אינשטיין והיהודים

בשנותיו המוקדמות אינשטיין כבר היה מודע להיותו יהודי ולקיום האנטישמיות, אבל הוא לא שם לב במיוחד למוצאו. חשיפתו הראשונה לציונות מתוארכת לשנים בדיוק אחרי מלחמת העולם הראשונה ונעקוב אחר הערותיו הציבוריות המאוחרות יותר עד ממש סוף חייו.

1926. החל מ-1921 ואילך, הערבים בפלשתינה לעתים קרובות היו מעורבים במהומות אנטי-יהודיות, חלקן עקובות מדם. זו הייתה אחת הסיבות להצעות שבאו מידי פעם ליישב יהודים במקום אחר. ב-1926 אינשטיין העיר את הדברים הבאים על הרעיון לעשות זאת ברוסיה:

למרות שאני מאמין שאפשר רק בפלשתינה להשיג עבודה שווה ובר קיימא ושכל מה שנעשה בארצות הגולה הוא רק פאליאטיב [מרגיע], למרות זאת אני סבור שאין להתנגד למאמצים שנעשים לישב יהודים ברוסיה, כי הם מכוונים לסייע לאלפי יהודים שפלשתינה לא יכולה לקלוט אותם מיידית.  מסיבה זו, מאמצים אלה נראים לי ראויים לתמיכה. אני לכן לא מאמין שהכסף שמוציאים ברוסיה על יישוב יהודים הוא מבוזבז. בין אם הערבויות ההכרחיות קיימות להצלחת עבודת ההתיישבות הזו, אינני יכול לומר מבלי שבהתחלה אהיה במקום. אבל אם ההתיישבות תצליח, היא לבסוף תועיל גם לנו כי פירושה יהיה חיזוק של העם היהודי וכל מאמץ, כל גורם, שמחזק את העם שלנו, אפילו אם רק מבחינה מוראלית או בעקיפין, הוא מוצדק.

1929. ב-1929 התרחשו סדרת התקפות אלימות במיוחד על ידי ערבים כנגד מתיישבים יהודים. כדי להוסיף עלבון לפציעה, חוגים בריטיים מסוימים עשו שימוש בהזדמנות זו כדי להשמיע הצהרות והתבטאויות אנטי ציוניות. אינשטיין הגיב במכתב זועם לעיתון בריטי שכלל את השורות הבאות:

התקהלויות אספסוף ערבי, מאורגן שנעשה לקנאי על ידי אינטריגות פוליטיות שפעלו מזעם דתי של הבורים, התקיפו התיישבויות יהודיות פזורות ורצחו ובזזו בכל מקום שבו לא הייתה שום התנגדות. בחברון, החברים במכללה הרבנית, נערים חפים מפשע שמעולם לא נשאו נשק בחייהם, נשחטו בדם קר; בצפת אותו הגורל נפל בחלקם של הרבנים הזקנים ונשותיהם והילדים. לאחרונה כמה ערבים פשטו על התנחלות מיותמת יהודית שבה מצאו מקלט מחסה השארית הפתטית מהפוגרומים הגדולים ברוסיה. האם אין זה מדהים שאורגיה ברוטאלית ופרימיטיבית זו על אוכלוסיה שלווה נוצלה על ידי חלק מסוים של העיתונות הבריטית לשם מסע תעמולה של פרופגנדה שהוא מכוון, לא כנגד מחברי ומסיתי הברוטאליות האלה, אלא כנגד הקורבנות שלהם?

1930. בינואר אינשטיין פנה לערבי ישירות:

אתה, שכמוני, הוקרת במשך שנים את הצורך לפיו האנושות של העתיד חייבת להבנות על הקהילה האינטימית של האומות, וחייבים לכבוש לאומניות אגרסיבית, יכול לראות עתיד לפלשתינה רק על בסיס שיתוף פעולה אוהב שלום בין שני העמים שהם בבית בארץ. מסיבה זו הייתי מצפה שהעם הערבי הגדול יוקיר הערכה אמיתית יותר לצורך שהיהודים חשים לבנות מחדש את ביתם הלאומי במושב העתיק של היהדות; הייתי מצפה שמתוך מאמץ משותף ימצאו דרכים ואמצעים שיאפשרו ישוב יהודי נרחב בארץ. אני משוכנע שהמסירות של העם היהודי בפלשתינה תועיל לכל היושבים בארץ, לא רק מבחינה חומרית, אלא גם מבחינה תרבותית ולאומית. אני מאמין שהרנסנס הערבי במרחב העצום של הטריטוריה שעתה מאוכלס על ידי הערבים קם רק כדי להרוויח מהסימפטיה של היהודים. אני אברך על יצירת ההזדמנות של שיח חופשי וישיר באפשרויות אלה, כי אני מאמין ששני העמים השמיים, כאשר כל אחד בדרכו תורם משהו בעל ערך בר קיימא לתרבות המערב, יכולים שיהיה להם עתיד משותף גדול, ובמקום להתמודד זה מול זה בטינה עקרה ובחשדנות הדדית, הם צריכים לתמוך במאמצים הלאומיים והתרבותיים זה של זה, וצריכים לחפש את האפשרות לשיתוף פעולה אוהד. אני חושב שאלה שהם אינם מעורבים בצורה פעילה בפוליטיקה צריכים מעל לכל לתרום ליצירת האווירה הזו של אמון.

אני מצטער על האירועים הטרגיים מאוגוסט האחרון לא רק בגלל שהם חושפים את הטבע האנושי באספקטים הנמוכים ביותר שלו, אלא גם בגלל שהם הובילו לניכור בין שני העמים וגרמו להתקרבות ביניהם להיות זמנית יותר קשה עבורם. אבל לבוא יחד הם חייבים, למרות כל זאת.

בספטמבר. בהרצאה בפני הקונגרס הבינלאומי הראשון של עובדי פלשתינה שנערך בברלין, אינשטיין אמר:

אין זה משנה כמה יהודים ישנם בפלשתינה אבל זה כן משנה מה הם מייצרים שם. זה צריך להיות משהו שהיהודים בכל העולם יכולים לציין כעבודה יצירתית אידיאלית ובזה הם יכולים לזהות את עצמם.

באוקטובר. בנאום שאותו אינשטיין נשא ב-29 לאוקטובר במלון סבויי בלונדון הוא אמר בין השאר:

מיקום הקהילה היהודית המפוזרת שלנו הוא ברומטר מוראלי עבור העולם הפוליטי. כי איזה מדד בטוח יותר למוסריות הפוליטית ולכבוד חצדק יכול להיות מאשר הגישה של האומות לעבר המיעוט חסר ההגנה, שהמוזרות שלו מונחת בשימור מסורת תרבותית עתיקה?

ברומטר זה הוא נמוך ברגע זה, כפי שאנו עדים בצורה כואבת מהדרך שבה מתייחסים אלינו. אבל זו נומך זה עצמו שהוא זה שמאשר לי את ההכרה שזוהי חובתנו לשמר ולחזק את הקהילה שלנו. בתוך המסורת של העם היהודי שלובה האהבה לצדק והתבונה שצריכה להימשך ולעבוד לטובת כל האומות עתה ובעתיד…

זכרו שקשיים ומכשולים הם מקור בעל ערך לבריאות וחוזק עבור כל חברה. לא היינו יכולים לשרוד במשך אלפי שנה כקהילה אילו מיטתנו הייתה מ-ורדים; בזה אני די בטוח.

1934. אפריל. אינשטיין הביע את דעתו על הרביזיוניזם, התנועה הימנית שתמכה והוציאה לפועל פעולות טרור שמכוונות למימוש מדינה יהודית בפלשתינה:

רביזיוניזם היא התגלמות מודרנית של הכוחות המזיקים האלה שאותם משה חיפש לגרש בראיית הנולד כאשר הוא ניסח את ספר החוקים המופתי שלו לחוק החברתי. הסוד של כוח ההישרדות הבלתי נדלים לכאורה שלנו מונח במסורות החזקות שלנו לצדק חברתי ובשירות המיידי הצנוע לקהילה ולחברה בכלל. היהודים צריכים להיזהר מלראות בפלשתינה רק מקום מפלט. 

כמוכן ב-1934 אינשטיין פרסם הכרזה שכותרתה “הבה לא נשכח”:

אם אנחנו כיהודים יכולים ללמוד משהו מזמנים עצובים אלה מבחינה פוליטית, זוהי העובדה שהגורל חיבר אותנו יחד, עובדה שבזמנים של שקט וביטחון, אנחנו לרוב כל כך בקלות ובשמחה שוכחים. אנחנו רגילים לשים יותר מידי דגש על ההבדלים שמפרידים בן יהודים בארצות שונות והשקפות דתיות שונות. ואנחנו שוכחים לרוב שזוהי הדאגה של כל יהודי, כאשר בכל מקום שונאים את היהודי ומתייחסים אליו בצורה לא צודקת, כאשר פוליטיקאים בעלי מצפון גמיש מפעילים כנגדנו את הדעות הקדומות, במקור דתיות, בכדי להמציא מהלכים פוליטיים על חשבוננו. זה מדאיג כל אחד מאיתנו כי מחלות והפרעות פסיכוטיות כאלה של רוח אנשי העם לא נעצרות בגבולות האוקיינוסים והאומות, אלא פועלות בדיוק כמו משברים כלכליים ומגפות.

1935. ב-24 למרץ אינשטיין דבר בארוחת ערב לכבוד פורים במועדון יהודי-גרמני בניו יורק:

לא קיימים יהודים גרמנים, לא קיימים יהודים רוסים, לא קיימים יהודים אמריקאים. ההבדל היחיד ביניהם היא שפת היומיום שלהם. ישנם למעשה רק יהודים.

אפריל. בחגיגת פסח בניו יורק, אינשטיין שוב האשים את הרביזיוניזם והאיץ לאיחוד ערבי-יהודי. הוא הזכיר לקהל שהמייסדים של התנועה הציונית פעלו למען הרעיונות המסורתיים של צדק והאהבה נטולת האנוכיות של האנושות.

יוני:

ההתדרדרות האינטלקטואלית שמתקבלת על ידי המטריאליזם הרדוד היא איום הרבה יותר גדול להישרדות של היהודי מאשר האויבים החיצוניים המרובים שמאיימים על קיומו באלימות. אסור לנו לעולם לשכוח שבאמצעות כל המכאובים החריפים במשך עשרים מאות אבותינו מצאו נחמה, מקלט ועוצמה בטיפוח המסורות הרוחניות שלנו.

1938. ינואר. אינשטיין שלח ברכות למועצה הלאומית לנשים יהודיות, במושב בפיטסבורג:

עזרה הדדית היא, תודה לאל, הנשק האחד שלנו במאבק המר שלנו לקיום. בעודנו חלשים מהפיזור באינספור פלגים, אנחנו למרות זאת, נותרים מאוחדים באמצעות החובה ההוגנת ביותר מכל – החובה לעזרה הדדית לא אנוכית. אף פעם היהדות לא התכחשה לעצמה לדרישות של חובה זו.

אפריל. אינשטיין דבר בגרמנית בסדר בועדת העובדים הלאומית של פלשתינה במלון אסטוריה אשר בניו יורק:

להיות יהודי… פירושו בראש ובראשונה, להכיר ולעקוב באופן מעשי אחר היסודות האנושיים שהונחו בתנ”ך – יסודות שבלעדיהם שום קהילה שלמה ושמחה של אנשים לא יכולה להתקיים.

אנחנו נפגשים היום כי אנחנו דואגים להתפתחות פלשתינה. בשעה זו יש להדגיש דבר אחד מעל לכל: היהדות חבה חובה עצומה של הכרת תודה לציונות. התנועה הציונות החייתה בין היהודים את תחושת הקהילה…

עכשיו המחלה הרת הגורל של זמננו – הלאומניות המוגזמת, שנולדת משנאה עיוורת והביאה את עבודתנו בפלשתינה לשלב מאוד קשה. שדות מעובדים ביום צריכים שיהיה להם הגנה חמושה בלילה כנגד פושעים ערבים פאנאטיים…

רק עוד מילה אישית בשאלת החלוקה. הייתי מעדיך לראות הסכם הגיוני עם הערבים על בסיס חיים משותפים בשלום מאשר יצירת מדינה יהודית… אנחנו לא עוד היהודים מתקופת המכבים. שיבה ללאום במובן הפוליטי של המילה תהיה שקולה לפנייה הרחק מהרוחניות של הקהילה שלנו שאותה אנו חבים לגאונות של נביאנו. אם הצורך החיצוני ככלות הכל יאלצנו לשאת את המעמסה הזו, עלינו לקבלה בטאקט ובסבלנות.

מסר נוסף על ידי אינשטיין שמכוון לבריטים שנכנעו ללחץ הטרור:

בקשתנו המרה מופנית לאומות ולאנגליה, ודרישתנו צריכה להיתמך בחוק הלא כתוב ובצדק. אנו מבקשים מאנגליה לא לאלץ בהתנצחות את מה שהיא הבטיחה, אלא לא לאפשר למיעוט לכפות את רצונו באמצעות הטרור על הרוב של הערבים והיהודים.

נובמבר. “מדוע הם שונאים את היהודים? מאמר ארוך נכתב על ידי אינשטיין ופורסם במגזין בניו יורק. קטע מהטקסט:

מדוע קורה שהיהודים כל כך לעתים קרובות מושכים את שנאת ההמון? בעיקר בגלל שישנם יהודים בינות כמעט כל האומות ובגלל שהם בכל מקום יותר מידי מפוזרים בדלילות מכדי שיגנו על עצמם כנגד התקפות אלימות.

כמה דוגמאות מהעבר לאחרונה יוכיחו את הנקודה: לקראת סוף המאה התשע עשרה העם הרוסי התחכך תחת הרודנות של ממשלתו. טעויות גסות במדיניות החוץ מתחו עוד יותר את מצב הרוח שלהם עד אשר הוא הגיע לנקודת השבירה שלו. בקיצוניות זו השליטים של רוסיה חיפשו להטות את התסיסה על ידי הסתת ההמונים לעבר שנאה ואלימות כלפי היהודים. טקטיקות אלה חזרו אחרי שהממשלה הרוסית השקיעה את המהפכה המסוכנת של 1905 בדם – ותמרון זה בהחלט יכל לסייע להחזיק את המשטר השנוא בשלטון עד כמעט סוף מלחמת העולם.

כאשר הגרמנים הפסידו במלחמת העולם שאותה יזמו המעמד השליט, נעשו ניסיונות מיידיים להאשים את היהודים, בהתחלה כמסיתים למלחמה ואחר כך על שהפסידו בה. במהלך הזמן, ההצלחה דאגה למאמצים אלה.

הפשעים שבהם האשימו את היהודים במהלך ההיסטוריה – פשעים שנועדו להצדיק את הזוועות שבוצעו כנגדם – השתנו ברצף מהיר. הניחו שיש להם בארות מרעילים. אמרו שהם רצחו ילדים למטרות פולחן. האשימו אותם בצורה שקרית בניסיון סיסטמי לשליטה כלכלית ולניצול של האנושות כולה. ספרים פסאודו-מדעיים נכתבו במטרה להוקיעם כגזע נחות, מסוכן. ייחסו להם טיפוח מלחמות ומהפכות למען מטרותיהם האנוכיות של עצמם. הם הוצגו מיד כמגלים מסוכנים וכאויבי הקדמה האמיתית. האשימו אותם בסילוף תרבות האומות על ידי חדירה לחיים הלאומיים תחת המסווה של הפיכה למתבוללים. באותה נשימה הם הואשמו בהיותם כה בעקשנות לא גמישים שזה היה בלתי אפשרי עבורם להיות מתאימים לתוך כל חברה שהיא.

[מהו הבסיס להאשמות אלה?]

החברים בכל קבוצה הקיימת באומה הם קשורים יותר חזק זה לזה מאשר הם יהיו לשאר האוכלוסייה. לכן אומה אף פעם לא תהיה חופשית מחיכוך בעוד שקבוצות כאלה ימשיכו להיות נבדלות. לפי אמונתי, אחידות באוכלוסיה לא תהיה רצויה, אפילו אילו אם היא הייתה ניתנת להשגה. אמונות ומטרות משותפות, אינטרסים דומים, בכל חברה יצרו קבוצות שבמובן מסוים יפעלו כיחידות. תמיד יהיה חיכוך בין קבוצות כאלה – אותו סוג של סלידה ותחרות שקיים בין פרטים.

אילו מישהו היה רוצה ליצור תמונה אודות היהודים רק מהביטויים של אויביהם, היה עליו להגיע למסקנה שהם מייצגים כוח עולמי. במבט ראשון זה נראה אבסורדי בהחלט; ועדיין, לפי דעתי, ישנה משמעות כלשהי מאחורי זה. היהודים כקבוצה יכולים להיות חסרי כוח, אבל סכום ההישגים של החברים הפרטים הוא בכל מקום משמעותי ויעיל, למרות שהישגים אלה בוצעו לנוכח מכשולים. הכוחות הרדומים בפרט מגויסים, ומדרבנים את הפרט עצמו למאמץ המקריב את עצמו, מהרוח שהיא חיה בקבוצה.

מכאן השנאה כלפי היהודים על ידי אלה שיש להם סיבה להתרחק מהתבונה הפופולארית. יותר מכל דבר אחר בעולם, הם פוחדים מההשפעה של אנשים בעלי עצמאות אינטלקטואלית…

1939. מרץ. מנאום ברדיו עבור הפנייה לאיחוד היהודי, שודר ב-22 למרץ:

בעבר רדפו אותנו למרות העובדה שאנחנו היינו עם התנ”ך; כיום, בכל אופן, אנחנו נרדפים בגלל שאנחנו עם הספר. המטרה היא לחסל לא רק את עצמנו אלא להרוס, יחד איתנו, את הרוח שמבוטאת בתנ”ך ובנצרות שאפשרה את עליית התרבות במערב ובצפון אירופה. אם מטרה זו מושגת, אירופה תיהפך לפסולת עקרה. עבור הקהילה האנושית החיים לא יכולים להמשך זמן רב על בסיס הכוח האכזרי, הברוטאליות, הטרור והשנאה…

אחד מהאספקטים הטרגיים ביותר של דיכוי היהודים וקבוצות אחרות הוא היצירה של מחלקת הפליטים. אנשים מפורסמים רבים במדע, באומנות, ובספרות הוסעו מאדמתם שאותה הם העשירו בכישרונותיהם… כאחד מהאזרחים לשעבר של גרמניה שהייתי בר מזל מספיק לעזוב את המדינה, אני יודע שאני יכול לדבר עבור הפליטים חבריי, גם כאן ובארצות אחרות, כאשר אני מודה לדמוקרטיות של העולם לאופן הנהדר שבו הן קבלו אותנו. אנחנו, כולנו, חבים חוב של הכרת תודה לארצותינו החדשות, וכל אחד מאיתנו עושה את מירב היכולת כדי להפגין הכרת תודה באיכות תרומתנו לעבודה הכלכלית, החברתית והתרבותית של הארצות שבהן אנחנו גרים.

מאי. פנייה בשידור רדיו מביתו של אינשטיין לפגישה של ברית העובדים הלאומיים היהודים שהתקיימה באולם העיר של ניו יורק:

זכרו באמצע המרירות המוצדקת שלכם שיריביה של אנגליה הם גם כן אויבינו המרים ביותר ושלמרות הכל, תמיכה בעמדתה של אנגליה היא בעלת חשיבות עליונה עבורנו.

ב-5 לאפריל, 1920 בועידת סן רמו ליגות האומות מינו את בריטניה ככוח מנדטורי בפלשתינה, בהתאם לעקרונות שהונחו בחוזה ורסאי. ב-1939 בריטניה עדין שלטה באזור.

ב-3 לספטמבר 1939 מלחמת העולם השנייה פרצה.

1940. בארוחת ערב שהייתה הוקרה לכבוד אינשטיין על ידי החברים של הטכניון בחיפה, אינשטיין אמר:

אני יכול לזכור היטב את הזמן שבו יהודים בגרמניה צחקו על פלשתינה. אני זוכר, כאשר דברתי עם רטנאו אודות פלשתינה הוא אמר: “מדוע ללכת לארץ הזאת שהיא רק חול ולא שווה כלום ושאף פעם לא תוכל להתפתח?” זו הייתה דעתו. אבל, אילו הוא לא היה נרצח, הוא כנראה היה עכשיו בפלשתינה. אתם לכן יכולים לראות שההתפתחות של פלשתינה היא בעלת חשיבות עצומה עבור היהדות.

1944. יוני. מסר שנמסר על ידי אינשטיין בארוחת ערב של הקרן האמריקאית למכונים בפלשתינה:

הרוח של היהודים בפלשתינה נותרה רעננה ועליזה. אין לי כל ספק שהם יצליחו במידה טובה של שיתוף פעולה עם העם הערבי אם רק גם עמנו והערבים יצליחו לכבוש את התלונה הילדותית הזו ללאומנות צרת-אופקים שמיובאת מאירופה ומחמירה על ידי פוליטיקאים מקצועיים. שני העמים, יש לקוות, מהר יכירו בכך שאין נוסחא חוקית קשיחה, אלא רק הבנה הדדית נמרצת ושיתוף פעולה נאמן במשימות היומיום יכולים לפתוח את הדרך הנכונה.

1946. ינואר. עיתונים מעבירים תיאור מדויק של העדות של אינשטיין שניתנת בוושינגטון די. סי. בפני ועדת החקירה האנגלו-האמריקאית על פלשתינה:

מחייך בנדיבות, פרופסור אינשטיין הנחית את הגינוי הכי נוגע ללב על המדיניות הקולוניאלית הבריטית שהועדה שמעה עד כה. הוא טען ארבע נקודות:

1) הוא משוכנע, למרות שבצער רב, שמדיניות הישוב הבריטית היא כזו שהופכת את בריטניה הגדולה לבלתי מתאימה יותר לניהול המנדט בפלשתינה. 2) פיקוח צריך לקום על ידי האומות המאוחדות כדי לנהל את פלשתינה והוא לא צריך להיות מוגבל לכוח בודד כלשהו, כולל ארה”ב. 3) הרוב הגדול יותר של הפליטים היהודים באירופה צריכים להיות מיושבים בפלשתינה. 4) הוא [אינשטיין] אף פעם לא ראה כל צורך לקהילה יהודית כפי שדוגל בה הארגון הציוני בפלשתינה. הוא חזר פעמיים או שלוש על אמונתו שרכישת הסמכת תפקידים כמו זה שבפניו הוא הופיע נוצר רק כדי לתת את הרושם של רצון טוב ללא כוונה מהצד של סמכויות אחראיות כך שישימו בכלל לב לממצאיהם והמלצותיהם. ריצ’רד גרוסמן, ח”פ [חבר פרלמנט], הביא את העד להסכים שלא הייתה זו “פיקציה אימפריאליסטית בריטית” לפיה הערבים עלולים לירות בפליטים היהודים אם הם יבואו במספרים גדולים. כאשר הוא נשאל מה יקרה אם הערבים יתנגדו להגירה יהודית, אינשטיין ענה, “הם לא [יתנגדו] אם לא יסיתו אותם. אם אנשים עובדים יחד, הם לא ידאגו למי יש את המספר הגדול יותר” כמוכן, “רעיון מדינת [ישראל] הוא לא לפי לבי. אינני יכול להבין מדוע הוא דרוש. הוא קשור בצרות-חשיבה ומכשולים כלכליים. אני מאמין שהוא לא טוב. אני תמיד הייתי נגדו… [הוא] חיקוי לאירופה – הסוף של אירופה בא על ידי לאומניות”.

פברואר. מכתב לאיגוד פלשתינה המודרנית בו אינשטיין הביע את אמונתו:

ממשלה בפלשתינה תחת הפיקוח הישיר של האומות המאוחדות וחוקה שמבטיחה את הביטחון של היהודים והערבים כנגד זכייה בקולות רבים מידי זה מול זה תפתור את הקשיים היהודים-ערבים.

1947. אינשטיין שולח מסר בארוחת ערב במלון וולדורף אסטוריה בניו יורק לכבוד חיים ויצמן:

בימים אלה של החלטות הרות גורל אתה הצגת את המקרה שלנו בפני העולם בראיה שאיש בינינו לא יכל להיות בקיא בה [כמוך]”.

ב-29 לנובמבר 1947, ארבעה ימים אחרי ארוחת הערב, אסיפת האומות המאוחדות הכללית העבירה החלטה ביצועית לפיה על המנדט הבריטי בפלשתינה להסתיים. החלטה זו הייתה התוצאה של המלצה על ידי ועדת האומות המאוחדות המיוחדת עבור פלשתינה שהחלה בדיונים במאי הקודם. האלימות הערבית פרצה מייד אחרי שהחדשות על ההחלטה נודעו.

1948. המנדט הבריטי מסתיים ב-15 למאי 1948. ב-14 למאי מדינת ישראל הוכרזה רשמית. ב-15 למאי ישראל הותקפה על ידי כוחות משולבים מצד מצרים, עבר הירדן, סוריה, לבנון ועיראק. מלחמת העצמאות כתוצאה הסתימה פורמאלית ביוני 1949 בהבסת הברית הערבית.

חודש לפני פרוץ המלחמה הזו, אינשטיין שלח את המכתב הבא ל-טיימס הניו יורקי:

קיצונים ערבים ויהודים כאחד היום דוחפים בפזיזות את פלשתינה אל תוך מלחמה חסרת ערך… אנו חשים זאת כחובתנו להכריז בצורה נחרצת שאנחנו לא מוחלים על שיטות טרור ועל לאומנות פנאטית יותר אם היא מבוצעת על ידי יהודים מאשר אם מבוצעת על ידי ערבים… ניצחון מוחץ על ידי מי מביניהם יוביל להתמרמרות אכולה… אנו מתחננים ליהודים בארץ הזו ובפלשתינה לא לאפשר לעצמם להיגרר לאווירה של ייאוש או לגבורה כוזבת שלבסוף תסתיים באמצעי התאבדות.

1949. מרץ. כאשר הוא קבל דרגת כבוד מהאוניברסיטה העברית, אינשטיין הכריז:

החוכמה והמודרניזציה שהמנהיגים של המדינה החדשה הראו נותנים לי ביטחון שיתבססו יחסים הדרגתיים עם העם הערבי שמבוססים על שיתוף פעולה פורה ואמון הדדי.

נובמבר. אינשטיין נבחר שוב ליושב ראש המועצה הלאומית של החברים של האוניברסיטה העברית. ב-27 לנובמבר אינשטיין דיבר בשידור רדיו עבור המגבית היהודית המאוחדת שבו הוא אמר בין השאר:

אין עוד בעיה שהיא בעלת חשיבות כזו מכרעת לנו היהודים כמו לחזק את מה שהושג בישראל בעזרת אנרגיה עצומה ורצון שאין שני לו להקרבה. תהי השמחה וההערצה שממלאת אותנו בעוד אנו חושבים על כל מה שקבוצה זו של אנשים אנרגטיים ומתחשבים אלה השיגו ונותנת לנו את הכוח לקבל את האחריות הגדולה שהמצב הנוכחי הפקיד בידנו. [הם יצרו] קהילה שמתאימה קרוב ככל האפשר לאידיאלים האתיים של עמנו, כפי שהם נוצרו במהלך ההיסטוריה הארוכה.

אחד מאידיאלים אלה הוא השלום, שמבוסס על הבנה ואיפוק עצמי, ולא על אלימות. אם אנחנו מעוררי השראה באידיאל זה, שמחתנו נהפכת איכשהו למעורבת בעצבות, כי יחסנו עם הערבים הם רחוקים מאידיאל זה בזמן הנוכחי. יכול בהחלט להיות שנוכל להגיע לאידיאל זה אם ירשו לנו לעבוד, מבלי שאחרים יפריעו, על היחסים שלנו עם שכננו, כי אנחנו חפצים בשלום ואנחנו מבינים שהתפתחותנו העתידית תלויה בשלום.

הייתה זו הרבה פחות אשמתנו או זו של שכננו מאשר זו של הכוח המנדטורי שלא השגנו פלשתינה בלתי מחולקת שבה יהודים וערבים יחיו כשווים, חופשיים, בשלום. אם אומה אחת מושלת באומות אחרות, כפי שזה היה המקרה במנדט הבריטי על פלשתינה, היא בקושי יכולה להימנע מלעקוב אחר המכשיר הידוע לשמצה של חלוקת האימפריה. בשפה פשוטה משמעו: יצירת חוסר הרמוניה בין העם הנשלט כך שהוא לא יתאחד בכדי לזעזע את העול שנרתם עליו. ובכן העול הוסר, אבל זרע המחלוקת הוליד פרי ועדין יכול להזיק לזמן מה מעתה – הבה נקווה שלא לזמן רב. 

האמצעים הכלכליים של הקהילה היהודית בישראל לא מספיקים בכדי להביא את המבצע העצום הזה לסוף מוצלח. עבור מאה אלף מתוך יותר משלוש מאות אלף איש שהיגרו לישראל מאז מאי 1948, לא ניתן להשיג שום בתים או עבודה. היה צריך לרכזם במחנות מאולתרים בתנאים שהם חרפה לכולנו.

אין זה צריך לקרות שעבודה מפוארת זו תתפרק בגלל שהיהודים של ארץ זו לא מסייעים מספיק או מהר מספיק. כאן, במחשבתי, ישנה מתנה יקרת ערך שהוצגה לכל היהודים: ההזדמנות לקחת חלק פעיל במשימה נהדרת זו.

1951. אינשטיין קנה את אגרת ה-200,000 $500 של מדינת ישראל שהונפקה לאחרונה.

1953. בהצהרת תמיכה באוניברסיטה העברית, אינשטיין אמר:

כדי שהמדינה הצעירה תשיג עצמאות אמיתית, ותשמור עליה, צריכה להיות קבוצה של אינטלקטואלים ומומחים שצומחים בארץ עצמה.

1954. אינשטיין דבר בכנס המתוכנן בפרינסטון של החברים האמריקאים של האוניברסיטה העברית:

ישראל היא המקום היחיד על כדור הארץ שבו ליהודים יש את האפשרות לעצב חיי ציבור לפי האידיאלים המסורתיים שלהם… במסורת שלנו זה לא השליט ולא הפוליטיקאי, לא החייל ולא הסוחר, שמייצג את האידיאל. האידיאל מיוצג על ידי המורה ש… מעשיר את החיים האינטלקטואליים, המוסריים והאומנותיים של האנשים. זה רומז על התכחשות מוחלטת למה שבדרך כלל קרוי “מטריאליזם”. בני אנוש יכולים לזכות בחיי ערך הרמוניים רק אם הם מסוגלים להפטר, במסגרת הטבע האנושי, מהחתירה להגשמות ההשתוקקות לסוגים חומריים. המטרה היא לרומם את ערכי הרוח של החברה.

1955. בבוקר של יום רביעי ה-13 לאפריל 1955 , שגרירות ישראל התקשרה לאינשטיין בביתו כדי לשוחח על טיוטא של הכרזה שאינשטיין התכוון לשאת בפני הטלוויזיה והרדיו לקראת ציון יום העצמאות [השביעי] של ישראל. הטיוטא הלא שלמה מסתיימת כך:

שום מדינאי בעמדה של אחריות לא העיז לעקוב אחר המסלול המבטיח היחיד [לעבר שלום יציב] של ביטחון על-לאומי, מכיוון שפירושו ודאי יהיה המוות הפוליטי שלו. מכיוון שהמאוויים הפוליטיים, שמתעוררים בכל מקום, דורשים את קורבנותיהם.

אלו בהחלט יכלו להיות השורות האחרונות שאינשטיין מסר בכתב. שעתיים אחרי הביקור, אינשטיין חלה באורח אנוש. הוא נפטר בשעות הבוקר המוקדמות של ה-18 לאפריל. בשעות אחרי הצהרים של אותו היום הוא גופתו נשרפה. אפרו פוזר באזור לא ידוע.

 

וולטר אייזקסון נואם על אינשטיין ואלוהים. להלן הקישור:

סרט שמראה את אייזקסון נואם

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s