אם לאינשטיין לא הייתה עבודה

אינשטיין פעם אמר: “בעבר אף פעם לא חשבתי שכל הערה מקרית שלי תיחטף ותתועד. אחרת הייתי מתגנב עוד יותר לתוך הקונכייה שלי”. ובאמת היו זמנים שלא רק ההערות של אינשטיין לא נחטפו אלא גם הוא עצמו לא נחטף לשום עבודה. וזאת עוד בטרם כתב את “האלקטרודינמיקה של גופים בתנועה”, או כפי שכונתה זמן קצר אחר כך, תורת היחסות; עוד לפני שהגה את גילויו המסעירים בתורת הקוואנטים, ובטרם כתב את מאמריו במה שאנו מכנים “השנה המופלאה”, שנת 1905.

באותה תקופה שלפני 1905 מוחו של אינשטיין היה עסוק במציאת פתרונות לבעיות שיובילו לתורות אותן פרסם ב”שנה המופלאה”. הוא התכתב עם אשתו מילבה מאריץ’ ובין געגועיו אליה, הוא בישר לה מידי פעם על הספרים אותם קרא וביקש לקרוא: “דולי יקרה,… אך תוך שבוע אני יכול לארגן שהספריה המוניספלית תשלח ספרים של הלמהולץ, בולצמן, ומאך אלי למילנו” (10 ספטמבר, 1899); “דולי מתוקה יקירה… אספי נא עותק של תורת האור האלקטרומגנטית של הלמהולץ בינתיים! אני כבר משתוקק לזה די הרבה” (10 אוקטובר, 1899); “אהובתי היקרה…אני עסוק בעבודה על האלקטרודנמיקה של גופים בתנועה, שמבטיחה להיות חתיכת עבודה די ראשית. כתבתי לך שפקפקתי בנכונות של הרעיונות אודות התנועה היחסית, אך ההסתייגויות שלי התבססו על טעות חישובית פשוטה. עתה אני מאמין בהם יותר מאי פעם” (17 דיצמבר, 1901).

ואולם בעוד התרוצצו במוחו של אינשטיין רעיונות על האלקטרודינמיקה של גופים בתנועה ועל מהות האור, לאינשטיין הייתה רק תעסוקה בלתי רצופה בין השנים 1900 ל-1902, כאשר הוא ואשתו מילבה מאריץ’ חיו מהיד אל הפה. לאף אחד משניהם לא הייתה עבודה. הם התפרנסו משיעורים פרטיים – אם בכלל מצאו כאלה. אינשטיין תמיד חשד שהיינריך פרידריך וובר נמצא מאחורי כל הדחיות מהמוסדות האקדמיים אליהם שאף להתקבל. בתחילה היו לאינשטיין יחסים טובים למדי עם וובר, ו-וובר אף עזר לו להיכנס כסטודנט לפולטכניק השוויצרי. אולם יחסים תקינים אלו לא החזיקו מעמד זמן רב, ומהר מאוד וובר הפך לאויבו. אינשטיין פנה לוובר כ”הר וובר” במקום “הר פרופסור וובר”. ואילו וובר עצמו אמר לאינשטיין: “אתה ברנש צעיר חכם, אינשטיין, ברנש צעיר מאוד חכם! אך יש לך בעיה אחת בלבד: לא ניתן לומר לך דבר”. למרות זאת לוובר הייתה המילה האחרונה בשל מעמדו באקדמיה. אינשטיין כתב לחברו מרסל גרוסמן ב-14 לאפריל, 1901: “הייתי יכול למצוא משהו לפני הרבה זמן, אלמלא הבוגדנות של וובר. מכל מקום איני משאיר אפילו אבן אחת הפוכה ואיני מוותר על חוש ההומור שלי. אלוהים יצר את החמור ונתן לו עור עבה”.

באותה נימה הוא כתב למילבה מאריץ’ ב-27 למרץ, 1901: “אני לגמרי משוכנע שוובר הוא האשם [לבעיות התעסוקה]… אני משוכנע שבנסיבות אלה אין זה הגיוני לכתוב לפרופסורים נוספים כלשהם, כי הם בטוח יפנו לוובר למידע עלי בשלב כלשהו, והוא פשוט ייתן לי עוד המלצה רעה”.

אינשטיין המשיך להגיש בקשות באוניברסיטה כאסיסטנט לפיזיקאי בכיר. הוא כתב לאוניברסיטאות ברלין, ליידן, וינה ואף פנה לאוניברסיטה באיטליה גם כן. אך ללא הצלחה – ברוב המקרים הוא לא זכה אפילו לתשובה. ב-4 באפריל 1901 הוא כתב למילבה: “עוד מעט כבר אכבד את כל הפיזיקאים מהים הצפוני ועד הקצה הדרומי של איטליה בהצעותיי!”.

בסדרת מכתבים נוגעת ללב במיוחד מ-19 למרץ 1901, אינשטיין כתב לווילהלם אוסטוולד המכובד, פרופסור לכימיה פיזיקאלית באוניברסיטת לייפציג, שאת עבודתו אינשטיין קרא בשקידה והיא היוותה חלק חשוב ממאמרו הראשון. לאחר שלא קיבל כל תשובה, ב-3 לאפריל אינשטיין נקט בשנית בצעד נואש של כתיבה, בתירוץ ש”אינני בטוח שציינתי את כתובתי” במכתבי הקודם. עדיין הוא לא קיבל תשובה. אינשטיין ודאי ציין אכזבה גדולה זו באוזני אביו, הרמן אינשטייין, כי מבלי ידיעתו, ב-13 באפריל, 1901, אביו כתב לאוסטוולד: “אנא סלח לאב שהוא כה מעז לפנות אליך, הר פרופסור הנכבד, בענייני בני”. הרמן תמצת את הקריירה של בנו בפוליטכניק השוויצרי וחזר על שאיפתו של אלברט להמשיך בלימודיו. למרות כל המכשולים, אלברט “דבק באהבה גדולה במדע שלו”.

שום תשובה לא נמצאה, וגם אינשטיין לא היה אף פעם מודע למכתב זה. באופן אירוני, ב-1909 כאשר אינשטיין היה כבר מפורסם אוסטוולד הציע את אינשטיין כמועמד לפרס נובל של שנת 1910 ואחר כך עשה זאת עוד פעמיים.

ב-4 ביוני, 1901 אינשטיין כתב למילבה שהוא עומד לשלוח לפיזיקאי הידוע פול דרוד ביקורת על תורת האלקטרון של דרוד, “עליה הוא בקושי יהיה מסוגל להציע הפרכה, מכיוון שההתנגדויות שלי הן מאוד ברורות”. תשובתו של דרוד מאוד לא מצאה חן בעיני אינשטיין. במכתב למילבה מ-15 לאפריל, 1901 הוא כתב: “זוהי הוכחה ברורה לעליבות הכותב… מעתה והלאה אני לא אפנה יותר לאנשים כאלה, ובמקום זה אתקיף אותם ללא רחם בכתבי העת, כפי שהם ראויים. אין פלא שלאט-לאט בן אדם הופך להיות מיזנטרופ”. ב-8 ביולי, 1901 אינשטיין כותב למילבה ביקורת גם על לודוויג בולצמן הענק והנודע. תשובתו של דרוד, בחלקה התכוונה להודיע לטירון כמו אינשטיין שבולצמן הגדול אינו יכול לטעות, ובנוסף הוא מעל לביקורת. והרי בולצמן לא התאבד בחינם בלוחמו מול ארנסט מאך על כך שכן יש ויש בעולם אטומים…

כשגבו אל הקיר, אינשטיין הכריז על “החלטתו הסופית” שהוא “יחפש מישרה מייד, לא חשוב כמה צנועה. מטרותיי המדעיות וגאוותי האישית לא ימנעו ממני מלקבל את התפקיד הכי נחות”, הוא כתב למילבה ב-15 לאפריל, 1901. והוא הוסיף בעוד מכתב כחודש אחר כך: “הסמרטוט האמיץ א
ינו פוחד”.

בדצמבר 1901 אינשטיין ביקר אצל אלפרד קליינר, פרופסור לפיזיקה ניסויית ומנהל המכון לפיזיקה באוניברסיטת ציריך, שכנראה קרא את תיזת הדוקטורט שאינשטיין הגיש חודש קודם. אינשטיין רצה לדון ברעיוניותיו החדשים עם קליינר. בתערובת של סרקזם והכרת תודה מאולצת הוא דיווח למילבה: “היום ביליתי את כל אחר הצהריים עם קליינר בציריך והסברתי לו את רעיונותיי על האלקטרודינימיקה של גופים בתנועה וחוץ מזה דיברתי איתו על כל מיני בעיות פיזיקאליות. הוא לא כל כך טיפש כמו שחשבתי, יותר מזה, הוא בחור טוב. הוא אמר שאני יכול לפנות אליו בכל זמן שאזדקק להמלצה. נכון שזה יפה מצידו?… הוא יעץ לי לפרסם את רעיונותיי אודות תורת האור האלקטרומגנטית של גופים בתנועה יחד עם השיטה הניסויית”. למרות עידודו של קליינר, אינשטיין לא פרסם זאת ועבד על זה במשך כמעט שלוש שנים נוספות [תורת היחסות]. בפברואר 1902 תזת הדוקטורט של אינשטיין נדחתה בשל הביקורות החריפות של אינשטיין, ששוב נחשבו לבלתי הולמות, על תורת הגזים של בולצמן. בולצמן… בולצמן…

כאשר הוא גר בשאפהאוזן, ליד ציריך, אינשטיין רצה להשתמש בספריה באוניברסיטה במשך חופשת חג המולד. ואולם קליינר לא רק שעיכב את קריאת תזת הדוקטורט של אינשטיין, אלא גם אינשטיין היה צריך לשכנעו לעזוב את הספרייה פתוחה במשך החופשה. והרי אינשטיין כתב ב-17 לדיצמבר, 1901: “זה באמת נורא, כל הדברים האלה שבורים זקנים שמים בדרכם של אנשים שאינם ממעמדם. הם באופן אינסטינקטיבי רואים כל צעיר אינטליגנטי כסכנה לכבודם השברירי, או שכך נראה לי. אבל אם הוא יעז לדחות את הדיסרטציה שלי, אז אני אפרסם את דחייתו יחד עם המאמר שלי ואעשה ממנו טיפש. אבל אם הוא יקבל אותה, אז נראה מה יש לאדון דרוד הזקן הטוב לומר. חבורה נאה, כולם. אילו דיוגנס היה חי היום היה מחפש לשווא אדם ישר עם פנסו”. ואינשטיין בעזרת חבריו מישל’ה בסו ומרסל גרוסמן הגיע לעבוד במשרד הפטנטים הפדראלי השוויצרי של ברן כמומחה טכני זמני בדרגה 3 תחת האלר המפחיד.

המאמר פורסם במקור במגזין אימגו בפברואר 2007.


מקורות

Fölsing, A. (1997) Albert Einstein (New York: Penguin).
Miller, A. I. (2001) Einstein Picasso Space, Time and the Beauty that Causes Havoc (New York: Basic books).
Pais, A. (1982). Subtle is the Lord. The Science and Life of Albert Einstein (Oxford: Oxford University Press).
Renn, J. and Schulmann R. (1992) Albert Einstein Mileva Marić. The Love Letters (New Jersey: Princeton University Press).

Advertisements

0 thoughts on “אם לאינשטיין לא הייתה עבודה

  1. אני שמח מאוד על שמצאתי את האתר שלך, גלי. ללא ספק אצרף אותו לרשימת המועדפים שלי.

    תודה

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s