על היטלר, 1935

ב- 4 לדצמבר 1926 אינשטיין כתב את המילים הבאות לחברו הפיזיקאי מקס בורן,

“אבל קול פנימי אומר לי שזה עדיין אינו הדבר האמיתי. התיאוריה אומרת הרבה, אבל לא באמת מביאה אותנו קרוב יותר לסוד של ‘ההוא העתיק’. אני, בכל אופן, משוכנע שהוא לא משחק בקוביות”.

אינשטיין האמין, כמו שפינוזה בכך ש”בני אנוש במחשבותיהם, ברגשותיהם ובפעולותיהם הם אינם חופשיים אלא בצורה סיבתית, קשורים כמו הכוכבים בתנועותיהם”. הפעולות האנושיות נקבעות, מעבר לשליטתן, על ידי חוקים פיזיקאליים ופסיכולוגיים, אמר אינשטיין ב-1932. וכך אלוהים לא משחק בקוביות.

וב-1933 קם לו שליט אכזר ומר והחל לשחק בקוביות של העולם. והייתה אף סכנה שביום מין הימים, בקרוב מאוד, ייטול לידיו נשק להשמדה המונית ויבעיר בדמיונו את האטמוספרה ואת הכדור כולו בטירופו הנורא.   

היטלר התמנה לקנצלר גרמניה ב-30 לינואר 1933. מהר מאוד הרייכסטאג עלה בלהבות ואחר כך הופיע גל הטרור הברוטאלי של הנאצים כנגד פוליטיקאים מהשמאל, נגד אינטלקטואלים ועיתונאים.  

אינשטיין היה באותה תקופה בביקור בארה”ב במכון ללימודים טכנולוגיים בפסדינה, קליפורניה, “הקלטק”. אינשטיין החליט, “לאור היטלר אני לא מעז לדרוך על אדמת גרמניה”. הוא כתב, “כבר ביטלתי את הרצאתי באקדמיה הפרוסית למדעים”.

בהבחינו במאבקים ברפובליקה הויאמרית שזכתה למכת מוות, אינשטיין התכונן למאבק הארוך כדי להציל את אירופה מהפאשיזם. פעולותיו הראשונות כללו ניתוק קשרים עם גרמניה תוך שהוא מוותר על האזרחות. אינשטיין נסע לקונסוליה הגרמנית בבריסל במרץ 1933 שם השיב את הדרכון שלו והכריז שהוא מוותר על האזרחות הגרמנית. כמוכן הוא נתן שתי הכרזות פוליטיות שאפיינו את השקפותיו הפוליטיות אודות חופש פוליטי והוא האשים את הפעולות הברוטאליות שננקטו על ידי הממשלה הנאצית כנגד האזרחים היהודים. אינשטיין אמר, “כל עוד יש לי חופש בעניין, אחיה רק במדינה בה שוררים חופש אזרחי, סובלנות, ושוויון של כל האזרחים בפני החוק… תנאים אלה לא קיימים בגרמניה בזמן הנוכחי”. בזמן שאינשטיין אמר את הדברים האלה ומסרם בכתב לעיתונאי בקליפורניה, רעידת אדמה – שהיא כה אופיינית באזור קליפורניה מוכה רעידות האדמה –  זעזעה את לוס אנג’לס.

מקליפורניה אינשטיין נסע לשיקגו ולניו יורק. בינתיים הנאצים פשטו על הקוטג’ של אינשטיין בקאפוט, גרמניה. הם עיקלו את סירת המפרש האהובה שלו. בעודו בניו יורק לא היה ברור לאינשטיין עדין היכן הוא יגור. הקונסול הגרמני בניו יורק, פול שוורץ, שהיה חברו של אינשטיין בברלין נפגש עמו ביחידות כדי לוודא שלא ישוב לגרמניה. “הם יסחבו אותך ברחובות בשיער”, הוא הזהירו. המקום היחיד אליו אינשטיין ואשתו התגעגעו היה ביתם בקאפוט… אבל לגרמניה הם כבר לא שבו.

במטרה לתפוש תשומת לב ציבורית, שפתו הברורה והחזקה של אינשטיין עוררה תגובה הרבה מעבר לסביבה הפוליטית הקונבנציונאלית. אינשטיין הגיש מכתב התפטרות לאקדמיה הפרוסית למדעים היוקרתית, שהייתה ידועה  עד כה במסורת של הניטראליות הפוליטית שלה. אינשטיין כתב, “תלות בממשלה הפרוסית הוא משהו שבנסיבות הנוכחיות אני חש כבלתי נסבל”.

עבור הנאצים… אינשטיין היה שנוא נפשם. לאחר עלית הנאצים לשלטון העיתונות הנאצית הרגישה חופשית להתקיפו ללא רחם. הנאצים כעסו שאינשטיין ויתר על האזרחות והתפטר מהאקדמיה בטרם הם סילקו אותו ראשונים. ולכן המזכיר אוהד הנאצים של האקדמיה הפרוסית למדעים, שבמילא כבר הייתה משוחדת, הוציא הכרזה ציבורית לעיתונות בה האקדמיה מצטערת על כי החבר המפורסם שהתפטר משתתף ב-“עיסוקים אכזריים” ו”בפעילויות בתעמולות בארצות זרות” באמריקה ובצרפת. האקדמיה סיכמה את הכרזתה באומרה שעקב התנהגות בלתי מקובלת זו מבחינה פוליטית לאקדמיה הפרוסית למדעים “אין כל סיבה להתחרט על החלטתו של אינשטיין להתפטר”. כאשר נודע לאינשטיין על הכרזה זו הוא נדהם והגן בלהט על מעשיו בהאשימו את העיתונות הגרמנית בכך שהציגה גרסה מעוותת של השקפותיו.

בנוסף אינשטיין הוטרד מאוד מהדיכוי של היהודים והלא יהודים ומרדיפתם על ידי הנאצים. הוא מחה על הרדיפות האלה, כמו למשל בראיון הרדיו מרשת ה-CBS בשנת 1935:

 

ידוע היטב שהפאשיזם הגרמני הוא במיוחד אלים בהתקפתו על אחי היהודים. בפנינו כאן המחזה של רדיפה אחר קבוצה המרכיבה קהילה דתית. הסיבה כביכול לרדיפה זו הוא הרצון לטהר את הגזע ה”ארי” בגרמניה. דרך אגב, שום גזע “ארי” כזה לא קיים; פיקציה זו הומצאה רק כדי להצדיק את הרדיפה וההחרמה של היהודים.

היהודים מכל הארצות באו לעזרת אחיהם המרוששים עד כמה שהם יכולים והם גם עזרו לקורבנות הלא יהודים של הפאשיזם. אבל הכוחות המשולבים של הקהילה היהודית בקושי הספיקו לסייע לכל הקורבנות האלה של הטרור הנאצי. לכן, שעת החירום בין המהגרים הלא יהודים – דהיינו, אנשים שהם חלקם ממוצא לא יהודי, ליבראלים, סוציאליסטים ופציפיסטים, המצויים בסכנה בגלל הפעילויות הפוליטיות הקודמות שלהם או סירובם לציית לכללים הנאצים – היא פעמים רבות אפילו יותר רצינית מזו של הפליטים היהודים…

 

להלן מאמר שנראה שמעולם לא פורסם. במאמר זה אינשטיין כותב, לאחר שהיטלר הכריז על עצמו “פיהרר”, על המגלומניה של היטלר ב-1935. לקרוא ולהזדעזע.

(ארכיון אינשטיין, 28-322, מתוך הספר של רוברט שולמן ודיוד רו)

 

אל הבושה הנצחית של גרמניה, המחזה הנגלה בלב אירופה הוא טראגי וגרוטסקי; והוא לא גורם לשום הרהור בקהילת האומות המכנה את עצמה מתורבתת! במשך מאות בשנים העם הגרמני היה נתון לאינדוקטרינציה על ידי רצף מתמשך של מורים וסמלים צייתנים [בצבא]. הגרמנים אומנו לעבודה קשה ולימדו אותם דברים רבים, אבל הם גם התאמנו בעבדות נכנעת, ברוטינה צבאית ובברוטאליות. החוקה הדמוקרטית של אחר המלחמה של הרפובליקה הוימארית התאימה לעם הגרמני בערך כמו שבגדי הענק התאימו לאצבעוני. אחר כך באו האינפלציה והמיתון, כאשר כולם חיו תחת פחד ומתח.

 

היטלר הופיע, אדם בעל יכולות אינטלקטואלים מוגבלים ובלתי מתאים לשום עבודה יעילה, מתפרץ בקנאה ובהתמרמרות כנגד כל מי שהנסיבות והטבע התחבב עליו. כשהוא מקפץ מהמעמד הבינוני הנמוך, היה לו בדיוק מספיק יהירות מהמעמד בכדי לשנוא אפילו את המעמד העובד שנאבק לשיווין גדול אף יותר בסטנדרטים של המחייה. אבל היו אלה התרבות והחינוך שהתעלמו ממנו לעד שאותם שנא יותר מכל. באמביציה המיואשת שלו לכוח הוא גילה שנאומיו, מבולבלים וחדורי שנאה כפי שהיו, זכו לשבחים פראיים מאלה שמצבם ונטייתם דמתה לשלו.

 

הוא אסף את שרידי האנושות הזו ברחובות ובטברנות והוא ארגן אותם סביבו. זוהי הדרך שבה הוא הקים את הקריירה הפוליטית שלו. אבל מה שבאמת אפיין אותו כמנהיגות היה השנאה המרה לכל מה שזר ובמיוחד התיעוב למיעוט חסר הישע, היהודים הגרמנים. הרגישות האינטלקטואלית שלהם הותירה אותו חסר שלוה והוא החשיבה, בצדק מסוים, כלא גרמנית. נאומי תוכחות תמידיים נגד שני “אויבים” אלה זיכו אותו בתמיכה של ההמונים, שלהם הוא הבטיח ניצחונות מזהירים ותור זהב. הוא ניצל בצורה ממולחת למטרותיו שלו את הטעם בעל המאות בשנים של הגרמנים להליכה בתלם, אימון, ציות עיוור, ואכזריות. כך הוא נהפך לפיהרר.

 

כסף זרם בשפע אל הקרנות שלו, במידה רבה מהמעמדות בעלי הנכסים שראו בו מכשיר למניעת השחרור החברתי וככלי של האנשים שתחילתו היה ברפובליקה הוימארית. הוא שיחק לידיהם של האנשים מהסוג של הרכושנות הרומנטית והפסיאודו-פטריוטית אליה הם הורגלו בתקופה של טרם מלחמת העולם הראשונה, ועם הרמאות של העליונות הכביכול של הגזע ה”ארי” או ה”נורדי”, מיתוס שהומצא על ידי האנטישמיים כדי לקדם את המטרות המרושעות שלהם. מאישיותו המקוטעת זה בלתי אפשרי לדעת באיזו מידה הוא עלול למעשה להאמין בשטויות שהוא ממשיך להפיץ. אלה, בכל אופן, שמתלכדים סביבו או שצצים באמצעות הגל הנאצי הם בעיקר ציניקנים קשים שהם לגמרי מודעים לשקר של השיטות חסרות המצפון שלהם.

 

 

אם לאינשטיין לא הייתה עבודה

אינשטיין פעם אמר: “בעבר אף פעם לא חשבתי שכל הערה מקרית שלי תיחטף ותתועד. אחרת הייתי מתגנב עוד יותר לתוך הקונכייה שלי”. ובאמת היו זמנים שלא רק ההערות של אינשטיין לא נחטפו אלא גם הוא עצמו לא נחטף לשום עבודה. וזאת עוד בטרם כתב את “האלקטרודינמיקה של גופים בתנועה”, או כפי שכונתה זמן קצר אחר כך, תורת היחסות; עוד לפני שהגה את גילויו המסעירים בתורת הקוואנטים, ובטרם כתב את מאמריו במה שאנו מכנים “השנה המופלאה”, שנת 1905.

באותה תקופה שלפני 1905 מוחו של אינשטיין היה עסוק במציאת פתרונות לבעיות שיובילו לתורות אותן פרסם ב”שנה המופלאה”. הוא התכתב עם אשתו מילבה מאריץ’ ובין געגועיו אליה, הוא בישר לה מידי פעם על הספרים אותם קרא וביקש לקרוא: “דולי יקרה,… אך תוך שבוע אני יכול לארגן שהספריה המוניספלית תשלח ספרים של הלמהולץ, בולצמן, ומאך אלי למילנו” (10 ספטמבר, 1899); “דולי מתוקה יקירה… אספי נא עותק של תורת האור האלקטרומגנטית של הלמהולץ בינתיים! אני כבר משתוקק לזה די הרבה” (10 אוקטובר, 1899); “אהובתי היקרה…אני עסוק בעבודה על האלקטרודנמיקה של גופים בתנועה, שמבטיחה להיות חתיכת עבודה די ראשית. כתבתי לך שפקפקתי בנכונות של הרעיונות אודות התנועה היחסית, אך ההסתייגויות שלי התבססו על טעות חישובית פשוטה. עתה אני מאמין בהם יותר מאי פעם” (17 דיצמבר, 1901).

ואולם בעוד התרוצצו במוחו של אינשטיין רעיונות על האלקטרודינמיקה של גופים בתנועה ועל מהות האור, לאינשטיין הייתה רק תעסוקה בלתי רצופה בין השנים 1900 ל-1902, כאשר הוא ואשתו מילבה מאריץ’ חיו מהיד אל הפה. לאף אחד משניהם לא הייתה עבודה. הם התפרנסו משיעורים פרטיים – אם בכלל מצאו כאלה. אינשטיין תמיד חשד שהיינריך פרידריך וובר נמצא מאחורי כל הדחיות מהמוסדות האקדמיים אליהם שאף להתקבל. בתחילה היו לאינשטיין יחסים טובים למדי עם וובר, ו-וובר אף עזר לו להיכנס כסטודנט לפולטכניק השוויצרי. אולם יחסים תקינים אלו לא החזיקו מעמד זמן רב, ומהר מאוד וובר הפך לאויבו. אינשטיין פנה לוובר כ”הר וובר” במקום “הר פרופסור וובר”. ואילו וובר עצמו אמר לאינשטיין: “אתה ברנש צעיר חכם, אינשטיין, ברנש צעיר מאוד חכם! אך יש לך בעיה אחת בלבד: לא ניתן לומר לך דבר”. למרות זאת לוובר הייתה המילה האחרונה בשל מעמדו באקדמיה. אינשטיין כתב לחברו מרסל גרוסמן ב-14 לאפריל, 1901: “הייתי יכול למצוא משהו לפני הרבה זמן, אלמלא הבוגדנות של וובר. מכל מקום איני משאיר אפילו אבן אחת הפוכה ואיני מוותר על חוש ההומור שלי. אלוהים יצר את החמור ונתן לו עור עבה”.

באותה נימה הוא כתב למילבה מאריץ’ ב-27 למרץ, 1901: “אני לגמרי משוכנע שוובר הוא האשם [לבעיות התעסוקה]… אני משוכנע שבנסיבות אלה אין זה הגיוני לכתוב לפרופסורים נוספים כלשהם, כי הם בטוח יפנו לוובר למידע עלי בשלב כלשהו, והוא פשוט ייתן לי עוד המלצה רעה”.

אינשטיין המשיך להגיש בקשות באוניברסיטה כאסיסטנט לפיזיקאי בכיר. הוא כתב לאוניברסיטאות ברלין, ליידן, וינה ואף פנה לאוניברסיטה באיטליה גם כן. אך ללא הצלחה – ברוב המקרים הוא לא זכה אפילו לתשובה. ב-4 באפריל 1901 הוא כתב למילבה: “עוד מעט כבר אכבד את כל הפיזיקאים מהים הצפוני ועד הקצה הדרומי של איטליה בהצעותיי!”.

בסדרת מכתבים נוגעת ללב במיוחד מ-19 למרץ 1901, אינשטיין כתב לווילהלם אוסטוולד המכובד, פרופסור לכימיה פיזיקאלית באוניברסיטת לייפציג, שאת עבודתו אינשטיין קרא בשקידה והיא היוותה חלק חשוב ממאמרו הראשון. לאחר שלא קיבל כל תשובה, ב-3 לאפריל אינשטיין נקט בשנית בצעד נואש של כתיבה, בתירוץ ש”אינני בטוח שציינתי את כתובתי” במכתבי הקודם. עדיין הוא לא קיבל תשובה. אינשטיין ודאי ציין אכזבה גדולה זו באוזני אביו, הרמן אינשטייין, כי מבלי ידיעתו, ב-13 באפריל, 1901, אביו כתב לאוסטוולד: “אנא סלח לאב שהוא כה מעז לפנות אליך, הר פרופסור הנכבד, בענייני בני”. הרמן תמצת את הקריירה של בנו בפוליטכניק השוויצרי וחזר על שאיפתו של אלברט להמשיך בלימודיו. למרות כל המכשולים, אלברט “דבק באהבה גדולה במדע שלו”.

שום תשובה לא נמצאה, וגם אינשטיין לא היה אף פעם מודע למכתב זה. באופן אירוני, ב-1909 כאשר אינשטיין היה כבר מפורסם אוסטוולד הציע את אינשטיין כמועמד לפרס נובל של שנת 1910 ואחר כך עשה זאת עוד פעמיים.

ב-4 ביוני, 1901 אינשטיין כתב למילבה שהוא עומד לשלוח לפיזיקאי הידוע פול דרוד ביקורת על תורת האלקטרון של דרוד, “עליה הוא בקושי יהיה מסוגל להציע הפרכה, מכיוון שההתנגדויות שלי הן מאוד ברורות”. תשובתו של דרוד מאוד לא מצאה חן בעיני אינשטיין. במכתב למילבה מ-15 לאפריל, 1901 הוא כתב: “זוהי הוכחה ברורה לעליבות הכותב… מעתה והלאה אני לא אפנה יותר לאנשים כאלה, ובמקום זה אתקיף אותם ללא רחם בכתבי העת, כפי שהם ראויים. אין פלא שלאט-לאט בן אדם הופך להיות מיזנטרופ”. ב-8 ביולי, 1901 אינשטיין כותב למילבה ביקורת גם על לודוויג בולצמן הענק והנודע. תשובתו של דרוד, בחלקה התכוונה להודיע לטירון כמו אינשטיין שבולצמן הגדול אינו יכול לטעות, ובנוסף הוא מעל לביקורת. והרי בולצמן לא התאבד בחינם בלוחמו מול ארנסט מאך על כך שכן יש ויש בעולם אטומים…

כשגבו אל הקיר, אינשטיין הכריז על “החלטתו הסופית” שהוא “יחפש מישרה מייד, לא חשוב כמה צנועה. מטרותיי המדעיות וגאוותי האישית לא ימנעו ממני מלקבל את התפקיד הכי נחות”, הוא כתב למילבה ב-15 לאפריל, 1901. והוא הוסיף בעוד מכתב כחודש אחר כך: “הסמרטוט האמיץ א
ינו פוחד”.

בדצמבר 1901 אינשטיין ביקר אצל אלפרד קליינר, פרופסור לפיזיקה ניסויית ומנהל המכון לפיזיקה באוניברסיטת ציריך, שכנראה קרא את תיזת הדוקטורט שאינשטיין הגיש חודש קודם. אינשטיין רצה לדון ברעיוניותיו החדשים עם קליינר. בתערובת של סרקזם והכרת תודה מאולצת הוא דיווח למילבה: “היום ביליתי את כל אחר הצהריים עם קליינר בציריך והסברתי לו את רעיונותיי על האלקטרודינימיקה של גופים בתנועה וחוץ מזה דיברתי איתו על כל מיני בעיות פיזיקאליות. הוא לא כל כך טיפש כמו שחשבתי, יותר מזה, הוא בחור טוב. הוא אמר שאני יכול לפנות אליו בכל זמן שאזדקק להמלצה. נכון שזה יפה מצידו?… הוא יעץ לי לפרסם את רעיונותיי אודות תורת האור האלקטרומגנטית של גופים בתנועה יחד עם השיטה הניסויית”. למרות עידודו של קליינר, אינשטיין לא פרסם זאת ועבד על זה במשך כמעט שלוש שנים נוספות [תורת היחסות]. בפברואר 1902 תזת הדוקטורט של אינשטיין נדחתה בשל הביקורות החריפות של אינשטיין, ששוב נחשבו לבלתי הולמות, על תורת הגזים של בולצמן. בולצמן… בולצמן…

כאשר הוא גר בשאפהאוזן, ליד ציריך, אינשטיין רצה להשתמש בספריה באוניברסיטה במשך חופשת חג המולד. ואולם קליינר לא רק שעיכב את קריאת תזת הדוקטורט של אינשטיין, אלא גם אינשטיין היה צריך לשכנעו לעזוב את הספרייה פתוחה במשך החופשה. והרי אינשטיין כתב ב-17 לדיצמבר, 1901: “זה באמת נורא, כל הדברים האלה שבורים זקנים שמים בדרכם של אנשים שאינם ממעמדם. הם באופן אינסטינקטיבי רואים כל צעיר אינטליגנטי כסכנה לכבודם השברירי, או שכך נראה לי. אבל אם הוא יעז לדחות את הדיסרטציה שלי, אז אני אפרסם את דחייתו יחד עם המאמר שלי ואעשה ממנו טיפש. אבל אם הוא יקבל אותה, אז נראה מה יש לאדון דרוד הזקן הטוב לומר. חבורה נאה, כולם. אילו דיוגנס היה חי היום היה מחפש לשווא אדם ישר עם פנסו”. ואינשטיין בעזרת חבריו מישל’ה בסו ומרסל גרוסמן הגיע לעבוד במשרד הפטנטים הפדראלי השוויצרי של ברן כמומחה טכני זמני בדרגה 3 תחת האלר המפחיד.

המאמר פורסם במקור במגזין אימגו בפברואר 2007.


מקורות

Fölsing, A. (1997) Albert Einstein (New York: Penguin).
Miller, A. I. (2001) Einstein Picasso Space, Time and the Beauty that Causes Havoc (New York: Basic books).
Pais, A. (1982). Subtle is the Lord. The Science and Life of Albert Einstein (Oxford: Oxford University Press).
Renn, J. and Schulmann R. (1992) Albert Einstein Mileva Marić. The Love Letters (New Jersey: Princeton University Press).

אינשטיין נפגש באקדמיה האולימפית

ויושב במשרד הפטנטים

 

“אם, למשל, היית מנסה להרתיח כאן ביצה, ובמקום שתאפשר לסיר לעמוד בשקט על הכיריים היית מניע אותו הלוך ושוב, בקביעות משנה את מהירותו, היה לוקח לך לא חמש אלא אולי שש דקות להרתיח אותה היטב”.

הפרופסור מסביר למר טומפקינס על ארץ הפלאות היחסותית, ג’ורג’ גאמו, מר טומקינס בארץ הפלאות. 

 

ארתור מילר (Miller), ההיסטוריון הנודע של תורת היחסות, מתאר את חייו של אינשטיין בצורה הומוריסטית למדי בספרו אינשטיין פיקסו. בקיץ 1902 אינשטיין החל לעבוד במשרד הפטנטים הפדראלי השוויצרי כמומחה טכני זמני בדרגה 3 עם משכורת של 3500 פרנקים שוויצרים לשנה.  בינואר 1903 אינשטיין התחתן עם מילבה מאריץ’ Mileva Marić)) במשרד הרישום בברן. שני העדים היו קונרד הביכט (Conrad Habicht) ומוריס סולובין (Maurice Solovine), שני חברים קרובים עליהם נשמע מיד. אחרי מסיבה קטנה חזר הזוג לדירתו החדשה של אינשטיין. כרגיל אינשטיין שכח את המפתח לדירה והיה צריך להעיר את בעלת הבית מאוחר – כמו תמיד כדי שתפתח את הדלת.

 

אינשטיין ביום חתונתו

 

מיד עם הגיעו לברן, כדי להרוויח מעט כסף, אינשטיין פרסם את שרותיו בעיתון מקומי כמורה פרטי למתמטיקה ופיזיקה, עם בונוס נוסף של “שיעור ניסיון חינם”. מבין הראשונים לענות למודעה היה מוריס סולובין שבא מרומניה לאוניברסיטה של ברן כדי ללמוד פיזיקה ופילוסופיה. במוצאו שההרצאות די רדודות, בפרט אלה בפיזיקה, הוא חיפש שיעורים פרטיים. סולובין הלך לכתובת שבמודעה של אינשטיין בתקווה שאולי אינשטיין יוכל להכניסו למסתורי הפיזיקה התיאורטית. בצלצלו בפעמון הדלת לדירה בקומה הראשונה – זו שהייתה קטנה ומרוהטת בדלות – סולובין שמע צלצול רועם ואינשטיין הופיע. מהר מאוד השיעורים הסדירים בתשלום הסתיימו, והם התחילו להיפגש לדיונים שוטפים בפילוסופיה. אל אינשטיין וסולובין הצטרף במהרה קונרד הביכט, שאותו פגש אינשטיין במשך שהותו הקצרה בשאפהאוזן שליד ציריך ב-1901, והוא עשה דוקטורט במתמטיקה. שלושת הגברים היו מייסדים של קבוצת דיון בלתי פורמאלית, לה הם נתנו את השם הגרנדיוזי, “האקדמיה האולימפית”. לעומת השם הגרנדיוזי, בתכתובת ביניהם הייתה נימה של ניבול פה. החבר הרביעי בקבוצה היה לוסיין חאוון Lucien Chavan)), שנטל שיעורים פרטיים במתמטיקה ובאלקטרוטכניקה מאינשטיין החל מ-1903. חאוון עבד במינהל הדואר והטלגראף, שעד 1907 שכן באותו הבניין של משרד הפטנטים. ב-1904 הצטרף החבר החמישי לאקדמיה האולימפית, מיקל’ה בסו Michele Besso)).

  

חברי האקדמיה אולימפיה

 

חוץ מהשתעשעות כללית, לאקדמיה האולימפית הייתה תוכנית קריאה רצינית, שכנראה נקבעה על ידי אינשטיין, כי היא ברובה עסקה בנושאים פילוסופיים הקשורים בפיזיקה. הם קראו את מערכת הלוגיקה של ג’ון סטיוארט מיל (Mill), דקדוק המדע של קרל פירסון (Pearson), מסה על הטבע האנושי של דייויד יום (Hume), הדיאלוגים של אפלטון (Plato), יצירות של לייבניץ (Leibnitz), ואת מדע והיפותזה של הנרי פואנקרה (Poincaré). סולובין נזכר שספרו של פואנקרה הרשים אותם באופן עמוק ואחז אותם מרותקים במשך שבועות ארוכים.

במשך תקופת השגשוג של האקדמיה בין 1902 ל-1904 החברים נפגשו באופן סדיר כל פעם בדירתו של האחר. קדמה לדיון ארוחה דלה, שבדרך כלל כללה נקניקיה, גבינה, פרי ותה. אחרי נישואיו של אינשטיין ב-1903, הפגישות היו לעתים קרובות בדירתו של אינשטיין. לפעמים מילבה מאריץ’ נכחה בדיונים, אבל היא אף פעם לא התערבה בהם. ליום הולדתו של אינשטיין, הביכט וסולובין קנו קוויאר יקר. במהלך המונולוג של אינשטיין על נושא בפיזיקה הניוטונית, הם פתחו את הקופסא ועשו כאילו הם שמים פרוסות של נקניק על לחם כרגיל. אינשטיין לא שם לב לכך והמשיך לאכול מה שהיה על הצלחת מבלי להפסיד אף חתיכה. כאשר הודיעו לו מה אכל, אינשטיין אמר: “זה הכול אותו הדבר בשבילי”. שיחה טובה זה מה שהיה חשוב.

במשך היום אינשטיין עבד שמונה שעות במשרד הפטנטים. והוא כתב להביכט שבמשך שמונה שעות עבודה, יש כל יום שמונה שעות לשובבות, ויש גם יום ראשון. במשך אותן שמונה שעות של שובבות וביום ראשון אינשטיין שקד על רעיונותיו הגדולים שפורסמו במאמריו ב”שנה המופלאה”, הלא היא שנת 1905.

אינשטיין ישב במשרד הפטנטים ושקד על עבודתו בנושא ה”אלקטרודינמיקה של גופים בתנועה” או כפי שכונתה אחר כך תורת היחסות הפרטית. כמה שנים לפני כן, ב-17 לדיצמבר, 1901 הוא כתב לאשתו לעתיד דאז מילבה מאריץ’ את הדברים הבאים: “אהובתי היקרה שלי… אני עסוק בעבודה על האלקטרודנמיקה של גופים בתנועה, אשר מבטיחה להיות יצירת עבודה ראשית למדי”. במאי 1905 אינשטיין כתב לחברו הביכט וביקש ממנו עותק של הדיסרטציה שלו:

“אינך יודע שאני אחד מאחד וחצי הברנשים שיקראו אותה בעניין ובהנאה, איש אומלל שכמותך? אני מבטיח לך ארבעה מאמרים בתמורה, הראשון מביניהם אני עשוי לשלוח לך מהר, מכיוון שאקבל מהר את ההדפסות המוקדמות המוצלחות. המאמר עוסק בקרינה ותכונות האנרגיה של האור והוא מאוד מהפכני [המאמר על היפותזת הקוואנטים], כפי שתראה אם תשלח לי את עבודתך ראשון. המאמר השני הוא קביעה של הגדלים האמיתיים של האטומים מהדיפוזיה והצמיגות של תמיסות דלילות של חומרים ניטראליים. המאמר השלישי מוכיח, שבהניחנו את התורה המולקולארית של החום, גופים מסדר גודל של 1/100000 מילימטר, שרויים בנוזלים, צריכים כבר לבצע תנועה אקראית נראית שנגרמת כתוצאה מתנועה תרמית;… המאמר הרביעי הוא רק טיוטא לא גמורה בשלב זה; והוא אלקטרודינמיקה של גופים בתנועה שמשתמש בשינוי בתורת החלל והזמן; החלק שהוא לגמרי קינמטי של מאמר זה בודאי יעניין אותך [מאמר היחסות הפרטית]”. 

 

 

 

אינשטיין במשרד הפטנטים

 

מאמרו של אינשטיין מ-1905, מציג את תורת היחסות, וכותרתו “על האלקטרודינמיקה של גופים בתנועה” לא נראה כמו מאמר פיזיקאלי רגיל. ארתור מילר טוען ובצדק שכיום שום כתב עת מוביל בפיזיקה לא היה מפרסם אותו, בגלל שהמאמר לא מכיל כלל ציטוטים והפניות למקורות.

הבה נבחן את מאמרו של אינשטיין. נניח שאנחנו יושבים בועדת המערכת של כתב עת יוקרת ואנו מקבלים מאמר מכותב שהוא בקושי ידוע; מאמר שהוא לא אורתודוקסי בסגנון הכתיבה שלו ובפורמט שלו. לכותרת המאמר יש מעט מאוד קשר לתוכן המאמר; המאמר נטול הפניות למקורות ביבליוגראפיים כמקובל בכל מאמר מדעי. חלקו הראשון ברובו מוקדש להתבדחות פילוסופית על טבע המושגים הפיזיקאליים, שבמילא כל פיזיקאי לוקח אותם כמובנים מאיליהם. למשל, המחבר מבצע אנליזה של הזמן ומפרק את המושג לגורמים: “הרכבת הזו מגיעה לכאן בשעה 7”, שלפי טעמו פירוש המשפט הוא: “המחוג הקטן של שעוני שמצביע על 7 וההגעה של הרכבת הם אירועים סימולטאניים”. רגע, סליחה? מי זקוק להסבר נאיבי שכזה של מהו זמן? קוראים ודאי ישאלו את עצמם: כיצד כתב עת רציני כמו האנאלן דר פיזיק יכול בכלל לקבל מאמר נאיבי שכזה לפרסום לצד מאמרים רציניים מפרי עטם של כותבים מובילים? ולא די בזה. המחבר עוסק בניסוי אחד בלבד במאמרו –  יצירת הזרם בלולאת מוליך בתנועה יחסית למגנט; והרי ניסוי זה מוסבר היטב באמצעות תורת האלקטרון של הנדריק אנטון לורנץ (Lorentz) והוא לא נחשב אפילו כביסודו חשוב במיוחד; ועוד המחבר של המאמר קובע בצורה חצופה למדי שמה שמהווה את לב ליבה של התורה האלקטרומגנטית, אושיות המדע, “האתר המאיר”, הוא פשוט “מיותר”. המחבר מסיים את מאמרו בכמה תוצאות בנוגע לאלקטרונים, שבמאמרים שבהם דנים ב”תורת האלקטרון” הם בדרך כלל נדונים ישר בהתחלה. מילר לכן סבור, שלקורא של 1905 מאמרו של אינשטיין נכתב מהסוף להתחלה.

פיטר גליסון (Galison) בספרו הידוע, השעונים של אינשטיין המפות של פואנקרה, מסביר את המצב המוזר של העדר מוחלט של הפניות למקורות בביבליוגראפיים במאמר של אינשטיין. נכון הוא אומר, אכן אין הפניות, ונכון שאינשטיין לא מצטט, והמאמר הוא אכן מוזר; אבל אם נקרא את המאמר של אינשטיין מ-1905 דרך המשקפיים של עולם הפטנטים – העולם בו אינשטיין עבד כפקיד מדרגה 3 – אז לפתע המאמר נראה הרבה פחות מוזר וייחודי בסגנונו. זה כך בגלל שפטנטים הם בדיוק מאופיינים על ידי הסגנון שאנו מוצאים במאמר היחסות של אינשטיין מ-1905; דהיינו, פטנט הוא הצגה של המצאה מקורית. המחבר מצמצם למינימום את הערות השוליים. גליסון נותן את הדוגמא הטיפוסית הבאה. בחמישים ומשהו הפטנטים אודות השעונים החשמליים השוויצריים שהוענקו בסביבות השנה 1905, אין אפילו הערת שוליים אחת – לא לפטנט אחר ולא למאמר מדעי או טכני. 

 

איך הצלחת לפרום את הקשר הגורדי הר פרופסור אינשטיין?

 

תורת היחסות הפרטית נוסדה על שני פוסטולטים, עקרון היחסות ועקרון קביעות מהירות האור; באופן מסורתי בכל ספרי הלימוד ובכל המאמרים הפופולאריים ניסוי מיקלסון-מורלי הובא כהוכחה ניסויית ראשית שתומכת בעקרון קביעות מהירות האור בניסוח הבא: מהירות האור היא זהה בכל מערכות הייחוס; זה הוליד את המיתוס שאינשטיין יצר את תורת היחסות הפרטית כתגובה ישירה לתוצאה השלילית של ניסוי מיקלסון-מורלי; למעשה ניסוי מיקלסון-מורלי כלל לא מוזכר במאמר היחסות מ-1905, ויותר מכך, הניסוי שנראה שהטריד את אינשטיין בצורה הרבה ביותר ב-1905 היה דווקא ההשראה האלקטרומגנטית של פארדיי.

אינשטיין פתח את מאמר היחסות שלו מ-1905 באומרו: “זה ידוע היטב שהאלקטרודינמיקה של מקסוול (Maxwell) – כפי שהיא מובנת בדרך כלל בזמן הזה – כאשר היא מיושמת לגופים בתנועה, היא מובילה לאסימטריות שלא נראות כטבועות בתופעות. קחו, למשל, את האינטראקציה האלקטרודינמית ההדדית בין מגנט למוליך. התופעה הנצפית כאן תלויה רק בתנועה היחסית של המוליך והמגנט, בעוד שההשקפה המקובלת מציבה הבחנה חדה בין שני המקרים שבהם או אחד או האחר מבין גופים אלה הוא בתנועה. שכן אם המגנט הוא בתנועה והמוליך הוא במנוחה, אז מופיע בסביבת המגנט שדה חשמלי בעל אנרגיה מוגדרת מסוימת, שיוצר זרם במקומות בהם חלקים מהמוליך ממוקמים. אך אם המגנט הוא במנוחה והמוליך הוא בתנועה, שום שדה חשמלי לא מופיע בסביבה של המגנט. במוליך, אומנם, אנו מגלים כוח אלקטרומניע, שלו בעצמו אין אנרגיה מתאימה, אך שמוביל – תוך שמניחים שיווין של התנועה היחסית בשני המקרים הנדונים – לזרמים חשמליים בעלי אותו מסלול ועוצמה כמו אלה שנוצרים על ידי הכוחות החשמליים במקרה הקודם”. בשני המקרים, אותו הזרם החשמלי בדיוק זורם במוליך. הזרם המעשי שזורם תלוי רק בתנועה היחסית של המגנט והמוליך, בעוד שלפי ההסבר האלקטרודינמי הקלאסי – לפי תורת האלקטרון של לורנץ, האפקט הנצפה הוא שונה והוא תלוי ב-האם זהו המגנט או המוליך שנעים.

אינשטיין חש שאם לוקחים בחשבון רק את התנועה היחסית בין המגנט למוליך, הסבר אחד ויחיד יוכל לתאר את שני המקרים. הפתרון של אינשטיין היה שהשדות החשמלי והמגנטי עוברים טרנספורמציה זה לזה בעוברנו ממערכת ייחוס אחת לשנייה, באופן כזה שישנו תיאור יחיד לתופעת ההשראה האלקטרומגנטית, שהוא תקף בכל מערכת ייחוס. את הטרנספורמציות האלה אינשטיין קיבל מעקרונות תורתו ומטרנספורמציות לורנץ בהמשך במאמרו.

אינשטיין סיכם: “דוגמאות מהסוג הזה, יחד עם הניסיונות הלא מוצלחים לגלות כל תנועה של כדור הארץ יחסית ל’תווך המאיר’ [דהיינו האתר] מובילים להשערה שלתופעות של האלקטרודינמיקה כמו גם לאלה של המכניקה אין כל תכונות שמתאימות לרעיון של מנוחה מוחלטת.” אינשטיין מתנגד למנוחה מוחלטת. לשם מה האתר טוב, ומה הטעם להמשיך ולדבוק במושג חסר טעם שכזה? אינשטיין פותר את הבעיה על ידי זה שהוא משמיטה. האתר גורם לבעיות? אם כן נשמיט אותו מהפיזיקה. האם אנו באמת זקוקים לו בפיזיקה? אולי פשוט ניפטר ממנו וזהו? במקום לחשוב על מצבים של מנוחה מוחלטת אנו מובלים לעקרון היחסות: חוקי האלקטרודינמיקה והאופטיקה יהיו תקיפים בכל מערכות הייחוס שבהן משוואות המכניקה תקיפות.

אינשטיין לוקח תופעה – התנועה היחסית בין המוליך למגנט – שלא הייתה קשורה כלל ישירות למטרות ולנושאים שבאופן מסורתי נבחנו על ידי תורות האלקטרודינמיקה של גופים בתנועה. אבל מה שהטריד את אינשטיין היה עניין חוסר הסימטריה שבה, כאשר היא מוסברת במסגרת של תורה אקלטרודינמית שמכילה אתר במנוחה מוחלטת. אינשטיין אז מסיק שאסימטריה כזו היא לא תיתכן בגלל שהיא מובילה למסקנה שהאלקטרודינמיקה, כמו גם המכאניקה, הן בעלות תכונות של מנוחה מוחלטת. דבר שהוא מנוגד לכל הניסויים הלא מוצלחים לגלות את תנועת כדור הארץ יחסית לאתר. מכאן שיש לאחד בין האלקטרודינמיקה, האופטיקה והמכניקה תחת עקרון היחסות שמבטל כל אסימטריה ומנוחה מוחלטת בתורות אלה.

ניתן להביט על הבעיה מנקודת מבט אחרת. אם אין מנוחה מוחלטת במכניקה ובאלקטרודינמיקה, אז העיקרון המנחה של המכניקה, עקרון היחסות, שדורש מראש שיתקיימו רק תנועות יחסיות, צריך להיות מורחב לתורות שהן עד כה נחשבו כמכילות מנוחה מוחלטת בדמות האתר. על ידי ביטול המנוחה המוחלטת בתורה האלקטרודינמית והאופטית היא נהפכת לבעלת אופי משותף עם המכניקה. הן כולן מראות שיתכנו רק תנועות יחסיות. מכאן ניתן לאחד אותן תחת עקרון היחסות.

עתה אם אנו רוצים שהאיחוד יהיה מושלם, ושיהיה תואם לתוצאת הניסויים, עלינו לקחת את העיקרון המנחה של האלקטרודינמיקה והאופטיקה –  מהירות האור היא בלתי תלויה במקור האור שפלט אותה, או מהירות האור היא קבוע במערכת האתר – ולהרחיבו כך שיהיה תקף במכניקה. עושים זאת על ידי זה שקובעים ראשית שעקרון זה תקף במכניקה, ושנית אם הוא תקף במכניקה, אז עלינו לנסחו בהתאם לעקרון היחסות: מהירות האור היא זהה עבור כל מערכות הייחוס.

עד אינשטיין ניסו להסביר תופעות אלקטרודינמיות של גופים בתנועה על ידי זה שהסבירו תופעות מכניות בעזרת האלקטרודינמיקה, מה שהיה קרוי ההשקפה האלקטרומגנטית. ניסו גם להסביר תופעות אלקטרודינמיות בעזרת המכניקה, מה שהיה קרוי ההשקפה המכניסטית.

אולם אף אחת מהשקפות אלה לא צלחה, בגלל שבבסיסה עמד האתר במנוחה המוחלטת. אינשטיין הציע תמונת עולם חדשה שמאחדת את המכניקה, האופטיקה והאלקטרודינמיקה. האיחוד יכול להתבצע על ידי העברת עקרון היחסות מהמכניקה גם לאלקטרודינמיקה ולאופטיקה ועל ידי העברת קביעות מהירות האור האופטית והאלקטרודינמית למכניקה והפיכתה לעיקרון. כך האיחוד מתבצע תחת שני העקרונות המנחים היוריסטיים (heuristic) של תורתו.

תמונת העולם החדשה של אינשטיין, שהייתה מושתתת על איחוד בין התורות ועל ביטול האסימטריה בפיזיקה, דרשה הגדרות חדשות של החלל והזמן והסימולטאניות. נדרשו שיטות מדידה חדשות (שימוש בקרני אור, מוטות מדידה ושעונים, וסינכרונם). בעזרת שני העקרונות המנחים של תורתו ובעזרת שיטות מדידה חדשות אלה אינשטיין קיבל את טרנספורמציות לורנץ המלאות ואת התוצאות המוזרות של היחסות. בעזרת שני העקרונות המנחים וטרנספורמציות לורנץ אינשטיין קיבל גם את משוואות התנועה של חלקיק טעון, את שינוי המסה עם המהירות, את המשוואות לאפקט דופלר ולאברציה ואת השקילות בין המסה לאנרגיה כמה חודשים אחרי שפרסם את מאמרו הראשון בתורת היחסות.

 

פורסם בדצמבר 2007 באימגו.

 

מקורות:

 

Einstein, A. (1905). Zur Elektrodynamik bewegter Körper.

Annalen der Physik, 17, 891-921.

 

Galison, P. L. (2003). Einstein’s Clocks, Poincaré’s Maps Empire of Time.

New York: W. W. Norton & Co.

 

Miller, A. I. (2001). Einstein Picasso Space, Time and the Beauty that Causes Havoc

(New York: Basic books).

 

Stachel, J. (2002). Einstein from ‘B’ to ‘Z’. Washington D.C.: Birkhauser.

 

בצלו של אלברט?

 

בצלו של אלברט?

 

מבוא:

אינשטיין נפטר ב-1955 כאשר הוא ממנה את אוטו נתן ואת הלן דיוקס, מזכירתו הנאמנה כנאמנים משותפים על מאמריו האישיים. כשני עשורים מאוחר יותר, אוניברסיטת פרינסטון החלה לעבוד על אוסף המאמרים של אלברט אינשטיין. בינתיים המאמרים עברו העתקה בגלל צוואתו של אינשטיין שקבעה שכאשר הלן דיוקאס תלך לעולמה, כל העותקים המקוריים של המאמרים חייבים ללכת לאוניברסיטה העברית. היא נפטרה ב-1982 ופרויקט אוסף המאמרים של אינשטיין התקדם באמצעות ההעתקים של המאמרים בלבד כאשר המקור מצוי בארכיון אינשטיין בספריה הלאומית אוניברסיטה העברית. ב-1985 העורך דאז של פרויקט אינשטיין רוברט שולמן שמע אודות “מכתבי אהבה” מוקדמים שמצויים בידי הקרובים של אינשטיין בקליפורניה. הוא איתר את אבלין אינשטיין, נכדתו של אינשטיין בברקלי. לא היו בידיה המכתבים. אולם החיפוש הוביל לכספת שבה הופקדו 400 מכתבי משפחה אשר נגנזו על ידי אמה החורגת של אבלין, אליזבט רובוז אינשטיין (אשתו השניה של אביה). פרויקט אינשטיין עוקב ופרסום הכרך הראשון התעכב כדי ש-51 ממכתבי האהבה הראשונים יוכלו להיכלל בתוכו. הספר פורסם ב-1987 והעולם המדעי הכיר את השם מילבה מאריץ’. הציבור ככללותו למד על השם ב-1992 כאשר פורסם הכרך “מכתבי האהבה” בין אלברט אינשטיין למילבה מאריץ’.

מאז פרסום מכתבי האהבה, התעוררו קומץ של חוקרים בלתי ידועים ששאלו האם מילבה סייעה לאינשטיין בכתיבת מאמריו המפורסמים בשנת הפלאות 1905? החוקרים התעסקו במשחק של מה-אם? בעודם מבצעים ספקולציות על תפקידה של מילבה – אם בכלל –בעבודתו של אינשטיין? החוקרים הציעו מן הסתם, שמילבה עזרה לאינשטיין להגיע בשנים שלפני 1905 לתורות המפתח המפורסמות שלו שמשויכות עם מה שאנו מכנים שנת הפלאות, בייחוד עזרה לו להגיע לתורת היחסות. הויכוח התפתח סביב מילים שאמר כביכול אברם פ. יופ’ה, חבר האקדמיה הרוסית למדעים ועוזרו של וו. ס. רנטגן מ-1902 ועד 1906, שטען שראה את הגרסה המקורית לשלושת המאמרים המפורסמים של אינשטיין משנת הפלאות (המאמרים על התנועה הבראונית, האפקט הפוטואלקטרי ותורת היחסות). יופ’ה טען שהם נחתמו  על ידי אינשטיין-מאריטי, כאשר מאריטי הוא הגרסה ההונגרית למאריץ’, שם משפחתה של מילבה. ועל כך נסב הויכוח, האם זהו מחבר אחד או שניים בנוגע לשלושת המאמרים המפורסמים? כמובן שמרבים החוקרים מסכימים שאינשטיין הוא המחבר היחיד והמאמרים לא חוברו כצוות של בעל-אשה. העדויות ההיסטוריות וההתכתבויות בן אינשטיין למילבה אינן תומכות בצוות בעל ואשה כמחברים של המאמרים. חשוב לציין בנוסף שמילבה מאריץ’ עצמה אף פעם, גם אחרי שהתגרשה מבעלה, לא דרשה ולא תבעה קרדיט ציבורי על העבודה של אינשטיין מ-1905 והיא גם לא טענה לשום תפקיד כשותפה בעבודה על המאמרים האלה. סביר שמילבה הייתה כפי שנהוג לכנותה “לוח התהודה” לרעיונותיו המתפתחים של אינשטיין. אולם תיאורית הקונספירציה החלה… להלן הסיפור שמבוסס בעיקר על הטיעון של פרופ’ ג’ון סטצ’ל תוך התבססות על מקורות נוספים שמזים את תיאוריות הקונספירציה נגד אינשטיין.

 

מילבה מאריץ פוגשת באינשטיין בפוליטכניק

 

מילבה נולדה ב-19 לדצמבר 1875 בטיטל שבצ’קה, סרביה, באימפריה האוסטרו הונגרית. אמה הייתה ממוצא מונטנגרי ואביה היה סרבי. בילדותה היא הלכה לבית ספר לבנות בנובו סאד והיא הייתה התלמידה הטובה ביותר. היא לא הייתה פופולארית בין בנות כיתתה שלעגו לה על מוגבלותה וגם על שקדנותה. כנערה מילבה הייתה הנערה השנייה בזגרב להיכנס לגימנזיום הממלכתי הגבוה, שם למדה פיזיקה בכתה שכולה הייתה בנים. היא קבלה את הציונים הגבוהים ביותר בפיזיקה ובמתמטיקה. היא הייתה מוכשרת ובעלת אמביציות. היא נסעה ללמוד בשוויץ שהייתה המדינה השנייה אחרי צרפת באירופה שהסכימה לקבל נשים לאוניברסיטאות. היא למדה סמסטר אחד לימודי רפואה באוניברסיטת ציריך ועברה לפוליטכני השוויצרי למסלול מורים למתמטיקה ופיזיקה. מילבה הייתה המועמדת אשה היחידה בתחומה. מילבה מאריץ’ הייתה סטודנטית לפיזיקה מסרביה בפוליטכני השוויצרי מאז 1896. שם היא פגשה את חברתה הלן סאביץ’, סטודנטית להיסטוריה מוינה.

מילבה והלן גרו באותו פנסיון, האנגלברכט, יחד עם עוד ארבע נשים, שתי סרביות ושתי קרואטיות. חברותן התפתחה מהר מאוד והן החליפו ביניהן מכתבים. מלבד ללמוד יחד, הנשים גם הלכו יחד לקונצרטים, הלכו יחד לכפרים שסביב ציריך וניגנו בכלי נגינה. לפעמים האווירה העליזה שבפסיון הרגיזה כמה מהדיירות האחרות שבו. מילנה בוטה, סטודנטית לפסיכולוגיה מסרביה שהייתה חברה עם שתי הנשים במשך 30 שנה התלוננה להוריה ב-1900 שהרעש מפריע לה. לפעמים עד 11 בלילה הן היו צוחקות ומבלות את זמנן בלדבר דברים טיפשיים.   

אחד מהמבקרים שבא באופן תדיר לפנסיון היה אלברט אינשטיין, סטודנט שלמד עם מילבה והצטרף להופעות המוזיקליות המאולתרות של הנשים. מילבה ניגנה על הטמבוריצה (כלי מעין מנדולינה) ואחר כך בפסנתר. הלן נגנה בפסנתר ואינשטיין נגן בכינור. הלן כתבה לאמה אודות אהבתם המשותפת למוזיקה, “הצטרפתי למר. אינשטיין על הפסנתר. הלוואי ויכולת לשמוע אותו מנגן – הוא מנגן בכזו תשוקה עמוקה וצליל מלא” (7 יוני, 1900). פעמים רבות הדיירות האחרות בפנסיון היו מצטרפות. מילנה בוטה הודיעה להוריה ש-“העלמה מאריץ’ עשתה לי הכרות עם חברה הטוב, גרמני, שמו אינשטיין. הוא מנגן נהדר בכיור, הוא אמן אמיתי, וכך יהיה לי מישהו לנגן איתו שוב (21 למאי, 1898).  שבועיים מאוחר יותר היא כתבה להורים שלה, “רציתי לענות למכתבכם אתמול אחרי הצהרים, אבל היה לי ביקור, הייתה זו העלמה מאריץ’ עם הגרמני שסיפרתי לכם עליו ועשינו מוזיקה עד אחרי הצהריים” (3 יוני).

מילבה לבשה מגפיים אורתופדיות כדי לתקן עיוות פיזי. היא נולדה עם חריגה במפרק ירך שמאל, כאשר רגל אחת קצרה יותר מהאחרת. הלן הייתה בריאה אבל גם מילבה וגם הלן היו רזות מאוד. במכתב להוריה מילנה בוטה תיארה את מילבה כ-“נערה מאוד טובה, חכמה ורצינית. היא קטנה, חלושה, אפרורית, מכוערת, מדברת כמו נערה מנובי סאד אמיתית, צולעת מעט, אבל בעלת נימוסים מאוד טובים” (18 למרץ, 1898).

בראיון שפורסם בעיתון הסרבי “וראם” ב-1929, מילה בוטה (שאז כבר הייתה נשואה, ושם משפחתה היה שטפנוביץ’) נזכרה בשנים המוקדמות של מילבה ואלברט יחד באוניברסיטה: “מיטסה [הכינוי של מילבה] נשארה מעלינו בקומה הרביעית [בפנסיון]. בחדרה, בשקט מוחלט, תמיד מצאנו את מיטסה עם אלברט אינשטיין, ואף פעם לא העלנו בדעתנו שהוא יום אחד ייהפך לכזה אדם גדול. כל פעם כאשר באנו לתה, שניהם היו עובדים”. בלהט המשותף למדע, מילבה ואלברט בילו הרבה מזמנם באוניברסיטה זה בחברה של זו וגם בחברה של החברים של מילבה. בעודה באוניברסיטה, מילבה בילתה כמעט את כל זמנה עם אלברט. הם למדו יחד פיזיקה וזה היה חשוב עבור אינשטיין. הם קראו יחד עבודות קלאסיות של פיזיקאים של אותה תקופה ובילו יחד זמן רב כאשר הם עובדים במעבדות המאובזרות היטב של היינריך פרידריך וובר. אינשטיין כתב במהלך הקיץ של 1899 למילבה, “כאשר אני קורא את הלמהולץ בפעם הראשונה אינני יכול – ועדין אני לא יכול – להאמין שאני עושה זאת מבלי שאת יושבת לידי. אני מאוד נהנה לעבוד יחד, ואני מוצא זאת אמיתי ופחות משעמם”. כאשר אינשטיין דבר איתה על רעיונותיו הוא לפעמים בקש ממנה עזרה במציאת נתונים ואימותם. אולם המכתבים בין אינשטיין למילבה מצביעים על התפקיד החשוב ביותר של מילבה בקשר האינטלקטואלי ביניהם במהלך השנים המוקדמות: מילבה הייתה “לוח התהודה לרעיונות של אינשטיין”. לאינשטיין היה צורך חזק להסביר ולפתח את רעיונותיו בדיאלוג עם אחרים, וגם חבריו הטובים מקל’ה בסו וקונרד הביכט היו “לוחות תהודה” לרעיונותיו, אותם הוא הסביר להם בתכתובת עמם לאחר שעבר להתגורר בברן. קשה להקיש אודות התגובה של מילבה לגבי הרעיונות של אינשטיין מכיוון שמכתבים רבים אבדו. אבל נשמרו התשובות של מילבה למכתבים של אינשטיין שמכילים את הרעיונות המקוריים יותר שלו בנוגע לאלקטרודינמיקה של גופים בתנועה (מה שמאוחר יותר ייהפך למאמר היחסות). תשובותיה היו דיבור על ענייני משפחה, התכוננות למבחנים, ושום הערה בנוגע לרעיונות מדעיים. לכן ניתן להסיק שכנראה תבנית זו היא אופיינית לתשובות של מילבה לאינשטיין.

בעוד שלעולם לא נוכל לדעת מה היו שיחותיהם הפרטיות? בחינה של זיכרונות מאוחרים יותר יכולה להעיד אודות שתקנותה של מילבה בדיונים. פיליפ פראנק שהכיר את אינשטיין  באופן אישי וכתב עליו ביוגראפיה ועל כן תחקר אותו בצורה נרחבת, שאל אותו אודות השנים בהם היה סטודנט. פראנק כתב, שלמרות שמילבה מאריץ’ הייתה לגמרי ממעטת במילים ולא מגיבה כמעט בכלל, אינשטיין בתשוקתו למחקריו בקושי הרגיש זאת.

ב-1900 שניהם ניגשו לבחינות הסיום. בפיזיקה מילבה קבלה ציונים פחות או יותר כמו אלברט, אבל במתמטיקה היא קבלה ציונים נמוכים. שניהם המשיכו לעבוד. אינשטיין קיווה לעבוד כאסיסטנט אצל וובר בעודו עובד על הדוקטורט, אבל הוא לא הצליח להשיג משרת אסיסטנט אצל וובר למרות שהוא הרגיש שמשרה זו הובטחה לו. הדבר הוביל לחיכוכים בין וובר לאינשטיין ובין מילבה שגם המשיכה לעבוד במעבדה של וובר. אינשטיין לא הצליח למצוא משרה אחרת ובשנים הבאות הוא חי מהיד אל הפה כאשר הוא עובד בעבודות מזדמנות. לכן אלברט לא מיהר להתחתן עם מילבה. מה גם שהוריו התנגדו ליחסים עם מילבה. לפי מילבה הם החישו את פרדתה מאלברט “על בסיס השמצות ואינטריגות וכדומה” ומילבה לא מפרטת למה היא מתכוונת בכך. אבל ידוע שאמו של אלברט, פאולין, אף פעם לא הייתה שמחה אודות היחסים של בנה עם מילבה. והרי יש בכך יותר מין האמת. מילבה כתבה לחברתה הלן סאביץ’ מציריך ב-1900, “האם תאמיני לי שאמא של אלברט לא יכולה לסבול אותי? האם היא שמה אותי ללעג? לרגע נראיתי בלויה לעצמי, כל כך אומללה, אבל אז נחמתי את עצמי שהרי השחקן הראשי כפי שאנחנו יודעות הוא בדעה אחרת וכאשר הוא משרטט עבורי תמונות נהדרות לעתיד אני שוכחת את כל הבלויים, או שמא הנך חושבת שעלי לא?” ושנה אחר כך מילבה כתבה לחברתה הלן בסתיו 1901, “או, הלן, תתפללי לסנט פיטר ואולי הוא יהיה לגמרי שלי, שלא אצטרך להיפרד ממנו כל הזמן. אני אוהבת אותו מאוד”.

בסוף יולי 1900 אלברט אינשטיין זה עתה סיים את לימודיו בפוליטכניק השוויצרי בציריך. הוא לקח עמו מספר ספרים והגיע למשפחתו לחופשה בכפר ליד האלפים קרוב לגבול עם צפון איטליה. הוא פגש את “דודתו הנוראה” ג’וליה קוך בתחנת הרכבת ואת אמו ואחותו מאיה. הן קבלו אותו בנשיקות. כולם עלו על כרכרה ודהרו במעלה ההר. כאשר התקרבו למלון אינשטיין ואחותו ירדו לטייל. מאיה אמרה שהיא לא מעזה לדבר עם אמא שלהם על היחסים של אלברט עם מילבה מאריץ’. היא הייתה ידועה במשפחה כ”רומן דולי” מההתכתבויות של אלברט עמה (דולי הוא הכינוי שאינשטיין נתן למילבה במכתבים). מאיה בקשה מאחיה לרכך את אמם. אבל זה לא היה בטבע של אינשטיין לעשות זאת. היה לו פה גדול אותו לא נהג לסגור. כפי שכתב מאוחר יותר למילבה מאריץ’ על מה שקרה, זה גם לא בדיוק היה הטבע שלו לחסוך ממנה את כל הפרטים הדרמטיים של מה שעמד להתרחש ומה שאמו עמדה לומר. והרי מילבה כתבה מאוחר יותר לחברתה הלן בחורף 1901, ביום שלישי מציריך, “או, האם את מפחדת מהאלברטינו היקר והזקן שלי והלעג שלו? אבל אינני מתכוונת לספר לילד השובב אפילו מילה”. אל דאגה “האלברטינו” סיפר את כל מה שעמד להתרחש עתה למילבה, ולהלן מה שהוא סיפר לה במכתב: אלברט נכנס לחדר של אמו ואחרי שהיא שמעה על המבחנים שלו היא שאלה אותו: “נו, מה יקרה עם דולי שלך עכשיו?” “אשתי”, אינשטיין ענה, כאשר הוא מנסה להעניק למילותיו את אותה מידת טבעיות שבה השתמשה אמו בשאלתה. אינשטיין נזכר שאמו “זרקה את עצמה על המיטה, קברה את ראשה בכרית ופרצה בבכי כמו ילדה”. כאשר היא סוף סוף הצליחה לשוב לקור רוח, היא המשיכה שוב בהתקף. “אתה הורס את העתיד שלך והורס את האפשרויות שלך”, היא אמרה, “שום משפחה שמחשיבה את עצמה לא תקבל אותה. אם היא תכנס להריון אתה באמת תהיה בצרות”. בנקודה זו, היה זה תורו של אינשטיין לאבד את שלוותו “אני באופן תקיף הכחשתי שחיינו בחטא”, הוא דיווח למילבה מאריץ’ במכתבו, “וגערתי בה לגמרי”.בדיוק כאשר הוא עמד להתפרץ חברה של אמו נכנסה, גבירה, שופעת חיים וקטנה, אשה מהסוג הנעים ביותר”. הן החלו לדבר ביניהן אודות מזג האוויר, אורחים במלון ועניני יום-יום. ואז הלכו לאכול ולנגן מוזיקה. כך בחופש בדיוק כאשר אינשטיין חשב שהמשבר חלף ועבר לו אמו הייתה שבה לנושא…”כמוך, היא ספר, אבל אתה צריך שתהיה לך אשה”, היא התפרצה פעם אחת. ופעם אחרת היא העלתה את הנושא שמילבה מאריץ’ היתה בת 24 ואילו בנה היה רק בן 21: “כאשר אתה תהיה בן 30, היא תהיה מכשפה זקנה”. במהלך החודשים שחלפו נראה שההורים של אינשטיין לאט לאט החליטו לקבל את יחסיו עם מילבה מאריץ’ ובספטמבר אינשטיין כבר כתב למילבה: “אני חושב שהם שניהם בסוף יחבבו אותך מאד ברגע שהם יכירו אותך”. ובאוקטובר הוא כתב: “הורי נסוגו, בלית ברירה ובהיסוס מהקרב על דולי כאשר הם הבינו שהם יפסידו בו”. אבל בכל זאת אינשטיין כתב לא פעם: “אמא בוכה בצורה מרה ואין לי רגע מנוחה”…וגם: “הורי בוכים עלי כאילו מתתי. שוב ושוב הם מתלוננים שהבאתי חוסר מזל על עצמי על ידי מסירותי לך.” הבעיה המרכזית הייתה שמילבה מאריץ’ לא הייתה יהודיה והייתה סרבית ומבוגרת יותר מאלברט שלהם. היא נראתה רגילה למדי ולא יפה במיוחד, היא צלעה והיא לא הייתה אינטלקטואלית בצורה יוצאת דופן. אבל אינשטיין היה מאוהב בה באותה תקופה והוא כתב לה מכתבים עם משפטים כמו: “אני בדיוק הבנתי שלא הצלחתי לנשק אותך במשך חודש שלם”.

 

חתונה ושנת הפלאות

 

באמצע התקופה הקשה של חיפושים אחר עבודה, מילבה נכנסה להיריון מאלברט והם עדיין לא היו נשואים. השנה היא 1901. מילבה עזבה הביתה ולא שבה לעבוד יותר עם וובר. כנראה שגם החיכוך של וובר עם אינשטיין תרם לעזיבתה. היא הייתה עכשיו לגמרי תלויה ביחסים עם אלברט. הוא לעומת זאת מצא מנחה חדש בדמות אלפרד קליינר, פרופסור לפיזיקה מאוניברסיטת ציריך והוא התחיל לעבוד על תזת הדוקטורט שלו איתו.

אלברט לא רצה להתחתן כל עוד לא הייתה לו עבודה מסודרת. מילבה התקשתה לסבול את המשבר האמוציונאלי: הפרדות התכופות מאלברט, אי הודאות ועתה ההיריון. אלברט עבד כמורה פרטי בשאפהאוזן ומילבה התגוררה כעשרים קילומטרים רחוק משם. מילבה ואלברט התראו זה עם זה רק פעם אחת בשבוע כאשר אלברט בא לביקור, כנראה במטרה להסתיר את ההיריון מהקרובים. הוריו של אינשטיין שלחו מכתב להוריה של מילבה בו הם מביעים תרעומת על המצב. מילבה נשמעה מיואשת בתקופה זו ואילו אלברט הבטיח לה עתיד ורוד ברגע שתקופה קשה זו של חייהם תחלוף. מילבה כתבה לחברתה הלן סאביץ’ בדיצמבר 1901, “אלברט עדיין לא מצא עבודה. הוא עתה בשאפהאוזן, שם הוא עובד כמורה פרטי. את יכולה לדמיין שהוא לא חש טוב במצב כזה מתרפס. עדיין זה בקושי סביר שהוא ישיג משרה בטוחה יותר בקרוב. את יודעת שליקירי יש לשון מאוד אכזרית. ומעל לזה, הוא יהודי. מכל זה את יכולה לראות ששנינו יוצרים זוג מצער. ועדיין כאשר אנחנו יחד אנחנו שמחים כמו כולם”.

הילדה של אלברט ומילבה, שכונתה במכתבים של אינשטיין, ליזרל, כנראה נולדה בינואר 1902 בנובי סאד. באותה שנה אינשטיין עבר לברן לעבוד במשרד הפטנטים שם הוא נשאר לעבוד במשך שבע שנים.

אלברט ומילבה התחתנו לבסוף ב-6 לינואר 1903 באולם העירייה של ברן, ששה חודשים אחרי שאלברט מצא משרה כמומחה טכני במשרד הפטנטים בברן. מילבה הייתה בת 28 ואלברט היה כמעט בן 24. אלברט עבד ששה ימים בשבוע במשרד הפטנטים ובזמנו החופשי הוא עבד על הפיזיקה. מילבה כתבה לחברתה הלן במרץ 1903, “אינני יודעת אם את כבר יודעת משהו אודות העבודה של אלברט? הוא מועסק במשרד הפטנטים המקומי כמומחה, ובמשך שמונה שעות כל יום הוא מבצע את העבודה המשעממת נורא הזו. החלטנו בסודיות גדולה לחפש עבודה אחרת, או ללמד או כל אחת אחרת, היכן שתהיה לו עבודה בעלת קשר רב יותר לתחום שלו ושבה הוא יתעניין ובה ייהנה יותר. ננסה בכל מקום”. אלברט ומילבה עדין היו עניים כל כך. 

מילבה באה עם אינשטיין לברן אבל בלי ליזרל. אינשטיין החליט שהילדה תצטרף אליהם אחר כך. הוא כתב למילבה מאוחר יותר ב-1901, “הבעיה היחידה שעדיין יש לפתור היא כיצד לשמור את ליזרל הקטנה איתנו. אינני רוצה למוסרה. תשאלי את אביך, הוא אדם יוצא דופן והוא יודע על העולם יותר מאשר הג’וני [כינוי שאינשטיין נתן לעצמו במכתבים] הלא פראקטי והעסוק מאוד”. אבל ליזרל אף פעם לא הצטרפה לזוג אינשטיין וגורלה נותר לא ידוע. בגלל שתיקתם של משפחת אינשטיין בעניין זה, קיומה של ליזרל נהפך לחידה. ישנן כמה תיאוריות לגביה: או שהיא נמסרה לאימוץ, או שהיא נמסרה לבית ילדים מוגבלים כתוצאה ממחלה קשה שבה לקתה ומוזכרת בהתכתבויות של אינשטיין, ושם נותרה כל חייה. תיאוריה שלישית לגבי ליזרל היא שהיא מתה ב-1903 או מהר מאוד אחרי ספטמבר 1903, התאריך האחרון שניתן לוודא שבו הייתה חיה. ישנה תיאוריה נוספת שהועלתה לפיה הלן סאביץ’ אמצה את ליזרל, אולם בדיקה של היסטוריית משפחתה מראה שזה כנראה לא נכון. כנראה שלעולם לא נדע את האמת מה עלה בגורלה של ליזרל. מילבה אף פעם לא החלימה מכך שאיבדה את ליזרל ואירוע זה השפיע על יחסיה עם אלברט. יותר מעשרים שנה אחר כך, ב-1924, היא כתבה להלן, על “תשוקתה הבלתי מוגשמת לבת”.

אחרי החתונה, אינשטיין ושני חברים טובים הקימו את “האקדמיה אולימפיה” כדי לדון בנושאים בנוגע ליסודות של המדע כאשר הם בדרך כלל מקיימים את הפגישות שלהם בביתם של הזוג אינשטיין. מוריס סולובין, אחד מחברי האקדמיה אולימפיה נזכר שמילבה הייתה מקשיבה בריכוז לדיונים אבל היא אף פעם לא התערבה בויכוחים.

ב-14 למאי, 1904 מילבה ילדה את ילדם השני של הזוג, הנס אלברט לאחר הריון קשה.

אלברט עבד קשה במשרד הפטנטים ועבד על המאמרים המהפכניים שלו. ב-1905 כאשר בנו היה בן שנה, אלברט אינשטיין פרסם ארבעה מאמרים מדעיים שלגמרי המירו את הבנתנו אודות הזמן, החלל, האנרגיה והחומר. הראשון עסק באפקט הפוטואלקטרי ובקרינה, השני בתנועה הבראונית, והשניים האחרונים בדינאמיקה של גופים בתנועה וביחסים שבין המסה לאנרגיה – ובכך ביססו את תורת היחסות הפרטית. כנראה מברן בדצמבר 1906 מילבה כתבה להלן סאביץ’, “בעלי לרוב מבלה את זמנו הפנוי בבית בשחקו עם הילד הקטן, אבל כדי לתת לו את המגיע לו, עלי לציין שאין זה עיסוקו היחיד מלבד פעילויותיו הרשמיות. המאמרים שהוא כתב כבר עולים גבוה למדי”.

באוקטובר 1909 אלברט התחיל ללמד פיזיקה תיאורטית באוניברסיטת ציריך, משרה אותה הוא קיבל למרות המשכורת העלובה והיותה משרה חלקית. אלברט עזב את משרד הפטנטים כדי לקבל על עצמו את המשרה המלאה האקדמית הראשונה כפרופסור חבר באוניברסיטת ציריך. הוא ומילבה ובנם עברו חזרה לעיר ציריך שבה הם לראשונה נפגשו. מילבה כתב לחברתה הלן כנראה בקיץ 1909, “אני מקווה שנראה אחת את השנייה אז [בשנה הבאה], בציריך, היכן שבעלי לאחרונה התמנה לפרופסור לפיזיקה תיאורטית. אנחנו נעבור לשם באוקטובר, ומשרתו החדשה תתחיל בסמסטר החורף שאחריו. אינני יכולה לספר לך כמה שמחים אנחנו בשל שינוי זה, שישחרר את אלברט משמונה השעות היומיות שלו במשרד, והוא עכשיו יוכל להקדיש את עצמו למדע שהוא אוהב, ורק למדע”. מילבה הבחינה בפרסום ההולך וגודל של בעלה והיא חששה מנישואיה וכיצד זה ישנה את בעלה. היא כתבה להלן ב-3 לספטמבר, 1909, “חברתי היקרה! אמצע אוקטובר, ב-14, אנחנו עוזבים את ברן, היכן שגרתי במשך שבע שנים עכשיו, חייתי כל כך הרבה ימים נהדרים אבל עלי לומר גם ימים מרים וקשים. איך זה יהיה בציריך? שם אנחנו נתגורר במאוסנשטרס’ה 12, פלאנטרן. בעלי הוא עכשיו בזאלצברג, בפגישה של פיזיקאים גרמנים, שם הוא אמור לתת הרצאה. הוא נחשב עכשיו לפיזיקאי דובר הגרמנית הטוב ביותר, והם נותנים לו הרבה כבוד. אני שמחה מאוד בהצלחתו, כי זה באמת מגיע לו. אני רק מקווה ומייחלת שלפרסום לא תהיה השפעה מזיקה על אישיותו”.

באוקטובר 1909 מילבה כתבה להלן, “את רואה, עם כזה פרסום, לא נותר הרבה זמן לרעיה… הפנינים ניתנים לאחד, לאחר התיבה…ועלי לשאול אותך, אפילו אם המכתב היה המטרה, והנפש הפנימית ביותר שלי תעמוד פחות בגאווה, אפילו אז האם תוכלי לאהוב אותי? את רואה אני מאוד מורעבת לאהבה ואהיה כל כך שמחה עד מאוד לשמוע כן, שאני כמעט מאמינה שהמדע האכזר הוא אשם, ואני מקבלת בשמה את הצחוק עליו”.

ביולי 1910 נולד בם השני אדוארד שכונה בשם החיבה ט’ט’ה (או טדי). ב-1911 יוקרתו האקדמית של אינשטיין עלתה בקצב דרמטי. אלברט קיבל משרה בפראג כפרופסור מלא לפיזיקה תיאורטית באוניברסיטה גרמנית וזה טלטל את הזוג שוב פעם. מילבה כתבה להלן מציריך בינואר, 1911, “בעלי, לאחר הרהור בוגר ובגלל יתרונות חומריים קיבל את ההזמנה לנסוע לפראג ובמרץ אנחנו נעזוב את ציריך כדי לעבור לשם. אינני יכולה לנסח זאת אחרת מלבד לומר שאינני הולכת לשם בשמחה ושאני מצפה למעט הנאה מהחיים שם… בעלי הוא בסדר. הוא עובד הרבה ונותן את ההרצאות שלו, אותן אוהבים רבים ונוכחים בהן רבים כמו גם הרצאות ציבוריות רבות, שאני אף פעם לא מפסידה לשמוע אותן.” בעוד שאלברט אינשטיין תכנן לעבור לפראג, הסטודנטים במכון הפוליטכני בציריך כתבו מכתב להנהלה בו הם מבקשים משכורת גבוהה יותר עבור אינשטיין בגלל איכות הרצאותיו. האינשטיינים נשארו בפראג עד 1912, השנה בה אלברט קבל שוב משרת פרופסור מלא לפיזיקה תיאורטית במכון הטכנולוגי בציריך. החזרה שלהם לציריך שפרה את מצב רוחה של מילבה אך רק לזמן קצר. מילבה כתבה להלן בדיצמבר 1912, “אנחנו בסדר וכולנו, גדול וקטן, שמחים מאוד להפנות את גבנו לפראג. עבורי, במיוחד, בגלל הילדים, שהותנו שם הייתה כל כך לא נעימה. התנאים ההיגייניים שם הם כאלה שלפעמים זה היה ממש קשה עבורי עם הילד שלי. את יודעת כבר שאין מים לשתיה שם. חלב הוא בדיוק מאיכות מפוקפקת. האוויר הוא תמיד מלא בפיח, אין גינות…אלברט גם לא נהנה מהחיים שם כמו בשוויץ, כך שהייתי מאוד שמחה כאשר לבסוף הוחלט לשוב חזרה לציריך. כאן הכל השתפר תוך זמן קצר”. ועכשיו מילבה מדברת על בעלה: “האלברט הגדול שלי נהפך לפיזיקאי מפורסם שהוא מוערך ביותר על ידי המקצוענים שמתלהבים ממנו. הוא עובד ללא לאות על הבעיות שלו. ניתן לומר שהוא רק בשבילן. עלי להתוודות במעט אשמה שאנחנו לא חשובים בשבילו ולוקחים את המקום השני”.

מילבה מביעה את התפוררות הנישואים הראשונים של אלברט אינשטיין אליה. אינשטיין עבד על תורת היחסות הכללית שאת גרסתה הסופית יפרסם רק ב-1915. בנוסף ב-1912 במהלך ביקור בברלין אינשטיין התחיל בקשר רומנטי עם בת דודתו אלזה לאוונטל, שאותה הכיר היטב מילדותו. אלזה הייתה צעירה רק בחודש ממילבה, בעלת נטיות ספרותיות ולמרות שאולי לא הייתה ברמה האינטלקטואלית של מילבה, היא הייתה אשה יותר חברותית ואשת חברה. היא הייתה גרושה שגרה בברלין עם הוריה והיו לה שתי בנות משל עצמה מנישואים קודמים. בין אם מילבה ידעה באותו הזמן אודות חייו הכפולים של אלברט, אין זה משנה. אבל מילבה חשה שהיא הולכת ומאבדת את בעלה. בסוף 1913 מילבה הייתה במידת מה מודעת למצב, כפי שאינשטיין הודיע לאלזה, “היא [מילבה] לא שואלת עליך, אבל אני מאמין שהיא לא מזלזלת במשמעות שיש לך עבורי”.

ב-1914 אלברט התמנה למשרת פרופסור חוקר וראש מכון קייאזר וילהלם לפיזיקה היוקרתי בברלין והוא נבחר לחבר באקדמיה הפרוסית למדעים. הוא עבר לברלין כדי לקבל את משרת המחקר סביב השעון ומילבה והבנים עברו לברלין איתו. זמן קצר אחרי המעבר לברלין באפריל 1914, מילבה הבינה שאינשטיין נמשך לאלזה והיא שבה לציריך עם שני הבנים כאשר היא אף פעם יותר לא תשוב יותר לחיות עם אינשטיין כבעל ואשה. למרות שלאחר הגירושים אינשטיין היה נשאר קבוע בביתה של מילבה כאשר הוא היה מבקר בציריך.

הדיילי טלגראף של לונדון פרסם ב-30 לאוקטובר, 1996 מכתב נבזי למדי שהוא טען שאלברט כתב למילבה ומבהיר שרגשותיו של אלברט למילבה השתנו. במכתב זה אלברט מפנה מספר חוקים למילבה שאם היא רוצה להמשיך ולחיות איתו עליה למלות אותם. זהו מסמך שנמכר במכירה פומבית ב”קריסטי” ב-1996 וכך יש להתייחס אליו. המסמך נראה הזוי לגמרי ולא מתאים כלל לאופיו של אינשטיין ומתאים לתיאוריות הקונספירציה הרבות שסובבות אותו. במסמך הזה נטען שאינשטיין פורש תנאים מגוחכים שמילבה מאריץ אינה יכולה למלא אותם, אבל אם היא רוצה להמשיך להיות אשתו עליה למלא אותם. לפי הדיילי טלגראף המכתב נכתב ב-14 לאפריל לאחר שאינשטיין קיבל עליו להיות מנהל מכון הפיזיקה באוניברסיטת ברלין. נישואיו עם מילבה עלו על שירטון, כאשר אינשטיין בן ה-35 מקדיש את רוב זמנו למחקר תורת היחסות הכללית. במכתב למילבה הוא מכתיב את התנאים הבאים:

א. תדאגי:

1) שהבגדים שלי והלבנים שלי ישמרו בסדר.

2) שיוגשו לי שלוש ארוחות סדירות ביום לחדרי.

3) שחדר השינה שלי וחדר העבודה שלי תמיד ישמרו במצב טוב ושאיש לא יגע בשולחן העבודה שלי מלבדי.

ב. תוותרי על כל קשר אישי איתי, מלבד אלה שדרושים כדי לשמור להופעות חברתיות. בייחוד לא תדרשי:

1) שאשב איתך בבית.

2) שאצא איתך או אסע איתך.

ג. תבטיחי במפורש להשגיח על הנקודות הבאות בכל מגע איתי:

1) לא תקבלי כל חיבה ממני ולא תתקרבי אלי לשם כך.

2) עליך לענות לי מיד כאשר אני מדבר אליך.

3) עליך לעזוב את חדר השינה שלי או את חדר העבודה שלי מיד ללא מחאה כאשר אני מבקש ממך לעשות זאת.

4) תבטיחי לא להשמיצני אל מול עיני הילדים, או במילים או במעשים.

זה המסמך שפורסם בדיילי טלגראף ב-1996 ונטען כנכתב על ידי אינשטיין והוא נראה הזוי לחלוטין וקונספירציה אחת גדולה נגד אינשטיין!

מילבה ואלברט התגרשו רשמית ב-14 לפברואר 1910.

בהתחלה אלברט לא רצה להתגרש ממש אלא רק להיפרד. הוא החל להתראות עם בת דודתו אלזה אבל לא רצה להתחתן איתה. הוא רצה חברות ללא התחייבות. הורי בת דודתו ניסו לאלץ אותו להינשא לה בשל הכבוד והצניעות. אינשטיין כתב ב-1915 שאם “אני אאפשר לעצמי להילכד, חיי יהפכו למסובכים ומעל לכל כנראה למעמסה כבדה על בני”. אבל אלזה בת דודתו ומשפחתה המשיכו לדחוף. וכך בפברואר 1916 אינשטיין ביקש ממילבה שתסכים לגירושין. אינשטיין אמר לה שלאלזה יש שתי בנות שצריכות להתחתן וסיכוייהן להתחתן יפגעו אם לא יתחתן עם אמן בצורה רשמית.

תיאוריות הקונספירציה: האם מילבה מאריץ’ הייתה שותפה לכתיבת מאמריו של אינשטיין?

 

ב-28 לדצמבר, 1901, אלברט אינשטיין בן ה-22 הבטיח לארוסתו מילבה מאריץ’, במכתב שכתב אליה, “כאשר תהיי אשתי היקרה והקטנה, אנחנו בשקדנות נעבוד על מדע יחד כך שלא נהפוך לחסרי תרבות זקנים, נכון? אחותי נראתה לי כל כך מטומטמת. לא כדאי לך להגיע ולהיות כזו – זה יהיה איום. את תמיד צריכה להיות המכשפה שלי וילדת הרחוב שלי”. עדיין מאז 1896, כאשר אינשטיין פגש את מילבה, דרך 1903, היום בו הוא התחתן איתה ועד 1914, היום בו הוא נפרד ממנה, ועד ליום בו הוא התגרש ממנה רשמית ב-1919 – במשך שני עשורים בהם הם היו יחד והוא נהפך לפיזיקאי התיאורטי המוביל בעולם ופרסם עשרות מאמרים, הוא אף פעם לא הזכיר את עזרתה בשום מאמר מבין אלה שפרסם. בנוסף, היא לא פרסמה שום מאמר משל עצמה, כותב פרופ’ ג’ון סטצ’ל ושואל, “מה השתבש?” סטצ’ל מספר שמיני חוקרים טענו שמאריץ’ למעשה תרמה משמעותית ואולי אף ביצעה את העבודה העיקרית בכמה מהמקרים למספר מאמרים חשובים שאותם פרסם אינשטיין בשמו. בנוסף טענו חוקרים אלה, אינשטיין פשוט לא הכיר בחשיבותן של תרומות אלה של מאריץ’. אולם, מראה סטצ’ל, העדויות ההיסטוריות שיש בידנו אינן תומכות כלל בטענות שכאלה.

ב-1989 פורסם מכתב בכתב העת הפופולארי לפיזיקה, “פיזיקס טודאיי” מאת אבאן האריס ווקר, שכותרתו, “האם אינשטיין תמך בדעותיה של בת זוגתו?” באנגלית הכותרת נשמעת נחמד יותר:

Did Einstein Espouse his Spouse’s Ideas?

המכתב פורסם יחד עם תשובה מאת ג’ון סטצ’ל שאומרת כמובן: לא.

סטצ’ל טוען שווקר עושה ממאריץ’ גיבורה ומאינשטיין מפלצת כאשר אין שום עובדות היסטוריות מבוססות אשר תומכות בטיעוניו. ווקר טוען ללא כל בסיס היסטורי:

1) שאינשטיין השמיד מכתבים שכיום חסרים מאת מאריץ’ שמצביעים על תרומתה לעבודתם המדעית.

מילבה מאריץ’ כתבה את תזת הדוקטורט שפורסמה על ידי אינשטיין. (2

3) מילבה מאריץ’ היא בעלת הקרדיט לרעיונות הבסיסיים שהיו “נקודות המפנה בתורת היחסות”.

4) אינשטיין נתן למילבה את כספי פרס הנובל שלו כדי להשתיקה אודות תפקידה בפיתוח התורה.

אם לומר את האמת, את כספי פרס הנובל, 32,250$, שהיו פי עשר מהמשכורת השנתית של פרופסור ממוצע באותו הזמן, אינשטיין נתן למילבה לפי הסכם הגירושים ביניהם כך שהכסף בחלקו יוכנס לקרן עבור בניו ובחלקו יועבר אליה. אינשטיין כתב בבדיחה לבניו, “אתם כולכם תהיו כל כך עשירים שיום אחד אני עלול לבקש מכם הלוואה”.

נשאלת השאלה אמר מילאן פופוביץ’ נכדה של הלן סאביץ’: איזה תפקיד היה למילבה בפיתוח התיאוריות המהפכניות של אלברט, אם בכלל? עד הגילוי של ההתכתבות בין אלברט למילבה ב-1985, רק כמה מחבריה של מילבה הציעו שאלברט אינשטיין יכל אולי לקבל עזרה ממילבה בענין חוקי ניוטון של היקום. במכתבים אלה, כותב פופוביץ’, אינשטיין כתב “עבודתנו על התנועה היחסית”; וההתכתבות ככלל מציעה, אומר פופוביץ’ שהזוג החליף רעיונות כשווים, כמו מארי קירי ובעלה פייר קירי. העובדה שאלברט נתן למילבה את כל הכסף שהוא זכה בפרס נובל בפיזיקה מאוחר יותר ב-1921 כחלק מהסכם הגירושין שלהם לעתיד נתפש כהכרה מסוימת לחובה האינטלקטואלית שלו עבורה.

סטצ’ל למעשה עונה לווקר ולדומיו – וכך גם ניתנת תשובה לפופוביץ’ –  כאשר הוא כותב במבוא לכרך הראשון למאמריו של אינשטיין:

“למרות שלא ניתן לשלול את האפשרות שהיה [למאריץ’] לה תפקיד משמעותי יותר, העדויות שברשותנו מציעות שהתפקיד של [מאריץ’] היה של לוח תהודה עבור רעיונותיו של אינשטיין, תפקיד שהיה גם לפעמים לחבריו מיקל’ה בסו וקונרד הביכט”.

ווקר מביא טיעון דומה לזה שיביא אחריו פופוביץ’,”אינני יכול אלא לראות את מילבה ואלברט אינשטיין עובדים כצוות, מקווים יחד להשיג סוג של הכרה שהגיעה לפייר ולמארי קירי”. ווקר מצטט מג’ון סטצ’ל ומסלף את שסטצ’ל אומר לטובת טיעוניו:

“המכתבים של [אינשטיין למאריץ’] מכילים הפניות ללימוד משותף של ספרים, בקשות שלה לחיפוש אחר נתונים, ואזכור אחד ויותר של עבודה משותפת. אבל מכתבים אלה לא נותנים כל אינדיקציה לכל רעיון שהיא תרמה לעבודתם”.

ווקר לא נרתע מהעדר עדויות אלה והוא כותב:

“עדיין רק עשרה מכתבים ממילבה לאלברט אינשטיין מתקופה זו נמצאו. ניתן להתפלא האם ישנם מכתבים נוספים שמסיבה מסוימת לא נשמרו בזהירות”.

הרמז ברור: העדויות ודאי הושמדו. מדוע? בגלל האמונה שמילבה ואלברט עבדו בצוות ואלברט רצה להשמיד ראיות ולנכס לעצמו את כל הגילויים. כך לפי הדמיון של ווקר כאשר אין לכך כמובן כל ביסוס היסטורי מוצק. ווקר עתה כותב על תחושותיו בנוגע לצוות אלברט ומילבה: “אינני יכול אלא להרגיש ש…הרעיונות הבסיסיים הקפריזיים שהיו נקודות המפנה לתורת היחסות באו ממילבה, בעוד שהמתמטיקה וההוכחות באו בעיקר מאלברט”.

והרי עם הרגשות לא ניתן להתווכח; מכיוון שהרגשות הן מחוץ לתחום המחקר ההיסטורי, המדעי והאקדמי… הן שום דבר מלבד…הרגשות פרטיות.

אם כן, לפי ד”ר ווקר, מילבה סיפקה את הרעיונות העיקריים בעוד שאלברט רק מילא את הפרטים המתמטיים. ותיכף נפגוש בד”ר נוסף שטוענת להפך…שמילבה ביצעה את המתמטיקה העיקרית ואילו אלברט גנב את השאר. הפרטים לא משנים, אומר סטצ’ל ובצדק, כי מכל זווית שנביט על העניין קופצים אנשים ומאשימים את אינשטיין כפלגיאריסט. נטען כנגד אינשטיין מתוך קונספירציה כאילו סוכם בינו ובין מילבה, שמילבה לא תחתום על מאמריהם המשותפים כדי שהדבר לא יפריע לאלברט למצוא עבודה, דבר שהוא התקשה מאוד למצוא לפני 1905. ומיד נשוב למחברת השנייה.

מלבד אזכור אחד במכתב מאינשטיין למאריץ’ ממרץ 1901, “עבודתנו על הבעיה בתנועה היחסית” אין כל שמץ של עדות ידועה שמצביע שמאריץ’ עבדה על הנושא. אין זה אומר נחרצות שהיא לא עבדה על הנושא. אולם כאשר לא מוצאים עדויות היסטוריות שתומכות חד משמעית בעבודתה בנושא של תנועה יחסית ותורת היחסות פירושו שככל הנראה מילבה מאריץ’ לא עסקה בנושא.

סטצ’ל מביא דוגמא של מאמר בו העדויות ההיסטוריות הן מוצקות יותר.

מדובר במאמר הראשון של אינשטיין אותו הוא שלח לכתב העת, אנאלן דר פיזיק. כאן אלברט כתב למילבה כנראה במאי 1901, “הפרופ’ [גוסטב] וובר המקומי מאוד נחמד אלי והוא מתעניין בעבודתי. נתתי לו את המאמר שלנו”.

אמירה זו נראית כמו עדות למאמר שפורסם כבר ולא רק ל”עבודתנו על הבעיה בתנועה היחסית” – רעיונות בתנועה היחסית שהיו עדיין מעורפלים ב- 1901 והם עדיין לא התגבשו לכדי רעיונות מהפכניים, דבר שיעשה רק ב-1905.

כאן מדובר במאמר מוכן שלנו. אבל במקרה זה יש עדיין שתי עדויות נוספות בנוגע למקור של המאמר. ששה חודשם קדם לכן אינשטיין כתב למילבה אודות המאמר, “התוצאות על קפילאריות אותן גיליתי לאחרונה בציריך, נראות למרות פשטותן כחדשות לגמרי. כאשר נגיע לציריך, הבה ננסה לאסוף נתונים אמפיריים על הבעיה בעזרת קליינר [פרופסור לפיזיקה באוניברסיטת ציריך]. אם יתקבל חוק טבע, אז נשלח זאת לאנאלן של ווידמן”.

כאן אינשטיין בבירור מתייחס לתוצאות שלו למרות שהוא שוקל לעשות דברים שונים איתן יחד עם מילבה. חודשיים אחר כך מילבה כתבה להלן סאביץ’ חברתה הקרובה: “אלברט עדיין כאן והוא יישאר כאן עד אשר יסיים את הדיסרטציה שלו, מה שלבטח ייקח עד פסחא ורק אז הוא ייהפך לאלמן נפרד מאשתו… אלברט כתב מאמר בפיזיקה שכנראה יפורסם בקרוב באנאלן דר פיזיק. את יכולה לדמיין כמה אני גאה ביקירי אוצרי. אין זהו רק סוג מאמר של יום-יום אלא כזה מאוד חשוב. הוא עוסק בתורת הנוזלים. שלחנו עותק  פרטי גם לבולצמן, ובאמת נרצה לדעת מה הוא חושב עליו, אנו מקווים שהוא יכתוב לנו”. כאן מילבה מציינת שאלברט כתב את המאמר.

ובדצמבר 1901 היא כותבת להלן סאביץ’ על תזת הדוקטורט של אינשטיין שמבוססת על אותה תיאוריה, אותה אינשטיין הגיש לאוניברסיטת ציריך ב-1902:

“אלברט כתב מחקר נהדר אותו הגיש כדיסרטציה. הוא כנראה יקבל את הדוקטורט שלו תוך כמה חודשים. קראתי את העבודה הזו בהנאה רבה ובהערצה אמיתית עבור יקירי הקט שיש לו ראש כזה חכם. אשלח לך עותק כאשר היא תודפס. היא עוסקת במחקר של כוחות מולקולאריים בגזים תוך שימוש בתופעות ידועות שונות. הוא באמת ברנש נהדר. אבל ללא חברים יקשה לאיש כזה למצוא כל סוג של עבודה בטוחה. התפללי עבורנו, הלן הקטנה, שלא נהיה מוקפים במזל כה רע”.

בשני המכתבים מילבה קובעת במפורש שהעבודות נכתבו על ידי אינשטיין עצמו כאשר היא אינה טוענת לשום תפקיד בניסוח התיאוריה.

הפיזיקה העלתה רגשות אצל אינשטיין שבמהלך השלב המוקדם של יחסיו עם מילבה הוא חש רצון לשתפה בעשייה הפיזיקאלית שלו והוא דיבר איתה במכתב כ”עבודתנו בתנועה יחסית” למרות שמדובר בעבודתו שלו. והרי אין כל רמז במקומות אחרים ובמכתים אחרים לרעיונות מפורטים של מילבה אודות “תנועה יחסית” ונושאים אחרים בפיזיקה.

המכתבים של אינשטיין למילבה מאריץ’ בין 1899 ל-1901 משובצים בשלבים שמכילים את הרעיונות של אינשטיין ואת התחלת עבודתו על תורת היחסות. לעומת זאת המכתבים של מילבה מאריץ’ לאינשטיין, ומדובר רק באלה שנשמרו (לגבי אלו שלא נשמרו איננו יודעים כמובן), לא מכילים שום דבר בנושא. רק עשרה מבין המכתבים שכתבה מילבה לאינשטיין נותרו לעומת 41 מכתבים שיש בידינו שאותם כתב אינשטיין למילבה. ואולם, לא ניתן לאסוף עשרה מכתבים מתוך הארבעים ואחת מכתבים של אינשטיין למילבה ולהבחין שהם ריקים מדיבור פיזיקאלי, כי אין כאלה. בכל מכתב יש אזכור פיזיקאלי. בכל מכתב הוא דיבר על פיזיקה בעוד שבמכתבים של מילבה אין אפילו אזכור קטנטן של פיזיקה. אין זה מוכיח דבר, אומר סטצ’ל, ותמיד ישנה האפשרות שכל היצירות הגדולות שלה נאבדו. אבל כאשר מדברים על סיכויים והסתברויות, סביר שמאריץ’ הייתה נטולת הכישרון המדעי שהיה לאלברט אינשטיין. אינשטיין עזר לה בלימודים והיא כשלה בבחינות בפוליטכניק השוויצרי פעמיים ב-1900 וב-1901. והרי זה כמו שאומרים אצלנו…אומר דרשני…

ועתה מחברת נוספת שמשייכת למאריץ’ יכולות של גאון. דר. טראומל-פלאוץ שכתבה את “מילבה מאריץ’ האשה שביצעה את המתמטיקה של אינשטיין”.

מהן כישרונותיה המתמטיים של מאריץ’? ציוניה של מאריץ’ בפוליטכניק השוויצרי במהלך השנה הראשונה לא היו גבוהים. מאריץ’ לא ניגשה לבחינות הסיום ולא סיימה את הפוליטכניק השוויצרי. הטענות של טראומל-פלאוץ’ כאילו הייתה אפליה נגד נשים שאחראית לכך שמילבה נכשלה בבחינות ולכן לא סיימה את הפוליטכניק השוויצרי הפדראלי הן שגויות. היא טענה שגם אינשטיין וגם מאריץ’ נכשלו בבחינות הסיום לקבלת הדיפלומה, אבל אפשרו לאינשטיין לסיים את לימודיו כי הוא גבר ואילו למאריץ’ לא נתנו לסיים כי היא אשה. זו גם טענה לא נכונה. נשים סיימו את הפוליטכניק בזמן שמאריץ’ עשתה את בחינות הסיום פעמיים וכשלה ועשו כן גם אחריה.לכן עובדת היותה אשה לא יכולה לכשעצמה להסביר את כישלונה.

ווקר וטראומל-פלאוץ’ מצטטים את המכתב של אלברט שכותב למילבה מביתו במילאנו במהלך פרדה ממנה וניסיון למצוא עבודה ב-27 למרץ, 1901, “אהיה כה שמח וגאה כאשר אנחנו נהיה יחד ונוכל להביא את העבודה שלנו בתנועה יחסית למסקנה מוצלחת! כאשר אני רואה אנשים אחרים אני באמת יכול להעריך כמה מיוחדת את!”

בקונטקסט שבו הדברים כתובים, זהו מכתב אהבה אין זה מצביע על כך שמילבה הייתה שותפה לעבודה עצמה ביחסות. שנתיים קודם לכן ב-10 לאוגוסט 1899 אינשטיין מציין במכתב למילבה שהוא משוכנע שהאלקטרודינמיקה של גופים בתנועה (מה שאחר כך יוביל ליחסות הפרטית) כפי שמוצגת כיום היא אינה נכונה. וניתן להציגה בדרך פשוטה יותר. אינשטיין מפרט את מחשבותיו בנושא האלקטרודינמיקה ומילבה עונה במכתב חזרה לאינשטיין ולא מגיבה דבר על הערותיו המפורטות על האלקטרודינמיקה. היא מדברת על השמחה שבקבלת מכתביו, היא שולחת ברכות לאמו ולאחותו ומדברת על הא על דע. בסוף המכתב היא כותבת, “באמת, אל תיתן לאף אחד לקרוא את מכתבי, עליך להבטיח לי זאת”. מדע? תגובה על דיון הארוך של אינשטיין אודות האלקטרודינמיקה? כלום. לא לזה מילבה התכוונה באומרה: “אל תיתן לאף אחד לקרוא את מכתבי”…

ואינשטיין ממשיך לפרוש את מחשבותיו בנוגע ליחסות במכתבים למילבה ב-10 לספטמבר 1899, “דרך טובה לחקירה כיצד התנועה היחסית של הגוף יחסית לאתר המאיר משפיעה על מהירות ההתפשטות של האור בגופים שקופים הופעיה לי באאורו”…

וכמה שבועות אחר כך כאשר הוא נמצא בנפרד ממילבה הוא כותב לה:

“כתבתי לפרופ’ [וילהלם] וין באכאן אודות העבודה על תנועה יחסית של האתר המאיר ביחס לחומר הפונדרבילי, שאליה “הבוס” [היינריך פרידירך וובר, הפרופסור לפיזיקה של אינשטיין בפוליטכניק] התייחס בצורה כזו חורגת. קראתי מאמר מאוד מעניין משנת 1893 על יד איש זה [וין] באותו נושא”.

המאמר עוסק במספר ניסויים כולל ניסוי מיקלסון-מורלי. נגיד שלאינשטיין הייתה הכרות מעורפלת עם ניסו זה ממאמר זה של וין באותו הזמן בו הוא כתב את המכתב. אפילו אם מילבה הייתה זו שהודיעה לו על הניסוי, כפי שטראומל-פלאוץ’ מציעה, על בסיס עובדות קלושות, לא הייתה זו תרומה משמעותית לתורת היחסות הפרטית.

ב-17 לדצמבר 1901 אינשטיין כותב למילבה:

“אני עכשיו עובד מאוד בלהט על האלקטרודינמיקה של גופים בתנועה, שמבטיחה להיות מאמר עיקרי. כתבתי לך שאני בספק בנוגע לנכונות של הרעיונות אודות התנועה היחסית…עתה אני מאמין בזה יותר מאי פעם”.

יומיים אחר כך אינשטיין כותב למילבה:

“ביליתי את כל אחר הצהריים עם קליינר בציריך והסברתי לו את רעיונותיי על האלקטרודינמיקה של גופים בתנועה… הוא יעץ לי לפרסם את הרעיונות שלי אודות התורה האלקטרומגנטית של האור עבור גופים בתנועה יחד עם השיטה הניסויית…אני לבטח אכתוב את המאמר בשבועות הקרובים”.

אינשטיין לא פרסם דבר עד 1905.

סטצ’ל מסכם שהמכתבים של אינשטיין למילבה מאריץ’ מראים שאינשטיין מתייחס למחקרים של עצמו, לרעיונות של עצמו ולעבודתו שלו על האלקטרודינמיקה של גופים בתנועה.

מילבה במכתבים שלה חזרה לאלברט לא מגיבה לרעיונותיו הפיזיקאליים. אין זה מוכיח דבר, אומר סטצ’ל, אבל זה בודאי משפיע על הערכתנו שקרוב לודאי שמאריץ’ לא תרמה תרומה משמעותית לגילוייו של אינשטיין.

התכתבותם של מילבה ואינשטיין למעשה נעצרת כאשר מילבה מצטרפת לאינשטיין בברן ב-1903. מעט המכתבים מהשנים המשמעותיות ביותר לגילוי תורת היחסות, שהן השנים 1903 עד 1905, והן אלו שהובילו לניסוח הסופי של תורת היחסות, לא מכילים שום דבר רלוואנטי. כמוכן לא קיים שום מסמך שיכול לשפוך אור על שיתוף פעולה בשנים אלו וגם לפניהן. מסמכים וזיכרונות מאוחרים יותר מציעים שמילבה המשיכה גם אחרי 1903 בתפקיד הצנוע בו הייתה קודם, “לוח תהודה” לרעיונותיו של בעלה.

הבעייתיות היא הזוג מארי (סקלודווסקה) ופייר קירי ששניהם היו מדענים בעלי שם. כותבים שונים משווים אותם לזוג אינשטיין כאשר רק אלברט אינשטיין היה מדען בעל שם ואילו אשתו מילבה מאריץ’ למדה איתו בפוליטכני השוויצרי, שם הוא פגש אותה אבל היא לא הייתה מדענית כלל. לכן הטענות של טראומל-פלאוץ’ לפיהם היה זה ידוע בציריך שמאריץ’ הייתה שותפה מדעית של אינשטיין, פתרה את הבעיות המתמטיות שלו וביצעה תרומות מדעיות חשובות, הן חסרות שחר כי אין להן ביסוס מעדויות היסטוריות. מה שכן, אלברט ומילבה פגשו במרי קירי רק אחרי מותו של פייר קירי.

זוג נוסף שהייה לו שיתוף פעולה כמו מרי ופייר קירי הוא הזוג פול אהרנפסט וטטיאנה (אפאנסיאבה) אהרנפסט. אלברט ומילבה הכירו גם אותם. גם מארי וגם טטיאנה היו סלאביות כמו מילבה. אינשטיין ואהרנפסט היו יהודים שגדלו בסביבות דרום גרמניות. במקרים של אהרנפסט וקירי הנשים המשיכו בקריירות אחרי מות הבעלים. לעומתן למילבה לא הייתה קריירה פיזיקאלית, לא לפני ולא אחרי מות בעלה.

ווקר טוען שישנו פיזיקאי רוסי בשם אברם יופ’ה שטוען שראה את כתב היד של מאמר היחסות מ-1905 בטרם הוא פורסם ולטענתו השמות של אינשטיין ושל מילבה מאריץ’ היו עליו. אולם הטענה הזו היא מפוקפקת למדי…ראשית, ג’ופ’ה אכן היה אמור לראות את כתב היד כי הוא עבד באותו הזמן יחד עם וילהלם רנטגן בחבר העורכים של האנאלן דר פיזיק, כתב העת אליו שלח מאמר היחסות ב-1905. אבל רנטגן היה נסיין ואין שום סיבה מדוע שמאמר תיאורטי לחלוטין כמאמר היחסות יימסר דווקא אליו לשיפוט כאשר חברי העורכים, פול דרוד (העורך) ומקס פלאנק, היו תיאורטיקנים מובילים והיו בהחלט יכולים להעריך את המאמר בעצמם. ואכן שניהם ודאי קראו אותו כי הם מהר מאד אחר כך התייחסו למאמר היחסות מ-1905 במאמרים אותם הם פרסמו. שנית, אילו באמת שני השמות של אינשטיין ומאריץ’ היו על מאמר היחסות כאשר המאמר נמסר לפרסום לאנאלן, מי הוציא את שמה של מאריץ’ במערכת כתב העת? לאנאלן לא הייתה כל מדיניות שאוסרת פרסום של מאמרים על ידי נשים. שלישית, אם נגיד שרנטגן קרא את המאמר של היחסות כעורך בטרם הוא פורסם ב-1905, מדוע הוא חיכה עד 1906 אחרי שמאמר היחסות פורסם כדי לבקש מאינשטיין: “אפשר לקבל ממך עותק ממאמר היחסות?”

אחרי 1905 ב-1909 מילבה סייעה לאינשטיין כמה פעמים בהעתקת כמה מרשימות ההרצאות שלו – סיוע טכני.

ביוגראפיה קצרה אודות אלברט איינשטיין

ae10

Image © Paul Haupt Publishers

תמונה של משרד הפטנטים בברן

איינשטיין גדל כילד רגיל למדי.  הוא נולד בעיר אולם שבגרמניה ב-14 למרץ 1879 והוא גדל בעיר מינכן. שם הוא למד בבית הספר קאתולי למרות שהוא היה יהודי. הוריו, הרמן ופואולין דאגו שמא ילדם יאחר מעט בדיבור, כי אנשטיין החל לדבר מאחר. אולם חששותיהם נתבדו. אלברט הצעיר היה אחר כך בין התלמידים הטובים ביותר בבית הספר היסודי. בבית הספר התיכון ובאוניברסיטה, בכל אופן איינשטיין היה כל כך עצמאי שפעמים רבות הוא התנגש עם מוריו ועם המרצים אשר למדו אותו.

נתבונן בקצרה בחייו של איינשטיין מהלידה ועד גמר האוניברסיטה, כאשר נפריך כמה מיתוסים ידועים (כמו למשל המיתוס הידוע לפיו טוענים שהייתה לו לקות למידה) ונתבונן באירועים שהשפיעו על חייו.

איינשטיין נולד ביום שישי, ה-14 למרץ, 1879. בקיץ של 1880, כאשר אלברט היה בן שנה וקצת המשפחה שלו עברה למינכן שם אביו ודודו יעקב פתחו עסק להנדסת חשמל שהחליף עסק קודם שנכשל. בסוף 1881, כאשר אלברט היה בן שנתיים וחצי, אחותו נולדה. נתנו לה את השם מארי, אבל כולם קראו לה מאיה.

העסק של הרמן איינשטיין הצליח למדי וחמש שנים אחרי המעבר למינכן, האיינשטיינים קנו בית יפה עם גינה יפה שם אלברט ומאיה בילו שעות רבות במשחק. אלברט ומאיה היו מאוד קרובים בילדות והם שמרו על קשר אוהב כל חייהם. הרבה ממה שידוע כיום על ילדותו של איינשטיין הוא עקב מאיה ששנים אחר כך כתבה ספר קטן אודות שנותיו המוקדמות של אחיה.

בספרה מאיה תארה את אלברט בגיל 4 כילד שקט ומופנם שלא אהב לשחק עם ילדים אחרים. היא כתב שהוריה דאגו שמא אלברט יפגר בדיבור כי הוא למד לדבר מאוד מאוחר. מאחר יותר בחייו, איינשטיין זכר שהוריו לקחו אותו לרופא כדי לראות האם העיכוב בדיבור שלו מצביע על משהו לא בסדר. העיכוב בדיבור אצל אלברט יכול היה להיות עכב בישנות. אלברט אמר מאוחר יותר שבגיל הזה של שנתיים-שלוש הוא ביצע את ההחלטה לדבר רק במשפטים שלמים. הוא ניסה בגיל מוקדם לבר במשפט שלם במוחו וכאשר הוא חשב שהוא מסוגל לדבר אותו נכון הוא דבר אותו.

כבר בגיל מוקדם אינשטין היה שונה מבני גילו. כאשר הוא היה בן 4 או 5, בעודו שוכב חולה במיטתו, אביו נתן לו מצפן מגנטי כדי לעודד אותו. התנועה של המחט, תמיד שבה לכיוון מאוד מסויים עקב סיבה מאוד מיסתורית שלא הייתה ידועה לו והותירה “רושם עז וחזק” על הילד הצעיר עד כי כתב על כך ברשימותיו האוטוביוגראפיות 60 שנה מאוחר יותר. מדוע מחט המצפן התנהגה כך? זה משהו שאלברט רצה להבין. הילד בן ה-4 או ה-5 התפעל מתנועת המחט של המצפן. בגיל צעיר זה איינשטיין כבר התפעל ממה שיהפך לאחד ממחקריו המועדפים ביותר: אלקטרומגנטיות.

הרמן ופאולין לא היו יהודים מאמינים.  אמו של איינשטיין פאולין הייתה פסנתרנית מקצועית היא רצתה שילדיה יחשפו למוזיקה בגיל צעיר. היא רשמה את איינשטיין לשעורי כינור ואת אחותו לשיעורי פסנתר. השיעורים של אינשטין החלו כאשר הוא היה בן 6 ונמשכו עד אשר הוא היה בן 14. מרבית הזמן הוא שנא את השיעורים בגלל שהוא לא אהב את שיטות ההוראה שהתבססו על שינון ועבודה מכנית. כאשר הוא היה בן 13 כל אופן הוא אהב מאוד את הסונטות של מוצרט והתעניינותו במוזיקה החלה לגבור. מעתה ואילך הוא החל לשפר את הטכניקה שלו כך שיוכל לשחזר את היופי של המוזיקה של מוצרט. מאוחר יותר הוא לימד את עצמו לנגן בפסנתר והוא נהנה לאלתר פעמים רבות. הכינור נותר הכלי האהוב שלו כל חייו. הוא נהפך לנגן חובב טוב בכינור והוא אהב לנגן סונטות של מוצרט ובטהובן.

בגלל שהוריו של איינשטיין היו חילונים לגמרי הם היו יותר עסוקים בחינוך של בנם מאשר באמונה הדתית ובשמירה על המסורת. כאשר איינשטיין היה בן 5 הוריו רשמו אותו לבית הספר הקאתולי שהיה ידוע כבית ספר טוב יותר והיה קרוב יותר לבית והיה פחות יקר מאשר בית הספר היהודי.

אין עדות לכך שאיינשטיין חווה אפלייה על רקע דתי בבית הספר, למרות היותו היהודי היחיד שנרשם לבית הספר. אולם איינשטיין הצעיר לא היה מרוצה מהמשמעת הנוקשה של בית הספר. נכון שמרבית הילדים לא אוהבים משמעת אבל לאיינשטיין במיוחד הייתה סלידה ממשמעת במשך כל חייו.

למרות אי אהבתו לבית הספר היו לו ציונים מצויינים. כאשר איינשטיין היה בן 7, אמו פאולין כתבה לאמה: “אתמול אלברט קיבל את הציונים שלו. שוב הוא הכי טוב בכיתה והוא קיבל תעודה מבריקה”. שנה אחר כך סבו כתב: “אלברט היקר שב לבית ספר השבוע. אני פשוט אוהב את הילד הזה, כי אינך יכול לדמיין כמה טוב ואינטיליגנטי הוא נעשה”.

הרבה סיפורים מתארים את איינשטיין כאיטי וכבעל לקות למידה. איינשטיין עצמו מאוחר יותר כתב שהוא הצליח לפתח תורת יחסות בגלל שההתפתחות האינטלקטואלית שלו הייתה מאוחרת וכתוצאה הוא החל לחשוב אודות החלל והזמן רק כמבוגר ולא כילד. אבל איינשטיין לא היה איטי כילד. הוא היה תמיד הראשון בכיתה בבית הספר. כאשר היה ילד בבית הספר היסודי לא ניכר שהוא היה גאון אבל הוא תמיד היה יותר חכם מכל ילדי הכיתה. הוא היה ביישן ויותר חכם מכל שאר התלמידים אבל עדיין לא בלט כגאון.

באוקטובר 1888 כאשר איינשטיין היה בן 9 וחצי הוא נכנס לבית ספר שהוא המקבילה לחטיבת ביניים של היום בלוויטפולד גימנזיום. הוא נשאר בבית הספר הזה עד גיל 15. הגימנזיום היה אפילו יותר קשוח מאשר בית הספר היסודי שאותו בדיוק עזב. איינשטיין פעם אמר שהמורים בבית הספר היסודי הם כמו סמלים בצבא, בעוד שהמורים בגימנזיום הם כמו סגנים בצבא.

המקצועות החשובים בגימנזיום היו יוונית ולטינית. שאר השעורים בבית הספר היו שפות מודרניות, גיאוגרפיה, ספרות ומתמטיקה. איינשטיין אהב את ההקפדה והחוכמה של הלטינית והמתמטיקה ותמיד קיבל את הציונים הגבוהים ביותר בכיתה בנושאים אלה. אבל יוונית זה כבר היה נושא אחר.  הוא שנא את הנושא ופעמים רבות הוא לכן הרגיז את המורה שלו. המורה שלו ליוונית לא העריך את התלמיד שלו בעל החשיבה העצמאית והוא אמר מפורשות שאיינשטיין אף פעם לא יגיע לשום דבר. אחותו של איינשטיין מאוחר יותר כתבה שאולי המורה צדק: איינשטיין אף פעם לא נהיה לפרופסור לדקדוק יווני.

כאשר איינשטיין היה בכיתה וו לרוע מזלו המורה ליוונית נהפך למחנך הכיתה שלו. מורה זה פעם קרא לו למשרדו ואמר לו שהוא רוצה שאיינשטיין יעזוב את בית הספר. איינשטיין ענה שהוא לא עשה שום דבר רע. המורה ענה לו: “עצם הנוכחות שלך הורסת את הכבוד של הכיתה אלי”.

אבל לא הכל היה גרוע בבית הספר. מורה נוסף בבית הספר, ד”ר פרדיננד ראוס היה שונה משאר המורים. במקום להדגיש את השינון והקבלה הפסיבית של העובדות, הוא גרם לסטודנטים לחשוב בעצמם. הוא גרם להם לאהוב את הספרות הגרמנית ואת החקר של תרבויות עתיקות.

למרות שהוריו של איינשטיין לא היו דתיים, הם האמינו במסורת יהודית עתיקת יומין של הזמנת סטודנט נזקק לארוחה בביתם. במשך חמש שנים, מאז שאינשטין היה בן 10, סטודנט עני לרפואה מרוסיה בשם מקס תלמוד הצטרף למשפחת איינשטיין לארוחת ערב פעם בשבוע. איינשטיין נהנה לדבר עם הסטודנט המבוגר יותר ותלמוד מהר מאוד הבין שאיינשטיין לא היה ילד רגיל. הם דברו אודות מדע, מתמטיקה ואפילו פילוסופיה.

כאשר איינשטיין היה בן 13 מקס תלמוד הביא לו את הספר של עמנואל קאנט ביקורת התבונה הטהורה, ספר עב קרס שאפילו עבור סטודנטים לפילוסופיה הוא קשה להבנה. לפי תלמוד, איינשטיין לא נרתע מהספר. מעתה ואילך, שני החברים שוחחו על נושאים פילוסופיים מהלך ביקורי יום החמישי של תלמוד בבית האיינשטיינים. איינשטיין הקדיש כמה שנים ללימוד טקסטים פילוסופיים אחרים יחד עם קריאת טקסטים מדעיים אחרים. הוא קרא את הכל לבד ולזה קוראים אוטו-דידאקט. הוא המשיך להתעניין בפילוסופיה במשך כל חייו כאשר הוא פעמים רבות שוחח והתווכח על השקפותיו עם פילוסופים ידועי שם.

תלמוד גם הביא לאיינשטיין כמה ספרים שעסקו במדע פופולארי שאותם קרא בשקידה ובהתלהבות רבה. איינשטיין במיוחד אהב את סדרת ה-21 ספרים שכותרתה: ספרים פופולאריים במדעי הטבע שנכתבה על ידי אהרון ברנשטיין. איינשטיין מאוחר יותר אמר שהוא קרא חמישה או שישה כרכים מהסדרה “תשומת לב עוצרת רוח”. ספרים אלה נתנו לאיינשטיין הצעיר את ההבנה הבסיסית של הפיזיקה וכנראה סייעו לו לפתח את היכולת המדהימה שלו לגלות בקריאה שלו את מה שחשוב ואת מה שלא חשוב.

קיץ אחד, איינשטיין החל להתעניין בספר לימוד לגיאומטריה אותו קיבל כמה חודשים לפני ששנת הלימודים החלה. הוא החל לפתור את הבעיות כאשר הוא מראה את הפתרונות לתלמוד. בסוף הקיץ, איינשטיין לא רק שהוא כבר פתר את כל הבעיות בספר אלא הוא גם הציע הוכחות חלופיות למשפטים שבספר.  שנים אחר כך, איינשטיין אמר שהספר הזה – אותו כינה “ספר הגיאומטריה הקדוש” שלו – כנראה היה הסיבה שבגללה הוא נהפך למדען.

בגיל 11 איינשטיין החל לפקוד שיעורי דת, כפי שהיה נהוג בין תלמידים יהודים.  כזכור הוריו לא היו יהודים מאמינים ואיינשטיין החל לכעוס עליהם על כי הם לא שמרו את המסורת היהודית. הוא החליט להוות דוגמא למשפחתו על ידי זה שישמור את השבת, יאכל רק אוכל כשר ואפילו יחבר שירים דתיים שאותם שר לעצמו בעודו הולך לבית הספר.

הלהט הדתי של איינשטיין לא החזיק ממד הרבה זמן. ברשימות האוטוביוגראפיות שלו, שנכתבו כאשר הוא היה בן 67, הוא אמר שמה שהוא קרא בספרי המדע בגיל 12 התנגש עם הרבה מהסיפורים שמצויים בתנ”ך. הוא אז החל לחשוד בכל סוג של סמכות והוא פיתח גישה חשדנית. חשדנות זו (סקפטיות) אף פעם לא עזבה אותו למרות שבהתחלה היא הייתה בעלת עוצמה רבה יותר. מעתה ואילך, איינשטיין החליט שהוא יבין את טבע היקום שעמד מולו כמו חידה ענקית. איינשטיין לא חשב שמשימה זו היא נוחה ומבטיחה כמו החיפוש הדתי שאותו חווה לתקופה מאוד קצרה, אבל הוא אף פעם לא התחרט על הדרך שבה בחר.

מאוחר יותר בחייו, איינשטיין פיתח הערצה עמוקה ליופי של הטבע ואמונה לפשטות של הסדר וההרמוניה שאותם הוא חשב שהאנשים יכולים לקלוט רק בצורה לא שלמה. הערצה ואמונה אלו יצרו את אמונתו.

איינשטיין הנער המשיך ללמוד בעצמו מחוץ למסגרת בית הספר. דודו המהנדס יעקב שגר בבית ליד וביקר דחופות בבית משפחתו השפיע על איינשטיין רבות. כאשר איינשטיין היה בן 12, יעקב נתן לו ספר אלגברה ואמר לו שהאלגברה היא מדע עליז. במהלך הקיץ של 1891, איינשטיין החליט ללמוד את ספר האלגברה ברצינות ולעומק והוא בקש מהדוד יעקב לתת לו בעיות לפתור. איינשטיין פתר את הבעיות ונתן אותן לדודו לבדוק. הדוד גילה שהילד בן ה-12 תמיד יכל למצוא פתרון אפילו לבעיות הכי מסובכות שאותן הדוד נתן לו לפתור. באותו הקיץ איינשטיין אפילו גילה מחדש את ההוכחה למשפט פיתגורס.

מאלגברה וגיאומטריה, איינשטיין התקדם לקלקלוס. כאשר הוא כבר היה בן 16 הוא לימד את עצמו חשבון דיפרנציאלי ואינטגרלי וגם גיאומטריה אנליטית. הוא נהנה להעביר את עשר השנים הראשונות שלו בלימוד עצמי לבדו והוא גילה שהמתמטיקה היא “באמת מקסימה”. עבור איינשטיין ללמוד קלקלוס זה היה כמו לקרוא איזה סיפור מתח מיסתורי. הסיפור עבורו הגיע לשיאים כאשר הוא הגיע למושגים של הדיפרנציאל, האינטגרל והסדרות האינסופיות. השיאים האלה אפילו ניתנים להשוואה להנאה העצומה שהוא רכש בעודו לומד את הגיאומטריה.

ב-1894, אביו של איינשטיין ודודו יעקב סגרו את המפעל שלהם אותו הם יסדו 14 שנם קודם לכן. במהלך השנים המוקדמות המפעל הצליח. אולם בשנות ה-1890 המוקדמות האחים הרחיבו את המפעל כדי לשווק דינמו שיעקב המציאו. הם שכרו עובדים נוספים, קנו ציוד והם עברו למפעל גדול יותר. לרוע המזל, העסקים נהפכו לגדולים מידי מכדי שיוכלו להיות מנוהלים היטב על ידי האחים לבית איינשטיין אבל עדיין היו קטנים מידי כדי להתחרות עם חברות גדולות יותר. ב-1894, החברה לבסוף נכשלה.

שתי המשפחות החליטו לעבור לפאביה שבאיטליה ולנסות את מזלן שם. הרמן ופאולין חשבו שאלברט צריך להישאר ולסיים את שנת בית הספר בגימנזיום. איינשטיין היה בן 15 והיו לו עוד 3 שנים של בית הספר התיכון לסיום בית הספר. לאחר 6 חודשים לבד במינכן, בכל אופן, איינשטיין היה מדוכא ועצבני. הוא שכנע את רופא המשפחה שלו, ד”ר ברנרד תלמוד (אחיו של מקס תלמוד) שיתן לו תעודה שמעידה על כך שעקב הפרעות עצביות הוא זקוק לחברת משפחתו ולכן הוא צריך לעזוב את בית הספר. איינשטיין עזב את הגימנזיום מבלי להודיע להוריו והצטרף אליהם באיטליה.

למרות שמבחינה טכנית איינשטיין נחשב לנושר מבית הספר התיכון, הוא לא התכוון לנטוש את הלימודים. הוא הבטיח להוריו המיואשים שהוא ילמד בעצמו, יתכונן לבחינת הכניסה למכון הפדרלי הפוליטכני היוקרתי בציריך. אביו רצה שהוא ילמד הנדסת חשמל בפוליטכניק כפי שדודו למד. הפוליטכניק לא דרש תעודה מבית הספר התיכון כדי להרשם. כל מה שאיינשטיין היה צריך היה לעבור את בחינות הקבלה.

החיים באיטליה היו טובים עבור איינשטיין. הוריו נאלצו לקבל את רוע הגזירה והם הסכימו שילמד בעצמו לבחינות הכניסה של הפוליטכניק בציריך. איינשטיין היה עתה חופשי לעשות כל שעלה על רוחו. הוא שילב לימודים עם טיולים סביב איטליה, כאשר הוא מבקר במוזיאונים וגלריות לאומנות. הוא גם טייל בהרים. איינשטיין אף פעם לא התעניין בספורט או בכל פעילות פיזית מאורגנת. אבל בעודו באיטליה הוא נהפך לטייל ומטפס הרים מתלהב (באלפים).

ראוי לציין שאיינשטיין מעולם לא אהב את ארץ הולדתו. הוא תעב את המיליטריזם (הלוחמניות) והמשטר בגרמניה. זמן קצר לפני שהוריו החליטו לעבור לאיטליה, הוא הודיע לאביו על רצונו לוותר על האזרחות הגרמנית כי הוא רצה לההפך לאזרח שוויצרי. אביו הרמן הסכים באי רצון וחתם על הניירות הנחוצים כדי לאפשר לבנו להגיש את הבקשה. ב-28 לינואר, 1896 איינשטיין קיבל מכתב רשמי שמשחרר אותו מהאזרחות הגרמנית, אבל הוא לא נעשה אזרח שוויצרי עד 1901. במשך חמש שנים הוא היה חסר אזרחות ומדינה.

כפי שהבטיח להוריו, איינשטיין נסע לציריך בתחילת אוקטובר 1895 כדי לעבור את בחינת הכניסה לפולטכניק. ניתנה לו רשות מיוחדת לבצע את הבחינה בגיל 16, למרות שהגיל הנמוך ביותר הדרוש היה 18. שני מכתבים – אחד מהמורה למתמטיקה שלו בגימנזיום (שאיינשטיין היה מספיק חכם לקחת ממנו מכתב כזה בטרם הוא עזב) ואחד מאמו שקבעו שאיינשטיין הוא “גאון” – נראה ששכנעו.

ההתעניינות של איינשטיין בפילוסופיה המשיכה לגבור והוא חשב ללמוד פילוסופיה באוניברסיטה. כאשר אביו שמע על רעיון זה הוא אמר לאיינשטיין ללמוד הנדסת חשמל, כמו דודו יעקב ולשכוח מה”שטויות הפילוסופיות” שלו. איינשטיין הלך בעקבות עצתו של אביו ונרשם ללימודי הנדסה.

איינשטיין נבחן בהיסטוריה פוליטית וספרותית, בגרמנית ובצרפתית, בציור, מתמטיקה, בגיאומטריה תיאורית, בביולוגיה, בכימיה ובפיזיקה ודרשו ממנו לכתוב חיבור. אבל הוא נכשל בבחינה. הוא הצליח היטב בחלק של המתמטיקה והפיזיקה אבל נכשל בכל שאר הנושאים.

אולם מנהל הפוליטכניק ראה את היכולת והפוטנציאל של איינשטיין והוא הציע שהוא קודם יסיים תיכון בבית ספר שוויצרי ויקבל שם תעודה ואז שינסה לגשת לבחינה שוב. אחד מהפרופסורים לפיזיקה, היינריך וובר, שהתפעל מהביצועים של איינשטיין במתמטיקה ובפיזיקה, אמר לאיינשטיין שהוא יכול להשתתף בשיעורים שלו אם הוא נשאר בציריך.

ההורים של איינשטיין הסכימו עם מנהל הפוליטכניק והם רשמו אותו לבית הספר המחוזי השוויצרי אשר באאורו, בחלק דובר הגרמנית של שוויצריה. השנה הזאת הייתה אולי אחת מהטובות ביותר בילדות של איינשטיין. בית הספר ממוקם בכפר מאוד יפה המרוחק כ-30 קילומטר מערבה מציריך והוא היה אידיאלי עבור איינשטיין. ניהל את בית הספר ג’וסט וינטלר, מורה מוערך ובעל מחשבה ליבראלית שיצר אווירה נינוחה שבה עודדו את התלמידים לחשוב בעצמם במקום לאלץ אותם לקבל אמיתות מסמכות מגבוהה יותר. הגישה התאימה לאיינשטיין המרדן בדיוק.

איינשטיין התאכסן אצל משפחת וינטלר ומהר מאוד נהפך לחלק מהמשפחה הגדולה שלהם, כאשר הוא קורא לג’וסט ופאולין וינטלר “פאפה” ו-“מאמה”. ג’וסט וינטלר היה מלומד בעצמו ואיינשטיין העריץ אותו.

בית הספר באאורו היה בית הספר היחיד שאיינשטיין אי פעם אהב. הוא פגש שם חברים והוא היה אהוד למדי שם. הוא גם פיתח שיטה של ביטחון עצמי ולפעמים נראה שחצן.

משפחת וינטלר הייתה משפחה גדולה. לפאולין ולג’וסט היו שלוש בנות וארבעה בנים. הקשרים של איינשטיין עם בני המשפחה התחזקו עם השנים. אחד מהבנים, פול מאוחר יותר התחתן עם אחותו של איינשטיין מאיה. הבת המבוגרת ביותר, אנה מאוחר יותר התחתנה עם החבר הטוב ביותר של איינשטיין מיקלאנג’לו (מיקל’ה) בסו. מבין שלושת הבנות מארי הייתה היפה ביותר. היא הייתה נחמדה וכמו איינשטיין היא אהבה מוזיקה. היא נגנה בפסנתר ואיינשטיין הצטרף אליה בדואטים. אינשטיין מהר מאוד התאהב בה. למרות שמארי הייתה מבוגרת ממנו בשנתיים, איינשטיין היה בוגר יותר. היא העריצה את השכל הרב שלו וכמו נערות אחרות היא חשבה שהוא נראה טוב. וכך מארי נהייתה לחברה הראשונה של איינשטיין.

בתקופה הזאת איינשטיין פיתח שיטה לחשוב בצורה לוגית על רעיון מדעי על ידי זה שהוא עוקב אחר שלבי הניסוי במחשבתו. אלה הם ניסויי המחשבה המפורסמים שלו שמאוחר יותר שמשו אותו בתיאוריות שלו כמו בתורת היחסות. גם גליליאו השתמש בניסויי מחשבה כמה מאות קודם לכן בהצלחה מרובה.

ניסוי המחשבה הראשון של איינשטיין באותה תקופה היווה את הזרע למה שנהיה יותר מאוחר תורת היחסות הפרטית. איינשטיין רצה לדעת מה יקרה אם הוא ידהר יחד עם קרן של אור. האם הוא יצליח לראות את הצד הקדמי של גל האור? כלומר האם יצליח להשיג את קרן האור? איינשטיין הצעיר הבין שבמקרה זה הגל יעלם, הוא לא יתנודד. איינשטיין לא היה מרוצה ממה שניסוי המחשבה שלו אמר לו והוא המשיך לחשוב על הבעיה שוב ושוב. מאוחר יותר הוא שילב את ניסוי המחשבה הזה עם הבנה טובה יותר של האלקטרומגנטיות כדי לנסח שהאור נע באותה המהירות c ולא משנה כיצד צופה נע ביחס אליו. לכן אף אחד לא יכול להשיג קרן של אור. אם איינשטיין ידהר יחד עם קרן האור היא עדיין תנוע במהירות c ביחס אליו.

איינשטיין עבר את בחינות הסיום בבית ספר באאורו בסתיו 1896 בציונים הטובים ביותר בכיתה. הוא קיבל את הציון הטוב ביותר בפיזיקה, בגיאומטריה תיאורית, גיאומטריה והיסטוריה וכמעט מצויין בכל שאר המקצועות. הציון הנמוך ביותר שלו היה בצרפתית והמורה לצרפתית שלו התנגד לתת לו תעודת סיום. אבל איינשטיין קבל תעודת סיום בית ספר והוא התקבל לפוליטכניק בציריך למרות שהוא היה צעיר בשישה חודשים מהגיל הדרוש לכניסה לאוניברסיטה. עתה איינשטיין הבין שהוא רוצה ללמוד מדע – ביחוד פיזיקה. הוא רצה ללמוד פיזיקה ומתמטיקה. הוא התעניין במדעים התיאורטיים יותר מאשר במדעים הניסויים. כאלף תלמידים התקבלו יחד עם איינשטיין לפוליטכניק בציריך ומרביתם נרשמו לבתי הספר להנדסה.

כתת המתחילים בבית הספר למדעים מנתה חמישה סטודנטים. שלושה התמחו במתמטיקה, איינשטיין והאשה היחידה בכיתה מילבה מאריץ’ (שמאוחר יותר נהפכה לאהובתו ולאשתו) היו היחידים שהתמחו בפיזיקה.

המחלקה לפיזיקה הייתה בניין גדול ומודרני והיא הייתה מצויידת היטב. שניים מבין המתמטיקאים שהיו אז ידועים בעולם, אדולף הורביץ והרמן מינקובסקי היו פרופסורים של איינשטיין. את הקורסים לפיזיקה לימד פרופסור היינריך וובר, האיש שראה את הפוטנציאל אצל איינשטיין אפילו כאשר נכשל בניסיון הראשון שלו להיכנס לפוליטכניק. איינשטיין כתב לחבר מהכיתה שלו שהוא העריץ את השיעורים של וובר בפיזיקה. אולם הערצה זו נמשכה זמן קצר מאוד. החיים של איינשטיין היו החיים הטיפוסיים של סטודנט אירופאי באותם זמנים. הוא בילה שעות רבות בבתי הקפה ובבארים המקומיים, הוא שתה קפה והתווכח עם חברים על מדע ופילוסופיה. אולם הוא היה בררן אודות אילו קורסים לתת את תשומת לבו אליהם והוא לא נכח בכל השיעורים ונעדר משיעורים ששעממו אותו או שהוא לא אהב את הפרופסור.

בפוליטכניק סטודנטים עברו שתי בחינות במהלך ארבע השנים: בחינות אמצע ובחינות סיום. בשאר הזמן לא היו להם דאגות לגבי ציונים, בוחנים או אפילו נוכחות בשיעורים. איינשטיין המרדן עשה מה שהוא רוצה. הוא למד בעצמו מהספרים בתחומים שבכלל לא קשורים לשום דבר שנלמד בכיתות בפוליטכניק וזה כי הוא התעניין בנושאים המסוימים שבספרים. לא היה אכפת לו בכלל מהקורסים ומההרצאות אותם הוא לא אהב. אבל השתמטות מהרצאות לא עזרה לו כאשר הגיע זמן הבחינות כי לא היו לו רישומים של ההרצאות. לכן חודשיים או שלושה לפני בחינות האמצע איינשטיין החל לחשוב על להתכונן להן. בלי רשימות טובות של הרצאות המשימה הייתה בלתי אפשרית. הפרופסורים בפוליטכניק לא לימדו לפי ספרי לימוד. הם היו חוקרים בעלי שם בתחומם והרבה פעמים ההרצאות שלהם היו קשורות לעבודה שלהם עצמם. אפילו כאשר החומר אותו הם לימדו כבר היה מבוסס, הם הציגו אותו מתוך הגישה שלהם. החומר פשוט לא היה מצוי בספרי לימוד. למרבה המזל עבור איינשטיין, חברו מרסל גרוסמן רשם את הרצאות של הכיתה בצורה קפדנית. גרוסמן היה מתמחה במתמטיקה ואחד מחבריו של איינשטיין לאורך כל החיים. הוא גם עזר אחר כך לאיינשטיין לקבל עבודה במשרד הפטנטים לאחר סיום הלימודים. שנים אחר כך, כפרופסור למתמטיקה בפוליטכניק וכדיקן של בית הספר למתמטיקה גרוסמן סיפק לאיינשטיין טכניקות מתקדמות שאיינשטיין נזקק להן בתורת היחסות הכללית.

כעת כאשר בידיו הרשימות מההרצאות בכיתה של גרוסמן, איינשטיין בילה את הקיץ של 1898 כאשר הוא לומד לבחינות שנערכו באוקטובר. כאשר התוצאת הגיעו איינשטיין הופתע לגלות שהוא קיבל את הציון הגבוה ביותר. גרוסמן, סטודנט חכם ומסור הגיע למקום השני.

איינשטיין איבד עניין במארי וינטלר מהר מאוד אחרי שהוא עזב את אאורו לטובת הפוליטכניק. הם הכתבו אבל ההתלהבות הראשונית של איינשטיין התפוגגה. אולם הוא המשיך לשלוח לה את הכביסה המלוכלכת שלו והיא המשיכה לכבס לו אותה ולשלוח לו חזרה. איינשטיין לא יכל להביא עצמו לומר למארי שהוא אינו אוהב אותה יותר. לכן הוא פשוט הפסיק לכתוב לה. אבל הוא נותר קרוב מאוד למשפחת וינטלר והוא כתב לאמה של מארי כאשר הוא מתנצל על כי הוא גורם לבת צער.

בינתיים איינשטיין פגש את מילבה מאריץ’ כאשר שניהם התחילו ללמוד יחד באוניברסיטה בפולטכניק. היא היתה ביתם של חקלאים סרביים והיא נולדה באיזור שהיה שייך להונגריה באותו הזמן ומאוחר יותר נהפך לחלק מיוגוסלביה אבל עכשיו הוא חלק מסרביה. מגיל מוקדם מילבה החליטה ללכת לאוניברסיטה אפילו בניגוד לרצון משפחתה הלא יהודיה. בגלל שהאוניברסיטאות השוויצריות היו בתי הספר דוברי הגרמנית היחידים שהיו מוכנים לקבל נשים לשורותיהם היא נכנסה לאוניברסיטת ציריך ב-1896 כדי ללמוד רפואה. אחרי סמסטר אחד בלבד היא עברה לפוליטכניק כדי ללמוד פיזיקה. מילבה הייתה שלוש וחצי שנים מבוגרת מאיינשטיין והסטודנטית המבוגרת ביותר בכיתת הסטודנטים החדשים בפוליטכניק. בבית הספר התיכון היא הייתה טובה במתמטיקה ובפיזיקה, וזו אולי הייתה הסיבה מדוע היא עברה מבית הספר לרפואה לפיזיקה. מילבה אהבה מוזיקה ונגנה בפסנתר. כמו עם מארי וינטלר, איינשטיין החל לנגן דואטים עם מילבה וגם היה לה קול שירה יפה. מילבה הייתה פשוטה, קודרת וחבריו של איינשטיין פעמים רבות התפלאו מה הוא מצא בה. אבל בין חבריה הקרובים בכל אופן היא נפתחה וצחקה וכנראה שזה הצד שמצא חן בעיני איינשטיין. עבורו היא הייתה בת זוג רצינית ואינטיליגנטית. ההתכתבויות שלו איתה עסקו רבות בספרים אותם הוא קרא בפיזיקה של גדולי הפיזיקה של אותו הזמן, כמו גם המחקרים של עצמו. למרות שמילבה לא הגיבה על הפיזיקה שאיינשטיין שוחח עמה במכתבים שלו אליה, היא הייתה החברה שלו בתוכנית הלימוד העצמי שלו במשך שנים, כאשר הוא קרא פיזיקה, חשב פיזיקה, חשב על ניסויים, לא קבלו אותו למקומות עבודה וכדומה. למרבה הצער אחרי שנה אחת בלבד בפוליטכניק מילבה הפתיעה את איינשטיין ועברה לאוניברסיטת היידלברג (למרות שנשים לא יכלו להרשם כסטודנטיות מן המנין שם, כך שאפשרו לה רק לשמוע קורסים שם). כאשר הם לא היו יחד איינשטיין ומילבה התכתבו. אחרי סמסטר אחד בלבד מילבה החליטה לשוב לפוליטכניק. איינשטיין שמח והציע לעזור למילבה להשלים את החומר בקורסים אותם היא החסירה. מילבה עדיין תכננה לגשת לבחינות האמצע יחד עם חברי כיתתה. בסיוע עזרתו של איינשטיין ורשימות ההרצאות של הכיתה שהוא נתן לה מילבה התחילה לעבוד על הקורסים אותם היא החסירה. מהר מאוד היא הבינה בכל אופן שעליה לדחות את מועד הבחינות לשנה הבאה כי כנראה שהיא לא תעבור אותן. איינשטיין ומילבה המשיכו להתכתב כאשר כל אחד מהם נסע לביתו במהלך החופשות מהאוניברסיטה. ההתכתויות האלה ביניהם נותנות לאנשים כיום הצצה ליחסים שנרקמו ביניהם וגם לחשיבה המדעית של איינשטיין באותם שנים. לרוע המזל, בעוד שמילבה שמרה את המכתבים שאיינשטיין שלך אליה, איינשטיין שמר רק כמה מכתבים אותם שלחה מילבה אליו. מכתבים אלה מכונים כיום “מכתבי האהבה” בין איינשטיין למילבה מאריץ’.

בתחילת 1899 המכתבים שלהם השתנו מ-“מר איינשטיין היקר” או “גברת יקרה” ל”ג’וני היקר” ו-“דולי היקרה”, השמות שהם המציאו זה לזו. וכך המכתבים נהפכו למכתבי אהבה. היא שלחה לו “אלפי נשיקות מהדולי שלך” והוא שלח לה “אלפי ברכות והנשיקה הגדולה ביותר מהג’וני שלך”. איינשטיין ומילבה בילו יחד זמן רב ובמהלך השנה האחרונה באוניברסיטה החליטו להתחתן.

בשנתו האחרונה בפוליטכניק איינשטיין השתתף במעבדה לאלקטרוניקה של היינריך וובר. הוא מאוד ציפה להשתתף במעבדה הזו והוא בילה זמן רב במעבדה זו כאשר הוא לא רק מבצע את הניסויים הדרושים עבור הכיתה, אלא גם מבצע כמה ניסויים שהוא עצמו תכנן. הוא אפילו התחיל לוותר על הרצאות אחרות כדי שהוא יוכל ללכת למעבדה ולעבוד שם.

למרות שאיינשטיין התרשם מאוד מקורסי המבוא לפיזיקה אותם לימד וובר, הוא לא הרגיש אותו הדבר לגבי הקורסים התיאורטיים היותר מתקדמים. איינשטיין לא אהב את הקורס של וובר בחשמל ומגנטיות, למשל, כי וובר לא הציג שם דבר אודות התורה של ג’יימס קלארק מקסוול. שהיא הייתה ה”נושא המרתק ביותר באותו הזמן בו הייתי סטודנט”, כך כתב איינשטיין מאוחר יותר.

איינשטיין החל להיות חסר נימוס וגאוותן כאשר הוא קורא למורה שלו “מר וובר” במקום בצורה המנומסת והנהוגה “פרופסור וובר”. וובר שנא את השחצנות של איינשטיין ואת התנהגותו בכיתה והוא התאכזב ממנו. וובר אמר לאיינשטיין פעם אחת, “אתה מבריק אבל יש לך בעיה רצינית. אף אחד לא יכול לומר לך שום דבר”. איינשטיין שילם ביוקר על השחצנות שלו עם וובר לאחר שהוא סיים את לימודיו. וובר הצליח למנוע מאיינשטיין מלקבל משרה אקדמית ואיינשטיין נאלץ להתפטר ולהעשות פקיד במשרד הפטנטים ובודק פטנטים בברן.

איינשטיין בכל אופן לקח אצל היינריך וובר כמה קורסי מעבדה בשנתיים האחרונות שלו בפוליטכניק, כאשר הוא קבל את הציונים הגבוהים ביותר בכולם. לעומת זאת הוא נכשל בקורס מעבדה אותו לקח אצל פרופסור ג’אן פרנט. קורס זה היה הקורס היחיד בו איינשטיין אי פעם נכשל. איינשטיין לא אהב את פרנט מההתחלה וזו הייתה חלק מהבעיה. כפי שאופייני לו הוא לא הופיע להרבה שיעורים וכאשר הוא הופיע סוף סוף הוא הרגיז את פרנט כאשר הוא לא עקב אחר ההוראות שנתנו בכיתה. לפרט נמאס מאיינשטיין והוא דיווח עליו לנשיא האוניברסיטה בגין הזנחה של מטלות. הוא אמר שאיינשטיין הוא חצוף ושחצן. כאשר איינשטיין התעמת איתו פרנט אמר לו לנסות תחום אחר של לימודים, כי אין כל תקווה עבורו בפיזיקה. “פיזיקה היא יותר מידי קשה עבורך” הוא אמר לאיינשטיין. פרנט לא רק שהכשיל את איינשטיין, הוא נתן לו 1 בקורס, הציון הכי נמוך. זה כנראה הגיע לאיינשטיין…

כאשר הוא מאוכזב מהקורס של וובר בנושא חשמל ומגנטיות, איינשטיין החליט ללמוד את הנושא לבדו. הוא השיג עותק של הספר של פול דרוד, פיזיקה של האתר, אחד מהספרים הגרמנים הראשונים שהשתמשו באלקטרומגנטיות של מקסוול כדי להסביר תופעות חשמליות ואופטיות. בספרו דרוד, פרופסור לפיזיקה באוניברסטת לייפציג, הסביר הולכה חשמלית במתכות, הולכה תרמית ואת התכונות האופטיות של מתכות במונחים של אינטראקציות בין מטענים חשמליים. כמה ימים אחר כך איינשטיין סיפר למילבה במכתב, שהוא קרא כבר חצי מהספר והוא מצא שהוא מעורר עניין ומכיל מידע רב, אבל הספר היה חסר דיוק ולא היה ברור במקומות מסויימים. באותה שנה איינשטיין המשיך ללמוד לבד את כתביהם של חשובי הפיזיקאים כאשר הוא קורא את ספריהם של הרמן פון הלמהולץ על תנועות אטמוספריות ושל היינריך הרץ על ההתפשטות של הכוח החשמלי (גלים אלקטרומגנטיים). איינשטיין גם למד את האלקטרומגנטיות של מקסוול מהספר של אוגוסט פופל, תורת החשמל של מקסוול והוא גם קרא את הספר, המכניקה מאת ארנסט מאך.

במהלך חופשת הקיץ לפני השנה הרביעית בפוליטכניק איינשטיין נסע עם אמו ואחותו לעיר קייט דרומית לציריך, שם הם התאכסנו במלון פארדייז. מילבה נסעה לביתה למשפחה כדי ללמוד לבחינות האמצע. איינשטיין כתב לה מיד כאשר הוא הגיע למלון ואמר לה שהוא לחלוטין ללא ספרים במשך שבוע. כאשר הספריות המקומיות לקחו חופשה. אבל הוא דיבר איתה על הספרים אותם הוא קרא בקיץ. הוא עסק בבקרים בלימוד ואחרי הצהרים הוא טיל עם אחותו וניגן בכינור. הספריות החלו לשלוח לו ספרים על פי בקשתו והוא החל לקרוא על האתר – רעיון שהוצג במאה ה-19 כדי לספק תווך למעבר האור בחלל. בעית האתר והתנועה של גופים ביחס לאתר העסיקה אותו מאז היותו באאורו.  במכתב למילבה הוא סיפר לה על רעיון שעלה לו עוד באאורו: לחקור את התנועה של כדור הארץ דרך האתר. איינשטיין מצא שנקודות המבט השונות אודות תנועת כדור הארץ דרך האתר הן בעייתיות. הפירוש של הרץ ביחוד הטריד אותו. הרץ מדד זה מכבר במעבדה שלו את הגלים האלקטרומגנטים אותם ניבא מקסוול בתורתו וגילוי זה הלהיב את עולם הפיזיקה. בספרו אודות האתר והאלקטרודינמיקה הרץ הניח שהאתר נע יחד עם כדור הארץ כאשר כדור הארץ נע במסלולו סביב השמש. איינשטיין לא הסכים עם פירוש זה. במכתב נוסף למילבה איינשטיין כתב שהוא משוכנע שהיצוג הנוכחי של האלקטרודינמיקה של הגופים בתנועה לא תואם למציאות. הוא חשב שהוא יום אחד יצליח ויוכל להציג את האלקטרודינמיקה של הגופים בתנועה בצורה פשוטה יותר. 6 שנים אחר כך הוא אכן עשה זאת עם תורת החסות הפרטית.

מהרגע שבו הוא הגיע לפוליטכניק איינשטיין רצה לבצע ניסוי כדי למדוד את תנועת כדור הארץ ביחס לאתר. חוסר ההסכמה שלו עם הפירוש של הרץ לתנועת כדור הארץ דרך האתר החיה בו את העניין בניסוי. עבור הניסוי שלו איינשטיין רצה להציב שתי מראות כך שהאור ממקור בודד יכוון בשני כיוונים שונים, האחד לאורך תנועת כדור הארץ והשני בכיוון הנגדי. שני מדי טמפרטורה יגלו הבדלים בכמות החום שמיוצרת על ידי שתי הקרניים. ההבדל יהיה תלוי בתנועת כדור הארץ עם או בכיוון ההפוך למה שקרוי “רוח” האתר.

איינשטיין ביקש מוובר רשות לבצע את הניסוי, אבל הפרופסור לא הסכים כי הוא כנראה הבין שהמדידה הזו תהיה כמעט בלתי אפשרית לגילוי. מדענים אחרים הציעו ניסויים יותר מתוחכמים כדי למדוד את המהירות הזאת. בדיוק שנה קודם לכן, למשל, אלברט מייקלסון ואדוארד מורלי, שני פיזיקאים מבית הספר על שם קייס למדע ישומי בקליבלנד, אוהיו, בנו את מה שנהפך לניסוי המפורסם למדידת התופעה הזו. אולם סביר שוובר עדיין לא ידע על ניסו מיקלסון-מורלי. הוא לא במיוחד היה מחובר לחזית המחקר הפיזיקאלי כאשר הוא היה ממונה על בנית המעבדה החדשה שלו בפוליטכניק – וזו הסיבה מדוע הקורס שלו על אלקטרומגנטיות לא כלל את הגילויים האחרונים מאותה תקופה של מקסוול והרץ.

באותו הזמן, לא נראה שאיינשטיין הכיר כלל את ניסוי מיקלסון-מורלי גם כן והוא אמר זאת במפורש מאוחר יותר. למען האמת איינשטיין טען שהוא גם לא שמע על הניסוי לפני שפיתח את תורת החסות הפרטית ולכן הניסוי לא השפיע על הדרך שלו אל התורה. ואכן ניסוי מיקלסון-מורלי לא מוזכר במאמר היחסות של איינשטיין מ-1905.

הפוליטכניק דרש תזה או חיבור גדול כדי לסיים את הלימודים. איינשטיין ומילבה בחרו בנושאים דומים: הולכת חום, כאשר וובר היה המנחה של התזה. את התזה היה צריך להשלים תוך שלושה חודשים. אולם איינשטיין לא כתב את התזה שלו על נייר תקני ו-וובר אילץ אותו לכתוב את זה מחדש. איינשטיין כעס מדרישה הזו, כי זה קיצר את הזמן שלו ללימוד לבחינות הסיום. בניגוד למאמרים המבריקים והנפלאים אותם יפרסם ב-1905, התזה שלו אותה הגיש לוובר היתה מאמר של סטודננט שנועד רק כדי למלא חובת הגשה. שנים אחר כך, כאשר איינשטיין נהיה מפורסם, הוא אמר שהתיזות שלו ושל מילבה הו ללא תוצאות ואפילו לא שוות איזכור כלל.

אנשטיין ומילבה התכוננו יחד גם לבחינות הסיום. איינשטיין הקדיש זמן רב לקריאת ספרים אחרים ולא מספיק זמן ללימודים והוא גם עשה חוכמות ביותר מידי קורסים. מילבה לא כל כך הצליחה בבחינות האמצע שלה, שאותן היא ביצעה בתחילת השנה האחרונה. והיו לה דאגות אחרות על הראש: היא שמעה שההורים של איינשטיין מתנגדים ליחסיה עם איינשטיין. אמו, ביחוד, אמרה שמילבה לא הייתה טובה מספיק עבור בנה והיא האשימה את מילבה בכך שהיא תפשה את איינשטיין.

למרות שאיינשטיין הצליח היטב בבחינות, הוא לא קבל שוב פעם את הציונים הטובים ביותר, כפי שהיה עם בחינות האמצע. מילבה נכשלה. היא הצליחה בפיזיקה אבל לא הצליחה במתמטיקה ובאסטרונומיה. שלושה סטודנטים אחרים בפיזיקה ובמתמטיקה סיימו את הלימודים עם איינשטיין. מילבה התאכזבה קשות וחשבה לפרוש, אבל איינשטיין שכנע אותה לנסות שוב בשנה הבאה.

בעזרת התואר מהאוניברסיטה איינשטיין היה מוכן לחיים הבוגרים והעצמאיים שלו. הוא תכנן להתחיל בקריירה אקדמית על ידי זה שיהפך לאסיסטנט לפרופסור בפוליטכניק כאשר באותו הזמן הוא יעבוד על תיזת הדוקטורט. מיד כאשר הוא יקבל עבודה הוא חשב להתחתן עם מילבה. הוא פנה לוובר כדי לקבל משרת אסיסטנט. אבל התנהגותו הגסה הפכה את ההתרשמות המוקדמת של פרופסור וובר על פיה ו-וובר לא רצה להעסיק אותו. איינשטיין לא חשב שדחיה ראשונה זו הייתה חשובה. הוא הגיש מועמדות לפרופסורים אחרים בפוליטכניק, כאשר הוא בטוח שהם ישמחו להעסיק אותו. הוא אמר למילבה שאחרי ששניהם יקבלו את הדוקטורט הם יעבדו יחד באושר כפיזיקאים מיקצועיים ו”הכסף יהיה בשפע כמו הזבל”. אולם החלו לצוץ הפתעות. איינשטיין נאבק למצוא עבודה לאחר שסיים את לימודיו בפוליטכניק של ציריך. הוא לבסוף מצא עבודה כבוחן פטנטים במשרד הפטנטים של ברן. הייתה לו משרה נוספת זמנית כמורה למתמטיקה באיזה מכון אבל המשכורת הייתה מאוד נמוכה. כדי להתפרנס הוא שם מודעה בעיתון בה הוא הציע שיעורים פרטיים בפיזיקה ובמתמטיקה. שני אנשים ענו למודעה: מוריס סולובין וקונרד הבישט. סולובין היה בוגר אוניברסיטת ברן והתמחה שם בפיזיקה ובפילוסופיה. הבישט היה חבר ותיק של איינשטיין שלמד פיזיקה ומתמטיקה ועתה עבד על הדוקטורט שלו באוניברסיטת ברן. איינשטיין לא הרצה לשניהם. במקום שלושתם החלו בדיונים. סולובין והבישט שאלו שאלות ואיינשטיין ענה והסביר. הם גם שוחחו ודנו על ספרי פיזיקה ופילוסופיה. השלושה נעשו לחברים טובים והיו להם דיונים רבים בעודם מטיילים בכפר הסמוך או לאגם. הם החליטו לקרוא לחבורה שלהם בשם “האקדמיה אולימפיה”, חלק כבדיחה, אבל גם כי הם הרגישו שבמהלך השיחות שלהם הם למדו יותר מאשר הם אי פעם למדו בשיעורים הפורמאליים באוניברסיטה. הדיונים עם שני חבריו סייעו לאיינשטיין ללבן דברים במחשבתו שלו. סולובין והבישט (כמו גם שאר החברים של איינשטיין) היו לוחות התהודה של איינשטיין עבור הרעיונות שאותם הוא פיתח. הפגישות עם האקדמיה אולימפיה המשיכו אפילו אחרי שאיינשטיין התחתן עם מילבה מאריק. מילבה הצטרפה לפגישות אבל לפי רשימותיו של סולובין וההתכתבויות שלו עם איינשטיין מילבה לא הייתה משתתפת פעילה במיוחד והיא אף פעם לא הצטרפה אליהם כאשר הדיונים נערכו מחוץ לבית. האקדמיה אולימפיה החזיקה מעמד במשך כמה שנים עד שסולובין והבישט עזבו כדי לקבל הצעות עבודה. בכל אופן החברות בין השלושה נמשכה כל חייהם.

ב-1905, השנה שאותה אנו עתה מכנים כשנה המופלאה של אנשטיין, איינשטיין היה בן 26 בלבד. הייתה לו משרה כמומחה טכני במשרד הפטנטים הפדראלי השוויצרי, הוא היה נשוי במשך שנתיים למילבה מאריץ’ והיה לו תינוק בן שנתיים. בזמנו החופשי הוא ביצע מחקר בפיזיקה. איינשטיין ביצע את עבודתו המדעית בבית או בספריה של משרד הפטנטים, לא במעבדת מחקר של אוניברסיטה. הוא מה שאנו נכנה היום מדען חובב. אולם בשנה זו, הוא פרסם חמישה מאמרים, שלושה מהם החלו את שתי המהפכות החשובות ביותר בפיזיקה מאז שאייזיק ניוטון הציג את חוק הכבידה שלו. אחד משני המאמרים הנותרים הביא לו בסוף דוקטורט. ואחד מהמאמרים האלה מאוחר יותר הביא לו פרס נובל בפיזיקה.

כפי שאיינשטיין מאוחר יותר אמר, המשרה במשרד הפטנטים לא הייתה לוחצת והיא נתנה לו זמן להמשיך בהתעניינותו המדעית. במשך שלושת השנים הראשונות שלו שם, הוא פרסם שלושה מאמרים בכתב העת “אנאלן דר פיזיק”, כתב עת לפיזיקה מוערך. רמת פעילות מחקרית זו הייתה והיא עדיין יוצאת דופן עבור מישהו שאין לו קשרים לאוניברסיטה או למעבדת מחקר.

בשנות ה-1900 המוקדמות הפיזיקה הייתה במשבר. שני תחומי הפיזיקה העקריים באותו הזמן היו:

  1. 1) אלקטרומגנטיות: התורה של ג’יימס קלארק מקסוול, שהושלמה ב-1873 והיא הסבירה את טבע האור והמגנטיות.
  2. 2) מכניקה: החוקים של אייזיק ניוטון אודות מדע התנועה.

למרות שמספר מדענים סברו שהפיזיקה היא שלמה וגמורה במהותה באמצעות שתי תיאוריות אלה והתרמודינמיקה (והתורה הקינטית של הגזים), בזמן שאיינשטיין היה סטודנט כבר החלו לצוץ מספר בעיות בתורות אלה, בפיזיקת סוף המאה ה-19. ראשית, התיאוריות סתרו זו את זו במספר נקודות. שנית, האלקטרומגנטיות והמכניקה לא יכלו להסביר מספר תצפיות חדשות שאותן ביצעו הפיזיקאים. איינשטיין אמר מאוחר יותר שהפיזיקה באותו הזמן הייתה כמו בית רעוע, מוכן להתמוטט בכל רגע.

בעיה אחת בבית הזה של הפיזיקה הייתה שהתיאוריות לא יכלו להסביר תצפיות בנוגע לחום שמוקרן מגופים. כידוע, גופים משנים את צבעם כאשר הם מתחממים. למשל, אם פותחים תנור חשמלי, המחמם בהתחלה זוהר בצבע אדום. ככל שהוא מתחמם המחמם נהפך לכתום ומאוחר יותר הוא נהפך לצהוב בהיר. בהינתן התקדמות הצבע מצפים שגוף שיזהר בחלק האולטרא-סגולי של הספקטרום (שאותו אנחנו למעשה לא יכולים לראות מלבד באמצעות מכשירם מיוחדים) שתהיה לו אפילו טמפרטורה גבוהה יותר. המשוואות של הפיזיקאים בודאי הראו שזה אכן יהיה כך. אבל התצפיות שלהם הראו בדיוק את ההפך: עצצמם חמים פולטים פחות אור אולטרא-סגולי ויותר אור בצבעים אחרים. מדענים קראו לבעיה הזו “הקאטסטרופה האולטרא-סגולית”. הפיזיקאים סברו שהאור שנפלט מהעצם החם נע ממקום למקום כמו גל. זה מה שהתורה של מקסוול אמרה שיקרה ומה שניסוים מפורסמים שבוצעו על ידי הפיזיקאי האנגלי תומס יאנג בתחילת המאה ה-19 אמרו שיקרה. אולם ב-1900 הפיזיקאי הגרמני מקס פלאנק שם לב שאם האור שנפלט על ידי גוף חם איכשהו מתפצל לחבילות או גושים אז ניתן למצוא משוואה חדשה שתתאר את מה שהמדענים רואים: האור המוקרן הוא בשיאו בצבעים אחרים והוא לא קיים בתחום של האולטרא-סגול. פלאנק מצידו לא חשב שהחבילות הקטנות אותן הוא כינה קוואנטות של האור המוקרן היו חלק מהטבע של אור עצמו. ככלות הכל, כפי שיאנג ומקסוול ואחרים הראו, האור הוא רציף והוא נע כמו גל.

נושא ראשי שני בקשר לבית הפיזיקה הרעוע היה אפילו יותר בעייתי, כי הוא מיקם את המכניקה והאלקטרומגנטיות בסתירה זו לזו: ניוטון ומקסוול עמדו בסתירה זה לזה בנוגע להאם קיים דבר כזה שקרוי תנועה מוחלטת. לפי הפיזיקה הניוטונית, חוקי הפיזיקה צריכים להיות בדיוק זהים בין אם אנחנו במנוחה או נעים במהירות קבועה. במכניקה הניוטונית התנועה צריכה להיות מתוארת ביחס (יחסית) לגוף כלשהו. לא ניתן לחשוב על ניסוי שיתן תוצאות שונות כאשר נעים וכאשר מצויים במנוחה. נבחן דוגמא מוכרת. נניח שאנחנו מצויים על רכבת, איננו יכלים לומר האם אנחנו נעים או האם אנחנו לא נעים (אלא אם ישנה תאוצה). אם נרדם ממש ברגע היציאה ונתעורר כאשר הרכבת כבר תהיה בתנועה אחידה, נצטרך להביט מבעד לחלון כדי לדעת האם הרכבת כבר עזבה את התחנה או האם היא עדין חונה בתחנה ומחכה שכל הנוסעים יעלו. זה כי לפי ניוטון, חוקי הפיזיקה הם זהים בשני המקרים: כאשר הרכבת היא במנוחה בתחנה וכאשר הרכבת נעה באחידות על המסילה.

כיצד התורה של מקסוול הייתה שונה מהתורה של ניוטון? האלקטרומגנטיות אומרת שהאור הוא גל. בתור שכזה, האור זקוק לחומר כלשהוא כדי להתפשט (במידה רבה כמו גלי המים שזקוקים לגוף המים וגלי הקול שזקוקים לאוויר). על כדור הארץ, האור נע דרך האוויר, המים והזכוכית. אבל מה קורה בחלל? דרך איזה חומר מתפשט האור שנע מהשמש או מכוכב כאשר הוא בדרכו לכדור הארץ? הפיזיקאים מהמאה ה-19 קראו לחומר היפוטתי זה אתר. הם אמרו שהאתר מילא את היקום כולו ואת כוכבי הלכת והכוכבים והאור נע דרכו. לכן האתר סיפק דרך לומר האם אנו נעים במהירות קבועה או האם אנחנו במנוחה. לא צריך להביט מבעד לחלון הרכבת כאשר יושבים בתוך הרכבת כדי לגלות שאנחנו נעים. כל מה שנצטרך לעשות הוא לגלות דרך למדוד את התנועה שלנו דרך האתר, והיא קיימת בכל מקום אפילו בתוך העצמים עצמם. במלים אחרות, אנחנו תמיד יכולים למדוד את התנועה ביחס לאתר. האתר יהיה מקום יחוס סטנדרטי וקבוע שיתן לנו את התנועה המוחלטת היחידה של כל גוף. בעזרת סטנדרט זה אנו נוכל להבחין בין מנוחה לתנועה וחוקי הפיזיקה לא יתנו לנו את אותה המדידה עבור כל מקרה.

כאשר איינשטיין החל את מחקרו כמדען חובב היו שתי בעיות מדע של סוף המאה בזמנו:

1) האור היה ידוע כגל אבל היה צריך לקחת אותו בחשבון כמורכב מגופיפים לא מגלים כדי להסביר את הקטסטרופה האולטרא-סגולה.

2) במכניקה התוצאות של הניסויים הן זהות בתנועה או במנוחה (כל התנועה היא יחסית ואין תנועה מוחלטת). לא כך באלקטרומגנטיות, כי ניתן להיות במנוחה באתר (ישנה תנועה מוחלטת).

המדענים נאבקו כדי לגרום לתיאוריות הקיימות לפעול, אבל הם יותר ויותר הבינו את חוסר ההתאמה שלהן.

הבמה הייתה מוכנה לאיינשטיין וב-1905 הוא הציג את הפתרון לבעיות.

איינשטיין כתב ופרסם חמישה מאמרים מדעיים ששינו את הפיזיקה מקצה לקצה:

1) ב-17 למרץ: “על נקודת המבט היוריסטית בנוגע ליצירה ולהמרה של האור”. המאמר הזה החל את היסודות לתורת הקוואנטים עם הצגת מושג הקוואנטות של אנרגיה, או כפי שזה כונה מאוחר יותר הפוטונים. איינשטיין זכה בפרס נובל כמה שנים מאוחר יותר עבור מאמר זה.

2) ב-30 לאפריל: “קביעה חדשה של ממדים מולקולריים”. זו הייתה עבודת הדוקטורט של איינשטיין, שאותה קבלה אוניברסיטת ציריך ביולי. למרות שלא מהפכני, המאמר הזה סייע בביסוס הקיום של המולקולות.

3) ב-11 למאי: “על התנועה של חלקיקים קטנים השוהים בנוזל במנוחה”. מאמר זה לא רק שהסביר את תנועת הזיגזג של כתם קטנטן בנוזל (מה קרוי תנועה בראונית), שהעסיקה מדענים במשך זמן רב, אלא הוא גם הדגים את הימצאותן של המולקולות. מאמר זה וקודמו סייעו לבסס את הקיום של המולקולות והאטומים, שעדיין לא היו מקובלים על ידי העולם המדעי כולו. אבל בניגוד לשאר שלושת המאמרים – שני מאמרים אלה לא עוררו סערה בעולם המדעי.

4) ב-30 ליוני: “על האלקטרודינמיקה של גופים בתנועה”. זהו המאמר הראשון של איינשטיין על תורת היחסות.

5) ב-27 לספטמבר: “האם האינרציה של גוף תלויה בתכולת האנרגיה שלו?” מאמר שני זה על תורת היחסות הכיל את המשוואה הכי מפורסמת של איינשטיין: E=mc2.

איינשטיין למעשה כתב מאמר שישי באותה שנה שאותו הוא שלח לאותו כתב עת, האנאלן דר פיזיק ב-19 לדיצמבר. מאמר זה גם עסק בגודל של המולקולות ובתנועה הבראונית והוא פורסם כבר ב-1906.

איינשטיין פתר את הבעיה הראשונה העיקרית בפיזיקה במאמר הראשון  שלו בשנה המופלאה, המאמר על קוואנטות האור.  מאמר זה גם זכה אותו בפרס נובל. מקובל כביכול לחשוב שאיינשטיין זכה בפרס נובל על תורת היחסות שאותה פיתח לגמרי כבר עד 1921 – השנה בה קבל את פרס הנובל. אולם ועדת הפרס חשבה באותו הזמן שהיחסות היא עדיין מוזרה מידי ושנויה במחלוקת. הועדה חששה שמא יוודא מאוחר יותר שהיחסות איננה נכונה והם לא רצו לעשות טעות בנותנם את הפרס על תורה שמאוחר יותר תוכר כטעות. לכן הם החליטו שמכל העבודה האחרת שאיינשטיין ביצע עד 1921, מאמרו הראשון שפורסם ב-1905 אודות רעיון קוואנטות האור היה זה שראוי לפרס נובל. כי מאמר זה לבסוף הוביל לתורת הקוואנטים וגם המאמר של איינשטיין על קוואנטות האור הסביר תופעה שקרויה האפקט הפוטואלקטרי בדרך מאוד פשוטה ועל כך הוא היה ראוי לפרס. אבל איינשטיין בהרצאת הנובל שלו הרצה דוקא על תורת היחסות.

ובאשר למאמר על האפקט הפוטואלקטרי שזיכה את איינשטיין בפרס נובל מאוחר יותר. כזכור מקס פלאנק השתמש בתחבולה מתמטית כדי להסביר את הקרינה בחלק האולטרא סגולי של הספקטרום. הוא חילק את האור לקוואנטות של אנרגיה. במאמר הראשון מ-1905, איינשטיין הפך את הקוואנטות של פלאנק לתכונה של האור ושל כל הקרינה האלקטרומגנטית (גלי רדיו, קרני x, קרינה אולטרא סגולית ואור אינפרא אדום וכדומה). אין זה המצב שהאור הוא גבשושי במצב מסויימים בלבד. האור הוא תמיד גבשושי, כמו חלקיק. הוא מופיע בצורה גופיפית, בחבילות של אנרגיה. האור שנפלט מגופים חמים הוא לא איך שהוא פתאום מתפצל לחבילות אלה. האור מורכב מחבילות אלה ופוטונים אלה כפי שהם קרויים שלא ניתן לפצלם. על ידי זה שאיינשטיין גרם לגבשושיות להיות תכונה של האור עצמו הוא בכך סלל את  הדרך להתפתחות תורת הקוואנטים שהתרחשה בשנות ה-1920. תורת הקוואטים מאוחר יותר הסבירה שהאור הוא גם גל וגם חלקיק. האור מתנהג כמו גל תחת תנאים מסויימים ואילו בתנאים אחרים הוא מתנהג כמו חלקיק. תורת הקוואנטים משלבת את שתי ההתנהגויות בתורה אחת. למרות שהמאמר הראשון של איינשטיין הוביל להתעניינות רבה אנשים רבים לא האמינו לרעיון הפוטונים שלו, כולל פלאנק עצמו בהתחלה. במהלך 15 השנים הבאות, איינשטיין היה כמעט היחיד שהאמין ברעיון קוואנטות האור. אבל תורת הקוואנטים, שפותחה על ידי פיזיקאים אחרים בשנות ה-1920, התבססה על עבודתו של איינשטיין, והיא נהפכה לתורה הפיזיקאלית המצליחה ביותר.

Einpt

במאמרו הרביעי מ-1905, שידוע כמאמר היחסות, למרות שהמילה יחסות כלל לא מופיעה בכותרת המאמר, איינשטיין עסק בסתירה שבין המכניקה לאלקטרומגנטיות: הקיום של התנועה המוחלטת. לפי המכניקה הניוטונית, התועה כולה היא יחסית ולכן תנועה מוחלטת לא יכולה להתקים. אבל לפי האלקטרומגנטיות של מקסוול היא יכולה להתקיים ביחס למערכת האתר. איינשטיין בחר בנקודת המבט המכנית ובמאמרו הוא ניסח את האלקטרומגנטיות בצורה כזו כך שהיא תישאר ללא שינוי בין אם הצופה הוא נייח ובין אם הוא נע במהירות קבועה. במלים אחרות, הוא תיקן את האלקטרומגנטיות בצורה כזו שהתיאור שלה יהיה תלוי רק בתנועה יחסית, ללא הצורך באתר. האור לא זקוק לחומר כדי לנוע דרכו. הוא יכול לנוע בחלל הריק בין הכוכבים. עם הפרסום של מאמר זה, האתר נעלם מהפיזיקה. לפי איינשטיין, התנועה המוחלטת לא קיימת. כאשר נמצאים על רכבת אין לנו כל דרך לומר, מבלי להביט החוצה דרך החלון כמובן, האם אנחנו בתנועה או במנוחה. כל חוק הפיזיקה, אלה של המכניקה ואלה של האלקטרומגנטיות, הם זהים בכל מקום ביקום ולא משנה כיצד נעים – וכל זאת בתנאי שלא מאיצים ונעים בתנועה אחידה ובמהירות קבועה. כלומר כל עוד מצויים במערכת אינרציאלית.

איינשטיין הרחיב את הרעיון של תנועה יחסית לאור עצמו. כל אחד ובכל מקום ביקום, בין אם במנוחה או בין אם בתנועה במהירות קבועה, תמיד ימדוד את אותה מהירות האור. כל הפיזיקה שהייתה ידועה בזמנו שרה לעקרונות הפשוטים שאותם איינשטיין הניח במאמר היחסות שלו. וכל הגילויים הפיזיקאליים מאז גם כן שרו לעקרונות האלה.  המאמר של איינשטיין לא רק שתיקן את הבעיות באלקטרומגנטיות, אלא הוא למעשה יצר דרך חדשה להביט על העולם כאשר הוא הזמן והחלל מקבלים משמעות חדשה.

המאמר האחרון אותו פרסם איינשטיין בשנת 1905 היה גם האחרון מבין המאמרים המהפכניים שלו והוא הכיל את המשוואה המפורסמת: E=mc2. מאמר זה היה יותר המשך למאמר היחסות הראשון מאשר הקדמה למשוואה חדשה. במאמר זה בן שלושה עמודים, איינשטיין השתמש במשוואות אלקטרומגנטיות ממאמר היחסות הראשון שלו כדי להסביר שלאנרגיה יש מסה. שנתיים אחר כך, הוא הבין שגם ההפך צריך להיות נכון, שלמסה מכל סוג שהוא צריכה להיות אנרגיה. לפי איינשטיין, המסה והאנרגיה הן שקולות. לפי איינשטיין המסה והאנרגיה הן שקולות. המסה של גוף היא צורה של אנרגיה והאנרגיה היא צורה של מסה.

איינשטיין ידע שעבודתו ביחסות הייתה מהפכנית. הוא כתב זאת במכתב לחברו קונראד הבישט במאי 1905, שהפך לאחד מהמכתבים המפורסמים בכל הזמנים. באותו הזמן איינשטיין עבד על ארבעה מאמרים על קיום האטומים והמולקולות (שאותם שלח לאנאלן דר פיזיק) ועל תורת היחסות הפרטית. מאמר ה- E=mc2 עדיין לא תוכנן. הוא חשב עליו רק אחרי שהוא שלח את מאמר היחסות לפרסום. אחותו של איינשטיין מאיה כתבה בספרה על שנותיו המוקדמות של אחיה, שאחרי פרסום מאמריו ב-1905, איינשטיין השתוקק לראות את התגובות של הקהיליה הפיזיקאלית לעבודתו. הוא לא היה צריך לחכות הרבה זמן. במאי 1906 איינשטיין אמר שמאמריו קבלו הרבה תשומת לב ויצרו מחקר חדש ושהוא אפילו קיבל מכתב אודות מאמרי היחסות ממקס פלאנק המפורסם.

שלושת המאמרים האלה מ-1905: המאמר על קוואנטות האור ושני מאמרי היחסות שינו את פני הפיזיקה של המאה ה-20 לבלי הכר וגרמו למהפכה בפיזיקה. שני המאמרים האחרים אותם איינשטיין פרסם ב-1905 היו חיוורים לעומתם. הם לא שינו את הפיזיקה ולא התחילו פיזיקה חדשה אבל הם עדיין היו תרומות חשובות למדע והיו להם ישומים מעשיים.

המאמר הראשון היה תזת הדוקטורט של איינשטיין. איינשטיין סיים את לימודיו בפוליטכניק או כפי שמוסד זה גם נקרא בגרמנית: “אידגנוסיש’ה טכניש’ה הוש-שול’ה” או בקיצור ETH בציריך. אוניברסיטה טכנולוגית זו באותו הזמן הייתה אחת מבתי הספר הטכנולוגיים הטובים ביותר באירופה והיא הייתה מצוידת היטב במחלקה לפיזיקה שהייתה אומנם קטנה. באותו הזמן הפוליטכניק לא העניק תואר דוקטור אבל בוגרים יכלו למסור את עבודות הדוקטורט לאוניברסיטת ציריך לאישור. עבודת הדוקטורט הראשונה של איינשטיין שהוגשה לאוניברסיטה לא התקבלה. אולם, הוא שלח מאוחר יותר את התיזה לכתב העת “אנאלן דר פיזיק” ושם היא פורסמה כמאמר מחקר.

איינשטיין חשב על הדרך שבה חומר כמו סוכר למשל מתמוסס במים. הוא פישט את הבעיה תוך שהוא בוחן את מולקולות הסוכר כגופים קשים וקטנים ששוחים בנוזל. הפשטה זו אפשרה לו לבצע חישובים שהיו בלתי אפשריים עד אז והם הסבירו כיצד מולקולות הסוכר יעשו דיפוזיה במים ובכך הם יגרמו למים להיות יותר צמיגים. איינשטיין הביט על הערכים המעשיים של הצמיגות של תמיסות שונות של סוכר במים, הציב ערכים אלה בתיאוריה שלו והוא קבל מהמשוואות שלו את הגודל של מולקולות הסוכר. הוא גם מצא את הערך עבור המספר של המולקולות במסה כלשהי של כל חומר – מה שקרוי מספר אבוגדרו. בעזרת מספר זה הוא יכל לחשב את המסה של כל אטום. איינשטיין החליט שעבודה זו שווה דוקטורט והוא לכן שלח אותה מיד לאוניברסיטת ציריך לבחינה. כאשר התיזה התקבלה הוא נעשה ד”ר איינשטיין.

שלוש שבועות אחרי שתיזת הדוקטורט שלו אושרה, איינשטיין שלח מאמר חשוב נוסף לפרסום. במאמר זה על תנועה מולקולרית הוא הסביר את התנועה הלא יציבה ותנועת הזיגזג של החלקיקים הבודדים של העשן – מה שקרוי תנועה בראונית. כאשר הוא תמיד מחפש אחר היסודות או העקרונות הפשוטים (היורסטיים) שעומדים בבסיס התופעות, ולא אחר ההסברים הארוכים (הקונסטרוקטיביים) איינשטיין היה מסוגל להראות שהתנועה הכיאוטית הזו נותנת עדות ישירה לקיום של המולקולות והאטומים. איינשטיין הסיק שחלקיקי העשן נודדים בדרך כזו שהיא זהה לדרך שבה מולקולות הסוכר מתמוססות במים – המחקר שלו בעבודת הדוקטורט. תוך שהוא משווה את החישובים בשני התהליכים, תנועת הזיגזג של גרגרי העשן והדיפוזיה של הסוכר במים, הוא קבל משוואה שהוא אז יישם לתורה המולקולרית שכבר פותחה זה מכבר. וכל זאת כד לקבל את הגדלים של האטומים והמולקולות. ניסויים שבאו אחר כך אמתו את הנוסחא הזו של איינשטיין. איינשטיין כתב מאוחר יותר שמטרתו העיקרית הייתה “למצוא עובדות שיבטיחו עד כמה שאפשר את הקיום של אטומים בעלי גודל סופי מוגדר”

איינשטיין התחיל לזכות בהערכה אחרי 1905 והחיים המבודדים והשקטים של איינשטיין שעבד לבד במשרד הפטנטים ההסתימו. מקס פלאנק, הפיזיקאי הגרמני המפורסם שהציג את רעיון קוואנטות האנרגיה רק חמש שנים קודם לכן, החל מאוד להתעניין בתורת היחסות של איינשטיין. ב-1906 הוא הפך למדען הבא שכתב מאמר על היחסות. מהר מאוד והרבה בזכות פלאנק מדענים אחרים שמו לב ליחסות של איינשטיין. פיזיקאים מפורסמים וכאלה שזה עתה סיימו דוקטורט באו לברן ורצו להיפגש עם איינשטיין ולעבוד איתו במשך כמה חודשים. אחותו של איינשטיין מאיה כתבה בספרה שמהר מאוד אחרי המאמרים של 1905 אחיה החל לקבל מכתבים שהנמען אליהם היה: “פרופסור איינשטיין באוניברסיטת ברן” (והכוונה כמובן למשרד הפטנטים בברן…). איינשטיין היה גאה למדי בהכרה ההולכת וגוברת בו. במאי 1906 הוא כתב לחברו מוריס סולובין כאשר הוא מספר לו כיצד עבודתו הולכת ונעשית מוערכת ושאפילו פרופסור פלאנק כתב לו אודות התיאוריות שלו. כאשר הוא מעודד מהפרסום ההולך וגודל שלו איינשטיין החליט לנסות שוב לחפש משרה כקריירה אקדמית. העניינים בודאי יעבדו עכשיו אחרת מאשר הם היו כאשר הוא סיים את לימודיו בפוליטכניק, כך הוא חשב, ביחוד עם כל המאמרים החשובים שעוררו התרגשות בקהילה המדעית. הוא גם בדיוק סיים את הדוקטורט כאשר תזת הדוקטורט שלו התקבלה באוניברסיטת ציריך, כך שעכשיו הוא יכול להקרא ד”ר איינשטיין. הוא גילה שאם הוא משתמש בתואר זה מועיל. הוא העיר במכתב כלשהו שהתואר אכן עזר ביחסים עם אנשים. הצעד הראשון לקראת הכניסה לעולם האקדמי בגרמניה ואוסטריה באותו הזמן היה לההפך למה שנקרא אז “פריבאטדוזנט”, מעין מנחה או מדריך באוניברסיטה שלא מקבל כל משכורת אבל הוא מקבל שכר מהסטודנטים.  כדי להיות מועסק כפריבאטדוזנט, היה על המועמד להציג מאמר מקורי ולתת הרצאת הדגמה. איינשטיין שלח בקשה לאוניברסיטת ברן, כאשר עודד אותו המנחה שלו לדוקטורט אלפרד קליינר. אם הוא נבחר איינשטיין עדין יכל לשמור על משרתו במשך היום במשרד הפטנטים. איינשטיין חיכה בקוצר רוח לתשובה – עד שהוא כתב כבר מכתבים לדיקן ולראש הפקולטה, כאשר הוא מבטיח שאם יקחו אותו למשרה הוא יפתח קורס מבטיח עבור הסטודנטים. עברו שבועות ללא תשובה. לבסוף, המכתב הגיע בדואר והוא היה דחיה. הבקשה של איינשטיין נדחתה על ידי אוניברסיטת ברן כי הוא לא כלל את המאמר המדעי המקורי הדרוש. טעות זו הייתה מוזרה בגלל שלאיינשטיין היו יותר מאמרים מאשר לכל אחד אחר מבין אלה שהגישו מועמדות למשרה זאת. ברור שאיינשטיין היה מנוסה בלהכין מאמרים מורכבים לפרסום בכתבי עת מדעיים. איינשטיין לבטח היה מאוד מאוכזב מהדחיה באותו הזמן. שנים מאוחר יותר הוא התייחס אליה כדוגמא משעשעת כמעבר דרך הסרט האדום האקדמי. כאשר פרופסור קליינר שמע אודות הדחיה הוא שכנע את איינשטיין לפנות שוב. איינשטיין שלח מועמדות יותר מלאה והבכירים באוניברסיטה שעתה חששו שמא הם דוחים כוכב עולה בחנו שוב את מועמדותו והם קבלו אותו. איינשטיין מיד קבל את המשרה והוא עתה בן 29. הקורס הראשון שאיינשטיין לימד באוניברסיטת ברן היה “תורת הקרינה” שהוצע במהלך עונת הלימודים של החורף 1908-1909. רק ארבעה סטודנטים נרשמו וכולם היו חברים של איינשטיין. הקורס הועבר בלילה אחרי שאיינשטיין עזב את העבודה שלו במשרד הפטנטים. במהלך הסמסטר השני היו לו רק שני סטודנטים. איינשטיין לא היה מרוצה מעבודת הלילה שלו. זה לא היה מעניין ללמד כל כך מעט סטודנטים והוא עדיין היה צריך להכין את ההרצאות כאילו הוא לימד כיתה שלמה. ויותר מזה היה לו עכשיו מעט זמן לבצע מחקר וזה מה שהוא באמת אהב לעשות. אבל הוא היה נחוש להעשות פרופסור כך שהוא המשיך בעבודה הזו.

ב-1909 זמן קצר אחרי שאיינשטיין התחיל לעוד כפרבאטדוזאנט באוניברסיטת ברן, פרופסור קליינר החליט להעסיק פיזיקאי תיאורטי באונברסיטת ציריך. היו לו שני מועמדים טובים למשרה: האסיסטנט הקודם שלו, פרידריך אדלר והסטודנט שלו לדוקטורט לשעבר, איינשטיין. במהלך דיונים בועדה עבור המשרה התברר לגמרי שאיינשטיין הוא המועמד המוביל. בניסיון לרכך את החדשות הרעות קליינר אמר לאדלר שהוא לא ברשימת המועמדים הסופית. אדלר כתב לאביו באותו היום שהוא לא הולך לקבל את המשרה ומי שכנראה יקבל את המשרה הוא חברו לכיתה איינשטיין. אדלר אמר שמלבד אכזבתו האישית, הוא יהיה מאוד מרוצה אם איינשטיין יקבל את המשרה כי אנשים בשוויץ ואפילו בגרמניה חשבו שזה סקנדל ממש שאיש כזה ישב במשרד הפטנטים. ההצבעה הסופית של הועדה הייתה עשרה בעד איינשטיין ואחד נמנע. הועדה העבירה את המלצתה למנהל האוניברסיטה לאישור סופי. המנהל התנגד למינוי של איינשטיין בגלל סיבות פוליטיות. בעיקר, חברי ההנהלה היו סוציאל דמוקראטיים והם העדיפו את אדלר, חבר אותה מפלגה. אדלר הרגיש לא נעים עם המצב הזה. הוא לא רצה לקבל את המינוי בגלל סיבות פוליטיות והוא ידע שהפקולטה לא בחרה בו. הוא החליט להוציא את השם שלו מהבחינה. במכתב שלו להנהלה אדלר אמר שאם לאוניברסיטה הייתה ההזדמנות להעסיק אדם כמו איינשטיין, יהיה זה אבסורד להעסיק את אדלר תחתיו. אדלר הוסיף שיכולותיו לא מגיעות בשום אופן לדרגת יכולותיו של איינשטיין. זמן קצר אחר כך, איינשטיין קבל הצעה למשרה כפרופסור באוניברסיטת ציריך. הוא דחה את ההצעה כי הוא לא אהב את המשכורת שהייתה בערך מחצית ממה שהוא הרוויח במשרד הפטנטים. קליינר חזר חזרה להנהלה של האוניברסיטה והם הסכימו להעלות את המשכורת של איינשטיין ולהתאימה לזו הוא מקבל במשרד הפטנטים. איינשטיין קיבל אז את המשרה. איינשטיין התפטר ממשרד הפטנטים של ברן ב-15 לאוקטובר, 1909. המשרה שלו באוניברסיטת ציריך הייתה של פרופסור חבר בפיזיקה תיאורטית עם משכורת של 4500 פראנקים, פלוס שכר על הרצאות ובחינות. הוא התחיל במשרה באוניברסיטה באותו היום בו הוא עזב את משרד הפטנטים. חובותיו כללו ללמד שש עד שמונה קורסים וסמינרים בשבוע, כמו גם הנחית סטודנטים. הסטודנט הבוגר הראשון שלו היה הנס טאנר, אבל טאנר לו קיבל את הדוקטורט אצל איינשטיין כי עד שהוא גמר את חובותיו איינשטיין כבר עבר לאוניברסיטה אחרת. איינשטיין לא היה מרצה טוב בשנותיו המוקדמות כפרופסור. הוא בא לכיתה כאשר הוא לובש מכנסים יותר מידי קצרים והוא החזיק איתו חתיכת נייר שמכילה את רשימת הרצאותיו. עם הזמן ההרצאות שלו השתפרו ולבסוף הסטודנטים שלו החלו לאהוב אותו. הם אהבו את הסגנון הלא רשמי שלו ואת גישתו הפתוחה והקלילה. הוא אפשר לסטודנטים שלו להפריע להרצאות שלו בכל זמן עם כל שאלה והוא אפילו הלך עם הסטודנטים שלו לבתי הקפה המקומיים שם הוא ישב איתם והסביר להם את הפיזיקה. כאשר הציעו לאיינשטיין משרה באוניברסיטת פראג ב-1910 הסטודנטים מאוניברסיטת ציריך שלחו עצומה להנהלת האוניברסיטה שבה הם ביקשו לעשות כל שביכולתם למנוע מאיינשטיין לעזוב. מיד האוניברסיטה העלתה את המשכורת של איינשטיין ל-5500 פראקים וביקשה מהמחלקה להפחית את עומס הקורסים שהוא נותן. איינשטיין כתוצאה סירב להצעה מאוניברסיטת פראג. איינשטיין לימד באוניברסיטת ציריך מאוקטובר 1909 ועד מרץ 1911. בשנים אלה הוא פרסם 11 מאמרים בפיזיקה תיאורטית, תוצר מרשים עבור פרופסור חדש. מרבית המאמרים האלה עסקו בבעיות של קרינה והיו קשורים ברעיון של קוואנטות האור שהוא הציע במאמרו הראשון בשנת הפלאות 1905. איינשטיין עתה עומד לחקור בתורת הכבידה (תורת היחסות הכללית).

עד כאן קורות חייו המוקדמים של איינשטיין עוד בטרם הוא זכה לפרסום כלל עולמי בעקבות גילוייו בתורת היחסות הכללית.

אלברט וצ’ארלי – מפגש של גאונים

ב-1931 אינשטין ביקר בלוס אנג’לס והוזמן כמובן מיד להוליווד.

אינשטיין היה אורחו של צ’רלי צ’פלין. אלזה אשתו של אינשטיין התייחסה לצ’פלין כשחקן הנערץ עליה ביותר. היא התרגשה ואמרה שבעלה מעריץ של סרטיו של צ’פלין. צ’פלין הזמין את אינשטיין להיות אורחו בביתו בברלי הילס. וכך, אינשטיין, אשתו אלזה ומזכירתו הלן דיוקס הצטרפו לצ’רלי צ’פלין ולפאולט גודארד חברתו לארוחת ערב חגיגית. נכחו בארוחה גם עיתונאי ואישים נוספים. הזוג אינשטיין הגיעו למסיבת ארוחת הערב אצל צ’רלי צ’פלין ב-14 לינואר, 1931. אלזה היא זו העיקרית שדיברה בארוחה כי האנגלית של אלברט…עדיין נשמעה כמו משהו שהוא רק המציא אותו בזה הרגע.

אלזה הסבירה כיצד אלברט שלה הגיע לתורת היחסות הכללית. ניכר עליה שהיא הייתה מאוד גאה להיות אשתו של המדען המפורסם ביותר בעולם.

כפי שהיא אמרה זאת, אלברט ירד למטה יום אחד בחלוק הבית, אך לא יכל להביט בארוחת הבוקר בשל “רעיון נהדר”. במקום הוא ישב ליד הפסנתר, לגם מהקפה ומפעם לפעם הפריע לנגינתו כאשר הוא חוזר ואומר: “יש לי רעיון נפלא!” הרעיון רק דורש מעט עבודה. לאחר זמן מה הוא שב לחדר העבודה שלו, כאשר הוא מבקש שלא יפריעו לו והוא נשאר שם למשך שבועיים. הארוחות שלו נשלחו אליו לשם והוא הגיח כל ערב להליכות קצרות…לאחר השבועיים האלה, אלזה מספרת, אלברט ירד בוקר אחד כאשר הוא נראה מותש והוא הניח שני גיליונות נייר על השולחן. “זהו זה”, הוא אמר. וזה, סיכמה אלזה, הייתה תורת היחסות הכללית.

כמובן שלקח לאינשטיין כמה שנים טובות להגיע לתורה זו, מה גם שאלברט ניגן בכינור ולא בפסנתר… אבל הדימיון של אלזה בעת הארוחה באחוזתו המפוארת של צ’רלי צ’פלין המשעשע עבד היטב…

לאחר עלילות תורת היחסות, אינשטיין נשאל האם הוא מאמין ברוחות. אינשטיין ענה שלא פגש אף פעם ברוח אבל אם 12 איש יטענו בו-זמנית (היש דבר כזה בכלל לפי תורת היחסות הפרטית?) שראו רוחות אולי יטה להאמין. צ’פלין שאל את אינשטיין האם אי פעם היה בסייאנס בו השולחן רעד והתעופף לו באוויר? תופעות על טבעיות היו שיגעון אופנתי באותם ימים בהוליווד ומדיומים מתחזים היו דבר שהיה חלק מין התעשייה ההוליוודית. אבל אינשטיין שנפל לתוך הוליווד מאירופה הראה מעט התעניינות בתופעות ההוליוודיות. לכן צ’פלין עבר לדון מהפסיך אל הפיזיקה. הוא שאל, האם התורה של אינשטיין סתרה את זו של ניוטון? “להפך” ענה אינשטיין, “היא הרחבה של זו של ניוטון”. וזה אכן נכון. התורה של ניוטון היא מקרה גבולי של זו של אינשטיין…

צ’פלין, דמות קסומה על המסך ומחוצה לו, כפי שחברו פעם תארו, “אם במקרה אתה מספר לו את אותה בדיחה פעמיים הוא לא יפריע לך…אלא יקשיב בסבלנות ויצחק איתך שוב פעם”.

במהלך ארוחת הערב אלזה אמרה שהיא דחתה הצעות רבות להפוך את אלברט שלה לשחקן קולנוע, אבל הוא התייצב מול מצלמות יומני החדשות בברלין תמורת תשלום שהלך לעניים.

כאשר אלזה שמעה שצ’פלין עומד להתחיל בסיבוב הופעות עולמי היא הזמינה אותו כאורח לברלין. אבל אלזה הבהירה לצ’פלין שדירתם הצנועה בברלין בקושי ניתנת להשוואה לאחוזה המפוארת של צ’פלין ב-בברלי הילס, שהייתה ממוקמת על שטח עצום ולה הייתה גינה בסגנון יפני בעלת גשרים מבמבוק, בריכות, פגודות ומיני קישוטים. האינשטיינים חיו בצניעות שהייתה אופיינית לאירופה.

אחרי הארוחה הם הצטרפו לפרמיירה של סרטו של צ’פלין “אורות הכרך” בתיאטרון הקולנוע המפואר של לוס אנג’לס שנפתח לא מזמן. בקומדיה שבוימה ונכתבה על ידי צ’פלין עצמו, צ’פלין הקבצן הנודד נאבק לסייע לנערת פרחים עיוורת שבה התאהב. למרות שסרטים אחרים באותה תקופה הוקלטו כבר עם פס קול, “אורות הכרך” הדומם זכה לשבחים עצומים הן אומנותיים והן להצלחה מסחרית רבה.

 צ’רלי צ’פלין ב”אורות הכרך”.

כאשר פשטה השמועה שצ’רלי צ’פלין יתארח בפרמיירה יחד עם אינשטיין, 25,000 איש סתמו את הרחובות מחוץ לבית הקולנוע. הקהל הריע בקול, “דוקטור אינשטיין” בעוד צ’פלין ליווה את האורח הנדהם. אינשטיין כמעט ונחרד כאשר ראה את המחזה של הקהל שמתנפל על דלתות הקולנוע ונדחק לתוך דלתות האולם. בעודו מביט על הקהל הנרגש, אינשטיין פנה לצ’פלין ואמר: “זה מדהים – אף פעם לא דמיינתי משהו כמו זה!” אינשטיין שאל, “מה פירושו של כל זה?” צ’פלין עצר לרגע וענה, “כלום, פשוט כלום”. בעוד הקהל המשיך להריע, צ’פלין הסביר לאינשטיין, “הם מריעים לי כי הם מבינים אותי והם מריעים לך כי אף אחד לא מבין אותך”. אכן אינשטיין לא אהב את כל הרעש סביב “קרקס היחסות”. היה ברור שהמדען המפורסם גנב את ההצגה. בעיתון הופיעה הכותרת: “פרופסור אלברט אינשטיין, חכם בדרכי העולמות הרחוקים, בלילה שעבר החליף מקומות עם אליס בארץ הפלאות. הורידו אותו אל הארץ, הוציאוהו מהחלל החיצון ומהממד הרביעי, ומיקמוהו במרכז עצמו של כל האורות והזוהר והרעש הבוהק שמתלווים לעשיית פרמיירה של סרט בלוס אנג’לס, והוא שרד את ההלם”.

אינשטיין התיישב באולם החשוך בעודו מביט בהופעה של חברו צ’פלין על המסך הגדול. בסוף הסרט המרגש אלברט אינשטיין ואשתו אלזה הוציאו ממחטות כדי לנגב את עיניהם כי הסרט היה כל כך מרגש. כפי שדווח בעיתונות: “המקל של צ’פלין, הכובע דמוי הברזל, המבט של צ’פלין העצוב הזה והשפם הקטן האמיץ והבודד – כמו אלקטרון חסר בית שצף בחלל – כל אלה הביאו לניצוץ בעיניו של אינשטיין”. אינשטיין אמר לעיתונאים לאחר הפרמיירה, “נהדר! נהדר! כל טיפה של זה עבודת אומנות. מר צ’פלין הוא אמן בכל דבר שהוא עושה”.

צ’רלי צ’פלין ואלברט אינשטיין

אינשטיין גנב לצ’פלין את השפם ואת ההצגה?…

העיתונאים לא יכלו אלא להעיר על שני החברים המפורסמים ביותר בעולם ואודות חברותם הנוצצת את הדבר הבא:

“האומנות של צ’פלין, שהיא קבועה כמו מהירות האור באחת ממשוואותיו הטובות ביותר של דוקטור אינשטיין, הקסימה את האיש שנתן לעולם את היחסות וכאב בטן אינטלקטואלי.

בטוח, זה נראה שהתעקמות קרני האור בסביבת השמש, כפי שמנבא אינשטיין, לא הביאה לפרופסור הגרמני יותר שמחה מאשר המאבקים של צ’רלי בשריקה שאותה בלע בשוגג במהלך רסיטל השירה”.

אינשטיין אמר לצ’פלין אודות אותו ערב הוליוודי, “ביקרתי במעבדות המפורסמות ביותר בעולם. הבטתי בטלסקופים הגדולים ביותר בעולם. ראיתי פלאי מדע. אבל אף פעם לא ראיתי משהו כמו זה. ואני מקווה שאף פעם לא [אראה] שוב פעם”.

 

 

אינשטיין ואשתו מבקרים ב-1923 בפלשתינה

אינשטיין ואשתו אלזה מגיעים ב-1923 לפלשתינה ומתקבלים ברב פאר והדר בריטי…כאילו אינשטיין הוא ראש מדינה ולא פיזיקאי תיאורטי. מטח של כבוד מכריז על בואו של אינשטיין במשכן ארמונו של הנציב העליון הבריטי סיר הרברט סמואל. לאחר שהוא ואשתו יורדים מהספינה הם עוצרים בלוד, תל אביב, ירושלים וגם חיפה. אינשטיין בצניעותו האופיינית מגיע לפלשתינה עייף מכיוון שביקש לנסוע בספינה בתא הנוסעים במחלקה הרגילה ולא בתא הנוסעים במחלקה הראשונה. אשתו אלזה מרגישה מאוד לא נוח מהטקסיות הבריטית והיא הולכת לישון מוקדם כמה לילות כדי לברוח מהאירועים הנוצצים. אינשטיין העייף נשאל שוב ושוב: האם תשוב עוד פעם לירושלים והפעם כדי להישאר? אינשטיין ידע שאם הוא ישוב חזרה הוא יהיה כמו “קישוט” ללא סיכוי למנוחה ושקט לעולם, כפי שציין ביומנו: “לבי אומר כן, אבל ההיגיון שלי אומר לא!”…

עלילות הבריטים ומטח של התותח…  

בתחילת 1923 אינשטיין ואשתו אלזה בקרו בפלשתינה בשובם מהמזרח הרחוק במהלך הביקור בן ה-12 יום הם טיילו בכל הארץ ואינשטיין התקבל בכבוד הראוי לגבור ציוני. אינשטיין ואשתו ירדו מהאונייה בפורט סאיד בראשון לפברואר, 1923. הם נסעו ברכבת ללידה, מה שאנו מכנים היום לוד, שנוסדה ב-1909, ואחר כך נסעו לירושלים. במהלך הימים הראשונים הזוג אינשטיין היו האורחים של הסיר הרברט סמואל (לעתיד לורד סמואל), הנציב העליון של המנדט בפלשתינה. הרברט סמואל היה שיך לזן של הפילוסופים הבריטיים שהתעניינו בתורת היחסות והוא אחר כך התכתב עם אינשטיין הרבה שנים אחר כך, אם כי לא לעתים תכופות. באותו הזמן, סמואל היה הרשות העליונה בפלשתינה והוא העניק לאינשטיין את הכבוד של אורח המדינה, כולל מטח יריות תותחים כדי לקדם את פניו בבואו לביתו של הוד מעלתו הנציב העליון.

ביום שלמחרת היה יום שבת. אינשטיין החליט לטייל עם סיר הרברט לאורך קירות העיר העתיקה ובערב הם נפגשו עם הוגו ברגמן, “המלומד הרציני מפראג”, שהתכוון לבנות ספריה במקום. אינשטיין ביקר בכותל ומעט התרחק מהחרדים שנראו לו זרים לאור הרקע החילוני ממנו אינשטיין בא. הוא העדיף את היהודים העובדים, האיכרים, האמנים – אותם ראה בימים שאחר כך. אינשטיין האמין שהעבודה המעשית והלימודים, יותר מכל דבר אחר הם העתיד של העם היהודי.

אחד מהרשמים החזקים ביותר של אינשטיין מביקורו הייתה תל אביב. תל אביב של אותם ימים, עדיין לא הייתה עיר גדולה כפי שהיא כיום, אלא יותר התיישבות ראשונית חלוצית. היהודים כבר אז החלו לקרוא להתיישבות המתפתחת, “שיקגו הקטנה” שלהם. אינשטיין אמר, “מה שהיהודים השיגו כאן בכמה שנים מעלה את ההערצה הגדולה ביותר. עיר עברית מודרנית עולה מתוך הקרקע, בעלת חיים מסחריים תוססים ואינטלקטואליים. עם פעיל באופן יוצא מהכלל, היהודים שלנו!”

נתנה לאינשטיין האזרחות כבוד של תל אביב והייתה לכך חשיבות רבה יותר מאשר כל אזרחות כבוד אחרת.

אינשטיין מקבל אזרחות כבוד ב”שיקגו בקטנה”.

התמונה לקוחה מהספר:

Renn,J.Albert Einstein One Hundred Authors For Einstein, Wiley VCH, 2005.

 

האירוע החשוב ביותר עבור אינשטיין, ששילב רגש, אינטלקט, יהדות ואת חלומותיו המדעיים, היה חנוכתה של האוניברסיטה העברית בירושלים. הכבוד כמובן ניתן לאינשטיין – כאשר לא היה אדם יותר ראוי ממנו המדען היהודי הדגול שהגה את תורת היחסות והפך על פיה את הפיזיקה של המאה העשרים –  לחנוך את האוניברסיטה העברית הראשונה בארץ. האוניברסיטה נהפכה כל כך יקרה ללבו של אינשטיין ועתה אחר הצהרים של פברואר ה-7 ל-1923 הוא עמד בהר הצופים בהיכל זמני מקושט בסמלים של המנדט הבריטי. אולם ברקע התנופפו דגלים של התנועה הציונית וסמלים של שנים עשר השבטים של ישראל, וכך אינשטיין התכונן לשאת את הרצאת הפתיחה הראשונה אי פעם של האוניברסיטה העברית בציון.

מנחם אוסישקין נשיא הועד הפועל הציוני נתן לאירוע אופי היסטורי של ממש:

“לפני שלושת אלפים שנה המלך שלמה בנה בית לאדון המלך עולמים על הר המוריה ותפילתו הראשונה בבית זה הייתה שבית זה צריך לההפך לבית תפילה לכל העמים. עתה בעוד אנו בונים בת זה, אנו מתפללים שהוא ייהפך לבית המדע לכל העולם. פרופסור אינשטיין, אנא צעד על הבמה שחכתה לך מזה אלפיים שנה”.

אינשטיין צעד ונתן את הרצאתו.

במהלך השבוע השני לשהייתו בפלשתינה אינשטיין טייל בארץ בחברת גורמים רשמיים מהתנועה הציונית, ביקר בבתי ספר, מפעלים ובקונגרס של איגוד המסחר של ההסתדרות.

בתחילת המאה העשרים הקימו בארץ ישראל את ה”תכניון” בחיפה, כפי שכינה אותו ב-1924 חיים נחמן ביאליק. אלברט אינשטיין בא לבקר בחיפה בטכניון ונהיה אחר כך לנשיא ועד הטכניון.

אינשטיין מבקר במכון שנקרא שנה אחר כך “תכניון” על ידי חיים נחמן ביאליק

לכל אורך הביקור שאלו את אינשטיין: האם תבוא שוב, הפעם כדי להישאר? כמובן שהציעו לאינשטיין משרה אקדמית באוניברסיטה העברית מספר פעמים. בערב האחרון של ביקורו אינשטיין רשם ביומנו: “הם לגמרי רוצים אותי בירושלים ומסתערים עלי בכל הדרגות בשאלה זאת. לבי אומר כן, אבל ההיגיון שלי אומר לא!” אינשטיין אף פעם לא חזר, אפילו לא ביקור. הוא העדיף להיות קשור לציונות ממרחק.