הרץ והתיאוריה של מקסוול

תורת היחסות הפרטית של אינשטיין פורסמה ב-1905 תחת הכותרת “על האלקטרודינמיקה של גופים בתנועה”. כאשר מדברים על אלקטרודינמיקה מתכוונים לזו של ג’יימס קלארק מקסוול. והרי זה ברור. אינשטיין פתח את מאמר היחסות המפורסם שלו בעל הכותרת הזו באלו המילים: “זה ידוע שהאלקטרודינמיקה של מקסוול – כפי שבדרך כלל מבינים אותה כיום, כאשר היא מיושמת לגופים בתנועה היא מובילה לאסימטריות שלא נראות כטבועות בתופעות”. אולם לתיאוריה של מקסוול היה קשה לפלס את דרכה אל תוככי ההכרה של הקהילייה המדעית. היא לא כה בקלות הייתה מובנת מאיליה במדע. לאחר שהיא התפרסמה היה צורך בניסוי מכריע שיבסס את מעמדה. להלן תולדות העלילה.

ג’יימס קלארק מקסוול חקר בחשמל ומגנטיות ופרסם את מסה על חשמל ומגנטיות ב-1873. במסה זו מקסוול כונן את התורה הקלאסית של האלקטרומגנטיות ובעושו כן הוא סיכם את העבודות של קודמיו.

ב-1855 מקסוול הרצה על “קווי הכוח של פרדיי” בפני האגודה הפילוסופית של קיימבריג’. לפני כן הוא קרא את המחקרים היסודיים של פרדיי. פרדיי הגה את מושג קווי הכוח המגנטיים והוא הציע שכוחות מגנטיים וחשמליים אינם פועלים ישירות על גופים מרוחקים אלא הם מועברים על ידי השדות החשמלי והמגנטי, שממלאים את החלל המפריד ביניהם. מקסוול התוודע לכתביו של מדען בריטי נודע נוסף, פרופסור ויליאם תומסון, או בכינויו המאוחר לורד קלווין. ב-1845, תומסון הניח את היסודות לתורה המתמטית של החשמל – אולם ללא בסיס פיזיקאלי וזאת לפי רעיונותיו של פרדיי. מקסוול ניסח בצורה שלמה ועקבית את התורה האלקטרומגנטית.

במאמרו מ-1855 מקסוול פרש את משוואות התורה האלקטרומגנטית הבסיסיות שסיפקו את החוקים הידועים של קולון, אמפר ופרדיי. אולם נותרה עדיין בעיה בלתי פתורה: משוואת אמפר. שש שנים מאוחר יותר בעודו הוגה מודל פיזיקאלי מחשבתי מאוד משכולל שמבוסס על המערבולות המולקולאריות והחלקיקים בשדה האלקטרומגנטי, מקסוול הציע שהחלל הריק הכיל תווך חומרי לו קרא “אתר” והשדות החשמלי והמגנטי בחלל צריכים להיחשב כמצבים מכאניים בתווך זה. מקסוול הבין שלצורך תיאור עקבי של משוואות השדה האלקטרומגנטי היה עליו להניח שלאתר היו תכונות אלסטיות ולכן יש להוסיף איבר נוסף – לו קרא זרם ההעתק – למשוואת אמפר. כך מקסוול הגיע לארבע משוואות יסוד לשדה האלקטרומגנטי, קבוצה שידועה כיום בשם משוואות מקסוול.

ההנחה של התווך האלסטי – האתר – רמזה על התפשטות של גל אלקטרומגנטי: מושג שמקסוול בקלות אישר על ידי קבלת משוואת הגלים מארבעת משוואותיו. הפתרון למשוואת הגלים היה גל אלקטרומגנטי מתפשט במהירות האור, מה שתאם למהירות האור אותה חישב פיזו בניסויים האופטיים שלו מ-1849 ולכן מקסוול הסיק שהאור הוא גלים חשמליים ומגנטיים. מקסוול הציג את מסקנתו במאמרו, “תורה דינאמית של השדה האלקטרומגנטי” אותו הרצה בפני הרוייאל סוסייאטי בדצמבר 1864. בהקדמה למאמר מקסוול ציין: “ניתן לקרוא לתורה אותה אני מציע… התורה של השדה האלקטרומגנטי כי היא עוסקת בחלל ובסביבה של גופים חשמליים ומגנטיים ו…היא מניחה שבחלל יש חומר בתנועה, שבאמצעותו התופעות האלקטרומגנטיות נוצרות”. יעברו 22 שנים מפרסום מאמרו של מקסוול ב-1864 ועד לניסויים הראשונים של היינריך רודולף הרץ שהדגימו נחרצות את הקיום של גלים אלקטרומגנטיים.

ב-1878 הרץ הגיע לאוניברסיטת ברלין ופגש את פרופסור הרמן פון הלמהולץ, אחד מאנשי המדע הגדולים של גרמניה. החל מ-1847 הלמהולץ התעניין בנושא החשמל. עם פרסום מאמריו של מקסוול, הלמהולץ היה הראשון לחקור ולהעריך את חשיבותם במחקרים פיזיקאליים עתידיים. הלמהולץ רצה לגשר בין התורה של מקסוול לתורה אחרת שהוצעה באותו הזמן ושהתבססה על הפיזיקה הניוטונית – התורה של נויימן וובר. כדי לפתור את הבלבול בו יש כמה תיאוריות אלקטרומגנטיות, האקדמיה הפרוסית בברלין החליטה ב-1879, בעקבות הצעה של הלמהולץ, להציע את פרס ברלין. התורה שהציע פרדיי ונוסחה מתמטית על ידי מקסוול הניחה הנחות מסוימות; “האקדמיה דורשת שהוכחה ניסויית מכרעת תסופק בעד או נגד הקיום של השפעות אלקטרודינמיות…כפי שמניח אותן מקסוול, או בעד או נגד…” ההנחות של התורות האחרות.

הלמהולץ החשיב את הרץ לאדם הסביר ביותר למחקר הזה והבטיח לסטודנט הצעיר להיות אסיסטנט באוניברסיטה אם יענה לאתגר. אולם בטרם הרץ החליט לבצע את הניסויים הוא חקר את הבעיה בצורה אנליטית וגם הבין שבשלב זה לא ניתן לבצע את הניסויים ולכן הוא פנה קודם לסיים את הדוקטורט. ב-1880 הוא קיבל את הדוקטורט בהצטיינות בגיל 23. אחר כך הוא נשאר אסיסטנט של הלמהולץ למשך שלוש שנים ואז עבר לאוניברסיטת קייל לעבוד כחוקר בפיזיקה תיאורטית.

ב-1884 הרץ פרסם מאמר שכותרתו, “על היחסים בין המשוואות האלקטרומגנטיות היסודיות של מקסוול למשוואות היסודיות של אלקטרומגנטאים מתנגדים”. הוא הגיע למסקנה ש”אם הבחירה מונחת רק בין המערכת הרגילה של האלקטרומגנטיות לבין זו של מקסוול, יש להעדיף את זו המאוחרת”.

ב-1885 הרץ קבל משרה של פרופסור בטכניון של הוכשול. הציעו לו קידום בקייל אבל הוא סרב לעסוק בפיזיקה תיאורטית על חשבון הפיזיקה הניסויית. בהוכשול הייתה לו מחלקה משלו, כולל מעבדה מצוידת היטב וצוות עובדים. מאוחר יותר ב-1886 הוא החל בסדרת הניסויים שלו בגלים אלקטרומגנטיים בסיוע האסיסטנט שלו ג’וליוס אמונס.

למכשיר הראשון בו השתמש הרץ קראו “ספירלות קנוכנהאור”. אלה היו סלילי חוטי נחושת מלופפים על ליבה שטוחה, כאשר קצות החוטים הסתיימו באלקטרודות כדוריות שיש ביניהן מרווח ניצוץ קטן מאוד. בעודו מבצע ניסויים בעזרת מכשיר זה, הרץ שם לב לכך שהופיע ניצוץ. הניסויים עם סלילי קנוכנהאור היו מכריעים להצלחה שבאה אחר כך בניסויים עם הגלים האלקטרומגנטים, מכיוון שהרץ גילה אמצעי לגילוי הקרינה ממרווח הניצוץ. הרץ נטש את ספירלות קנוכנהאור והחליפן בתיל שמוליך זרם ישר: חוט נחושת ארוך מחובר בקצותיו לשני כדורי נחושת מוליכים וביניהם מרווח ניצוץ. הרץ אפשר לניצוץ לעבור ולעורר תנודות חשמליות. זוהי אנטנה חצי-גל או דיפול חצי-גל. ניסויים נוספים הובילו את הרץ להבין שבידיו המכשיר והטכניקות הניסוייות כדי להמשיך ולעסוק בבעיית פרס ברלין שהוצעה שמונה שנים קודם לכן.

הרץ הרגיש שהעוקץ בהשקפת פרדיי ומקסוול מונח בהנחה שמקסוול ניבא שגלים אלקטרומגנטיים נעים במהירות סופית. במאמרו, “על מהירות ההתפשטות הסופית של הפעולות האלקטרומגנטיות” מ-1888 הרץ מתאר את הניסוי הראשון שלו למדידת מהירות התפשטות הגלים האלקטרומגנטיים. הרץ הכניס את הדיפול חצי-גל לתוך מוקד מחזיר גלילי. הוא חיבר את הדיפול לסלילי השראה. המחזיר מיוצר מחתיכת אבץ שהתעקמה על פני מסגרת מעץ לעקמומיות הנדרשת כדי לתת את האורך המוקדי והחריץ הנדרשים. מחזיר זהה יחד עם דיפול, שמורכב משתי חתיכות של תיל, שימש כאנטנה המקבלת. בעזרת מכשיר זה הרץ הדגים את ההחזרה, השבירה והקיטוב של הגלים האלקטרומגנטיים. בעזרת מכשיר דומה לדיפול הרץ גם קבע את מהירות התפשטות הגלים האלקטרומגנטיים.

הרץ אישר את ההנחות של מקסוול. הוא שלח כתב יד להמלהולץ בדורשו להציג זאת לאקדמיה הפרוסית למדעים. לא ידוע האם הרץ קיבל את הפרס, כי הזמן עבר ב-1882, אבל איש לא נכנס לתחרות. הרץ מת צעיר בן 36 ולכן לא חי כדי לראות את ההתפתחויות הטכנולוגיות מעבודתו היסודית.

 

Advertisements

אינשטיין והיהודים

בשנותיו המוקדמות אינשטיין כבר היה מודע להיותו יהודי ולקיום האנטישמיות, אבל הוא לא שם לב במיוחד למוצאו. חשיפתו הראשונה לציונות מתוארכת לשנים בדיוק אחרי מלחמת העולם הראשונה ונעקוב אחר הערותיו הציבוריות המאוחרות יותר עד ממש סוף חייו.

1926. החל מ-1921 ואילך, הערבים בפלשתינה לעתים קרובות היו מעורבים במהומות אנטי-יהודיות, חלקן עקובות מדם. זו הייתה אחת הסיבות להצעות שבאו מידי פעם ליישב יהודים במקום אחר. ב-1926 אינשטיין העיר את הדברים הבאים על הרעיון לעשות זאת ברוסיה:

למרות שאני מאמין שאפשר רק בפלשתינה להשיג עבודה שווה ובר קיימא ושכל מה שנעשה בארצות הגולה הוא רק פאליאטיב [מרגיע], למרות זאת אני סבור שאין להתנגד למאמצים שנעשים לישב יהודים ברוסיה, כי הם מכוונים לסייע לאלפי יהודים שפלשתינה לא יכולה לקלוט אותם מיידית.  מסיבה זו, מאמצים אלה נראים לי ראויים לתמיכה. אני לכן לא מאמין שהכסף שמוציאים ברוסיה על יישוב יהודים הוא מבוזבז. בין אם הערבויות ההכרחיות קיימות להצלחת עבודת ההתיישבות הזו, אינני יכול לומר מבלי שבהתחלה אהיה במקום. אבל אם ההתיישבות תצליח, היא לבסוף תועיל גם לנו כי פירושה יהיה חיזוק של העם היהודי וכל מאמץ, כל גורם, שמחזק את העם שלנו, אפילו אם רק מבחינה מוראלית או בעקיפין, הוא מוצדק.

1929. ב-1929 התרחשו סדרת התקפות אלימות במיוחד על ידי ערבים כנגד מתיישבים יהודים. כדי להוסיף עלבון לפציעה, חוגים בריטיים מסוימים עשו שימוש בהזדמנות זו כדי להשמיע הצהרות והתבטאויות אנטי ציוניות. אינשטיין הגיב במכתב זועם לעיתון בריטי שכלל את השורות הבאות:

התקהלויות אספסוף ערבי, מאורגן שנעשה לקנאי על ידי אינטריגות פוליטיות שפעלו מזעם דתי של הבורים, התקיפו התיישבויות יהודיות פזורות ורצחו ובזזו בכל מקום שבו לא הייתה שום התנגדות. בחברון, החברים במכללה הרבנית, נערים חפים מפשע שמעולם לא נשאו נשק בחייהם, נשחטו בדם קר; בצפת אותו הגורל נפל בחלקם של הרבנים הזקנים ונשותיהם והילדים. לאחרונה כמה ערבים פשטו על התנחלות מיותמת יהודית שבה מצאו מקלט מחסה השארית הפתטית מהפוגרומים הגדולים ברוסיה. האם אין זה מדהים שאורגיה ברוטאלית ופרימיטיבית זו על אוכלוסיה שלווה נוצלה על ידי חלק מסוים של העיתונות הבריטית לשם מסע תעמולה של פרופגנדה שהוא מכוון, לא כנגד מחברי ומסיתי הברוטאליות האלה, אלא כנגד הקורבנות שלהם?

1930. בינואר אינשטיין פנה לערבי ישירות:

אתה, שכמוני, הוקרת במשך שנים את הצורך לפיו האנושות של העתיד חייבת להבנות על הקהילה האינטימית של האומות, וחייבים לכבוש לאומניות אגרסיבית, יכול לראות עתיד לפלשתינה רק על בסיס שיתוף פעולה אוהב שלום בין שני העמים שהם בבית בארץ. מסיבה זו הייתי מצפה שהעם הערבי הגדול יוקיר הערכה אמיתית יותר לצורך שהיהודים חשים לבנות מחדש את ביתם הלאומי במושב העתיק של היהדות; הייתי מצפה שמתוך מאמץ משותף ימצאו דרכים ואמצעים שיאפשרו ישוב יהודי נרחב בארץ. אני משוכנע שהמסירות של העם היהודי בפלשתינה תועיל לכל היושבים בארץ, לא רק מבחינה חומרית, אלא גם מבחינה תרבותית ולאומית. אני מאמין שהרנסנס הערבי במרחב העצום של הטריטוריה שעתה מאוכלס על ידי הערבים קם רק כדי להרוויח מהסימפטיה של היהודים. אני אברך על יצירת ההזדמנות של שיח חופשי וישיר באפשרויות אלה, כי אני מאמין ששני העמים השמיים, כאשר כל אחד בדרכו תורם משהו בעל ערך בר קיימא לתרבות המערב, יכולים שיהיה להם עתיד משותף גדול, ובמקום להתמודד זה מול זה בטינה עקרה ובחשדנות הדדית, הם צריכים לתמוך במאמצים הלאומיים והתרבותיים זה של זה, וצריכים לחפש את האפשרות לשיתוף פעולה אוהד. אני חושב שאלה שהם אינם מעורבים בצורה פעילה בפוליטיקה צריכים מעל לכל לתרום ליצירת האווירה הזו של אמון.

אני מצטער על האירועים הטרגיים מאוגוסט האחרון לא רק בגלל שהם חושפים את הטבע האנושי באספקטים הנמוכים ביותר שלו, אלא גם בגלל שהם הובילו לניכור בין שני העמים וגרמו להתקרבות ביניהם להיות זמנית יותר קשה עבורם. אבל לבוא יחד הם חייבים, למרות כל זאת.

בספטמבר. בהרצאה בפני הקונגרס הבינלאומי הראשון של עובדי פלשתינה שנערך בברלין, אינשטיין אמר:

אין זה משנה כמה יהודים ישנם בפלשתינה אבל זה כן משנה מה הם מייצרים שם. זה צריך להיות משהו שהיהודים בכל העולם יכולים לציין כעבודה יצירתית אידיאלית ובזה הם יכולים לזהות את עצמם.

באוקטובר. בנאום שאותו אינשטיין נשא ב-29 לאוקטובר במלון סבויי בלונדון הוא אמר בין השאר:

מיקום הקהילה היהודית המפוזרת שלנו הוא ברומטר מוראלי עבור העולם הפוליטי. כי איזה מדד בטוח יותר למוסריות הפוליטית ולכבוד חצדק יכול להיות מאשר הגישה של האומות לעבר המיעוט חסר ההגנה, שהמוזרות שלו מונחת בשימור מסורת תרבותית עתיקה?

ברומטר זה הוא נמוך ברגע זה, כפי שאנו עדים בצורה כואבת מהדרך שבה מתייחסים אלינו. אבל זו נומך זה עצמו שהוא זה שמאשר לי את ההכרה שזוהי חובתנו לשמר ולחזק את הקהילה שלנו. בתוך המסורת של העם היהודי שלובה האהבה לצדק והתבונה שצריכה להימשך ולעבוד לטובת כל האומות עתה ובעתיד…

זכרו שקשיים ומכשולים הם מקור בעל ערך לבריאות וחוזק עבור כל חברה. לא היינו יכולים לשרוד במשך אלפי שנה כקהילה אילו מיטתנו הייתה מ-ורדים; בזה אני די בטוח.

1934. אפריל. אינשטיין הביע את דעתו על הרביזיוניזם, התנועה הימנית שתמכה והוציאה לפועל פעולות טרור שמכוונות למימוש מדינה יהודית בפלשתינה:

רביזיוניזם היא התגלמות מודרנית של הכוחות המזיקים האלה שאותם משה חיפש לגרש בראיית הנולד כאשר הוא ניסח את ספר החוקים המופתי שלו לחוק החברתי. הסוד של כוח ההישרדות הבלתי נדלים לכאורה שלנו מונח במסורות החזקות שלנו לצדק חברתי ובשירות המיידי הצנוע לקהילה ולחברה בכלל. היהודים צריכים להיזהר מלראות בפלשתינה רק מקום מפלט. 

כמוכן ב-1934 אינשטיין פרסם הכרזה שכותרתה “הבה לא נשכח”:

אם אנחנו כיהודים יכולים ללמוד משהו מזמנים עצובים אלה מבחינה פוליטית, זוהי העובדה שהגורל חיבר אותנו יחד, עובדה שבזמנים של שקט וביטחון, אנחנו לרוב כל כך בקלות ובשמחה שוכחים. אנחנו רגילים לשים יותר מידי דגש על ההבדלים שמפרידים בן יהודים בארצות שונות והשקפות דתיות שונות. ואנחנו שוכחים לרוב שזוהי הדאגה של כל יהודי, כאשר בכל מקום שונאים את היהודי ומתייחסים אליו בצורה לא צודקת, כאשר פוליטיקאים בעלי מצפון גמיש מפעילים כנגדנו את הדעות הקדומות, במקור דתיות, בכדי להמציא מהלכים פוליטיים על חשבוננו. זה מדאיג כל אחד מאיתנו כי מחלות והפרעות פסיכוטיות כאלה של רוח אנשי העם לא נעצרות בגבולות האוקיינוסים והאומות, אלא פועלות בדיוק כמו משברים כלכליים ומגפות.

1935. ב-24 למרץ אינשטיין דבר בארוחת ערב לכבוד פורים במועדון יהודי-גרמני בניו יורק:

לא קיימים יהודים גרמנים, לא קיימים יהודים רוסים, לא קיימים יהודים אמריקאים. ההבדל היחיד ביניהם היא שפת היומיום שלהם. ישנם למעשה רק יהודים.

אפריל. בחגיגת פסח בניו יורק, אינשטיין שוב האשים את הרביזיוניזם והאיץ לאיחוד ערבי-יהודי. הוא הזכיר לקהל שהמייסדים של התנועה הציונית פעלו למען הרעיונות המסורתיים של צדק והאהבה נטולת האנוכיות של האנושות.

יוני:

ההתדרדרות האינטלקטואלית שמתקבלת על ידי המטריאליזם הרדוד היא איום הרבה יותר גדול להישרדות של היהודי מאשר האויבים החיצוניים המרובים שמאיימים על קיומו באלימות. אסור לנו לעולם לשכוח שבאמצעות כל המכאובים החריפים במשך עשרים מאות אבותינו מצאו נחמה, מקלט ועוצמה בטיפוח המסורות הרוחניות שלנו.

1938. ינואר. אינשטיין שלח ברכות למועצה הלאומית לנשים יהודיות, במושב בפיטסבורג:

עזרה הדדית היא, תודה לאל, הנשק האחד שלנו במאבק המר שלנו לקיום. בעודנו חלשים מהפיזור באינספור פלגים, אנחנו למרות זאת, נותרים מאוחדים באמצעות החובה ההוגנת ביותר מכל – החובה לעזרה הדדית לא אנוכית. אף פעם היהדות לא התכחשה לעצמה לדרישות של חובה זו.

אפריל. אינשטיין דבר בגרמנית בסדר בועדת העובדים הלאומית של פלשתינה במלון אסטוריה אשר בניו יורק:

להיות יהודי… פירושו בראש ובראשונה, להכיר ולעקוב באופן מעשי אחר היסודות האנושיים שהונחו בתנ”ך – יסודות שבלעדיהם שום קהילה שלמה ושמחה של אנשים לא יכולה להתקיים.

אנחנו נפגשים היום כי אנחנו דואגים להתפתחות פלשתינה. בשעה זו יש להדגיש דבר אחד מעל לכל: היהדות חבה חובה עצומה של הכרת תודה לציונות. התנועה הציונות החייתה בין היהודים את תחושת הקהילה…

עכשיו המחלה הרת הגורל של זמננו – הלאומניות המוגזמת, שנולדת משנאה עיוורת והביאה את עבודתנו בפלשתינה לשלב מאוד קשה. שדות מעובדים ביום צריכים שיהיה להם הגנה חמושה בלילה כנגד פושעים ערבים פאנאטיים…

רק עוד מילה אישית בשאלת החלוקה. הייתי מעדיך לראות הסכם הגיוני עם הערבים על בסיס חיים משותפים בשלום מאשר יצירת מדינה יהודית… אנחנו לא עוד היהודים מתקופת המכבים. שיבה ללאום במובן הפוליטי של המילה תהיה שקולה לפנייה הרחק מהרוחניות של הקהילה שלנו שאותה אנו חבים לגאונות של נביאנו. אם הצורך החיצוני ככלות הכל יאלצנו לשאת את המעמסה הזו, עלינו לקבלה בטאקט ובסבלנות.

מסר נוסף על ידי אינשטיין שמכוון לבריטים שנכנעו ללחץ הטרור:

בקשתנו המרה מופנית לאומות ולאנגליה, ודרישתנו צריכה להיתמך בחוק הלא כתוב ובצדק. אנו מבקשים מאנגליה לא לאלץ בהתנצחות את מה שהיא הבטיחה, אלא לא לאפשר למיעוט לכפות את רצונו באמצעות הטרור על הרוב של הערבים והיהודים.

נובמבר. “מדוע הם שונאים את היהודים? מאמר ארוך נכתב על ידי אינשטיין ופורסם במגזין בניו יורק. קטע מהטקסט:

מדוע קורה שהיהודים כל כך לעתים קרובות מושכים את שנאת ההמון? בעיקר בגלל שישנם יהודים בינות כמעט כל האומות ובגלל שהם בכל מקום יותר מידי מפוזרים בדלילות מכדי שיגנו על עצמם כנגד התקפות אלימות.

כמה דוגמאות מהעבר לאחרונה יוכיחו את הנקודה: לקראת סוף המאה התשע עשרה העם הרוסי התחכך תחת הרודנות של ממשלתו. טעויות גסות במדיניות החוץ מתחו עוד יותר את מצב הרוח שלהם עד אשר הוא הגיע לנקודת השבירה שלו. בקיצוניות זו השליטים של רוסיה חיפשו להטות את התסיסה על ידי הסתת ההמונים לעבר שנאה ואלימות כלפי היהודים. טקטיקות אלה חזרו אחרי שהממשלה הרוסית השקיעה את המהפכה המסוכנת של 1905 בדם – ותמרון זה בהחלט יכל לסייע להחזיק את המשטר השנוא בשלטון עד כמעט סוף מלחמת העולם.

כאשר הגרמנים הפסידו במלחמת העולם שאותה יזמו המעמד השליט, נעשו ניסיונות מיידיים להאשים את היהודים, בהתחלה כמסיתים למלחמה ואחר כך על שהפסידו בה. במהלך הזמן, ההצלחה דאגה למאמצים אלה.

הפשעים שבהם האשימו את היהודים במהלך ההיסטוריה – פשעים שנועדו להצדיק את הזוועות שבוצעו כנגדם – השתנו ברצף מהיר. הניחו שיש להם בארות מרעילים. אמרו שהם רצחו ילדים למטרות פולחן. האשימו אותם בצורה שקרית בניסיון סיסטמי לשליטה כלכלית ולניצול של האנושות כולה. ספרים פסאודו-מדעיים נכתבו במטרה להוקיעם כגזע נחות, מסוכן. ייחסו להם טיפוח מלחמות ומהפכות למען מטרותיהם האנוכיות של עצמם. הם הוצגו מיד כמגלים מסוכנים וכאויבי הקדמה האמיתית. האשימו אותם בסילוף תרבות האומות על ידי חדירה לחיים הלאומיים תחת המסווה של הפיכה למתבוללים. באותה נשימה הם הואשמו בהיותם כה בעקשנות לא גמישים שזה היה בלתי אפשרי עבורם להיות מתאימים לתוך כל חברה שהיא.

[מהו הבסיס להאשמות אלה?]

החברים בכל קבוצה הקיימת באומה הם קשורים יותר חזק זה לזה מאשר הם יהיו לשאר האוכלוסייה. לכן אומה אף פעם לא תהיה חופשית מחיכוך בעוד שקבוצות כאלה ימשיכו להיות נבדלות. לפי אמונתי, אחידות באוכלוסיה לא תהיה רצויה, אפילו אילו אם היא הייתה ניתנת להשגה. אמונות ומטרות משותפות, אינטרסים דומים, בכל חברה יצרו קבוצות שבמובן מסוים יפעלו כיחידות. תמיד יהיה חיכוך בין קבוצות כאלה – אותו סוג של סלידה ותחרות שקיים בין פרטים.

אילו מישהו היה רוצה ליצור תמונה אודות היהודים רק מהביטויים של אויביהם, היה עליו להגיע למסקנה שהם מייצגים כוח עולמי. במבט ראשון זה נראה אבסורדי בהחלט; ועדיין, לפי דעתי, ישנה משמעות כלשהי מאחורי זה. היהודים כקבוצה יכולים להיות חסרי כוח, אבל סכום ההישגים של החברים הפרטים הוא בכל מקום משמעותי ויעיל, למרות שהישגים אלה בוצעו לנוכח מכשולים. הכוחות הרדומים בפרט מגויסים, ומדרבנים את הפרט עצמו למאמץ המקריב את עצמו, מהרוח שהיא חיה בקבוצה.

מכאן השנאה כלפי היהודים על ידי אלה שיש להם סיבה להתרחק מהתבונה הפופולארית. יותר מכל דבר אחר בעולם, הם פוחדים מההשפעה של אנשים בעלי עצמאות אינטלקטואלית…

1939. מרץ. מנאום ברדיו עבור הפנייה לאיחוד היהודי, שודר ב-22 למרץ:

בעבר רדפו אותנו למרות העובדה שאנחנו היינו עם התנ”ך; כיום, בכל אופן, אנחנו נרדפים בגלל שאנחנו עם הספר. המטרה היא לחסל לא רק את עצמנו אלא להרוס, יחד איתנו, את הרוח שמבוטאת בתנ”ך ובנצרות שאפשרה את עליית התרבות במערב ובצפון אירופה. אם מטרה זו מושגת, אירופה תיהפך לפסולת עקרה. עבור הקהילה האנושית החיים לא יכולים להמשך זמן רב על בסיס הכוח האכזרי, הברוטאליות, הטרור והשנאה…

אחד מהאספקטים הטרגיים ביותר של דיכוי היהודים וקבוצות אחרות הוא היצירה של מחלקת הפליטים. אנשים מפורסמים רבים במדע, באומנות, ובספרות הוסעו מאדמתם שאותה הם העשירו בכישרונותיהם… כאחד מהאזרחים לשעבר של גרמניה שהייתי בר מזל מספיק לעזוב את המדינה, אני יודע שאני יכול לדבר עבור הפליטים חבריי, גם כאן ובארצות אחרות, כאשר אני מודה לדמוקרטיות של העולם לאופן הנהדר שבו הן קבלו אותנו. אנחנו, כולנו, חבים חוב של הכרת תודה לארצותינו החדשות, וכל אחד מאיתנו עושה את מירב היכולת כדי להפגין הכרת תודה באיכות תרומתנו לעבודה הכלכלית, החברתית והתרבותית של הארצות שבהן אנחנו גרים.

מאי. פנייה בשידור רדיו מביתו של אינשטיין לפגישה של ברית העובדים הלאומיים היהודים שהתקיימה באולם העיר של ניו יורק:

זכרו באמצע המרירות המוצדקת שלכם שיריביה של אנגליה הם גם כן אויבינו המרים ביותר ושלמרות הכל, תמיכה בעמדתה של אנגליה היא בעלת חשיבות עליונה עבורנו.

ב-5 לאפריל, 1920 בועידת סן רמו ליגות האומות מינו את בריטניה ככוח מנדטורי בפלשתינה, בהתאם לעקרונות שהונחו בחוזה ורסאי. ב-1939 בריטניה עדין שלטה באזור.

ב-3 לספטמבר 1939 מלחמת העולם השנייה פרצה.

1940. בארוחת ערב שהייתה הוקרה לכבוד אינשטיין על ידי החברים של הטכניון בחיפה, אינשטיין אמר:

אני יכול לזכור היטב את הזמן שבו יהודים בגרמניה צחקו על פלשתינה. אני זוכר, כאשר דברתי עם רטנאו אודות פלשתינה הוא אמר: “מדוע ללכת לארץ הזאת שהיא רק חול ולא שווה כלום ושאף פעם לא תוכל להתפתח?” זו הייתה דעתו. אבל, אילו הוא לא היה נרצח, הוא כנראה היה עכשיו בפלשתינה. אתם לכן יכולים לראות שההתפתחות של פלשתינה היא בעלת חשיבות עצומה עבור היהדות.

1944. יוני. מסר שנמסר על ידי אינשטיין בארוחת ערב של הקרן האמריקאית למכונים בפלשתינה:

הרוח של היהודים בפלשתינה נותרה רעננה ועליזה. אין לי כל ספק שהם יצליחו במידה טובה של שיתוף פעולה עם העם הערבי אם רק גם עמנו והערבים יצליחו לכבוש את התלונה הילדותית הזו ללאומנות צרת-אופקים שמיובאת מאירופה ומחמירה על ידי פוליטיקאים מקצועיים. שני העמים, יש לקוות, מהר יכירו בכך שאין נוסחא חוקית קשיחה, אלא רק הבנה הדדית נמרצת ושיתוף פעולה נאמן במשימות היומיום יכולים לפתוח את הדרך הנכונה.

1946. ינואר. עיתונים מעבירים תיאור מדויק של העדות של אינשטיין שניתנת בוושינגטון די. סי. בפני ועדת החקירה האנגלו-האמריקאית על פלשתינה:

מחייך בנדיבות, פרופסור אינשטיין הנחית את הגינוי הכי נוגע ללב על המדיניות הקולוניאלית הבריטית שהועדה שמעה עד כה. הוא טען ארבע נקודות:

1) הוא משוכנע, למרות שבצער רב, שמדיניות הישוב הבריטית היא כזו שהופכת את בריטניה הגדולה לבלתי מתאימה יותר לניהול המנדט בפלשתינה. 2) פיקוח צריך לקום על ידי האומות המאוחדות כדי לנהל את פלשתינה והוא לא צריך להיות מוגבל לכוח בודד כלשהו, כולל ארה”ב. 3) הרוב הגדול יותר של הפליטים היהודים באירופה צריכים להיות מיושבים בפלשתינה. 4) הוא [אינשטיין] אף פעם לא ראה כל צורך לקהילה יהודית כפי שדוגל בה הארגון הציוני בפלשתינה. הוא חזר פעמיים או שלוש על אמונתו שרכישת הסמכת תפקידים כמו זה שבפניו הוא הופיע נוצר רק כדי לתת את הרושם של רצון טוב ללא כוונה מהצד של סמכויות אחראיות כך שישימו בכלל לב לממצאיהם והמלצותיהם. ריצ’רד גרוסמן, ח”פ [חבר פרלמנט], הביא את העד להסכים שלא הייתה זו “פיקציה אימפריאליסטית בריטית” לפיה הערבים עלולים לירות בפליטים היהודים אם הם יבואו במספרים גדולים. כאשר הוא נשאל מה יקרה אם הערבים יתנגדו להגירה יהודית, אינשטיין ענה, “הם לא [יתנגדו] אם לא יסיתו אותם. אם אנשים עובדים יחד, הם לא ידאגו למי יש את המספר הגדול יותר” כמוכן, “רעיון מדינת [ישראל] הוא לא לפי לבי. אינני יכול להבין מדוע הוא דרוש. הוא קשור בצרות-חשיבה ומכשולים כלכליים. אני מאמין שהוא לא טוב. אני תמיד הייתי נגדו… [הוא] חיקוי לאירופה – הסוף של אירופה בא על ידי לאומניות”.

פברואר. מכתב לאיגוד פלשתינה המודרנית בו אינשטיין הביע את אמונתו:

ממשלה בפלשתינה תחת הפיקוח הישיר של האומות המאוחדות וחוקה שמבטיחה את הביטחון של היהודים והערבים כנגד זכייה בקולות רבים מידי זה מול זה תפתור את הקשיים היהודים-ערבים.

1947. אינשטיין שולח מסר בארוחת ערב במלון וולדורף אסטוריה בניו יורק לכבוד חיים ויצמן:

בימים אלה של החלטות הרות גורל אתה הצגת את המקרה שלנו בפני העולם בראיה שאיש בינינו לא יכל להיות בקיא בה [כמוך]”.

ב-29 לנובמבר 1947, ארבעה ימים אחרי ארוחת הערב, אסיפת האומות המאוחדות הכללית העבירה החלטה ביצועית לפיה על המנדט הבריטי בפלשתינה להסתיים. החלטה זו הייתה התוצאה של המלצה על ידי ועדת האומות המאוחדות המיוחדת עבור פלשתינה שהחלה בדיונים במאי הקודם. האלימות הערבית פרצה מייד אחרי שהחדשות על ההחלטה נודעו.

1948. המנדט הבריטי מסתיים ב-15 למאי 1948. ב-14 למאי מדינת ישראל הוכרזה רשמית. ב-15 למאי ישראל הותקפה על ידי כוחות משולבים מצד מצרים, עבר הירדן, סוריה, לבנון ועיראק. מלחמת העצמאות כתוצאה הסתימה פורמאלית ביוני 1949 בהבסת הברית הערבית.

חודש לפני פרוץ המלחמה הזו, אינשטיין שלח את המכתב הבא ל-טיימס הניו יורקי:

קיצונים ערבים ויהודים כאחד היום דוחפים בפזיזות את פלשתינה אל תוך מלחמה חסרת ערך… אנו חשים זאת כחובתנו להכריז בצורה נחרצת שאנחנו לא מוחלים על שיטות טרור ועל לאומנות פנאטית יותר אם היא מבוצעת על ידי יהודים מאשר אם מבוצעת על ידי ערבים… ניצחון מוחץ על ידי מי מביניהם יוביל להתמרמרות אכולה… אנו מתחננים ליהודים בארץ הזו ובפלשתינה לא לאפשר לעצמם להיגרר לאווירה של ייאוש או לגבורה כוזבת שלבסוף תסתיים באמצעי התאבדות.

1949. מרץ. כאשר הוא קבל דרגת כבוד מהאוניברסיטה העברית, אינשטיין הכריז:

החוכמה והמודרניזציה שהמנהיגים של המדינה החדשה הראו נותנים לי ביטחון שיתבססו יחסים הדרגתיים עם העם הערבי שמבוססים על שיתוף פעולה פורה ואמון הדדי.

נובמבר. אינשטיין נבחר שוב ליושב ראש המועצה הלאומית של החברים של האוניברסיטה העברית. ב-27 לנובמבר אינשטיין דיבר בשידור רדיו עבור המגבית היהודית המאוחדת שבו הוא אמר בין השאר:

אין עוד בעיה שהיא בעלת חשיבות כזו מכרעת לנו היהודים כמו לחזק את מה שהושג בישראל בעזרת אנרגיה עצומה ורצון שאין שני לו להקרבה. תהי השמחה וההערצה שממלאת אותנו בעוד אנו חושבים על כל מה שקבוצה זו של אנשים אנרגטיים ומתחשבים אלה השיגו ונותנת לנו את הכוח לקבל את האחריות הגדולה שהמצב הנוכחי הפקיד בידנו. [הם יצרו] קהילה שמתאימה קרוב ככל האפשר לאידיאלים האתיים של עמנו, כפי שהם נוצרו במהלך ההיסטוריה הארוכה.

אחד מאידיאלים אלה הוא השלום, שמבוסס על הבנה ואיפוק עצמי, ולא על אלימות. אם אנחנו מעוררי השראה באידיאל זה, שמחתנו נהפכת איכשהו למעורבת בעצבות, כי יחסנו עם הערבים הם רחוקים מאידיאל זה בזמן הנוכחי. יכול בהחלט להיות שנוכל להגיע לאידיאל זה אם ירשו לנו לעבוד, מבלי שאחרים יפריעו, על היחסים שלנו עם שכננו, כי אנחנו חפצים בשלום ואנחנו מבינים שהתפתחותנו העתידית תלויה בשלום.

הייתה זו הרבה פחות אשמתנו או זו של שכננו מאשר זו של הכוח המנדטורי שלא השגנו פלשתינה בלתי מחולקת שבה יהודים וערבים יחיו כשווים, חופשיים, בשלום. אם אומה אחת מושלת באומות אחרות, כפי שזה היה המקרה במנדט הבריטי על פלשתינה, היא בקושי יכולה להימנע מלעקוב אחר המכשיר הידוע לשמצה של חלוקת האימפריה. בשפה פשוטה משמעו: יצירת חוסר הרמוניה בין העם הנשלט כך שהוא לא יתאחד בכדי לזעזע את העול שנרתם עליו. ובכן העול הוסר, אבל זרע המחלוקת הוליד פרי ועדין יכול להזיק לזמן מה מעתה – הבה נקווה שלא לזמן רב. 

האמצעים הכלכליים של הקהילה היהודית בישראל לא מספיקים בכדי להביא את המבצע העצום הזה לסוף מוצלח. עבור מאה אלף מתוך יותר משלוש מאות אלף איש שהיגרו לישראל מאז מאי 1948, לא ניתן להשיג שום בתים או עבודה. היה צריך לרכזם במחנות מאולתרים בתנאים שהם חרפה לכולנו.

אין זה צריך לקרות שעבודה מפוארת זו תתפרק בגלל שהיהודים של ארץ זו לא מסייעים מספיק או מהר מספיק. כאן, במחשבתי, ישנה מתנה יקרת ערך שהוצגה לכל היהודים: ההזדמנות לקחת חלק פעיל במשימה נהדרת זו.

1951. אינשטיין קנה את אגרת ה-200,000 $500 של מדינת ישראל שהונפקה לאחרונה.

1953. בהצהרת תמיכה באוניברסיטה העברית, אינשטיין אמר:

כדי שהמדינה הצעירה תשיג עצמאות אמיתית, ותשמור עליה, צריכה להיות קבוצה של אינטלקטואלים ומומחים שצומחים בארץ עצמה.

1954. אינשטיין דבר בכנס המתוכנן בפרינסטון של החברים האמריקאים של האוניברסיטה העברית:

ישראל היא המקום היחיד על כדור הארץ שבו ליהודים יש את האפשרות לעצב חיי ציבור לפי האידיאלים המסורתיים שלהם… במסורת שלנו זה לא השליט ולא הפוליטיקאי, לא החייל ולא הסוחר, שמייצג את האידיאל. האידיאל מיוצג על ידי המורה ש… מעשיר את החיים האינטלקטואליים, המוסריים והאומנותיים של האנשים. זה רומז על התכחשות מוחלטת למה שבדרך כלל קרוי “מטריאליזם”. בני אנוש יכולים לזכות בחיי ערך הרמוניים רק אם הם מסוגלים להפטר, במסגרת הטבע האנושי, מהחתירה להגשמות ההשתוקקות לסוגים חומריים. המטרה היא לרומם את ערכי הרוח של החברה.

1955. בבוקר של יום רביעי ה-13 לאפריל 1955 , שגרירות ישראל התקשרה לאינשטיין בביתו כדי לשוחח על טיוטא של הכרזה שאינשטיין התכוון לשאת בפני הטלוויזיה והרדיו לקראת ציון יום העצמאות [השביעי] של ישראל. הטיוטא הלא שלמה מסתיימת כך:

שום מדינאי בעמדה של אחריות לא העיז לעקוב אחר המסלול המבטיח היחיד [לעבר שלום יציב] של ביטחון על-לאומי, מכיוון שפירושו ודאי יהיה המוות הפוליטי שלו. מכיוון שהמאוויים הפוליטיים, שמתעוררים בכל מקום, דורשים את קורבנותיהם.

אלו בהחלט יכלו להיות השורות האחרונות שאינשטיין מסר בכתב. שעתיים אחרי הביקור, אינשטיין חלה באורח אנוש. הוא נפטר בשעות הבוקר המוקדמות של ה-18 לאפריל. בשעות אחרי הצהרים של אותו היום הוא גופתו נשרפה. אפרו פוזר באזור לא ידוע.

 

וולטר אייזקסון נואם על אינשטיין ואלוהים. להלן הקישור:

סרט שמראה את אייזקסון נואם

מחכים לגודו: איינשטיין ופרויד

ספטמבר 1932

מר. איינשטיין היקר,

…..

…..

כמה זמן עלינו לחכות בטרם שאר האנשים יהפכו לפציפיסטים? אי אפשר לומר, ועדיין אולי התקווה שלנו ששני הגורמים האלה – הנטייה התרבותית של האדם והאימה המבוססת-היטב מהצורה שתלבשנה מלחמות העתיד – עלולים לשרת כדי לשים קץ למלחמה בעתיד הקרוב, היא לא דמיונית. אבל באילו דרכים או דרכים עוקפות זה יתרחש, איננו יכולים לנחש. בינתיים אנו יכולים לנוח בבטחה שמה שמהווה את ההתפתחות התרבותית גם פועל נגד המלחמה.

בברכות החמות ביותר ואם ההתכתבות הזו תוכח כאכזבה עבורך, סליחתי הכנה,

שלך

זיגמונד פרויד.

——————————————

יחסות ופסיכואנליזה בעידן של אי וודאות פוליטית לאחר השחרור מרוח המיליטריזם הפרוסי של הקיזר וילהלם השני אל רוח החופש ועד ההליכה אל הגזענות והאלימות הנאצית הגועה. איינשטיין נתן הרצאה פופולארית במדע ב”בית הספר לעובדים מרקסיסטים” בברלין ב-1931. מנהל בית הספר ד”ר יוהן לורנץ שמידט שלח את אשתו לביתו של איינשטיין שאז התגורר בקאפוט שליד פוטסדאם כדי להביאו להרצאה. איינשטיין הסכים מיד. ההרצאה ניתנה ב-26 לאוקטובר, 1931 בפתיחה הרשמית של שנת הלימודים בבית הספר, בבית הספר הקהילתי בצפון ברלין ונקראה בשם, “מה עובד צריך לדעת אודות תורת היחסות”. בקהל נכח ברטולד ברכט. אומרים שברכט עיבד כמה הצעות מההרצאה של איינשטיין אל תוך מחזהו “חייו של גלילאו”.  איינשטיין כתב לברכט מאוחר יותר את תגובתו על המחזה ב-1939.

חזרה לברלין של 1924. ברלין שאחרי ההיפר-אינפלציה של 1922-1923 שנגרמה כתוצאה מהפיצויים הגרמניים ועליית הרפובליקה הויימארית. ברלין הויימארית המשוחררת מהמיליטריזם הפרוסי הייתה מפורסמת בטירוף הסקסואלי בשנים המסתוריות והארורות ההן. ברלין הייתה הבית הידוע לשמצה לקרנבל התאווה – המקום להנאה חושנית. מוניטין זה היה מוגזם ומרשים. הטרנספורמציה לגינונים סקסואליים שהתרחשה בברלין בשנים אלה הייתה רק חלק מהתסיסה של אותם שנים, והיא השפיעה רק על מיעוט קולני ונראה. עדיין התחושה הייתה של רשות בסקס והמיתוס של הקברט הגדול של ברלין מעורבלות בעובדות היותר מסובכות של הזמן המשפיע והגדוש בפארסה גסה. וולטר בנג’מין הבין את השעמום הגלום בפנטזיה המינית של ברלין בביקורת שלו הבאה על הצגות קברט הנשים בתיאטרון בברלין: “מאז שזה הפשיט את דמות הנקבה לנקודה של עירום מוחלט”, הוא רחרח, “אופן השינוי הזמין היחיד של זה היה הכמות”. הסקס החופשי לכל של ברלין היה רק חלק קטן של החממה הענקית שהייתה מנת חלקה של ברלין בין השנים 1924 ל-1929. זוהי התקופה מסיום ההיפר-אינפלציה ועד להתרסקות שבאה אחר כך, מה שידוע כתור הזהב של הרפובליקה הויימארית במונחים כלכליים, וחלק ממה שהרפובליקה התנסתה. ריסון האינפלציה אפשרה לתעשייה הגרמנית ולחיים המסחריים אוויר לנשימה והחיתה אותם לאחר תשלומי “האשמה המלחמתיים” השנתיים של גרמניה לבנות הברית. הגיעו הלוואות מאויביה הקודמות של גרמניה וברלין נכנסה לשאננות בורגנית, התענגות על מוזיקה, שיגעון מוראלי מתחדש, אבל שהכיל גסות ורגילות. הגרמנים פתאום התלהבו מרצח מיני, ז’אנרים שלמים קמו סביב הנושא הזה – ההתנגשות בין סקס למוות אלים. הגידול באוטונומיה המינית של נשים בגרמניה של שנות ה-20 הבעיתה כמה אנשים, כנראה גברים רבים, ועוררה צרות אלימות ברוטאליות ופורנוגראפיות, התלהבות וטרור מגוף האישה ופשעי סקס. 

לאחר ההתמוטטות הכלכלית, התהפוכות הפוליטיות שהובילו ל”ויימאר ברלין”, היא נותרה מרכז האבנטגארד, לא רק עבור גרמניה, אלא עבור אירופה כולה.

ברלין נהפכה לבית של ברטולד ברכט שעבר לשם ממינכן ב-1924 כדי לנסות ולהפכה למרכז של התיאטרון העולמי הגרמני. הפרמיירה של הלהיט הגדול ביותר שלו, “האופרה בגרוש” Die Dreigroschenoper הייתה ב-1928. המחזה הותקף בטוענה שהוא מהווה מפלט – “תענוג יותר מאשר פלטפורמה” כפי שמבקר אחד התלונן. אבל ההצגה הייתה הצלחה בדיוק בגלל שהיא הצליחה להעביר את מה שברכט ראה. החבילה העוצמתית התחושתית שלה הייתה “פריצת דרך”, כפי שאחד הפרטיזנים של ברכט ניסח זאת, “מכיוון שהמוראליות לא זוכה להתקפה וגם לא מנוטרלת, אלא פשוט מושהית”, הוא היה מצחיק גם כן, חלון אל “עולם שבו קווים בין טרגי והומוריסטי נעלמים” – עולם יותר כמו זה האמיתי מאשר זה של הבמה הקשורה בקונבנציות.

באווירה זו פרחו רעיונות מקוריים בברלין של שנות ה-20 של המאה ה-20. בעוד העיר ברלין אף פעם לא נהפכה למקום מושבו של זיגמונד פרויד, היא נהפכה למרכז החיים של המחשבה הפרוידיאנית. קרל אברהם יסד את האגודה הפסיכואנליטית של ברלין ב-1908, שם ענק לקבוצה שמנתה רק חמישה חברים. בשנות ה-20 המאוחרות האגודה הפכה למרכז של הקבוצה הנמרצת ביותר של הפרוידיאנים שעבדו בכל מקום בעולם, כאשר הם אפילו אספו חברים מוינה. היא התרחבה למכון שפיתח את הצורה הבסיסית של הכשרה הפסיכואנליטית הפרוידיאנית, כולל העיקרון לפיו כל מי שמתיימר להיות פסיכיאטר עליו לעבור אנליזה בעצמו. תוכנית ההכשרה הפכה את הפרוידיאניות לתופעה עולמית, כאשר היא מושכת חבורה בינלאומית של סטודנטים שייצאו את הבשורה לפי פרויד לפריס, לונדון, ניו יורק ומעבר.

התיאוריות של פרויד היו קונטרוברסליות, כמובן; בעלות טענות בלתי רגילות לסמכות או הכוח של ההרגשה המינית, האירועים בילדות המוקדמת ופעולות הוריות שהן דומיננטיות באמוציות האנושיות ובהתנהגות האנושית. בצורה זו פרויד איים בלהט על הדעות המקובלות והמקובעות בטבע האנושי. בעיתונות הפופולארית, קל היה לראות את פרויד עדין כעוד אחד מאותם היהודים המפורסמים האלה אשר מערערים על האמיתות הנצחיות, בדיוק כמו אלברט איינשטיין של ברלין.

פרויד התענג כמובן בהשוואה ושני היהודים היו שווי ערך ומעמד. פרויד אמר לבנו ש”היהודים בכל העולם מרוממים את שמי, מזווגים אותי עם איינשטיין”. הוא נהנה, כאשר הוא זהר תחת אורו של המוניטין של איינשטיין והמוניטין של פרויד היה כשל הגאון היהודי בפיזיקה. בתרבות הפופולארית, הטענה הייתה קרובה אכן לאמת, כי שני האישים היו לרוב מזווגים יחד כשני הגאונים היהודים של המאה העשרים. הם נפגשו ב-1926 והם יצרו ביניהם סוג של חברות; בעיקר באמצעות החלפת מכתבים ספוראדית. פרויד חש סוג של רגשות לאיינשטיין בקשר בניהם: מין הערצת גזע, סוג של יראת כבוד. הוא קרא לאיינשטיין “זה השמח”. איינשטיין כתב לו חזרה, “אתה, שנכנסת אל תוך העור של כל כך הרבה אנשים, ואכן של האנושות, לא הייתה לך ההזדמנות להיכנס לתוך שלי” – ולא הייתה לו גם אחר כך ההזדמנות  הזו, כפי שאיינשטיין אמר ביחידות.

מעבר להגנה הזו על פרטיותו, איינשטיין נותר סקפטי בנוגע לפסיכואנליזה עצמה כפי שהייה לפני המלחמה כאשר הוא נפגש עם תלמידו לשעבר של פרויד, קרל יונג בציריך. קרל גוסטב יונג, הפסיכואנליטיקן, עבר לציריך מאוניברסיטת העיר העתיקה בזל ב-1900. בעודו בציריך יונג בדיוק פיתח תיאוריה מורחבת יותר שנקראה “תת ההכרה הקולקטיבית”. איינשטיין פגש את הפסיכואנליטיקן יונג לאחר ששמע את אחת מהרצאותיו  ב-1911. הוא אחר כך הלך לביתו לארוחת ערב, למרות שהוא לא התלהב מהרצאתו. עדיין איינשטיין שב לביתו של יונג כמה פעמים באותה השנה. כאמור אף פעם לא היה לאיינשטיין עניין רב וביטחון ב”מדע” האמור של המחשבה שיונג ומורו הרוחני פרויד פתחו. חברותו המאוחרת יותר עם פרויד תנבע יותר מתוך החוויה המשותפת של הפרסום והעניין הפוליטי המשותף מאשר כל עניין בתיאורות של פרויד. איינשטיין ניסה להסביר את עבודתו היחסותית ואספקטים אחרים של המדע המודרני ליונג ולחוג מכריו. למרות שיונג הודה שהוא הבין מעט מאוד ממה שאיינשטיין הסביר, השיחות היו מספיק משביעות רצון כדי לקיים סדרת מפגשים מעת לעת בביתו של יונג.  

איינשטיין הרגיש שפרויד פיתח גישה חשובה וחדשה, אבל פרטי הפרטים של התיאוריות שלו הותירו את איינשטיין אדיש. ביום ההולדת ה-75 של פרויד איינשטיין כתב ברכה לפרויד: קראתי את עבודותיך בחברת אשה ונהניתי מ”יופיים ובהירותם”. אל זה איינשטיין הוסיף את המלים, אליהן רק שופנהאור הגדול ניתן להשוואה. אבל באופן מובהק פעמיים איינשטיין סרב לתמוך בפרויד כמועמד לפרס נובל ברפואה. הוא לא יכל, כך אמר, לשכנע את עצמו ב”מידת האמת של לימודיו של פרויד”. איינשטיין כך נראה לא האמין בפסיכואנליזה. מאוחר הרבה יותר, עם נטייתו לקומפלימנטים דו-קוטביים, איינשטיין אמר לחבר, לפרויד הייתה “ראיה חדה; שום אשליה לא הרדימה אותו מלבד אמונה לפעמים מוגזמת ברעיונותיו שלו עצמו”.

חרף זאת, בברלין עצמה, הרעיונות האלה של פרויד צברו עוצמה רבה בתיאורם ובחיפושם אחר הסיבה הלא חשודה שלהם למזור לאומללות האנושית. הציבור התעניין בפריצת הדרך שנעשתה במדעי המוח שהציעה תקווה חדשה לאלה שהיו מיואשים ולאלה שהיו במשבר. ההלם שהפציינט יכול לקבל מהבנת הטבע של הכוחות של תת ההכרה שייסרו אותו, ועל ידי האנליזה והטיפול וההבנה של כוחות אלה הוא משתחרר מעוצמות אלה – הלהיבו את הציבור. זה היה המיתוס הפרוידיאני: ישנה מעין ארץ סמויה בתוך המוח והתודעה, יבשות לא ממומשות של אימה ואמיתות נשכחות. עתה תודות לפרויד (או כפי שהגרסה הפופולארית ספרה זאת) ניתן הייה למצוא את הדרך לשם והביתה שוב פעם ולהשתחרר מהמועקות. פרויד היהודי זכה לתהילה לצד איינשטיין.

בצורה זו היהודים הביאו שתי תורות מסתוריות בתחילת המאה העשרים: היחסות והפסיכואנליזה, התעקמות המרחב והזמן והתת-הכרה הארץ הלא נודעת – עולמות מסתוריים שהלהיבו את ההמונים החל משנות ה-20.

עם כל השפעתה הלא רגילה, האימפריה המתפתחת הזו של פרויד הייתה דוגמא אחת למבול היצירתיות בתקופה הפוסט-אינפלציונית בגרמניה הויימארית ובבירתה ברלין. בתוך ארכיטקטורת הבאוהאוס והקווים האבסטרקטים שאפיינו כל כך את התכנון של ברלין הויימארית.

והנה הפריע להתפתחויות המדעיות, הארכיטקטוניות והאומנותיות האלה אדולף היטלר בטריקים הדמגוגים ובמפלגה הנאצית שזה עתה החלה להרים את ראשה בעוד האינפלציה בגרמניה הרסה לכל כך הרבה אזרחים את החיים. אלפים נפגעו מהסיבוכים של הכלכלה החולה. היטלר חיפש את מי להאשים באסון, והוא ניצל את הטיפשות של ההמונים ומצא את השעירים לעזאזל. הוא נתפש ל”תולעי הספרים” וכמובן נטפל לאשם התמידי, ליהודים שנתפשו בעיניו כאלמנט תת-אנושי ולא רק כאויב; הם היו האשמים לדעתו באינפלציה.

עד 1923 היטלר פעל בבוואריה והוא היה נואם במסבאות בירה, זירת האירוע המסורתית לאסיפות הפוליטיות בבוואריה. החל מ-1923 הוא זכה לפרסום כדובר מהפנט של הטיפשים. הכותב קארל צוקרמאייר השתתף בכמה מנאומיו באותה שנה וכאשר הוא התקרב יותר מידי קרוב לבמה הוא יכל לראות את ה”רוק שניתז מתחת לשפמו”. מאמיניו, כך הוא דיווח הלכו שבי אחרי הצווחות והצהלות שלו ובייחוד הם הוקסמו מהחזרות הרבות בנאומיו, שהיו מועברים בקצב מדויק כמו מחלה מדבקת. לסגנון שלו, כך צוקרמאייר דיווח, היה כוח פרימיטיבי ומבהיל. ויכולת הנאום המבהילה, האגרסיבית והאלימה של הפוליטיקה הימנית הבווארית החלה לתפוש תאוצה בגרמניה. בהתחלה להתקפות של היטלר הייתה השפעה מועטה. בתחילה הוא הסתבך עם החבורה הנאצית שלו בעודו מנסה לבנות את כוחו הבומבסטי, המגנטי השטני ולתפוס בכוח את השלטון על ידי השתלטות על מרתף בירה בפוטש ולמשוך תשומת לב של תומכים נאמנים לו אישית. הוא הואשם בבגידה והגיע למשפט אותו ניצל כדוכן להטפה של רעיונותיו בצורה ממולחת ורבת עוצמה למען הפרופגנדה הלאומנית כאשר הוא מציג את עצמו כפטריוט לאומי. הוא זכה כך לאוזן קשבת על ידי הלאומנים שאהדו את רעיונותיו, וכל זאת הוא עשה כדי להשפיע על תוצאות הבחירות עבור הימין הקיצוני חודשיים מאוחר יותר. כמובן שהוא נמצא אשם – אבל כמוביל מרד חמוש וקטלני הוא קבל רק סטירה קטנה על כף היד ולא יותר מזה. דהיינו, הוא נמנע מהגרוש שהיה מגיע לו כאזרח אוסטרי, והוא נשפט לחמש שנות כלא לנדסברג. אבל הוא שרת רק מעט יותר מ-13 חודשים, כולל הפחתת המעצר בו הוא הוחזק במשך ארבעה חודשים. היטלר בילה את הזמן בנוחות מרבית בתנאים טובים, בעודו עובד על הטיוטא של Mein Kampf שלו. 

זו הייתה “וייאמר גרמניה” שהגיעה לקצה הפוליטי הלאומני שלה. ואילו הרושם החיצוני שהיא עשתה היה מוטעה בקברט של ברלין משנות ה-20, בשיגעון לספורט, בנהגי המרוצים, במתאגרפים, באצנים, בעיתונים ובכותרות שלהם כמו העיתונים ה”ברלינר טאגבלאט” וה-וסיש’ה צאיטונג” ומנגד העיתון הנאצי, ה-“ולקישר באובאכטר” שליבו את האש  בווכחנות הפוליטית; ומתחת לשכבה הדקה של הסאטירה, הלך וצמח לו רעיון פוליטי יחיד ולאומני ועמדה פוליטית מזעזעת.

יום שישי השחור היה הרגע שלו היטלר חיכה מאז 1925. אם נלך מעט קדימה… הבורסה של ניו יורק קרסה ב-29 לאוקטובר, 1929 וזה סימן את השפל הכלכלי בעולם כולו וגרמניה הייתה הראשונה להיפגע. היטלר חיכה לרגע הזה.

אם כן, 1928 הייתה נקודת השפל של גרמניה. בבחירות ברייכסטאג של מאי, המפלגה של היטלר זכתה רק ב-2.6 אחוז מהמצביעים הכלליים, מה שתורגם רק ל-12 מושבים ברייכסטאג. לנאצים היו רק אחוז וחצי מהקולות בברלין מה שהותיר את השמאליים במעוז. בהשוואה לשנת 1924 שבה הימין הקיצוני פרץ לתודעה זו הייתה התמוטטות או אם תרצו, השפלה. ברלין עצמה זכתה לתגובת המפלגה הנאצית שהייתה: התקפה, אסטרטגיה של אלימות ברמה נמוכה ביותר שהלכה יד ביד עם פרופגנדה ופרובוקציה. אבל הפרופגנדה מעט השתנתה כי המפלגה הנאצית כבר לא הייתה קבוצה זעומה ומפוצלת בתוך הימין הרדיקלי בברלין. ברמה הלאומית, ההתקפות הנאציות על המתנגדים הפוליטיים גדלו לזיהום מדבק עצום, שמתפרש למלחמת פרופגנדה מבעיתה שהלכה והתעצמה על ידי פעולה ישירה, קמפיין ישיר של פשעים אלימים שהיו מיועדים לטפח תחושה מתקדמת של משבר. הנאצים אולי קבלו מעט קולות, אבל אנשיהם יצאו להדגים שיש לקחת אותם ברצינות כפעילים וכאגרוף של הימין האנטי רפובליקני. לכן בעוד ששנת 1927 הייתה יחסית שקטה, והעיתונים כמעט ולא הזכירו את ההתפרעויות הנאציות בתוך ברלין עצמה, ב-1928 פאול יוזף גבלס מהמפלגה הנאצית של היטלר השתמש בשערוריות וזוועות מידי פעם בפעם כדי למקד מחדש את תשומת הלב במפלגתו, באנשיו ובמנהיג הידוע לשמצה של מפלגתו. וככה החלו העלילות של הנאצים השיכורים, שאנשיהם גם נכנסו לפרקים לכלא בגין הפרות אלימות לשלום הציבור, בגין שבירת עצמות לאנשים ובגין אשמה אלימה כלפי אנשים שהם נראו להם יהודים או נחשדו בעיני הנאצים כיהודים. כרגיל כאשר הנאצים היו באים למשפטים, הם הסבירו את עמדותיהם תוך שהם מתלוננים על פרובוקציה סרקסטית מצד קורבנם. גבלס וחבורתו היו אלימים ומסוכנים ואילו העיתונות לא פעם המעיטה בערך מעשיהם ודיווחה על “חבורה שולית” שמנסה להכות את דרכה כדי להתבלט ללא השפעה מרובה. וכך “החבורה השולית” הזו גדלה לממדים מפלצתיים. המנהיגים הנאצים תמיד נהנו מטיפול אוהד בבתי המשפט מאז שהיטלר ביצע את הבגידה הפוטש במרתף הבירה, ופעולה זו והופעתו בבית המשפט זיכו אותו הרי בפחות משנה בתנאי כלא מרווחים. אבל בסוף 1929 חסינות זו תורחב לרמה כזו שתכלול אפילו פשעים רגילים, התקוטטויות במסבאה וכדומה. הסמל הנאצי נהפך לרישיון היתר לכל פעולה שהיא אנטי סוציאלית שעליה הם יכלו לחלום, והמפלגה בברלין השתמשה לגמרי במעבר החופשי הזה. וכך הכל מותר.

נשוב למה שקרוי יום שישי השחור. האבטלה ב-1929 הייתה עצומה בגרמניה והיא עלתה לממדים של 8.5 אחוז ואז פתאום תוך כמה חודשים ל-14 אחוז. בברלין עצמה בלבד האבטלה הייתה איומה. היו 31,800 ברלינאים שנרשמו כמובטלם ב-1929. והמספרים הלכו וטיפסו ב-1930 ובשנה שאחר כך ואחר כך, 323,000 נרשמו כבלתי מועסקים – קפיצה של פי עשר ממיקודם. כמובן שהיו עשרות אלפים שנשמטו מהרישומים הרשמיים והתגלגלו ברחובות. למעשה בברלין…ובכלל, אחד מכל שבעה היה בלתי מועסק בכל המדינה. העיר והמדינה כולה התנודדה. רק שש שנים עברו מאז ההיפר-אינפלציה בעקבות מלחמת העולם הראשונה ומעט יותר מעשר שנים מסיום מלחמת העולם הראשונה, וכבר החיים של האנשים העובדים קשה הרגילים שוב פעם נהפכו לכמעט בלתי נסבלים. הממשלה כמעט ולא עשתה דבר, והסיבה לכך הייתה חלקית בגלל שלא היה לה הרבה מה לעשות. מאז סוף ההיפר-אינפלציה גרמניה השתמשה בהון שלה להבטיח הלוואות קצרות טווח, מרביתן נתנו על יד אמריקה, כדי לקיים תקציבים ממשלתיים מקומיים ולאומיים יחד עם הכלכלה התעשייתית של המדינה.  זו הייתה מדיניות שבהכרח גרמה לדבר הבא – החוויה של יציאה מהאינפלציה גרמה למנהיגים לסלוד מהשקעה של מזומנים בעסקאות לטווח ארוך. למרות זאת מה שנראה ככסף קל זרם לגרמניה החל מ- 1924 והלאה. הסכנה שהמצב הביא עמו נראתה בבירור בראיה לאחור: בזמנים גרועים, הלוואות לטווח קצר הותירו את הלווים מרוששים או אפילו גרוע מזה, פושטי רגל. בגל של יום שישי השחור בו הבורסה של ניו יורק קרסה ב-29 לאוקטובר, 1929, המנהיגים האמריקאים דרשו חזרה את ההלוואות וסרבו לתת הלוואות חדשות. המשבר נעשה עמוק בשנות ה-30 וכך גם המזומנים של גרמניה, כאשר גרמניה נזקקה לעוד מזומנים והמצב נעשה ליותר בהול, בעוד הגל העולה של האלימות הפוליטית של הימין הבהיל נושים עוד יותר. הצורך הפנים מדיני למזומנים הגרמני גרם להתמוטטות לנוכח המלווים הזרים ודרישותיהם כמעט בין לילה ב-1930. ממשל העיר ברלין עמד בפני חוב של 400 מיליון מרקים והחזון של תבוסה. דמי נסיעה ברכבת התחתית, חשבונות מים, ומיסי עירייה כולם עלו וההוצאות של השלטון המקומי והלאומי התאדו ונעלמו.  ברלין קראה לעזרה. כתוצאה אנשים שהיו פעם מכובדים בברלין נאלצו לעבור לרחובות ולדירות סלאם ולהתגורר בתנאי מחייה מכפירים. מעמד הביניים מכר את כל מה שהיה נייד – רהיטים, כלי כסף ולבסוף את הבתים וברלין הייתה רעבה. אלה שהיו בריאים מספיק לזוז דרכו על אלה שנפלו. היה זה בלתי אפשרי לדמיין פתיחה יותר מושלמת עבור גבלס ואדונו המרושע, אדולף היטלר.

אבל עדיין ב-1930 כדי להתקדם הלאה ולפלס את דרכם בין מספר כוחות הימין היטלר וגבלס נזקקו למתנה מאויביהם. המתנה באה במרץ של אותה שנה. כאשר הסוציאל דמוקרטים ומפלגות המרכז לא הצליחו להגיע לפשרה בעניין מידת הרווחה הסוציאלית, הממשלה המנוהלת על ידי הסוציאליסטים נפלה והיא הוחלפה על ידי אדמיניסטרציה שהונהגה על ידי ימין-מרכז בהנהגתו של הקנצלר היינריך ברינינג, מנהיג מפלגת המרכז השמרנית. ברינינג נחסם ברייכסטאג על ידי גוש חוסם שכלל את הנאצים. ביולי הרייכסטאג התפזר וברינינג קרא לבחירות חדשות ב-14לספטמבר, שנתיים מוקדם מהמתוכנן. היטלר וגבלס זיהו את ההזדמנות הבלתי רגילה ושניהם צמאי דם תפשו את הטעות הגסה של המפלגות הדמוקרטיות.

הסיפור של עלייתו הטראגית של היטלר חוזר על אותה תבנית בסיסית. שום דבר לא היה בלתי נמנע אודות הניצחון שלו, לא אז ואפילו לא בימים האחרונים של הרפובליקה הויימארית, בימים האחרונים של 1932 ותחילת 1933. שוב ושוב נעשו הכרעות שהפסידו את הפרצה וברינינג ידע שישנם הרווחים הנאצים, אבל הוא ציפה שהם יאוזנו על ידי הימין המרכזי. זו הייתה אחת הדלוזיות והיטלר היה יותר מאשר בר מזל באופן מזעזע ומזוויע. הוא היה מנהיג מפלגה יעיל בצורה אובססיבית, נואם מהפנט שהצליח לסחוף עמו ולתת השראה להמונים. הסיפור המפורט של הניצחון הנאצי הסופי הוא מעבר לטווח הסיפור הזה, אבל עיקרו מונח בכישלון המוחלט של הכוחות הדמוקרטיים בתוך הרפובליקה הויימארית לרתום את עוצמתו בצורה נכונה או בצורה מאוחדת ובכך לחסום את דרכו.

איינשטיין ופרויד – שני פציפיסטים ניסו לחסום את הדרך למלחמות ולהתדרדרות להתפרצויות ימניות אלימות בדרכם שלהם בשנת 1932. אך ללא הצלחה מרובה.

פרויד ואיינשטיין תמיד משולבים יחד כשני היהודים החשובים ביותר במאה העשרים. הם כאמור נפגשו לראשונה ב-1926 כאשר פרויד בן ה-70 בא מוינה חולה בסרטן וחרש באוזן אחת לחופשת חג המולד בברלין עם בנו ארנסט. בברלין איינשטיין ואשתו בקרו אותו. פרויד תאר את הפגישה ואת השעתיים של השיחה במכתב לחבר: “איינשטיין מבין בפסיכולוגיה באותה מידה כמו שאני מבין בפיזיקה, אבל הייתה לנו שיחה מאוד נעימה”. השיחה הייתה נעימה כי שניהם דברו על פוליטיקה ולא על תחום מחקרם. הם החליפו ביניהם מכתבים שהתפרסמו בספר. הם שניהם הביעו רעיונות פציפיסטים: פחד איום ממלחמה ואת האמונה שניתן להימנע ממלחמה רק אם האומות יסכימו לוותר במידת מה על ריבונותן לטובת גוף בינלאומי. לא איינשטיין ולא פרויד הרגישו אופטימיים בכך שויתור כזה יקרה במציאות. איינשטיין שאל את פרויד, האם זה אפשרי לשלוט באבולוציה המנטאלית של האדם וכך לעשותו חסין כנגד הפסיכוזה של השנאה וההרס? ואמר לפרויד, שהוא יודע שבכתביו ניתן למצוא את התשובה לשאלה. פרויד ענה בין השאר לאיינשטיין: “קונפליקטים של אינטרסים בין בני אדם נפתרים, בעקרון, תוך מפלט לאלימות. זה אותו הדבר בממלכת החיות, כאשר האדם לא יכול לטעון לריחוק מהן”.

איינשטיין העריך את פרויד יותר בשל יכולותיו התיאוריות מאשר בשל מומחיותו הפסיכואנליטית והוא העדיף “להישאר בחשיכה כאשר לא ינתחוהו” ולא יבצעו בו טיפול פסיכואנליטי. איינשטיין כפי שנאמר בהתחלה, ראה את עצמו כ”לא מאמין” בלימודים של פרויד. איינשטיין לא התרשם מהפסיכואנליזה:”זה לא תמיד עוזר להתעמק בתוך התת הכרה” הוא אמר פעם. “רגלינו נשלטות על ידי מאה שרירים שונים. האם אתם חושבים שזה יעזור לנו ללכת אם נבחן את רגלנו ונדע את המטרה המדויקת של כל שריר והסדר שבו הוא עובד?” וכך איינשטיין בעקרון נטה יותר לפילוסופיה מאשר לפסיכואנליזה.

איינשטיין שאולי לא אהד במיוחד את הפסיכואנליזה החליף מכתבים עם פרויד בנושא שהיה קרוב לשניהם, האמביציות האנטי מלחמתיות. איינשטיין ניסה בכל מעודו לשנות את דעת הקהל והוא עשה זאת בין היתר בהתכתבותו עם פרויד בקיץ 1932. במכתבים אלה הוא כתב את האני מאמין הבינלאומי שלו: החיפוש אחר ביטחון בינלאומי שקשור לכניעה ללא תנאי על ידי אומות על חופש הפעולה שלהן – ריבונותן. הוא הודה שמאמצים אחרונים להשיג כניעה כזו בעדיפויות לאומיות נתקלו במה שהוא כינה “הצלחה גרועה” – בלשון המעטה, בייחוד בגרמניה של אמצע 1932. אבל מדוע הוא שאל כל כך הרבה אזרחים פרטיים באומה נכנעים למוות בכזו התלהבות פרועה, אפילו במחיר של חייהם שלהם? אולי הוא אמר, במחשבה שרמזה על ההשפעה של האירועים מסביב זה בגלל שלאדם יש בתוכו תאווה לשנאה ולהרס? איינשטיין כתב שהוא בהחלט לא חושב רק על מה שקרוי ההמון הלא מתורבת, כנראה כאשר הוא מתכוון למפגעים היומיים ברחובות ברלין.

ב-1932 פרופסורים באוניברסיטאות גרמניות רבות ואפילו אחוז ניכר יותר של סטודנטים או שהיו לגמרי נאצים או תומכים משוכנעים של הימין. ולכן איינשטיין כתב ש”הניסיון מוכיח” מתוך הצטברות של תקריות שהצטברו ואותן סבלו על פני 18 שנה באקדמיה של הקהילה של ברלין שזה דווקא מה שנקרא ה”אינטליגנציה” שהיא המתאימה ביותר להתמסר להצעות קולקטיביות הרסניות כאלה. התגובה של פרויד לאיינשטיין הייתה בעיקרה קודרת. הוא הציג בפני איינשטיין אנליזה ארוכה ומלאה בניואנסים אודות ריבוי המניעים שיכלו להמריץ כנראה אנשים מתורבתים לבצע פעולות אלימות והרסניות והוא סיכם שהוא “לא ראה סבירות שאנו מסוגלים לדכא את הנטיות האגרסיביות של האנושות”. לכל היותר, עלולה להיות תקווה כלשהי לנתב את האגרסיה הזו. יחסים משופרים בין האדם לאדם יעזרו. פרויד הסכים, למרות שהוא הבחין בכך שהמצווה לאהוד את השכן כמו את עצמך הייתה “ציווי צבוע, קל להכריז, אבל קשה לביצוע”. לטווח הארוך, התקווה האמיתית שלו הייתה שיותר ויותר אנשים יפנו עורף למלחמה ויתרחקו ממנה ממניעים רציונאליים. הם יפנו לפציפיזם משתי סיבות: ראשית, כי האדם בעידן-הלוחמה יגיע למסקנה שהמלחמה “מאלצת את האינדיבידואל למצבים שמבישים את האנושות, מאלצים אותו לרצוח אנשים עמיתים נגד רצונו”, ושנית, בגלל שמלחמה פשוט נהפכה ליותר מידי מבעיתה מכדי שיוכל לשאתה. “מלחמות, כפי שהן מתנהלות עתה”, כתב פרויד, לא מספקות שום טווח עבור פעולות של גבורה לפי האידיאלים העתיקים, ובהינתן השלמות הגבוהה של הנשק המודרני, המלחמה כיום פירושה תהיה ההשמדה הגמורה של אחד מהלוחמים, אם לא שניהם”.

איינשטיין היה מרוצה מההתכתבות עם פרויד, למרות שלא הוא ולא פרויד ראו כל תקווה אמיתית שפציפיזם עלול להתפשט מהר מספיק כדי למנוע מלחמות מהר. מי יודע, הוא כתב חזרה, איזו השפעה תהיה להתכתבותם, “מה יתפתח מזרע כזה?” אבל כמובן שלא היה כל קציר, שום רווח לא הושג מהמאמצים של איינשטיין ופרויד. ההתכתבות פורסמה תחת הכותרת: Warum Krieg? “מדוע מלחמה?” ב-1933, הרבה אחרי שהיא יכלה להיות בעלת שימוש כלשהו בגרמניה. לא יותר מאשר אלפיים עותקים הודפסו, אנדרטה לכוונות טובות של ממש. בזמן שהעותקים כבר הופיעו, איינשטיין כבר לא היה בברלין.

 

להלן תרגום מלא של המכתב המפורסם אותו כתב אלברט איינשטיין לזיגמונד פרויד, ב-30 ביולי, 1932.

 

ההצעה של ליגת האומות והמכון הבינלאומי שלה לשיתוף פעולה בינלאומי בפריס שעלי להזמין אדם, שאותו אבחר בעצמי, להחלפת דעות ישירה בכל בעיה אותה אני עלול לבחור מאפשרת לי הזדמנות מאוד ברוכה להיוועצות איתך אודות השאלה, כפי שהדברים הם עתה, שנראית כעקשנית ביותר מכל הבעיות שהתרבות עומדת בפניהן. זוהי הבעיה: האם ישנה דרך כלשהי לגאול את האנושות מהשיגעון של המלחמה? ידוע שעם התקדמות המדע, נושא זה נהפך לעניין של חיים ומוות עבור התרבות כפי שאנו מכירים אותה. חרף זאת, בשם כל הקנאות המוצגת, כל ניסיון לפתרונו הסתיים בהתמוטטות אומללה.

אני מאמין, בנוסף, שאלה שחובתם לבלום את הבעיה בצורה מקצועית ומעשית הולכים ונעשים יותר מודעים לחוסר האונים שלהם בטיפול בה, ויש להם עתה תשוקה מאוד עזה ללמוד את ההשקפות של האנשים השקועים בעיסוק המדע, ויכולים לראות את בעיות העולם בפרספקטיבה שהמרחק תורם להן. באשר לי, המטרה הרגילה של מחשבתי לא מספקת כל תובנה אל תוך המקומות החשוכים של הרצון והתחושות האנושיים. לכן, בחקירה שעתה מוצעת, אני יכול לעשות מעט יותר מאשר לחפש אחרי ההבהרה של השאלה הנדונה, והבנה של הבסיס לפתרונות יותר ברורים מאפשרת לך לשפוך את האור של הידע מרחיק הלכת שלך אודות החיים האינסטינקטיביים של האדם כדי לתמוך בבעיה. ישנם כמה מכשולים פסיכולוגים שאת קיומם ההדיוט במדעים הנפשיים יכול במעומעם לשער, אבל הוא אינו מסוגל לרדת לעומקם של הקשרים הפנימיים ביניהם והגחמות שלהם. אתה, אני משוכנע, תוכל להציע שיטות חינוכיות שמונחות פחות או יותר מחוץ לטווח הפוליטיקה, ושישמיטו את המכשולים האלה.

כאחד שהוא חסין מדעות קדומות לאומניות, אני אישית רואה דרך פשוטה לטפל באספקט השטחי (כלומר, מנהלי) של הבעיה: הכינון, תוך הסכמה בינלאומית של גוף מחוקק ושיפוטי כדי שיישב כל משבר שיתפתח בין האומות. כל אומה תתחייב לציית להוראות שיופצו על ידי הגוף המחוקק הזה, לפנות להחלטתו בכל מחלוקת, לקבל את השיפוטים שלו ללא הסתייגות ולבצע כל תקנה שהטריבונל סבור כהכרחי עבור ההוצאה לפועל של הצווים שלו. אבל כאן בראש ובראשונה, אני נתקל בקושי. טריבונל הוא מוסד אנושי, שבהתאם לכוח שברשותו הוא לא מתאים לכפות את החלטותיו, ועוד יותר הוא נוטה לסבול מהטיה על ידי לחץ חוץ משפטי. זוהי עובדה שאותה יש להעריך. חוק וכוח באופן בלתי נמנע הולכים יד ביד, והחלטות משפטיות פונות כמעט תמיד לצדק האידיאלי הנדרש על ידי הקהילה (שבשמה ובשם האינטרסים שלה פסקי הדין האלה מבוטאים) כל עוד לקהילה יש הכוח האפקטיבי לאלץ כיבוד של החזון המשפטי שלה. אבל בזמן הנוכחי אנחנו רחוקים מלהיות בעלי ארגון על-לאומי המסוגל ליצור הכרעות בעלי סמכות בלתי מעורערת ולאכוף כניעה מוחלטת לביצוע של הכרעות. לכן אני מובל לאקסיומה הראשונה שלי: החיפוש אחר ביטחון בינלאומי קשור בכניעה ללא תנאי על ידי כל אומה, במידה מסוימת, בחופש פעולתה, בריבונותה זאת אומרת, וזה ברור מעל לכל ספק ששום דרך אחרת לא יכולה להוביל לביטחון כזה.

ההצלחה-הגרועה, למרות כנותם הברורה, של כל המאמצים שנעשים במהלך העשור האחרון כדי להגיע למטרה זאת לא מותירה לנו כל מקום של ספק שגורמים פסיכולוגיים חזקים פועלים, ומשתקים את המאמצים האלה. כמה מהגורמים האלה הם לא רחוקים מהישג יד. התשוקה לכוח שמאפיינת את המחלקה השלטת בכל אומה היא עוינת לכל הגבלה בריבונות הלאומית. הרעב לכוח הפוליטי הזה הפך להרגל על חשבון הפעילויות של קבוצה אחרת, שהאספירציות שלה הן לגמרי בהתאם לשיקולים של רדיפת בצע וכלכליים טהורים. במיוחד יש לי בראש את הקבוצה הקטנה הזו אבל הנחושה, פעילה בכל אומה, המורכבת מפרטים שהם אדישים לשיקולים ולהגבלות חברתיים, מחשיבים לוחמה, את הייצור והמכירה של נשק, פשוט כהזדמנות לקידום של האינטרסים האישיים שלהם ולהגדלת הסמכות האישית שלהם.

אבל זיהוי של עובדה ברורה זו היא רק הצעד הראשון לעבר הערכה של מצב העניינים הממשי. שאלה נוספת נובעת בסמיכות לה: כיצד זה אפשרי עבור כת קטנה זו לכופף את הרצון של הרוב, אשר עומדים לאבד ולסבול במצב של מלחמה, כמשרתי האמביציות שלהם? (בדברי על הרוב, אינני שולל חיילים מכל דרגה שבחרו במלחמה כמקצועם, באמונה שהם משרתים להגן על האינטרסים הגבוהים ביותר של הגזע שלהם, ושהתקפה היא לרוב השיטה הטובה ביותר להגנה). תשובה ברורה לשאלה זו נראה היא שהמיעוט, המחלקה השלטת כעת, היא בעלת בתי הספר והעיתונות, בדרך כלל הכנסייה גם כן, תחת ידיה. זה מאפשר לה לארגן ולהשפיע על האמוציות של ההמונים ולהפכם למכשיר שלה.

עדיין אפילו תשובה זו לא מספקת פתרון שלם. שאלה נוספת עולה ממנה: כיצד זה שתחבולות אלה מצליחות כל כך טוב לעורר את האנשים להתלהבות פראית כזו, אפילו להקריב את חייהם? רק תשובה אחת אפשרית. בגלל שבתוך האדם יש את התאווה לשנאה ולהרס. בזמנים נורמאליים להט זה קיים במצב סמוי, הוא מופיע רק בנסיבות בלתי רגילות. אבל זוהי משימה יחסית פשוטה להכניסו למשחק ולהעלותו לעוצמה של פסיכוזה קולקטיבית. כאן מונח, אולי, עיקר הקושי שבכל המורכבות של הגורמים אותם אנו בוחנים, חידה שרק המומחה בחוכמת האינסטינקטים האנושיים יכול לפתור.

וכך אנו מגיעים לשאלה האחרונה שלנו. האם זה אפשרי לשלוט באבולוציה המנטאלית של האדם כדי לחסנו נגד הפסיכוזה של השנאה ויכולת ההרס? כאן אני לא רק חושב על מה שנקרא ההמון הלא מתורבת. הניסיון מוכיח שזה דווקא מה שקרוי ה”אינטליגנציה” שהיא המתאימה ביותר להצעות הקולקטיביות ההרסניות האלה, מכיוון שלאינטלקטואל אין קשר ישיר עם החיים הגסים, אלא הוא נתקל בהם בצורתם הקלה יותר, הסינטטית – על גבי הדף המודפס.

לסיכום: עד כה דברתי רק על מלחמות שבין האומות; מה שקרוי קונפליקטים בינלאומיים. אבל אני מודע היטב לכך שהאינסטינקט האגרסיבי פועל תחת צורות שונות ובנסיבות שונות. (אני חושב על מלחמות אזרחים, למשל, עקב קנאות דתית בימים קדומים יותר, אבל בימים אלה עקב גורמים חברתיים. או שוב הרדיפה של מיעוטי גזעים). אבל התעקשותי על מה שהוא האופייני ביותר, הצורה האכזרית והאקסטרווגנטית ביותר של הקונפליקט בין האדם לאדם הייתה בכוונה, כי כאן יש לנו את ההזדמנות הטובה ביותר לגילוי דרכים ואמצעים להפוך את כל הקונפליקטים החמושים לבלתי אפשריים.

אני יודע שבכתביך אנו עשויים למצוא תשובות, מפורשות או מרומזות, לכל הנושאים לבעיה דחופה ומרתקת זו. אבל יהיה זה השירות הגדול ביותר עבור כולנו אילו הצגת את הבעיה של עולם השלום לאור גילוייך האחרונים ביותר, שכן הצגה כזו כצורה ראויה יכולה להוביל לעקבות של אופני פעולה חדשים ופוריים.   

 

הספר של חליפת המכתבים בין איינשטיין לפרויד:

 vc008487-218x300

 

התמונה לקוחה מהספר:

Renn, J (ed) Albert Einstein One Hundred Authors for Einstein (Berlin: Wiley-VCH),2005

.

אלברט אינשטיין וחיים ויצמן

ב-1913 חיים ויצמן ביקר אצל פול ארליך במעבדתו בגרמניה והוא שכנע אותו להצטרף לפרויקט להקמת אוניברסיטה יהודית. ויצמן ראה בתמיכה של ארליך כחשובה באופן משמעותי. לאחר מסע לפריס בפברואר 1914, ארליך דיווח על הרושם שלו מהעזרה האפשרית הצרפתית שתבוא לאוניברסיטה המתוכננת, שתמומן מאדמונד דה רוטשילד. ויצמן קיווה שארליך יתכנן תוכנית למכון מחקר באוניברסיטה בירושלים, פרויקט שיוצג לברון רוטשילד לתמיכה נוספת. פרוץ המלחמה שם קץ מהיר ליוזמה המתוכננת, אבל ברור שארליך בניגוד גמור ליהודים גרמנים אחרים רצה לדגול במטרה “הלאומית היהודית”.

מעט רקע על חיים ויצמן, הציוני המוביל והכימאי המזהיר מאוניברסיטת מנצ’סטר, רקע עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. ב-1917 הצהרת בלפור קראה ליצירת בית לאומי יהודי בפלשתינה, מה שסיפק את המניע המעודד הגדול הראשון עבור האמביציות של התנועה הציונית. ויצמן נהפך לנשיא הארגון הציוני העולמי ב-1921. הוא תמיד התעקש שפלשתינה צריכה להבנות בהדרגה, צעד אחר צעד ושעל אחר שעל. הוא היה נאמן לבריטים וקיווה לגידול בורגני תחת מה שהוא הניח שיהיה כנדיבות או לפחות חסות בריטית ניטרלית. פתיחת האוניברסיטה העברית בהר הצופים הייתה החזון וההצלחה שלו גם כן. הוא הניח את אבן הפינה לאוניברסיטה ביולי 1918 כאשר הוא מבהיר שעברית תהייה שפת הלימוד – צעד מהפכני למדי.

והוא זכה לתמיכתו של אינשטיין ב-1920, אינשטיין שזה עתה פרץ בפרסום עולמי ותמונתו הופיעה בשער של המגאזינים בעולם כולו בגלל האימות ההיסטורי של תורת היחסות הכללית על ידי הבריטי ארתור סטנלי אדינגטון. הפרסום הפתאומי של אינשטיין כגאון בלתי מעורער הופיע בדיוק בזמן עבור התנועה הציונית ומטרותיה. אינשטיין היה הדובר הראשי בפתיחה המעשית של האוניברסיטה העברית ב-1923, חוויה מרעישה עבורו. אחר כך הוא הפך לאחד ממבקריה. ואילו לויצמן עצמו היו בעיות נוספות עם המפעל הציוני ולא רק, היו לו גם בעיות עם אינשטיין. בתחילה אינשטיין הסכים להיות חבר הסוכנות היהודית בתנאי שלא יצטרך לנסוע כאשר הוא מוכן לתת את שמו כחושב יהודי.

אינשטיין כתב לחברו מוריס סולובין ב-8 למרץ 1921: “אני בכלל לא להוט ללכת לאמריקה אבל אני עושה זאת רק מתוך האינטרסים של הציונים, שצרכים להתחנן לדולרים כדי לבנות מכונים חינוכיים בירושלים ועבורם אני פועל ככהן והמפתה הגדול…אך אני עושה מה שאני יכול כדי לעזור לאלה בשבט שלי שמתייחסים אליהם כה נורא בכל מקום”. ולפול אהרנפסט ב-18 ליוני 1921, אינשטיין כתב: הציונות באמת מייצגת אידיאל יהודי חדש, כזה שיכול לתת לעם היהודי שמחה מחודשת בקיום…אני מרוצה שקבלתי את הזמנתו של ויצמן”.  

לויצמן היו בעיות נוספות: היו זקוקים לגייס תרומות מעבר לנתינת חסות שמית בלבד. ויצמן שכנע את אינשטיין לבוא עמו לארה”ב לגיוס תרומות ומכיוון שהאוניברסיטה החדשה בפלשתינה הייתה כה יקרה ללבו של אינשטיין הוא נענה. כאשר ויצמן רצה שאינשטיין יבוא עמו שוב לארה”ב ב-1924, אינשטיין כבר סרב, אבל הוא שמח שהייתה לויצמן הצלחה רבה באמריקה. הבריטים בארץ גם כן היו אינטרסנטים והתחילו להתעמת עם הערבים אבל היו סימפטיים לטענותיהם, והם נסוגו מעמדת בלפור. ויצמן היה מיואש ומאוכזב והפך לשעיר לעזאזל לחטאים שלהם. הוא גם היה במוקד חילופי הדברים בין היהודים, חילופי דברים בין הרדיקלים לפציפיסטים היהודים. בין ולדימיר (זאב) ז’בוטינסקי שהציב עמדה ציונית רביזיוניסטית בשנות ה-1920 ויותר מיליטנטית ובצד השני היה היהודי המפורסם ביותר של אותם הזמנים אלברט אינשטיין. ב-1929 אחרי ההתקפות הערביות על ישובים יהודים אינשטיין הזהיר את ויצמן, “לאומיות אה לה פרוסיה”. והוא התכוון ללאומיות על בסיס כוח:

“אם לא נמצא את הדרך לשיתוף פעולה הוגן ומשא ומתן הוגן עם הערבים, אז לא למדנו דבר מ-2000 שנות סבל, ומגיע לנו את שקורה לנו. מעל לכל, עלינו להיות זהירים לא להסתמך יותר מידי על האנגלים. כי אם לא נגיע לשיתוף פעולה עם הערבים המנהיגים, האנגלים יוותרו עלינו, אם לא רשמית, אז דה פאקטו. והם יתאבלו על מנוסתנו בבוהק האדוק, המסורתי שלהם לעבר השמים בהבטיחם שהם חפים מפשע והם לא ינקפו אצבע בשבילנו”.

אינשטיין הזהיר את ויצמן בל יאמין יותר מידי בבריטים מהם צמח. אינשטיין אמר על עצמו באותה השנה שהוא נעשה “הקדוש של היהודים”.

ואולם ויצמן התפטר מנשיאות התנועה הציונית ב-1931. כמה שבועות בטרם הוא התפטר הוא ביטא את אכזבתו ודאגתו:

“…הצער היהודי גודל מיום ליום, אבל פלשתינה היא ארץ קטנה, קשה וכפוית טובה. זה ש-65,000 ערבים חיים שם שאינם רוצים להכניסנו, ומספר הערבים עולה כל יום… אולם היהודים, שלרוע המזל שופשפו על ידי הזעם, אינם מבינים את הקצב האיטי. קשה להטיף הגיון וסבלנות למיוסר…מה שאנו בכל אופן סובלים הוא רק חלק קטן ממה שמזעזע את העולם כולו עכשיו, סוג של אשלייתיות שמניח צורות שונות בארצות שונות – היטלר, מוסוליני, סטלין – כמעט אותו הדבר, הכל מזה”.

שימו לב, כיצד ויצמן הבין את האיום של השילוש הלא קדוש הזוועתי הזה – שנתיים בטרם היטלר עלה לשילטון! עם העלייה של היטלר ב-1933 הדאגה של ויצמן לאנטישמיות גרמנית התאמתה בצורה מזעזעת.

במלחמת העולם השניה, ויצמן כבר אדם חולה, שוב התנדב לשירות המדע למטרת בעלות הברית. הבריטים דחו בבוז את הצעתו. עדיין בימים החשוכים ביותר הוא ראה במנהיגותו של וינסטון צ’רצ’יל ובהתנגדות הבריטית בעלת הגינונים האביריים המנומסים והמעושים אימות לתקוותיו המוקדמות מהבריטים ומהמנדט הבריטי – רק כדי שאלה האחרונות יתבדו.

התבוסה של היטלר הביאה עמה את החורבן שהרס את יהדות אירופה. עבור ויצמן זה היה הרגע שבו הטיעון המורלי נראה מכריע: הבית הלאומי צריך להתממש עתה, תיקון מורלי לפשעים הנוראים מכל, לחטאים של פקודות עוורות גרמניות ולמחדלים הבריטים. שארית הפליטים היהודים האירופאים, הניצולים שבקושי נותרו, המגורשים. במאי 1945 ויצמן והעולם התרבותי כולו דרשו מצ’רצ’יל, “פתח את שערי פלשתינה”.

נשוב לשנת 1921. השנה בה אינשטיין זוכה בפרס נובל על מחקרו בקוואנטים ובוחר לנאום דוקא על תורת היחסות… 

במרץ 1921 ויצמן שלח את הציוני הבולט הגרמני קורט בלומנפלד למשימת גיוסו של אינשטיין. ויצמן רצה את אינשטיין למסע לאמריקה איתו כדי לגייס כספים ליצירת האוניברסיטה העברית בירושלים. בתחילה כאמור אינשטין סירב כאשר הוא טוען שלציונים יש מעט עניין במה שיש לו לומר. אינשטיין צדק כי דעותיו לא היו במיוחד ציוניות… הוא תמך ביהודים – אחיו לשבט, אבל כפצפיסט לא במיוחד בלאומיות יהודית. בלומנפלד אמר לאינשטין שאין לו הרבה בחירה כאן – זקוקים לעזרה של הפיזיקאי ואינשטיין הסכים מיד להפתעתו של בלומנפלד. ובלומנפלד הזהיר את ויצמן, “אנא תזהר עם אינשטיין… כפי שאתה יודע [הוא] לא ציוני”. אינשטיין מעולם לא הצטרף לתנועה ולארגון הציוניים והוא רב בפומבי יותר מפעם אחת עם אלה שהתיימרו להיות בני בריתו. כפי שהוא אמר לאברהם פאייס מאוחר יותר, “כפי שפרוייד היה אומר, היחסים שלי עם ויצמן היו אמביבלנטיים”.

ויצמן אכן חיכה לאינשטיין למסע לארה”ב לגיוס תרומות להקמת האוניברסיטה העברית הראשונה בעולם בירושלים אשר בפלשתינה. ויצמן ואינשטיין בכל זאת הסתדרו מצויין יחד. ואינשטיין ראה באוניברסיטה העברית מטרה נעלה.

באביב 1921 פריץ האבר שמע שאלברט אינשטיין עומד לנסוע לארה”ב עם ויצמן.

מטרת הנסיעה של אינשטיין וויצמן הייתה לגייס תרומות לאוניברסיטה העברית בירושלים. האבר המיר דתו. אינשטיין הזדהה עם המדוכאים בכל מקום, ובייחוד עם המדוכאים בני שבטו שלו, היהודים. במאי 1914 למשל, הוא סרב להזמנה חשובה מהאקדמיה למדעים המלכותית בסנט פטרסבורג בטוענה ש”אני מבין זאת כדוחה לנסוע ללא הכרח למדינה שבה בני שבטי נרדפים כל כך בברוטאליות”. אינשטיין תמיד היה מודע לעוצמה המתפשטת של רגשות אנטי יהודים באירופה. הייתה לו רגישות וחמלה למסכנות. מאוחר יותר הוא טען שבפעם הראשונה כאשר הוא בא לברלין ערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הוא ראה בציונות כ”פתרון יחיד” לנוכח הגישה המתרפסת של היהודים הגרמנים. אינשטיין מעט שינה כאמור את דעותיו בנוגע למטרות של הציונות עצמה אבל הוא תמיד הזדהה עם השבט שלו, העם היהודי והוא היה הומניסט גדול.

אינשטיין ביטא מאוחר יותר דברים כמו אלה הבאים. בנאום שכותרתו, “חובתנו לציונות” הוא אמר בפני הוועדה הלאומית של העובדים עבור פלשתינה, ב-17 לאפריל, 1938, בניו יורק , “הייתי מעדיף לראות הסכמה הגיונית עם הערבים שמבוססת על חיים משותפים בשלום הרבה יותר מאשר הקמתה של מדינה יהודית”.

אינשטיין סלד מלאומיות. הציונות בצורתה הגלויה ביותר חיפשה את מה שאינשטיין תעב בגרמניה. כבוגר גרמניה על כל התרבות הצייתנית והמיליטנתית שלה, אינשטיין פחד מלאומיות. לקורא המודרני הדבר יראה מעט מוזר אולם ליהודי גרמני בשנות ה-1930 שאחרי היטלר וגם בין מלחמות העולם, ללאומיות היה צליל צורם ביותר כפי שאינשטיין חשב על לאומיות באשר היא: היא קבעה את הצורך ליצור כוח אוחז עבור קבוצה אתנית מוגדרת אחת והיא קבעה לה כערכים את המכונים של המדינה, יחד עם כל הזכויות והפריבילגיות שאינשטיין לעג להם כאשר הקולגות הגרמנים שלו קבעו אותם. הוא התנגד ב-1938 לאלה אותם כנה “קרובי משפחתו השבטיים” שעלולים להיות זקוקים למדינה. “מודעותי לטבע המהותי של היהדות מתנגד לרעיון של מדינה יהודית בעלת גבולות, צבא, ומידה של כוח זמני”, הוא אמר בנאום לקהל ציוני בניו יורק. “אני חושש מהנזק הפנימי שהיהדות תשא בו – ביחוד מההתפתחות של לאומיות צרה בתוך מעמדותנו”. אינשטיין הפצפיסט ביטא את המתח שבהקרבה של התפקיד הטרסנדנטלי של היהודים כעם המוגדר על ידי הקשר עם מושג כל שהוא של האלוהים, בין אם הוא אלוה או אל כמערכת אטית. הפילוסוף מרטין בובר, אחד מהיהודים הגרמנים הדתיים הבולטים ביותר יצר את האפולוגיה עבור הציונים: “המושג הלאומי הזה נקרא על שם מקום ולא כמו האחרים על שם עם, מה שמציעים הוא לא כל כך שאלה של עם מסויים ככזה אלא של השייכות שלו לאדמה מסויימת, אדמתו הטבעית”. הנוסחא של בובר שמשה כדי להפריד את הלאומיות היהודית החדשה יותר מהסכנות והכשלונות של הלאומיות אותה הכיר כל כך טוב, הערצה הגרמנית למדינה – וזה בדיוק מה שהבהיל את אינשטיין כל כך ביחוד אחרי המשטר הנאצי. אינשטיין הלך ונעשה לפציפסט ראדיקלי כריאקציה לגרמניה שאותה הכיר, פצפיסט שמכוון ביחוד כנגד הפוליטיקה המיליטריסטית הגוברת והולכת הגרמנית. אינשטיין היה מבין את התובנה של בובר, אבל הוא בכל זאת לא האמין בשום תנועה שחיפשה אחר שילטון מדינה. הטוב ביותר אותו הוא יכל לקוות הוא, כפי שכתב ב-1921 לחברו מברן מוריס סולובין, “היהודים, בהתחשב בגודל הקטן ובתלות של המושבה שלהם בפלשתינה, הם לא מאויימים על ידי שטות הכוח”. ולכן, מאוחר יותר הוא אמר, “הקשר שלי לעם היהודי נהפך לקשר האנושי החזק ביותר, מאז שנעשיתי לגמרי מודע למצבו הרעוע בין האומות בעולם“. וזוהי הצהרה לאבא אבן, השגריר בארה”ב ב-18 לנובמבר, 1952. כאשר הוצע לו להיות נשיאה של מדינת ישראל, אינשטיין הפציפיסט הגיב במכתב לבתו החורגת מרגוט אינשטיין, וזאת כאשר החליט לדחות את הצעת הנשיאות לישראל, “אילו הייתי נשיא, לפעמים הייתי צריך לומר לעם הישראלי דברים שהוא לא היה אוהב לשמוע“. 

אבל חזרה באוקטובר 1919 הוא כתב לקולגה ש”הסיבה הציונית מאוד קרובה ללבי… אני מאוד בטוח בהתפתחות השמחה של המושבה היהודית ומרוצה שצריך להיות כתם קטן בכדור הארץ הזה שבו חברי השבט שלנו לא צריכים להיות זרים…צריכים להיות ערים מבחינה בינלאומית, מבלי לוותר על העניין בחברים השבטיים”. אינשטיין הביע דעות כך, שתמיד תהיה אנטישמיות כל עוד יהודים ולא יהודים יגורו יחד, “אולי בזכותה הצלחנו לשמר את הגזע שלנו”.

ב-1921 פריץ האבר התחנן בפני אינשטיין, אל תיסע עם חיים ויצמן לאמריקה במטרה לגייס תרומות כי הגרמנים יחשיבו את הנסיעה לבגידה: “האם אתה רוצה בנדיבות התנהגותך למחוק את כל מה שהשגת בכל כך הרבה דם וסבל?… אתה מקריב בוודאות את הקרקע הצרה שעליה מונח הקיום של המורים והסטודנטים האקדמיים בעלי האמונה היהודית במכוני ההשכלה הגבוהה יותר שלנו”.

אינשטיין ענה להאבר באותו היום, כאשר הוא מתעקש שעליו לנסוע בייחוד “אחרי שאני ראיתי לאחרונה באינספור דוגמאות כיצד בוגדנות וחוסר אהבה מטפלים ביהודים נהדרים כאן ומחפשים לגדוע את סיכוייהם לחינוך”. איש לא יכל להאשימו בכך שהוא לא נאמן לחבריו הגרמנים, הוא טען, בטח לא אחרי שהוא סרב להצעות מכל עולם. “עשיתי זאת מהדרך לא בגלל חיבור לגרמניה אלא לחברי הגרמנים היקרים, שמהם אתה אחד מהמזהירים ביותר והנדיב ביותר”. “האבר יקירי”, המכתב מסתיים, “מכיר שלי לאחרונה קרא לי ‘חית פרא’. חית הפרא מחבבת אותך ותבקר אותך בטרם היא עוזבת”.

אינשטיין נסע עם ויצמן לאמריקה כאשר הוא מתחנן למען המטרה הציונית, האוניברסיטה העברית, ומנסה בכל כוחו ופרסומו לגייס תרומות והוא התקבל על ידי היהודים בהתרגשות רבה. אינשטיין נתן הרצאות מוצלחות עליהן שלמו היטב באוניברסיטאות האמריקאיות. הוא דיבר בקולומביה, למשל, וב-1923 בזמן האינפלציה האיומה של גרמניה האוניברסיטה בקולומביה הציעה לו הצעה נדיבה בצורה אקסטרובגנטית, שלה כמובן סרב.

אינשטיין הגיע לניו יורק ואמריקה הייתה מתלהבת מאינשטיין, העיתונות הייתה מלאה בפרסום פומבי על אינשטיין. כאשר ויצמן – כימאי וציוני – נשאל מה דעתו על היחסות הוא ענה, “אינשטיין הסביר לי את תורתו כל יום, ובהגיעי [לארה”ב] הייתי משוכנע לגמרי שהוא הבין אותה”. אינשטיין כמו שאומרים “גנב את ההצגה” במסע לארה”ב. כאשר אינשטיין שמע שפיזיקאי בקליפורניה טען שמצא עדות לכך שתורת היחסות היא שגויה הוא ענה את המשפט המפורסם:

Raffiniert ist der Herrgott aber boshaft ist er nisht

דהיינו, “האל הוא פיקח, אבל זדוני הוא לא”…

במהלך כל הנאומים הציבוריים, גיוס התרומות וההרצאות – התחושה של אינשטיין לגבי תפקידו הוכחה כנכונה. דהיינו, נאומיו היו מפגנים ולא החלפות דעות מקצועיות ומדעיות, וכפי שציין בפני חברו בסו משכבר המים ממשרד הפטנטים, “הייתי צריך לאפשר לעצמי להיות מוצג כמו שור יקר ערך”. אינשטיין הרגיש שאין לו ברירה, כפי שכזכור (צוטט למעלה) הוא אמר לחברו סולובין, “אך אני עושה מה שאני יכול כדי לעזור לאלה בשבט שלי שמתייחסים אליהם כה נורא בכל מקום“. במטרה זו אינשטיין הצליח, אומנם פחות ממה שויצמן קיווה ומסע גיוס הכספים שלו הרים 750,000 דולר – הרבה פחות מהמטרה למסע.

אבל עבור אינשטיין עצמו החוויה של הדיבור לקהל בינלאומי על נושא שלא היה לו כל קשר למדע היווה נקודת מפנה. הוא פשוט קבל על עצמו את תפקיד השחקן על בימת העולם, אדם שחיפש ולפעמים היה לו הכוח להשפיע על אירועים.

לא האבר ולא אף אחד מחבריו יכול היה למנוע מאינשטיין להצטרף לחיים ויצמן למימוש המטרה של הקמת אוניברסיטה עברית בציון והחוויה הזו שחווה על בימת העולם עם התנועה הציונית.

חג שמח לכל בית ישראל. 07.05.2008

 

ארכיון אינשטיין