אלברט אינשטיין וחיים ויצמן

ב-1913 חיים ויצמן ביקר אצל פול ארליך במעבדתו בגרמניה והוא שכנע אותו להצטרף לפרויקט להקמת אוניברסיטה יהודית. ויצמן ראה בתמיכה של ארליך כחשובה באופן משמעותי. לאחר מסע לפריס בפברואר 1914, ארליך דיווח על הרושם שלו מהעזרה האפשרית הצרפתית שתבוא לאוניברסיטה המתוכננת, שתמומן מאדמונד דה רוטשילד. ויצמן קיווה שארליך יתכנן תוכנית למכון מחקר באוניברסיטה בירושלים, פרויקט שיוצג לברון רוטשילד לתמיכה נוספת. פרוץ המלחמה שם קץ מהיר ליוזמה המתוכננת, אבל ברור שארליך בניגוד גמור ליהודים גרמנים אחרים רצה לדגול במטרה “הלאומית היהודית”.

מעט רקע על חיים ויצמן, הציוני המוביל והכימאי המזהיר מאוניברסיטת מנצ’סטר, רקע עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. ב-1917 הצהרת בלפור קראה ליצירת בית לאומי יהודי בפלשתינה, מה שסיפק את המניע המעודד הגדול הראשון עבור האמביציות של התנועה הציונית. ויצמן נהפך לנשיא הארגון הציוני העולמי ב-1921. הוא תמיד התעקש שפלשתינה צריכה להבנות בהדרגה, צעד אחר צעד ושעל אחר שעל. הוא היה נאמן לבריטים וקיווה לגידול בורגני תחת מה שהוא הניח שיהיה כנדיבות או לפחות חסות בריטית ניטרלית. פתיחת האוניברסיטה העברית בהר הצופים הייתה החזון וההצלחה שלו גם כן. הוא הניח את אבן הפינה לאוניברסיטה ביולי 1918 כאשר הוא מבהיר שעברית תהייה שפת הלימוד – צעד מהפכני למדי.

והוא זכה לתמיכתו של אינשטיין ב-1920, אינשטיין שזה עתה פרץ בפרסום עולמי ותמונתו הופיעה בשער של המגאזינים בעולם כולו בגלל האימות ההיסטורי של תורת היחסות הכללית על ידי הבריטי ארתור סטנלי אדינגטון. הפרסום הפתאומי של אינשטיין כגאון בלתי מעורער הופיע בדיוק בזמן עבור התנועה הציונית ומטרותיה. אינשטיין היה הדובר הראשי בפתיחה המעשית של האוניברסיטה העברית ב-1923, חוויה מרעישה עבורו. אחר כך הוא הפך לאחד ממבקריה. ואילו לויצמן עצמו היו בעיות נוספות עם המפעל הציוני ולא רק, היו לו גם בעיות עם אינשטיין. בתחילה אינשטיין הסכים להיות חבר הסוכנות היהודית בתנאי שלא יצטרך לנסוע כאשר הוא מוכן לתת את שמו כחושב יהודי.

אינשטיין כתב לחברו מוריס סולובין ב-8 למרץ 1921: “אני בכלל לא להוט ללכת לאמריקה אבל אני עושה זאת רק מתוך האינטרסים של הציונים, שצרכים להתחנן לדולרים כדי לבנות מכונים חינוכיים בירושלים ועבורם אני פועל ככהן והמפתה הגדול…אך אני עושה מה שאני יכול כדי לעזור לאלה בשבט שלי שמתייחסים אליהם כה נורא בכל מקום”. ולפול אהרנפסט ב-18 ליוני 1921, אינשטיין כתב: הציונות באמת מייצגת אידיאל יהודי חדש, כזה שיכול לתת לעם היהודי שמחה מחודשת בקיום…אני מרוצה שקבלתי את הזמנתו של ויצמן”.  

לויצמן היו בעיות נוספות: היו זקוקים לגייס תרומות מעבר לנתינת חסות שמית בלבד. ויצמן שכנע את אינשטיין לבוא עמו לארה”ב לגיוס תרומות ומכיוון שהאוניברסיטה החדשה בפלשתינה הייתה כה יקרה ללבו של אינשטיין הוא נענה. כאשר ויצמן רצה שאינשטיין יבוא עמו שוב לארה”ב ב-1924, אינשטיין כבר סרב, אבל הוא שמח שהייתה לויצמן הצלחה רבה באמריקה. הבריטים בארץ גם כן היו אינטרסנטים והתחילו להתעמת עם הערבים אבל היו סימפטיים לטענותיהם, והם נסוגו מעמדת בלפור. ויצמן היה מיואש ומאוכזב והפך לשעיר לעזאזל לחטאים שלהם. הוא גם היה במוקד חילופי הדברים בין היהודים, חילופי דברים בין הרדיקלים לפציפיסטים היהודים. בין ולדימיר (זאב) ז’בוטינסקי שהציב עמדה ציונית רביזיוניסטית בשנות ה-1920 ויותר מיליטנטית ובצד השני היה היהודי המפורסם ביותר של אותם הזמנים אלברט אינשטיין. ב-1929 אחרי ההתקפות הערביות על ישובים יהודים אינשטיין הזהיר את ויצמן, “לאומיות אה לה פרוסיה”. והוא התכוון ללאומיות על בסיס כוח:

“אם לא נמצא את הדרך לשיתוף פעולה הוגן ומשא ומתן הוגן עם הערבים, אז לא למדנו דבר מ-2000 שנות סבל, ומגיע לנו את שקורה לנו. מעל לכל, עלינו להיות זהירים לא להסתמך יותר מידי על האנגלים. כי אם לא נגיע לשיתוף פעולה עם הערבים המנהיגים, האנגלים יוותרו עלינו, אם לא רשמית, אז דה פאקטו. והם יתאבלו על מנוסתנו בבוהק האדוק, המסורתי שלהם לעבר השמים בהבטיחם שהם חפים מפשע והם לא ינקפו אצבע בשבילנו”.

אינשטיין הזהיר את ויצמן בל יאמין יותר מידי בבריטים מהם צמח. אינשטיין אמר על עצמו באותה השנה שהוא נעשה “הקדוש של היהודים”.

ואולם ויצמן התפטר מנשיאות התנועה הציונית ב-1931. כמה שבועות בטרם הוא התפטר הוא ביטא את אכזבתו ודאגתו:

“…הצער היהודי גודל מיום ליום, אבל פלשתינה היא ארץ קטנה, קשה וכפוית טובה. זה ש-65,000 ערבים חיים שם שאינם רוצים להכניסנו, ומספר הערבים עולה כל יום… אולם היהודים, שלרוע המזל שופשפו על ידי הזעם, אינם מבינים את הקצב האיטי. קשה להטיף הגיון וסבלנות למיוסר…מה שאנו בכל אופן סובלים הוא רק חלק קטן ממה שמזעזע את העולם כולו עכשיו, סוג של אשלייתיות שמניח צורות שונות בארצות שונות – היטלר, מוסוליני, סטלין – כמעט אותו הדבר, הכל מזה”.

שימו לב, כיצד ויצמן הבין את האיום של השילוש הלא קדוש הזוועתי הזה – שנתיים בטרם היטלר עלה לשילטון! עם העלייה של היטלר ב-1933 הדאגה של ויצמן לאנטישמיות גרמנית התאמתה בצורה מזעזעת.

במלחמת העולם השניה, ויצמן כבר אדם חולה, שוב התנדב לשירות המדע למטרת בעלות הברית. הבריטים דחו בבוז את הצעתו. עדיין בימים החשוכים ביותר הוא ראה במנהיגותו של וינסטון צ’רצ’יל ובהתנגדות הבריטית בעלת הגינונים האביריים המנומסים והמעושים אימות לתקוותיו המוקדמות מהבריטים ומהמנדט הבריטי – רק כדי שאלה האחרונות יתבדו.

התבוסה של היטלר הביאה עמה את החורבן שהרס את יהדות אירופה. עבור ויצמן זה היה הרגע שבו הטיעון המורלי נראה מכריע: הבית הלאומי צריך להתממש עתה, תיקון מורלי לפשעים הנוראים מכל, לחטאים של פקודות עוורות גרמניות ולמחדלים הבריטים. שארית הפליטים היהודים האירופאים, הניצולים שבקושי נותרו, המגורשים. במאי 1945 ויצמן והעולם התרבותי כולו דרשו מצ’רצ’יל, “פתח את שערי פלשתינה”.

נשוב לשנת 1921. השנה בה אינשטיין זוכה בפרס נובל על מחקרו בקוואנטים ובוחר לנאום דוקא על תורת היחסות… 

במרץ 1921 ויצמן שלח את הציוני הבולט הגרמני קורט בלומנפלד למשימת גיוסו של אינשטיין. ויצמן רצה את אינשטיין למסע לאמריקה איתו כדי לגייס כספים ליצירת האוניברסיטה העברית בירושלים. בתחילה כאמור אינשטין סירב כאשר הוא טוען שלציונים יש מעט עניין במה שיש לו לומר. אינשטיין צדק כי דעותיו לא היו במיוחד ציוניות… הוא תמך ביהודים – אחיו לשבט, אבל כפצפיסט לא במיוחד בלאומיות יהודית. בלומנפלד אמר לאינשטין שאין לו הרבה בחירה כאן – זקוקים לעזרה של הפיזיקאי ואינשטיין הסכים מיד להפתעתו של בלומנפלד. ובלומנפלד הזהיר את ויצמן, “אנא תזהר עם אינשטיין… כפי שאתה יודע [הוא] לא ציוני”. אינשטיין מעולם לא הצטרף לתנועה ולארגון הציוניים והוא רב בפומבי יותר מפעם אחת עם אלה שהתיימרו להיות בני בריתו. כפי שהוא אמר לאברהם פאייס מאוחר יותר, “כפי שפרוייד היה אומר, היחסים שלי עם ויצמן היו אמביבלנטיים”.

ויצמן אכן חיכה לאינשטיין למסע לארה”ב לגיוס תרומות להקמת האוניברסיטה העברית הראשונה בעולם בירושלים אשר בפלשתינה. ויצמן ואינשטיין בכל זאת הסתדרו מצויין יחד. ואינשטיין ראה באוניברסיטה העברית מטרה נעלה.

באביב 1921 פריץ האבר שמע שאלברט אינשטיין עומד לנסוע לארה”ב עם ויצמן.

מטרת הנסיעה של אינשטיין וויצמן הייתה לגייס תרומות לאוניברסיטה העברית בירושלים. האבר המיר דתו. אינשטיין הזדהה עם המדוכאים בכל מקום, ובייחוד עם המדוכאים בני שבטו שלו, היהודים. במאי 1914 למשל, הוא סרב להזמנה חשובה מהאקדמיה למדעים המלכותית בסנט פטרסבורג בטוענה ש”אני מבין זאת כדוחה לנסוע ללא הכרח למדינה שבה בני שבטי נרדפים כל כך בברוטאליות”. אינשטיין תמיד היה מודע לעוצמה המתפשטת של רגשות אנטי יהודים באירופה. הייתה לו רגישות וחמלה למסכנות. מאוחר יותר הוא טען שבפעם הראשונה כאשר הוא בא לברלין ערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הוא ראה בציונות כ”פתרון יחיד” לנוכח הגישה המתרפסת של היהודים הגרמנים. אינשטיין מעט שינה כאמור את דעותיו בנוגע למטרות של הציונות עצמה אבל הוא תמיד הזדהה עם השבט שלו, העם היהודי והוא היה הומניסט גדול.

אינשטיין ביטא מאוחר יותר דברים כמו אלה הבאים. בנאום שכותרתו, “חובתנו לציונות” הוא אמר בפני הוועדה הלאומית של העובדים עבור פלשתינה, ב-17 לאפריל, 1938, בניו יורק , “הייתי מעדיף לראות הסכמה הגיונית עם הערבים שמבוססת על חיים משותפים בשלום הרבה יותר מאשר הקמתה של מדינה יהודית”.

אינשטיין סלד מלאומיות. הציונות בצורתה הגלויה ביותר חיפשה את מה שאינשטיין תעב בגרמניה. כבוגר גרמניה על כל התרבות הצייתנית והמיליטנתית שלה, אינשטיין פחד מלאומיות. לקורא המודרני הדבר יראה מעט מוזר אולם ליהודי גרמני בשנות ה-1930 שאחרי היטלר וגם בין מלחמות העולם, ללאומיות היה צליל צורם ביותר כפי שאינשטיין חשב על לאומיות באשר היא: היא קבעה את הצורך ליצור כוח אוחז עבור קבוצה אתנית מוגדרת אחת והיא קבעה לה כערכים את המכונים של המדינה, יחד עם כל הזכויות והפריבילגיות שאינשטיין לעג להם כאשר הקולגות הגרמנים שלו קבעו אותם. הוא התנגד ב-1938 לאלה אותם כנה “קרובי משפחתו השבטיים” שעלולים להיות זקוקים למדינה. “מודעותי לטבע המהותי של היהדות מתנגד לרעיון של מדינה יהודית בעלת גבולות, צבא, ומידה של כוח זמני”, הוא אמר בנאום לקהל ציוני בניו יורק. “אני חושש מהנזק הפנימי שהיהדות תשא בו – ביחוד מההתפתחות של לאומיות צרה בתוך מעמדותנו”. אינשטיין הפצפיסט ביטא את המתח שבהקרבה של התפקיד הטרסנדנטלי של היהודים כעם המוגדר על ידי הקשר עם מושג כל שהוא של האלוהים, בין אם הוא אלוה או אל כמערכת אטית. הפילוסוף מרטין בובר, אחד מהיהודים הגרמנים הדתיים הבולטים ביותר יצר את האפולוגיה עבור הציונים: “המושג הלאומי הזה נקרא על שם מקום ולא כמו האחרים על שם עם, מה שמציעים הוא לא כל כך שאלה של עם מסויים ככזה אלא של השייכות שלו לאדמה מסויימת, אדמתו הטבעית”. הנוסחא של בובר שמשה כדי להפריד את הלאומיות היהודית החדשה יותר מהסכנות והכשלונות של הלאומיות אותה הכיר כל כך טוב, הערצה הגרמנית למדינה – וזה בדיוק מה שהבהיל את אינשטיין כל כך ביחוד אחרי המשטר הנאצי. אינשטיין הלך ונעשה לפציפסט ראדיקלי כריאקציה לגרמניה שאותה הכיר, פצפיסט שמכוון ביחוד כנגד הפוליטיקה המיליטריסטית הגוברת והולכת הגרמנית. אינשטיין היה מבין את התובנה של בובר, אבל הוא בכל זאת לא האמין בשום תנועה שחיפשה אחר שילטון מדינה. הטוב ביותר אותו הוא יכל לקוות הוא, כפי שכתב ב-1921 לחברו מברן מוריס סולובין, “היהודים, בהתחשב בגודל הקטן ובתלות של המושבה שלהם בפלשתינה, הם לא מאויימים על ידי שטות הכוח”. ולכן, מאוחר יותר הוא אמר, “הקשר שלי לעם היהודי נהפך לקשר האנושי החזק ביותר, מאז שנעשיתי לגמרי מודע למצבו הרעוע בין האומות בעולם“. וזוהי הצהרה לאבא אבן, השגריר בארה”ב ב-18 לנובמבר, 1952. כאשר הוצע לו להיות נשיאה של מדינת ישראל, אינשטיין הפציפיסט הגיב במכתב לבתו החורגת מרגוט אינשטיין, וזאת כאשר החליט לדחות את הצעת הנשיאות לישראל, “אילו הייתי נשיא, לפעמים הייתי צריך לומר לעם הישראלי דברים שהוא לא היה אוהב לשמוע“. 

אבל חזרה באוקטובר 1919 הוא כתב לקולגה ש”הסיבה הציונית מאוד קרובה ללבי… אני מאוד בטוח בהתפתחות השמחה של המושבה היהודית ומרוצה שצריך להיות כתם קטן בכדור הארץ הזה שבו חברי השבט שלנו לא צריכים להיות זרים…צריכים להיות ערים מבחינה בינלאומית, מבלי לוותר על העניין בחברים השבטיים”. אינשטיין הביע דעות כך, שתמיד תהיה אנטישמיות כל עוד יהודים ולא יהודים יגורו יחד, “אולי בזכותה הצלחנו לשמר את הגזע שלנו”.

ב-1921 פריץ האבר התחנן בפני אינשטיין, אל תיסע עם חיים ויצמן לאמריקה במטרה לגייס תרומות כי הגרמנים יחשיבו את הנסיעה לבגידה: “האם אתה רוצה בנדיבות התנהגותך למחוק את כל מה שהשגת בכל כך הרבה דם וסבל?… אתה מקריב בוודאות את הקרקע הצרה שעליה מונח הקיום של המורים והסטודנטים האקדמיים בעלי האמונה היהודית במכוני ההשכלה הגבוהה יותר שלנו”.

אינשטיין ענה להאבר באותו היום, כאשר הוא מתעקש שעליו לנסוע בייחוד “אחרי שאני ראיתי לאחרונה באינספור דוגמאות כיצד בוגדנות וחוסר אהבה מטפלים ביהודים נהדרים כאן ומחפשים לגדוע את סיכוייהם לחינוך”. איש לא יכל להאשימו בכך שהוא לא נאמן לחבריו הגרמנים, הוא טען, בטח לא אחרי שהוא סרב להצעות מכל עולם. “עשיתי זאת מהדרך לא בגלל חיבור לגרמניה אלא לחברי הגרמנים היקרים, שמהם אתה אחד מהמזהירים ביותר והנדיב ביותר”. “האבר יקירי”, המכתב מסתיים, “מכיר שלי לאחרונה קרא לי ‘חית פרא’. חית הפרא מחבבת אותך ותבקר אותך בטרם היא עוזבת”.

אינשטיין נסע עם ויצמן לאמריקה כאשר הוא מתחנן למען המטרה הציונית, האוניברסיטה העברית, ומנסה בכל כוחו ופרסומו לגייס תרומות והוא התקבל על ידי היהודים בהתרגשות רבה. אינשטיין נתן הרצאות מוצלחות עליהן שלמו היטב באוניברסיטאות האמריקאיות. הוא דיבר בקולומביה, למשל, וב-1923 בזמן האינפלציה האיומה של גרמניה האוניברסיטה בקולומביה הציעה לו הצעה נדיבה בצורה אקסטרובגנטית, שלה כמובן סרב.

אינשטיין הגיע לניו יורק ואמריקה הייתה מתלהבת מאינשטיין, העיתונות הייתה מלאה בפרסום פומבי על אינשטיין. כאשר ויצמן – כימאי וציוני – נשאל מה דעתו על היחסות הוא ענה, “אינשטיין הסביר לי את תורתו כל יום, ובהגיעי [לארה”ב] הייתי משוכנע לגמרי שהוא הבין אותה”. אינשטיין כמו שאומרים “גנב את ההצגה” במסע לארה”ב. כאשר אינשטיין שמע שפיזיקאי בקליפורניה טען שמצא עדות לכך שתורת היחסות היא שגויה הוא ענה את המשפט המפורסם:

Raffiniert ist der Herrgott aber boshaft ist er nisht

דהיינו, “האל הוא פיקח, אבל זדוני הוא לא”…

במהלך כל הנאומים הציבוריים, גיוס התרומות וההרצאות – התחושה של אינשטיין לגבי תפקידו הוכחה כנכונה. דהיינו, נאומיו היו מפגנים ולא החלפות דעות מקצועיות ומדעיות, וכפי שציין בפני חברו בסו משכבר המים ממשרד הפטנטים, “הייתי צריך לאפשר לעצמי להיות מוצג כמו שור יקר ערך”. אינשטיין הרגיש שאין לו ברירה, כפי שכזכור (צוטט למעלה) הוא אמר לחברו סולובין, “אך אני עושה מה שאני יכול כדי לעזור לאלה בשבט שלי שמתייחסים אליהם כה נורא בכל מקום“. במטרה זו אינשטיין הצליח, אומנם פחות ממה שויצמן קיווה ומסע גיוס הכספים שלו הרים 750,000 דולר – הרבה פחות מהמטרה למסע.

אבל עבור אינשטיין עצמו החוויה של הדיבור לקהל בינלאומי על נושא שלא היה לו כל קשר למדע היווה נקודת מפנה. הוא פשוט קבל על עצמו את תפקיד השחקן על בימת העולם, אדם שחיפש ולפעמים היה לו הכוח להשפיע על אירועים.

לא האבר ולא אף אחד מחבריו יכול היה למנוע מאינשטיין להצטרף לחיים ויצמן למימוש המטרה של הקמת אוניברסיטה עברית בציון והחוויה הזו שחווה על בימת העולם עם התנועה הציונית.

חג שמח לכל בית ישראל. 07.05.2008

 

ארכיון אינשטיין

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s