בכיוון זה?ד”ר זילארד הראה לי את כתב היד אותו הוא שולח לפיזיקס רביו שבו הוא מתאר במפורט שיטה לגרימת תגובת שרשרת אורניום. המאמרים יופיעו בדפוס אלא אם יעוכבו, והשאלה עולה האם משהו צריך להיעשות כדי לעכב פרסום.שוחחתי עם פרופסור ויגנר באוניברסיטת פרינסטון על המצב לאור המדע שקיים. ד”ר זילארד יאפשר לך  לקבל תזכיר שמידע אותך אודות ההתקדמות שמבוצעת מאז אוקטובר שנה שעברה כך שתהיה מסוגל לבצע פעולה כזו כפי שתחשוב בנסיבות המומלצות. אתה תראה שהקו בו הוא התמיד הוא שונה וכביכול יותר מבטיח מאשר הקו שהתמיד בו מר. ג’וליו בצרפת, אודות עבודתו. יכול להיות שראית דיווחים במאמרים. בהביאו את המכתב לבית הלבן זילארד התכוון לתת לבית הלבן קריאת התעוררות אחרי חודשים של חוסר עשייה. במכתב כתוב שזילארד יפרסם פרטים אודות שיטה לגרימת תגובת שרשרת אלא אם הממשלה תתערב. זו מעין סחיטה פוליטית.

שבוע אחר כך זאקס הביא את המכתב לנשיא. ב-5 לאפריל רוזוולט הגיב על ידי זה שהוא זימן פגישה חדשה של ועדת האורניום של בריגס. הועדה המייעצת דחתה להמשיך את המבצע. לועדת בריגס הוזמן אינשטיין. לא התאפשר לאינשטיין להגיע והוא כתב שהוא תומך בהצעה של זאקס להקים ועדה שתאסוף תקציבים כך שהמחקרים של פרמי וזילארד יתקדמו ללא דיחוי. גם אילו אינשטיין היה רוצה להשתתף בפגישות הדבר היה נמנע ממנו על ידי ה-FBI. 

רוזוולט מסר את השמות של 31 מדענים למודיעין הצבאי (G-2) לבדיקה. מכיוון שזה היה פרויקט לפתוח נשק, G-2 חפש עזרה מה-FBI בבדיקת הרקע של כמה מהמדענים. ביוני מפקד ה-G-2 הגנרל שרמן מיילס כתב למפקד ה-FBI הקולונל ג’יי אדגר הובר וביקש ממנו “לבדוק את השמות של מספר מדענים שהם תחת הבחינה כיועצים בעניינים בנוגע למחלקת המלחמה”. הוא דרש סיכום של התיק של ה- FBI של אלברט אינשטיין. רוזוולט הסמיך את ה-FBI לשים עין על מרגלים נאציים שפועלים בתוך ארה”ב. רוזוולט גם לא בטח בקומוניסטים והוא שמח כאשר הובר שם עליהם עין – בייחוד עתה כאשר סטלין חתם על הסכם אי התקפה ב-1939 עם היטלר. בנוסף רוזוולט חשב לרוץ לקדנציה נוספת והוא רצה שה-FBI יבצע לו מעט עבודת מודיעין כנגד מתנגדים פוטנציאלים. עבור מפקד ה-FBI הכוח החדש היה הזדמנות כדי לבנות את משרדו החדש ואת יוקרתו. והנה נפלה לידיו ההזדמנות. כאשר המכתב של הגנרל מיילס הגיע להובר הוא אסף את כל הפריטים שרק יכול היה מגורמים רשמיים של ה-FBI סביב ארה”ב. הוא כתב שאינשטיין השתתף בקונגרס עולמי בינלאומי קומוניסטי נגד המלחמה באמסטרדם באוגוסט 1932 בהנהגת “קומוניסט צרפתי מפורסם” הנרי באראבוס. ויותר מכך, אינשטיין היה חבר בוועדה המארגנת הבינלאומית של המפגש. למעשה אינשטיין התנגד להשתתף בקונגרס מ-1932 והוא כינה אותו “לגמרי בשליטה קומוניסטית-רוסית”. נאמר שאינשטיין היה חבר בכל מיני ארגונים פציפיסטיים בארה”ב. הובר גם דאג לשלוח ל-G-2 “תיאור ביוגראפי” קצר מלא בטעויות עובדתיות על אינשטיין וניכר בו הטון העוין והדעה הקדומה הפוליטית. עד כדי כך הכול היה טעון ומסולף שראש ה-G-2 הגנרל מיילס הוסיף הערה בכתב יד לעותק שלו בה הוא מזהיר: “ישנה אפשרות של תסיסה” בציבור אם הדו”ח הזה אי פעם יודלף.  המסמך של ה-  FBIהזהיר, “לאור הרקע הרדיקאלי, משרד זה לא ממליץ על העסקת ד”ר אינשטיין בעניינים בעלי טבע סודי, ללא חקירה מאוד זהירה, כי זה נראה לא סביר שאדם בעל רקע כשלו יכול תוך זמן כה קצר להיהפך לאזרח אמריקאי נאמן”.

ב-1 לאוקטובר 1940 אינשטיין נהפך לאזרח ארה”ב והעיתונים בכל ארה”ב דיווחו על כך. הוא לא ויתר על אזרחותו השוויצרית. אינשטיין היה כה מאושר שהוא אמר שהוא היה מוכן לוותר על סירת המפרש שלו כדי להיות אזרח אמריקאי. לא יידעו אותו בשלב זה בנוגע לסיווג. מדוע ה-FBI וה-G-2 הוציאו החוצה את המדען המפורסם ביותר בעולם מהמאמץ המדעי החשוב ביותר בעולם פרויקט מנהטן? מסמכים מקוריים רבים נעלמים וגם נעלמו. הובר מה-FBI האמין שההשקפות השמאליות של אינשטיין הפכו אותו למסוכן לאמריקה ושאין לבטוח בו בנוגע לסודות צבאיים.

רוזוולט בכל זאת הזמין את אינשטיין להשתתף בוועידה המוגדלת המייעצת לאורניום. הרבה מדענים קבלו סיווג ביטחוני למרות תיקים מפורטים ב-FBI  על פעילויות קיצוניות ואף קומוניסטיות. היו מדענים שהיו חברים בארגונים קומוניסטיים ונכתב עליהם אצל גנרל מיילס למשל שהם היו חברים בדיוק בארגונים שבהם נטען בדו”ח שאינשטיין כביכול היה חבר בהם וניתן להם סיווג ביטחוני. רוברט אופנהיימר נבחר לנהל את פרויקט מנהטן והוא היה בעברו קומוניסט מוצהר ואחיו פרנק שגם עבד בפרויקט מנהטן גם היה חבר במפלגה הקומוניסטית. בקיץ 1936 אופנהיימר לקח איתו את כל שלושת הכרכים של המהדורה הגרמנית של “Das Kapital” של מרקס לטיול בן שלושה ימים לעיר ניו יורק, הוא קנה את כל עבודותיו של לנין, תרם למפלגה הקומוניסטית בארה”ב והשתתף בארגונים קומוניסטים עד 1939. ה-FBI פתח תיק על אופנהיימר במרץ 1941 כאשר גילו את מכוניתו חונה ליד בית שבו נערכו מפגשים קומוניסטים. שמו את אופנהיימר ברשימת האנשים שנחשבים כפוטנציאל למעצר וחקירה בגין אירועי חירום לאומי. אופנהיימר עזב את הארגון הקומוניסטי בסתיו 1941. זאת לא בגלל ששינה את דעותיו, אלא כדי שיאפשרו לו לעבוד בפרויקט שהוא האמין שיביס את גרמניה הנאצית. אופנהיימר והרבה מדענים בארה”ב היו מודעים לכך שהנשיא רוזוולט ארגן ועדת אורניום באוקטובר 1939 כדי לתאם מחקר על ביקוע גרעיני. לכן קומוניזם לא הייתה הסיבה מדוע הובר רדף אחרי אינשטיין. ומה לגבי אנטישמיות? כל כך הרבה מהמדענים שעבדו בפרויקט מנהטן היו יהודים מהגרים שאם האנטישמיות של הובר הייתה גורם, כל מאמץ האטום היה ירד לטמיון. מה הניע את הובר לרדוף אחר אינשטיין בתחילת 1940? מדוע השתתפותו נמנעה בפירוש בפרויקט מנהטן? זה נותר סוד של ה-FBI. המסמך היחיד מהתיק של אינשטיין שנעלם ללא עקבות היה המכתב שניסח במפורש את הסיבה מאחורי הגיון זה. האיבה הברורה של הובר להשתייכותו הכביכול קומוניסטית של אינשטיין או הסלידה שלו מיהדותו שנבעה מאנטישמיות לא היו לגמרי גורמי ההחלטה היחידים. בבחירות 1940 רוזוולט הכריז על מועמדות נוספת. אבל בקונגרס תכננו מזימה. הסנטור ברטון ווילר ממונטנה תכנן לרוץ כמועמד לנשיא. בברלין הרייך השלישי גם כן הריח הזדמנות: הנאצים העבירו תרומות וסייעו בתעמולה ל-13 אנשי קונגרס ולתשעה סנטורים אמריקאים – כולל לווילר. כאן הובר שם את יעובו. לפי דו”ח פנימי אחד ווילר נפגש בחשאי עם הובר ראש ה-FBI והבטיח לו ג’וב כפרקליט הכללי בממשל אם יקום – ג’וב שהובר הרבה זמן חפץ בו. ווילר בסוף נלכד ותפשו עדויות לתרומות למסע הבחירות שלו מטעם ממשלת גרמניה. אינשטיין טען ברבים שארה”ב תצטרף למאבק האנטי-נאצי. בשנת 1940 – השנה שבה נשלל הסיווג הביטחוני מאינשטיין – בגלל הקשרים של הובר ואהדתו את הימין הקיצוני אינשטיין היה מטרה. 

בינתיים בגרמניה לא הייתה שום שיטה להפרדת אורניום 235 מאורניום טבעי. ואפילו אם הייתה רק כמויות זניחות יכלו להיות מופקות למרות ההשקעה של אמצעים תעשייתיים עצומים. נילס בוהר עצמו דיבר ב-1939 על המרת כל ארה”ב למפעל כדי לקבל את האורניום המועשר הבקיע.  המסה הקריטית הדרושה לפיצוץ נחשבה עדיין במונחים של טונות ולכן הגרמנים חשבו שהמאמץ  והזמן שידרשו כדי לקבל כמויות של אורניום 235 בשביל פצצה הם הרבה מעבר ליכולת של העתיד הנראה לעין. אולי ניתן להשיג פצצה בעזרת פלוטוניום, שזה תוצר הלוואי שמתקבל בכורים כאשר מעשירים אורניום אבל עדיין גם אחרי 1940 היו הרבה בעיות טכניות. שום כור כזה לא נבנה בגרמניה והמדענים הגרמנים לא ידעו איך לבנות פצצה מהפלוטוניום. במהלך קיץ 1939 כאשר רוחות המלחמה נשבו, המדענים הצבאים של גרמניה עקבו אחר הגילוי של הביקוע הגרעיני וההתרגשות עקב כך בתקשורת של ארה”ב. הצבא הגרמני הבין את הפוטנציאל של הנשק הגרעיני ועודד פיזיקאים מובילים להאיץ את מחקרם.

ב-26 לספטמבר, תשעה פיזיקאים ידועי שם בפיזיקה הגרעינית בגרמניה נפגשו כדי ליצור את ה- Uranium Verein אגודת האורניום. פיזיקאים באוניברסיטת גוטינגן ששמו לב לפוטנציאל של הכוח הגרעיני דחקו בשר החינוך להקים את המועדון הזה. המטרה של בנית פצצת אטום נבחנה וחולקו תפקידים. כאשר הקבוצה נפגשה שוב כחודש אחר כך, בין המגויסים החדשים היו ורנר הייזנברג וקרל פרידריך פון וייזקר. אך הם לא היו היחידים שהתעניינו בביקוע גרעיני ובאורניום. הצבא קיבל הצעה למחקר בביקוע גרעיני באורניום מגורמים נוספים.

ב-29 לספטמבר נערכה פגישה מכרעת יותר במשרד של צבא הארטילריה שכלל את ורנר הייזנרג, אוטו האן, הנס גייגר, פון וויצקר (בן חסות של הייזנברג), פול הרצק, קבוצת פיזיקאי גרעין, אנשי צבא ובירוקרטים מדעיים. המדענים דברו על ניצול אורניום לצורכי אנרגיה ונשק וסכמו שמחקר נוסף, תיאורטי וניסויי נדרש בטרם יוגדרו המטרות והאמצעים. בינתיים אגודת הקיסר וילהלם קבלה הודעה מהצבא שהמכון לפיזיקה מעוקל לעבודת מלחמה – מנהלו פיטר דבאי מלאום הולנדי נאלץ לוותר על תפקיד ניהול המכון. העבודה והאנשים במכון היו צריכים להתמקד במחקר גרעיני תחת הכותרת קבוצת מחקר לפיזיקה גרעינית. כך הוקרבה העצמאות של המכון מתחילת המלחמה למטרות המלחמה הנאצית. אגודת האורניום התפרקה בינתיים כי היא לא הובלה חזק ומטרותיה לא הוגדרו היטב. כל אחד מאנשיה התפזר במכוני המחקר ובאוניברסיטאות. המדענים הגרמנים ללא ספק ידעו על המחקר הגרעיני התיאורטי והנתונים מאז הגילוי הניסויי של הביקוע הגרעיני. בנוסף הרייך השלישי היה בעל מאגרי אורניום עצומים במכרות שהיו בבעלות צ’כסלובקיה. המדינה הנאצית עוד תתקדם לעבר ביסוס תוכנית מחקר גרעינית ישירות תחת פיקוח צבאי כאשר הייזנברג הוא דמות מפתח בפרויקט זה. בסופו של יום – דבר לא יצא מכל פרויקט הגרעין הגרמני.ואילו באנגליה הייתה פריצת דרך שלא נעשתה בגרמניה.

בפברואר 1940 אוטו פריש ורודולף פירלס חישבו את המסה הקריטית של האורניום הדרוש. הגודל היה הרבה יותר קטן ממה שחשבו קודם. זה לא היה עניין של טונות, אלא קילוגרמים. הם ניבאו שהתהליך להפרדת אורניום 235 מאורניום 238 יכול להתרחש בממדי מפעל קטן כדי להפיק גוש של כמה קילוגרמים של אורניום 235 טהור בזמן סביר הנמדד בשבועות. ממצאים אלה הפחידו אותם. “בהינו זה בזה והבנו שפצצת אטום עלולה ככלות הכול להיות אפשרית”. החישובים שלהם היו שחמישה קילו של אורניום 235 יפיקו פיצוץ שווה ערך לכמה אלפי TNT, ישחררו קרינה השווה למאה טונות TNT וישחררו קרינה שווה למאה טונות ראדיום. זה “קטלני ליצורים חיים אפילו זמן רב אחר הפיצוץ”.  כתוצאה מהדו”ח של פריש ופירלס הועידה הבריטית שהקוד שלה היה MAUD קבעה בנחרצות ביולי 1941 שבנית פצצה היא אפשרית, פצצה שעשויה מפלוטוניום או אורניום עולה להיות קטנה מספיק כדי שישא אותה כלי טיס, ניתן לבנות פצצה כזו תוך שנתיים וסביר שהיא תוביל לתוצאות מכריעות במלחמה. היא קבעה שיש לתת לעבודה קדימות עליונה ויש לשתף פעולה עם האמריקאים.

באותו הזמן ממשל רוזוולט יצר משרד למחקר ופתוח מדעי כדי לקדם מדע למטרות צבאיות בהנהגת ד”ר ואנבר בוש, מהנדס ופרופסור מה-MIT. בעקבות דו”ח MAUD רוזוולט החליף את ועדת האורניום שהקים בראשות בריגס בוועדה מורחבת S-1 שתדווח ישירות לבית הלבן ותארגן את המימון העצום הדרוש מהממשל כדי לגיס מדענים מכל ארה”ב לעבוד בפרויקט הפצצה. בוועדה ישבו בוש, שר המלחמה הנרי סטימסון, הרמטכ”ל ג’ורג’ סי. מרשל וסגן הנשיא הרי ווילאמס. אנשים אלה האמינו שהם במרוץ נגד הגרמנים, מרוץ שבקלות יכול לקבוע את תוצאת המלחמה.

 

ורנר הייזנברג

בספטמבר 1941 הייזנברג נפגש עם בוהר בקופנהגן הכבושה על ידי גרמניה. למרות שבעצמו הייזנברג לא היה נאצי, הוא בהחלט היה פטריוט גרמני שבחר להישאר בגרמניה הנאצית. אם לגרמנים היה פרויקט של פצצת אטום, הייזנברג לבטח ניהל אותו. לא ברור מה בדיוק הייזנברג אמר לבוהר בפגישה בקופנהגן. הוא כנראה אותת לבוהר שגרמניה לא תבנה ולא יכולה לבנות פצצת אטום. הייזנברג ניסה לשכנע את השלטון הנאצי שזה לא מעשי לבנות נשק אטומי בזמן סביר לשימוש במלחמה. אבל אם זה היה אכן מה שהייזנברג אמר – בוהר לא שמע אותו. בוהר שמע רק שהייזנברג אומר לו שנשק ביקוע הוא אפשרי ושאם יפותח הוא יהיה מכריע במלחמה הזו. הייזנברג כנראה קווה שמסר זה ימנע את השימוש בפצצת האטום נגד גרמניה. הייזנברג היה מודע לכך שמדענים בארה”ב עלולים להשיג את גרמניה במרוץ לפצצת האטום. הוא חשש מפצצה אמריקאית בה ישתמשו נגד גרמניה והוא קווה שבוהר ימנע קטסטרופה כזו. הוא רצה לומר לבוהר שגרמניה יכלה לבנות פצצה אבל הוא חשש מהאמריקאים. חששותיו של הייזנברג יתגלו כמוצדקים. בוהר הניח שהגרמנים התקדמו הרבה לעבר פצצה. הייזנברג אמר אחרי המלחמה, “למרות שניסיתי לתקן אחר כך את הרושם המטעה הזה כנראה שלא הצלחתי לזכות באמון המלא של בוהר, בייחוד בגלל שהעזתי לדבר בצורה זהירה…הייתי מאוד עצוב מהתוצאה של שיחה זו”. בוהר לעומת זאת זוכר מהשיחה “די בברור…את הרושם החזק שתחת הנהגתך, הכול נעשה בגרמניה כדי לפתח נשק גרעיני”. דבר אחד ברור. בוהר יצא מהפגישה בפחד שהגרמנים עלולים לסיים את המלחמה בנשק גרעיני.

רוברט אופנהיימר 
באביב 1941 ארתור קומפטון ורוברט אופנהיימר בחנו שוב את נושא המסה הקריטית של האורניום 235. הם העריכו שהיא לא תהיה יותר גבוהה מ-100 קילו ואולי אפילו פחות מזה. אם מסה זו תורכב במהירות, תתקבל פצצת ביקוע בעלת כוח הרסני. שני גושים תת-קריטיים של אורניום 235 צריכים להיות מובאים יחד במהירות בזק .
אם החתיכות מובאות יחד יותר מידי לאט יתקבל פיצוץ קודם – הפצצה תפוצץ את עצמה לחתיכות בטרם הפיצוץ הגדול יתממש. נסללה הדרך לבניית הפצצה. בקיץ אופנהיימר אסף סביבו קבוצת מדענים והם חישבו  שהמסה הקריטית היא 30 קילו של אורניום 235.
ב-7 לדצמבר 1941 תקפו היפנים במפתיע מן האוויר את פרל הארבור, נמל הבית של צי ארצות הברית באוקיינוס השקט, חוללו הרס אדיר וגרמו לאבידות כבדות בנפש. מתקפה זו הביאה להצטרפותה המידית של ארצות הברית לבעלות הברית במלחמת העולם השנייה. זמן קצר לאחר מכן הכריזה גרמניה מלחמה על ארצות הברית, בשל הסכם ההגנה המשותף בין יפן לגרמניה. דבר זה הגביר את הדחיפות שבמחקר הגרעיני.
במאי 1942 רוברט אופנהיימר ארגן סמינר קיץ סודי של פיזיקאים תיאורטיים בברקלי שתפקידם היה לשרטט קווים כלליים של תכנון לפצצה אטומית. הנס בטה היה הראשון בין המוזמנים. בטה בן ה-36 ברח מגרמניה ועבר לאוניברסיטת קורנייל שם הפך לפרופסור לפיזיקה ב-1937. אחריו באו טלר, פרמי ואחרים.  הסמינר התקיים מעל משרדו של אופנהיימר והנוכחים דנו בפתוח של תכנון בסיסי של פצצת ביקוע שתהיה מספיק קטנה כך שניתן יהיה לשאתה במטוס. אופנהיימר היה משוכנע שרק פצצת אטום תוציא את היטלר מאירופה.
בספטמבר 1942 השם של אופנהיימר כבר עלה באוויר בבירוקרטיה כמועמד הברור לנהל את המעבדה של הנשק הסודי שתוקדש לפיתוח פצצת האטום. בוש ועוזריו חשבו שאופנהיימר הוא האיש הנכון למשימה אבל הצבא עדיין סרב לתת לו סיווג ביטחוני בגלל חבריו הקומוניסטים הרבים. לכן הוא ניתק כל קשר קומוניסטי. למרות עברו ואנבר בוש בכל זאת רצה את אופנהיימר ובספטמבר 1942 אופנהיימר השתתף בפגישה הראשונה של הועדה S-1 הסודית ביותר. בתחילת אוקטובר למרות שאופנהיימר היה בעל דעות שמאלניות התרשמו מתרומותיו לפרויקט. עתה מי שהיה אחראי לפרויקט היה הקולונל לזלי אר. גרובס והפרויקט כונה באופן רשמי “מחוז מהנדס מנהטן”.
המחקר הגרעיני התחיל בסודיות בפרויקט מנהטן שנחשב חיוני לביטחון ארה”ב. היה זה שיתוף פעולה בין המדע לצבא. הפרויקט איחד בין מיטב המוחות בפיזיקה דאז, מדענים שברחו מאירופה. דבר ראשון גרובס מיד הלך לחפש אחר אורניום. הוא מצא 1250 טונות שהובאו לארה”ב לאחר שממשלת בלגיה הוזהרה אודות הכוונות הנאציות. הם היו שייכים עדיין לבלגים. גרובס מיד רכש את כל הכמות. ב-8 לאוקטובר גרובס נפגש עם אופנהיימר שהציע שהמעבדה החדשה תוקם באזור כפרי ומבודד כך שזה יהיה סודי ומבוטח. היו בינתיים קבוצות שונות שעבדו על ביקוע של ניטרונים בפרינסטון, בשיקגו ובברקלי והיה צורך שישתפו פעולה במקום מרכזי סודי. זה מצא חן בעיני גרובס שחשב כבר מקודם על אופנהיימר למשרת ניהול המעבדה המרכזית. הבעיה הייתה שאופנהיימר לא זכה בפרס נובל. איך ינהל מעבדה שבה פיזיקאים כה רבים שכן זכו בפרס נובל? וגם לא היה לו ניסיון ניהולי. כמובן נותרה הבעיה של הרקע הפוליטי של אופנהיימר. אופנהיימר גם היה תיאורטיקן ובניית פצצת אטום בשלב זה דרשה כישורים של נסיין או מהנדס. בכל זאת גרובס בחר בו. מיד לאחר היבחרו ב-19 לאוקטובר 1942 אופנהיימר כתב לבטה שעומדת להיות מעבדה מרכזית ליישומים מלחמתיים, כנראה במיקום רחוק, תוך כמה חודשים.  באביב 1942 זה הה כבר סוד ידוע בברקלי, אופנהיימר והסטודנטים שלו חקרו את האפשרות של נשק חדש רב עוצמה שקשור באטום. 
ה-FBI נהג להשתיל מיקרופונים בתאים הקומוניסטים ובמשרדים של הסטודנטים בברקלי כדי לראות האם לא מדליפים מידע על הפרויקט המתגבש והאם לא מנסים לחטוף אנשים בעלי מידע על הפרויקט לטובת האויב. ב-16 לנובמבר נמצא המקום למעבדה המרכזית. אופנהיימר שגדל בניו מקסיקו הציע את לוס אלמוס בניו מקסיקו. הצבא התכונן לקנות מבית הספר באזור את המבנים ולהכשיר את המקום.
בדצמבר 1942 בשיקגו פרמי, זילארד ו-ויגנר בנו את הארימה (pile) האטומית (כור אטומי) במגרשי הסקוואש תחת אצטדיון הכדורגל של האוניברסיטה. צוות של 1200 איש הצטרף למחקר של הביקוע הגרעיני בכור. הכור הפיק פלוטוניום לליבת פצצה עתידית. מאוחר יותר כור זה והצוות בשיקגו נהפכים למעבדה המטלורגית תחת ניהולו של הפיזיקאי ארתור קומפטון.
באוניברסיטת ברקלי ארנסט לורנסט בנה מאיץ חלקיקים מעגלי בשם ציקלוטרון. אטומי אורניום מואצים בתא המעגלי המרכזי באלפי מיילים לשנייה. בעוברם דרך השדה המגנטי של המאיץ שני האיזוטופים של האורניום מתנהגים בשונה ויוצרים שני זרמים שונים שאז מוסטים לשני מיכלים. לוס אלמוס נפתחה במרץ 1943 עם מאה מדענים, מהנדסים וצוות תמיכה ובקיץ 1945 היו שם 6000 איש. המעבדה הייתה פתוחה יומם וליל.
הקולוקוויום הראשון שהתקיים במעבדה היה ב-5 לאפריל 1943. בקולוקוויום דובר על מטרת הפרויקט, יצירת נשק צבאי מעשי בצורת פצצה שבה האנרגיה משוחררת על ידי תגובת שרשרת מהירה של ביקוע גרעיני. חישבו שפצצת אטום יכולה ליצור פיצוץ שווה ערך ל-20,000 טונות של TNT. פצצה כזו תזדקק לאורניום 235 מועשר. ליבת אורניום מועשרת זו בגודל של כדור תשקול 15 קילו. ניתן גם לבנות נשק מהיסוד הכבד יותר – תוצר הלוואי, פלוטוניום, שנוצר מתהליך לכידת הניטרון על ידי אורניום 238. פצצת פלוטוניום תזדקק למסה קריטית הרבה פחות קטנה והליבה שלה תהיה בגודל של תפוז. כל אחת מהליבות תהיה ארוזה בקליפה עבה של אורניום רגיל בגודל של כדורסל וזה יביא את משקל הרכיב לטון – עדין משקל שניתן לשאתו במטוס. יצור כמויות מספיקות של אורניום 235 או פלוטוניום ידרוש מאמץ תעשייתי מסיבי. עדיין לא ידעו כיצד לתכנן פצצה אטומית שתתפוצץ בצורה יעילה. היה צריך לפתור את הבעיות הטכניות לפני הגרמנים. כולם בלוס אלמוס חשבו שאם פצצת אטום היא אפשרית אז הגרמנים עלולים להיות מתקדמים במרוץ לבנותה. זה המריץ את האנשים לעבוד.
מאז שלוס אלמוס נפתחה במרץ 1943, חלפו 4 שנים מאז גילוי הביקוע הגרעיני ומרבית הפיזיקאים שעבדו בפרויקט מנהטן הניחו שמתחריהם הגרמנים היו לפחות שנתיים מתקדמים יותר. הם חשו תחושת ייאוש מהולה בבהילות וכעסו על הבירוקרטיה האיטית ועל זה שהיה צריך לנקוט אמצעי זהירות צבאיים ועל כל דבר שנראה כגורם לעיכוב. פרויקט מנהטן על כל מתקני הפרדת האורניום שלו עלה 2 מיליארד דולר – גיבוב תעשייתי השווה בגודלו לכל תעשיית המכוניות האמריקאית.  נראה היה שהגילויים המדעיים החשובים נעשו ומה שנותר היה הוא המורכבות ההנדסית. כל פתרון לבעיה הוביל לעוד קושי. הקושי היה הנדסי: כיצד ליצור בפועל רכיב שיממש את תגובת השרשרת? מספר רעיונות הוצעו. ראשית, חשבו על רובה שירה מסה תת-קריטית של אורניום 235 לתוך מסה תת-קריטית אחרת במהירות גבוהה ואז יחד הן יהפכו למסה סופר קריטיות. הרובה כמובן צריך להיות מספיק קטן כדי שניתן יהיה לשאת אותו במטוס. חשבו גם על רעיון הפיצוץ. כמות של חומר בקיע – פלוטוניום – תדחס לנקודה קריטית. הדחיסה צריכה להיות בלחץ ובמהירות גבוהות ולכן צריך להשתמש במפוצצים. אבל מפוצצים יפוצצו את המסה התת-קריטית לחלקים במקום לדחוס אותה מהר ובאחידות. הסוג הראשון של הפצצה – זו של הרובה נראתה כמו סיגר ארוך ונקראה במקור “איש רזה” לכבוד רוזוולט, אבל כאשר הקנה של הרובה קוצר הפצצה נהפכה ל-“ילד קטן”. פצצת פיצוץ, לעומת זאת, קבלה את הצורה של ביצה גדולה. היא נקראה “איש שמן” על שם צ’רצ’יל. השמות נהגו במקור כדי לאפשר לאלו שמינו את המטרה של מציאת והתאמת מפציצים לדון בעבודתם מבלי לגלות סודות.
למרות שאינשטיין נחשב לסיכון ביטחוני בדצמבר 1941 פנו אליו לעזרה בבעיה מסוימת שקשורה בהפרדת איזוטופים. הבעיה הייתה קשורה בכמה הכי טוב להשתמש בדיפוזיה גזית בתהליך של הפרדת איזוטופים של אורניום – צעד הכרחי בפיתוח פצצת אטום. ואנובר בוש פנה לאינשטיין מבלי לומר לו מדוע דרוש המידע. בוש פנה לאינשטיין באמצעות פראנק איידלוט, המנהל של המכון ללימודים מתקדמים בפרינסטון. כדי לשמור על סודיות הוא שלח את תשובתו בכתב יד ולא נתן למזכירתו הנאמנה הלן דיוקס להדפיסן. המדענים שקבלו את תשובתו הרגישו שאם יספקו לאינשטיין מידע אודות הפצצה תשובתו תהיה יעילה. אולם בפרויקט מנהטן סרבו לידע את אינשטיין בשל סיווגו הביטחוני הנמוך. לכן העדיפו שיסייע בעניינים שלא קשורים בפצצה. אינשטיין שמח לסייע בכל שנוגע להבסת המשטר של היטלר.
בינתיים בגרמניה של 1942 היטלר הטיל מדיניות חדשה. לא להתחיל בשום פרויקט נשק אלא אם התוצאות יובטחו תוך ששה חודשים. מכיוון שמדענים גרמנים הרי נבאו שייקח שלוש או ארבע שנים לפני שמשהו יעיל יתקבל מהמחקר בביקוע, הוחלט לכן להפחית את פרויקט הפצצה. הייתה אכזבה כאשר הייזנברג לא הצליח להבטיח שפיצוץ אטומי יוכל להצית את האטמוספרה: “היטלר בפירוש לא היה מרוצה”, כך דיווח שר האספקה, “מהאפשרות שכדור הארץ תחת שליטתו עלול  להפוך לכוכב זוהר”.  הביון הבריטי עקב אחר ההתקדמות אצל הייזנברג.
ב-1943 הבריטים הבינו שהפיהרר הפסיק את תוכנית הגרעין הגרמנית אבל פצצת האטום של ארה”ב הגיעה לשלב שלא ניתן לעצירה. נילס בוהר הגיע ללוס אלמוס ב-30 לדצמבר 1943. אופנהיימר ארגן פגישה איתו ועם כמה מהמדענים הטובים: אדוארד טלר, ריצ’רד טולמן, רוברט סרבר, הנס בטה ואחרים. בוהר סיפר להם על פגישתו עם הייזנברג בקופנהגן ב-1941. בוהר הבין מהייזנברג ב-1941 שהגרמנים עלולים לסיים את המלחמה בנשק גרעיני. בלוס אלמוס הוא העביר את הפחד הזה לאופנהיימר ולצוות המדענים שלו. בנוסף בוהר הציג ציור של מה שהוא תאר כפצצה, שביכול שורטטה על ידי הייזנברג עצמו. מבט אחד באיור שכנע את כולם שלא מדובר בפצצה אלא בכור אורניום. בטה הגיב: “אוי ואווי”, למראה השרטוט. הדמיון עבד והסקנה הייתה שנראה שהגרמנים שוקדים על תכנון מאוד לא מעשי. לאחר דיון בנושא אפילו בוהר שוכנע שפצצה כזו תכשל. בוהר עזב את לוס אלמוס באביב 1943.
דיווחי מודיעין כבר הצביעו על כי לגרמנים כנראה לא הייתה תוכנית פצצה ריאלית. אופנהיימר גם הבין שהפיזיקאים הגרמנים הם ככל הנראה הרבה מאחור במרוץ לבניית הפצצה. גנרל גרובס אמר לאופנהיימר בסוף 1943 שמקור גרמני טען לאחרונה שהגרמנים נטשו את תוכנית הפצצה שלהם. אבל גרובס חשש מדיסאינפורמציה. בכל מקרה היה כבר מאוחר. בלוס אלמוס כבר כולם היו מחויבים לבנות פצצת אטום ללא תלות בהתקדמות הפרויקט הגרמני.
בפברואר 1944 ראש ממשלת בריטניה וינסטון צ’רצ’יל שלח משלחת של מדענים בריטים ללוס אלמוס כדי לסייע בהחשת העבודה על הפצצה. בראשם יליד גרמניה רודולף א. פירלס שכתב את הדו”ח “על בנית סופר פצצה” ב-1940 עם אוטו פריש – דו”ח ששכנע את ממשלת בריטניה ואת זו האמריקאית שנשק גרעיני הוא אפשרי. במהלך השנים שאחר כך פירלס עבד בכל האספקטים האפשריים של ה-“טיוב אליוז” Tube Alloys – שם הקוד הבריטי למחקר הגרעיני.
באביב 1944 הסובייטים קבלו את הדיווח המודיעיני הראשון מבין רבים ישירות מלוס אלמוס. היו בתוך המעבדה מרגלים. מרגל בעל אזרחות בריטית, פיזיקאי גרמני בשם קראוס פוקס שהסתנן במשלחת הבריטית של רודולף פירלס ללוס אלמוס. מרגל נוסף בן 19 בעל תואר ראשון מהרברד בפיזיקה. כאשר פוקס הגיע ללוס אלמוס איש כולל אופנהיימר לא חשד שהוא מרגל סובייטי. הנס בטה אפילו חשב שהוא אחד מהאנשים הטובים שעבדו במחלקתו. במהלך השנה הקרובה פוקס העביר בפרטי פרטים מידע כתוב לסובייטים אודות הפצצה ותכנונה. בייחוד אודות פצצת הפלוטוניום. הסובייטים קבלו אימות לדוחות מתושב נוסף בלוס אלמוס, טד האל בן ה-19. האל היה אחד הטכנאים הטובים כאשר החלו בניסויי הפיצוץ. הוא העריץ את ברית המועצות אבל הוא לא היה קומוניסט מוצהר. הוא חשש שאם יהיה מונופול גרעיני אמריקאי זה יוביל למלחמה נוספת ולכן באוקטובר 1944 הוא החליט לפעול כדי למנוע זאת. בחופשה מלוס אלמוס האל עלה על רכבת לניו יורק ונכנס למשרד המסחר הסובייטי. הוא נתן לנציג רשמי סובייטי דו”ח בכתב על לוס אלמוס. הוא תאר את מטרת המעבדה ובדו”ח היו שמות המדענים המובילים שעבדו בפרויקט מנהטן. בחודשים שאחר כך האל הצליח להעביר לסובייטים מידע רב כולל מידע קריטי על התכנון של הפצצה. הרוסים אמרו לו מה הם רצו לדעת על פרויקט פצצת האטום. הוא לא רצה מהם כלום ולא ציפה מהם לדבר. הוא עשה זאת על רקע אידיאולוגי. מטרתו היחידה הייתה להציל את העולם ממלחמה גרעינית, שהוא האמין שהיא בלתי נמנעת במצב בו ארה”ב תצא מהמלחמה במונופול גרעיני. אופנהיימר לא ידע דבר על פעילויות הריגול של האל.
לקראת סוף 1944, 6 חודשים אחרי שבנות הברית נחתו בחופי נורמנדי היה ברור שהמלחמה באירופה תיגמר מהר מאוד. מה הטעם אם כן לעבוד על נשק שלא זקוקים לו כדי להביס את הגרמנים? הגיע כבר חורף 1944. מספר מדענים בלוס אלמוס החלו להביע בקול את נקיפות המצפון האתיות שלהם לגבי פיתוח ה”גאג’ט” – כפי שנקראה פצצת הפלוטוניום. החלו לחשוב, כיצד עלולים להשתמש בזה? אורגן ערב שבאו אליו כעשרים איש ונשאלה השאלה: מדוע אנחנו ממשיכים ליצר פצצה אחרי שלמעשה ניצחנו במלחמה? החלו לדון במוסריות ובפוליטיקה של הפצצה האטומית. האם אמריקה עושה את הדבר הנכון בכך שהיא משתמשת נשק הזה על אנשים חיים? אופנהיימר סבר שלמדענים אין הזכות לקבוע את גורל הגאג’ט. אופנהיימר התנגד לפגישות בנוגע לשאלות אודות השימוש בפצצה והוא לא חש שמדענים צריכים לעסוק בשאלות פוליטיות. היה כבר ברור שלא ישתמשו בגאג’ט נגד גרמנים. המדענים בלוס אלמוס חשבו שלוחמים בנאצים ולא ביפנים. אף אד לא חשב שליפנים יש תוכנית לפצצת אטום.
באיזו מידה אינשטיין ידע במהלך המלחמה על פיתוח פצצת האטום? הנושא היה סודי ביותר. לא נכתב עליו. אבל משהו גדול בכל זאת התרחש. כמעט כל פיזיקאי הגרעין ומדענים רבים נוספים נעלמו וכתובותיהם לא היו ידועות. נילס בוהר מדנמרק שהיה חצי יהודי נמצא בסודיות בארה”ב. כאשר הנאצים פלשו לדנמרק הוא חמק עם דרכון מזויף ונשלח לפרויקט מנהטן בלוס אלמוס.
למרות שהוא הורחק מהפרויקט, אינשטיין למד עליו כאשר קולגה מודאג אחד שלו משכבר הימים ביקר אותו בפרינסטון. בסתיו 1944 אינשטיין למד מחברו אוטו שטרן מפראג שעבודה על נשק גרעיני התקדמה בקצב מהיר. לאחר שיחה עם שטרן ב-11 לדצמבר, אינשטיין כל כך נרעש מהתפתחויות אלה שהוא כתב מיד למחרת מכתב לבוהר באמצעות שגרירות דנמרק בוושינגטון די.סי...
.כאשר המלחמה תסתיים, בכל המדינות תהיה רדיפה אחר הכנות סודיות למלחמה באמצעים טכנולוגיים שיובילו באופן בלתי נמנע למלחמות מנע ולהרס אפילו יותר נורא מאשר ההרס הנוכחי של חיים. הפוליטיקאים לא מעריכים את האפשרויות וכתוצאה לא יודעים את המידה של האיום. כל מאמץ צריך להיעשות למנוע התפתחות כזו. אני שותף להשקפתך למצב אבל אינני רואה כל דרך לעשיית משהו מבטיח…זה נראה לנו שישנה אפשרות אחת, עד כמה שהיא תהיה פוגעת. ישנם בארצות העיקריות מדענים שהם באמת בעלי השפעה והם יודעים כיצד לזכות לאוזן קשבת אצל מנהיגים פוליטיים. ישנו אתה עצמך עם הקשרים הבינלאומיים שלך, קומפטון כאן בארה”ב, לינדמן באנגליה, קאפיצה וג’ופ’ה ברוסיה, וכו’. הרעיון הוא שאנשים אלה יפעילו לחץ משולב על המנהיגים הפוליטיים במדינות שלהם בכדי לקדם בינלאומיות של כוח צבאי – שיטה שנדחתה ליותר מידי זמן בגלל היותה יותר מידי הרפתקנית. אבל צעד קיצוני זה עם כל ההנחות הפוליטיות המרחיקות לכת שלו בנוגע לממשלה האקסטרה-לאומית נראית האלטרנטיבה היחידה למרוץ חימוש טכני סודי. אנחנו הסכמנו שאני צריך להניח זאת בפניך. אל תאמר במבט ראשון, ‘בלתי אפשרי’, אלא חכה יום יומיים עד אשר תתרגל לרעיון…
במשך השנה כולה בוהר היה מעורב במשא ומתן נמרץ עם ממשלות ברטניה וארה”ב בנוגע לעתיד הבקרה על האנרגיה האטומית. מאמצים אלה, בכל אופן, נכשלו עקב ההתנגדות של צ’רצ’יל לרעיונות של בוהר. צ’רצ’יל הוטרד מההתכתבות של בוהר עם הפרופסור הרוסי פיטר קאפיצה ולכן הוא סבר שיש להגביל את התנועות של בוהר. בוהר ביקר את אינשטיין ב-22 לדצמבר בכדי לדון עמו בבעיות הפילוסופיות שהועלו עקב האנרגיה האטומית.
ביום חמישי אחר הצהרים, ב-2 לאפריל, 1945, שנתיים אחרי שהמעבדה נפתחה לפתע נודע שפרנקלין רוזוולט נפטר. במקומו נכנס לבית הלבן הנשיא הארי טרומן. כמעט ניצחו במלחמה באירופה. אבל המלחמה באוקיאנוס השקט השתוללה והגיעה כמעט לשיא עקוב מדם. בערב של 9-10 למרץ, 1945 הונחתו פצצות על טוקיו. ההרס והשריפות היו עצומים. ב-30 לאפריל 1945 אדולף היטלר התאבד ושמונה ימים אחר כך גרמניה נכנעה. בלוס אלמוס חשבו שהבסת היטלר הייתה ההצדקה היחידה לעבודה על “גאג’ט”. עתה משהפצצה לא יכולה לשמש נגד הנאצים עלו ספקות רבים.
ביולי 1945 כל יפן הוחרבה מלבד חמש ערים. במרץ זילארד שוב יצר קשר עם אינשטיין כמה חודשים לפני שהפצצה נבדקה. במהלך שלוש השנים האחרונות זילארד היה פיזיקאי ראשי במעבדה המטאלורגית בשיקאגו, שם הוא בא בסוד עם מידע מסווג. למרות שנאסר עליו לחלוק את המידע הזה עם אינשטיין, הוא הצליח להשפיע עליו והסביר לו את הדחיפות של המצב ואת הצורך בפגישה פנים-אל-פנים עם מנהיגים מהממשל. זילארד לכן בא לאינשטיין לבקש את עזרתו שוב. פחות משש שנים אחרי שהם הציעו לרוזוולט להתחיל את פרויקט הפצצה, אינשטיין חיבר מכתב כהקדמה לזילארד לרוזוולט ב-25 למרץ 1945.
אני כותב לך כדי להציג את ד”ר אל. זילארד שמציע להציג בפניך כמה שיקולים והמלצות. סיבות בלתי רגילות שאותן אתאר בהמשך למטה גרמו לי לנקוט בפעולה זאת למרות העובדה שאינני יודע את תוכן השיקולים וההמלצות שד”ר זילאר מציע להציג בפניך. בקיץ של 1939 ד”ר זילארד הציג בפני את השקפותיו בנוגע לחשיבות האפשרית של האורניום להגנה לאומית. הוא מאוד הוטרד על ידי האפשרויות הקשורות והיה חרד שממשלת ארצות הברית תדע עליהם מהר ככל האפשר. ד”ר זילארד, שהוא אחד ממגלי פליטת הניטרון של האורניום שעל זה כל העבודה הנוכחית על אורניום מבוססת, תאר לי מערכת מסוימת שהוא תכנן ושהוא חשב שתוכל לגרום לתגובת שרשרת באורניום לא מופרד בעתיד המיידי. בהכירי אותו יותר מעשרים שנה גם מעבודתו המדעית ואישית, יש לי ביטחון רב בשיפוטו וזה היה על בסיס השיפוט שלו כמו גם על שלי שנטלתי את החופש לפנות אליך בקשר לנושא זה. אתה ענית למכתבי מתאריך אוגוסט 2, 1939, על ידי זימון ועדה תחת ראשותו של ד”ר בריגס וכך החלה הפעילות הממשלתית בתחום זה.התנאים של הסודיות שתחתם ד”ר זילארד עובד כרגע לא מאפשרים לו לתת לי מידע אודות עבודתו. אולם אני מבין שהוא עכשיו מאוד מוטרד מהעדר מגע נאות בין המדענים שמבצעים את העבודה הזו והחברים האלה של הקבינט שלך שאחראים לניסוח המדיניות. בנסיבות אלה, אני מחשיב זאת כחובתי לתת לד”ר זילארד הקדמה זו ואני רוצה לבטא את התקווה שתוכל לתת להצגתו את המקרה את תשומת לבך האישית.בסיועו של אינשטיין זילארד היה אמור למנוע את השימוש בנשק על ערים יפניות.
המכתב נמסר לאלאנור רוזוולט שארגנה פגישה לזילארד עם הנשיא ל-8 למאי. זילארד הכין מזכר סודי שזכה לאשור של ארתור קומפטון. אבל רוזוולט כאמור נפטר ב-12 לאפריל וזה קטע את התוכניות של זילארד להציג זאת בפניו. המכתב של אינשטיין נמצא אחר כך על שולחנו של רוזוולט במעטפה סגורה ביום שלמחרת והועבר ליורשו בתפקיד, הארי טרומן.  טרומן העביר את המכתב לג’יימס באיירנס, המיועד למזכיר המדינה. התוצאה הייתה פגישה בין זילארד לבאיירנס בדרום קארוליאנה אבל באיירנס לא התרשם ולא עשה דבר.
ב-30 למאי כאשר זילארד שמע שאופנהיימר בוושינגטון בפגישה עם מזכיר המדינה, הוא התקשר למשרדו של הגנרל גרובס וארגן פגישה כדי לפגוש באופנהיימר באותו הבוקר. אופנהיימר ראה בזילארד אחד שיותר מידי מתערב, אבל הוא החליט שיש לשמוע את דבריו. זילארד הבין שגם ניסיון זה לעצור את הפצצה נכשל. במהלך השבועות הקרובים זילארד עבד בקדחתנות לבסס דעת קהל שתראה, לפחות חלק מהמדענים שהיו קשורים בפרויקט מנהטן התנגדו לשימוש בפצצה על מטרות אזרחיות.
ביום למחרת ב-31 למאי בבוקר אופנהיימר הלך לפגישה קריטית עם מזכיר המדינה ובכירים בממשל. הם ישבו יחד כדי להחליט על עתיד המדיניות האטומית. הם הקימו ועדת ביניים בה היו חברים בין השאר ד”ר ואנבר בוש וארבעה מדענים מייעצים: אופנהיימר, פרמי, ארתור קומפטון וארנסט לורנס, כולם עבדו בפרויקט מנהטן. נכחו גם הגנרל ג’ורג’ סי. מרשל וגנרל גרובס ושני עוזרים של מזכיר המדינה. ה
אג’נדה לא הייתה האם להשתמש בפצצה נגד יפן. הבית הלבן קבע זאת והמדענים שבשנתיים האחרונות בנו את הפצצה נותרו ללא אפשרות החלטה. דברו בוועדה על כך שהאפקט של פיצוץ הפצצה יהיה מסוכן לחיים עד רדיוס של לפחות שני שליש של המייל. הסיכום היה, אין לתת ליפנים כל התראה מראש, לא להתרכז באזור אזרחי, אך יש לעורר רושם פסיכולוגי על כמה שיותר תושבים. נשיא אוניברסיטת הרברד השתתף גם כן בוועדה ד”ר ג’יימס קואנט. הוא הציע שהמטרה יכולה להיות מפעל מלחמה חיוני שמעסיק מספר רב של עובדים וקרוב לו מוקפים בתי העובדים. כך נבחרו האזרחים כמטרה של פצצת האטום הראשונה בעולם. גנרל גרובס חשש ממדענים כמו זילארד שניסו עדין להיפגש עם הנשיא טרומן במאמץ לשכנעו לא להשתמש בפצצה. אחרי הצהריים הועדה התפזרה.ביוני אכן קבוצה של מדענים מפרויקט מנהטן מהמעבדה המטאלורגית של אוניברסיטת שיקגו, שוב כאשר זילארד בראשה וגם הנובליסט ג’יימס פראנק כתבו דו”ח בהזהירם שהתקפת פתע על יפן לא הייתה מומלצת מכל נקודת מבט. אם ארה”ב תטיל פצצה יהיה לה מאוד קשה אחר כך לבקש שנשק כזה יחוסל על ידי הסכם בינלאומי. לכן החותמים המליצו על הדגמה של פצצת האטום בפני נציגי האו”ם באזור מדברי או על אי בודד, באזור בלתי מיושב.
יותר מ-150 מדעני פרויקט מנהטן חתמו על עצומה שהועברה על יד זילארד. למסע שכנוע זה של המדענים לא הייתה כל השפעה על מדיניות הבית הלבן. מכיוון שפראנק שיגר את הדו”ח לוושינגטון די.סי. שם אמרו לו ברמאות שמזכיר המדינה הוא מחוץ לעיר (מה שהיה לא נכון). טרומן אף פעם לא ראה את דו”ח פראנק, הדו”ח עוקל על ידי הצבא וסווג.
בניגוד לאנשים בשיקגו, למדענים בלוס אלמוס שעבדו ללא לאות ובקדחתנות על הפצצה שתהיה מוכנה כמה שיותר מהר, היה מעט מאוד זמן לחשוב על איך או האם יש להשתמש ב”גאג’ט” שלהם נגד יפן. הם הרגישו שניתן לסמוך על אופנהיימר.
באמצע יוני 1945 אופנהיימר ארגן פגישה בלוס אלמוס של הפאנל המדעי: הוא, לורנס, קומפטון ופרמי כדי לדון בהמלצות הסופיות לועדת הביניים. הפאנל דיווח שלא היה פקפוק בין המדענים בלוס אלמוס לגבי השימוש בנשק. חלק מהמדענים שבנו את הפצצה הציעו הדגמה של ה”גאג’ט” כאלטרנטיבה לשימוש צבאי. למרות שאופנהיימר הרגיש שרוב הקולגות שלו במעבדה המטאלורגית בשיקגו ובלוס אלמוס העדיפו הדגמה, אופנהיימר עצמו היה בצד של אלו שהדגישו את ההזדמנות של הצלת חיי אמריקאים על ידי שימוש צבאי מיידי. אופנהיימר סיים את הדו”ח שלו באומרו שלמדענים אין היכולת לפתור את הבעיות הפוליטיות, חברתיות והצבאיות שמוצגות עם הפיתוח של הכוח הגרעיני.
אופנהיימר לא ידע מה המצב הצבאי ביפן? האם היפנים יכלו להיכנע באמצעים אחרים? האם הפלישה הייתה בלתי נמנעת? מה שנאמר לו על ידי הממשל הוא קיבל. אופנהיימר לא ידע שהביון הצבאי בוושינגטון פענח הודעות מיפן שהצביעו על כך שהממשלה היפנית הבינה שהמלחמה הייתה אבודה בעיניהם. היפנים חיפשו תנאי כניעה סבירים.
ב-28 למאי התקבלו איתותים סמויים בצורת מברק מממשלת טוקיו לפיהם הם מסכימים למצוא דרך להפסקת המלחמה. העוזר של מזכיר הצבא נפגש עם הנשיא טרומן ואמר לו זאת. ליפנים היה תנאי אחד: הם רצו לשמור על הקיסר שלהם ועל החוקה כאשר הם פוחדים שכניעה צבאית פירושה התמוטטות הסדר והמשמעת.
ב-18 ליוני הרמטכ”ל של טרומן כתב ביומנו: “לדעתי ניתן כעת לסדר כניעה של יפן בתנאים שיכולים להתקבל על יפן”. באותו היום עוזרו של מזכיר הצבא אמר לטרומן שהוא האמין שהצבא היפני ממוקם בצורה כה נוראית שזה מעלה את השאלה האם אנו זקוקים לרוסים שיסיעו לנו כדי להביס את יפן. הוא אמר לטרומן שבטרם ההחלטה הסופית לפלוש לאיים היפנים או להשתמש בפצצת האטום, יש לנקוט בצעדים פוליטיים שיכולים בהחלט להבטיח כניעה יפנית מוחלטת. הוא אמר שיש לומר ליפנים שיותר להם לשמור על הקיסר שלהם וצורה של ממשלה לבחירתם. בנוסף יש לומר להם שיש לאמריקאים נשק הרסני ומפחיד שהם יאלצו להשתמש בו אם היפנים לא ייכנעו. לפי עוזר המזכיר הצבאי טרומן נטה לקבל הצעות אלה. העליונות הצבאית האמריקאית הייתה כזו שהאזהרה יכלה להביא לסיום המלחמה. הנשיא טרומן עצמו חשב שהיפנים היו קרובים לכניעה. הם כבר היו מוכנים להיכנע ולכן לא היה צורך לפגוע בהם בפצצת אטום.
טרומן כתב ביומנו האישי בכתב יד ב-18 ליולי 1945 בנוגע למברק המפוענח מה-28 למאי שהתקבל מטוקיו לפיו הקיסר אומר לציר היפני במוסקבה “טלגרמה מהקיסר היפני שמבקש שלום!” המברק אומר: “כניעה ללא תנאי היא המכשול היחיד לשלום!” כלומר, היפים רצו כניעה עם תנאים בתמורה לשלום. טרומן הוציא הבטחה מסטלין שברית המועצות תכריז מלחמה על יפן עד ה-15 לאוגוסט. טרומן כתב ביומנו שסטלין יהיה במלחמה עם יפן ב-15 לאוגוסט וסיים, “נגמור את היפנים כאשר זה יגיע”. טרומן ידע שהפלישה לאיים היפנים מתוכננת רק לראשון לנובמבר 1945 לכל המוקדם. כל יועצי הנשיא האמינו שהמלחמה כבר תגמר עד אז. עד אז הסובייטים יכריזו מלחמה או שהיא תסתיים בניסיון דברות פוליטי עם היפנים: הבהרה של תנאי הכניעה שיגדירו שהיפים יוכלו לשמור על הקיסר שלהם. אבל טרומן והיועץ הקרוב שלו, מזכיר המדינה, החליטו שקידום פצצת האטום נתן להם אופציה נוספת. כפי שמזכיר המדינה אמר אחר כך: “היה זה חשוב שנסיים את המלחמה בטרם הרוסים יכנסו פנימה”. המלחמה יכלה להסתיים לפני ה-15 לאוגוסט בעזרת השימוש בנשק החדש. וכך ב-18 ליולי טרומן ציין ביומנו: “אני מאמין שהיפנים יתקפלו לפני שהרוסים יכנסו”. לבסוף ב-3 לאוגוסט עוזר מיוחד למזכיר המדינה כתב שהוא מסכים שהיפנים מחפשים שלום אבל הנשיא חושש שהם יבקשו שלום דרך רוסיה במקום דרך ארץ אחרת כמו שבדיה.מ
בודד בלוס אלמוס לאופנהיימר לא היה מושג בנוגע למברק מה-28 למאי על רצון הכניעה של היפנים, על הויכוח בוושינגטון בנוגע לתנאי הכניעה של יפן. לא היה לו שום מידע על כך שהנשיא ומזכיר המדינה שלו קיוו שפצצת האטום תאפשר להם לסיים את המלחמה במצב של “כניעה ללא תנאי” וללא התערבות סובייטית. הנשיא ידע שהיפנים רצו שלום ושהשימוש בפצצת האטום על ערים יפניות הייתה אופציה בלבד ולא הכרח לסיום המלחמה באוגוסט 1945. למעשה אופנהיימר אחרי המלחמה ירגיש שהונו אותו.

הגיע הזמן לנסות את פצצת הפלוטוניום, “הגאג’ט”. האזור שנבחר להשלכת הגאג’ט היה מדברי בדרום ניו מקסיקו. שטח שכבר נראה מפוצץ אפילו בטרם פוצצו אותו. למתיישבים הספרדים המקוריים נראה שהיה מושג לגורל שמחכה לאדמה. הם כינו אותה “ג’ורדו דל מוארטו” – מסע המוות. ביום הניסוי היו נוכחים 425 איש. קבלנים בנו רשת כבישים ובונקרים לצפייה ומגדל מפלדה שעליו הונח הגאג’ט. עמדות הצפייה היו מרוחקות מאוד מהמגדל. כדי להגן על האנשים מההבזק הומלץ שישימו קרם שמש וילבשו משקפים כהות. במקרים מסוימים חולקו קסדות. לא ידעו איך הפצצה תתנהג. תאריך הניסוי נקבע בהתאם לאירועים הפוליטיים. לוח הזמנים הוכתב על ידי הפגישה המתוכננת של טרומן עם סטלין וצ’רצ’יל בפוצטדם ב-15 ליולי. הכנס נדחה על ידי טרומן כדי לתת זמן להשלים את הפצצה. לא צריך הרבה גאונות דיפלומטית כדי להבין שהאוטוריטה של טרומן התחזקה מאוד כאשר בידו פצצה. לכן היה חשוב שהניסוי יבוצע ב-14 ליולי – לפני פגישת פוצטדם. אבל מזג האוויר לא שיתף פעולה. והרי הנשורת של הפצצה תלויה גם במזג האוויר. המטאורולוג הראשי באיזור טרינטי (כך נקרא הניסוי), ג’אק האברד  זכה למוניטין בשל יכולת החיזוי המדויקת בחודשים הקודמים והוא לא הצליח להבטיח תנאי מזג אוויר אופטימאליים עד ל-18 ליולי. אבל הגנרל גרובס התעלם מעצותיו של האברד. הוא קבע את התאריך ל-16 ליולי כאשר הוא מצווה על האברד לוודא שמזג האוויר יהיה בסדר. אופנהיימר מאוחר יותר אמר שכולם היו בלחץ עצום לבצע את העבודה כדי שהכול יהיה מוכן לפני הפגישה בפוצטדם. לפי תאריך זה נקבע לוח זמנים למה שנקרא Trinity Hot Run.

 

סטלין, טרומן וצ’רצ’יל – פוצדם 

נקבע לוח זמנים מדויק למתי הג’אג’ט והליבה שלו יועברו לאזור טרינטי. ליבת הפלוטוניום בערך בגודל תפוז הופרדה לשתי חתיכות תת-קריטיות. שתי החתיכות הוכנסו למזוודות מיוחדות חסינות מים-חום-זעזועים והוסעו לאיזור טרינטי. משאית הובילה את הפצצה והעלתה אותה לראש המגדל. גרובס החליט שהפצצה יקרה מידי ויש להציב לידה שומרים עם רובים עד לרגע הניסוי. במהלך הלילה הם נרדמו…ואז לפתע העיר אותם גשם על פניהם. ואיזה גשם…
ב-15 ליולי האברד חזה שיהיו סערות. הגנרל גרובס צעק לעבר האברד: “מה לעזאזל לא בסדר עם מזג האוויר?” האברד הציע שיש לדחות את הניסוי עד לשיפור מזג האוויר. אופנהיימר היה מוכן לדחות את הניסוי אבל גרובס לא היה מוכן בשום אופן. ב-4 בבוקר ב-16 ליולי מזג האוויר מעט השתפר. ניתן אישור לירות בשעה 5:30 בבוקר. חבורת המיירטים במגדל הפעילו את המתגים כדי להפעיל את המכניזם של הפיצוץ ומהר נכנסו לרכבים שלמרבה המזל הניעו ללא בעיות. הגאג’ט לא השתמש באורניום 235 אלא בפלוטוניום מסונתז מאורניום 238 בכורים גרעיניים. כור גרעיני מבצע תגובת שרשרת מבוקרת באורניום 238 וניטרונים ותגובת שרשרת זו יכולה להמיר אורניום 238 לפלוטוניום 239. המסה הקריטית של הפלוטוניום היא בערך כדור שקוטרו 10 ק”ג. אבל הפלוטוניום כה רדיואקטיבי ומשחרר כל כך הרבה ניטרונים שהוא מתבקע ומתפתחת מהר תגובת שרשרת. יש פחות זמן להרכיב מסה סופר קריטית (ושיטת התותח שיכנס לתוך הכדור כדי להרכיב מסה סופר קריטית, שיטה ששימשה עבור פצצת האורניום 235) לא עבדה כאן כי הפלוטוניום יפוצץ עצמו לחלקים בטרם הגליל יכנס לגמרי לתוך הכדור. לכן חשבו על מהלך הרכבה הרבה יותר מתוחכם. היה צורך ביותר מ-2000 חומרי נפץ שתוכננו בקפידה כדי לפוצץ כדור פלוטוניום.  המגדל והציוד באזור הניסוי נעלמו והתאיידו. חולות המדבר הפכו לזכוכית למרחק של מאות מטרים בכל כיוון.

בבונקרים המרוחקים האנשים קבלו הוראות לשכב עם הרגליים לכיוון הפיצוץ. אסור היה להתרומם או להביט על הפיצוץ עד אחרי ההבזק הראשון. במקומות מרוחקים יותר ממגדל הפצצה אסור היה להביט בהבזק הראשון ואז ניתן היה להציץ בפיצוץ רק דרך עדשות מיוחדות.  כימאי שהופקד לרשום את הנשורת הרדיואקטיבית מהניסוי תאר את שראה: “פתאום הלילה הפך ליום וזה היה בהיר באופן יוצא מהכלל, הקור הפך לחום; כדור האש הפך בהדרגה מלבן לצהוב, לאדום בעודו גדל ומטפס לשמים. לאחר כחמש שניות החשכה שבה אבל השמים והאוויר התמלאו בזוהר סגול, כאילו הוקפנו באאורה בורליס…עמדנו שם בפחד כאשר גל הסערה אסף גושי לכלוך מאדמת המדבר ומהר חלף על פנינו”. היה ענן פטרייה שהמריא לשמים. היה נוכח במקום גם כתב הניו יורק טיימס שנבחר על ידי גרובס כדי לסקר את האירוע. 

 
ניסוי טרינטיב-6 לאוגוסט 1945 בדיוק ב-8:45 מטוס B-29 ה”אנולה גאיי” שקרוי על שם אמו של הטייס פול טיבט, השליך פצצת אורניום 235 “ילד קטן” (שלא נוסתה קודם לכן) על הירושימה.
כדור של אורניום 235 חולק לשני חלקים כך שאף חלק לא יצור מסה קריטית כשלעצמו. חלק אחד היה כדור חלול והחלק השני היה גליל שהשלים את הכדור הזה. כאשר הפצצה התפוצצה תותח ירה את הגליל לתוך הכדור החלול כאשר הוא יוצר בכך מסה סופר קריטית של 60 ק”ג אורניום ובכך התחילה תגובת שרשרת מתפוצצת. האורניום פיצץ עצמו. האנרגיה שהשתחררה באירוע זה הייתה שווה בערך ל-15,000 טונות של TNT.
לאחר 5 שעות של עיכוב בתקשורת מהמטוס נתקבל טלא-טייפ אצל הבכירים בצבא מהקצין המפקד של האנולה גאי לפיו “אפקטים הנראים היו גדולים יותר מהניסוי בניו מקסיקו”. למחרת בבוקר ב-11 הנשיא טרומן הוציא הודעה רשמית מהבית הלבן ואז נודע לאופנהיימר. מאוד מסובך לבנות פצצת אטום מבחינה הנדסית. כדי שתגובת שרשרת תתרחש כדור האורניום צריך להיות גדול מספיק ומורכב מחתיכות בנויות בזהירות של אורניום 235 כדי שתתחיל תגובת שרשרת. ההרכבה הייתה מאוד מסובכת. היה צריך להרכיב את המסה הסופר קריטית בטרם תגובת השרשרת תחל לגמרי והפצצה תתחמם ותתפוצץ מוקדם מידי. הביקוע נמדד בננו שניות או מיליארדית השנייה ובמסה סופר קריטית הכול הרבה יותר מהיר. תגובת השרשרת מתרחשת בפחות ממיליונית השנייה. כדי לוודא שההרכבה תהיה שלמה בטרם הפצצה תתפוצץ היה צריך לעשות זאת מאוד מהר. לכן כאשר החדשות על הצלחת הפיצוץ הגיעו ללוס אלמוס המדענים שמחו על ההצלחה הטכנית.
ב-8 לאוגוסט 1945 כפי שסטלין הבטיח לרוזוולט ואימת לטרומן בכנס בפוצטדם, ברית המועצות הכריזה מלחמה על יפן. זה היה אירוע הרסני ליועצי הקיסר שטענו שניתן לשדל את ברית המועצות כדי לסייע ליפן לקבל תנאי כניעה יותר מקובלים מאשר הדוקטרינה האמריקאית של “כניעה ללא תנאים”. יומיים אחר כך – יום אחרי שב-9 לאוגוסט 1945 בשעה 11:02 בבוקר נגאסקי הוחרבה על ידי פצצת פלוטוניום – ממשלת יפן שלחה הצעת כניעה עם תנאי אחד: שהפסל של קיסר יפן יובטח. למחרת בנות הברית הסכימו לתנאים של כניעה ללא תנאים: הסמכות של הקיסר לשלוט תהיה נתונה למפקד העליון של כוחות הברית.
ב-14 לאוגוסט רדיו טוקיו הכריז על קבלת המושל את הבהרה זו ואת הכניעה שלו. המלחמה הסתימה ותוך שבועות עיתונאים והיסטוריונים החלו להתווכח האם היא הייתה מסתיימת באותם תנאים ובערך באותו הזמן גם בלי הפצצה. פצצה שלישית הייתה מוכנה להשלכה אבל הנשיא טרומן התערב כדי לעצור את הקטל. אופנהיימר התפרסם בכל אמריקה כאבי פצצת האטום. התמונות שלו היו בכל העיתונים.

האיש השמן שהופל על נגאסקי היה כדור של מסה תת-קריטית, 6 ק”ג – לא מספיק גדול להיות מסה סופר קריטית. אבל הוא היה מוקף בקליפה של אורניום 238 שגרעיניו המסיביים החזירו הרבה ניטרונים חזרה לפלוטוניום, כמו גולות שמוחזרות חזרה. תהליך הפיצוץ הפנימי דחס את הפלוטוניום הרבה מעבר לצפיפות הרגילה. כאשר גרעיני הפלוטוניום ארוזים יותר צמוד יחד הם נטו להיפגע יותר על ידי ניטרונים וניטרונים נטו יותר לפגוע בהם וכך לעבור ביקוע. החלה תגובת שרשרת ושוחררה אנרגיה שהיא שוות ערך בערך ל-22,000 טונות של TNT.

בדצמבר 1945 אינשטיין נאם במהלך ויכוח פוליטי סוער בארוחת ערב באירוע לכבוד פרסי נובל.
אינשטיין הפציפיסט ותעב המיליטריזם חש מיוסר בנפשו מהניצחון במלחמה ומהתבוסה בשלום. תוך שהוא מתאר את מצב העולם לקראת סוף 1945, נראה שאינשטיין הצליח לזהות מספר מגמות שהן אף נכונות למצב העולם הגלובאלי העכשווי:
נצחנו במלחמה אבל לא בשלום מאת אלברט אינשטיין
“פיזיקאים רבים מוצאים עצמם בעמדה דומה לזו של אלפרד נובל. אלפרד נובל המציא את חומר הנפץ החזק ביותר שהיה ידוע בזמנו, אמצעי להרס לשמו. בכדי לכפר על כך, לשחרר את מצפונו האנושי הוא הקים פרסים לקידום השלום ולהשגת שלום. כיום, הפיזיקאים שהשתתפו בעיצוב הנשק הנורא והמסוכן ביותר בכל הזמנים נרתמים באותה תחושה של אחריות, שלא לומר אשמה. ואנחנו לא יכולים לחדול מלהזהיר ולהזהיר שוב, אנחנו לא יכולים ולא צריכים להחליש במאמצינו לגרום לאומות של העולם ובמיוחד לממשלות שלנו מלהיות מודעות להרס הנורא שהן באופן ודאי מעוררות אלא אם הן ישנו את גישתן זו לעבר זו ולעבר המטרה של עיצוב העתיד.
אנחנו עזרנו ליצור את הנשק החדש הזה בכדי למנוע מהאויבים של האנושות מלהשיג אותו לפנינו; בהינתן המנטאליות של הנאצים, פירושו היה הרס בל יתואר והשעבוד של שאר העולם. אנחנו מסרנו את הנשק הזה לידיים של העם האמריקאי והבריטי כנאמנים של האנושות כולה, כלוחמי השלום והחופש. אך עד כה נכשלנו לראות כל ערובה לשלום, איננו רואים כל ערובה לחופש שהובטח לאומות באזור האטלנטי.
נצחנו במלחמה, אבל לא בשלום. הכוחות הגדולים, מאוחדים בלחימה, עתה הם חלוקים בקשר להסכם השלום. הבטיחו לעולם חופש מפחד, אבל למעשה הפחד רק גדל בצורה משמעותית מאז הפסקת המלחמה. הבטיחו לעולם חופש מדלות, אבל חלקים גדולים בעולם ניצבים בפני רעב בעוד אחרים חיים בשפע. הבטיחו לאומות שחרור וצדק. אבל אנחנו היינו עדים ואנחנו אפילו עדיין עדים למחזה עצוב של צבאות “משחררים” שיורים אל תוך אוכלוסיות הרוצות את עצמאותן ואת השוויון החברתי שלהן; ותומכים בארצות האלה באמצעות כוח הזרוע מפלגות ואישים כאלה שמופיעים כמתאימים ביותר לשרת טובות הנאה. שאלות וטיעוני כוח טריטוריאליים, כמה שהם מיושנים, עדיין גוברים על תביעות נחוצות של רווחה וצדק כללי…
התמונה של העולם אחרי המלחמה אינה ורודה. בכל שנוגע לנו הפיזיקאים, אנחנו לא פוליטיקאים וזו מעולם לא הייתה משאלתנו להתערב בפוליטיקה. אבל אנחנו יודעים כמה דברים שהפוליטיקאים אינם יודעים. ואנו מרגישים את החובה לדבר בקול ולהזכיר לאלה האחראים שאין תקווה לנוחיות קלה, אין כל מרחק קדימה להתקדמות איטית ולדחיית השינויים ההכרחיים לעתיד לא ברור. לא נותר זמן לעסקנות קטנונית. המצב קורא למאמץ אמיץ, לשינוי רדיקאלי בגישה שלנו כולה, בתפישה הפוליטית כולה. מי ייתן והכוונה שהניעה את אלפרד נובל ליצור את המוסד הענק שלו, הרוח של האמון והביטחון, של הנדיבות והאחווה בין בני האדם תשרור במחשבות של אלה שמחליטים על גורלם. אחרת יחרץ גורל התרבות האנושית”.

 

   

 

Advertisements

One thought on “נצחנו במלחמה אבל לא בשלום – מסע בעקבות פצצת האטום

  1. חבל שאיינשטיין לא גילה את החלוקה לפסקאות או לדפי משנה ואולי אפילו פונטים נעימים יותר לעין 😉

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s