המאהבות המסתוריות של אינשטיין

אלברט אינשטיין נחשב לפיזיקאי הגאון הגדול ביותר של המאה ה-20. אולם מאחורי גילוייו, אינשטיין היה אדם של הרבה מהומות. מכתבים שטרם פורסמו ונחשפו בשנה שעברה מראים שלמדען הדגול אשר גילה את תורת היחסות ואת הנוסחא המפורסמת E=mc2, היו חיים פרטיים לא פחות סוערים מהתורות שהגה.

אלברט אינשטיין היה כנראה הפיזיקאי הגדול ביותר בכל הזמנים. יש הטוענים שהיה גדול מאייזיק ניוטון ומכמה פיזיקאים אחרים. התורות של אינשטיין הפכו על פיהם את השקפת עולמנו אודות היקום כמקום שנשלט על ידי מושגי מרחב וזמן מוחלטים. המערכת הפיזיקאלית החדשה אותה הגה החליפה את התורות הישנות במערכת שבה העולם יחסי מחד ובו מהירות האור קבועה מאידך. שמועות אומרות שאינשטיין היה גם האיש שאמר שלא היה כל טעם ללבוש גרביים כי רגליך עשו בהם חורים.

בין אם אינשטיין אמר זאת או לא, בין תדמית זאת של גאון ללא מעצורים והפיזיקאי הדגול נחשפת לה מציאות הרבה יותר יומיומית וארצית באמצעות אוסף של מכתבים בין אינשטיין לשתי נשותיו, חבריו וילדיו. תכתובת של 3500 עמודים בין השנים 1910 ל-1920 פורסמה ב-2007 לאחר שבתו החורגת של אינשטיין, מרגוט, התנתה שהמכתבים יפורסמו רק 20 שנה לאחר מותה, שהיה ב-1986. המכתבים חושפים פרטים אודות נשותיו של אינשטיין, כאשר עם שתיים מהן הוא התחתן והם מתארים לא הוגה דעות ומדען, אולי הגדול ביותר שידעה המאה ה-20 בשיא גדולתו, אלא מתארים אדם שמתמודד עם המציאות היומיומית של דאגות פרנסה, חולי, גירושין וקנאות בתחום המקצועי מצד המדענים הקולגות שלו בעוד הוא הולך ומתפרסם ברחבי העולם.

ב-1903 אינשטיין התחתן עם מילבה מאריץ’, האישה היחידה שלמדה איתו מתמטיקה במכון הפוליטכניק הפדראלי בציריך. הם התאהבו, אבל הוריו לא קבלו אותה: היא הייתה מבוגרת ממנו בשלוש שנים, הלכה בכבדות, הייתה פקחית מידי ולא הייתה יהודיה. בתם הראשונה או שנמסרה לאימוץ או שמתה (אף אחד למעשה לא ממש יודע) וזאת בטרם הזוג יכול היה להתחתן. רק על ערש דווי של אביו של אינשטיין ניתנה הרשות להתחתן עם מילבה מאריץ’. שנותיהם המוקדמות היו שמחות. אינשטיין נפגש עם חבריו בביתם בחוג שהקים, “אקדמיה אולימפיה” ומילבה סיעה בהכנת האוכל. שנה אחרי הולדת הילד הראשון, הנס אלברט והנה פרץ היצירה של אינשטיין במה שאנו נוהגים לכנות ה”אנוס מיראבליס” או שנת הפלאות”. בערבים לאחר יום עבודה עמוס במשרד הפטנטים בברן אינשטיין הרהר בתנועה הבראונית שנראית אקראית של החלקיקים בנוזל. הוא חשף שהאור לא רק נע בגלים, אלא גם בזרם של חלקיקים שכונו פוטונים. והוא קבע את היחס שבין האנרגיה, מסה והאור בנוסחא המפורסמת E=mc2 שהיו לה השלכות מרחיקות לכת על החשיבה במאה ה-20. אינשטיין פרסם שלושה מאמרים, כאשר כל אחד מהם יכול היה לזכותו בפרס נובל. אינשטיין זכה בפרס רק על המאמר שעסק בנושא האור שנע כזרם חלקיקים. הנימוק של ועדת הנובל ב-1921 היה: איננו יכולים להעניק פרס נובל על תורת היחסות כאשר איננו יודעים עדיין האם תורה זאת מאומתת דיה. אולי היא תופרך ואנו מעניקים פרס על תורה שאינה מבוססת מספיק? המאמר שעסק באור נראה מבוסס באותו הזמן כדי לזכות את אינשטיין בפרס נובל.

החל מ-1907 אינשטיין החל להרהר ברעיונות של הרחבת עקרון היחסות שלו והיה שקוע במדע הפיזיקה. אולם אינשטיין חשב בנוסף גם על דברים נוספים. באותה תקופה, הוא גם לטש עיניים על בת דודתו אלזה. בסביבות 1914 כאשר הוא עבר לברלין למכון קייזר וילהלם לפיזיקה, אינשטיין התרחק מאשתו. מילבה המושפלת שבה לציריך עם שני הבנים כאשר היא נאלצת להשאיר את אינשטין עם אלזה, וכל זאת כדי להתחיל בהליכי הגירושין. למעשה אלזה הכריחה את אינשטיין להתגרש. הוא לא ממש רצה להתחתן עם אלזה. היא טענה בפניו שאם לא יינשא לה ממש זה יפגע בסיכוי של שתי בנותיה להתחתן ויפגע בכבודה.

אולם האם אשה שנייה הייתה מספיקה?

בעודו רחוק מהבית הוא כתב כמעט כל יום מכתבים לאלזה אשתו, על ההרצאות המשעממות, על נגינה עם חברים. אבל הנושא המעניין ביותר בהתכתבות זו היא כיצד אינשטיין משוחח על הנשים שפגש. המכתבים הציגו את השמות של מאהבת אחרי מאהבת: מרגרט, אסטלה, אטל, שתיים שקרויות טוני ומרגלת רוסיה בשם מרגריטה. הרבה מהמכתבים מתייחסים לאינספור נשים שהרעיפו עליו תשומת לב “בלתי רצויה”. מאהבת אחת, אשת חברה מברלין, אתל מיקנובסקי, “עקבה אחרי [עד אנגליה] והרדיפה שלה אחרי כבר יוצאת מכלל שליטה”. לא כתוב אודות ההתנהגות של אינשטיין חזרה ולא ברור מה התגובה של אלזה שככל הנראה מאוד סבלה.

ב-2004 נתגלו יומנים המתעדים את דיוקנו של אינשטיין כאדם זקן. את היומנים כתבה חברתו האחרונה יוהאנה פאנטובה על חייו הפרטיים בשנה וחצי האחרונות לחייו. לאחר שאלזה כבר נפטרה. פאנטובה הייתה ידועה באוניברסיטת פרינסטון בה עבד אינשטיין כחברתו האחרונה. הם הלכו לקונצרטים ביחד, שטו בספינה שלו. היחסים בין פאנטובה לאינשטיין נמשכו מסוף שנות ה-40 ועד למותו של אינשטיין ב-1955 (ראו הכתבה מאת אבי בליזובסקי ב”ידען”, “התגלו יומנים המתעדים את דיוקו של אלברט אינשטיין כאדם זקן”, 27 לאפריל, 2004).

אתם מוזמנים לתערוכה הקבועה של אינשטיין במוזיאון המדע בירושלים שם ישנו מידע כלשהו על המכתבים החדשים של אינשטין.

חלק מהכתוב במאמר זה מבוסס על מאמר של Paul Vallely שפורסם באנגלית ב-31 בינואר 2007.

להלן מאמר שפורסם על ידי הביוגרף של אינשטיין וולטר אייזקסון ב-“ניו יורק טיימס”:

The Intimate Life of A. Einstein

New York Times, Sunday, Jul. 09, 2006

By WALTER ISAACSON

SECOND WIFE: Einstein with his cousin and wife Elsa (pet name: Else), in 1921

The last remaining trove of Albert Einstein’s personal family letters is being opened to the public this week. They had been closely held by his stepdaughter Margot Einstein, who decreed that they remain sealed for 20 years after her death. Some of the letters are being published by Princeton University Press in the 10th volume produced by the Einstein Papers Project at Caltech, and they are a revelation. “Einstein’s private correspondence refutes the simplistic view of him as an isolated, remote man who immersed himself in his work at the expense of human contact,” says general editor Diana Kormos Buchwald. That is nowhere more true than in the tense months between April and December 1915, when his family life was unraveling and he was racing–under brutal competitive pressure–to complete his general theory of relativity.

תחתית הטופס

In 1915, Albert Einstein was struggling to wrest from nature what would turn out to be his crowning achievement, perhaps the most beautiful theory in all of science. Ten years earlier, he had come up with the special theory of relativity, which said that time and space were each relative for observers moving at different constant velocities. Now he was trying to generalize the theory by conceiving of gravity as a curving of the fabric of something he called space-time.

It was an excruciating period. His marriage to Mileva Maric, an intense and brooding Serbian physicist who had helped him with the math of his 1905 paper, had just exploded. She had left him in Berlin and moved to Zurich with their sons Hans Albert, 11, and Eduard, 5. Suffering from acute stomach pains exacerbated by the food shortages of World War I, he was being nursed by a first cousin, Elsa Einstein, whom he would eventually marry.

His letters, including some made public this week, show how his personal and scientific struggles intertwined in 1915, culminating in his great triumph that fall. The tale begins with two letters written in early April by Hans Albert (known as Adu), begging his father to visit him and his brother (known as Tete) in Zurich for spring vacation: Dear Papa, Imagine, Tete can already multiply and divide, and I am doing gometetry (geometry), as Tete says. Mama assigns me problems; we have a little booklet; I could do the same with you then as well. But why haven’t you written us anything lately? I just think: “At Easter you’re going to be here and we’ll have a Papa again.” Yours, Adu!

Dear Papa, Today we told each other our dreams. Tete suddenly said: “I dreamed that Papa was here!” Then I thought: “It really would be much nicer if you were with us.” I can tinkle away on the piano much better now already; not long ago I played a Haydn and a Mozart sonata and some sonatinas. In short, I could also play with you. The examination is approaching now; but at the same time, so is Easter. Last Easter we were alone; do we have to spend this Easter alone as well? If you were to write us that you are coming, that would be the finest Easter bunny for us. We can live here quite well, you know, but if Mama gets ill one day, I don’t know what to do. Then we would have no one but the maid. Also for this reason it would be better if you were with us. Yours, Adu The war made it impossible for Einstein to visit them, but he responded to the postcards by promising Hans Albert that he would come in July for a hiking vacation in the Swiss Alps. “In the summer I will take a trip with just you alone,” he wrote. “This will happen every year, and Tete may also come along when he is old enough for it.” He expressed delight that his son had taken a liking to geometry. It had been his “favorite pastime” when he was about the same age, he said, “but I had no one to demonstrate anything to me, so I had to learn it from books.”

תחתית הטופס

Einstein wanted to be with his son to teach him math, but that would not always be possible, he lamented. Perhaps they could do it by mail? “If you write me each time what you already know, I’ll give you a nice little problem to solve.” He sent a toy for each of his sons, along with an admonition to brush their teeth well. “I do the same and am very happy now to have kept enough healthy teeth.”

But the tension in the family worsened. Einstein and Mileva exchanged letters arguing about both money and vacation timing, and at the end of June a curt postcard came from Hans Albert in response to his father’s request that he be available on a particular date to go on their proposed summer vacation: Dear Papa, You should contact Mama about such things, because I’m not the only one to decide here. But if you’re so unfriendly to her, I don’t want to go with you either. We have plans for a nice stay that I’d only give up very reluctantly. We are going at the beginning of July and are staying the whole vacation. Yours, A. Einstein The coldness of the letter was evident by the signature. Hans Albert was no longer signing off with the affectionate nickname Adu, but with the same initial and last name that his father used on formal letters.

Einstein was convinced that Mileva was dictating the postcards, both the plaintive ones that had made him feel guilty and now the one asking him not to come for the summer hike. So he decided to go on vacation with his new love, Elsa. He explained his decision in a July 1915 letter, also recently made publicly available, to his friend Heinrich Zangger, a medical professor in Zurich who was trying to mediate between the Einsteins: My dear friend Zangger, My fine boy has been alienated from me for a few years already by my wife, who has a vengeful disposition, but also is so sly that outsiders and particularly men are always deceived by her. If you only knew what I had to live through with her, you would hold it against me that I did not find the energy for so long to separate myself from her. The postcard I received from little [Hans] Albert had been inspired, if not downright dictated, by her … When I write to him, I get no response. Under these circumstances it appeared as if I couldn’t see the children at all if I came now to Zurich in July, as I was firmly resolved to do. So at the last minute I decided, while I was at Göttingen giving talks about the general theory of relativity, to relax here in Sellin, where my cousin [Elsa] had rented lodgings with her children. A. Einstein The trip to Göttingen he referred to was to give some lectures at the invitation of the mathematical physicist David Hilbert. Einstein was particularly eager–too eager, it would turn out–to explain all the intricacies of relativity to him. The visit was a triumph, he exulted to Zangger. “I was able to convince Hilbert of the general theory of relativity.”

תחתית הטופס

Amid all of Einstein’s personal turmoil, a new scientific anxiety was about to emerge. He was struggling to find the right equations that would describe his new concept of gravity, ones that would define how objects move through space and how space is curved by objects. By the end of the summer, he realized the mathematical approach he had been pursuing for almost three years was flawed. And now there was a competitive pressure. Einstein discovered to his horror that Hilbert had taken what he had learned from Einstein’s lectures and was racing to come up with the correct equations first.

It was an enormously complex task. Although Einstein was the better physicist, Hilbert was the better mathematician. So in October 1915 Einstein threw himself into a monthlong frenzy in which he returned to an earlier mathematical strategy and wrestled with tensors, equations, proofs, corrections and updates that he rushed to give as lectures to Berlin’s Prussian Academy of Sciences on four successive Thursdays–even as he was struggling to arrange a reconciliation with his sons.

His first lecture was delivered on Nov. 4, 1915, and it explained his new approach, though he admitted he did not yet have the precise mathematical formulation of it. That very afternoon, as soon as he finished his lecture, he wrote an anguished–and poignant–letter to Hans Albert:

I will try to be with you for a month every year so that you will have a father who is close to you and can love you. You can learn a lot of good things from me that no one else can offer you. The things I have gained from so much strenuous work should be of value not only to strangers but especially to my own boys. In the last few days I completed one of the finest papers of my life. When you are older, I will tell you about it … I am often so engrossed in my work that I forget to eat lunch.

תחתית הטופס

Einstein also took time off from furiously revising his equations to engage in an awkward fandango with his competitor Hilbert. Worried about being scooped, he sent Hilbert a copy of his Nov. 4 lecture. “I am curious whether you will take kindly to this new solution,” Einstein noted with a touch of defensiveness.

Einstein presented his second paper the following Thursday, Nov. 11. He still had not found the right equations, but he felt he was getting closer. Once again, he sent the paper to Hilbert. “If my present modification (which does not change the equations) is legitimate, then gravitation must play a fundamental role in the composition of matter,” Einstein wrote. “My own curiosity is interfering with my work!”

The reply that Hilbert sent the next day must have unnerved Einstein. He said he was about ready to oblige with a “solution to your great problem.” He had planned to hold off discussing it until he had explored it further. “But since you are so interested, I would like to lay out my theory in very complete detail this coming Tuesday,” which was Nov. 16. He invited Einstein to come to Göttingen and have the dubious pleasure of personally hearing him lecture. Then, after signing his name, Hilbert felt compelled to add what must surely have been a tantalizing and disconcerting postscript. “As far as I understand your new paper, the solution given by you is entirely different from mine.”

Einstein wrote four letters on Nov. 15, a Monday, that suggest that the stress he was under was starting to take its toll. To his son Hans Albert, he wrote that he would like to travel to Switzerland around Christmas and New Year’s to visit him. “Maybe it would be better if we were alone somewhere,” such as at a secluded inn, he suggested to his son. “What do you think?”

He also wrote his estranged wife a conciliatory letter that thanked her for her willingness not “to undermine my relations with the boys.” And he reported to their mutual friend Zangger: “I have modified the theory of gravity, having realized that my earlier proofs had a gap … I shall be glad to come to Switzerland at the turn of the year in order to see my dear boy.”

And finally, he replied to Hilbert and declined his invitation to visit Göttingen the next day. His letter did not hide his anxiety: “Your analysis interests me tremendously … The hints you gave in your messages awaken the greatest of expectations. Nevertheless, I must refrain from traveling to Göttingen for the moment … I am tired out and plagued by stomach pains … If possible, please send me a correction proof of your study to mitigate my impatience.”

On Nov. 18, Einstein received Hilbert’s new paper. Einstein was dismayed to see how similar it was to his own work. His response to Hilbert was terse and clearly designed to assert the priority of his own work. “The system you furnish agrees–as far as I can see–exactly with what I found in the last few weeks and have presented to the Academy,” he wrote.

תחתית הטופס

Hilbert responded kindly and quite generously the following day, claiming no priority for himself. “If I could calculate as rapidly as you,” he wrote, “in my equations the electron would have to capitulate and the hydrogen atom would have to produce its note of apology about why it does not radiate.” Yet one day later, Hilbert sent a paper to a scientific journal with his own version of the equations for general relativity. The title he picked for his piece was not a modest one. “The Foundations of Physics,” he called it.

Einstein’s climactic fourth lecture at the Prussian Academy, on Nov. 25, was titled “The Field Equations of Gravitation.” It contained the correct set of equations that capped his theory of general relativity. Although it came a few days after Hilbert had sent in his own paper, Einstein’s version was more complete, and the underlying concepts were his alone.

The theory was one of history’s most imaginative and dramatic revisions of our concepts about the universe. It was, said Paul Dirac, the Nobel laureate pioneer of quantum mechanics, “probably the greatest scientific discovery ever made.” Max Born, another giant of 20th century physics, called it “the greatest feat of human thinking about nature, the most amazing combination of philosophical penetration, physical intuition and mathematical skill.”

Nevertheless, Einstein’s triumph was tempered by his continued struggles with Hans Albert. The boy told a family friend that he wanted to spend the entire Christmas vacation hiking with his father, but he wrote a chilly letter to his father indicating the opposite: Dear Papa, I will come over New Year’s, i.e., from the 31st to 2nd. I don’t want to stay longer because Christmas is nicest at home. Besides, I got skis and would like to learn how to use them with my colleagues. The ski equipment costs about 70 francs, and Mama bought them for me on condition that you also contribute. I consider them a Christmas present. Yours, Adu So Einstein informed his son that he was canceling the trip. “The unkind tone of your letter dismays me very much,” he wrote just days after finishing his last lecture on general relativity. “I see that my visit would bring you little joy, therefore I think it’s wrong to sit in a train for two hours and 20 minutes.”

There was also the question of paying for the skis. Einstein was not pleased. He replied that he would send Hans Albert a gift in cash, “but I do think that a luxury gift costing 70 francs does not match our modest circumstances,” he wrote, underlining the phrase.

Thus it was that 1915, the capstone year for his theory of relativity, ended with mixed emotions for Einstein. As he put it in a letter to Zangger: Dear friend Zangger, Just now I received the enclosed letter from my Albert, which upset me very much. After this, it’s better if I don’t take the long trip at all rather than experience new bitter disappointments. The boy’s soul is being systematically poisoned to make sure that he doesn’t trust me. Under these conditions, by attempting any approaches I harm the boy indirectly. Come, dear old friend, Lady Resignation, and sing me your familiar old song so that I can continue to spin quietly in my corner! …

תחתית הטופס

Currently I am also having quite a curious experience with my dear colleagues. All but one of them is trying to poke holes in my discovery or to refute the matter, if only so very superficially; just one of them [Hilbert] acknowledges it, insofar as he is seeking to partake in it, with great fanfare, after I had initiated him, with much effort, into the gist of the theory … Heartfelt greetings, yours, Einstein So Einstein spent Christmas Day in his Berlin apartment. That morning, he took out of his satchel some of the drawings that Hans Albert had sent him and wrote the boy a postcard saying how much they pleased him. He would come for Easter, he promised. To Einstein’s delight, his son enjoyed playing piano. “Maybe you can practice something to accompany a violin, and then we can play at Easter when we are together.”

Things would eventually improve. When the final version of Hilbert’s paper came out, he was both clear and generous in insisting that credit for the theory of relativity belonged to Einstein. They were soon visiting each other’s homes once again. “There has been a certain ill-feeling between us, the cause of which I do not want to analyze,” Einstein wrote. “I have struggled against the feeling of bitterness attached to it, with complete success. I think of you again with unmixed geniality and ask you to try to do the same with me. It is a shame when two real fellows who have extricated themselves somewhat from this shabby world do not afford each other mutual pleasure.”

The situation within his family also got better–in fits and starts. That following Easter, as promised, Einstein went to Zurich to visit his boys. They were delighted to see him, and he wrote a note of thanks to Mileva for making things go smoothly:

My compliments on the good condition of our boys. They are in such excellent physical and mental shape that I could not have wished for more. And I know that this is for the most part due to the proper upbringing you provide them. I am likewise thankful that you have not alienated me from the children. They came to meet me spontaneously and sweetly.

Einstein then took Hans Albert off alone, as the boy wished, for a hiking excursion at a mountain resort overlooking Lake Lucerne. In a postcard to his cousin and future wife Elsa, Einstein described his joy:

My dear Elsa, Yesterday I went on a hike with the boy and am enjoying very much being with him. He is kindhearted, trusting, and surprisingly eager to learn, and intelligent. My relationship with him is becoming very warm. Kisses from your, Albert

 Einstein’s relationship with his family would continue to be intense and volatile, with periods of strain and of affection. In order to dissolve his marriage to Mileva, he offered her a deal: if she agreed to give him a divorce, he would give her the money from the Nobel Prize he fully expected to win someday. She considered the offer for a week, then took the bet. And when he won a few years later, she was able to buy three apartment buildings in Zurich with the money.

Young Eduard (Tete) eventually succumbed to mental illness and was confined to an asylum near Zurich for the rest of his life. Things turned out better for Hans Albert. He went to the Zurich Polytechnic, where his parents had met, studied engineering, and later became a professor at the University of California, Berkeley. He would be at the bedside when his father died, 40 years after the tumultuous year when he conquered his theory of gravity while wrestling with the even more mysterious forces that swirled around his family.

Isaacson, president of the Aspen Institute and a former managing editor of TIME, is writing a biography of Einstein that will be published by Simon & Schuster in April 2007. For more letters, go to time.com/einstein For information about The Collected Papers of Albert Einstein, go to www.pupress.princeton.edu.

 ומאמר נוסף על המכתבים וביקורת על הספר של אייזקסון

Person of the Century

American Scientist, Daniel Kennefick

Einstein: His Life and Universe. Walter Isaacson. xxii + 675 pp. Simon and Schuster, 2007.

$32.

From%20Einstein.

Walter Isaacson’s enjoyable and informative new biography of Albert Einstein provides a popular and judicious account of the latest Einstein scholarship. Isaacson, a former managing editor for Time, was, it seems, chiefly responsible for that magazine naming Einstein “Person of the Century” in 2000. It is thus fitting that Isaacson should kick off the 21st century with a comprehensive biography of him.

Isaacson is the first Einstein biographer to have had access to the trove of personal letters released under the terms of a bequest by Einstein’s stepdaughter Margot Einstein, who at the time of her death in 1986 donated family correspondence to the collection of Einstein’s papers already archived at Hebrew University, stipulating that the letters should not be published until 20 years after her death. This correspondence can now be found in volume 10 of the Collected Papers of Albert Einstein (Princeton University Press), but for those who wish to read only the highlights and to see the letters set in the context of Einstein’s life, Isaacson’s book provides an excellent summary.

I should disclose that as one of the editors of the Einstein Papers Project, I had access to the sealed material in the Margot Einstein bequest before its publication. However, I did not work on editing the personal letters, but rather the scientific correspondence that formed part of volume 10. And although Isaacson has made exemplary use of the expertise offered by the project’s editors, I was not involved in any way in aiding him in his work.

On hearing the phrase sealed material, the reader will naturally want to know what was so revealing about these family letters that made it essential they not see the light of day for so long a time. Anyone who reads Isaacson’s book will find, as I did myself on first reading through the letters, that there is nothing here that is titillating to the modern reader. However, there is much that is of great human interest to anyone who knows something of Einstein’s character.

The letters that form the core of the sealed material concern the period of Einstein’s separation and divorce from his first wife, Mileva (née Maric). They contain nothing that would appear salacious to modern eyes, accustomed as people now are to divorce as a widespread phenomenon bringing little in the way of social stigma. But this familiarity with the problems of divorcemakes the impact of many of the letters all the greater for today’s readers. Einstein’s correspondence with his two young sons after the separation of the family in 1914 is particularly poignant. Those of us tasked with editing the scientific correspondence for volume 10, especially those of us with young families, were relieved not to have to work on the personal letters, some of which are frankly heartbreaking.

Einstein married Mileva Maric in 1903, over the objections of his parents. From letters that were originally in the possession of Einstein and Maric’s descendants and were published by an earlier generation of editors at the Einstein Papers Project, it is now well known that Einstein and Maric had a daughter out of wedlock before their marriage. Little is known about this first child, except that she was not publicly acknowledged by her parents and may have died in early childhood. After marriage they had two sons, Hans Albert and Eduard (known as Tete), and lived together throughout Einstein’s career as a patent clerk in Bern, Switzerland.

As Einstein’s reputation as a physicist grew, he landed a series of academic positions, rising higher on the academic ladder until he was called to Berlin in 1914 to take up a very prestigious position at the Prussian Academy of Sciences. By this stage, his marriage was on the rocks. Maric briefly followed Einstein to Berlin, but it was quickly apparent to her that among his reasons for accepting the post was the opportunity to live near his cousin, Elsa Löwenthal (née Einstein), a widow with whom he had previously formed a romantic attachment. An angry Maric returned to Zurich with the children when she and Einstein agreed to separate.

The letters in the sealed material were in the possession of Elsa’s family (Margot was the daughter of Elsa by her first husband and had a sister, Ilse, who served as Einstein’s secretary for some years). Not only does the sealed material add a great deal of interest to Isaacson’s book, but quotes from the rest of Einstein’s correspondence are used effectively throughout the text. This is definitely one of the highlights of the biography.

A state of marital limbo suited Einstein and Maric well enough (although it seems likely that Maric hoped for an eventual reconciliation), but it was anathema to the very bourgeois Elsa not to have her relationship with Einstein regularized. Eventually, in 1916, Einstein asked Maric for a divorce, which she refused. When he persisted, she suffered a nervous breakdown, and Einstein realized he was in danger of becoming estranged from his children. He was, in any case, having difficulty even seeing them, because the war and the increasingly precarious nature of his own health made travel difficult (he suffered, at this time, from a life-threatening ulcer).

From%20Einstein

Finally, in 1918, Einstein came up with a proposal that overcame Maric’s objections.  Because of the postwar collapse of the German mark, he had great difficulty supporting Maric and the boys, in spite of the determination of the new German government to hold on to their most prestigious (and now world-famous) scientist by means of liberal and frequent salary raises. Einstein now realized that the Nobel Prize, when he finally received it, would provide the hard currency (Swedish kronor) that could make Maric financially secure. Thus they reached a divorce agreement that specifically provided that the Nobel money would go to Maric. The divorce decree, since Einstein was the guilty party, restricted him from remarrying for two years, a stipulation he easily ignored since he lived in a different jurisdiction—the divorce was finalized under Swiss law in Zurich in February 1919, and he married Elsa a few months later in Berlin.

He did win the Nobel Prize within a few years, and the resourceful Maric managed very well off the money for the rest of her life. The eldest boy, Hans Albert, went on to become a successful engineer and a professor at Berkeley (most of Einstein’s descendants live in California). The younger son, Tete, had a sad life, most of which was spent in institutions because of his fragile physical and mental health.

Isaacson’s book does not focus exclusively on the period of Einstein’s separation and divorce, or on his personal life. Indeed, Isaacson’s coverage of Einstein’s scientific work is thorough and accessibly written. Those with the stomach for it, and more important, the scientific background, will still prefer Abraham Pais’s masterly work Subtle Is the Lord for Einstein’s scientific life. But among the more popular biographies, readers will find that this one stands out in terms of space devoted to readable explanations of Einstein’s theories. Relativity receives plenty of attention, of course, but nice, concise and informative accounts are also given of other significant discoveries, such as his invention, with the Indian physicist Satyendra Bose, of quantum statistics.

It is difficult to cover all of the many facets of Einstein’s life in a book of any size, but Isaacson also manages to give a good account of his political involvement in various radical, pacifist and Zionist causes, although again some recent books, especially those by Fred Jerome, go into this important aspect of Einstein’s life in much more detail. (Readers interested in this topic will also want to consult Einstein on Politics, a new collection of the physicist’s reflections on the subject edited by David E. Rowe and Robert Schulmann.) But great as Einstein’s allure remains, the majority of people will probably wish to read just one Einstein book, and this is one they should strongly consider. In addition to being comprehensive, accessible and well written, it is clearly the most up to date, making sensible use of the latest and most authoritative scholarship.

 

 

 

אינשטיין: “ניצחנו במלחמה אבל לא בשלום”

בראיון ראשון זה שנה שאולמרט מעניק לעיתונות המודפסת, הוא מצהיר ב”הארץ”:  “אני רוצה להגיד לאזרחי ישראל: לאיראן לא תהיה יכולת גרעינית”, כך אמר ראש הממשלה אהוד אולמרט, בראיון ל”הארץ” לקראת חג הפסח. לדברי אולמרט, ישראל נוטלת חלק במאמץ האדיר של הקהילה הבינלאומית, שנועד למנוע מאיראן יכולת בלתי קונוונציונלית, “ואני מאמין וגם יודע שהשורה התחתונה של המאמץ הזה היא: איראן לא תהיה גרעינית”.

אולמרט הבהיר בראיון כי בכוונתו להתמודד שוב על ראשות קדימה ולהוביל אותה בבחירות הבאות לכנסת. הוא אינו שולל אפשרות לאיחוד בין קדימה למפלגת העבודה, ערב הבחירות. “הדרך שלי והדרך של העבודה הן מספיק קרובות כדי לאפשר את שיתוף הפעולה במסגרת הממשלה, לגבי העתיד, עדיין מוקדם לעסוק בדברים האלה”.

בהקשר זה ראוי להיזכר בדבריו של אינשטיין מ-1938 שאותם הביא פרופ’ ג’ון סטצ’ל באחת מהרצאותיו המפורסמות:

“האירועים הפוליטיים הגדולים של זמננו הם כל כך מייאשים, שחשים מבודדים למדי בדורנו. כאילו שהאנשים איבדו את הלהט לצדק ולכבוד, ואינם מעריכים יותר את הדבר שדורות טובים יותר זכו בו באמצעות הקרבה עצמית אמיצה בל תתואר… הבסיס לכל הערכים האנושיים הוא בדיוק המוסכמות: לראות זאת בבירור בזמנים קדומים הייתה הגדולה המיוחדת של משה שלנו. פשוט הביטו בניגוד לבני זמננו!”

סטצ’ל היה נוהג לומר שאינשטיין ידע על מה הוא מדבר כאשר סטצ’ל מזכיר לעתים את ממשל בוש הכושל. והנה במרחק של קילומטרים רבים מאמריקה הגדולה כאן בארצנו הכל כך קטנה אבל המאוד מרעישה, ניתן לומר דברים דומים. דהיינו, בראיית הנולד בצורה מדהימה אינשטיין חזה שמשה גדול לא קם בתקופתנו.

לרגל ציון יום מותו של אינשטיין שנפטר ב-18 לאפריל 1955 בפרינסטון, ניו ג’רסי, ברצוני לומר מספר מילים על האיש והמצב הפוליטי ב-1938 וראו מה הפלא. הרבה לא השתנה מאז. ניתן לומר שהתחושה הכללית היא עדיין תחושה של חוסר ביטחון וחוסר אמונה כללית בשלטון. מקריבים את זכויות האזרח לטובת המדינה ולטובת הדעות הפוליטיות. האזרח הקטן לא מתנגד לאוטופיה המושחתת שנוצרה כאשר מפלגות שוכחות את הזהות האמיתית שלהן. המדינה מנוהלת עדין בצורה כושלת והדיסאינפורמציה גדולה.

להלן המקרה הראשון בהיסטוריה של ההתחמשות הגרעינית המזעזעת שתחילתה ב-1938.  עם פרוץ מלחמת העולם השנייה אינשטיין חזה לאיזו מגמה העולם יובל. כיום עם ההתחמשות לעבר נשק גרעיני והטכנולוגיה המתקדמת לעומת שנות הארבעים והאיומים הבלתי פוסקים של אחמדיניג’ד ממזרח, העולם הולך ומתקדם לעבר התחמשות ומלחמות יותר מסוכנות מאי פעם. אינשטיין אמר לרוברט אופנהיימר ב-1942 את האמרה המפורסמת הבאה: “אינני יודע עם איזה נשק ילחמו במלחמת העולם השלישית, אולם במלחמת העולם הרביעית ילחמו בעזרת מקלות ואבנים”. ואינשטיין כנראה ידע על מה הוא מדבר כאשר מנהיגים מתנסחים בצורה רברבנית. הוא היה עד להתחמשות הגרעינית הראשונה בהיסטוריה ומנקודת מבט זו הוא חי את השלבים הראשונים של המצאתה של פצצה אשר יצאה משליטתם של המדענים ושחקה לידיהם של פוליטיקאים. הוא ביטא את החשש מהרס טוטאלי של אומות.

אם כך, הגידו נא, איך מפילים פצצת אטום? תשאלו פיזיקאי. לא נכון. תשאלו מדינאי פונדמנטליסטי. לא בהכרח. עוד תגלו שתצטרכו ללכת למנהיג מערבי אינטרסנטי. במלחמת העולם השנייה הוקם פרויקט שלם, פרויקט מנהטן בלוס אלמוס ליצור נשק גרעיני. עלותו הייתה 2 מיליארד דולר – גיבוב תעשייתי השווה בגודלו לכל תעשיית המכוניות האמריקאית. וכל זאת למה? מחשש שהיטלר וגרמניה הנאצית יפתחו פצצת אטום. בעזרתה הם יכבשו את העולם. היטלר היה תחת הרושם שמדעני הגרעין יהפכו את כדור הארץ לכוכב זוהר. אבל לא עלה בידי הנאצים לפתח נשק גרעיני במלחמה. ב-1939 תשעה פיזיקאים ידועי שם בפיזיקה הגרעינית בגרמניה נפגשו כדי ליצור את ה- Uranium Verein מועדון האורניום. המועדון התפרק מהר מאוד. ב-1943 בכפר נידח שקרוי הייגרליך הגרמנים הקימו “שורף אורניום” או אם תרצו, כור גרעיני במחסן במערה מתחת לקרקע במעמקי הצוקים של טירת הייגרליך. הניגוד בין מאמץ הפצצה האמריקאי שמנה יותר מ-30 בתי חרושת עצומים ואתרי יצור, על הערים המדבריות ועשרות אלפי סגל העובדים שלו, לא היה יכול להיות יותר צורם ורומז אודות רפיון פרויקט המחקר הגרעיני הגרמני. להייגרליך היה יותר מין המשותף עם תפאורה לסרט על הרוזן דרקולה מאשר עם אתר לתחנת כוח גרמנית מתקדמת ביותר. אבל כאן במשך חודשים מספר אורניום, מים כבדים וגרפיט התערבלו. לבסוף הייתה אכזבה כאשר מדענים גרמנים לא הצליחו להבטיח להיטלר שפיצוץ אטומי יוכל להצית את האטמוספרה. היטלר בפירוש לא היה מרוצה. לקראת סוף 1944 הגרמנים הובסו במלחמה. המדענים בפרויקט מנהטן חשבו לתומם שלוחמים בנאצים ובונים פצצת אטום כדי להביס את היטלר. אולם לפתע נאמר להם. לא נכון. יש שינוי בתוכנית. מביסים את היפנים. אף אחד בלוס אלמוס ובמעבדות הנלוות לא חשב שליפנים יש תוכנית גרעינית ושיש לחשוש שיפתחו נשק אטומי.  אם כך אולי ניתן ללמוד לקח או שנים מההתחמשות הראשונה בהיסטוריה בנשק גרעיני. מי היה הראשון בעולם שהשליך פצצת אטום ומדוע? להלן כמה תככים ולקחים ממרוץ החימוש הגרעיני הראשון בהיסטוריה. 

גילוי הביקוע הגרעיני 

ב-1905 אינשטיין גזר את הנוסחא E=mc2 שסיפקה את הערך לכמות האנרגיה שמוכלת במסה. הסיסמא לפתיחת השער “ססאמי היפתח!” האם המשוואה המפורסמת מובילה עד לפצצת האטום של 1945? הירושימה היא אימות איום של משוואה זו. נראה שפצצת האטום היה התוצאה של גילויים בפיזיקה האטומית, שבהם אינשטיין התעניין מעט מאוד. ואולי פיתוח הפצצה היה מתרחש גם ללא E=mc2. פיתוח פצצת האטום התחיל עוד במאה ה-19 עם גילוי הרדיואקטיבית.  הגילוי המכריע שהניע קדימה את פיתוח הנשק האטומי היה גילוי הניטרון ב-1932. הפיזיקאי הצרפתי פול לאנג’באן חשב שחלקיק קטן זה הוא גדול יותר מאדולף היטלר. “אם הוא יגיע לידיים הלא נכונות, [הניטרון] יכול לגרום לעולם הרבה יותר הרס מאשר הטיפש הזה שמוקדם או מאוחר יותר ילך לכלבים. זה משהו – שלא כמוהו – אחריו אף פעם לא נוכל להיפטר ממנו”. הניטרון סלל את הדרך לנשק הגרעיני. גילוי הניטרון פירושו היה שהפיזיקה נכנסה לפוליטיקה. המצב ההפוך התרחש גם כן. הפוליטיקה נכנסה לפיזיקה.

לקראת סוף 1935 אינשטיין הוזמן לשאת הרצאה בפגישה השנתית של האגודה האמריקאית לקידום המדע בפיטסבורג. הוא הדגים לקהלו כיצד הוא קבל את הנוסחא E=mc2. בהרצאה נכחו עיתונאים רבים שרצו לדעת האם כמויות עצומות של אנרגיה עלולות להיות משוחררות אם מפגיזים את האטום. אינשטיין לא האמין שניתן לשחרר אנרגיה מהאטום. הסיכוי, הוא אמר, הוא כמו “לירות בציפורים בחושך בשכונה בה יש מעט ציפורים”. העיתון של פיטסבורג הכריז בכותרת ראשית שאינשטיין ניפץ כל תקווה לקבלת אנרגיה מהאטום.

שלוש שנים אחר כך ב-1938 התגלה הביקוע הגרעיני על ידי אוטו האן, פרדריק שטרסמן, ליז מייטנר ואוטו פריש. גרעין האורניום מתפצל על ידי ניטרונים ותוך כדי כך משתחררת אנרגיה מאוד גבוהה – בערך 200 מיליון וולט. הפיצול של גרם אחד של אורניום ישחרר אנרגיה שוות ערך לשניים וחצי טונות של פחם.  אוטו פריש כתב לאמו, “חשתי כמו מישהו שתפס פיל בזנב”.

נילס בוהר נסע מקופנהגן לפרינסטון. שם הוא קבל מקום זמני במשרדו של אינשטיין. בוהר הבין שהביקוע אותו צפו באורניום היה עקב האיזוטופ הנדיר אורניום 235. האורניום 238 עובר ביקוע אם מפגיזים אותו בניטרונים בעלי אנרגיה גבוהה (“מהירים”). האורניום 235 יעבור ביקוע אם מפגיזים אותו בעזרת ניטרונים בעלי אנרגיה נמוכה (“איטיים”). לרוע המזל – או אולי למזלנו… קילו של אורניום טבעי מכיל מעט אורניום 235. ב-7 בפברואר 1939 בוהר פרסם את ממצאיו במכתב ששלח ל-פיזיקל רביו” ובמאמר נוסף שפורסם באוגוסט יחד עם ג’ון ווילר.  

השלב הבא היה גילוי תגובת השרשרת. באמצע מרץ 1939 אנריקו פרמי וליאו זילארד הצליחו לבקוע גרעין אורניום על ידי ניטרון ושני ניטרונים שוחררו ויכלו לגרום לביקוע גרעין אורניום נוסף. תגובת השרשרת הוכחה כאפשרית. במקביל ג’וליו-קירי בפריז צפה בניטרונים הנוספים גם כן. פרמי הסיק שגוש אורניום לא יותר גדול מכדור טניס יצור פיצוץ שווה ערך ל-15,000 טונות של TNT. פצצת אטום לא הייתה יותר במחוזות הדמיון. פרמי הביט מבעד לחלון משרדו והבין, פצצת אטום בודדה יכולה להרוס את מנהטן של ניו יורק שראה מבעד לחלון. הוא אמר לעמיתו: “כדור קטן כמו זה והכל יעלם”.

בעוד כל העולם מבצעים ניסויים קדחתניים בביקוע האורניום ובפרינסטון נילס בוהר וג’ון ווילד מהרהרים על העשרת אורניום 235, אינשטיין רק כמה דלתות במורד המסדרון היה שקוע בעבודתו על תורת איחוד השדות הערטילאית, בלתי נגיש ומנותק ממה שנעשה. אבל הוא עוד מעט יהיה מעורב. לא מבחינה פיזיקאלית, אלא פוליטית. 

זילארד ואינשטיין

 

המכתב לנשיא

בקיץ לוהט של שנת 1939 ליאו זילארד ויוג’ין ויגנר, שני פליטים הונגרים שאלו את עצמם מה ניתן לעשות כדי להגן על העולם הדמוקרטי מהאפשרות של נשק אטומי שייפול לידיו של היטלר? היטלר עלול להחרים את מאגרי האורניום שנחפרו בקונגו הבלגית. השניים תכננו לגייס את אינשטיין שיזהיר מראש את המלכה אליזבת מבלגיה.

זילארד הכיר את אינשטיין עוד מ-1926 מברלין – לשם הוא בא ללמוד לאחר שברח מהמשטר המדכא והאנטישמי בהונגריה. השניים שיתפו פעולה כדי להמציא ולרשום פטנט על משאבה חדשה לשימוש במקרר. המשאבה אף פעם לא שימשה אף מקרר אבל מאוחר יותר הותאמה – כמה אירוני… – להפצה במקררים של כור גרעיני.

הפעם זילארד בא להציע לאינשטיין שיעבדו על פרויקט הרבה יותר חשוב. היה זה יום שבת בבוקר, 15 ביולי, 1939. זילארד וויגנר נסעו מהעיר ניו יורק לפקוניק, לונג איילנד להפריע לחופשת השייט של אינשטיין. מכוניתם עצרה לפני בית הנופש של אינשטיין. אינשטיין קבל את שני חבריו בבית הקיט שלו ושלושתם ישבו במרפסת ושתו תה בשעות הצהרים של יולי חם מאוד בעודם מנסים לתהות כיצד להציל את האנושות.

זילארד הסביר לאינשטיין בן השישים מדוע הוא משוכנע שהנאצים התחילו בפרויקט פצצת האטום. המדענים הגרמנים השתתפו בפריצות דרך אחרונות וישנן עדויות שגרמניה החלה לצבור אורניום. אינשטיין נזעק. זילארד הסביר לאינשטיין שניתן להפיק תגובת שרשרת באורניום. ניטרונים משוחררים מביקוע גרעיני. האגדה אומרת שאינשטיין אמר:

 Daran habe ich gar nicht gedacht! “אף פעם לא חשבתי על כך!” בין אם זה היה כך או לא נראה שאינשטיין דמיין שהמדינה “בארבריה” כעת מסוגלת לכל דבר. “פצצת אורניום” בידיים של הגרמנים תהיה אסון.

זילארד תכנן לכתוב למלכת בלגיה ולהניע את ממשלתה מלמכור אורניום לגרמניה. אינשטיין הציע במקום לכתוב לשר הבלגי שאותו הכיר. הוחלט שהמכתב יימסר לשגריר הבלגי עם עותק למשרד המדינה האמריקאי. אינשטיין הקריא טיוטא בגרמנית. ויגנר תרגם, מזכירתו הדפיסה ושלחה את המכתב לזילארד. כמה ימים מאוחר יותר זילארד התייעץ עם אנשים מנוסים פוליטית כיצד לנהוג במכתב. זילארד הגיע לכלכלן, יועץ לנשיא רוזוולד, אלכסנדר זאקס. זאקס יעץ לזילארד למסור את המכתב היישר לנשיא וזאקס ימסור אותו אישית. זילארד כתב לאינשטיין, לא יזיק לנסות בדרך זאת. עתה המכתב נהפך למכתב לנשיא ארה”ב במקום למלכת בלגיה. זילארד התייעץ עם פיזיקאי פליט הונגרי נוסף, אדאורד טלר. זילארד כתב לאינשטיין, ודאי תשמח להכירו. הוא חזר עם טלר לבית הקיט של אינשטיין ובאמתחתו המכתב לרשויות בלגיה.

אינשטיין הכתיב מכתב בגרמנית אותו לקח טלר. זילארד השתמש בטקסט הגרמני והכין שתי גרסאות באנגלית, ארוכה וקצרה ואינשטיין חתם על שתיהן. ב-2 לאוגוסט 1939 זילארד בחר בגרסה הארוכה כמכתב לנשיא.

בינתיים המכתב נהפך מחשוב לדחוף. בתחילת ספטמבר 1939 מלחמת העולם השנייה החלה. הכוחות של היטלר פלשו לפולין. רוזוולט נהפך לאדם מאוד עסוק וכך זקס לא הצליח לראותו עד ל-11 באוקטובר. באוקטובר זאקס הביא לנשיא את המכתב עליו חתום אינשטיין ורקע על ההתפתחויות בתחום המחקר הגרעיני מזילארד. הנשיא כינס ועדה מייעצת על אורניום בה השתתפו השלישייה ההונגרית של הפיזיקאים,  טלר, זילארד וויגנר. דו”ח לנשיא הוגש ב-1 לנובמבר והוא דחק למחקר נוסף ותיאום של התקדמות המחקר באוניברסיטאות.   

זילארד לא שמע על שום התקדמות. ב-1940 הוא שב לאינשטיין הפעם לפרינסטון. הם שניהם היו משוכנעים שזאקס צריך לנסות ולגשת לרוזוולט בפעם השנייה לאור מצב החרום שנוצר. בינתיים זילארד למד יותר על מה שנעשה בסודי סודות בגרמניה מפיטר דבאי, שעזב את משרתו כראש מכון הקיסר וילהלם לפיזיקה בדלם לאחר שסירב לוותר על אזרחותו ההולנדית. עניינים אלה הוזכרו במכתב שאותו זילארד חיבר ונכתב וממוען לזקס, אך מטרתו הייתה הודעה לבית הלבן. כאשר זאקס פעל גם כסופר צללים וגם כמפשר, אינשטיין חתם על מכתב נוסף ב-7 למרץ לזאקס.

בהביאו את המכתב לבית הלבן זילארד התכוון לתת לבית הלבן קריאת התעוררות אחרי חודשים של חוסר עשייה. במכתב כתוב שזילארד יפרסם פרטים אודות שיטה לגרימת תגובת שרשרת אלא אם הממשלה תתערב. זו מעין סחיטה פוליטית. שבוע אחר כך זאקס הביא את המכתב לנשיא. ב-5 לאפריל רוזוולט הגיב על ידי זה שהוא זימן פגישה חדשה של ועדת האורניום. הועדה המייעצת דחתה להמשיך את המבצע. לוועדה הוזמן אינשטיין. לא התאפשר לאינשטיין להגיע והוא כתב שהוא תומך בהצעה של זאקס להקים ועדה שתאסוף תקציבים כך שהמחקרים של פרמי וזילארד יתקדמו ללא דיחוי. גם אילו אינשטיין היה רוצה להשתתף בפגישות הדבר היה נמנע ממנו על ידי ה-FBI

 

עלילות ה-FBI

רוזוולט מסר את השמות של 31 מדענים למודיעין הצבאי (G-2) לבדיקה. מכיוון שזה היה פרויקט לפתוח נשק, G-2 חפש עזרה מה-FBI בבדיקת הרקע של כמה מהמדענים. ביוני מפקד ה-G-2 הגנרל שרמן מיילס כתב למפקד ה-FBI הקולונל ג’יי אדגר הובר וביקש ממנו “לבדוק את השמות של מספר מדענים שהם תחת הבחינה כיועצים בעניינים בנוגע למחלקת המלחמה”. הוא דרש סיכום של התיק של ה-FBI של אלברט אינשטיין. רוזוולט הסמיך את ה-FBI לשים עין על מרגלים נאציים שפועלים בתוך ארה”ב. רוזוולט גם לא בטח בקומוניסטים והוא שמח כאשר הובר שם עליהם עין – בייחוד עתה כאשר סטלין חתם על הסכם אי התקפה ב-1939 עם היטלר. בנוסף רוזוולט חשב לרוץ לקדנציה נוספת והוא רצה שה-FBI יבצע לו מעט עבודת מודיעין כנגד מתנגדים פוטנציאלים. עבור מפקד ה-FBI הכוח החדש היה הזדמנות כדי לבנות את משרדו החדש ואת יוקרתו. והנה נפלה לידיו ההזדמנות. כאשר המכתב של הגנרל מיילס הגיע להובר הוא אסף את כל הפריטים שרק יכול היה מגורמים רשמיים של ה-FBI סביב ארה”ב. הוא כתב שאינשטיין השתתף בקונגרס עולמי בינלאומי קומוניסטי נגד המלחמה באמסטרדם באוגוסט 1932 בהנהגת “קומוניסט צרפתי מפורסם” הנרי באראבוס. ויותר מכך, אינשטיין היה חבר בוועדה המארגנת הבינלאומית של המפגש. למעשה אינשטיין התנגד להשתתף בקונגרס מ-1932 והוא כינה אותו “לגמרי בשליטה קומוניסטית-רוסית”. נאמר שאינשטיין היה חבר בכל מיני ארגונים פציפיסטיים בארה”ב. הובר גם דאג לשלוח ל-G-2 “תיאור ביוגראפי” קצר מלא בטעויות עובדתיות על אינשטיין וניכר בו הטון העוין והדעה הקדומה הפוליטית. עד כדי כך הכול היה טעון ומסולף שראש ה-G-2 הגנרל מיילס הוסיף הערה בכתב יד לעותק שלו בה הוא מזהיר: “ישנה אפשרות של תסיסה” בציבור אם הדו”ח הזה אי פעם יודלף.  המסמך של ה-FBI הזהיר, “לאור הרקע הרדיקאלי, משרד זה לא ממליץ על העסקת ד”ר אינשטיין בעניינים בעלי טבע סודי, ללא חקירה מאוד זהירה, כי זה נראה לא סביר שאדם בעל רקע כשלו יכול תוך זמן כה קצר להיהפך לאזרח אמריקאי נאמן”.

ב-1 לאוקטובר 1940 אינשטיין נהפך לאזרח ארה”ב והעיתונים בכל ארה”ב דיווחו על כך. הוא לא ויתר על אזרחותו השוויצרית. אינשטיין היה כה מאושר ואמר שהיה מוכן לוותר על סירת המפרש שלו כדי להיות אזרח אמריקאי. לא יידעו אותו בשלב זה בנוגע לסיווג. מדוע ה-FBI וה-G-2 הוציאו החוצה את המדען המפורסם ביותר בעולם מהמאמץ המדעי החשוב ביותר בעולם פרויקט מנהטן? מסמכים מקוריים רבים נעלמים וגם נעלמו. הובר מה-FBI האמין שההשקפות השמאליות של אינשטיין הפכו אותו למסוכן לאמריקה ושאין לבטוח בו בנוגע לסודות צבאיים. רוזוולט בכל זאת הזמין את אינשטיין להשתתף בוועידה המוגדלת המייעצת לאורניום. הרבה מדענים קבלו סיווג ביטחוני למרות תיקים מפורטים ב-FBI  על פעילויות קיצוניות ואף קומוניסטיות. היו מדענים שהיו חברים בארגונים קומוניסטיים ונכתב עליהם אצל גנרל מיילס שהם היו חברים בדיוק בארגונים בהם נטען בדו”ח שאינשטיין כביכול היה חבר בהם וניתן להם סיווג ביטחוני. רוברט אופנהיימר נבחר לנהל את פרויקט מנהטן והוא היה בעברו קומוניסט מוצהר ואחיו פרנק שגם עבד בפרויקט מנהטן גם היה חבר במפלגה הקומוניסטית. בקיץ 1936 אופנהיימר לקח איתו את כל שלושת הכרכים של המהדורה הגרמנית של “Das Kapital” של מרקס לטיול בן שלושה ימים לעיר ניו יורק, הוא קנה את כל עבודותיו של לנין, תרם למפלגה הקומוניסטית בארה”ב והשתתף בארגונים קומוניסטים עד 1939. ה-FBI פתח תיק על אופנהיימר במרץ 1941 כאשר גילו את מכוניתו חונה ליד בית שבו נערכו מפגשים קומוניסטים. שמו את אופנהיימר ברשימת האנשים שנחשבים כפוטנציאל למעצר וחקירה בגין אירועי חירום לאומי. אופנהיימר עזב את הארגון הקומוניסטי בסתיו 1941. לא בגלל ששינה את דעותיו, אלא כדי שיאפשרו לו לעבוד בפרויקט שהוא האמין שיביס את גרמניה הנאצית. אופנהיימר והרבה מדענים בארה”ב היו מודעים לכך שהנשיא רוזוולט ארגן ועדת אורניום באוקטובר 1939 כדי לתאם מחקר על ביקוע גרעיני. לכן קומוניזם לא הייתה הסיבה מדוע הובר רדף אחרי אינשטיין. ומה לגבי אנטישמיות? כל כך הרבה מהמדענים שעבדו בפרויקט מנהטן היו יהודים מהגרים שאם האנטישמיות של הובר הייתה גורם, כל מאמץ האטום היה ירד לטמיון.

מה הניע את הובר לרדוף אחר אינשטיין בתחילת 1940? מדוע השתתפותו נמנעה בפירוש בפרויקט מנהטן? זה נותר סוד של ה-FBI. המסמך היחיד מהתיק של אינשטיין שנעלם ללא עקבות היה המכתב שניסח במפורש את הסיבה מאחורי הגיון זה. האיבה הברורה של הובר להשתייכותו הכביכול קומוניסטית של אינשטיין או הסלידה שלו מיהדותו שנבעה מאנטישמיות לא היו לגמרי גורמי ההחלטה היחידים. בבחירות 1940 רוזוולט הכריז על מועמדות נוספת. אבל בקונגרס תכננו מזימה. הסנטור ברטון ווילר ממונטנה תכנן לרוץ כמועמד לנשיא. בברלין הרייך השלישי גם כן הריח הזדמנות: הנאצים העבירו תרומות וסייעו בתעמולה ל-13 אנשי קונגרס ולתשעה סנטורים אמריקאים – כולל לווילר. כאן הובר שם את יעובו. לפי דו”ח פנימי אחד ווילר נפגש בחשאי עם הובר ראש ה-FBI והבטיח לו ג’וב כפרקליט הכללי בממשל אם יקום – ג’וב שהובר הרבה זמן חפץ בו. ווילר בסוף נלכד ותפשו עדויות לתרומות למסע הבחירות שלו מטעם ממשלת גרמניה.

אינשטיין טען ברבים שארה”ב תצטרף למאבק האנטי-נאצי. בשנת 1940 – השנה שבה נשלל הסיווג הביטחוני מאינשטיין – בגלל הקשרים של הובר ואהדתו את הימין הקיצוני אינשטיין היה מטרה.

למרות שאינשטיין נחשב לסיכון ביטחוני בדצמבר 1941 פנו אליו לעזרה באמצעות המנהל של המכון ללימודים מתקדמים בפרינסטון. רצו את עזרתו בבעיה שקשורה בכמה הכי טוב להשתמש בדיפוזיה גזית בתהליך של הפרדת איזוטופים של אורניום – צעד הכרחי בפיתוח פצצת אטום. כדי לשמור על סודיות אינשטיין שלח את תשובתו בכתב יד ולא נתן למזכירתו הנאמנה הלן דיוקס להדפיסה. המדענים שקבלו את תשובתו הרגישו שאם יספקו לאינשטיין מידע אודות הפצצה תשובתו תהיה יעילה. אולם בפרויקט מנהטן סרבו לידע את אינשטיין בשל סיווגו הביטחוני הנמוך. לכן העדיפו שיסייע בעניינים שלא קשורים בפצצה. אינשטיין שמח לסייע בכל שנוגע להבסת המשטר של היטלר.

אופנהיימר ואינשטיין  

 

פרויקט מנהטן

איך התחיל פרויקט מנהטן? עד פברואר 1940 הוקמו רק ועדות מייעצות. חשבו שפצצת אטום תזדקק למסה גדולה של אורניום. נילס בוהר דיבר ב-1939 על המרת כל ארה”ב למפעל כדי לקבל את האורניום המועשר הבקיע. המסה הקריטית הדרושה לפיצוץ נחשבה עדיין במונחים של טונות ולכן מטוס או אוניה לא יכלו לשאת פצצה כה גדולה. משמע אין לה ישום מלחמתי. מה גם שלא ניתן להעשיר אורניום 235 בכמות כזו. אולם בפברואר 1940 אוטו פריש ורודולף פירלס באנגליה חישבו את המסה הקריטית של האורניום הדרוש. הגודל היה הרבה יותר קטן ממה שחשבו קודם. זה לא היה עניין של טונות, אלא קילוגרמים. הם ניבאו שהתהליך להפרדת אורניום 235 מאורניום 238 יכול להתרחש בממדי מפעל קטן כדי להפיק גוש של כמה קילוגרמים של אורניום 235 טהור בזמן סביר הנמדד בשבועות. ממצאים אלה הפחידו אותם. “בהינו זה בזה והבנו שפצצת אטום עלולה ככלות הכול להיות אפשרית”. החישובים היו שחמישה קילו של אורניום 235 יפיקו פיצוץ שווה ערך לכמה אלפי TNT, ישחררו קרינה השווה למאה טונות TNT. זה “קטלני ליצורים חיים אפילו זמן רב אחר הפיצוץ”. כתוצאה מהדו”ח של פריש ופירלס הועידה הבריטית שהקוד שלה היה MAUD קבעה בנחרצות ביולי 1941 שבנית פצצה היא אפשרית, פצצה שעשויה מפלוטוניום או אורניום עלולה להיות קטנה מספיק כדי שישא אותה כלי טיס, ניתן לבנות פצצה כזו תוך שנתיים וסביר שהיא תוביל לתוצאות מכריעות במלחמה. היא קבעה שיש לתת לעבודה קדימות עליונה ויש לשתף פעולה עם האמריקאים.

באותו הזמן ממשל רוזוולט יצר משרד למחקר ופתוח מדעי כדי לקדם מדע למטרות צבאיות בהנהגת ד”ר ואנבר בוש, מהנדס ופרופסור מה-MIT. בעקבות דו”ח MAUD רוזוולט החליף את ועדת האורניום שהקים בוועדה מורחבת S-1 שתדווח ישירות לבית הלבן ותארגן את המימון העצום הדרוש מהממשל כדי לגייס מדענים מכל ארה”ב לעבוד בפרויקט הפצצה. בוועדה ישבו בוש, שר המלחמה, הרמטכ”ל וסגן הנשיא. אנשים אלה האמינו שהם במרוץ נגד הגרמנים, מרוץ שבקלות יכול לקבוע את תוצאת המלחמה.

ב-7 לדצמבר 1941 תקפו היפנים במפתיע מן האוויר את פרל הארבור, נמל הבית של צי ארצות הברית באוקיינוס השקט, חוללו הרס אדיר וגרמו לאבידות כבדות בנפש. מתקפה זו הביאה להצטרפותה המידית של ארצות הברית לבעלות הברית במלחמת העולם השנייה. זמן קצר לאחר מכן הכריזה גרמניה מלחמה על ארצות הברית, בשל הסכם ההגנה המשותף בין יפן לגרמניה. דבר זה הגביר את הדחיפות שבמחקר הגרעיני.

במאי 1942 רוברט אופנהיימר ארגן סמינר קיץ סודי של פיזיקאים תיאורטיים בברקלי שתפקידם היה לשרטט קווים כלליים של תכנון לפצצה אטומית. הנס בטה היה הראשון בין המוזמנים. בטה בן ה-36 ברח מגרמניה ועבר לאוניברסיטת קורניל שם הפך לפרופסור לפיזיקה ב-1937. אחריו באו טלר, אנריקו פרמי ואחרים.  הסמינר התקיים מעל משרדו של אופנהיימר והנוכחים דנו בפתוח של תכנון בסיסי של פצצת ביקוע גרעיני שתהיה מספיק קטנה כך שניתן יהיה לשאתה במטוס. אופנהיימר היה משוכנע שרק פצצת אטום תוציא את היטלר מאירופה. בספטמבר 1942 השם של אופנהיימר כבר עלה באוויר בבירוקרטיה כמועמד הברור לנהל את המעבדה לנשק הסודי שתוקדש לפיתוח פצצת האטום. בוש ועוזריו חשבו שאופנהיימר הוא האיש הנכון למשימה אבל הצבא עדיין סרב לתת לו סיווג ביטחוני בגלל חבריו הקומוניסטים הרבים. לכן הוא ניתק כל קשר קומוניסטי. למרות עברו ואנבר בוש בכל זאת רצה את אופנהיימר ובספטמבר 1942 אופנהיימר השתתף בפגישה הראשונה של הועדה S-1 הסודית ביותר. בתחילת אוקטובר למרות שאופנהיימר היה בעל דעות שמאלניות התרשמו מתרומותיו לפרויקט. עתה מי שהיה אחראי לפרויקט היה הקולונל לזלי אר. גרובס והפרויקט כונה באופן רשמי “מחוז מהנדס מנהטן”.  המחקר הגרעיני התחיל בסודיות בפרויקט מנהטן שנחשב חיוני לביטחון ארה”ב. היה זה שיתוף פעולה בין המדע לצבא. הפרויקט איחד בין מיטב המוחות בפיזיקה דאז, מדענים שברחו מאירופה. דבר ראשון גרובס מיד הלך לחפש אחר אורניום. הוא מצא 1250 טונות שהובאו לארה”ב לאחר שממשלת בלגיה הוזהרה אודות הכוונות הנאציות. הם היו שייכים עדיין לבלגים. גרובס מיד רכש את כל הכמות. המעבדה המרכזית של פרויקט מנהטן הייתה בלוס אלמוס ולשם הסודיות היא כונתה אתר Y. היו מקושרים לה בתי חרושת ומעבדות מחקר אוניברסיטאיות. בדצמבר 1942 בשיקגו פרמי, זילארד ו-ויגנר בנו כור אטומי במגרשי הסקוואש תחת אצטדיון הכדורגל של האוניברסיטה. צוות של 1200 איש הצטרף למחקר של הביקוע הגרעיני בכור. הכור הפיק פלוטוניום לליבת פצצה עתידית. מאוחר יותר כור זה והצוות בשיקגו נהפכים למעבדה המטלורגית תחת ניהולו של הפיזיקאי ארתור קומפטון.

באוניברסיטת ברקלי ארנסט לורנסט בנה מאיץ חלקיקים מעגלי בשם ציקלוטרון. אטומי אורניום מואצים בתא המעגלי המרכזי באלפי מיילים לשנייה. בעוברם דרך השדה המגנטי של המאיץ שני האיזוטופים של האורניום מתנהגים בשונה ויוצרים שני זרמים שונים שאז מוסטים לשני מיכלים.

היה מפעל ענק שנחשב לבנין הארוך ביותר בעולם באותו הזמן באוק ריג’ טנסי להפרדת אורניום 235 מאורניום 238 באמצעות דיפוזיה גזית וטכניקות אלקטרומגנטיות. מפעל שלישי הוקם בהנפורד ליצור פלוטוניום. מפעל נוסף היה באוטווה ושם יצרו מים כבדים. כל המבנים האלה העסיקו 150,000 עובדים ונשמרו בסוד מהעולם. במפעלים אלה במדבריות ארה”ב ובלוס אלמוס בנו את פצצות האורניום והפלוטוניום. הסוג הראשון של הפצצה – נראתה כמו סיגר ארוך ונקראה במקור “איש רזה” לכבוד רוזוולט, אבל כאשר הקנה של הרובה קוצר הפצצה נהפכה ל-“ילד קטן”. הפצצה השנייה, לעומת זאת, קבלה את הצורה של ביצה גדולה. היא נקראה “איש שמן” על שם צ’רצ’יל. השמות נהגו במקור כדי לאפשר לאלו שמינו את המטרה של מציאת והתאמת מפציצים לדון בעבודתם מבלי לגלות סודות.

בפברואר 1944 ראש ממשלת בריטניה וינסטון צ’רצ’יל שלח משלחת מדענים בריטים ללוס אלמוס כדי לסייע בהחשת העבודה על הפצצה, ה-“טיוב אליוז” Tube Alloys – שם הקוד הבריטי למחקר הגרעיני. באביב 1944 הסובייטים קבלו את הדיווח המודיעיני הראשון מבין רבים ישירות מלוס אלמוס. היו בתוך המעבדה מרגלים. מרגל בעל אזרחות בריטית, פיזיקאי גרמני בשם קראוס פוקס שהסתנן במשלחת הבריטית ללוס אלמוס. כאשר פוקס הגיע ללוס אלמוס איש כולל אופנהיימר לא חשד שהוא מרגל סובייטי. הנס בטה אפילו חשב שהוא אחד מהאנשים הטובים שעבדו במחלקתו. במהלך השנה הקרובה פוקס העביר בפרטי פרטים מידע כתוב לסובייטים אודות הפצצה ותכנונה. בייחוד אודות פצצת הפלוטוניום. הסובייטים קבלו אימות לדוחות מתושב נוסף בלוס אלמוס, טד האל, אחד הטכנאים הטובים כאשר החלו בניסויי הפיצוץ. הוא העריץ את ברית המועצות אבל הוא לא היה קומוניסט מוצהר. הוא חשש שאם יהיה מונופול גרעיני אמריקאי זה יוביל למלחמה נוספת ולכן באוקטובר 1944 הוא החליט לפעול כדי למנוע זאת. בחופשה מלוס אלמוס האל עלה על רכבת לניו יורק ונכנס למשרד המסחר הסובייטי. הוא נתן לנציג רשמי סובייטי דו”ח בכתב על לוס אלמוס. הוא תאר את מטרת המעבדה ובדו”ח היו שמות המדענים המובילים שעבדו בפרויקט מנהטן. בחודשים שאחר כך האל הצליח להעביר לסובייטים מידע רב כולל מידע קריטי על התכנון של הפצצה. הרוסים אמרו לו מה הם רצו לדעת על פרויקט פצצת האטום. הוא לא רצה מהם כלום ולא ציפה מהם לדבר. הוא עשה זאת על רקע אידיאולוגי. מטרתו היחידה הייתה להציל את העולם ממלחמה גרעינית, שהוא האמין שהיא בלתי נמנעת במצב בו ארה”ב תצא מהמלחמה כמונופול גרעיני. אופנהיימר לא ידע דבר על פעילויות הריגול של האל.

 

שינוי בתוכניות פרויקט מנהטן

ב-30 לאפריל 1945 אדולף היטלר התאבד ושמונה ימים אחר כך גרמניה נכנעה. עתה משהפצצה לא יכולה לשמש נגד הנאצים עלו ספקות רבים. באביב 1945 המלחמה באוקיאנוס השקט השתוללה והגיעה כמעט לשיא עקוב מדם. הונחתו פצצות על טוקיו. ההרס והשריפות היו עצומים. ביולי 1945 כל יפן הוחרבה מלבד חמש ערים.

במרץ 1945 זילארד שוב יצר קשר עם אינשטיין. במהלך שלוש השנים האחרונות זילארד היה פיזיקאי ראשי במעבדה המטלורגית בשיקאגו, שם הוא בא בסוד עם מידע מסווג. למרות שנאסר עליו לחלוק את המידע הזה עם אינשטיין, הוא הצליח להשפיע עליו והסביר לו את הדחיפות של המצב ואת הצורך בפגישה פנים-אל-פנים עם מנהיגים מהממשל. זילארד לכן בא לאינשטיין לבקש את עזרתו שוב. פחות משש שנים אחרי שהם הציעו לרוזוולט להתחיל את פרויקט הפצצה, אינשטיין חיבר מכתב כהקדמה לזילארד לרוזוולט ב-25 למרץ 1945.

בסיועו של אינשטיין זילארד היה אמור למנוע את השימוש בנשק על ערים יפניות. המכתב נמסר לאלאנור רוזוולט שארגנה פגישה לזילארד עם הנשיא ל-8 למאי. מותו של רוזוולט ב-12 לאפריל קטע את התוכניות של זילארד להציג זאת בפניו. המכתב של אינשטיין נמצא אחר כך על שולחנו של רוזוולט במעטפה סגורה ביום שלמחרת והועבר ליורשו בתפקיד, הארי טרומן.  טרומן העביר את המכתב לג’יימס באיירנס, המיועד למזכיר המדינה. התוצאה הייתה פגישה בין זילארד לבאיירנס בדרום קארוליאנה. באיירנס לא התרשם ולא עשה דבר. ב-30 למאי כאשר זילארד שמע שאופנהיימר בוושינגטון בפגישה עם באיירנס הוא התקשר למשרדו של הגנרל גרובס וארגן פגישה כדי לפגוש באופנהיימר באותו הבוקר. אופנהיימר ראה בזילארד אחד שיותר מידי מתערב, אבל הוא החליט שיש לשמוע את דבריו. זילארד הבין שגם ניסיון זה לעצור את הפצצה נכשל. במהלך השבועות הקרובים זילארד עבד בקדחתנות לבסס דעת קהל שתראה, שלפחות חלק מהמדענים שהיו קשורים בפרויקט מנהטן התנגדו לשימוש בפצצה על מטרות אזרחיות.

ביוני קבוצה של מדענים מפרויקט מנהטן מהמעבדה המטלורגית של אוניברסיטת שיקגו, שוב כאשר זילארד בראשה וגם הנובליסט ג’יימס פראנק כתבו דו”ח בהזהירם שהתקפת פתע על יפן לא הייתה מומלצת מכל נקודת מבט. אם ארה”ב תטיל פצצה יהיה לה מאוד קשה אחר כך לבקש שנשק כזה יחוסל על ידי הסכם בינלאומי. לכן החותמים המליצו על הדגמה של פצצת האטום בפני נציגי האו”ם באזור מדברי או על אי בודד, באזור בלתי מיושב. יותר מ-150 מדעני פרויקט מנהטן חתמו על עצומה שהועברה על יד זילארד. למסע שכנוע זה של המדענים לא הייתה כל השפעה על מדיניות הבית הלבן. פראנק שיגר את הדו”ח לוושינגטון די.סי. שם אמרו לו ברמאות שמזכיר המדינה הוא מחוץ לעיר (מה שהיה לא נכון). טרומן אף פעם לא ראה את דו”ח פראנק, הדו”ח עוקל על ידי הצבא וסווג.

חלק מהמדענים שבנו את הפצצה הציעו הדגמה של ה”גאג’ט”, הפצצה, כאלטרנטיבה לשימוש צבאי. למרות שאופנהיימר הרגיש שרוב הקולגות שלו במעבדה המטלורגית בשיקגו וגם בלוס אלמוס העדיפו הדגמה, אופנהיימר עצמו היה בצד של אלו שהדגישו את ההזדמנות של הצלת חיי אמריקאים על ידי שימוש צבאי מיידי. אופנהיימר סבר שלמדענים אין היכולת לפתור את הבעיות הפוליטיות, חברתיות והצבאיות שמוצגות עם הפיתוח של הכוח הגרעיני.

אופנהיימר לא ידע מה המצב הצבאי ביפן? האם היפנים יכלו להיכנע באמצעים אחרים? האם הפלישה הייתה בלתי נמנעת? מה שנאמר לאופנהיימר על ידי הממשל את זה הוא קיבל. אופנהיימר לא ידע שהביון הצבאי בוושינגטון פענח הודעות מיפן שהצביעו על כך שהממשלה היפנית הבינה שהמלחמה הייתה אבודה בעיניהם. היפנים חיפשו תנאי כניעה סבירים.

ב-28 למאי התקבלו איתותים סמויים בצורת מברק מממשלת טוקיו לפיהם הם מסכימים למצוא דרך להפסקת המלחמה. העוזר של מזכיר הצבא נפגש עם הנשיא טרומן ואמר לו זאת. ליפנים היה תנאי אחד: הם רצו לשמור על הקיסר שלהם ועל החוקה כאשר הם פוחדים שכניעה צבאית פירושה התמוטטות הסדר והמשמעת. ב-18 ליוני הרמטכ”ל של טרומן כתב ביומנו: “לדעתי ניתן כעת לסדר כניעה של יפן בתנאים שיכולים להתקבל על יפן”. באותו היום עוזרו של מזכיר הצבא אמר לטרומן שהוא מאמין שהצבא היפני ממוקם בצורה כה נוראית שזה מעלה את השאלה האם אנו זקוקים לרוסים שיסיעו לנו כדי להביס את יפן. הוא אמר לטרומן שבטרם ההחלטה הסופית לפלוש לאיים היפנים או להשתמש בפצצת האטום, יש לנקוט בצעדים פוליטיים שיכולים בהחלט להבטיח כניעה יפנית מוחלטת. יש לומר ליפנים שיותר להם לשמור על הקיסר שלהם וצורה של ממשלה לבחירתם. בנוסף יש לומר להם שיש לאמריקאים נשק הרסני ומפחיד שהם יאלצו להשתמש בו אם היפנים לא ייכנעו. לפי עוזר המזכיר הצבאי טרומן נטה לקבל הצעות אלה. העליונות הצבאית האמריקאית הייתה כזו שהאזהרה יכלה להביא לסיום המלחמה. הנשיא טרומן עצמו חשב שהיפנים היו קרובים לכניעה. הם כבר היו מוכנים להיכנע ולכן לא היה צורך לפגוע בהם בפצצת אטום. טרומן כתב ביומנו האישי בכתב יד ב-18 ליולי 1945 בנוגע למברק המפוענח מה-28 למאי שהתקבל מטוקיו לפיו הקיסר אומר לציר היפני במוסקבה “טלגרמה מהקיסר היפני שמבקש שלום!” המברק אומר: “כניעה ללא תנאי היא המכשול היחיד לשלום!” כלומר, היפנים רצו כניעה עם תנאים בתמורה לשלום. טרומן הוציא הבטחה מסטלין שברית המועצות תכריז מלחמה על יפן עד ה-15 לאוגוסט. טרומן כתב ביומנו שסטלין יהיה במלחמה עם יפן ב-15 לאוגוסט וסיים, “נגמור את היפנים כאשר זה יגיע”. טרומן ידע שהפלישה לאיים היפנים מתוכננת רק לראשון לנובמבר 1945 לכל המוקדם. כל יועצי הנשיא האמינו שהמלחמה כבר תגמר עד אז. עד אז הסובייטים יכריזו מלחמה או שהיא תסתיים בניסיון הידברות פוליטי עם היפנים: הבהרה של תנאי הכניעה שיגדירו שהיפנים יוכלו לשמור על הקיסר שלהם. אבל טרומן והיועץ הקרוב שלו, מזכיר המדינה, החליטו שקידום פצצת האטום נתן להם אופציה נוספת. כפי שמזכיר המדינה אמר אחר כך: “היה זה חשוב שנסיים את המלחמה בטרם הרוסים יכנסו פנימה”. המלחמה יכלה להסתיים לפני ה-15 לאוגוסט בעזרת השימוש בנשק החדש. וכך ב-18 ליולי טרומן ציין ביומנו: “אני מאמין שהיפנים יתקפלו לפני שהרוסים יכנסו”. לבסוף ב-3 לאוגוסט עוזר מיוחד למזכיר המדינה כתב שהוא מסכים שהיפנים מחפשים שלום אבל הנשיא חושש שהם יבקשו שלום דרך רוסיה במקום דרך ארץ אחרת כמו שבדיה.

ועידת פוטסדם.

מבודד בלוס אלמוס לאופנהיימר המדען לא היה מושג בנוגע למברק מה-28 למאי על רצון הכניעה של היפנים, על הויכוח בוושינגטון בנוגע לתנאי הכניעה של יפן. לא היה לו שום מידע על כך שהנשיא ומזכיר המדינה שלו קיוו שפצצת האטום תאפשר להם לסיים את המלחמה במצב של “כניעה ללא תנאי” וללא התערבות סובייטית. הנשיא ידע שהיפנים רצו שלום ושהשימוש בפצצת האטום על ערים יפניות הייתה אופציה בלבד ולא הכרח לסיום המלחמה באוגוסט 1945. למעשה אופנהיימר אחרי המלחמה ירגיש שהונו אותו.

הגיע הזמן לנסות את פצצת הפלוטוניום שנבנתה בלוס אלמוס. האזור שנבחר להשלכתה היה מדברי בדרום ניו מקסיקו. שטח שכבר נראה מפוצץ אפילו בטרם פוצצו אותו. למתיישבים הספרדים המקוריים נראה שהיה מושג לגורל שמחכה לאדמה. הם כינו אותה “ג’ורדו דל מוארטו” – מסע המוות. קבלנים בנו רשת כבישים ובונקרים לצפייה ומגדל מפלדה שעליו הונחה הפצצה. עמדות הצפייה היו מרוחקות מאוד מהמגדל. כדי להגן על האנשים מההבזק הומלץ שישימו קרם שמש וילבשו משקפים כהות. במקרים מסוימים חולקו קסדות. לא ידעו איך הפצצה תתנהג. תאריך הניסוי נקבע בהתאם לאירועים הפוליטיים. לוח הזמנים הוכתב על ידי הפגישה המתוכננת של טרומן עם סטלין וצ’רצ’יל בפוטסדם ב-15 ליולי. הפגישה נדחתה על ידי טרומן כדי לתת זמן להשלים את הפצצה. לא צריך הרבה גאונות דיפלומטית כדי להבין שהאוטוריטה של טרומן התחזקה מאוד כאשר בידו פצצה. לכן היה חשוב שהניסוי יבוצע ב-14 ליולי – לפני פגישת פוטסדם. אבל מזג האוויר לא שיתף פעולה. והרי הנשורת של הפצצה תלויה גם במזג האוויר. המטאורולוג הראשי באזור הניסוי, ג’אק האברד  זכה למוניטין בשל יכולת החיזוי המדויקת בחודשים הקודמים והוא לא הצליח להבטיח תנאי מזג אוויר אופטימאליים עד ל-18 ליולי. אבל הגנרל גרובס התעלם מעצותיו של האברד. הוא קבע את התאריך ל-16 ליולי כאשר הוא מצווה על האברד לוודא שמזג האוויר יהיה בסדר. אופנהיימר מאוחר יותר אמר שכולם היו בלחץ עצום לבצע את העבודה כדי שהכול יהיה מוכן לפני הפגישה בפוטסדם. לפי תאריך זה נקבע לוח הזמנים. משאית הובילה את הפצצה והעלתה אותה לראש המגדל. גרובס החליט שהפצצה יקרה מידי ויש להציב לידה שומרים עם רובים עד לרגע הניסוי. במהלך הלילה הם נרדמו ואז לפתע העיר אותם גשם שנפל על פניהם. ואיזה גשם…ב-15 ליולי האברד חזה שיהיו סערות. הגנרל גרובס צעק לעבר האברד: “מה לעזאזל לא בסדר עם מזג האוויר?” האברד הציע שיש לדחות את הניסוי עד לשיפור מזג האוויר. אופנהיימר היה מוכן לדחות את הניסוי אבל גרובס לא היה מוכן בשום אופן. ב-4 בבוקר ב-16 ליולי מזג האוויר מעט השתפר. ניתן אישור לירות בשעה 5:30 בבוקר. חבורת המיירטים במגדל הפעילו את המתגים כדי להפעיל את המכניזם של הפיצוץ ומהר נכנסו לרכבים שלמרבה המזל הניעו ללא בעיות. בבונקרים המרוחקים האנשים קבלו הוראות לשכב עם הרגליים לכיוון הפיצוץ. אסור היה להתרומם או להביט על הפיצוץ עד אחרי ההבזק הראשון. במקומות מרוחקים יותר ממגדל הפצצה אסור היה להביט בהבזק הראשון ואז ניתן היה להציץ בפיצוץ רק דרך עדשות מיוחדות. המגדל והציוד באזור הניסוי נעלמו והתאיידו. חולות המדבר הפכו לזכוכית במרחק של מאות מטרים בכל כיוון.  כימאי שהופקד לרשום את הנשורת הרדיואקטיבית מהניסוי תאר את שראה: “פתאום הלילה הפך ליום וזה היה בהיר באופן יוצא מהכלל, הקור הפך לחום; כדור האש הפך בהדרגה מלבן לצהוב, לאדום בעודו גדל ומטפס לשמים. לאחר כחמש שניות החשכה שבה אבל השמים והאוויר התמלאו בזוהר סגול, כאילו הוקפנו באאורה בורליס…עמדנו שם בפחד כאשר גל הסערה אסף גושי לכלוך מאדמת המדבר ומהר חלף על פנינו”. היה ענן פטרייה שהמריא לשמים. היה נוכח במקום גם כתב הניו יורק טיימס שנבחר כדי לסקר את האירוע. 

ניסוי טרינטי

ב-6 לאוגוסט 1945 בדיוק ב-8:45 מטוס B-29 ה”אנולה גאיי” שקרוי על שם אמו של הטייס פול טיבט, השליך פצצת אורניום 235 “ילד קטן” (שלא נוסתה קודם לכן) על הירושימה. האורניום פיצץ עצמו. האנרגיה שהשתחררה באירוע זה הייתה שווה בערך ל-15,000 טונות של TNT.

ב-8 לאוגוסט 1945 כפי שסטלין הבטיח לרוזוולט ואימת לטרומן אחריו בכנס בפוטסדם, ברית המועצות הכריזה מלחמה על יפן. זה היה אירוע הרסני ליועצי הקיסר שטענו שניתן לשדל את ברית המועצות כדי לסייע ליפן לקבל תנאי כניעה יותר מקובלים מאשר הדוקטרינה האמריקאית של “כניעה ללא תנאים”. יומיים אחר כך – יום אחרי שב-9 לאוגוסט 1945 בשעה 11:02 בבוקר נגאסקי הוחרבה על ידי פצצת פלוטוניום “איש שמן” – ממשלת יפן שלחה הצעת כניעה עם תנאי אחד: שהפסל של קיסר יפן יובטח. למחרת בנות הברית הסכימו לתנאים של כניעה ללא תנאים: הסמכות של הקיסר לשלוט תהיה נתונה למפקד העליון של כוחות הברית. ב-14 לאוגוסט רדיו טוקיו הכריז על קבלת הבהרה זו והכניעה. המלחמה הסתימה ותוך שבועות עיתונאים והיסטוריונים החלו להתווכח האם היא הייתה מסתיימת באותם תנאים ובערך באותו הזמן גם בלי הפצצה. פצצה שלישית הייתה מוכנה להשלכה אבל הנשיא טרומן התערב כדי לעצור את הקטל. אופנהיימר התפרסם בכל אמריקה כאבי פצצת האטום. התמונות שלו היו בכל העיתונים.

ענן הפטריה בהירושימה

בארוחת ערב בניו יורק במלון אסטור שמכבדת את זוכי פרס נובל בדצמבר 1945 אינשטיין אמר: “עזרנו ליצור את הנשק החדש הזה בכדי למנוע מאויבי האנושות מלהשיגו לפנינו; בהינתן המנטאליות של הנאצים, פירושו היה הרס בל יתואר והשעבוד של שאר העולם. מסרנו את הנשק הזה לידיים של העם האמריקאי והבריטי כנאמנים של האנושות כולה, כלוחמי השלום והחופש. אך עד כה נכשלנו לראות כל ערובה לשלום, איננו רואים כל ערובה לחופש שהובטח לאומות באזור האטלנטי. נצחנו במלחמה, אבל לא בשלום”.

המכתב לרוזוולט נותר שנוי במחלוקת במובנים רבים. יש הטוענים שלמעשה היה לו מעט השפעה על התחלת ההתעניינות של הממשלה במחקר שלבסוף הוביל לפצצת האטום. אחרים טוענים שאילולא אינשטיין הפציפיסט היה חותם על המכתב לא הייתה פצצת אטום. עדיין אחרים מדגישים שהמכתב למעשה כלל לא נכתב על ידי אינשטיין עצמו. הטיוטא המקורית של אינשטיין הוכתבה בגרמנית לפיזיקאי אדוארד טלר. זילארד וזקס אחר כך הכינו גרסה אנגלית יותר משוכללת של הטקסט שנשאה את החתימה של אינשטיין. כמוכן המכתב לא קורא למעשה למאמץ מחקרי ממשלתי בנושא הנשק הגרעיני אלא רק אומר ש”אספקטים מסוימים של המצב נראה שקוראים לערנות ואם דרוש, לפעולה מהירה מצד הממשל”. חרף זאת אינשטיין חתם על המכתב והוא אמר מאוחר יותר שהוא עשה זאת מתוך פחד באותו הזמן שמא היטלר והנאצים היו משיגים נשק אטומי לפני בנות הברית. “אילו ידעתי שחששות אלו הן חסרות בסיס”, אמר אינשטיין למקס פון לאבה ב-1955, “לא הייתי נוטל חלק בלפתוח את תיבת פנדורה”. ב-18 לאוגוסט 1946 בראיון ל”סאנדיי אקספרס” נכתב: “פרופסור אינשטיין אמר היום שהוא היה בטוח שהנשיא רוזוולט היה אוסר על הפצצה אטומית של הירושימה אילו הוא היה חי והיא בטח התבצעה כדי לסיים את המלחמה באוקיאנוס השקט לפני שרוסיה תשתתף…”.

המדריך השלם לנוסע במרחבי הזמן

מסע בזמן בסיפורי מדע בדיוני

ראו הכתבה במעריב על מסע בזמן ומכונת הזמן

בדיוק לפני 50 שנה הפרק הראשון בסדרה “אזור הדמדומים” מ-1958, “אלמנט הזמן” עסק בנסיעה בזמן. פיטר ג’נסן בא לפסיכיאטר והתלונן לפניו על חלום חוזר וטורדני שבו הוא מתעורר בהונלולו בדיוק בטרם היפנים התקיפו את פרל הרבור ב-1941. “הנני מתעורר במלון בהונלולו”, אומר ג’נסן, “והשנה היא 1941 ואני כן, כן…בשנת 1941…” הוא מסביר. “ואז אני נוסע בזמן למלון”. הוא מסביר לפסיכיאטר שהוא באמת נוסע בזמן, “אלה הם אינם חלומות, דוקטור”. אבל הפסיכיאטר כמובן לא מאמין וטוען שמסע בזמן אינו אפשרי בגלל הפרדוקסים בזמן. בחלומותיו ג’נסן מנסה להזהיר את היפנים שלא יפתיעו בהתקפה על פרל הרבור. אבל הזהרותיו נשמעות כדברי טירוף משוגעים ואנשים ב-1941מתעלמים מהם וג’נסן זוכה למכות ולהתעללויות. החלום של ג’נסן תמיד מסתיים בכך שהמפציצים היפנים טסים בבוקר של השביעי לדצמבר 1941 והוא אומר להם, “אמרתי לכם! למה איש לא מקשיב לי?”

בעודו שוכב על ספת הטיפולים של הפסיכיאטר ג’נסן נרדם. הפעם המטוסים היפנים טסים מעל ויורים אל תוך החדר של הפסיכיאטר, חודרים אל תוך החלונות והורגים את ג’נסן. לפתע הספה עליה שכב ג’נסן מופיעה ריקה… הפסיכיאטר מסתובב ולא מבין מה קרה. הוא מביט ביומן הפגישות שלו והוא רואה שלא נקבעו לו כלל פגישות עם מטופלים להיום… הוא עוזב את ביתו והולך לבר הסמוך. על הקיר תלויה תמונה של ג’נסן. הברמן אומר לפסיכיאטר שג’נסן נהרג בפרל הרבור בשנת 1941.

 

הסדרה אזור הדימדומים ומוטיב הנסיעה אחורנית בזמן… 

בסיפור “אלמנט הזמן” ג’נסן שב אחורנית בזמן באמצעות החלום ולא בעזרתה של מכונת זמן אותה הוא בונה או בונים עבורו.

מוטיב זה מצוי בספרי מדע בדיוני ומיועד למטרת מסע בזמן: מסע בזמן ללא מכונת זמן אלא מסע בזמן על ידי חלום. זוהי טכניקה עתיקת יומין שבה השתמשו לרוב כאמצעי ספרותי בסיפורים כמו של ה.ג. וולס שפורסמו לפני המאה ה-20 וגם אחריה. ישנו סיפור על כרכרה ויקטוריאנית מ-1954 בו כל מה שאשה צעירה זקוקה לו כדי לנוע אחורה בזמן לאנגליה הויקטוריאנית של 1864 הוא להרדם בספה עתיקה. כמובן זכורה לה היפיפייה הנרדמת שהייתה מחוסרת הכרה במשך מאה שנים בסיפור האגדה הקדום. ה.ג. וולס כתב פעם סיפור, “המאיץ החדש” (1966). בסיפור הזה הפרופסור מגלה כמוסה שגורמת לזמן האישי של זה שנוטל אותה לנוע פי אלף מהר יותר מכרגיל. העולם כולו נראה קפוא במקום לכל מי ששותה מה”מאיץ החדש”. וולס גם מזכיר את ה”מאט”, כמוסה להשגת האפקט ההפוך. ישנם סיפורים על דוקטורים במעבדות שמוצאים שיקויים שמניעים את הזמן לאחור…ואז כמו מתוך סיפור אימה הניסויים נכשלים. יש את הסיפור על האיש שמקבל את העיתון של מחר ומסוגל לקרוא ידיעות המתרחשות מחר ולהזהיר אנשים אודות טרגדיות ומקרים שיקרו מחר. והסיפורים בהם פרופסור מגלה משוואה שאם רק תחשוב עליה…היא תשלח אותך חזרה בזמן. בספרו של אי. נורדן מ-1977 “הפתרון הראשוני” מתואר ניצול יהודי מגרמניה הנאצית שנוסע במוחו חזרה לוינה של 1913 כדי להרוג את אדולף היטלר של אז בן ה-24.

כך חלומם של בני האדם היה כמאמר השיר של אליזבט אלאן:

Backward, turn backward, O time in your flight

Make me a child again, just for tonight

אגדת העם הנפוצה “שלושת המשאלות” לפיה מישהו מבקש שלוש משאלות…את הראשונה, את השנייה, ובמשאלה השלישית והאחרונה הוא מבקש לבטל את התוצאות הלא חזויות של שתי המשאלות הקודמות… למעשה אגדה זו היא המבשרת לסיפורים בהם ניתן לשנות את העבר: סיפורים על נסיעה בזמן כדי לשנות מהלכים בהיסטוריה.

ובאשר לחזרה אחורנית באמצעות מכונת זמן.

מי כתב את הספר הראשון על מכונת זמן?

מרטין גרדנר מספר שהיה זה אדוארד פייג’ מיטצ’ל העורך של ה”סאן” בניו יורק. הוא פרסם בספטמבר 1881 באופן אנונימי סיפור שכותרתו, “השעון שנע אחורנית”. זהו סיפור שפורסם שבע שנים לפני ש-ה.ג. וולס אז בן ה-22 כתב את הגרסה הראשונה לספרו המפורסם “מכונת הזמן”. הסיפור של מיטצ’ל פורסם מחדש ב-1973 באסופת סיפורים המתקראת, “אדם הבדולח”.

ובאשר לסיפור הכל כך מפורסם של ה.ג. וולס. זה הופיע בגרסאות. בתחילה כסדרה בשם,”סיפורו של הנוסע בזמן” בתחילת 1894 ב-ניו רביו”. כאשר הסדרה יצאה כספר ב-1895 ה. ג. וולס התפרסם מייד.

הנוסע בזמן, ששמו לא ידוע והוא מכונה “הנוסע בזמן” – בגרסה הראשונה של וולס הוא מתקרא ד”ר נבו-גיפפל – מסביר את התיאוריה שעומדת מאחורי המצאתו, מכונת הזמן. לחלל יש שלושה ממדים וכאשר בוחנים קוביה תלת ממדית יש לה גובה, רוחב ועומק. החלל הוא בעל שלושה ממדים והוא תמיד מוגדר על ידי שלושה מישורים כאשר כל אחד בזוית ישרה זה לזה. אולם מדוע שלא נחשוב על ממד נוסף הזמן בזוית ישרה? אומר הנוסע בזמן. וכל זאת הוא אומר בתקופה הויקטוריאנית ב-1895 עוד לפני עידן הרמן מינקובסקי של 1911 ובטח לפני תורת היחסות של אינשטיין מ-1905, וגם לפני מחקריו של הנרי פואנקרה מ-1905. פואנקרה שהשפיע על מינקובסקי. כמובן שלפי הוגים אלה לא ניתן לנוע בממד הזמן אחורנית…אלא מדברים על מרחב-הזמן במונחים של ארועים במרחב-זמן, התעקמות המרחב-זמן (אינשטיין) וכדומה.

מכונת הזמן של הנוסע בזמן של ה.ג. וולס

וולס מתבסס על הגיאומטריות הלא אוקלידיות והארבעה ממדיות ומזכיר את זו של האסטרונום בן סוף המאה ה-19 סיימון ניוקמב, שהחלו להיות נפוצות בסוף המאה ה-19. הנוסע בזמן מעלה הגיגים, שנועדו לשכנע את הקורא בנכונות דבריו, לפיהם “הזמן הוא רק מעין סוג של חלל” במלוא מובן המילה כולל התנועה דרכו, טיעונים שישמעו הגיוניים לקורא הויקטוריאני שזה עתה נפרד מהגיאומטריה האוקלידית וזאת רק כדי שהנוסע יוכל לטוס במכונת הזמן שלו אחורנית וקדימה בזמן: “אלא שכעת אתם מתחילים להבין את המטרה של חקירותיי בגיאומטריית ארבעת הממדים. לפני זמן רב היה לי רמז מעורפל אודות מכונה…” והוא ממשיך… ,שתוכל לנסוע בה במימד הזמן!” כלומר, הזמן הוא הממד הרביעי. על כן נדבר על קוביה ארבע ממדית שבה יש אורך, רוחב, עומק ומשך זמן. במובן זה אין כל כך הבדל בין הזמן לכל ממד אחר בחלל – הם כולם שווי ערך זה לזה ועומדים על אותה הדרגה – מסביר הנוסע בזמן. אנחנו נעים בשלושת ממדי המרחב ואילו הכרתנו נעה בממד הרביעי של הזמן. הנוסע בזמן מוצא דרך לנוע בממד הרביעי. חברים לא האמינו. “אינך יכול לנוע בזמן”. ואכן חקירות בגאומטרייה ארבע ממדית אינן יכולות להוביל למסע אחורנית בממד הזמן…

ב-1897 וולס כתב את ספרו “האיש הבלתי נראה” על פרופסור המגלה נוסחא שהופכת אותו לבלתי נראה. מסתבר שיש קשר בין הרואה והלא נראה לבין הנוסע בזמן… הדילול של החומר במהירות גבוהה הופכת את הנוסע בזמן לרואה ואינו נראה ולבלתי פגיע כל עוד הוא בתנועה והוא יכול לגלוש בחומר כאילו היה רוח של נוסע בזמן. לכן הנוסע בזמן של וולס והאיש הרואה ואינו נראה שלו הם דמויות שהן קשורות זו בזו: כל עוד הנוסע בזמן גולש בזמן, הנוסע בזמן הוא-הוא האיש הרואה ואינו נראה כי אנחנו איננו יכולים לראותו. זוהי הסוגיה שעוסקת במקום הימצאו של הנוסע בזמן בין רגע היציאה מהיעד בהווה ועד לרגע הגעתו לעבר ובמהירות נסיעתו. לסוגיה זו ראו:

Coates, P., Chris Marker and the Cinema as Time Machine
Science Fiction Studies, Vol.14 1987, 307-315

 

הדלוריאן – מכונת הזמן של “חזרה לעתיד”

 

מוטיב הדוקטור שנוסע אחורנית בזמן חוזר על עצמו בסיפורי מדע בדיוני שונים.

דוקטור אמט בראון אשר בנה את הדלוריאן ב-חזרה לעתיד” עם מרטי מקפליי ולפניו דוקטור Who, דוקטור מעולם אחר המרחף לו במרחבי הזמן הבין גלקטיים. מי הוא דוקטור Who?

 

מי מכיר את “דוקטור הו” ותא הטלפון המשטרתי הבריטי שלו שמסוגל לנוע במרחבי הזמן הבין גלקטיים? הדוקטור ומכונת הזמן שלו הם יצירים של הטלוויזיה הבריטית מ-1963, סדרה שנולדה לפני 45 שנה ורצה עד היום.

ובכן מיהו דוקטור who? היה היו יצורים גלקטיים בגלקסיה מאוד רחוקה והם גרו להם בפלנטה נידחת בשם גליפרי בקצה הגלקסיה הזו. ליצורים אלה קראו “הלורדים של הזמן”. ובכן מה ציפתם מהבריטים? כמובן שיצאו במסעות הנחלת התרבות הבריטית למקומות שכוחי אל וימקמו את הלורדים המיוחסים שלהם בגלקסיות נידחות במרחק שנות אור מאיתנו וזאת כמובן מעבר לאפריקה שבה כבר ביקרו… ובכן היצורים הגלקטיים בשם הלורדים של הזמן היו נוהגים לעקוב אחר כל מה שנעשה בזמן ובחלל. אולם האגדות מספרות על אומגה, מהנדס גדול ומוכשר ביותר. המעניין הוא שאותיות יווניות היו שגורות בפי לורדים בגלקסיות רחוקות עד כי נהגו לתת שמות יווניים בגלקסיות רחוקות… אומגה היה כה מוכשר עד כי יצר פיצוץ סופר נובה שבבוא הזמן נהפך לערפילית הסרטן. זה נתן לבני פלנטת הלורדים של הזמן את הכוח הדרוש כדי לבנות קפסולות למסע בזמן שקרויות “טרדיס”: TARDIS  וכל זאת מלשון:

 Time and Relative Dimensions in Space

אל נא תחפשו הגיון מדעי כאן. ישנה השפעה של תרבות האל היוונית שמקנה ליצור בעל שם יווני כוחות של אל. הוא יוצר תופעת טבע (מדעית, שכן זהו מדע בדיוני). התופעה נותנת כוח לא מוסבר ולא הגיוני בעליל לבניית מכונת זמן. שהרי אין ממש קשר מדעי ישיר בין התפוצצות סופר נובה שהיא תופעה אסטרופיזיקאלית לבין בנית מכונת זמן שמבוססת על מכניזם כל שהוא נסתר ולא מוכר. ועתה לכוחות-על נוספים בתרבות הלורדים של הזמן. המנהיג של הלורדים בזמן לכד חור שחור שסיפק ללורדים של הזמן מקור כוח קבוע ויציב למחקרם. עם הזמן הלורדים של הזמן השתמשו בכוחם במקום לעזור לאנשים בפלנטה למטרת הרס והרג. בשלב זה אחד הבוגדים מהלורדים של הזמן מחליט לעזוב עם נכדתו והוא קרוי הדוקטור. מוטיב “הדוקטור” שמבצע ניסויים במעבדתו נכנס לסיפור זה כמו לסיפורים רבים. הדוקטור עוזב מטעמים אידיאליסטים עם טרדיס גנוב כדי לחקור את היקום בעצמו. הוא מאמין שיש להשתמש בכוחות לתקן עוולות. במקרה הוא מגיע לכדור הארץ כדי להשיב אלפי חיילים חזרה לתקופת זמנם. הוא קורה לעזרה ללורדים של הזמן באמצעות מסר טלפתי וכך הוא חושף את מקום הימצאו. למרות שהוא ניסה לברוח עם הטרדיס, הלורדים של הזמן לוכדים אותו והוא עומד למשפט. הדוקטור מצליח להגן על עצמו בכך שהוא יצא להציל את העולם מהרוע וסיכן את חייו למען האחרים. הלורדים של הזמן מרשיעים אותו והעונש: גלות במאה העשרים של כדור הארץ לתקופה לא מוגבלת. איך לא? הרי ברור שיגלו את הדוקטור לעולמנו…וראו לחיות בעולמנו נחשב לעונש בעולמות אחרים…

הלורדים של הזמן מחבלים במעגלים אשר בטרדיס של הדוקטור וסודות ההפעלה שלו נמחקים ממוחו של הדוקטור. הלורדים של הזמן מסכימים לשנות את הופעתו החיצונית של הדוקטור לבל יבחינו שהוא שונה על כדור הארץ. הדוקטור על כדור הארץ עובד כיועץ מדעי למחלקה הבריטית של המודיעין של כוח המשימה של האומות המאוחדות. הוא מקבל בית מלאכה, מכונית ואת כל האמצעים שבאמצעותם יוכל לגלות מחדש את סודות הטרדיס. ניתנת לדוקטור זהות בדויה בשם ג’ון סמיט. לאחר שנות גלות רבות בכדור הארץ, הלורדים של הזמן מזמנים את הדוקטור: חור שחור שנוצר על ידי אומגה המופרע החדש שאב את מקור האנרגיה של הלורדים של הזמן והם נזקקו למוח המבריק של הדוקטור כדי להסיט את הטרגדיה המאיימת. כאשר הדוקטור מצליח במשימה, מופיעים מעגלים וקודים בטרדיס שלו והסודות של הטרדיס שבים אל מוחו כולם. הלורדים של הזמן סלחו לו על העונש והם השיבו לו את החופש. כעת מותר לו לשוב ולנוע בזמן ובחלל. הוא שב מידי פעם לפלנטה של הלורדים של הזמן ואפילו פעם נבחר לנשיא המועצה הגבוהה אבל התפטר מיד אחר כך. הוא לא נשאר באותו המקום למשך זמן רב. הדוקטור עתה נוסע ביקום כסוכן חופשי שמייצג את כוחות הטוב.

מהו אותו טרדיס מיסתורי? הטרדיס מוגדר מסוג 40 וקרוי גם “מרק I“. בסוף שנות הארבעים נבנה באוניברסיטת מנצ’סטר באנגליה מחשב אלקטרוני עוד בעידן הטרום-טרנזיסטורי משפופרות ואקום בעל אותו השם בדיוק. מבחוץ הטרדיס נראה כמו תא טלפון משטרתי מטרופולין. הסיבה לכך היא מעגל הזיקית של הטרדיס, רכיב שמוכנס אל תוך האלקטרוניקה של החללית וסורק את אזור הנחיתה. באזור הנחיתה הוא משנה את ההופעה החיצונית של החללית בדיוק לפני התגבשותה לכדי תא טלפון משטרתי חומרי מהאין שפורק בעת המסע בזמן, או בדיוק בטרם המטריאליזציה. בתנאים רגילים הטרדיס היה נראה כמו עץ, סלע או כל דבר אחר שהיה יכול להשתלב עם סביבת הפלנטה בה הוא נוחת. למרבה הצער לאחר שהדוקטור ביקר בכדור הארץ בתחילת שנות ה-60 מכניזם הזיקית כשל ולא פעל יותר. מאז הטרדיס נותר נעול בצורתו זו של תא טלפון משטרתי. ראוי לציין שלא ניתן להרוס את הטרדיס ואם מתקיפים את הפנים שלו הוא יעבור מה שקרוי דמטריאליזציה או התגבשות חומרית מחודשת מיד. דהיינו הטרדיס יבנה את עצמו מחדש כאשר הדוקטור יפעיל את מערכת השכפול הפועלת נגד עוינות. מבחוץ הטרדיס נראה כמו תא טלפון בריטי טיפוסי אותו פוגשים באוקספורד סטריט הלונדוני. מאוד קטן למכונת זמן… מהו אם כן גודלו של הטרדיס מבפנים? ובכן הטרדיס הוא גדול בצורה אינסופית מבפנים לעומת החלק החיצוני שלו. הסיבה לכך היא בגלל אחד הגילויים של לורד הזמן ושל הפיזיקה של הזמן מהגלקסיה הרחוקה של הלורדים של הזמן. מיותר לומר שאין זו הפיזיקה שאנו מורגלים אליה…

כאשר נכנסים לטרדיס דרך הדלת החיצונית למעשה חוצים שער לממד אחר. החלק החיצוני של הטארדיס קיים בעולם האמיתי. אולם הפנים שלו קיים בממד אחר לגמרי וגם ממד יחסי. מהו אותו ממד יחסי? יחסית לצופה אשר מצוי בטרדיס? יחסית לצופה מחוץ לטרדיס? יחסית לאיזו מערכת יחוס? אל תחפשו הגיון בעולם הלורדים של הזמן… הפנים הלבן הזוהר של חדר הבקרה של הטרדיס מכיל את חדר העצבים של החללית, את הקונסולה של הבקרה של הטרדיס ולה פונקציות טיסה רבות: ניווט הדרך, מחשב שמנווט את הדרך ומבטיח שהטרדיס נעה בכיוון הנכון, כפתורי סביבה השומרים על הטמפרטורה, על הכבידה, האטמוספרה וכדומה וכל זאת בתוך הטרדיס. בנוסף ישנם מערכות נהיגה – מתגי הכוח של החללית שגורמים לאטומי החללית החיצוניים להעלם מהעולם האמיתי ולהתחבר ולהתגבש מחדש במערבולת הזמן. באמצע קונסולת הבקרה ישנה חוגת או רוטור הזמן. זוהי עמודה גלילית שקופה שמכילה מספר מכשירים. היא עולה ונופלת במהלך הטיסה כאשר כל פעם היא מספקת לדוקטור דיווח שלם אודות מצב מקור הכוח של החללית. על הקיר מאחורי קונסולת הבקרה ישנו הסורק שהוא מסך גדול שמאפשר לראות מה קורה מחוץ לחללית. הטרדיס מכיל פרוזדורים, מקומות אכסון, תאי מגורים, מעבדות, ארון גדול מאוד לאחסון בגדים ותחפושות מפלנטות ותרבויות רבות. דבר זה מאפשר לצוות של הטרדיס לבקר בעולמות אחרים ובתקופות אחרות מבלי שישימו אליהם לב. הטרדיס היא כמעט עולם בו חיים וחושבים.

מעט היסטוריה על המראה של הטרדיס: תא טלפון משטרתי מטרופולין נבנה בלונדון של המאה ה-19. תאי הטלפון הראשונים הובאו מאמריקה ב-1888. תא הטלפון המוקדם ביותר שהיה דומה לזה של דוקטור הו הוקם בניו קאסל ב-1929. במקור מעץ. תאים אלה נבנו מאוחר יותר מבטון מחוזק והם שקלו בערך שניים וחצי טונות. תאי משטרה מהסוג של הטרדיס לראשונה הוקמו בלונדון ב-1930. בדצמבר 1953 היו כבר 685 תאים כאלה. כמו גם 73 נקודות טלפון משטרתיות במחוז המשטרתי של המטרופולין. ב-1963 ה-BBC התחילה לשדר את הסדרה “דוקטור הו”. וב-1969 הטכנולוגיה כבר עקפה את תאי המשטרה . עם הכניסה של ציוד התקשורת רדיו האישית תא המשטרה התחיל להעלם אבל הסדרה “דוקטור הו” נותרה עם מכונת הזמן בצורת תא המשטרה המפורסם…

פול דייויס סיפר בכתב העת למדע פופלארי, “סיינטיפיק אמריקן” כיצד ניתן לבנות מכונת זמן בהתאם לחוקי המדע של היום. יהיה זה מעט מסובך וקשה. המכונה לא תראה כמו מכונית (הדלוריאן…) ולא כמו תא טלפון (הטרדיס…) וגם לא כמו מכונת הזמן של הנוסע בזמן של ה.ג. וולס המשייטת לה בממד הרביעי המתקרא לו “זמן”. אבל לדעתו של דייויס ניתן לבנות מכונה שכזו, לא משהו “מכאני” עם קפיצים וגלגלים ושעונים וחלקי חילוף… אלא משהו יותר יחסותי או אם תרצו יותר קוואנטי – כמובן במגבלות רבות, מה שהופך את המשימה לכמעט בלתי אפשרית. וממתי משהו יחסותי וקוואנטי הוא ידידותי למשתמש?…

שוב אם כן ברוכים הבאים לאזור הדימדומים, אמרנו כבר לא?

להלן מחשבותיו של דייויס מובאות בצורה ביקורתית כולל תוספות רבות ומשונות… מאיזור הדימדומים ותוספות ממקומות רבים אחרים…

מסע בזמן לעתיד 

במשך עשורים המסע בזמן היה מעבר לגבולות המדע. בשנים האחרונות הנושא נדון בין הפיזיקאים התיאורטיקנים בעקבות תורות היחסות של אינשטיין שמהוות את הבסיס להבנתנו את הזמן. לפני תורות היחסות של אינשטיין הזמן נתפש כמהות מוחלטת ואוניברסאלית, זהה עבור כל הצופים בלא תלות בנסיבותיהם הפיזיקאליות. בתורת היחסות הפרטית אינשטיין הציע שמשך הזמן הנמדד בין שני אירועים תלוי בתנועת הצופה. אם שני צופים נעים בשונה זה מזה הם ימדדו משכי זמן שונים בין אותם שני האירועים. האפקט לרוב מתואר תוך שימוש בפרדוקס התיאומים. שני תיאומים, רון וגיל מחליטים על מסע. רון עולה על חללית ונוסע במהירות גבוהה מאוד לכוכב סמוך, מסתובב ושב חזרה לכדור הארץ, זאת בעוד שגיל נותר בבית בכדור הארץ. עבור רון משך הזמן של הטיסה יכול להיות שנה אחת ובשובו הביתה הוא צועד החוצה מחלליתו ומגלה לתדהמתו שחלפו על פני כדור הארץ 10 שנים. לפיכך גיל הוא עתה 9 שנים מבוגר יותר ממנו. רון וגיל הם לא באותו הגיל יותר, למרות העובדה שהם נולדו בדיוק באותו היום. דוגמא זו ממחישה מסע מצומצם בזמן. כתוצאה רון קפץ 9 שנים אל תוך העתיד של כדור הארץ. אולם הוא לא שב לרגע בו יצא מכדור הארץ אלא לעתיד של כדור הארץ. הוא לא שב לעבר… האפקט של האטת הזמנים מופיע כל אימת ששני צופים נעים זה ביחס לזה. בחיי היום יום איננו חשים בעיוותי זמן שכאלה מכיוון שהאפקט מורגש רק כאשר התנועה מתקרבת למהירות קרובה לזו של האור. ואף במהירויות קרובות לזו של מהירות הקול – מהירות הסילון – האטת הזמנים המורגשת היא בסדר גודל של כמה ננו-שניות – כמובן שאינה מורגשת. חרף זאת שעונים אטומיים הם מספיק מדויקים כדי לחוש בהזזה הזו ולאמתה במסעם במטוס סילון ואכן ניסויים שכאלה עם שעוני צזיום אטומים בוצעו ואימתו שהזמן אכן באמת נמתח תוך כדי תנועה. אינשטיין צדק. אם כך מסע אל תוך העתיד הוא עובדה מוכחת מבחינה ניסויית. המהירות היא דרך אחת המאפשרת לקפוץ קדימה בזמן אל תוך העתיד. דרך נוספת היא הכבידה. בתורת היחסות הכללית אינשטיין חזה שהכבידה מאטה את הזמן. שעונים נעים מעט מהר יותר בעליית הגג מאשר במרתף, הקרוב יותר למרכז כדור הארץ. לפיכך המרתף מצוי עמוק יותר בשדה הכבידה של כדור הארץ. באותו האופן השעונים נעים מהר יותר בחלל מאשר על פני כדור הארץ. שוב בדיוק כמו עם האטת הזמנים, האפקט הוא חלוש כאשר מדובר בשדות כבידה חלשים כמו על כדור הארץ, אולם הוא נמדד ישירות על ידי שעונים מאוד מדויקים. אפקטים מעוותי זמן אלה נלקחים בחשבון במערכת ה-GPS (מערכת המיקום הגלובאלית). ואולם על פני משטחו של כוכב ניטרונים הכבידה היא מאוד חזקה עד כי הזמן מואט לכדי ערך של 30 אחוז לעומת הזמן על כדור הארץ. כניבט מכוכב כזה, אירועים כאן אצלנו יראו כמו סרט הנע מהר. חור שחור מייצג את עיוות הזמן האולטימטיבי. על פני משטחו של החור השחור הזמן עומד מלכת יחסית לכדור הארץ בדיוק כמו במשתה התה של הכובען המטורף מ-“אליס בארץ הפלאות” בו השעה היא תמיד שש. פירושו של דבר, האזור בתוך החור השחור הוא מחוץ להישג ידו של סוף הזמן ככל שמדובר ביקום מבחוץ.  

מסע בזמן לעבר 

ומה בדבר נסיעה אחורה בזמן? זו כמצופה הרבה יותר בעייתית. ב-1948 קורט גדל מהמכון ללימודים מתקדמים בפרינסטון, ניו ג’רסי, בו עבד גם אינשטיין, הפיק פתרון למשוואות השדה הכבידתיות של תורת היחסות הכללית של אינשטיין; פתרון שתאר יקום מסתובב. ביקום הזה אסטרונאוט יכול לנוע דרך החלל כדי להגיע לעברו שלו. מצב זה מתקבל מהדרך שבה הכבידה משפיעה על האור. הסיבוב של היקום יגרור את האור (וכך את היחסים הסיבתיים בין העצמים) סביב יחד עמו מה שיאפשר לגוף חומרי לנוע בלולאה סגורה בחלל שהיא גם לולאה סגורה בזמן, מה שמכונה קו דמוי זמן סגור במרחב-זמן. כל זאת מבלי שבכל שלב שהוא הגוף יעבור את מהירות האור בסביבה המיידית של החלקיק. כלומר, “מבחינה תיאורטית ניתן בעולמות האלה לנסוע אל תוך העבר, או אחרת להשפיע על העבר”. לכן במודל היקום של גדל קיימת לולאת זמן סגורה שהיא המסלול של הנוסע בזמן שהוא תמיד לדידו נע לעתיד המקומי שלו וחרף זאת לבסוף הוא מגיע חזרה לעבר של עצמו בגלל מבנה היקום המוזר של גדל. יקום מסתובב שכזה חקר כבר ב-1924 הפיזיקאי ההונגרי קורנליוס לנסזוס אבל היה זה גדל שגילה את הפוטנציאל של הנסיעה אחורנית בזמן. גדל כתב ב-1949: “תוך ביצוע של מסע הלוך ושוב בחללית רקטה במסלול מספיק רחב, ניתן בעולמות אלה לנסוע לכל איזור בעבר, ההווה והעתיד וחזרה שוב, בדיוק כפי שזה אפשרי בעולמות אחרים לנוע לחלקים רחוקים של החלל. מצב עניינים זה נראה כרומז על אבסורדיות. מכיוון שהוא מאפשר לך למשל לנוע לעבר הקרוב של אותם המקומות שבהם הוא חי. שם הוא מצא אדם שיהיה עצמו בתקופה מוקדמת כלשהי של חייו. עתה הוא יכל לעשות משהו לאדם זה שלפי זכרונו הוא יודע שלא קרה לו”. גדל טען שישנן הגבלות הנדסיות על המסע לעבר, מה שימנע בסופו של דבר את הפרדוקסים האלה:”סתירה זו ודומות לה, בכל אופן, כדי להוכיח את חוסר האפשרות של העולמות הנדונים, מניחים את האפשרות המעשית של המסע לעבר של מישהו. אבל המהירויות שלהן נזדקק כדי להשלים את המסע בזמן סביר שהן הרבה מעבר לכל דבר שניתן לצפות ממנו שיהיה אי פעם אפשרות מעשית. לכן לא ניתן לשלול זאת אפריורית, על בסיס הטיעון שניתן, שמבנה המרחב-זמן של העולם האמיתי הוא מהסוג שתואר”. כלומר, גדל ניסה להדוף את המבקרים של מודל היקום המסתובב שלו, מבקרים שיכולים להיצמד לתוצאת המסע בזמן כהוכחה לבעייתיות במודל. אינשטיין עצמו הודה שהוא מוטרד מהמחשבה שהתורה שלו יכולה לאפשר מסע אל תוך העבר תחת נסיבות מסוימות כאשר בתשובה לגדל אינשטיין כתב, “המאמר של קורט גדל מרכיב, לדעתי, תרומה חשובה לתורת היחסות הכללית, בייחוד לחקירה של מושג הזמן. הבעיה המעורבת הפריעה לי כבר בזמן בו בניתי את תורת היחסות הכללית, מבלי שהצלחתי להבהירה… ההבחנה ‘מוקדם יותר-מאוחר יותר’ ננטשת לטובת נקודות-עולם שמונחות הרחק זו מזו במובן הקוסמולוגי ופרדוקסים אלה בנוגע לכיוון של החיבור הסיבתי עולים שעליהם מר. גדל דיבר…יהיה זה מעניין לשקול האם אין להוציאם בגלל שיקולים פיזיקאליים”.

 

אינשטיין וגדל

אכן הפתרון של גדל בוטל בטענה שהוא רק מעניין מבחינה מתמטית ותו לו. ככלות הכל התצפיות לא מראות שום סימן לכך שהיקום ככללו הוא מסתובב. התוצאה של גדל בכל זאת שמשה כהדגמה לכך שנסיעה אחורנית בזמן היא לא אסורה על פי תורת היחסות הכללית. תסריטים אחרים נמצאו כך שיאפשרו מסע לעבר. למשל ב-1974 פרנק ג’יי טיפלר צמצם את היקום השלם של גדל לגליל מלאכותי. הוא חישב שגליל ארוך בצורה אינסופית, מסתובב על צירו כמעט במהירות האור יכול לאפשר לאסטרונאוטים לבקר בעברם שלהם, שוב תוך גרר של האור סביב הגליל ללולאה. המשפט האחרון של מאמרו של טיפלר שפורסם ב”פזיקל רביו” היה: “בקיצור, היחסות הכללית מציעה שאם אנחנו בונים גליל מסתובב מספיק גדול אנחנו יכולים ליצור מכונת זמן”. אף אחד לא כתב משפט כזה קודם לכן בכתב עת מכובד לפיזיקה. בפתרון של טיפלר לא היו מעורבים בכלל סינגולאריות ומוזרות. אולם מבט מקרוב בחקירה של טיפלר מעלה תהיות. מה שטיפלר למעשה עשה היה הדבר הבא. אם למישהו יש גליל ארוך בצורה אינסופית וגם מאוד צפוף, מסתובב במהירות משטח שהיא לפחות מחצית מזו של מהירות האור, כך שהמהירות הסיבובית היא כזו שהכוחות הצנטריפוגאליים מאוזנים על ידי המשיכה הכבידתית, תותר לולאת זמן סגורה כך ששני אירועים במרחב זמן יתחברו על ידי קו דמוי זמן סגור. פירושו של דבר שאם נעים סביב המשטח של גליל טיפלר כזה ניתן לנסוע לעבר אבל לא לרגע מוקדם יותר מאשר בנית הגליל. לפיכך לא ניתן לנוע עם הגליל של טיפלר לעבר הרחוק כאשר היינו ילדים, כאשר הסבים שלנו היו ילדים…כי אז עדיין לא בנינו את מכונת הזמן הגלילית של טיפלר. הגליל של טיפלר גם יכול לאפשר לנוסע בזמן לשוב לעברו המקורי  ולשוב חזרה לעתיד.הבעיה עם הגליל של טיפלר היא שאורכו צריך להיות אינסופי ולכן כדי לבנותו זקוקים לכמות אינסופית של חומר. טיפלר העריך לכן שגם גליל שהוא מספיק צפוף וארוך ואומנם לא אינסופי יכול לגרום למסע לעבר. האורך של הגליל יהיה כמאה קילומטר וקוטרו יהיה כמה עשרות קילומטרים. כמוכן ממהירות הסיבוב של הגליל…שום חומר רגיל לא יכול להסתובב במהירות כה גדולה בטרם יתפרק ולכן זקוקים לחומר אקזוטי. טיפלר חישב את הצפיפות הדרושה למכונת הזמן הגלילית שלו: פי 40 עד 80 סדרי גודל מעל לחומר הגרעיני. חומר סופר-צפוף כזה הוא אולי מסיבי כמו השמש ולמעשה הוא פי כמה טריליונים יותר צפוף ממנה. טיפלר הציע להאיץ כוכב כדי לבנות את הגליל שלו, או אולי להשתמש בכוכב ניטרונים – מה שנשמע יותר כפרויקט שלקוח מאחד מספרי המדע בדיוני היותר טובים…

באמצע שנות ה-80 התסריט הריאליסטי ביותר למכונת זמן לפתע הופיע, מושג חור התולעת. במדע בדיוני חורי תולעת לפעמים קרויים שער כוכבים. הם מציעים קיצור דרך בין שתי נקדות שהן מופרדות ביניהן במרחק רב בחלל. קופצים דרך חור תולעת היפותטי ויכולים לצאת החוצה דקות מאוחר יותר בצד השני של הגלקסיה. חורי תולעת באופן טבעי מותאמים לתורת היחסות הכללית בכך שהכבידה מעוותת לא רק את הזמן אלא גם את המרחב. התורה מאפשרת מנהרה שמקשרת בין שתי נקודות בחלל.

ב-1916 קארל שוורצשילד מצא פתרון למשוואות השדה של אינשטיין מתורת היחסות הכללית בצורת חור שחור. אינשטיין היה מוטרד מהסינגולאריות שבמרכז החורים השחורים, הפתרון למשוואות השדה שלו. הסינגולאריות שבמרכז החור השחור היא נקודה בעלת צפיפות אינסופית בה הגענו לקץ הזמן. בנקודה זו כל חוקי הטבע הידועים נשברים. אינשטיין הוטרד מכך מאוד. מיד אחר כך באותה השנה ב-1916 לודוויג פלאם גילה שמשוואות אינשטיין מאפשרות פתרון נוסף, חור לבן שהוא ההפך מהחור השחור, חור שחור שנע אחורנית בזמן. בעוד שהחור השחור בולע הכל, החור הלבן יורק אנרגיה וחומר החוצה. מין הסתם לכן החור הלבן מפר בצורה בוטה את החוק השני של התרמודינאמיקה ולכן לא סביר שהוא קיים בטבע. ההנחה הייתה שהחור הלבן מתחבר עם החור השחור על ידי תעלה ביקום. כלומר ששני הפתרונות מחוברים ביניהם מתמטית על ידי תעלה במרחב-זמן כאשר הם מתארים שני אזורים שונים במרחב-זמן שטוח.

חור לבן

הכניסה של החור השחור והיציאה של החור הלבן יכולות להיות בחלקים מאוד שונים של היקום, או לחילופין ביקומים נפרדים. אינשטיין הלך לעבוד עם נתן רוזן ב-1935 והם כתבו מאמר שמצא עדות לכך שישנו גשר המחבר בין החור השחור לחור הלבן והוא קרוי גשר אינשטיין-רוזן. מטרת המאמר של אינשטיין ורוזן הייתה לא לקדם מסע מהיר יותר מהאור או מסע בין יקומים. אלא הם עסקו בחלקיקים אלמנטריים, אלקטרונים במונחים של השתחלות על ידי קווי כוח חשמליים. האם מנהרה כזו במרחב-זמן יכולה לאפשר את המעבר של מידע מהיר יותר ממהירות האור ובכך להפר את העיקרון של מהירות האור העומד בבסיס תורת היחסות שהוא זה ששומר על הסיבתיות? ג’ון ווילר כינה את גשר אינשטיין-רוזן ב-1955 בשם “חור תולעת”, תעלה בעלת פתחים בשני אזורים במרחב-זמן. ב-1962 ווילר גילה שחור התולעת של אינשטיין-רוזן היה לא יציב מבחינה דינאמית. כאשר הוא נפתח, בצורה כלשהי הוא מיד נסגר בטרם פוטון מספיק לחדור דרכו וכך הסיבתיות של אינשטיין נשמרת. אולם המחקר בחורי תולעת והחומר האקזוטי שאולי יצילם החל.

הראשון שעורר מחשבה מדעית רצינית בנושא של חורי התולעת היה קארל סייגן שכתב בשנות ה-80 את ספרו “מגע” מ-1985. סייגן פנה לקיפ תורן מהמכון הטכנולוגי בקליפורניה ושאל אותו בהקשר לספרו “מגע” האם ניתן לפי חוקי הפיזיקה לחלוף דרך חור תולעת? תורן בדק את התשובה לשאלתו של סייגן בעזרת שני דוקטורנטים שלו מייקל מוריס ואולבי יורטסבר. התשובה פורסמה ב-1988 במאמר ב”פיזיקל רביו”. השלושה יצרו תיאוריה מדעית המבוססת על היחסות הכללית סביב חורי התולעת כך שתהיה קונסיסטנטית עם הידע הפיזיקאלי. נקודת ההתחלה שלהם הייתה שחור תולעת יהיה דומה לחור שחור בהיותו עצם בעל כבידה עצומה. אבל בניגוד לחור השחור שמאפשר מסע חד סטרי לשומקום, לחור התולעת יש פתח יציאה כמו גם כניסה.

כיצד תהיה לנו גישה לחור תולעת? היכן מוצאים חור תולעת? כדי להשתמש בחור תולעת למסע בזמן יש לבנות חור תולעת או למצוא כזה מוכן ומזומן ביקום: תעלה שמחברת שני מיקומים שונים בחלל. חורי תולעת גדולים יכולים להתקיים באופן טבעי בחלל העמוק, שרידים מהמפץ הגדול. מוריס ותורן הציעו ב-1988 שאולי ניתן לדמיין ולמצוא יום אחד חור שחור מסתובב מטיפוס קר שמבחינה מתמטית יש בתוכו תעלות למקומות אחרים – או ביקומנו או ביקומים אחרים. במקרה של חור תולעת המקשר שני מקומות באותו היקום המרחק החיצוני בין המקומות יכול להיות מאוד גדול (במגה שנות אור) או שהמרחק דרך חור התולעת יכול גם להיות מאוד קטן. אם כן, איך מוצאים כזה חור תולעת? התשובה של תורן ועוזריו הייתה…לא יודעים. ההצעה בזמנו בכל זאת הייתה: “למשוך חור תולעת מהקצף הקוונטי ולהגדילו לגודל קלאסי”. למה הכוונה?  אולי קיימים חורי תולעת תת-אטומיים היכן שהוא סביבנו…?….מה שנקרא באורך פלאנק, בערך 20 פקטורים של 10 בגודל של הגרעין האטומי. בעקרון חור תולעת פצפון כזה יש למושכו ולהגדילו לגודל אנושי בו ניתן להשתמש אולי תוך שימוש בשדות אנרגיה כמו אלה שגרמו לחלל להתנפח ממש אחרי המפץ הגדול. אחר כך יש לייצב את חור התולעת כדי שלא יתמוטט על עצמו ולבסוף תוך שימוש באפקט האטת הזמנים מהיחסות הפרטית, יש לשנות את הזמן בפתח אחד של חור התולעת ביחס לפתח האחר. אם כן יש לצקת בו אנרגיה שלילית שמופקת באמצעים קוואנטים, כך שעצם יוכל לעבור דרכו בבטחה. האנרגיה השלילית מאזנת את הנטייה של חור התולעת להידחס לנקודה סינגולארית בעלת אינסוף צפיפות. כלומר היא מונעת מחור התולעת מלהיהפך לחור שחור. זקוקים לחומר אקזוטי. החומר הזה יצור אנטי כבידה שתלחם בנטייה הטבעית של מערכת מסיבית להתפוצץ לחור השחור. אנטי כבידה או דחייה כבידתית ניתן ליצור על ידי אנרגיה שלילית או לחץ שלילי. מצבי אנרגיה שליליים ידועים כקיימים במערכות קוונטיות מסוימות, מה שמציע שהחור האקזוטי של תורן לא נשלל לגמרי על ידי חוקי הפיזיקה, למרות שלא ברור האם מספיק חומר אנטי-כבדתי יכול להיות מורכב כדי לייצב חור תולעת. ואם מדובר בחורי תולעת בסקאלה קוונטית שיש להפוך אותם לחורי תולעת גדולים…את אלו ניתן לייצב על ידי פולס של אנרגיה ואז איך שהוא לבצע להם אינפלציה לממדים שמישים. ואולם, חוסר היציבות של החורים הובנה ככה חמורה שלא ברור כיצד אדם יכול לנוע דרכם ואפילו פוטון לא יוכל לחלוף דרך לוע חור התולעת. אפילו במהירות האור הפוטון לא יכול לחלוף דרך לוע החור בטרם ילכד בתוכו באזור בעל עקמומיות אינסופית. כל שכן יצור אנושי…גורלו יהיה גרוע אף יותר. חורי התולעת פשוט יקרסו כה מהר לאחר היווצרותם שדבר לא ינצל ממה שחדר לתוכם. אכן הנוכחות של חומר-אנרגיה בתוך חור התולעת מאיץ את קריסתו. נראה שעצם הדינאמיקה של חור התולעת גורמת לו להיות בלתי ניתן לחצייה בעליל. הסיבתיות ניצלת על ידי החומר האקזוטי…בנוסף עדיין לא קיימת טכנולוגיה מתקדמת שתוכל להפריד את שני פתחי חור התולעת זה מזה: פתח אחד ימוקם ליד פתחו של כוכב ניטרונים, כוכב מאוד צפוף בעל שדה כבידתי חזק. הכבידה החזקה גורמת לזמן לעבור לאט יותר. בגלל שהזמן נע יותר מהר בפתח השני של חור התולעת שני הפתחים עתה נהפכים למופרדים לא רק בחלל אלא גם בזמן. כך מהר מאוד תורן ושותפיו הבינו שאם חור תולעת יציב יכול היה להיווצר, בקלות ניתן היה להפוך אותו למכונת זמן. 

פרדוקסים של נסיעה אחורה בזמן 

נניח שהתגברנו על הפרדוקסים ההנדסיים. מיד נפתחת בפנינו תיבת פנדורה של פרדוקסים סיבתיים. נניח את הנוסע בזמן שמבקר בעבר ורוצח את אמו בהיותה נערה צעירה. האם זה הגיוני? אם הנערה מתה היא לא יכולה להיעשות לאמו של הנוסע בזמן. אבל אם הנוסע בזמן אף פעם לא נולד, הוא לא יכול לשוב חזרה בזמן כדי לרצוח את אמו. או מה קורה אם נוסע שב לעבר ורוצח את סבו בטרם אביו שלו נולד? אם אביו אף פעם לא נולד, גם הנוסע בזמן לא נולד. כיצד הוא יכול לשוב אחורה בזמן כדי לרצוח את סבו? ישנם סיפורים בהם נוסע בזמן שב לעבר הרחוק, הורג בטעות מישהו שמתגלה בסוף כסבא רבא-רבא-רבא שלו. התוצאה היא שכמה דורות ממשפחתו נעלמים…  ומה בדבר נסיעה לעבר, בה נוסע פוגש את עצמו כילד והורג את עצמו כילד? זה מה שנקרא להרוג את הצעיר של עצמך… הפיזיקאי-פילוסוף דייויד מלמנט טען ב-1984 שנסיעה בזמן היא אבסורדית ומובילה לסתירות לוגיות כי אם משנים את העבר, שני התנאים P ולא-P מתקיימים באותה הנקודה במרחב-זמן. למשל, הנוסע בזמן מסוגל לשוב חזרה ולהרוג את עצמו המוקדם יתר ובכך לגרום לזה להיות בלתי אפשר לעצמו המוקדם יותר לגדול יותר להיות הנוסע בזמן. פרדוקסים מין הסוג הזה עולים כאשר הנוסע בזמן מנסה לשנות את העבר. דבר שברור שאינו אפשרי. ואולם אין מה שמונע ממישהו להיות חלק מהעבר. נניח שהנוסע לעבר שב חזרה ומציל נערה צעירה מרצח והנערה הזו גדלה להיות אמו. מה דעתכם על לולאה זו? נניח את הנוסע בזמן שקופץ קדימה שנה לעתיד וקורא בעיתון אודות משפט מתמטי חדש שמתפרסם בכתב עת ידוע. הוא רושם את הפרטים ושב לזמנו בהווה ומלמד סטודנט שלו את המשפט. אותו סטודנט מפרסם את המשפט בדיוק באותו כתב עת ידוע. המאמר הוא כמובן אותו המאמר שהנוסע בזמן קרא בעתיד. השאלה היא: מהיכן המידע אודות המשפט בא? לא מהנוסע בזמן, כי הוא קרא את המאמר, אבל גם לא מהסטודנט, שלמד על כך מהנוסע בזמן. נראה שהמידע בא משום מקום ומשום סיבה…פרדוקס נוסף: נוסע קורא בעיתון על רצח שארע בעבר. הוא נוסע לאותו מקום ורגע בעבר בטרם בוצע הרצח. הוא מתערב באירוע ומציל את הקורבן. במקרה כזה הרצח נמנע וגם התרחש – מה שאבסורד. זה דוגמא לטיעון של דייויד מלמנט. פרדוקס נוסף: איש אחד נוסע אחורה בזמן ומשנה את העבר. הוא נוסע במכונת זמן, נגיד חור תולעת וכאשר הוא יוצא החוצה הוא פוגע בעצמו ובכך הוא מונע מעצמו מאי פעם להיכנס דרך חור התולעת. האיש למעשה מונע את מעברו דרך חור התולעת… ב-1971 סופר המדע בדיוני לארי ניבן קבע באחד מהחוקים שלו: “אם היקום המדובר מרשה את האפשרות של מסע בזמן ושל שינוי העבר, שום מכונת זמן לא תומצא ביקום זה”.

כמה מהפרדוקסים המטרידים ביותר בנוגע לנסיעה בזמן קשורים בזרימת מידע בין הזמנים. לפי הנוסחא המפורסמת של אינשטיין מ-1905 E=mc2 זרימת מידע קשורה בזרימת אנרגיה ומין הסתם אנרגיה ומסה הם שני אספקטים של אותו הדבר. לכן מסע בזמן של מידע קשור גם בהעברת מסה. אדם בהווה ששולח אחורנית בזמן מידע למשל בצורת אות סיגנל רדיו, למעשה שולח הרבה יותר מאשר סתם סיגנל רדיו…

נניח שממציאים טלפון שניתן באמצעותו להתקשר לטלפונים בעתיד הרחוק. בעזרתו ניתן לשמוע אדם בעתיד בקצה השני. אולם האדם בעתיד לא יכול לשמוע אותי (כי אני בעבר שלו). נניח שאני מתקשרת למספר הטלפון של עצמי קדימה בזמן בעוד חודש. אני שומעת את העתיד של עצמי עונה לטלפון ואז העתיד של עצמי אומרת מהו המספר הזוכה של הלוטו ביום הקודם. כלומר, ביום הקודם חודש מהיום. העתיד של עצמי עושה זאת כי חודש מעכשיו אזכור מתי הטלפון שלי בבית צלצל ומי התקשר כדי לשנות את חיי לעבר הזכייה בלוטו….

ולכן עתה האני הנוכחית יכולה לעשות בוכטה של כסף כאשר אני יודעת בדיוק את מספרי הזכייה בלוטו בעוד חודש. עד כאן הכל בסדר. אבל מה יקרה אם כאשר הטלפון מתקשר בעתיד יום אחרי שזכיתי בלוטו, אני מחליטה שלא לקרוא את המספר הזוכה? אם האני בעתיד מדברת את המספר הזוכה בלוטו האני בהווה חייבת בהכרח לקרוא אותו.

ב-1917 הפיזיקאי ריצ’רד טולמן הבין שאם מסרים יכולים לנוע מלכתחילה מהר יותר מהאור, משמע מסרים נעים אחורנית בזמן. היחסות הפרטית נראה שלא אוסרת זרימה אחורנית שכזו בזמן כאשר המסרים מלכתחילה מראש נעים כל העת מהר יותר מהאור ולא חוצים את גבול מהירות האור. טולמן כתב: “עולה בטבעיות השאלה האם ניתן אי פעם להשיג מהירויות שהן גדולות יותר מהאור”. טולמן ענה לשאלה זו במסקנה הכללית לפיה, אם מהירויות כאלה הן אפשריות, משמע צופה שנע במהירות גדולה מין האור יכול לראות את סדר הזמן של שני אירועים הקשורים זה בזה בצורה סיבתית מתהפכים בזמן. לפיכך הצופה יראה את התוצאה בטרם הסיבה. לחילופין, צופה שנע מלכתחילה במהירות קטנה מזו של האור יראה את שני האירועים הקשורים בחיבור סיבתי מהיר ממהירות האור כהפוך בסדר הזמן לעומת צופה נייח. נניח צופה שנכנהו A במערכת יחוס S. הצופה הזה שולח סיגנלים הנעים במהירות גבוהה מזו של האור בזמן (1) לעבר צופה שני B במערכת יחוס S’, שמתרחקת מהמערכת הראשונה S במהירות אחידה v. הקבלה של הסיגנל במערכת S’ מעוררת פליטה של סיגנל חלקיקים הנעים במהירות גבוהה מזו של האור חזרה לעבר A ואלה נעים במהירות על-אורית ביחס ל-S’. הסיגנל הזה מגיע למערכת S בזמן (0) שהוא מוקדם יותר משליחת הסיגנלים מ-A בזמן (1). מכיוון שהסיגנל שנשלח מ-B לעבר S נגרם כתוצאה מהסיגנל שנשלח על ידי A לעבר S’, נובע שהתוצאה (הקבלה של הסיגנל של B על ידי A) היא קודמת לסיבה (השליחה של הסיגנל על ידי A לעבר B) ב-S’. לכן סיגנלים שנעים מהר יותר מהאור מחוללים סיבתיות הפוכה. זהו פרדוקס טולמן. הפיזיקאי ארתור סטנלי אדינגטון אמר ב-1929 ש”הגבול למהירות של הסיגנלים הוא המבצר כנגד התוהו ובהו של עבר ועתיד”. ואילו אינשטיין אמר במאמרו “תורת היחסות” מ-1922, “איננו יכולים לשלוח מסרי חוט לעבר”.  

פול דיראק כתב ב-1938 “נניח שיש לנו פולס שנשלח ממקום A ומכשיר קליטה לגלים אלקטרומגנטיים במקום B ונניח שישנו אלקטרון בקו הישר המחבר בין A ל-B. האלקטרון יקרין בצורה ניכרת בטרם הפולס הגיע למרכזו וקרינה נפלטת זו ניתנת לגילוי ב-B בזמן…מוקדם יותר מאשר הפולס שנע מ-A לעבר B מגיע במהירות האור. בדרך זו ניתן לשלוח סיגנל מ-A ל-B מהר יותר מהאור”. ב-1941 בפגישה של האגודה האמריקאית הפיזיקאלית באוניברסיטת פרינסטון הפיזיקאי ג’ון ווילר והסטודנט שלו דאז ריצ’רד פיינמן הציעו רעיון כיצד הרדיו של דיראק יכול לפעול מעשית כך שאירועים בעתיד יהיו הסבר לאירועים בעבר. המאמר שלהם התפרסם רק אחרי מלחמת העולם השניה ב-1949 בכתב העת “רביוס אוף מודרן פיזיקס” תחת הכותרת “אלקטרודינמיקה קלאסית במונחים של פעולה בין חלקיקית”. אבל אינשטיין הסב את תשומת לבם של ווילר ופיינמן למאמר מ-1922 שנכתב על ידי הוגו טטרוד בגרמנית בכתב העת “צייטשריפט פור פיזיק” שעסק באותו הרעיון. במאמר הזה טטרוד כתב ש”אם למשל צפיתי דרך הטלסקופ אתמול בערב בכוכב ונניח הוא במרחק של 100 שנות אור, לא רק שאני יודע שהאור התאפשר להגיע אל עיני נפלט לפי 100 שנה, אלא גם הכוכב או האטומים הבודדים שלו ידעו כבר 100 שנים קודם שאני, שעדיין לא הייתי קיים בכלל, אביט בו מחר בערב בזמן זה וכזה”. אומנם טטרוד פרסם בכתב עת גרמני אבל גם בארה”ב כבר חשבו על הרעיונות של ווילר ופיינמן קודם לכן. ג. לואיס ב-1926 ביטא דברים די דומים לטטרוד.

לפי תורת היחסות הפרטית כדי לנוע לעבר יש לעבור את מחסום מהירות האור, מה שמיד דורש את השימוש באינסוף כוחות סוס. מעבר להיפוך הסיבה והתוצאה זו הסיבה מדוע לא ניתן לשוב לעבר. נסיעה לעבר פירושה נסיעה במכונת זמן שתדרוש אינסוף אנרגיה לפי תורת היחסות הפרטית כדי לעבור את “גבול האור”. לפיכך נסיעה לעבר היא בלתי אפשרית. אבל בשנות ה-60 חשבו אולי ניתן לעקוף בעיה זו. המפתח מצוי בפרדוקס של טולמן ובקיום של חלקיקים שמראש קיימים בגבול שמעל למהירות האור. ב-1960 החלו לחשוב על חלקיקים שנעים כל הזמן במהירות גבוהה מזו של האור ואף פעם לא יכולים לנוע לאט יותר ממהירות האור. ב-1967 הפיזיקאי האמריקאי נתן להם את השם, “טכיונים” מלשון “טכיוס” ביוונית שפירושו מהיר. הטכיונים מרגע היווצרותם נעים במהירות גדולה מזו של האור ולכן הם לא צריכים להיות מואצים דרך גבול מהירות האור. כמובן שעולות בעיות כמו, לחלקיקים אלה יש מסה מדומה, מהי? התומכים בטכיונים מופיעים כאשר באמתחתם תשובות מוזרות לפיהן מסת המנוחה של הטכיון לא נראית כקיימת במערכת תת-אורית שבה החלקיק יכול להיות במנוחה. כלומר אין מערכת יחוס שבה המסה המדומה המסתורית יכולה להימדד וניתן רק לאפיין שינויים נראים באנרגיה ותנע האמיתיים שמאפיינים את האינטראקציות של החלקיק. הבנתם? לא. והנה צצות להן בעיות נוספות. במערכות יחוס מסוימות לטכיונים תהיה אנרגיה שלילית ובמערכות אחרות תהיה להם אנרגיה חיובית. לפיכך החלקיק מפר את עקרון היחסות בתורת היחסות הפרטית לפיו כל הצופים בכל המערכות צריכים להסכים על מצב החלקיק. דהיינו שלחלקיק צריכה להיות אנרגיה זו או אחרת. ובמילא ההופעה של אנרגיה שלילית כבר מצביעה על פתולוגיה.

ב-1970 בנפורד, בוק וניוקמב חשבו על אנטי-טלפון טכיוני. ישנם שני אנשים כאשר לכל אחד מהם ישנו משדר טכיוני ששולח מסרים שעה אחורנית בזמן: “נניח ש-A ו-B מגיעים להסכם הבא: A ישלח מסר בשעה שלוש אם ורק אם הוא לא מקבל כזה בשעה אחת. B ישלח מסר שיגיע ל-A בשעה אחת מיד כאשר הוא מקבל כזה מ-A בשעה שתיים. או אז תחלופת המסרים תתרחש אם ורק אם היא לא תתרחש”. בנפורד, בוק וניוקמב מציינים שאם משתמשים במכשיר טכיוני על-אורי שבעזרתו ניתן לשלוח הודעה לעבר לא ניתן לשנות חתימות בעבר. לפיכך המקור של ההודעה הוא חד משמעי ולא נתון לפירושים: “למשל, נניח ש-A הוא וויליאם שייקספיר ו-B הוא פרנסיס בייקון ו-v [מהירות היציאה הטכיונית] היא שלילית [דהיינו מהירות מהעתיד לעבר]. אם שייקספיר מדפיס את המלט על גבי משדר טכיוני, בייקון מקבל את השידור בזמן מוקדם יותר. אבל שום כמות של פירוש מחדש לא תהפוך את בייקון למחבר של המלט. זהו שייקספיר ולא בייקון שהינו בעל השליטה על התוכן של ההודעה” ולכן “הכיוון של העברת המידע הוא בהכרח אינבריאנטי מבחינה יחסותית. חתימת המחר, למשל, תמיד תרכיב אינדיקציה אינבריאנטית למקור”.

ובנימה אופטימית זו אסגור את עלילות הנסיעה לעבר ואת השיחות באנטי-טלפון ואשוב להווה.