מחכים לגודו: איינשטיין ופרויד

ספטמבר 1932

מר. איינשטיין היקר,

…..

…..

כמה זמן עלינו לחכות בטרם שאר האנשים יהפכו לפציפיסטים? אי אפשר לומר, ועדיין אולי התקווה שלנו ששני הגורמים האלה – הנטייה התרבותית של האדם והאימה המבוססת-היטב מהצורה שתלבשנה מלחמות העתיד – עלולים לשרת כדי לשים קץ למלחמה בעתיד הקרוב, היא לא דמיונית. אבל באילו דרכים או דרכים עוקפות זה יתרחש, איננו יכולים לנחש. בינתיים אנו יכולים לנוח בבטחה שמה שמהווה את ההתפתחות התרבותית גם פועל נגד המלחמה.

בברכות החמות ביותר ואם ההתכתבות הזו תוכח כאכזבה עבורך, סליחתי הכנה,

שלך

זיגמונד פרויד.

——————————————

יחסות ופסיכואנליזה בעידן של אי וודאות פוליטית לאחר השחרור מרוח המיליטריזם הפרוסי של הקיזר וילהלם השני אל רוח החופש ועד ההליכה אל הגזענות והאלימות הנאצית הגועה. איינשטיין נתן הרצאה פופולארית במדע ב”בית הספר לעובדים מרקסיסטים” בברלין ב-1931. מנהל בית הספר ד”ר יוהן לורנץ שמידט שלח את אשתו לביתו של איינשטיין שאז התגורר בקאפוט שליד פוטסדאם כדי להביאו להרצאה. איינשטיין הסכים מיד. ההרצאה ניתנה ב-26 לאוקטובר, 1931 בפתיחה הרשמית של שנת הלימודים בבית הספר, בבית הספר הקהילתי בצפון ברלין ונקראה בשם, “מה עובד צריך לדעת אודות תורת היחסות”. בקהל נכח ברטולד ברכט. אומרים שברכט עיבד כמה הצעות מההרצאה של איינשטיין אל תוך מחזהו “חייו של גלילאו”.  איינשטיין כתב לברכט מאוחר יותר את תגובתו על המחזה ב-1939.

חזרה לברלין של 1924. ברלין שאחרי ההיפר-אינפלציה של 1922-1923 שנגרמה כתוצאה מהפיצויים הגרמניים ועליית הרפובליקה הויימארית. ברלין הויימארית המשוחררת מהמיליטריזם הפרוסי הייתה מפורסמת בטירוף הסקסואלי בשנים המסתוריות והארורות ההן. ברלין הייתה הבית הידוע לשמצה לקרנבל התאווה – המקום להנאה חושנית. מוניטין זה היה מוגזם ומרשים. הטרנספורמציה לגינונים סקסואליים שהתרחשה בברלין בשנים אלה הייתה רק חלק מהתסיסה של אותם שנים, והיא השפיעה רק על מיעוט קולני ונראה. עדיין התחושה הייתה של רשות בסקס והמיתוס של הקברט הגדול של ברלין מעורבלות בעובדות היותר מסובכות של הזמן המשפיע והגדוש בפארסה גסה. וולטר בנג’מין הבין את השעמום הגלום בפנטזיה המינית של ברלין בביקורת שלו הבאה על הצגות קברט הנשים בתיאטרון בברלין: “מאז שזה הפשיט את דמות הנקבה לנקודה של עירום מוחלט”, הוא רחרח, “אופן השינוי הזמין היחיד של זה היה הכמות”. הסקס החופשי לכל של ברלין היה רק חלק קטן של החממה הענקית שהייתה מנת חלקה של ברלין בין השנים 1924 ל-1929. זוהי התקופה מסיום ההיפר-אינפלציה ועד להתרסקות שבאה אחר כך, מה שידוע כתור הזהב של הרפובליקה הויימארית במונחים כלכליים, וחלק ממה שהרפובליקה התנסתה. ריסון האינפלציה אפשרה לתעשייה הגרמנית ולחיים המסחריים אוויר לנשימה והחיתה אותם לאחר תשלומי “האשמה המלחמתיים” השנתיים של גרמניה לבנות הברית. הגיעו הלוואות מאויביה הקודמות של גרמניה וברלין נכנסה לשאננות בורגנית, התענגות על מוזיקה, שיגעון מוראלי מתחדש, אבל שהכיל גסות ורגילות. הגרמנים פתאום התלהבו מרצח מיני, ז’אנרים שלמים קמו סביב הנושא הזה – ההתנגשות בין סקס למוות אלים. הגידול באוטונומיה המינית של נשים בגרמניה של שנות ה-20 הבעיתה כמה אנשים, כנראה גברים רבים, ועוררה צרות אלימות ברוטאליות ופורנוגראפיות, התלהבות וטרור מגוף האישה ופשעי סקס. 

לאחר ההתמוטטות הכלכלית, התהפוכות הפוליטיות שהובילו ל”ויימאר ברלין”, היא נותרה מרכז האבנטגארד, לא רק עבור גרמניה, אלא עבור אירופה כולה.

ברלין נהפכה לבית של ברטולד ברכט שעבר לשם ממינכן ב-1924 כדי לנסות ולהפכה למרכז של התיאטרון העולמי הגרמני. הפרמיירה של הלהיט הגדול ביותר שלו, “האופרה בגרוש” Die Dreigroschenoper הייתה ב-1928. המחזה הותקף בטוענה שהוא מהווה מפלט – “תענוג יותר מאשר פלטפורמה” כפי שמבקר אחד התלונן. אבל ההצגה הייתה הצלחה בדיוק בגלל שהיא הצליחה להעביר את מה שברכט ראה. החבילה העוצמתית התחושתית שלה הייתה “פריצת דרך”, כפי שאחד הפרטיזנים של ברכט ניסח זאת, “מכיוון שהמוראליות לא זוכה להתקפה וגם לא מנוטרלת, אלא פשוט מושהית”, הוא היה מצחיק גם כן, חלון אל “עולם שבו קווים בין טרגי והומוריסטי נעלמים” – עולם יותר כמו זה האמיתי מאשר זה של הבמה הקשורה בקונבנציות.

באווירה זו פרחו רעיונות מקוריים בברלין של שנות ה-20 של המאה ה-20. בעוד העיר ברלין אף פעם לא נהפכה למקום מושבו של זיגמונד פרויד, היא נהפכה למרכז החיים של המחשבה הפרוידיאנית. קרל אברהם יסד את האגודה הפסיכואנליטית של ברלין ב-1908, שם ענק לקבוצה שמנתה רק חמישה חברים. בשנות ה-20 המאוחרות האגודה הפכה למרכז של הקבוצה הנמרצת ביותר של הפרוידיאנים שעבדו בכל מקום בעולם, כאשר הם אפילו אספו חברים מוינה. היא התרחבה למכון שפיתח את הצורה הבסיסית של הכשרה הפסיכואנליטית הפרוידיאנית, כולל העיקרון לפיו כל מי שמתיימר להיות פסיכיאטר עליו לעבור אנליזה בעצמו. תוכנית ההכשרה הפכה את הפרוידיאניות לתופעה עולמית, כאשר היא מושכת חבורה בינלאומית של סטודנטים שייצאו את הבשורה לפי פרויד לפריס, לונדון, ניו יורק ומעבר.

התיאוריות של פרויד היו קונטרוברסליות, כמובן; בעלות טענות בלתי רגילות לסמכות או הכוח של ההרגשה המינית, האירועים בילדות המוקדמת ופעולות הוריות שהן דומיננטיות באמוציות האנושיות ובהתנהגות האנושית. בצורה זו פרויד איים בלהט על הדעות המקובלות והמקובעות בטבע האנושי. בעיתונות הפופולארית, קל היה לראות את פרויד עדין כעוד אחד מאותם היהודים המפורסמים האלה אשר מערערים על האמיתות הנצחיות, בדיוק כמו אלברט איינשטיין של ברלין.

פרויד התענג כמובן בהשוואה ושני היהודים היו שווי ערך ומעמד. פרויד אמר לבנו ש”היהודים בכל העולם מרוממים את שמי, מזווגים אותי עם איינשטיין”. הוא נהנה, כאשר הוא זהר תחת אורו של המוניטין של איינשטיין והמוניטין של פרויד היה כשל הגאון היהודי בפיזיקה. בתרבות הפופולארית, הטענה הייתה קרובה אכן לאמת, כי שני האישים היו לרוב מזווגים יחד כשני הגאונים היהודים של המאה העשרים. הם נפגשו ב-1926 והם יצרו ביניהם סוג של חברות; בעיקר באמצעות החלפת מכתבים ספוראדית. פרויד חש סוג של רגשות לאיינשטיין בקשר בניהם: מין הערצת גזע, סוג של יראת כבוד. הוא קרא לאיינשטיין “זה השמח”. איינשטיין כתב לו חזרה, “אתה, שנכנסת אל תוך העור של כל כך הרבה אנשים, ואכן של האנושות, לא הייתה לך ההזדמנות להיכנס לתוך שלי” – ולא הייתה לו גם אחר כך ההזדמנות  הזו, כפי שאיינשטיין אמר ביחידות.

מעבר להגנה הזו על פרטיותו, איינשטיין נותר סקפטי בנוגע לפסיכואנליזה עצמה כפי שהייה לפני המלחמה כאשר הוא נפגש עם תלמידו לשעבר של פרויד, קרל יונג בציריך. קרל גוסטב יונג, הפסיכואנליטיקן, עבר לציריך מאוניברסיטת העיר העתיקה בזל ב-1900. בעודו בציריך יונג בדיוק פיתח תיאוריה מורחבת יותר שנקראה “תת ההכרה הקולקטיבית”. איינשטיין פגש את הפסיכואנליטיקן יונג לאחר ששמע את אחת מהרצאותיו  ב-1911. הוא אחר כך הלך לביתו לארוחת ערב, למרות שהוא לא התלהב מהרצאתו. עדיין איינשטיין שב לביתו של יונג כמה פעמים באותה השנה. כאמור אף פעם לא היה לאיינשטיין עניין רב וביטחון ב”מדע” האמור של המחשבה שיונג ומורו הרוחני פרויד פתחו. חברותו המאוחרת יותר עם פרויד תנבע יותר מתוך החוויה המשותפת של הפרסום והעניין הפוליטי המשותף מאשר כל עניין בתיאורות של פרויד. איינשטיין ניסה להסביר את עבודתו היחסותית ואספקטים אחרים של המדע המודרני ליונג ולחוג מכריו. למרות שיונג הודה שהוא הבין מעט מאוד ממה שאיינשטיין הסביר, השיחות היו מספיק משביעות רצון כדי לקיים סדרת מפגשים מעת לעת בביתו של יונג.  

איינשטיין הרגיש שפרויד פיתח גישה חשובה וחדשה, אבל פרטי הפרטים של התיאוריות שלו הותירו את איינשטיין אדיש. ביום ההולדת ה-75 של פרויד איינשטיין כתב ברכה לפרויד: קראתי את עבודותיך בחברת אשה ונהניתי מ”יופיים ובהירותם”. אל זה איינשטיין הוסיף את המלים, אליהן רק שופנהאור הגדול ניתן להשוואה. אבל באופן מובהק פעמיים איינשטיין סרב לתמוך בפרויד כמועמד לפרס נובל ברפואה. הוא לא יכל, כך אמר, לשכנע את עצמו ב”מידת האמת של לימודיו של פרויד”. איינשטיין כך נראה לא האמין בפסיכואנליזה. מאוחר הרבה יותר, עם נטייתו לקומפלימנטים דו-קוטביים, איינשטיין אמר לחבר, לפרויד הייתה “ראיה חדה; שום אשליה לא הרדימה אותו מלבד אמונה לפעמים מוגזמת ברעיונותיו שלו עצמו”.

חרף זאת, בברלין עצמה, הרעיונות האלה של פרויד צברו עוצמה רבה בתיאורם ובחיפושם אחר הסיבה הלא חשודה שלהם למזור לאומללות האנושית. הציבור התעניין בפריצת הדרך שנעשתה במדעי המוח שהציעה תקווה חדשה לאלה שהיו מיואשים ולאלה שהיו במשבר. ההלם שהפציינט יכול לקבל מהבנת הטבע של הכוחות של תת ההכרה שייסרו אותו, ועל ידי האנליזה והטיפול וההבנה של כוחות אלה הוא משתחרר מעוצמות אלה – הלהיבו את הציבור. זה היה המיתוס הפרוידיאני: ישנה מעין ארץ סמויה בתוך המוח והתודעה, יבשות לא ממומשות של אימה ואמיתות נשכחות. עתה תודות לפרויד (או כפי שהגרסה הפופולארית ספרה זאת) ניתן הייה למצוא את הדרך לשם והביתה שוב פעם ולהשתחרר מהמועקות. פרויד היהודי זכה לתהילה לצד איינשטיין.

בצורה זו היהודים הביאו שתי תורות מסתוריות בתחילת המאה העשרים: היחסות והפסיכואנליזה, התעקמות המרחב והזמן והתת-הכרה הארץ הלא נודעת – עולמות מסתוריים שהלהיבו את ההמונים החל משנות ה-20.

עם כל השפעתה הלא רגילה, האימפריה המתפתחת הזו של פרויד הייתה דוגמא אחת למבול היצירתיות בתקופה הפוסט-אינפלציונית בגרמניה הויימארית ובבירתה ברלין. בתוך ארכיטקטורת הבאוהאוס והקווים האבסטרקטים שאפיינו כל כך את התכנון של ברלין הויימארית.

והנה הפריע להתפתחויות המדעיות, הארכיטקטוניות והאומנותיות האלה אדולף היטלר בטריקים הדמגוגים ובמפלגה הנאצית שזה עתה החלה להרים את ראשה בעוד האינפלציה בגרמניה הרסה לכל כך הרבה אזרחים את החיים. אלפים נפגעו מהסיבוכים של הכלכלה החולה. היטלר חיפש את מי להאשים באסון, והוא ניצל את הטיפשות של ההמונים ומצא את השעירים לעזאזל. הוא נתפש ל”תולעי הספרים” וכמובן נטפל לאשם התמידי, ליהודים שנתפשו בעיניו כאלמנט תת-אנושי ולא רק כאויב; הם היו האשמים לדעתו באינפלציה.

עד 1923 היטלר פעל בבוואריה והוא היה נואם במסבאות בירה, זירת האירוע המסורתית לאסיפות הפוליטיות בבוואריה. החל מ-1923 הוא זכה לפרסום כדובר מהפנט של הטיפשים. הכותב קארל צוקרמאייר השתתף בכמה מנאומיו באותה שנה וכאשר הוא התקרב יותר מידי קרוב לבמה הוא יכל לראות את ה”רוק שניתז מתחת לשפמו”. מאמיניו, כך הוא דיווח הלכו שבי אחרי הצווחות והצהלות שלו ובייחוד הם הוקסמו מהחזרות הרבות בנאומיו, שהיו מועברים בקצב מדויק כמו מחלה מדבקת. לסגנון שלו, כך צוקרמאייר דיווח, היה כוח פרימיטיבי ומבהיל. ויכולת הנאום המבהילה, האגרסיבית והאלימה של הפוליטיקה הימנית הבווארית החלה לתפוש תאוצה בגרמניה. בהתחלה להתקפות של היטלר הייתה השפעה מועטה. בתחילה הוא הסתבך עם החבורה הנאצית שלו בעודו מנסה לבנות את כוחו הבומבסטי, המגנטי השטני ולתפוס בכוח את השלטון על ידי השתלטות על מרתף בירה בפוטש ולמשוך תשומת לב של תומכים נאמנים לו אישית. הוא הואשם בבגידה והגיע למשפט אותו ניצל כדוכן להטפה של רעיונותיו בצורה ממולחת ורבת עוצמה למען הפרופגנדה הלאומנית כאשר הוא מציג את עצמו כפטריוט לאומי. הוא זכה כך לאוזן קשבת על ידי הלאומנים שאהדו את רעיונותיו, וכל זאת הוא עשה כדי להשפיע על תוצאות הבחירות עבור הימין הקיצוני חודשיים מאוחר יותר. כמובן שהוא נמצא אשם – אבל כמוביל מרד חמוש וקטלני הוא קבל רק סטירה קטנה על כף היד ולא יותר מזה. דהיינו, הוא נמנע מהגרוש שהיה מגיע לו כאזרח אוסטרי, והוא נשפט לחמש שנות כלא לנדסברג. אבל הוא שרת רק מעט יותר מ-13 חודשים, כולל הפחתת המעצר בו הוא הוחזק במשך ארבעה חודשים. היטלר בילה את הזמן בנוחות מרבית בתנאים טובים, בעודו עובד על הטיוטא של Mein Kampf שלו. 

זו הייתה “וייאמר גרמניה” שהגיעה לקצה הפוליטי הלאומני שלה. ואילו הרושם החיצוני שהיא עשתה היה מוטעה בקברט של ברלין משנות ה-20, בשיגעון לספורט, בנהגי המרוצים, במתאגרפים, באצנים, בעיתונים ובכותרות שלהם כמו העיתונים ה”ברלינר טאגבלאט” וה-וסיש’ה צאיטונג” ומנגד העיתון הנאצי, ה-“ולקישר באובאכטר” שליבו את האש  בווכחנות הפוליטית; ומתחת לשכבה הדקה של הסאטירה, הלך וצמח לו רעיון פוליטי יחיד ולאומני ועמדה פוליטית מזעזעת.

יום שישי השחור היה הרגע שלו היטלר חיכה מאז 1925. אם נלך מעט קדימה… הבורסה של ניו יורק קרסה ב-29 לאוקטובר, 1929 וזה סימן את השפל הכלכלי בעולם כולו וגרמניה הייתה הראשונה להיפגע. היטלר חיכה לרגע הזה.

אם כן, 1928 הייתה נקודת השפל של גרמניה. בבחירות ברייכסטאג של מאי, המפלגה של היטלר זכתה רק ב-2.6 אחוז מהמצביעים הכלליים, מה שתורגם רק ל-12 מושבים ברייכסטאג. לנאצים היו רק אחוז וחצי מהקולות בברלין מה שהותיר את השמאליים במעוז. בהשוואה לשנת 1924 שבה הימין הקיצוני פרץ לתודעה זו הייתה התמוטטות או אם תרצו, השפלה. ברלין עצמה זכתה לתגובת המפלגה הנאצית שהייתה: התקפה, אסטרטגיה של אלימות ברמה נמוכה ביותר שהלכה יד ביד עם פרופגנדה ופרובוקציה. אבל הפרופגנדה מעט השתנתה כי המפלגה הנאצית כבר לא הייתה קבוצה זעומה ומפוצלת בתוך הימין הרדיקלי בברלין. ברמה הלאומית, ההתקפות הנאציות על המתנגדים הפוליטיים גדלו לזיהום מדבק עצום, שמתפרש למלחמת פרופגנדה מבעיתה שהלכה והתעצמה על ידי פעולה ישירה, קמפיין ישיר של פשעים אלימים שהיו מיועדים לטפח תחושה מתקדמת של משבר. הנאצים אולי קבלו מעט קולות, אבל אנשיהם יצאו להדגים שיש לקחת אותם ברצינות כפעילים וכאגרוף של הימין האנטי רפובליקני. לכן בעוד ששנת 1927 הייתה יחסית שקטה, והעיתונים כמעט ולא הזכירו את ההתפרעויות הנאציות בתוך ברלין עצמה, ב-1928 פאול יוזף גבלס מהמפלגה הנאצית של היטלר השתמש בשערוריות וזוועות מידי פעם בפעם כדי למקד מחדש את תשומת הלב במפלגתו, באנשיו ובמנהיג הידוע לשמצה של מפלגתו. וככה החלו העלילות של הנאצים השיכורים, שאנשיהם גם נכנסו לפרקים לכלא בגין הפרות אלימות לשלום הציבור, בגין שבירת עצמות לאנשים ובגין אשמה אלימה כלפי אנשים שהם נראו להם יהודים או נחשדו בעיני הנאצים כיהודים. כרגיל כאשר הנאצים היו באים למשפטים, הם הסבירו את עמדותיהם תוך שהם מתלוננים על פרובוקציה סרקסטית מצד קורבנם. גבלס וחבורתו היו אלימים ומסוכנים ואילו העיתונות לא פעם המעיטה בערך מעשיהם ודיווחה על “חבורה שולית” שמנסה להכות את דרכה כדי להתבלט ללא השפעה מרובה. וכך “החבורה השולית” הזו גדלה לממדים מפלצתיים. המנהיגים הנאצים תמיד נהנו מטיפול אוהד בבתי המשפט מאז שהיטלר ביצע את הבגידה הפוטש במרתף הבירה, ופעולה זו והופעתו בבית המשפט זיכו אותו הרי בפחות משנה בתנאי כלא מרווחים. אבל בסוף 1929 חסינות זו תורחב לרמה כזו שתכלול אפילו פשעים רגילים, התקוטטויות במסבאה וכדומה. הסמל הנאצי נהפך לרישיון היתר לכל פעולה שהיא אנטי סוציאלית שעליה הם יכלו לחלום, והמפלגה בברלין השתמשה לגמרי במעבר החופשי הזה. וכך הכל מותר.

נשוב למה שקרוי יום שישי השחור. האבטלה ב-1929 הייתה עצומה בגרמניה והיא עלתה לממדים של 8.5 אחוז ואז פתאום תוך כמה חודשים ל-14 אחוז. בברלין עצמה בלבד האבטלה הייתה איומה. היו 31,800 ברלינאים שנרשמו כמובטלם ב-1929. והמספרים הלכו וטיפסו ב-1930 ובשנה שאחר כך ואחר כך, 323,000 נרשמו כבלתי מועסקים – קפיצה של פי עשר ממיקודם. כמובן שהיו עשרות אלפים שנשמטו מהרישומים הרשמיים והתגלגלו ברחובות. למעשה בברלין…ובכלל, אחד מכל שבעה היה בלתי מועסק בכל המדינה. העיר והמדינה כולה התנודדה. רק שש שנים עברו מאז ההיפר-אינפלציה בעקבות מלחמת העולם הראשונה ומעט יותר מעשר שנים מסיום מלחמת העולם הראשונה, וכבר החיים של האנשים העובדים קשה הרגילים שוב פעם נהפכו לכמעט בלתי נסבלים. הממשלה כמעט ולא עשתה דבר, והסיבה לכך הייתה חלקית בגלל שלא היה לה הרבה מה לעשות. מאז סוף ההיפר-אינפלציה גרמניה השתמשה בהון שלה להבטיח הלוואות קצרות טווח, מרביתן נתנו על יד אמריקה, כדי לקיים תקציבים ממשלתיים מקומיים ולאומיים יחד עם הכלכלה התעשייתית של המדינה.  זו הייתה מדיניות שבהכרח גרמה לדבר הבא – החוויה של יציאה מהאינפלציה גרמה למנהיגים לסלוד מהשקעה של מזומנים בעסקאות לטווח ארוך. למרות זאת מה שנראה ככסף קל זרם לגרמניה החל מ- 1924 והלאה. הסכנה שהמצב הביא עמו נראתה בבירור בראיה לאחור: בזמנים גרועים, הלוואות לטווח קצר הותירו את הלווים מרוששים או אפילו גרוע מזה, פושטי רגל. בגל של יום שישי השחור בו הבורסה של ניו יורק קרסה ב-29 לאוקטובר, 1929, המנהיגים האמריקאים דרשו חזרה את ההלוואות וסרבו לתת הלוואות חדשות. המשבר נעשה עמוק בשנות ה-30 וכך גם המזומנים של גרמניה, כאשר גרמניה נזקקה לעוד מזומנים והמצב נעשה ליותר בהול, בעוד הגל העולה של האלימות הפוליטית של הימין הבהיל נושים עוד יותר. הצורך הפנים מדיני למזומנים הגרמני גרם להתמוטטות לנוכח המלווים הזרים ודרישותיהם כמעט בין לילה ב-1930. ממשל העיר ברלין עמד בפני חוב של 400 מיליון מרקים והחזון של תבוסה. דמי נסיעה ברכבת התחתית, חשבונות מים, ומיסי עירייה כולם עלו וההוצאות של השלטון המקומי והלאומי התאדו ונעלמו.  ברלין קראה לעזרה. כתוצאה אנשים שהיו פעם מכובדים בברלין נאלצו לעבור לרחובות ולדירות סלאם ולהתגורר בתנאי מחייה מכפירים. מעמד הביניים מכר את כל מה שהיה נייד – רהיטים, כלי כסף ולבסוף את הבתים וברלין הייתה רעבה. אלה שהיו בריאים מספיק לזוז דרכו על אלה שנפלו. היה זה בלתי אפשרי לדמיין פתיחה יותר מושלמת עבור גבלס ואדונו המרושע, אדולף היטלר.

אבל עדיין ב-1930 כדי להתקדם הלאה ולפלס את דרכם בין מספר כוחות הימין היטלר וגבלס נזקקו למתנה מאויביהם. המתנה באה במרץ של אותה שנה. כאשר הסוציאל דמוקרטים ומפלגות המרכז לא הצליחו להגיע לפשרה בעניין מידת הרווחה הסוציאלית, הממשלה המנוהלת על ידי הסוציאליסטים נפלה והיא הוחלפה על ידי אדמיניסטרציה שהונהגה על ידי ימין-מרכז בהנהגתו של הקנצלר היינריך ברינינג, מנהיג מפלגת המרכז השמרנית. ברינינג נחסם ברייכסטאג על ידי גוש חוסם שכלל את הנאצים. ביולי הרייכסטאג התפזר וברינינג קרא לבחירות חדשות ב-14לספטמבר, שנתיים מוקדם מהמתוכנן. היטלר וגבלס זיהו את ההזדמנות הבלתי רגילה ושניהם צמאי דם תפשו את הטעות הגסה של המפלגות הדמוקרטיות.

הסיפור של עלייתו הטראגית של היטלר חוזר על אותה תבנית בסיסית. שום דבר לא היה בלתי נמנע אודות הניצחון שלו, לא אז ואפילו לא בימים האחרונים של הרפובליקה הויימארית, בימים האחרונים של 1932 ותחילת 1933. שוב ושוב נעשו הכרעות שהפסידו את הפרצה וברינינג ידע שישנם הרווחים הנאצים, אבל הוא ציפה שהם יאוזנו על ידי הימין המרכזי. זו הייתה אחת הדלוזיות והיטלר היה יותר מאשר בר מזל באופן מזעזע ומזוויע. הוא היה מנהיג מפלגה יעיל בצורה אובססיבית, נואם מהפנט שהצליח לסחוף עמו ולתת השראה להמונים. הסיפור המפורט של הניצחון הנאצי הסופי הוא מעבר לטווח הסיפור הזה, אבל עיקרו מונח בכישלון המוחלט של הכוחות הדמוקרטיים בתוך הרפובליקה הויימארית לרתום את עוצמתו בצורה נכונה או בצורה מאוחדת ובכך לחסום את דרכו.

איינשטיין ופרויד – שני פציפיסטים ניסו לחסום את הדרך למלחמות ולהתדרדרות להתפרצויות ימניות אלימות בדרכם שלהם בשנת 1932. אך ללא הצלחה מרובה.

פרויד ואיינשטיין תמיד משולבים יחד כשני היהודים החשובים ביותר במאה העשרים. הם כאמור נפגשו לראשונה ב-1926 כאשר פרויד בן ה-70 בא מוינה חולה בסרטן וחרש באוזן אחת לחופשת חג המולד בברלין עם בנו ארנסט. בברלין איינשטיין ואשתו בקרו אותו. פרויד תאר את הפגישה ואת השעתיים של השיחה במכתב לחבר: “איינשטיין מבין בפסיכולוגיה באותה מידה כמו שאני מבין בפיזיקה, אבל הייתה לנו שיחה מאוד נעימה”. השיחה הייתה נעימה כי שניהם דברו על פוליטיקה ולא על תחום מחקרם. הם החליפו ביניהם מכתבים שהתפרסמו בספר. הם שניהם הביעו רעיונות פציפיסטים: פחד איום ממלחמה ואת האמונה שניתן להימנע ממלחמה רק אם האומות יסכימו לוותר במידת מה על ריבונותן לטובת גוף בינלאומי. לא איינשטיין ולא פרויד הרגישו אופטימיים בכך שויתור כזה יקרה במציאות. איינשטיין שאל את פרויד, האם זה אפשרי לשלוט באבולוציה המנטאלית של האדם וכך לעשותו חסין כנגד הפסיכוזה של השנאה וההרס? ואמר לפרויד, שהוא יודע שבכתביו ניתן למצוא את התשובה לשאלה. פרויד ענה בין השאר לאיינשטיין: “קונפליקטים של אינטרסים בין בני אדם נפתרים, בעקרון, תוך מפלט לאלימות. זה אותו הדבר בממלכת החיות, כאשר האדם לא יכול לטעון לריחוק מהן”.

איינשטיין העריך את פרויד יותר בשל יכולותיו התיאוריות מאשר בשל מומחיותו הפסיכואנליטית והוא העדיף “להישאר בחשיכה כאשר לא ינתחוהו” ולא יבצעו בו טיפול פסיכואנליטי. איינשטיין כפי שנאמר בהתחלה, ראה את עצמו כ”לא מאמין” בלימודים של פרויד. איינשטיין לא התרשם מהפסיכואנליזה:”זה לא תמיד עוזר להתעמק בתוך התת הכרה” הוא אמר פעם. “רגלינו נשלטות על ידי מאה שרירים שונים. האם אתם חושבים שזה יעזור לנו ללכת אם נבחן את רגלנו ונדע את המטרה המדויקת של כל שריר והסדר שבו הוא עובד?” וכך איינשטיין בעקרון נטה יותר לפילוסופיה מאשר לפסיכואנליזה.

איינשטיין שאולי לא אהד במיוחד את הפסיכואנליזה החליף מכתבים עם פרויד בנושא שהיה קרוב לשניהם, האמביציות האנטי מלחמתיות. איינשטיין ניסה בכל מעודו לשנות את דעת הקהל והוא עשה זאת בין היתר בהתכתבותו עם פרויד בקיץ 1932. במכתבים אלה הוא כתב את האני מאמין הבינלאומי שלו: החיפוש אחר ביטחון בינלאומי שקשור לכניעה ללא תנאי על ידי אומות על חופש הפעולה שלהן – ריבונותן. הוא הודה שמאמצים אחרונים להשיג כניעה כזו בעדיפויות לאומיות נתקלו במה שהוא כינה “הצלחה גרועה” – בלשון המעטה, בייחוד בגרמניה של אמצע 1932. אבל מדוע הוא שאל כל כך הרבה אזרחים פרטיים באומה נכנעים למוות בכזו התלהבות פרועה, אפילו במחיר של חייהם שלהם? אולי הוא אמר, במחשבה שרמזה על ההשפעה של האירועים מסביב זה בגלל שלאדם יש בתוכו תאווה לשנאה ולהרס? איינשטיין כתב שהוא בהחלט לא חושב רק על מה שקרוי ההמון הלא מתורבת, כנראה כאשר הוא מתכוון למפגעים היומיים ברחובות ברלין.

ב-1932 פרופסורים באוניברסיטאות גרמניות רבות ואפילו אחוז ניכר יותר של סטודנטים או שהיו לגמרי נאצים או תומכים משוכנעים של הימין. ולכן איינשטיין כתב ש”הניסיון מוכיח” מתוך הצטברות של תקריות שהצטברו ואותן סבלו על פני 18 שנה באקדמיה של הקהילה של ברלין שזה דווקא מה שנקרא ה”אינטליגנציה” שהיא המתאימה ביותר להתמסר להצעות קולקטיביות הרסניות כאלה. התגובה של פרויד לאיינשטיין הייתה בעיקרה קודרת. הוא הציג בפני איינשטיין אנליזה ארוכה ומלאה בניואנסים אודות ריבוי המניעים שיכלו להמריץ כנראה אנשים מתורבתים לבצע פעולות אלימות והרסניות והוא סיכם שהוא “לא ראה סבירות שאנו מסוגלים לדכא את הנטיות האגרסיביות של האנושות”. לכל היותר, עלולה להיות תקווה כלשהי לנתב את האגרסיה הזו. יחסים משופרים בין האדם לאדם יעזרו. פרויד הסכים, למרות שהוא הבחין בכך שהמצווה לאהוד את השכן כמו את עצמך הייתה “ציווי צבוע, קל להכריז, אבל קשה לביצוע”. לטווח הארוך, התקווה האמיתית שלו הייתה שיותר ויותר אנשים יפנו עורף למלחמה ויתרחקו ממנה ממניעים רציונאליים. הם יפנו לפציפיזם משתי סיבות: ראשית, כי האדם בעידן-הלוחמה יגיע למסקנה שהמלחמה “מאלצת את האינדיבידואל למצבים שמבישים את האנושות, מאלצים אותו לרצוח אנשים עמיתים נגד רצונו”, ושנית, בגלל שמלחמה פשוט נהפכה ליותר מידי מבעיתה מכדי שיוכל לשאתה. “מלחמות, כפי שהן מתנהלות עתה”, כתב פרויד, לא מספקות שום טווח עבור פעולות של גבורה לפי האידיאלים העתיקים, ובהינתן השלמות הגבוהה של הנשק המודרני, המלחמה כיום פירושה תהיה ההשמדה הגמורה של אחד מהלוחמים, אם לא שניהם”.

איינשטיין היה מרוצה מההתכתבות עם פרויד, למרות שלא הוא ולא פרויד ראו כל תקווה אמיתית שפציפיזם עלול להתפשט מהר מספיק כדי למנוע מלחמות מהר. מי יודע, הוא כתב חזרה, איזו השפעה תהיה להתכתבותם, “מה יתפתח מזרע כזה?” אבל כמובן שלא היה כל קציר, שום רווח לא הושג מהמאמצים של איינשטיין ופרויד. ההתכתבות פורסמה תחת הכותרת: Warum Krieg? “מדוע מלחמה?” ב-1933, הרבה אחרי שהיא יכלה להיות בעלת שימוש כלשהו בגרמניה. לא יותר מאשר אלפיים עותקים הודפסו, אנדרטה לכוונות טובות של ממש. בזמן שהעותקים כבר הופיעו, איינשטיין כבר לא היה בברלין.

 

להלן תרגום מלא של המכתב המפורסם אותו כתב אלברט איינשטיין לזיגמונד פרויד, ב-30 ביולי, 1932.

 

ההצעה של ליגת האומות והמכון הבינלאומי שלה לשיתוף פעולה בינלאומי בפריס שעלי להזמין אדם, שאותו אבחר בעצמי, להחלפת דעות ישירה בכל בעיה אותה אני עלול לבחור מאפשרת לי הזדמנות מאוד ברוכה להיוועצות איתך אודות השאלה, כפי שהדברים הם עתה, שנראית כעקשנית ביותר מכל הבעיות שהתרבות עומדת בפניהן. זוהי הבעיה: האם ישנה דרך כלשהי לגאול את האנושות מהשיגעון של המלחמה? ידוע שעם התקדמות המדע, נושא זה נהפך לעניין של חיים ומוות עבור התרבות כפי שאנו מכירים אותה. חרף זאת, בשם כל הקנאות המוצגת, כל ניסיון לפתרונו הסתיים בהתמוטטות אומללה.

אני מאמין, בנוסף, שאלה שחובתם לבלום את הבעיה בצורה מקצועית ומעשית הולכים ונעשים יותר מודעים לחוסר האונים שלהם בטיפול בה, ויש להם עתה תשוקה מאוד עזה ללמוד את ההשקפות של האנשים השקועים בעיסוק המדע, ויכולים לראות את בעיות העולם בפרספקטיבה שהמרחק תורם להן. באשר לי, המטרה הרגילה של מחשבתי לא מספקת כל תובנה אל תוך המקומות החשוכים של הרצון והתחושות האנושיים. לכן, בחקירה שעתה מוצעת, אני יכול לעשות מעט יותר מאשר לחפש אחרי ההבהרה של השאלה הנדונה, והבנה של הבסיס לפתרונות יותר ברורים מאפשרת לך לשפוך את האור של הידע מרחיק הלכת שלך אודות החיים האינסטינקטיביים של האדם כדי לתמוך בבעיה. ישנם כמה מכשולים פסיכולוגים שאת קיומם ההדיוט במדעים הנפשיים יכול במעומעם לשער, אבל הוא אינו מסוגל לרדת לעומקם של הקשרים הפנימיים ביניהם והגחמות שלהם. אתה, אני משוכנע, תוכל להציע שיטות חינוכיות שמונחות פחות או יותר מחוץ לטווח הפוליטיקה, ושישמיטו את המכשולים האלה.

כאחד שהוא חסין מדעות קדומות לאומניות, אני אישית רואה דרך פשוטה לטפל באספקט השטחי (כלומר, מנהלי) של הבעיה: הכינון, תוך הסכמה בינלאומית של גוף מחוקק ושיפוטי כדי שיישב כל משבר שיתפתח בין האומות. כל אומה תתחייב לציית להוראות שיופצו על ידי הגוף המחוקק הזה, לפנות להחלטתו בכל מחלוקת, לקבל את השיפוטים שלו ללא הסתייגות ולבצע כל תקנה שהטריבונל סבור כהכרחי עבור ההוצאה לפועל של הצווים שלו. אבל כאן בראש ובראשונה, אני נתקל בקושי. טריבונל הוא מוסד אנושי, שבהתאם לכוח שברשותו הוא לא מתאים לכפות את החלטותיו, ועוד יותר הוא נוטה לסבול מהטיה על ידי לחץ חוץ משפטי. זוהי עובדה שאותה יש להעריך. חוק וכוח באופן בלתי נמנע הולכים יד ביד, והחלטות משפטיות פונות כמעט תמיד לצדק האידיאלי הנדרש על ידי הקהילה (שבשמה ובשם האינטרסים שלה פסקי הדין האלה מבוטאים) כל עוד לקהילה יש הכוח האפקטיבי לאלץ כיבוד של החזון המשפטי שלה. אבל בזמן הנוכחי אנחנו רחוקים מלהיות בעלי ארגון על-לאומי המסוגל ליצור הכרעות בעלי סמכות בלתי מעורערת ולאכוף כניעה מוחלטת לביצוע של הכרעות. לכן אני מובל לאקסיומה הראשונה שלי: החיפוש אחר ביטחון בינלאומי קשור בכניעה ללא תנאי על ידי כל אומה, במידה מסוימת, בחופש פעולתה, בריבונותה זאת אומרת, וזה ברור מעל לכל ספק ששום דרך אחרת לא יכולה להוביל לביטחון כזה.

ההצלחה-הגרועה, למרות כנותם הברורה, של כל המאמצים שנעשים במהלך העשור האחרון כדי להגיע למטרה זאת לא מותירה לנו כל מקום של ספק שגורמים פסיכולוגיים חזקים פועלים, ומשתקים את המאמצים האלה. כמה מהגורמים האלה הם לא רחוקים מהישג יד. התשוקה לכוח שמאפיינת את המחלקה השלטת בכל אומה היא עוינת לכל הגבלה בריבונות הלאומית. הרעב לכוח הפוליטי הזה הפך להרגל על חשבון הפעילויות של קבוצה אחרת, שהאספירציות שלה הן לגמרי בהתאם לשיקולים של רדיפת בצע וכלכליים טהורים. במיוחד יש לי בראש את הקבוצה הקטנה הזו אבל הנחושה, פעילה בכל אומה, המורכבת מפרטים שהם אדישים לשיקולים ולהגבלות חברתיים, מחשיבים לוחמה, את הייצור והמכירה של נשק, פשוט כהזדמנות לקידום של האינטרסים האישיים שלהם ולהגדלת הסמכות האישית שלהם.

אבל זיהוי של עובדה ברורה זו היא רק הצעד הראשון לעבר הערכה של מצב העניינים הממשי. שאלה נוספת נובעת בסמיכות לה: כיצד זה אפשרי עבור כת קטנה זו לכופף את הרצון של הרוב, אשר עומדים לאבד ולסבול במצב של מלחמה, כמשרתי האמביציות שלהם? (בדברי על הרוב, אינני שולל חיילים מכל דרגה שבחרו במלחמה כמקצועם, באמונה שהם משרתים להגן על האינטרסים הגבוהים ביותר של הגזע שלהם, ושהתקפה היא לרוב השיטה הטובה ביותר להגנה). תשובה ברורה לשאלה זו נראה היא שהמיעוט, המחלקה השלטת כעת, היא בעלת בתי הספר והעיתונות, בדרך כלל הכנסייה גם כן, תחת ידיה. זה מאפשר לה לארגן ולהשפיע על האמוציות של ההמונים ולהפכם למכשיר שלה.

עדיין אפילו תשובה זו לא מספקת פתרון שלם. שאלה נוספת עולה ממנה: כיצד זה שתחבולות אלה מצליחות כל כך טוב לעורר את האנשים להתלהבות פראית כזו, אפילו להקריב את חייהם? רק תשובה אחת אפשרית. בגלל שבתוך האדם יש את התאווה לשנאה ולהרס. בזמנים נורמאליים להט זה קיים במצב סמוי, הוא מופיע רק בנסיבות בלתי רגילות. אבל זוהי משימה יחסית פשוטה להכניסו למשחק ולהעלותו לעוצמה של פסיכוזה קולקטיבית. כאן מונח, אולי, עיקר הקושי שבכל המורכבות של הגורמים אותם אנו בוחנים, חידה שרק המומחה בחוכמת האינסטינקטים האנושיים יכול לפתור.

וכך אנו מגיעים לשאלה האחרונה שלנו. האם זה אפשרי לשלוט באבולוציה המנטאלית של האדם כדי לחסנו נגד הפסיכוזה של השנאה ויכולת ההרס? כאן אני לא רק חושב על מה שנקרא ההמון הלא מתורבת. הניסיון מוכיח שזה דווקא מה שקרוי ה”אינטליגנציה” שהיא המתאימה ביותר להצעות הקולקטיביות ההרסניות האלה, מכיוון שלאינטלקטואל אין קשר ישיר עם החיים הגסים, אלא הוא נתקל בהם בצורתם הקלה יותר, הסינטטית – על גבי הדף המודפס.

לסיכום: עד כה דברתי רק על מלחמות שבין האומות; מה שקרוי קונפליקטים בינלאומיים. אבל אני מודע היטב לכך שהאינסטינקט האגרסיבי פועל תחת צורות שונות ובנסיבות שונות. (אני חושב על מלחמות אזרחים, למשל, עקב קנאות דתית בימים קדומים יותר, אבל בימים אלה עקב גורמים חברתיים. או שוב הרדיפה של מיעוטי גזעים). אבל התעקשותי על מה שהוא האופייני ביותר, הצורה האכזרית והאקסטרווגנטית ביותר של הקונפליקט בין האדם לאדם הייתה בכוונה, כי כאן יש לנו את ההזדמנות הטובה ביותר לגילוי דרכים ואמצעים להפוך את כל הקונפליקטים החמושים לבלתי אפשריים.

אני יודע שבכתביך אנו עשויים למצוא תשובות, מפורשות או מרומזות, לכל הנושאים לבעיה דחופה ומרתקת זו. אבל יהיה זה השירות הגדול ביותר עבור כולנו אילו הצגת את הבעיה של עולם השלום לאור גילוייך האחרונים ביותר, שכן הצגה כזו כצורה ראויה יכולה להוביל לעקבות של אופני פעולה חדשים ופוריים.   

 

הספר של חליפת המכתבים בין איינשטיין לפרויד:

 vc008487-218x300

 

התמונה לקוחה מהספר:

Renn, J (ed) Albert Einstein One Hundred Authors for Einstein (Berlin: Wiley-VCH),2005

.

Advertisements

0 thoughts on “מחכים לגודו: איינשטיין ופרויד

  1. נגד הסכמי השלום
    אחרי מלחמת העולם הראשונה, והתריע שהפיצויים האדירים שנגזרו על גרמניה, יביאו לאבטלה
    ורעב ,שעלולים להצית מלחמה נוספת.
    קיינס היה חבר במשלחת הכלכלית של בריטניה, במשא ומתן לשלום, בורסאי, בתום מלחמת העולם הראשונה.
    יכול להיות שאם היו מקשיבים לעצתו,אולי מהלך ההסטוריה היה שונה.

  2. הגורמים למצב ב-1929 וב-1930 קשורים במשבר הכלכלי הכלל עולמי
    במצב אחרי מלחמת העולם הראשונה, באופן שבו היא הסתיימה, במצב הפוליטי בגרמניה, ובעוד הרבה גורמים אחרים
    בנוסף הסיבות לעלייתו של היטלר לשילטון הן מאוד מסובכות ומורכבות וכאן הבאתי רק מעט גורמים מרכזיים
    כאשר כותבים מאמר היסטורי המערכת של הגורמים מתחת לפני השטח – הסמויים והגלויים הידועים והפחות ידועים – היא מורכבת ביותר והיא לא תלויה באדם אחד זה או אחר, אלא היא תלויה במספר רב של גורמים שהם משולבים וסבוכים זה בזה
    הגורמים הם פוליטיים, כלכליים, תרבותיים, חברתיים
    ומקורם עוד במלחמת העולם הראשונה עת היטלר הופיע
    ואין זה המקום לפרוש אותם
    והשאלות ההיסטוריוגראפיות הן לכן מאוד מסובכות

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s