אינשטיין: “ניצחנו במלחמה אבל לא בשלום”

בראיון ראשון זה שנה שאולמרט מעניק לעיתונות המודפסת, הוא מצהיר ב”הארץ”:  “אני רוצה להגיד לאזרחי ישראל: לאיראן לא תהיה יכולת גרעינית”, כך אמר ראש הממשלה אהוד אולמרט, בראיון ל”הארץ” לקראת חג הפסח. לדברי אולמרט, ישראל נוטלת חלק במאמץ האדיר של הקהילה הבינלאומית, שנועד למנוע מאיראן יכולת בלתי קונוונציונלית, “ואני מאמין וגם יודע שהשורה התחתונה של המאמץ הזה היא: איראן לא תהיה גרעינית”.

אולמרט הבהיר בראיון כי בכוונתו להתמודד שוב על ראשות קדימה ולהוביל אותה בבחירות הבאות לכנסת. הוא אינו שולל אפשרות לאיחוד בין קדימה למפלגת העבודה, ערב הבחירות. “הדרך שלי והדרך של העבודה הן מספיק קרובות כדי לאפשר את שיתוף הפעולה במסגרת הממשלה, לגבי העתיד, עדיין מוקדם לעסוק בדברים האלה”.

בהקשר זה ראוי להיזכר בדבריו של אינשטיין מ-1938 שאותם הביא פרופ’ ג’ון סטצ’ל באחת מהרצאותיו המפורסמות:

“האירועים הפוליטיים הגדולים של זמננו הם כל כך מייאשים, שחשים מבודדים למדי בדורנו. כאילו שהאנשים איבדו את הלהט לצדק ולכבוד, ואינם מעריכים יותר את הדבר שדורות טובים יותר זכו בו באמצעות הקרבה עצמית אמיצה בל תתואר… הבסיס לכל הערכים האנושיים הוא בדיוק המוסכמות: לראות זאת בבירור בזמנים קדומים הייתה הגדולה המיוחדת של משה שלנו. פשוט הביטו בניגוד לבני זמננו!”

סטצ’ל היה נוהג לומר שאינשטיין ידע על מה הוא מדבר כאשר סטצ’ל מזכיר לעתים את ממשל בוש הכושל. והנה במרחק של קילומטרים רבים מאמריקה הגדולה כאן בארצנו הכל כך קטנה אבל המאוד מרעישה, ניתן לומר דברים דומים. דהיינו, בראיית הנולד בצורה מדהימה אינשטיין חזה שמשה גדול לא קם בתקופתנו.

לרגל ציון יום מותו של אינשטיין שנפטר ב-18 לאפריל 1955 בפרינסטון, ניו ג’רסי, ברצוני לומר מספר מילים על האיש והמצב הפוליטי ב-1938 וראו מה הפלא. הרבה לא השתנה מאז. ניתן לומר שהתחושה הכללית היא עדיין תחושה של חוסר ביטחון וחוסר אמונה כללית בשלטון. מקריבים את זכויות האזרח לטובת המדינה ולטובת הדעות הפוליטיות. האזרח הקטן לא מתנגד לאוטופיה המושחתת שנוצרה כאשר מפלגות שוכחות את הזהות האמיתית שלהן. המדינה מנוהלת עדין בצורה כושלת והדיסאינפורמציה גדולה.

להלן המקרה הראשון בהיסטוריה של ההתחמשות הגרעינית המזעזעת שתחילתה ב-1938.  עם פרוץ מלחמת העולם השנייה אינשטיין חזה לאיזו מגמה העולם יובל. כיום עם ההתחמשות לעבר נשק גרעיני והטכנולוגיה המתקדמת לעומת שנות הארבעים והאיומים הבלתי פוסקים של אחמדיניג’ד ממזרח, העולם הולך ומתקדם לעבר התחמשות ומלחמות יותר מסוכנות מאי פעם. אינשטיין אמר לרוברט אופנהיימר ב-1942 את האמרה המפורסמת הבאה: “אינני יודע עם איזה נשק ילחמו במלחמת העולם השלישית, אולם במלחמת העולם הרביעית ילחמו בעזרת מקלות ואבנים”. ואינשטיין כנראה ידע על מה הוא מדבר כאשר מנהיגים מתנסחים בצורה רברבנית. הוא היה עד להתחמשות הגרעינית הראשונה בהיסטוריה ומנקודת מבט זו הוא חי את השלבים הראשונים של המצאתה של פצצה אשר יצאה משליטתם של המדענים ושחקה לידיהם של פוליטיקאים. הוא ביטא את החשש מהרס טוטאלי של אומות.

אם כך, הגידו נא, איך מפילים פצצת אטום? תשאלו פיזיקאי. לא נכון. תשאלו מדינאי פונדמנטליסטי. לא בהכרח. עוד תגלו שתצטרכו ללכת למנהיג מערבי אינטרסנטי. במלחמת העולם השנייה הוקם פרויקט שלם, פרויקט מנהטן בלוס אלמוס ליצור נשק גרעיני. עלותו הייתה 2 מיליארד דולר – גיבוב תעשייתי השווה בגודלו לכל תעשיית המכוניות האמריקאית. וכל זאת למה? מחשש שהיטלר וגרמניה הנאצית יפתחו פצצת אטום. בעזרתה הם יכבשו את העולם. היטלר היה תחת הרושם שמדעני הגרעין יהפכו את כדור הארץ לכוכב זוהר. אבל לא עלה בידי הנאצים לפתח נשק גרעיני במלחמה. ב-1939 תשעה פיזיקאים ידועי שם בפיזיקה הגרעינית בגרמניה נפגשו כדי ליצור את ה- Uranium Verein מועדון האורניום. המועדון התפרק מהר מאוד. ב-1943 בכפר נידח שקרוי הייגרליך הגרמנים הקימו “שורף אורניום” או אם תרצו, כור גרעיני במחסן במערה מתחת לקרקע במעמקי הצוקים של טירת הייגרליך. הניגוד בין מאמץ הפצצה האמריקאי שמנה יותר מ-30 בתי חרושת עצומים ואתרי יצור, על הערים המדבריות ועשרות אלפי סגל העובדים שלו, לא היה יכול להיות יותר צורם ורומז אודות רפיון פרויקט המחקר הגרעיני הגרמני. להייגרליך היה יותר מין המשותף עם תפאורה לסרט על הרוזן דרקולה מאשר עם אתר לתחנת כוח גרמנית מתקדמת ביותר. אבל כאן במשך חודשים מספר אורניום, מים כבדים וגרפיט התערבלו. לבסוף הייתה אכזבה כאשר מדענים גרמנים לא הצליחו להבטיח להיטלר שפיצוץ אטומי יוכל להצית את האטמוספרה. היטלר בפירוש לא היה מרוצה. לקראת סוף 1944 הגרמנים הובסו במלחמה. המדענים בפרויקט מנהטן חשבו לתומם שלוחמים בנאצים ובונים פצצת אטום כדי להביס את היטלר. אולם לפתע נאמר להם. לא נכון. יש שינוי בתוכנית. מביסים את היפנים. אף אחד בלוס אלמוס ובמעבדות הנלוות לא חשב שליפנים יש תוכנית גרעינית ושיש לחשוש שיפתחו נשק אטומי.  אם כך אולי ניתן ללמוד לקח או שנים מההתחמשות הראשונה בהיסטוריה בנשק גרעיני. מי היה הראשון בעולם שהשליך פצצת אטום ומדוע? להלן כמה תככים ולקחים ממרוץ החימוש הגרעיני הראשון בהיסטוריה. 

גילוי הביקוע הגרעיני 

ב-1905 אינשטיין גזר את הנוסחא E=mc2 שסיפקה את הערך לכמות האנרגיה שמוכלת במסה. הסיסמא לפתיחת השער “ססאמי היפתח!” האם המשוואה המפורסמת מובילה עד לפצצת האטום של 1945? הירושימה היא אימות איום של משוואה זו. נראה שפצצת האטום היה התוצאה של גילויים בפיזיקה האטומית, שבהם אינשטיין התעניין מעט מאוד. ואולי פיתוח הפצצה היה מתרחש גם ללא E=mc2. פיתוח פצצת האטום התחיל עוד במאה ה-19 עם גילוי הרדיואקטיבית.  הגילוי המכריע שהניע קדימה את פיתוח הנשק האטומי היה גילוי הניטרון ב-1932. הפיזיקאי הצרפתי פול לאנג’באן חשב שחלקיק קטן זה הוא גדול יותר מאדולף היטלר. “אם הוא יגיע לידיים הלא נכונות, [הניטרון] יכול לגרום לעולם הרבה יותר הרס מאשר הטיפש הזה שמוקדם או מאוחר יותר ילך לכלבים. זה משהו – שלא כמוהו – אחריו אף פעם לא נוכל להיפטר ממנו”. הניטרון סלל את הדרך לנשק הגרעיני. גילוי הניטרון פירושו היה שהפיזיקה נכנסה לפוליטיקה. המצב ההפוך התרחש גם כן. הפוליטיקה נכנסה לפיזיקה.

לקראת סוף 1935 אינשטיין הוזמן לשאת הרצאה בפגישה השנתית של האגודה האמריקאית לקידום המדע בפיטסבורג. הוא הדגים לקהלו כיצד הוא קבל את הנוסחא E=mc2. בהרצאה נכחו עיתונאים רבים שרצו לדעת האם כמויות עצומות של אנרגיה עלולות להיות משוחררות אם מפגיזים את האטום. אינשטיין לא האמין שניתן לשחרר אנרגיה מהאטום. הסיכוי, הוא אמר, הוא כמו “לירות בציפורים בחושך בשכונה בה יש מעט ציפורים”. העיתון של פיטסבורג הכריז בכותרת ראשית שאינשטיין ניפץ כל תקווה לקבלת אנרגיה מהאטום.

שלוש שנים אחר כך ב-1938 התגלה הביקוע הגרעיני על ידי אוטו האן, פרדריק שטרסמן, ליז מייטנר ואוטו פריש. גרעין האורניום מתפצל על ידי ניטרונים ותוך כדי כך משתחררת אנרגיה מאוד גבוהה – בערך 200 מיליון וולט. הפיצול של גרם אחד של אורניום ישחרר אנרגיה שוות ערך לשניים וחצי טונות של פחם.  אוטו פריש כתב לאמו, “חשתי כמו מישהו שתפס פיל בזנב”.

נילס בוהר נסע מקופנהגן לפרינסטון. שם הוא קבל מקום זמני במשרדו של אינשטיין. בוהר הבין שהביקוע אותו צפו באורניום היה עקב האיזוטופ הנדיר אורניום 235. האורניום 238 עובר ביקוע אם מפגיזים אותו בניטרונים בעלי אנרגיה גבוהה (“מהירים”). האורניום 235 יעבור ביקוע אם מפגיזים אותו בעזרת ניטרונים בעלי אנרגיה נמוכה (“איטיים”). לרוע המזל – או אולי למזלנו… קילו של אורניום טבעי מכיל מעט אורניום 235. ב-7 בפברואר 1939 בוהר פרסם את ממצאיו במכתב ששלח ל-פיזיקל רביו” ובמאמר נוסף שפורסם באוגוסט יחד עם ג’ון ווילר.  

השלב הבא היה גילוי תגובת השרשרת. באמצע מרץ 1939 אנריקו פרמי וליאו זילארד הצליחו לבקוע גרעין אורניום על ידי ניטרון ושני ניטרונים שוחררו ויכלו לגרום לביקוע גרעין אורניום נוסף. תגובת השרשרת הוכחה כאפשרית. במקביל ג’וליו-קירי בפריז צפה בניטרונים הנוספים גם כן. פרמי הסיק שגוש אורניום לא יותר גדול מכדור טניס יצור פיצוץ שווה ערך ל-15,000 טונות של TNT. פצצת אטום לא הייתה יותר במחוזות הדמיון. פרמי הביט מבעד לחלון משרדו והבין, פצצת אטום בודדה יכולה להרוס את מנהטן של ניו יורק שראה מבעד לחלון. הוא אמר לעמיתו: “כדור קטן כמו זה והכל יעלם”.

בעוד כל העולם מבצעים ניסויים קדחתניים בביקוע האורניום ובפרינסטון נילס בוהר וג’ון ווילד מהרהרים על העשרת אורניום 235, אינשטיין רק כמה דלתות במורד המסדרון היה שקוע בעבודתו על תורת איחוד השדות הערטילאית, בלתי נגיש ומנותק ממה שנעשה. אבל הוא עוד מעט יהיה מעורב. לא מבחינה פיזיקאלית, אלא פוליטית. 

זילארד ואינשטיין

 

המכתב לנשיא

בקיץ לוהט של שנת 1939 ליאו זילארד ויוג’ין ויגנר, שני פליטים הונגרים שאלו את עצמם מה ניתן לעשות כדי להגן על העולם הדמוקרטי מהאפשרות של נשק אטומי שייפול לידיו של היטלר? היטלר עלול להחרים את מאגרי האורניום שנחפרו בקונגו הבלגית. השניים תכננו לגייס את אינשטיין שיזהיר מראש את המלכה אליזבת מבלגיה.

זילארד הכיר את אינשטיין עוד מ-1926 מברלין – לשם הוא בא ללמוד לאחר שברח מהמשטר המדכא והאנטישמי בהונגריה. השניים שיתפו פעולה כדי להמציא ולרשום פטנט על משאבה חדשה לשימוש במקרר. המשאבה אף פעם לא שימשה אף מקרר אבל מאוחר יותר הותאמה – כמה אירוני… – להפצה במקררים של כור גרעיני.

הפעם זילארד בא להציע לאינשטיין שיעבדו על פרויקט הרבה יותר חשוב. היה זה יום שבת בבוקר, 15 ביולי, 1939. זילארד וויגנר נסעו מהעיר ניו יורק לפקוניק, לונג איילנד להפריע לחופשת השייט של אינשטיין. מכוניתם עצרה לפני בית הנופש של אינשטיין. אינשטיין קבל את שני חבריו בבית הקיט שלו ושלושתם ישבו במרפסת ושתו תה בשעות הצהרים של יולי חם מאוד בעודם מנסים לתהות כיצד להציל את האנושות.

זילארד הסביר לאינשטיין בן השישים מדוע הוא משוכנע שהנאצים התחילו בפרויקט פצצת האטום. המדענים הגרמנים השתתפו בפריצות דרך אחרונות וישנן עדויות שגרמניה החלה לצבור אורניום. אינשטיין נזעק. זילארד הסביר לאינשטיין שניתן להפיק תגובת שרשרת באורניום. ניטרונים משוחררים מביקוע גרעיני. האגדה אומרת שאינשטיין אמר:

 Daran habe ich gar nicht gedacht! “אף פעם לא חשבתי על כך!” בין אם זה היה כך או לא נראה שאינשטיין דמיין שהמדינה “בארבריה” כעת מסוגלת לכל דבר. “פצצת אורניום” בידיים של הגרמנים תהיה אסון.

זילארד תכנן לכתוב למלכת בלגיה ולהניע את ממשלתה מלמכור אורניום לגרמניה. אינשטיין הציע במקום לכתוב לשר הבלגי שאותו הכיר. הוחלט שהמכתב יימסר לשגריר הבלגי עם עותק למשרד המדינה האמריקאי. אינשטיין הקריא טיוטא בגרמנית. ויגנר תרגם, מזכירתו הדפיסה ושלחה את המכתב לזילארד. כמה ימים מאוחר יותר זילארד התייעץ עם אנשים מנוסים פוליטית כיצד לנהוג במכתב. זילארד הגיע לכלכלן, יועץ לנשיא רוזוולד, אלכסנדר זאקס. זאקס יעץ לזילארד למסור את המכתב היישר לנשיא וזאקס ימסור אותו אישית. זילארד כתב לאינשטיין, לא יזיק לנסות בדרך זאת. עתה המכתב נהפך למכתב לנשיא ארה”ב במקום למלכת בלגיה. זילארד התייעץ עם פיזיקאי פליט הונגרי נוסף, אדאורד טלר. זילארד כתב לאינשטיין, ודאי תשמח להכירו. הוא חזר עם טלר לבית הקיט של אינשטיין ובאמתחתו המכתב לרשויות בלגיה.

אינשטיין הכתיב מכתב בגרמנית אותו לקח טלר. זילארד השתמש בטקסט הגרמני והכין שתי גרסאות באנגלית, ארוכה וקצרה ואינשטיין חתם על שתיהן. ב-2 לאוגוסט 1939 זילארד בחר בגרסה הארוכה כמכתב לנשיא.

בינתיים המכתב נהפך מחשוב לדחוף. בתחילת ספטמבר 1939 מלחמת העולם השנייה החלה. הכוחות של היטלר פלשו לפולין. רוזוולט נהפך לאדם מאוד עסוק וכך זקס לא הצליח לראותו עד ל-11 באוקטובר. באוקטובר זאקס הביא לנשיא את המכתב עליו חתום אינשטיין ורקע על ההתפתחויות בתחום המחקר הגרעיני מזילארד. הנשיא כינס ועדה מייעצת על אורניום בה השתתפו השלישייה ההונגרית של הפיזיקאים,  טלר, זילארד וויגנר. דו”ח לנשיא הוגש ב-1 לנובמבר והוא דחק למחקר נוסף ותיאום של התקדמות המחקר באוניברסיטאות.   

זילארד לא שמע על שום התקדמות. ב-1940 הוא שב לאינשטיין הפעם לפרינסטון. הם שניהם היו משוכנעים שזאקס צריך לנסות ולגשת לרוזוולט בפעם השנייה לאור מצב החרום שנוצר. בינתיים זילארד למד יותר על מה שנעשה בסודי סודות בגרמניה מפיטר דבאי, שעזב את משרתו כראש מכון הקיסר וילהלם לפיזיקה בדלם לאחר שסירב לוותר על אזרחותו ההולנדית. עניינים אלה הוזכרו במכתב שאותו זילארד חיבר ונכתב וממוען לזקס, אך מטרתו הייתה הודעה לבית הלבן. כאשר זאקס פעל גם כסופר צללים וגם כמפשר, אינשטיין חתם על מכתב נוסף ב-7 למרץ לזאקס.

בהביאו את המכתב לבית הלבן זילארד התכוון לתת לבית הלבן קריאת התעוררות אחרי חודשים של חוסר עשייה. במכתב כתוב שזילארד יפרסם פרטים אודות שיטה לגרימת תגובת שרשרת אלא אם הממשלה תתערב. זו מעין סחיטה פוליטית. שבוע אחר כך זאקס הביא את המכתב לנשיא. ב-5 לאפריל רוזוולט הגיב על ידי זה שהוא זימן פגישה חדשה של ועדת האורניום. הועדה המייעצת דחתה להמשיך את המבצע. לוועדה הוזמן אינשטיין. לא התאפשר לאינשטיין להגיע והוא כתב שהוא תומך בהצעה של זאקס להקים ועדה שתאסוף תקציבים כך שהמחקרים של פרמי וזילארד יתקדמו ללא דיחוי. גם אילו אינשטיין היה רוצה להשתתף בפגישות הדבר היה נמנע ממנו על ידי ה-FBI

 

עלילות ה-FBI

רוזוולט מסר את השמות של 31 מדענים למודיעין הצבאי (G-2) לבדיקה. מכיוון שזה היה פרויקט לפתוח נשק, G-2 חפש עזרה מה-FBI בבדיקת הרקע של כמה מהמדענים. ביוני מפקד ה-G-2 הגנרל שרמן מיילס כתב למפקד ה-FBI הקולונל ג’יי אדגר הובר וביקש ממנו “לבדוק את השמות של מספר מדענים שהם תחת הבחינה כיועצים בעניינים בנוגע למחלקת המלחמה”. הוא דרש סיכום של התיק של ה-FBI של אלברט אינשטיין. רוזוולט הסמיך את ה-FBI לשים עין על מרגלים נאציים שפועלים בתוך ארה”ב. רוזוולט גם לא בטח בקומוניסטים והוא שמח כאשר הובר שם עליהם עין – בייחוד עתה כאשר סטלין חתם על הסכם אי התקפה ב-1939 עם היטלר. בנוסף רוזוולט חשב לרוץ לקדנציה נוספת והוא רצה שה-FBI יבצע לו מעט עבודת מודיעין כנגד מתנגדים פוטנציאלים. עבור מפקד ה-FBI הכוח החדש היה הזדמנות כדי לבנות את משרדו החדש ואת יוקרתו. והנה נפלה לידיו ההזדמנות. כאשר המכתב של הגנרל מיילס הגיע להובר הוא אסף את כל הפריטים שרק יכול היה מגורמים רשמיים של ה-FBI סביב ארה”ב. הוא כתב שאינשטיין השתתף בקונגרס עולמי בינלאומי קומוניסטי נגד המלחמה באמסטרדם באוגוסט 1932 בהנהגת “קומוניסט צרפתי מפורסם” הנרי באראבוס. ויותר מכך, אינשטיין היה חבר בוועדה המארגנת הבינלאומית של המפגש. למעשה אינשטיין התנגד להשתתף בקונגרס מ-1932 והוא כינה אותו “לגמרי בשליטה קומוניסטית-רוסית”. נאמר שאינשטיין היה חבר בכל מיני ארגונים פציפיסטיים בארה”ב. הובר גם דאג לשלוח ל-G-2 “תיאור ביוגראפי” קצר מלא בטעויות עובדתיות על אינשטיין וניכר בו הטון העוין והדעה הקדומה הפוליטית. עד כדי כך הכול היה טעון ומסולף שראש ה-G-2 הגנרל מיילס הוסיף הערה בכתב יד לעותק שלו בה הוא מזהיר: “ישנה אפשרות של תסיסה” בציבור אם הדו”ח הזה אי פעם יודלף.  המסמך של ה-FBI הזהיר, “לאור הרקע הרדיקאלי, משרד זה לא ממליץ על העסקת ד”ר אינשטיין בעניינים בעלי טבע סודי, ללא חקירה מאוד זהירה, כי זה נראה לא סביר שאדם בעל רקע כשלו יכול תוך זמן כה קצר להיהפך לאזרח אמריקאי נאמן”.

ב-1 לאוקטובר 1940 אינשטיין נהפך לאזרח ארה”ב והעיתונים בכל ארה”ב דיווחו על כך. הוא לא ויתר על אזרחותו השוויצרית. אינשטיין היה כה מאושר ואמר שהיה מוכן לוותר על סירת המפרש שלו כדי להיות אזרח אמריקאי. לא יידעו אותו בשלב זה בנוגע לסיווג. מדוע ה-FBI וה-G-2 הוציאו החוצה את המדען המפורסם ביותר בעולם מהמאמץ המדעי החשוב ביותר בעולם פרויקט מנהטן? מסמכים מקוריים רבים נעלמים וגם נעלמו. הובר מה-FBI האמין שההשקפות השמאליות של אינשטיין הפכו אותו למסוכן לאמריקה ושאין לבטוח בו בנוגע לסודות צבאיים. רוזוולט בכל זאת הזמין את אינשטיין להשתתף בוועידה המוגדלת המייעצת לאורניום. הרבה מדענים קבלו סיווג ביטחוני למרות תיקים מפורטים ב-FBI  על פעילויות קיצוניות ואף קומוניסטיות. היו מדענים שהיו חברים בארגונים קומוניסטיים ונכתב עליהם אצל גנרל מיילס שהם היו חברים בדיוק בארגונים בהם נטען בדו”ח שאינשטיין כביכול היה חבר בהם וניתן להם סיווג ביטחוני. רוברט אופנהיימר נבחר לנהל את פרויקט מנהטן והוא היה בעברו קומוניסט מוצהר ואחיו פרנק שגם עבד בפרויקט מנהטן גם היה חבר במפלגה הקומוניסטית. בקיץ 1936 אופנהיימר לקח איתו את כל שלושת הכרכים של המהדורה הגרמנית של “Das Kapital” של מרקס לטיול בן שלושה ימים לעיר ניו יורק, הוא קנה את כל עבודותיו של לנין, תרם למפלגה הקומוניסטית בארה”ב והשתתף בארגונים קומוניסטים עד 1939. ה-FBI פתח תיק על אופנהיימר במרץ 1941 כאשר גילו את מכוניתו חונה ליד בית שבו נערכו מפגשים קומוניסטים. שמו את אופנהיימר ברשימת האנשים שנחשבים כפוטנציאל למעצר וחקירה בגין אירועי חירום לאומי. אופנהיימר עזב את הארגון הקומוניסטי בסתיו 1941. לא בגלל ששינה את דעותיו, אלא כדי שיאפשרו לו לעבוד בפרויקט שהוא האמין שיביס את גרמניה הנאצית. אופנהיימר והרבה מדענים בארה”ב היו מודעים לכך שהנשיא רוזוולט ארגן ועדת אורניום באוקטובר 1939 כדי לתאם מחקר על ביקוע גרעיני. לכן קומוניזם לא הייתה הסיבה מדוע הובר רדף אחרי אינשטיין. ומה לגבי אנטישמיות? כל כך הרבה מהמדענים שעבדו בפרויקט מנהטן היו יהודים מהגרים שאם האנטישמיות של הובר הייתה גורם, כל מאמץ האטום היה ירד לטמיון.

מה הניע את הובר לרדוף אחר אינשטיין בתחילת 1940? מדוע השתתפותו נמנעה בפירוש בפרויקט מנהטן? זה נותר סוד של ה-FBI. המסמך היחיד מהתיק של אינשטיין שנעלם ללא עקבות היה המכתב שניסח במפורש את הסיבה מאחורי הגיון זה. האיבה הברורה של הובר להשתייכותו הכביכול קומוניסטית של אינשטיין או הסלידה שלו מיהדותו שנבעה מאנטישמיות לא היו לגמרי גורמי ההחלטה היחידים. בבחירות 1940 רוזוולט הכריז על מועמדות נוספת. אבל בקונגרס תכננו מזימה. הסנטור ברטון ווילר ממונטנה תכנן לרוץ כמועמד לנשיא. בברלין הרייך השלישי גם כן הריח הזדמנות: הנאצים העבירו תרומות וסייעו בתעמולה ל-13 אנשי קונגרס ולתשעה סנטורים אמריקאים – כולל לווילר. כאן הובר שם את יעובו. לפי דו”ח פנימי אחד ווילר נפגש בחשאי עם הובר ראש ה-FBI והבטיח לו ג’וב כפרקליט הכללי בממשל אם יקום – ג’וב שהובר הרבה זמן חפץ בו. ווילר בסוף נלכד ותפשו עדויות לתרומות למסע הבחירות שלו מטעם ממשלת גרמניה.

אינשטיין טען ברבים שארה”ב תצטרף למאבק האנטי-נאצי. בשנת 1940 – השנה שבה נשלל הסיווג הביטחוני מאינשטיין – בגלל הקשרים של הובר ואהדתו את הימין הקיצוני אינשטיין היה מטרה.

למרות שאינשטיין נחשב לסיכון ביטחוני בדצמבר 1941 פנו אליו לעזרה באמצעות המנהל של המכון ללימודים מתקדמים בפרינסטון. רצו את עזרתו בבעיה שקשורה בכמה הכי טוב להשתמש בדיפוזיה גזית בתהליך של הפרדת איזוטופים של אורניום – צעד הכרחי בפיתוח פצצת אטום. כדי לשמור על סודיות אינשטיין שלח את תשובתו בכתב יד ולא נתן למזכירתו הנאמנה הלן דיוקס להדפיסה. המדענים שקבלו את תשובתו הרגישו שאם יספקו לאינשטיין מידע אודות הפצצה תשובתו תהיה יעילה. אולם בפרויקט מנהטן סרבו לידע את אינשטיין בשל סיווגו הביטחוני הנמוך. לכן העדיפו שיסייע בעניינים שלא קשורים בפצצה. אינשטיין שמח לסייע בכל שנוגע להבסת המשטר של היטלר.

אופנהיימר ואינשטיין  

 

פרויקט מנהטן

איך התחיל פרויקט מנהטן? עד פברואר 1940 הוקמו רק ועדות מייעצות. חשבו שפצצת אטום תזדקק למסה גדולה של אורניום. נילס בוהר דיבר ב-1939 על המרת כל ארה”ב למפעל כדי לקבל את האורניום המועשר הבקיע. המסה הקריטית הדרושה לפיצוץ נחשבה עדיין במונחים של טונות ולכן מטוס או אוניה לא יכלו לשאת פצצה כה גדולה. משמע אין לה ישום מלחמתי. מה גם שלא ניתן להעשיר אורניום 235 בכמות כזו. אולם בפברואר 1940 אוטו פריש ורודולף פירלס באנגליה חישבו את המסה הקריטית של האורניום הדרוש. הגודל היה הרבה יותר קטן ממה שחשבו קודם. זה לא היה עניין של טונות, אלא קילוגרמים. הם ניבאו שהתהליך להפרדת אורניום 235 מאורניום 238 יכול להתרחש בממדי מפעל קטן כדי להפיק גוש של כמה קילוגרמים של אורניום 235 טהור בזמן סביר הנמדד בשבועות. ממצאים אלה הפחידו אותם. “בהינו זה בזה והבנו שפצצת אטום עלולה ככלות הכול להיות אפשרית”. החישובים היו שחמישה קילו של אורניום 235 יפיקו פיצוץ שווה ערך לכמה אלפי TNT, ישחררו קרינה השווה למאה טונות TNT. זה “קטלני ליצורים חיים אפילו זמן רב אחר הפיצוץ”. כתוצאה מהדו”ח של פריש ופירלס הועידה הבריטית שהקוד שלה היה MAUD קבעה בנחרצות ביולי 1941 שבנית פצצה היא אפשרית, פצצה שעשויה מפלוטוניום או אורניום עלולה להיות קטנה מספיק כדי שישא אותה כלי טיס, ניתן לבנות פצצה כזו תוך שנתיים וסביר שהיא תוביל לתוצאות מכריעות במלחמה. היא קבעה שיש לתת לעבודה קדימות עליונה ויש לשתף פעולה עם האמריקאים.

באותו הזמן ממשל רוזוולט יצר משרד למחקר ופתוח מדעי כדי לקדם מדע למטרות צבאיות בהנהגת ד”ר ואנבר בוש, מהנדס ופרופסור מה-MIT. בעקבות דו”ח MAUD רוזוולט החליף את ועדת האורניום שהקים בוועדה מורחבת S-1 שתדווח ישירות לבית הלבן ותארגן את המימון העצום הדרוש מהממשל כדי לגייס מדענים מכל ארה”ב לעבוד בפרויקט הפצצה. בוועדה ישבו בוש, שר המלחמה, הרמטכ”ל וסגן הנשיא. אנשים אלה האמינו שהם במרוץ נגד הגרמנים, מרוץ שבקלות יכול לקבוע את תוצאת המלחמה.

ב-7 לדצמבר 1941 תקפו היפנים במפתיע מן האוויר את פרל הארבור, נמל הבית של צי ארצות הברית באוקיינוס השקט, חוללו הרס אדיר וגרמו לאבידות כבדות בנפש. מתקפה זו הביאה להצטרפותה המידית של ארצות הברית לבעלות הברית במלחמת העולם השנייה. זמן קצר לאחר מכן הכריזה גרמניה מלחמה על ארצות הברית, בשל הסכם ההגנה המשותף בין יפן לגרמניה. דבר זה הגביר את הדחיפות שבמחקר הגרעיני.

במאי 1942 רוברט אופנהיימר ארגן סמינר קיץ סודי של פיזיקאים תיאורטיים בברקלי שתפקידם היה לשרטט קווים כלליים של תכנון לפצצה אטומית. הנס בטה היה הראשון בין המוזמנים. בטה בן ה-36 ברח מגרמניה ועבר לאוניברסיטת קורניל שם הפך לפרופסור לפיזיקה ב-1937. אחריו באו טלר, אנריקו פרמי ואחרים.  הסמינר התקיים מעל משרדו של אופנהיימר והנוכחים דנו בפתוח של תכנון בסיסי של פצצת ביקוע גרעיני שתהיה מספיק קטנה כך שניתן יהיה לשאתה במטוס. אופנהיימר היה משוכנע שרק פצצת אטום תוציא את היטלר מאירופה. בספטמבר 1942 השם של אופנהיימר כבר עלה באוויר בבירוקרטיה כמועמד הברור לנהל את המעבדה לנשק הסודי שתוקדש לפיתוח פצצת האטום. בוש ועוזריו חשבו שאופנהיימר הוא האיש הנכון למשימה אבל הצבא עדיין סרב לתת לו סיווג ביטחוני בגלל חבריו הקומוניסטים הרבים. לכן הוא ניתק כל קשר קומוניסטי. למרות עברו ואנבר בוש בכל זאת רצה את אופנהיימר ובספטמבר 1942 אופנהיימר השתתף בפגישה הראשונה של הועדה S-1 הסודית ביותר. בתחילת אוקטובר למרות שאופנהיימר היה בעל דעות שמאלניות התרשמו מתרומותיו לפרויקט. עתה מי שהיה אחראי לפרויקט היה הקולונל לזלי אר. גרובס והפרויקט כונה באופן רשמי “מחוז מהנדס מנהטן”.  המחקר הגרעיני התחיל בסודיות בפרויקט מנהטן שנחשב חיוני לביטחון ארה”ב. היה זה שיתוף פעולה בין המדע לצבא. הפרויקט איחד בין מיטב המוחות בפיזיקה דאז, מדענים שברחו מאירופה. דבר ראשון גרובס מיד הלך לחפש אחר אורניום. הוא מצא 1250 טונות שהובאו לארה”ב לאחר שממשלת בלגיה הוזהרה אודות הכוונות הנאציות. הם היו שייכים עדיין לבלגים. גרובס מיד רכש את כל הכמות. המעבדה המרכזית של פרויקט מנהטן הייתה בלוס אלמוס ולשם הסודיות היא כונתה אתר Y. היו מקושרים לה בתי חרושת ומעבדות מחקר אוניברסיטאיות. בדצמבר 1942 בשיקגו פרמי, זילארד ו-ויגנר בנו כור אטומי במגרשי הסקוואש תחת אצטדיון הכדורגל של האוניברסיטה. צוות של 1200 איש הצטרף למחקר של הביקוע הגרעיני בכור. הכור הפיק פלוטוניום לליבת פצצה עתידית. מאוחר יותר כור זה והצוות בשיקגו נהפכים למעבדה המטלורגית תחת ניהולו של הפיזיקאי ארתור קומפטון.

באוניברסיטת ברקלי ארנסט לורנסט בנה מאיץ חלקיקים מעגלי בשם ציקלוטרון. אטומי אורניום מואצים בתא המעגלי המרכזי באלפי מיילים לשנייה. בעוברם דרך השדה המגנטי של המאיץ שני האיזוטופים של האורניום מתנהגים בשונה ויוצרים שני זרמים שונים שאז מוסטים לשני מיכלים.

היה מפעל ענק שנחשב לבנין הארוך ביותר בעולם באותו הזמן באוק ריג’ טנסי להפרדת אורניום 235 מאורניום 238 באמצעות דיפוזיה גזית וטכניקות אלקטרומגנטיות. מפעל שלישי הוקם בהנפורד ליצור פלוטוניום. מפעל נוסף היה באוטווה ושם יצרו מים כבדים. כל המבנים האלה העסיקו 150,000 עובדים ונשמרו בסוד מהעולם. במפעלים אלה במדבריות ארה”ב ובלוס אלמוס בנו את פצצות האורניום והפלוטוניום. הסוג הראשון של הפצצה – נראתה כמו סיגר ארוך ונקראה במקור “איש רזה” לכבוד רוזוולט, אבל כאשר הקנה של הרובה קוצר הפצצה נהפכה ל-“ילד קטן”. הפצצה השנייה, לעומת זאת, קבלה את הצורה של ביצה גדולה. היא נקראה “איש שמן” על שם צ’רצ’יל. השמות נהגו במקור כדי לאפשר לאלו שמינו את המטרה של מציאת והתאמת מפציצים לדון בעבודתם מבלי לגלות סודות.

בפברואר 1944 ראש ממשלת בריטניה וינסטון צ’רצ’יל שלח משלחת מדענים בריטים ללוס אלמוס כדי לסייע בהחשת העבודה על הפצצה, ה-“טיוב אליוז” Tube Alloys – שם הקוד הבריטי למחקר הגרעיני. באביב 1944 הסובייטים קבלו את הדיווח המודיעיני הראשון מבין רבים ישירות מלוס אלמוס. היו בתוך המעבדה מרגלים. מרגל בעל אזרחות בריטית, פיזיקאי גרמני בשם קראוס פוקס שהסתנן במשלחת הבריטית ללוס אלמוס. כאשר פוקס הגיע ללוס אלמוס איש כולל אופנהיימר לא חשד שהוא מרגל סובייטי. הנס בטה אפילו חשב שהוא אחד מהאנשים הטובים שעבדו במחלקתו. במהלך השנה הקרובה פוקס העביר בפרטי פרטים מידע כתוב לסובייטים אודות הפצצה ותכנונה. בייחוד אודות פצצת הפלוטוניום. הסובייטים קבלו אימות לדוחות מתושב נוסף בלוס אלמוס, טד האל, אחד הטכנאים הטובים כאשר החלו בניסויי הפיצוץ. הוא העריץ את ברית המועצות אבל הוא לא היה קומוניסט מוצהר. הוא חשש שאם יהיה מונופול גרעיני אמריקאי זה יוביל למלחמה נוספת ולכן באוקטובר 1944 הוא החליט לפעול כדי למנוע זאת. בחופשה מלוס אלמוס האל עלה על רכבת לניו יורק ונכנס למשרד המסחר הסובייטי. הוא נתן לנציג רשמי סובייטי דו”ח בכתב על לוס אלמוס. הוא תאר את מטרת המעבדה ובדו”ח היו שמות המדענים המובילים שעבדו בפרויקט מנהטן. בחודשים שאחר כך האל הצליח להעביר לסובייטים מידע רב כולל מידע קריטי על התכנון של הפצצה. הרוסים אמרו לו מה הם רצו לדעת על פרויקט פצצת האטום. הוא לא רצה מהם כלום ולא ציפה מהם לדבר. הוא עשה זאת על רקע אידיאולוגי. מטרתו היחידה הייתה להציל את העולם ממלחמה גרעינית, שהוא האמין שהיא בלתי נמנעת במצב בו ארה”ב תצא מהמלחמה כמונופול גרעיני. אופנהיימר לא ידע דבר על פעילויות הריגול של האל.

 

שינוי בתוכניות פרויקט מנהטן

ב-30 לאפריל 1945 אדולף היטלר התאבד ושמונה ימים אחר כך גרמניה נכנעה. עתה משהפצצה לא יכולה לשמש נגד הנאצים עלו ספקות רבים. באביב 1945 המלחמה באוקיאנוס השקט השתוללה והגיעה כמעט לשיא עקוב מדם. הונחתו פצצות על טוקיו. ההרס והשריפות היו עצומים. ביולי 1945 כל יפן הוחרבה מלבד חמש ערים.

במרץ 1945 זילארד שוב יצר קשר עם אינשטיין. במהלך שלוש השנים האחרונות זילארד היה פיזיקאי ראשי במעבדה המטלורגית בשיקאגו, שם הוא בא בסוד עם מידע מסווג. למרות שנאסר עליו לחלוק את המידע הזה עם אינשטיין, הוא הצליח להשפיע עליו והסביר לו את הדחיפות של המצב ואת הצורך בפגישה פנים-אל-פנים עם מנהיגים מהממשל. זילארד לכן בא לאינשטיין לבקש את עזרתו שוב. פחות משש שנים אחרי שהם הציעו לרוזוולט להתחיל את פרויקט הפצצה, אינשטיין חיבר מכתב כהקדמה לזילארד לרוזוולט ב-25 למרץ 1945.

בסיועו של אינשטיין זילארד היה אמור למנוע את השימוש בנשק על ערים יפניות. המכתב נמסר לאלאנור רוזוולט שארגנה פגישה לזילארד עם הנשיא ל-8 למאי. מותו של רוזוולט ב-12 לאפריל קטע את התוכניות של זילארד להציג זאת בפניו. המכתב של אינשטיין נמצא אחר כך על שולחנו של רוזוולט במעטפה סגורה ביום שלמחרת והועבר ליורשו בתפקיד, הארי טרומן.  טרומן העביר את המכתב לג’יימס באיירנס, המיועד למזכיר המדינה. התוצאה הייתה פגישה בין זילארד לבאיירנס בדרום קארוליאנה. באיירנס לא התרשם ולא עשה דבר. ב-30 למאי כאשר זילארד שמע שאופנהיימר בוושינגטון בפגישה עם באיירנס הוא התקשר למשרדו של הגנרל גרובס וארגן פגישה כדי לפגוש באופנהיימר באותו הבוקר. אופנהיימר ראה בזילארד אחד שיותר מידי מתערב, אבל הוא החליט שיש לשמוע את דבריו. זילארד הבין שגם ניסיון זה לעצור את הפצצה נכשל. במהלך השבועות הקרובים זילארד עבד בקדחתנות לבסס דעת קהל שתראה, שלפחות חלק מהמדענים שהיו קשורים בפרויקט מנהטן התנגדו לשימוש בפצצה על מטרות אזרחיות.

ביוני קבוצה של מדענים מפרויקט מנהטן מהמעבדה המטלורגית של אוניברסיטת שיקגו, שוב כאשר זילארד בראשה וגם הנובליסט ג’יימס פראנק כתבו דו”ח בהזהירם שהתקפת פתע על יפן לא הייתה מומלצת מכל נקודת מבט. אם ארה”ב תטיל פצצה יהיה לה מאוד קשה אחר כך לבקש שנשק כזה יחוסל על ידי הסכם בינלאומי. לכן החותמים המליצו על הדגמה של פצצת האטום בפני נציגי האו”ם באזור מדברי או על אי בודד, באזור בלתי מיושב. יותר מ-150 מדעני פרויקט מנהטן חתמו על עצומה שהועברה על יד זילארד. למסע שכנוע זה של המדענים לא הייתה כל השפעה על מדיניות הבית הלבן. פראנק שיגר את הדו”ח לוושינגטון די.סי. שם אמרו לו ברמאות שמזכיר המדינה הוא מחוץ לעיר (מה שהיה לא נכון). טרומן אף פעם לא ראה את דו”ח פראנק, הדו”ח עוקל על ידי הצבא וסווג.

חלק מהמדענים שבנו את הפצצה הציעו הדגמה של ה”גאג’ט”, הפצצה, כאלטרנטיבה לשימוש צבאי. למרות שאופנהיימר הרגיש שרוב הקולגות שלו במעבדה המטלורגית בשיקגו וגם בלוס אלמוס העדיפו הדגמה, אופנהיימר עצמו היה בצד של אלו שהדגישו את ההזדמנות של הצלת חיי אמריקאים על ידי שימוש צבאי מיידי. אופנהיימר סבר שלמדענים אין היכולת לפתור את הבעיות הפוליטיות, חברתיות והצבאיות שמוצגות עם הפיתוח של הכוח הגרעיני.

אופנהיימר לא ידע מה המצב הצבאי ביפן? האם היפנים יכלו להיכנע באמצעים אחרים? האם הפלישה הייתה בלתי נמנעת? מה שנאמר לאופנהיימר על ידי הממשל את זה הוא קיבל. אופנהיימר לא ידע שהביון הצבאי בוושינגטון פענח הודעות מיפן שהצביעו על כך שהממשלה היפנית הבינה שהמלחמה הייתה אבודה בעיניהם. היפנים חיפשו תנאי כניעה סבירים.

ב-28 למאי התקבלו איתותים סמויים בצורת מברק מממשלת טוקיו לפיהם הם מסכימים למצוא דרך להפסקת המלחמה. העוזר של מזכיר הצבא נפגש עם הנשיא טרומן ואמר לו זאת. ליפנים היה תנאי אחד: הם רצו לשמור על הקיסר שלהם ועל החוקה כאשר הם פוחדים שכניעה צבאית פירושה התמוטטות הסדר והמשמעת. ב-18 ליוני הרמטכ”ל של טרומן כתב ביומנו: “לדעתי ניתן כעת לסדר כניעה של יפן בתנאים שיכולים להתקבל על יפן”. באותו היום עוזרו של מזכיר הצבא אמר לטרומן שהוא מאמין שהצבא היפני ממוקם בצורה כה נוראית שזה מעלה את השאלה האם אנו זקוקים לרוסים שיסיעו לנו כדי להביס את יפן. הוא אמר לטרומן שבטרם ההחלטה הסופית לפלוש לאיים היפנים או להשתמש בפצצת האטום, יש לנקוט בצעדים פוליטיים שיכולים בהחלט להבטיח כניעה יפנית מוחלטת. יש לומר ליפנים שיותר להם לשמור על הקיסר שלהם וצורה של ממשלה לבחירתם. בנוסף יש לומר להם שיש לאמריקאים נשק הרסני ומפחיד שהם יאלצו להשתמש בו אם היפנים לא ייכנעו. לפי עוזר המזכיר הצבאי טרומן נטה לקבל הצעות אלה. העליונות הצבאית האמריקאית הייתה כזו שהאזהרה יכלה להביא לסיום המלחמה. הנשיא טרומן עצמו חשב שהיפנים היו קרובים לכניעה. הם כבר היו מוכנים להיכנע ולכן לא היה צורך לפגוע בהם בפצצת אטום. טרומן כתב ביומנו האישי בכתב יד ב-18 ליולי 1945 בנוגע למברק המפוענח מה-28 למאי שהתקבל מטוקיו לפיו הקיסר אומר לציר היפני במוסקבה “טלגרמה מהקיסר היפני שמבקש שלום!” המברק אומר: “כניעה ללא תנאי היא המכשול היחיד לשלום!” כלומר, היפנים רצו כניעה עם תנאים בתמורה לשלום. טרומן הוציא הבטחה מסטלין שברית המועצות תכריז מלחמה על יפן עד ה-15 לאוגוסט. טרומן כתב ביומנו שסטלין יהיה במלחמה עם יפן ב-15 לאוגוסט וסיים, “נגמור את היפנים כאשר זה יגיע”. טרומן ידע שהפלישה לאיים היפנים מתוכננת רק לראשון לנובמבר 1945 לכל המוקדם. כל יועצי הנשיא האמינו שהמלחמה כבר תגמר עד אז. עד אז הסובייטים יכריזו מלחמה או שהיא תסתיים בניסיון הידברות פוליטי עם היפנים: הבהרה של תנאי הכניעה שיגדירו שהיפנים יוכלו לשמור על הקיסר שלהם. אבל טרומן והיועץ הקרוב שלו, מזכיר המדינה, החליטו שקידום פצצת האטום נתן להם אופציה נוספת. כפי שמזכיר המדינה אמר אחר כך: “היה זה חשוב שנסיים את המלחמה בטרם הרוסים יכנסו פנימה”. המלחמה יכלה להסתיים לפני ה-15 לאוגוסט בעזרת השימוש בנשק החדש. וכך ב-18 ליולי טרומן ציין ביומנו: “אני מאמין שהיפנים יתקפלו לפני שהרוסים יכנסו”. לבסוף ב-3 לאוגוסט עוזר מיוחד למזכיר המדינה כתב שהוא מסכים שהיפנים מחפשים שלום אבל הנשיא חושש שהם יבקשו שלום דרך רוסיה במקום דרך ארץ אחרת כמו שבדיה.

ועידת פוטסדם.

מבודד בלוס אלמוס לאופנהיימר המדען לא היה מושג בנוגע למברק מה-28 למאי על רצון הכניעה של היפנים, על הויכוח בוושינגטון בנוגע לתנאי הכניעה של יפן. לא היה לו שום מידע על כך שהנשיא ומזכיר המדינה שלו קיוו שפצצת האטום תאפשר להם לסיים את המלחמה במצב של “כניעה ללא תנאי” וללא התערבות סובייטית. הנשיא ידע שהיפנים רצו שלום ושהשימוש בפצצת האטום על ערים יפניות הייתה אופציה בלבד ולא הכרח לסיום המלחמה באוגוסט 1945. למעשה אופנהיימר אחרי המלחמה ירגיש שהונו אותו.

הגיע הזמן לנסות את פצצת הפלוטוניום שנבנתה בלוס אלמוס. האזור שנבחר להשלכתה היה מדברי בדרום ניו מקסיקו. שטח שכבר נראה מפוצץ אפילו בטרם פוצצו אותו. למתיישבים הספרדים המקוריים נראה שהיה מושג לגורל שמחכה לאדמה. הם כינו אותה “ג’ורדו דל מוארטו” – מסע המוות. קבלנים בנו רשת כבישים ובונקרים לצפייה ומגדל מפלדה שעליו הונחה הפצצה. עמדות הצפייה היו מרוחקות מאוד מהמגדל. כדי להגן על האנשים מההבזק הומלץ שישימו קרם שמש וילבשו משקפים כהות. במקרים מסוימים חולקו קסדות. לא ידעו איך הפצצה תתנהג. תאריך הניסוי נקבע בהתאם לאירועים הפוליטיים. לוח הזמנים הוכתב על ידי הפגישה המתוכננת של טרומן עם סטלין וצ’רצ’יל בפוטסדם ב-15 ליולי. הפגישה נדחתה על ידי טרומן כדי לתת זמן להשלים את הפצצה. לא צריך הרבה גאונות דיפלומטית כדי להבין שהאוטוריטה של טרומן התחזקה מאוד כאשר בידו פצצה. לכן היה חשוב שהניסוי יבוצע ב-14 ליולי – לפני פגישת פוטסדם. אבל מזג האוויר לא שיתף פעולה. והרי הנשורת של הפצצה תלויה גם במזג האוויר. המטאורולוג הראשי באזור הניסוי, ג’אק האברד  זכה למוניטין בשל יכולת החיזוי המדויקת בחודשים הקודמים והוא לא הצליח להבטיח תנאי מזג אוויר אופטימאליים עד ל-18 ליולי. אבל הגנרל גרובס התעלם מעצותיו של האברד. הוא קבע את התאריך ל-16 ליולי כאשר הוא מצווה על האברד לוודא שמזג האוויר יהיה בסדר. אופנהיימר מאוחר יותר אמר שכולם היו בלחץ עצום לבצע את העבודה כדי שהכול יהיה מוכן לפני הפגישה בפוטסדם. לפי תאריך זה נקבע לוח הזמנים. משאית הובילה את הפצצה והעלתה אותה לראש המגדל. גרובס החליט שהפצצה יקרה מידי ויש להציב לידה שומרים עם רובים עד לרגע הניסוי. במהלך הלילה הם נרדמו ואז לפתע העיר אותם גשם שנפל על פניהם. ואיזה גשם…ב-15 ליולי האברד חזה שיהיו סערות. הגנרל גרובס צעק לעבר האברד: “מה לעזאזל לא בסדר עם מזג האוויר?” האברד הציע שיש לדחות את הניסוי עד לשיפור מזג האוויר. אופנהיימר היה מוכן לדחות את הניסוי אבל גרובס לא היה מוכן בשום אופן. ב-4 בבוקר ב-16 ליולי מזג האוויר מעט השתפר. ניתן אישור לירות בשעה 5:30 בבוקר. חבורת המיירטים במגדל הפעילו את המתגים כדי להפעיל את המכניזם של הפיצוץ ומהר נכנסו לרכבים שלמרבה המזל הניעו ללא בעיות. בבונקרים המרוחקים האנשים קבלו הוראות לשכב עם הרגליים לכיוון הפיצוץ. אסור היה להתרומם או להביט על הפיצוץ עד אחרי ההבזק הראשון. במקומות מרוחקים יותר ממגדל הפצצה אסור היה להביט בהבזק הראשון ואז ניתן היה להציץ בפיצוץ רק דרך עדשות מיוחדות. המגדל והציוד באזור הניסוי נעלמו והתאיידו. חולות המדבר הפכו לזכוכית במרחק של מאות מטרים בכל כיוון.  כימאי שהופקד לרשום את הנשורת הרדיואקטיבית מהניסוי תאר את שראה: “פתאום הלילה הפך ליום וזה היה בהיר באופן יוצא מהכלל, הקור הפך לחום; כדור האש הפך בהדרגה מלבן לצהוב, לאדום בעודו גדל ומטפס לשמים. לאחר כחמש שניות החשכה שבה אבל השמים והאוויר התמלאו בזוהר סגול, כאילו הוקפנו באאורה בורליס…עמדנו שם בפחד כאשר גל הסערה אסף גושי לכלוך מאדמת המדבר ומהר חלף על פנינו”. היה ענן פטרייה שהמריא לשמים. היה נוכח במקום גם כתב הניו יורק טיימס שנבחר כדי לסקר את האירוע. 

ניסוי טרינטי

ב-6 לאוגוסט 1945 בדיוק ב-8:45 מטוס B-29 ה”אנולה גאיי” שקרוי על שם אמו של הטייס פול טיבט, השליך פצצת אורניום 235 “ילד קטן” (שלא נוסתה קודם לכן) על הירושימה. האורניום פיצץ עצמו. האנרגיה שהשתחררה באירוע זה הייתה שווה בערך ל-15,000 טונות של TNT.

ב-8 לאוגוסט 1945 כפי שסטלין הבטיח לרוזוולט ואימת לטרומן אחריו בכנס בפוטסדם, ברית המועצות הכריזה מלחמה על יפן. זה היה אירוע הרסני ליועצי הקיסר שטענו שניתן לשדל את ברית המועצות כדי לסייע ליפן לקבל תנאי כניעה יותר מקובלים מאשר הדוקטרינה האמריקאית של “כניעה ללא תנאים”. יומיים אחר כך – יום אחרי שב-9 לאוגוסט 1945 בשעה 11:02 בבוקר נגאסקי הוחרבה על ידי פצצת פלוטוניום “איש שמן” – ממשלת יפן שלחה הצעת כניעה עם תנאי אחד: שהפסל של קיסר יפן יובטח. למחרת בנות הברית הסכימו לתנאים של כניעה ללא תנאים: הסמכות של הקיסר לשלוט תהיה נתונה למפקד העליון של כוחות הברית. ב-14 לאוגוסט רדיו טוקיו הכריז על קבלת הבהרה זו והכניעה. המלחמה הסתימה ותוך שבועות עיתונאים והיסטוריונים החלו להתווכח האם היא הייתה מסתיימת באותם תנאים ובערך באותו הזמן גם בלי הפצצה. פצצה שלישית הייתה מוכנה להשלכה אבל הנשיא טרומן התערב כדי לעצור את הקטל. אופנהיימר התפרסם בכל אמריקה כאבי פצצת האטום. התמונות שלו היו בכל העיתונים.

ענן הפטריה בהירושימה

בארוחת ערב בניו יורק במלון אסטור שמכבדת את זוכי פרס נובל בדצמבר 1945 אינשטיין אמר: “עזרנו ליצור את הנשק החדש הזה בכדי למנוע מאויבי האנושות מלהשיגו לפנינו; בהינתן המנטאליות של הנאצים, פירושו היה הרס בל יתואר והשעבוד של שאר העולם. מסרנו את הנשק הזה לידיים של העם האמריקאי והבריטי כנאמנים של האנושות כולה, כלוחמי השלום והחופש. אך עד כה נכשלנו לראות כל ערובה לשלום, איננו רואים כל ערובה לחופש שהובטח לאומות באזור האטלנטי. נצחנו במלחמה, אבל לא בשלום”.

המכתב לרוזוולט נותר שנוי במחלוקת במובנים רבים. יש הטוענים שלמעשה היה לו מעט השפעה על התחלת ההתעניינות של הממשלה במחקר שלבסוף הוביל לפצצת האטום. אחרים טוענים שאילולא אינשטיין הפציפיסט היה חותם על המכתב לא הייתה פצצת אטום. עדיין אחרים מדגישים שהמכתב למעשה כלל לא נכתב על ידי אינשטיין עצמו. הטיוטא המקורית של אינשטיין הוכתבה בגרמנית לפיזיקאי אדוארד טלר. זילארד וזקס אחר כך הכינו גרסה אנגלית יותר משוכללת של הטקסט שנשאה את החתימה של אינשטיין. כמוכן המכתב לא קורא למעשה למאמץ מחקרי ממשלתי בנושא הנשק הגרעיני אלא רק אומר ש”אספקטים מסוימים של המצב נראה שקוראים לערנות ואם דרוש, לפעולה מהירה מצד הממשל”. חרף זאת אינשטיין חתם על המכתב והוא אמר מאוחר יותר שהוא עשה זאת מתוך פחד באותו הזמן שמא היטלר והנאצים היו משיגים נשק אטומי לפני בנות הברית. “אילו ידעתי שחששות אלו הן חסרות בסיס”, אמר אינשטיין למקס פון לאבה ב-1955, “לא הייתי נוטל חלק בלפתוח את תיבת פנדורה”. ב-18 לאוגוסט 1946 בראיון ל”סאנדיי אקספרס” נכתב: “פרופסור אינשטיין אמר היום שהוא היה בטוח שהנשיא רוזוולט היה אוסר על הפצצה אטומית של הירושימה אילו הוא היה חי והיא בטח התבצעה כדי לסיים את המלחמה באוקיאנוס השקט לפני שרוסיה תשתתף…”.

Advertisements

14 thoughts on “אינשטיין: “ניצחנו במלחמה אבל לא בשלום”

  1. May I just say what a comfort to uncover somebody who
    truly knows what they’re talking about on the internet. You definitely realize how to
    bring a problem to light and make it important.
    A lot more people really need to check this out and understand this side of your story.

    I was surprised you aren’t more popular given that you surely possess
    the gift.

  2. Hurrah! At last I got a weblog from where I be
    capable of genuinely obtain helpful information regarding
    my study and knowledge.

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s