עלילות אלברט אינשטיין בדרך לנשיאות בישראל שמעולם לא התקיימה

עלילות אלברט אינשטיין בדרך לנשיאות בישראל שמעולם לא התקיימה: פציפיזם והומניזם מדעי

בגיל 66 אלברט אינשטיין פרש לגמלאות מהמכון ללמודים מתקדמים בפרינסטון. הוא כבר לא הפיק תגליות משמעותיות במדע כבעבר, אבל הוא המשיך ללכת לעבודה במשרדו בכל בוקר, כאשר סביבו קומץ עוזרים בחיפוש המוזר שלו אחר תורת איחוד השדות. הוא התעורר כל יום, אכל ארוחת בוקר, קרא את העיתונים והלך לו ברחוב מרסר למכון אשר בפרינסטון.

המלחמה הסתיימה ורוברט אופנהיימר הגיע היישר מלוס אלמוס – שם הוא ניהל את פרויקט פצצת האטום – ונעשה למנהל המכון ללימודים מתקדמים בפרינסטון. אופנהיימר פעם אמר ש”אינשטיין הוא לגמרי קוקו”, וחרף זאת השניים היו ביחסים טובים ואינשטין אף עמד לצידו וסייע לו רבות בזמן רדיפות ועדות החקירה של מקרתי.

אינשטיין היה פציפיסט אדוק והוא דגל ב”אינטרנציונליזם” – הוא התנגד ללאומיות בצורת ישות צבאית ומדינית בעלת גבולות; הוא חשב שעל האומות להיות בינלאומיות ומאוחדות תחת ארגונים בינלאומיים.

בילדותו הוא גדל בבית יהודי במינכן בגרמניה אבל בשום אופן לא בית יהודי דתי. להפך, הוריו חינכו אותו לתרבות ופילוסופיה עולמית והם היו חילוניים גמורים אבל לא מתבוללים; הוא גדל בבית יהודי חילוני. הוריו רשמוהו לבית ספר קתולי בגלל שזה היה זול יותר ונוח יותר מאשר בית הספר היהודי הרחוק יותר. חרף זאת חינוכו היהודי לא הוזנח והוא קבל שעורים פרטיים. באופן זה בגיל מוקדם אינשטיין התוודע ללימודים נוצרים ולמשנתו של ישו מחד ולאלו היהודים ולמשנתו של משה מאידך. יחד עם זאת, אינשטיין סבל מאנטישמיות פה ושם, מפגיעות ועלבונות פיזיים בדרכו לבית הספר. אלה הטביעו בו את ההרגשה שהוא אינו שייך לחברה הגרמנית.

כאדם בוגר בגרמניה אינשטיין הבין שלא ניתן ללחום באנטישמית על ידי התבוללות וגם לא על ידי מנטאליות של התרפסות שנובעת ממנה. על היהודים להיות בעלי כבוד, עצמאיים יותר ובעלי מעמד משל עצמם. עלינו לראות עצמנו כאומה, חשב אינשטיין, לכבד את עצמנו וכך לזכות בכבוד של אחרים, או יותר נכון הכבוד של האחרים יבוא כך אלינו. אינשטיין לא יכל לסבול כל מיני הגדרות של יהדות שרק ניסו להתחנף לגרמנים ולגרום להתבוללות של היהודים, כך שהיהדות נהפכה לעוד מעין כת או אמונה דתית אחת שישנה בגרמניה:

“כאשר נתקלתי במשפט ‘אזרחים גרמנים מן השכנוע היהודי’ לא יכולתי להימנע מחיוך מלנכולי. מה פירושו של התיאור הגבוה הזה? מה הוא ה”שכנוע היהודי” הזה? האם ישנו, אם כן, סוג של חוסר-שכנוע שבאמצעותו מישהו מפסיק להיות יהודי? אין כזה. המשמעות האמיתית של התיאור היא שהאינטלקטואלים הגדולים שלנו מודיעים על שני דברים: ראשית, אני מאחל שלא יהיה לי שום קשר עם אחי היהודים העניים, שנית, אני מאחל להיחשב לא כבן עמי, אלא רק כחבר של קהילה דתית. האם זה הוגן? האם ‘ארי’ יכול לכבד כאלה מעמידי פנים. אני לא אזרח גרמני, ואין שום דבר אודותיי שיכול להיות מתואר כ’שכנוע יהודי’, אלא אני יהודי, ואני שמח להשתייך לעם היהודי, למרות שאני לא מחשיב זאת כ’נבחר’. הבה רק נשאיר את האנטישמיות ללא-יהודים, ונשמור את לבבנו שלנו חם עבור קרובנו”.  

אינשטיין ראה עצמו כיהודי אבל לא כבן העם הנבחר, לא כדתי, כלומר כיהודי חילוני גאה.

כיהודי חילוני גאה בשלב מסוים אינשטיין נמשך לציונות. ב-1897 תיאודור הרצל, העיתונאי האוסטרי ומחבר החיבור ה”יודנשטאט” הנחית את הציונות הפוליטית בקונגרס בזל שעקרה היה להבטיח לעם היהודי בית בפלשתינה – תוך שמבטיחים זאת על פי חוק ציבורי. לאחר תלאות רבות של הרצל אצל הסולטאן הטורקי, אצל הקייזר וילהלם והבריטים, ולאחר מותו של הרצל ב-1904 נראה שב-1917 חלום זה עמד להתגשם לכאורה במציאות כאשר ממשלת בריטניה הוציאה באמצעות שר החוץ שלה הלורד בלפור את מה שקרוי הצהרת בלפור, לפיה, “ממשלת הוד מלכותה רואה באהדה את הכינון של בית לאומי בפלשתינה לעם היהודי, והיא תשתמש במרב מאמציה כדי לממש את השגת יעד זה”. לאחר פרעות ועוינות פלשתינה נהפכה למנדט בריטי ובריטניה חשבה שהיא השיגה את חלומה הישן נושן לשוב אל פלשתינה כאשר הסולטאן הטורקי לא עוד שלט בה.

הבריטים ניסו להפטר מהאמפריה העותמנית, שהייתה מושחתת אבל עדיין שלטה איכשהו בעולם הערבי והם חששו שהטורקים ישלטו על מצרים הבריטית. האמיר פייסל חוסיין, בנו של שריף חוסיין, הנסיך שליט מכה ועירק (אין שום קשר לסדאם כמובן) ומנהיג המהפכה הערבית היה מוכן לפעול כנגד הטורקים אם הבריטים ימלאו את כיסו במספיק זהב ושטרות (לפי סיפורי לורנס איש ערביה). לורנס איש ערביה נשלח אל שריף חוסיין כדי לגייס את בנו פייסל הכריזמטי והאינטיליגנטי. הבריטים האימפריאליסטים המקיאביליסטים היו מוכנים לעשות עיסקאות עם כל אחד ובלבד שישרת את האינטרסים שלהם. הם חתמו על הסכם סייקס-פיקו עם צרפת שקבלה את סוריה ולבנון והם היו מוכנים להציע לכל אחד הכל. הם הרי הציעו את הצעת בלפור כדי לסייע ליהודים לבנות את ביתם בפלשתינה ועתה הם באו בהצעה חדשה…

בינתיים פייסל וצבאו התבססו בדמסק בירת סוריה והם השתקעו שם כי אביו ואחיו של פייסל ציפו לשלוט בארצות ערב. הבריטים אצו רצו עם פתרון בזק לבעיה זו: הם הציעו לפייסל את מלכות האומה של עירק שאותה הם עתה ביססו, כאשר ברור לפייסל שהשליטה בשדות הנפט היא של…הבריטים כמובן. 

ב-3 לינואר, 1919 פייסל חתם עם ד”ר חיים ויצמן על הסכם פייסל-ויצמן. הם הסכימו ביניהם ששתי האספירציות הלאומיות שלהם משלימות זו את זו ופייסל זמנית הסכים לקבל את הצהרת בלפור (פייסל קבל את מלכות עירק בתמורה מהבריטים, זהב ושטרות מהבריטים, וזאת כמובן לפי סיפורי לורנס איש ערביה והבריטים קבלו בתמורה הרחקה מסויימת של הטורקים מהאזור).

פייסל כאן נראה עם המשלחת לורסאי ב-1918 יחד עם לורנס איש ערביה – הארכיאולוג שעבד פה ושם במזרח התיכון וכאשר פרצה המלחמה הוא הצטרף לביון הבריטי במצרים:

פייסל אישר את הברית עם הציונים, כאשר הוא קיווה שלחץ הדדי זה יסיע להבטיח הסכמה בריטית להבטחותיה למלכות בעירק.

File:Weizmann and feisal 1918.jpg

פייסל עם ויצמן

אינשטיין ראה בגישה של פייסל מתכון מצויין לשלום בר-קיימא ולשיתוף פעולה בין הערבים ליהודים.

הקונגרס הפלשתיני-ערבי הראשון מבין שבעה (בין 1919 ועד 1928) נפגש ב-27 לינואר עד ה-9 לפברואר ב-1919 (al-Mutamar al-Arabi al-Filastini) כאשר הוא אורגן על ידי מוסלמים ונוצרים מקומיים בירושלים. 30 משתתפיו דרשו עצמאות ודחו את הצהרת בלפור. הרוב דרש את הכנסת פלשתינה למדינה סורית עצמאית, כאשר המשלחות גינו את המנדט הצרפתי על סוריה. “פלשתינה היא דרום סוריה” ולא ישות נפרדת, הייתה מסקנת הקונגרס הערבי שנפגש כדי לדחות את הצהרת בלפור. הם התעקשו ש”דרום סוריה” היא חלק מהממלכה המאוחדת של פייסל שבסיסה בדמסק. העיתון “דרום סוריה” לראשונה התפרסם בירושלים וערך אותו אל-עריף עם תרומות מקצין הערטילרה העותומני לשעבר עמין אל-חוסני, שיהפך לשליט בלאומיות הערבית בעשורים ההבאים.

בינתים אינשטיין עדיין לא היה בעל פרסום עולמי. עבודתו על תורת היחסות הכללית לא זכתה לאימות הגדול של ארתור אדינגטון שיצא במשלחת כדי לבדוק את התעקמות קרני האור ליד דסקת השמש בליקוי החמה ב-1919. אימות זה הביא לאינשטיין מיד פרסום עולמי והפכו לאייקון ולגבור עולמי.

אינשטיין התנגד בתחילה ללאומיות מכל סוג שהוא ולכן הוא לא התלהב מהרעיון של בית לאומי ליהודים בפלשתינה. אבל הוא השתכנע בסוף מהצורך גם בעקבות המצב של יהודי מזרח אירופה בברלין שסבלו מאנטישמיות נוראה והיה צורך דחוף לפתור את בעייתם. ישובם בפלשתינה נראה פתרון אידאלי. אינשטיין אומנם התנגד ללאומיות אבל הוא הפך אוהד לציונות.

בתור אדם, אינשטיין הסביר לקורט בלומנפלד אחד ממנהיגי הציונות, אני נגד לאומיות, אבל בתור יהודי אני מהיום תומך במאמץ הציוני היהודי. וכך אינשטיין נהפך לדובר תומך של הציונות. הוא תמך בלאומיות היהודית ולכן הוא הצטרף לתנועה הציונית. “עבורי”, הסביר אינשטיין, “הציונות היא לא רק שאלה של התיישבות. האומה היהודית היא דבר חי, והסנטימנט של לאומיות יהודית צריך להתפתח גם בפלשתינה ובכל מקום. להתכחש ללאומיות היהודית בגולה זה אכן מצער. אם מאמצים את השקפה של הגבלת הלאומיות האתנית היהודית לפלשתינה, אז למען כל הכוונות והמטרות מתכחשים לקיום של העם היהודי”.

אינשטיין התכוון לאספקט זה של הציונות: “אבל הנקודה העיקרית היא שהציונות צריכה לנטות להגביר את הכבוד והכבוד העצמי של היהודים בגולה. תמיד התרגזתי מהתשוקות והכמיהות של המתבולל חסר הכבוד שראיתי בכל כך הרבה מחברי”. כמו למשל אצל חבר טוב יהודי של אינשטיין מברלין שהתבולל, פריץ האבר.

ב-1921, כאשר אינשטיין בשיא פרסומו העולמי – דמות נערצת ואייקון עולמי – חיים ויצמן, נשיא הארגון הציוני וביוכימאי בריטי ביקש מאינשטיין להצטרף אליו לגיוס כספים בארה”ב למען הקמת האוניברסיטה העברית בירושלים. אינשטיין בתחילה לא רצה לנסוע כי הוא חשש שבמסע הזה הוא רק יהיה דמות שתתן את שמה וזהו ולא יהיה לו כל תפקיד מעשי. אבל אחר כך חוש האחריות שלו הובילו להצטרף למסע, למרות שפירושו היה שהוא הפסיד את קונגרס סולבאי הראשון מאז שהמלחמה הסתיימה בגלל המסע זה. כאשר נודע שאינשטיין עומד להגיע לארה”ב פרצה הילולה שלמה, ומה שהתחיל כמסע לגיוס כספים הסתיים במסע הרצאות שלם ואינשטיין לא היה רק דמות שנתן את שמו למען גיוס כספים. הוא דיבר על הצורך באוניברסיטה עברית עבור היהודים ושתנוהל על ידי יהודים, המבצע הגדול ביותר בפלשתינה מאז נפילת בית המקדש בירושלים. והוא אף חזה שברבות הימים האוניברסיטה העברית בירושלים תגדל להיות המרכז של החיים האינטלקטואלים היהודים, והיא תהייה בעלת ערך לא רק עבור היהודים.

אינשטיין חש סיפוק מהמסע – כנראה הרבה יותר ממה שהוא היה תורם אילו הוא היה נוסע כדי להשתתף בקונגרס סולבאי. הוא הרגיש מועיל לתנועה הציונית, והוא חש שהוא הבטיח את קיומה של האוניברסיטה העברית בירושלים. הוא הרצה במקומות רבים כדי להבטיח גיוס כספים והוא הרגיש סיפוק שהוא עשה משהו באמת מועיל וטוב למען המטרה היהודית.

במסעו שנתיים אחר כך לפלשתינה כדי לבקר בירושלים בהר הצופים, באתר שבו עמדה לקום האוניברסיטה העברית העתידית, הוא נתן את הרצאת הפתיחה. הוא דיבר בצרפתית, אחר כך בגרמנית, אבל כפי שהוא כתב ביומנו: “היה עלי להתחיל בברכה בעברית, שאותה קראתי בקושי רב”, וכך המלים הרשמיות שאותם דברו מהאוניברסיטה העברית הראשונה היו בעברית.

אינשטיין היה מוטרד ביותר מההתקפות החוזרות ונשנות על די הערבים. החל מ-1921 ואילך, הערבים בפלשתינה לעתים קרובות היו מעורבים במהומות אנטי-יהודיות, חלקן עקובות מדם. ב-1929 התרחשו סדרת התקפות אלימות במיוחד על ידי ערבים כנגד מתיישבים יהודים. כדי להוסיף עלבון לפציעה, חוגים בריטיים מסוימים עשו שימוש בהזדמנות זו כדי להשמיע הצהרות והתבטאויות אנטי ציוניות. אינשטיין הגיב במכתב זועם לעיתון בריטי שכלל את השורות הבאות:

“התקהלויות אספסוף ערבי, מאורגן שנעשה לקנאי על ידי אינטריגות פוליטיות שפעלו מזעם דתי של הבורים, התקיפו התיישבויות יהודיות פזורות ורצחו ובזזו בכל מקום שבו לא הייתה שום התנגדות. בחברון, החברים במכללה הרבנית, נערים חפים מפשע שמעולם לא נשאו נשק בחייהם, נשחטו בדם קר; בצפת אותו הגורל נפל בחלקם של הרבנים הזקנים ונשותיהם והילדים. לאחרונה כמה ערבים פשטו על התנחלות מיותמת יהודית שבה מצאו מקלט מחסה השארית הפתטית מהפוגרומים הגדולים ברוסיה. האם אין זה מדהים שאורגיה ברוטאלית ופרימיטיבית זו על אוכלוסיה שלווה נוצלה על ידי חלק מסוים של העיתונות הבריטית לשם מסע תעמולה של פרופגנדה שהוא מכוון, לא כנגד מחברי ומסיתי הברוטאליות האלה, אלא כנגד הקורבנות שלהם?”

כאשר היטלר עלה לשילטון ב-1933 אינשטיין היה בפסדינה, קליפורניה, בארה”ב בביקור והוא לא חזר יותר לגרמניה: “כל עוד הברירה בידי, אשאר רק במדינה שהכלל בה הם החופש הפוליטי לבטא את הדעה הפוליטית שלך מילולית או בכתב והכבוד הסובלני לכל דעה עצמאית”. אינשטיין ניתק כל קשר עם המכונים והאגודות הגרמנים והגרמניות שבהם הוא עבד והוא דבר נגד הנאצים בלהט עצום וגם אחרי המלחמה הוא סרב לכל קשר עם כל ארגון גרמני שהוא: “בגלל הרצח ההמוני שהגרמנים המיטו על העם היהודי, זה ברור שכל יהודי שמכבד את עצמו לא יכול בכלל לאחל לעצמו להיות משויך בכל דרך שהיא עם כל מכון גרמני”.

ב-1939 ממש כמה חודשים לפי שפרצה מלחמת העולם השנייה, ממשלת בריטניה פרסמה את הספר הלבן שסגר את הדלתות של פלשתינה בפני העולים הפליטים היהודים מגרמניה ומשאר הארצות הכבושות. אינשטיין נזעק כאשר נודע לו על השפעות השואה. הוא הופיע בפני הועדה האנגלו-אמריקאית לחקירה של פלשתינה והוא התחנן למען מולדת ליהודים.

אינשטיין נותר באמונתו ב”אינטרנציוליזם”. כבוגר גרמניה הטרום-נאצית ומתוך היכרותו עם המשטר הנאצי, היה לו פחד סמוי מכל סוג של לאומנות. בילדותו הוא סלד מהמיליטריזם הגרמני ומהנוקשות הגרמנית ומסיבה זו כנראה עצם המושג “לאומיות” הפחיד אותו. אופיו המרדני והנונקונפורמיסטי מחד, והשקפתו ההומניסטית פציפיסטית מאידך, הפכו אותו לבן ה”שבט” היהודי, כפי שנהג לכנות זאת, אזרח העולם בעל אזרחות שוויצרית ואמריקאית. אינשטיין היה בעל השקפת עולם ייחודית בן המדענים הגדולים בכלל ובין היהודים בפרט. הוא נהג לדבר בגלוי אודות אמונותיו ועקרונותיו, וחובותיו המוסריות כלפי החברה היו עקרון עילאי עבורו. יותר מכל הוא אף פעם לא שכח את בני “שבטו” העם היהודי ותמיד ראה לנכון לדאוג להם. אינשטיין פעם כתב “דאגה לאדם עצמו ולגורלו צריכה תמיד ליצור את העניין העיקרי בכל המאמצים הטכניים. אף פעם אל תשכחו זאת באמצע הדיאגראמות והמשוואות שלכם”.  

אינשנטיין היה תומך נלהב בהגירת יהודים לפלשתינה והוא נלחם למען הגירתם לפלשתינה, אבל הוא דחה את הרעיון שהיהודים צריכים להיות לאומיים במובן של הקמת מדינה. לפני מלחמת העולם השנייה, אינשטיין הביע את התנגדותו למדינה יהודית בדברו מול שלושת אלפים אנשי דת בסדר במלון במנהטן. “מודעותי לטבע העיקרי של היהדות מתנגדת לרעיון של מדינה יהודית בעלת גבולות, צבא ומידה של כוח חילוני”, כך הוא אמר. “אני חושש מההרס הפנימי שהיהדות תסבול ממנו – בייחוד מההתפתחות של לאומנות צרה ללא דרגות. אנחנו לא עוד יהודים מתקופת המכבים”.

3,000 HEAR EINSTEIN AT SEDER SERVICE; Jews Will Survive the Present Persecution Although It Is Worst Since Titus, He Says AGAINST PALESTINE STATE Division Might Give Rise to ‘Narrow Nationalism’ That Is Being Fought, He Holds British Legislator Speaks Tribute to Jewish Achievements

April 18, 1938, Monday

Page 15, 712 words

Although since the conquest of Jerusalem by Titus the Jewish community rarely has experienced a period of greater oppression than at present, nevertheless “we shall survive this period too, no matter how much sorrow, no matter how heavy a loss in life it may bring,” Professor Albert Einstein told 3,000 of his coreligionists at the Hotel Astor last night.

אחרי המלחמה אינשטיין נקט באותה עמדה. הוא לא האמין ברעיון המדינה בעלת גבולות והוא לא הבין מדוע היא נחוצה. אינשטיין בייחוד נבהל מהשיטות המיליטריסטיות שבהן השתמש מנחם בגין ורעיו ומנהיגים אחרים והוא הצטרף לאנטגוניסט שלו סידני הוק כדי לחתום על עצומה ב”ניו יורק טיימס” שמוקיעה את בגין כ”טרוריסט” ו”מאוד דומה” לפאשיסטים.

EINSTEIN STATEMENT ASSAILS BEGIN PARTY

 

December 3, 1948, Friday

Page 5, 203 words

Dr. Albert Einstein, Prof. Sidney Hook and nineteen other scholars and teachers joined yesterday in a public statement denouncing the Freedom party of Israel led by Menachem Begin, who is now visiting in the United States, as one that until recently “openly preached the doctrine of the Fascist state.”

 

EINSTEIN IS ASSAILED BY MENACHEM BEGIN

 

December 7, 1948, Tuesday

Page 14, 267 words

While two dozen pickets paraded in front of Carnegie Hall last night, shouting slogans that named Menachem Begin as a “Fascist,” the former commander of the disbanded Irgun Zvai Leumi addressed a public meeting inside the hall.

 

“אנחנו מחקים את הלאומנות המטופשת והטיפשות הקיצונית של הגויים, אינשטיין כתב ב-1947.

יחד עם זאת, כאשר מדינת ישראל קמה כבר והכריזו על המדינה ב-1948, אינשטיין כתב שהוא אף פעם לא החשיב את רעיון המדינה (בעלת גבולות) לרעיון טוב מסיבות כלכליות, פוליטיות וצבאיות. “אבל עתה אין להשיב את הנעשה ויש להלחם עבורה”. עם הכרזתה של מדינת ישראל אינשטיין מעט נסוג אחורה מהפציפיזם הטהור שבו דבק. כאשר האומות המאוחדות הצביעו בעד הצעת החלוקה ב-1947 ובעד מדינת ישראל שקמה במאי 1948, אינשטיין דיבר על האירוע כ”הגשמה של חלום עתיק יומין שמספק תנאים שבהם החיים הרוחניים והתרבותיים של החברה העברית יכולים למצוא ביטוי חופשי”.

חיים ויצמן, הציוני הנלהב שהביא את אינשטיין לארה”ב ב-1921 למסע תרומות למען האוניברסיטה העברית והמפעל הציוני, נהפך לנשיא הראשון של מדינת ישראל. אולם כאשר ויצמן נפטר ב-9 לנובמבר 1952, עיתון יומי בירושלים התחיל להעלות הצעה לפיה אינשטיין בן ה-73 – היהודי הגדול ביותר שחי באותה תקופה – יהיה מחליפו. ראש הממשלה דאז דויד בן גוריון תרם ללחץ מתוך ביטוי של הקשר המיוחד של ישראל להומניזם המדעי, והשמועה פשטה לפיה יבקשו מאינשטיין להיות נשיא המדינה. באמצעות טלפון וטלקס – שבימים ההם שיחות לארה”ב היו לא כמו היום… – בן גוריון הנחה את אבא אבן, השגריר הישראלי דאז בוושינגטון להציע לאינשטיין את הנשיאות.

היה זה רעיון מופרך אך בו בעת גם ברור – וגם כמובן לא מעשי בעליל. לאינשטיין עצמו בתחילה נודע על כך ממאמר קטן ב”ניו יורק טיימס” שבוע אחרי מותו של ויצמן. בהתחלה אינשטיין היה בטוח שזה שום דבר מלבד בדיחה ולכן הוא הגיב בצחוק. אבל אז כתבים החלו להתקשר אליו. אינשטיין הגיב, “זה מאוד מוזר”. אולם כמה שעות מאוחר יותר, הגיע מברק מאבא אבן. האם השגרירות, כך שאל המכתב, תוכל לשלוח מישהו ביום שלמחרת לפגוש את אינשטיין בצורה רשמית?

אינשטיין ידע כבר שהוא יסרב ולכן חבל שהאישיות הרשמית תבוא כל הדרך. מזכירתו הנאמנה של אינשטיין הלן דיוקס הציעה להתקשר לאבא אבן בוושינגטון וזה דיבר עם אינשטיין. אינשטיין אמר בשיחת הטלפון לאבא אבן, “אני לא האיש לכך ואני בשום אופן לא יכול לעשות זאת”. אבא אבן השיב, “אינני יכול לומר לממשלתי שהתקשרת אלי ואמרת לי לא”. אבא אבן ענה לאינשטיין, “עלי לעבור דרך כל המהלכים ולהציג את ההצעה בצורה רשמית“.

וכך אבא אבן שלח את סגנו לביתו של אינשטיין, וזה מסר לאינשטיין מכתב רשמי שמבקש ממנו האם הוא יכול להועיל בטובו לקבל עליו את הנשיאות. “קבלה תגרור עמה מעבר לישראל וקבלה של אזרחותה”, כך לפי מכתבו של אבא אבן, וכמובן “ינתן לך חופש להמשיך בעבודתך המדעית העצומה על ידי הממשלה והעם שהם מודעים לגמרי למשמעות העליונה של עמלך”. במלים אחרות, נשיאות אמיתית של כבוד. התפקיד גילם בתוכו את “הכבוד העמוק ביותר שהעם היהודי יכל להעניק למי מבניו”, אמר אבא אבן.

אינשטיין ניסח את תגובתו הבאה:

“אני נרגש עמוקות מההצעה ממדינתנו ישראל, ויחד עם זאת מצטער ובוש שאינני יכול לקבלה. כל חיי עסקתי בעניינים אובייקטיביים, ולכן חסר לי גם את הכישרון הטבעי והניסיון לעסוק בצורה הולמת עם אנשים ולעסוק בתפקידים רשמיים. מסיבות אלו בלבד לא אהיה מתאים למלא את החובות של המשרה הרמה, אפילו אם הגיל המתקדם לא היה יוצר דרישות גוברות מכוחותיי.

אני יותר מאשר מצטער על נסיבות אלה בגלל שיחסי לעם היהודי נעשה הקשר האנושי החזק ביותר, מאז שנעשיתי לגמרי מודע למצבנו המסוכן בין הלאומים של העולם”.

אינשטיין כתב כאן “מדינתנו ישראל” וזה הרשים עמוקות את אבא אבן. אינשטיין כאן באמת ובתמים ברך על הקמת מדינת ישראל, וזאת למרות שהוא דגל בדו-קיום בין ערבים ליהודים כמטרה שיש להשיגה. ודעותיו היו ידועות ואילו הוא היה נשיא הוא היה נתקל בקונפליקט מצפוני.

ראוי לציין כאן, שהציעו לאינשטיין משרה באוניברסיטה העברית כמובן והוא גם סרב כי הוא האמין שצריך לתת מקום לחוקרים יחסית צעירים ולא ידועים שזקוקים למקום מפלט. 

 

אינשטיין היה כאמור נונקונפורמיסט ומורד בחברה כמו במדע. ולמעשה כאשר הוא סרב לקבל את התפקיד, דויד בן גוריון הרגיש הקלה… הוא התחיל להבין שהרעיון בסופו של דבר היה רעיון גרוע. “תגיד לי מה לעשות אם הוא יאמר כן!”, אמר בן גוריון לעוזרו דאז הנשיא העתידי יצחק נבון, “הייתי חייב להציע לו את המשרה בגלל שזה בלתי אפשרי לא לעשות כן. אבל אם הוא מקבל, אנחנו בכאלה צרות”, הוסיף בן גוריון ליצחק נבון… ויומיים אחר כך, כאשר השגריר אבא אבן נפגש במקרה עם אינשטיין בקבלת פנים בניו יורק, הוא שמח שכל הנושא הזה כבר היה מאחוריו. ואינשטיין כרגיל שכח ללבוש גרביים. אבל זה מתאים לבית הנשיא לא?…

ומי נבחר במקום? יצחק בן צבי היה לנשיא השני של מדינת ישראל (עם גרבים כמובן!). ב-1962 הוא נבחר לכהונה נוספת, אבל בכהונה הזו ב-23 לאפריל, 1963 בן צבי נפטר.

Navon Y., “On Einstein and the Presidency of Israel”, in Holton G. and Elkana Y. (eds), 1997, Albert Einstein: Historical and Cultural Perspectives (NY: Dover).

Isaacson, W., 2007, Einstein His Life and Universe (NY:Simon & Schuster).

Tauber, G. E., “Einstein and Zionism”, in French A. P., Einstein A Centenary Volume (London: Heinemann), 1979.

 

 

Advertisements

0 thoughts on “עלילות אלברט אינשטיין בדרך לנשיאות בישראל שמעולם לא התקיימה

  1. אני מוצא את עצמי מתפעל שוב ושוב מהתנהלותו של האיש הזה.
    אכן אייקון ודמות ראויה להערצה

  2. מרתק, אם כי דבר אחד לא ברור לי.
    מתי התרחשה הפגישה בין בן גוריון לאיינשטיין (שתמונת הפגישה מובאת כאן)? והאם נדונה בפגישה זו הסוגיה של הנשיאות?

  3. דויד בן גוריון הגיע לפרינסטון מניו יורק או וושינגטון (כאשר הוא היה שם) לאחר הצהרים בכדי לדבר עם אינשטיין ב-1952. וזה היה לפני בכלל שהוצעה לאינשטיין הנשיאות בנובמבר.

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s