על היטלר, 1935

ב- 4 לדצמבר 1926 אינשטיין כתב את המילים הבאות לחברו הפיזיקאי מקס בורן,

“אבל קול פנימי אומר לי שזה עדיין אינו הדבר האמיתי. התיאוריה אומרת הרבה, אבל לא באמת מביאה אותנו קרוב יותר לסוד של ‘ההוא העתיק’. אני, בכל אופן, משוכנע שהוא לא משחק בקוביות”.

אינשטיין האמין, כמו שפינוזה בכך ש”בני אנוש במחשבותיהם, ברגשותיהם ובפעולותיהם הם אינם חופשיים אלא בצורה סיבתית, קשורים כמו הכוכבים בתנועותיהם”. הפעולות האנושיות נקבעות, מעבר לשליטתן, על ידי חוקים פיזיקאליים ופסיכולוגיים, אמר אינשטיין ב-1932. וכך אלוהים לא משחק בקוביות.

וב-1933 קם לו שליט אכזר ומר והחל לשחק בקוביות של העולם. והייתה אף סכנה שביום מין הימים, בקרוב מאוד, ייטול לידיו נשק להשמדה המונית ויבעיר בדמיונו את האטמוספרה ואת הכדור כולו בטירופו הנורא.   

היטלר התמנה לקנצלר גרמניה ב-30 לינואר 1933. מהר מאוד הרייכסטאג עלה בלהבות ואחר כך הופיע גל הטרור הברוטאלי של הנאצים כנגד פוליטיקאים מהשמאל, נגד אינטלקטואלים ועיתונאים.  

אינשטיין היה באותה תקופה בביקור בארה”ב במכון ללימודים טכנולוגיים בפסדינה, קליפורניה, “הקלטק”. אינשטיין החליט, “לאור היטלר אני לא מעז לדרוך על אדמת גרמניה”. הוא כתב, “כבר ביטלתי את הרצאתי באקדמיה הפרוסית למדעים”.

בהבחינו במאבקים ברפובליקה הויאמרית שזכתה למכת מוות, אינשטיין התכונן למאבק הארוך כדי להציל את אירופה מהפאשיזם. פעולותיו הראשונות כללו ניתוק קשרים עם גרמניה תוך שהוא מוותר על האזרחות. אינשטיין נסע לקונסוליה הגרמנית בבריסל במרץ 1933 שם השיב את הדרכון שלו והכריז שהוא מוותר על האזרחות הגרמנית. כמוכן הוא נתן שתי הכרזות פוליטיות שאפיינו את השקפותיו הפוליטיות אודות חופש פוליטי והוא האשים את הפעולות הברוטאליות שננקטו על ידי הממשלה הנאצית כנגד האזרחים היהודים. אינשטיין אמר, “כל עוד יש לי חופש בעניין, אחיה רק במדינה בה שוררים חופש אזרחי, סובלנות, ושוויון של כל האזרחים בפני החוק… תנאים אלה לא קיימים בגרמניה בזמן הנוכחי”. בזמן שאינשטיין אמר את הדברים האלה ומסרם בכתב לעיתונאי בקליפורניה, רעידת אדמה – שהיא כה אופיינית באזור קליפורניה מוכה רעידות האדמה –  זעזעה את לוס אנג’לס.

מקליפורניה אינשטיין נסע לשיקגו ולניו יורק. בינתיים הנאצים פשטו על הקוטג’ של אינשטיין בקאפוט, גרמניה. הם עיקלו את סירת המפרש האהובה שלו. בעודו בניו יורק לא היה ברור לאינשטיין עדין היכן הוא יגור. הקונסול הגרמני בניו יורק, פול שוורץ, שהיה חברו של אינשטיין בברלין נפגש עמו ביחידות כדי לוודא שלא ישוב לגרמניה. “הם יסחבו אותך ברחובות בשיער”, הוא הזהירו. המקום היחיד אליו אינשטיין ואשתו התגעגעו היה ביתם בקאפוט… אבל לגרמניה הם כבר לא שבו.

במטרה לתפוש תשומת לב ציבורית, שפתו הברורה והחזקה של אינשטיין עוררה תגובה הרבה מעבר לסביבה הפוליטית הקונבנציונאלית. אינשטיין הגיש מכתב התפטרות לאקדמיה הפרוסית למדעים היוקרתית, שהייתה ידועה  עד כה במסורת של הניטראליות הפוליטית שלה. אינשטיין כתב, “תלות בממשלה הפרוסית הוא משהו שבנסיבות הנוכחיות אני חש כבלתי נסבל”.

עבור הנאצים… אינשטיין היה שנוא נפשם. לאחר עלית הנאצים לשלטון העיתונות הנאצית הרגישה חופשית להתקיפו ללא רחם. הנאצים כעסו שאינשטיין ויתר על האזרחות והתפטר מהאקדמיה בטרם הם סילקו אותו ראשונים. ולכן המזכיר אוהד הנאצים של האקדמיה הפרוסית למדעים, שבמילא כבר הייתה משוחדת, הוציא הכרזה ציבורית לעיתונות בה האקדמיה מצטערת על כי החבר המפורסם שהתפטר משתתף ב-“עיסוקים אכזריים” ו”בפעילויות בתעמולות בארצות זרות” באמריקה ובצרפת. האקדמיה סיכמה את הכרזתה באומרה שעקב התנהגות בלתי מקובלת זו מבחינה פוליטית לאקדמיה הפרוסית למדעים “אין כל סיבה להתחרט על החלטתו של אינשטיין להתפטר”. כאשר נודע לאינשטיין על הכרזה זו הוא נדהם והגן בלהט על מעשיו בהאשימו את העיתונות הגרמנית בכך שהציגה גרסה מעוותת של השקפותיו.

בנוסף אינשטיין הוטרד מאוד מהדיכוי של היהודים והלא יהודים ומרדיפתם על ידי הנאצים. הוא מחה על הרדיפות האלה, כמו למשל בראיון הרדיו מרשת ה-CBS בשנת 1935:

 

ידוע היטב שהפאשיזם הגרמני הוא במיוחד אלים בהתקפתו על אחי היהודים. בפנינו כאן המחזה של רדיפה אחר קבוצה המרכיבה קהילה דתית. הסיבה כביכול לרדיפה זו הוא הרצון לטהר את הגזע ה”ארי” בגרמניה. דרך אגב, שום גזע “ארי” כזה לא קיים; פיקציה זו הומצאה רק כדי להצדיק את הרדיפה וההחרמה של היהודים.

היהודים מכל הארצות באו לעזרת אחיהם המרוששים עד כמה שהם יכולים והם גם עזרו לקורבנות הלא יהודים של הפאשיזם. אבל הכוחות המשולבים של הקהילה היהודית בקושי הספיקו לסייע לכל הקורבנות האלה של הטרור הנאצי. לכן, שעת החירום בין המהגרים הלא יהודים – דהיינו, אנשים שהם חלקם ממוצא לא יהודי, ליבראלים, סוציאליסטים ופציפיסטים, המצויים בסכנה בגלל הפעילויות הפוליטיות הקודמות שלהם או סירובם לציית לכללים הנאצים – היא פעמים רבות אפילו יותר רצינית מזו של הפליטים היהודים…

 

להלן מאמר שנראה שמעולם לא פורסם. במאמר זה אינשטיין כותב, לאחר שהיטלר הכריז על עצמו “פיהרר”, על המגלומניה של היטלר ב-1935. לקרוא ולהזדעזע.

(ארכיון אינשטיין, 28-322, מתוך הספר של רוברט שולמן ודיוד רו)

 

אל הבושה הנצחית של גרמניה, המחזה הנגלה בלב אירופה הוא טראגי וגרוטסקי; והוא לא גורם לשום הרהור בקהילת האומות המכנה את עצמה מתורבתת! במשך מאות בשנים העם הגרמני היה נתון לאינדוקטרינציה על ידי רצף מתמשך של מורים וסמלים צייתנים [בצבא]. הגרמנים אומנו לעבודה קשה ולימדו אותם דברים רבים, אבל הם גם התאמנו בעבדות נכנעת, ברוטינה צבאית ובברוטאליות. החוקה הדמוקרטית של אחר המלחמה של הרפובליקה הוימארית התאימה לעם הגרמני בערך כמו שבגדי הענק התאימו לאצבעוני. אחר כך באו האינפלציה והמיתון, כאשר כולם חיו תחת פחד ומתח.

 

היטלר הופיע, אדם בעל יכולות אינטלקטואלים מוגבלים ובלתי מתאים לשום עבודה יעילה, מתפרץ בקנאה ובהתמרמרות כנגד כל מי שהנסיבות והטבע התחבב עליו. כשהוא מקפץ מהמעמד הבינוני הנמוך, היה לו בדיוק מספיק יהירות מהמעמד בכדי לשנוא אפילו את המעמד העובד שנאבק לשיווין גדול אף יותר בסטנדרטים של המחייה. אבל היו אלה התרבות והחינוך שהתעלמו ממנו לעד שאותם שנא יותר מכל. באמביציה המיואשת שלו לכוח הוא גילה שנאומיו, מבולבלים וחדורי שנאה כפי שהיו, זכו לשבחים פראיים מאלה שמצבם ונטייתם דמתה לשלו.

 

הוא אסף את שרידי האנושות הזו ברחובות ובטברנות והוא ארגן אותם סביבו. זוהי הדרך שבה הוא הקים את הקריירה הפוליטית שלו. אבל מה שבאמת אפיין אותו כמנהיגות היה השנאה המרה לכל מה שזר ובמיוחד התיעוב למיעוט חסר הישע, היהודים הגרמנים. הרגישות האינטלקטואלית שלהם הותירה אותו חסר שלוה והוא החשיבה, בצדק מסוים, כלא גרמנית. נאומי תוכחות תמידיים נגד שני “אויבים” אלה זיכו אותו בתמיכה של ההמונים, שלהם הוא הבטיח ניצחונות מזהירים ותור זהב. הוא ניצל בצורה ממולחת למטרותיו שלו את הטעם בעל המאות בשנים של הגרמנים להליכה בתלם, אימון, ציות עיוור, ואכזריות. כך הוא נהפך לפיהרר.

 

כסף זרם בשפע אל הקרנות שלו, במידה רבה מהמעמדות בעלי הנכסים שראו בו מכשיר למניעת השחרור החברתי וככלי של האנשים שתחילתו היה ברפובליקה הוימארית. הוא שיחק לידיהם של האנשים מהסוג של הרכושנות הרומנטית והפסיאודו-פטריוטית אליה הם הורגלו בתקופה של טרם מלחמת העולם הראשונה, ועם הרמאות של העליונות הכביכול של הגזע ה”ארי” או ה”נורדי”, מיתוס שהומצא על ידי האנטישמיים כדי לקדם את המטרות המרושעות שלהם. מאישיותו המקוטעת זה בלתי אפשרי לדעת באיזו מידה הוא עלול למעשה להאמין בשטויות שהוא ממשיך להפיץ. אלה, בכל אופן, שמתלכדים סביבו או שצצים באמצעות הגל הנאצי הם בעיקר ציניקנים קשים שהם לגמרי מודעים לשקר של השיטות חסרות המצפון שלהם.

 

 

Advertisements

אם לאינשטיין לא הייתה עבודה

אינשטיין פעם אמר: “בעבר אף פעם לא חשבתי שכל הערה מקרית שלי תיחטף ותתועד. אחרת הייתי מתגנב עוד יותר לתוך הקונכייה שלי”. ובאמת היו זמנים שלא רק ההערות של אינשטיין לא נחטפו אלא גם הוא עצמו לא נחטף לשום עבודה. וזאת עוד בטרם כתב את “האלקטרודינמיקה של גופים בתנועה”, או כפי שכונתה זמן קצר אחר כך, תורת היחסות; עוד לפני שהגה את גילויו המסעירים בתורת הקוואנטים, ובטרם כתב את מאמריו במה שאנו מכנים “השנה המופלאה”, שנת 1905.

באותה תקופה שלפני 1905 מוחו של אינשטיין היה עסוק במציאת פתרונות לבעיות שיובילו לתורות אותן פרסם ב”שנה המופלאה”. הוא התכתב עם אשתו מילבה מאריץ’ ובין געגועיו אליה, הוא בישר לה מידי פעם על הספרים אותם קרא וביקש לקרוא: “דולי יקרה,… אך תוך שבוע אני יכול לארגן שהספריה המוניספלית תשלח ספרים של הלמהולץ, בולצמן, ומאך אלי למילנו” (10 ספטמבר, 1899); “דולי מתוקה יקירה… אספי נא עותק של תורת האור האלקטרומגנטית של הלמהולץ בינתיים! אני כבר משתוקק לזה די הרבה” (10 אוקטובר, 1899); “אהובתי היקרה…אני עסוק בעבודה על האלקטרודנמיקה של גופים בתנועה, שמבטיחה להיות חתיכת עבודה די ראשית. כתבתי לך שפקפקתי בנכונות של הרעיונות אודות התנועה היחסית, אך ההסתייגויות שלי התבססו על טעות חישובית פשוטה. עתה אני מאמין בהם יותר מאי פעם” (17 דיצמבר, 1901).

ואולם בעוד התרוצצו במוחו של אינשטיין רעיונות על האלקטרודינמיקה של גופים בתנועה ועל מהות האור, לאינשטיין הייתה רק תעסוקה בלתי רצופה בין השנים 1900 ל-1902, כאשר הוא ואשתו מילבה מאריץ’ חיו מהיד אל הפה. לאף אחד משניהם לא הייתה עבודה. הם התפרנסו משיעורים פרטיים – אם בכלל מצאו כאלה. אינשטיין תמיד חשד שהיינריך פרידריך וובר נמצא מאחורי כל הדחיות מהמוסדות האקדמיים אליהם שאף להתקבל. בתחילה היו לאינשטיין יחסים טובים למדי עם וובר, ו-וובר אף עזר לו להיכנס כסטודנט לפולטכניק השוויצרי. אולם יחסים תקינים אלו לא החזיקו מעמד זמן רב, ומהר מאוד וובר הפך לאויבו. אינשטיין פנה לוובר כ”הר וובר” במקום “הר פרופסור וובר”. ואילו וובר עצמו אמר לאינשטיין: “אתה ברנש צעיר חכם, אינשטיין, ברנש צעיר מאוד חכם! אך יש לך בעיה אחת בלבד: לא ניתן לומר לך דבר”. למרות זאת לוובר הייתה המילה האחרונה בשל מעמדו באקדמיה. אינשטיין כתב לחברו מרסל גרוסמן ב-14 לאפריל, 1901: “הייתי יכול למצוא משהו לפני הרבה זמן, אלמלא הבוגדנות של וובר. מכל מקום איני משאיר אפילו אבן אחת הפוכה ואיני מוותר על חוש ההומור שלי. אלוהים יצר את החמור ונתן לו עור עבה”.

באותה נימה הוא כתב למילבה מאריץ’ ב-27 למרץ, 1901: “אני לגמרי משוכנע שוובר הוא האשם [לבעיות התעסוקה]… אני משוכנע שבנסיבות אלה אין זה הגיוני לכתוב לפרופסורים נוספים כלשהם, כי הם בטוח יפנו לוובר למידע עלי בשלב כלשהו, והוא פשוט ייתן לי עוד המלצה רעה”.

אינשטיין המשיך להגיש בקשות באוניברסיטה כאסיסטנט לפיזיקאי בכיר. הוא כתב לאוניברסיטאות ברלין, ליידן, וינה ואף פנה לאוניברסיטה באיטליה גם כן. אך ללא הצלחה – ברוב המקרים הוא לא זכה אפילו לתשובה. ב-4 באפריל 1901 הוא כתב למילבה: “עוד מעט כבר אכבד את כל הפיזיקאים מהים הצפוני ועד הקצה הדרומי של איטליה בהצעותיי!”.

בסדרת מכתבים נוגעת ללב במיוחד מ-19 למרץ 1901, אינשטיין כתב לווילהלם אוסטוולד המכובד, פרופסור לכימיה פיזיקאלית באוניברסיטת לייפציג, שאת עבודתו אינשטיין קרא בשקידה והיא היוותה חלק חשוב ממאמרו הראשון. לאחר שלא קיבל כל תשובה, ב-3 לאפריל אינשטיין נקט בשנית בצעד נואש של כתיבה, בתירוץ ש”אינני בטוח שציינתי את כתובתי” במכתבי הקודם. עדיין הוא לא קיבל תשובה. אינשטיין ודאי ציין אכזבה גדולה זו באוזני אביו, הרמן אינשטייין, כי מבלי ידיעתו, ב-13 באפריל, 1901, אביו כתב לאוסטוולד: “אנא סלח לאב שהוא כה מעז לפנות אליך, הר פרופסור הנכבד, בענייני בני”. הרמן תמצת את הקריירה של בנו בפוליטכניק השוויצרי וחזר על שאיפתו של אלברט להמשיך בלימודיו. למרות כל המכשולים, אלברט “דבק באהבה גדולה במדע שלו”.

שום תשובה לא נמצאה, וגם אינשטיין לא היה אף פעם מודע למכתב זה. באופן אירוני, ב-1909 כאשר אינשטיין היה כבר מפורסם אוסטוולד הציע את אינשטיין כמועמד לפרס נובל של שנת 1910 ואחר כך עשה זאת עוד פעמיים.

ב-4 ביוני, 1901 אינשטיין כתב למילבה שהוא עומד לשלוח לפיזיקאי הידוע פול דרוד ביקורת על תורת האלקטרון של דרוד, “עליה הוא בקושי יהיה מסוגל להציע הפרכה, מכיוון שההתנגדויות שלי הן מאוד ברורות”. תשובתו של דרוד מאוד לא מצאה חן בעיני אינשטיין. במכתב למילבה מ-15 לאפריל, 1901 הוא כתב: “זוהי הוכחה ברורה לעליבות הכותב… מעתה והלאה אני לא אפנה יותר לאנשים כאלה, ובמקום זה אתקיף אותם ללא רחם בכתבי העת, כפי שהם ראויים. אין פלא שלאט-לאט בן אדם הופך להיות מיזנטרופ”. ב-8 ביולי, 1901 אינשטיין כותב למילבה ביקורת גם על לודוויג בולצמן הענק והנודע. תשובתו של דרוד, בחלקה התכוונה להודיע לטירון כמו אינשטיין שבולצמן הגדול אינו יכול לטעות, ובנוסף הוא מעל לביקורת. והרי בולצמן לא התאבד בחינם בלוחמו מול ארנסט מאך על כך שכן יש ויש בעולם אטומים…

כשגבו אל הקיר, אינשטיין הכריז על “החלטתו הסופית” שהוא “יחפש מישרה מייד, לא חשוב כמה צנועה. מטרותיי המדעיות וגאוותי האישית לא ימנעו ממני מלקבל את התפקיד הכי נחות”, הוא כתב למילבה ב-15 לאפריל, 1901. והוא הוסיף בעוד מכתב כחודש אחר כך: “הסמרטוט האמיץ א
ינו פוחד”.

בדצמבר 1901 אינשטיין ביקר אצל אלפרד קליינר, פרופסור לפיזיקה ניסויית ומנהל המכון לפיזיקה באוניברסיטת ציריך, שכנראה קרא את תיזת הדוקטורט שאינשטיין הגיש חודש קודם. אינשטיין רצה לדון ברעיוניותיו החדשים עם קליינר. בתערובת של סרקזם והכרת תודה מאולצת הוא דיווח למילבה: “היום ביליתי את כל אחר הצהריים עם קליינר בציריך והסברתי לו את רעיונותיי על האלקטרודינימיקה של גופים בתנועה וחוץ מזה דיברתי איתו על כל מיני בעיות פיזיקאליות. הוא לא כל כך טיפש כמו שחשבתי, יותר מזה, הוא בחור טוב. הוא אמר שאני יכול לפנות אליו בכל זמן שאזדקק להמלצה. נכון שזה יפה מצידו?… הוא יעץ לי לפרסם את רעיונותיי אודות תורת האור האלקטרומגנטית של גופים בתנועה יחד עם השיטה הניסויית”. למרות עידודו של קליינר, אינשטיין לא פרסם זאת ועבד על זה במשך כמעט שלוש שנים נוספות [תורת היחסות]. בפברואר 1902 תזת הדוקטורט של אינשטיין נדחתה בשל הביקורות החריפות של אינשטיין, ששוב נחשבו לבלתי הולמות, על תורת הגזים של בולצמן. בולצמן… בולצמן…

כאשר הוא גר בשאפהאוזן, ליד ציריך, אינשטיין רצה להשתמש בספריה באוניברסיטה במשך חופשת חג המולד. ואולם קליינר לא רק שעיכב את קריאת תזת הדוקטורט של אינשטיין, אלא גם אינשטיין היה צריך לשכנעו לעזוב את הספרייה פתוחה במשך החופשה. והרי אינשטיין כתב ב-17 לדיצמבר, 1901: “זה באמת נורא, כל הדברים האלה שבורים זקנים שמים בדרכם של אנשים שאינם ממעמדם. הם באופן אינסטינקטיבי רואים כל צעיר אינטליגנטי כסכנה לכבודם השברירי, או שכך נראה לי. אבל אם הוא יעז לדחות את הדיסרטציה שלי, אז אני אפרסם את דחייתו יחד עם המאמר שלי ואעשה ממנו טיפש. אבל אם הוא יקבל אותה, אז נראה מה יש לאדון דרוד הזקן הטוב לומר. חבורה נאה, כולם. אילו דיוגנס היה חי היום היה מחפש לשווא אדם ישר עם פנסו”. ואינשטיין בעזרת חבריו מישל’ה בסו ומרסל גרוסמן הגיע לעבוד במשרד הפטנטים הפדראלי השוויצרי של ברן כמומחה טכני זמני בדרגה 3 תחת האלר המפחיד.

המאמר פורסם במקור במגזין אימגו בפברואר 2007.


מקורות

Fölsing, A. (1997) Albert Einstein (New York: Penguin).
Miller, A. I. (2001) Einstein Picasso Space, Time and the Beauty that Causes Havoc (New York: Basic books).
Pais, A. (1982). Subtle is the Lord. The Science and Life of Albert Einstein (Oxford: Oxford University Press).
Renn, J. and Schulmann R. (1992) Albert Einstein Mileva Marić. The Love Letters (New Jersey: Princeton University Press).

אינשטיין נפגש באקדמיה האולימפית

ויושב במשרד הפטנטים

 

“אם, למשל, היית מנסה להרתיח כאן ביצה, ובמקום שתאפשר לסיר לעמוד בשקט על הכיריים היית מניע אותו הלוך ושוב, בקביעות משנה את מהירותו, היה לוקח לך לא חמש אלא אולי שש דקות להרתיח אותה היטב”.

הפרופסור מסביר למר טומפקינס על ארץ הפלאות היחסותית, ג’ורג’ גאמו, מר טומקינס בארץ הפלאות. 

 

ארתור מילר (Miller), ההיסטוריון הנודע של תורת היחסות, מתאר את חייו של אינשטיין בצורה הומוריסטית למדי בספרו אינשטיין פיקסו. בקיץ 1902 אינשטיין החל לעבוד במשרד הפטנטים הפדראלי השוויצרי כמומחה טכני זמני בדרגה 3 עם משכורת של 3500 פרנקים שוויצרים לשנה.  בינואר 1903 אינשטיין התחתן עם מילבה מאריץ’ Mileva Marić)) במשרד הרישום בברן. שני העדים היו קונרד הביכט (Conrad Habicht) ומוריס סולובין (Maurice Solovine), שני חברים קרובים עליהם נשמע מיד. אחרי מסיבה קטנה חזר הזוג לדירתו החדשה של אינשטיין. כרגיל אינשטיין שכח את המפתח לדירה והיה צריך להעיר את בעלת הבית מאוחר – כמו תמיד כדי שתפתח את הדלת.

 

אינשטיין ביום חתונתו

 

מיד עם הגיעו לברן, כדי להרוויח מעט כסף, אינשטיין פרסם את שרותיו בעיתון מקומי כמורה פרטי למתמטיקה ופיזיקה, עם בונוס נוסף של “שיעור ניסיון חינם”. מבין הראשונים לענות למודעה היה מוריס סולובין שבא מרומניה לאוניברסיטה של ברן כדי ללמוד פיזיקה ופילוסופיה. במוצאו שההרצאות די רדודות, בפרט אלה בפיזיקה, הוא חיפש שיעורים פרטיים. סולובין הלך לכתובת שבמודעה של אינשטיין בתקווה שאולי אינשטיין יוכל להכניסו למסתורי הפיזיקה התיאורטית. בצלצלו בפעמון הדלת לדירה בקומה הראשונה – זו שהייתה קטנה ומרוהטת בדלות – סולובין שמע צלצול רועם ואינשטיין הופיע. מהר מאוד השיעורים הסדירים בתשלום הסתיימו, והם התחילו להיפגש לדיונים שוטפים בפילוסופיה. אל אינשטיין וסולובין הצטרף במהרה קונרד הביכט, שאותו פגש אינשטיין במשך שהותו הקצרה בשאפהאוזן שליד ציריך ב-1901, והוא עשה דוקטורט במתמטיקה. שלושת הגברים היו מייסדים של קבוצת דיון בלתי פורמאלית, לה הם נתנו את השם הגרנדיוזי, “האקדמיה האולימפית”. לעומת השם הגרנדיוזי, בתכתובת ביניהם הייתה נימה של ניבול פה. החבר הרביעי בקבוצה היה לוסיין חאוון Lucien Chavan)), שנטל שיעורים פרטיים במתמטיקה ובאלקטרוטכניקה מאינשטיין החל מ-1903. חאוון עבד במינהל הדואר והטלגראף, שעד 1907 שכן באותו הבניין של משרד הפטנטים. ב-1904 הצטרף החבר החמישי לאקדמיה האולימפית, מיקל’ה בסו Michele Besso)).

  

חברי האקדמיה אולימפיה

 

חוץ מהשתעשעות כללית, לאקדמיה האולימפית הייתה תוכנית קריאה רצינית, שכנראה נקבעה על ידי אינשטיין, כי היא ברובה עסקה בנושאים פילוסופיים הקשורים בפיזיקה. הם קראו את מערכת הלוגיקה של ג’ון סטיוארט מיל (Mill), דקדוק המדע של קרל פירסון (Pearson), מסה על הטבע האנושי של דייויד יום (Hume), הדיאלוגים של אפלטון (Plato), יצירות של לייבניץ (Leibnitz), ואת מדע והיפותזה של הנרי פואנקרה (Poincaré). סולובין נזכר שספרו של פואנקרה הרשים אותם באופן עמוק ואחז אותם מרותקים במשך שבועות ארוכים.

במשך תקופת השגשוג של האקדמיה בין 1902 ל-1904 החברים נפגשו באופן סדיר כל פעם בדירתו של האחר. קדמה לדיון ארוחה דלה, שבדרך כלל כללה נקניקיה, גבינה, פרי ותה. אחרי נישואיו של אינשטיין ב-1903, הפגישות היו לעתים קרובות בדירתו של אינשטיין. לפעמים מילבה מאריץ’ נכחה בדיונים, אבל היא אף פעם לא התערבה בהם. ליום הולדתו של אינשטיין, הביכט וסולובין קנו קוויאר יקר. במהלך המונולוג של אינשטיין על נושא בפיזיקה הניוטונית, הם פתחו את הקופסא ועשו כאילו הם שמים פרוסות של נקניק על לחם כרגיל. אינשטיין לא שם לב לכך והמשיך לאכול מה שהיה על הצלחת מבלי להפסיד אף חתיכה. כאשר הודיעו לו מה אכל, אינשטיין אמר: “זה הכול אותו הדבר בשבילי”. שיחה טובה זה מה שהיה חשוב.

במשך היום אינשטיין עבד שמונה שעות במשרד הפטנטים. והוא כתב להביכט שבמשך שמונה שעות עבודה, יש כל יום שמונה שעות לשובבות, ויש גם יום ראשון. במשך אותן שמונה שעות של שובבות וביום ראשון אינשטיין שקד על רעיונותיו הגדולים שפורסמו במאמריו ב”שנה המופלאה”, הלא היא שנת 1905.

אינשטיין ישב במשרד הפטנטים ושקד על עבודתו בנושא ה”אלקטרודינמיקה של גופים בתנועה” או כפי שכונתה אחר כך תורת היחסות הפרטית. כמה שנים לפני כן, ב-17 לדיצמבר, 1901 הוא כתב לאשתו לעתיד דאז מילבה מאריץ’ את הדברים הבאים: “אהובתי היקרה שלי… אני עסוק בעבודה על האלקטרודנמיקה של גופים בתנועה, אשר מבטיחה להיות יצירת עבודה ראשית למדי”. במאי 1905 אינשטיין כתב לחברו הביכט וביקש ממנו עותק של הדיסרטציה שלו:

“אינך יודע שאני אחד מאחד וחצי הברנשים שיקראו אותה בעניין ובהנאה, איש אומלל שכמותך? אני מבטיח לך ארבעה מאמרים בתמורה, הראשון מביניהם אני עשוי לשלוח לך מהר, מכיוון שאקבל מהר את ההדפסות המוקדמות המוצלחות. המאמר עוסק בקרינה ותכונות האנרגיה של האור והוא מאוד מהפכני [המאמר על היפותזת הקוואנטים], כפי שתראה אם תשלח לי את עבודתך ראשון. המאמר השני הוא קביעה של הגדלים האמיתיים של האטומים מהדיפוזיה והצמיגות של תמיסות דלילות של חומרים ניטראליים. המאמר השלישי מוכיח, שבהניחנו את התורה המולקולארית של החום, גופים מסדר גודל של 1/100000 מילימטר, שרויים בנוזלים, צריכים כבר לבצע תנועה אקראית נראית שנגרמת כתוצאה מתנועה תרמית;… המאמר הרביעי הוא רק טיוטא לא גמורה בשלב זה; והוא אלקטרודינמיקה של גופים בתנועה שמשתמש בשינוי בתורת החלל והזמן; החלק שהוא לגמרי קינמטי של מאמר זה בודאי יעניין אותך [מאמר היחסות הפרטית]”. 

 

 

 

אינשטיין במשרד הפטנטים

 

מאמרו של אינשטיין מ-1905, מציג את תורת היחסות, וכותרתו “על האלקטרודינמיקה של גופים בתנועה” לא נראה כמו מאמר פיזיקאלי רגיל. ארתור מילר טוען ובצדק שכיום שום כתב עת מוביל בפיזיקה לא היה מפרסם אותו, בגלל שהמאמר לא מכיל כלל ציטוטים והפניות למקורות.

הבה נבחן את מאמרו של אינשטיין. נניח שאנחנו יושבים בועדת המערכת של כתב עת יוקרת ואנו מקבלים מאמר מכותב שהוא בקושי ידוע; מאמר שהוא לא אורתודוקסי בסגנון הכתיבה שלו ובפורמט שלו. לכותרת המאמר יש מעט מאוד קשר לתוכן המאמר; המאמר נטול הפניות למקורות ביבליוגראפיים כמקובל בכל מאמר מדעי. חלקו הראשון ברובו מוקדש להתבדחות פילוסופית על טבע המושגים הפיזיקאליים, שבמילא כל פיזיקאי לוקח אותם כמובנים מאיליהם. למשל, המחבר מבצע אנליזה של הזמן ומפרק את המושג לגורמים: “הרכבת הזו מגיעה לכאן בשעה 7”, שלפי טעמו פירוש המשפט הוא: “המחוג הקטן של שעוני שמצביע על 7 וההגעה של הרכבת הם אירועים סימולטאניים”. רגע, סליחה? מי זקוק להסבר נאיבי שכזה של מהו זמן? קוראים ודאי ישאלו את עצמם: כיצד כתב עת רציני כמו האנאלן דר פיזיק יכול בכלל לקבל מאמר נאיבי שכזה לפרסום לצד מאמרים רציניים מפרי עטם של כותבים מובילים? ולא די בזה. המחבר עוסק בניסוי אחד בלבד במאמרו –  יצירת הזרם בלולאת מוליך בתנועה יחסית למגנט; והרי ניסוי זה מוסבר היטב באמצעות תורת האלקטרון של הנדריק אנטון לורנץ (Lorentz) והוא לא נחשב אפילו כביסודו חשוב במיוחד; ועוד המחבר של המאמר קובע בצורה חצופה למדי שמה שמהווה את לב ליבה של התורה האלקטרומגנטית, אושיות המדע, “האתר המאיר”, הוא פשוט “מיותר”. המחבר מסיים את מאמרו בכמה תוצאות בנוגע לאלקטרונים, שבמאמרים שבהם דנים ב”תורת האלקטרון” הם בדרך כלל נדונים ישר בהתחלה. מילר לכן סבור, שלקורא של 1905 מאמרו של אינשטיין נכתב מהסוף להתחלה.

פיטר גליסון (Galison) בספרו הידוע, השעונים של אינשטיין המפות של פואנקרה, מסביר את המצב המוזר של העדר מוחלט של הפניות למקורות בביבליוגראפיים במאמר של אינשטיין. נכון הוא אומר, אכן אין הפניות, ונכון שאינשטיין לא מצטט, והמאמר הוא אכן מוזר; אבל אם נקרא את המאמר של אינשטיין מ-1905 דרך המשקפיים של עולם הפטנטים – העולם בו אינשטיין עבד כפקיד מדרגה 3 – אז לפתע המאמר נראה הרבה פחות מוזר וייחודי בסגנונו. זה כך בגלל שפטנטים הם בדיוק מאופיינים על ידי הסגנון שאנו מוצאים במאמר היחסות של אינשטיין מ-1905; דהיינו, פטנט הוא הצגה של המצאה מקורית. המחבר מצמצם למינימום את הערות השוליים. גליסון נותן את הדוגמא הטיפוסית הבאה. בחמישים ומשהו הפטנטים אודות השעונים החשמליים השוויצריים שהוענקו בסביבות השנה 1905, אין אפילו הערת שוליים אחת – לא לפטנט אחר ולא למאמר מדעי או טכני. 

 

איך הצלחת לפרום את הקשר הגורדי הר פרופסור אינשטיין?

 

תורת היחסות הפרטית נוסדה על שני פוסטולטים, עקרון היחסות ועקרון קביעות מהירות האור; באופן מסורתי בכל ספרי הלימוד ובכל המאמרים הפופולאריים ניסוי מיקלסון-מורלי הובא כהוכחה ניסויית ראשית שתומכת בעקרון קביעות מהירות האור בניסוח הבא: מהירות האור היא זהה בכל מערכות הייחוס; זה הוליד את המיתוס שאינשטיין יצר את תורת היחסות הפרטית כתגובה ישירה לתוצאה השלילית של ניסוי מיקלסון-מורלי; למעשה ניסוי מיקלסון-מורלי כלל לא מוזכר במאמר היחסות מ-1905, ויותר מכך, הניסוי שנראה שהטריד את אינשטיין בצורה הרבה ביותר ב-1905 היה דווקא ההשראה האלקטרומגנטית של פארדיי.

אינשטיין פתח את מאמר היחסות שלו מ-1905 באומרו: “זה ידוע היטב שהאלקטרודינמיקה של מקסוול (Maxwell) – כפי שהיא מובנת בדרך כלל בזמן הזה – כאשר היא מיושמת לגופים בתנועה, היא מובילה לאסימטריות שלא נראות כטבועות בתופעות. קחו, למשל, את האינטראקציה האלקטרודינמית ההדדית בין מגנט למוליך. התופעה הנצפית כאן תלויה רק בתנועה היחסית של המוליך והמגנט, בעוד שההשקפה המקובלת מציבה הבחנה חדה בין שני המקרים שבהם או אחד או האחר מבין גופים אלה הוא בתנועה. שכן אם המגנט הוא בתנועה והמוליך הוא במנוחה, אז מופיע בסביבת המגנט שדה חשמלי בעל אנרגיה מוגדרת מסוימת, שיוצר זרם במקומות בהם חלקים מהמוליך ממוקמים. אך אם המגנט הוא במנוחה והמוליך הוא בתנועה, שום שדה חשמלי לא מופיע בסביבה של המגנט. במוליך, אומנם, אנו מגלים כוח אלקטרומניע, שלו בעצמו אין אנרגיה מתאימה, אך שמוביל – תוך שמניחים שיווין של התנועה היחסית בשני המקרים הנדונים – לזרמים חשמליים בעלי אותו מסלול ועוצמה כמו אלה שנוצרים על ידי הכוחות החשמליים במקרה הקודם”. בשני המקרים, אותו הזרם החשמלי בדיוק זורם במוליך. הזרם המעשי שזורם תלוי רק בתנועה היחסית של המגנט והמוליך, בעוד שלפי ההסבר האלקטרודינמי הקלאסי – לפי תורת האלקטרון של לורנץ, האפקט הנצפה הוא שונה והוא תלוי ב-האם זהו המגנט או המוליך שנעים.

אינשטיין חש שאם לוקחים בחשבון רק את התנועה היחסית בין המגנט למוליך, הסבר אחד ויחיד יוכל לתאר את שני המקרים. הפתרון של אינשטיין היה שהשדות החשמלי והמגנטי עוברים טרנספורמציה זה לזה בעוברנו ממערכת ייחוס אחת לשנייה, באופן כזה שישנו תיאור יחיד לתופעת ההשראה האלקטרומגנטית, שהוא תקף בכל מערכת ייחוס. את הטרנספורמציות האלה אינשטיין קיבל מעקרונות תורתו ומטרנספורמציות לורנץ בהמשך במאמרו.

אינשטיין סיכם: “דוגמאות מהסוג הזה, יחד עם הניסיונות הלא מוצלחים לגלות כל תנועה של כדור הארץ יחסית ל’תווך המאיר’ [דהיינו האתר] מובילים להשערה שלתופעות של האלקטרודינמיקה כמו גם לאלה של המכניקה אין כל תכונות שמתאימות לרעיון של מנוחה מוחלטת.” אינשטיין מתנגד למנוחה מוחלטת. לשם מה האתר טוב, ומה הטעם להמשיך ולדבוק במושג חסר טעם שכזה? אינשטיין פותר את הבעיה על ידי זה שהוא משמיטה. האתר גורם לבעיות? אם כן נשמיט אותו מהפיזיקה. האם אנו באמת זקוקים לו בפיזיקה? אולי פשוט ניפטר ממנו וזהו? במקום לחשוב על מצבים של מנוחה מוחלטת אנו מובלים לעקרון היחסות: חוקי האלקטרודינמיקה והאופטיקה יהיו תקיפים בכל מערכות הייחוס שבהן משוואות המכניקה תקיפות.

אינשטיין לוקח תופעה – התנועה היחסית בין המוליך למגנט – שלא הייתה קשורה כלל ישירות למטרות ולנושאים שבאופן מסורתי נבחנו על ידי תורות האלקטרודינמיקה של גופים בתנועה. אבל מה שהטריד את אינשטיין היה עניין חוסר הסימטריה שבה, כאשר היא מוסברת במסגרת של תורה אקלטרודינמית שמכילה אתר במנוחה מוחלטת. אינשטיין אז מסיק שאסימטריה כזו היא לא תיתכן בגלל שהיא מובילה למסקנה שהאלקטרודינמיקה, כמו גם המכאניקה, הן בעלות תכונות של מנוחה מוחלטת. דבר שהוא מנוגד לכל הניסויים הלא מוצלחים לגלות את תנועת כדור הארץ יחסית לאתר. מכאן שיש לאחד בין האלקטרודינמיקה, האופטיקה והמכניקה תחת עקרון היחסות שמבטל כל אסימטריה ומנוחה מוחלטת בתורות אלה.

ניתן להביט על הבעיה מנקודת מבט אחרת. אם אין מנוחה מוחלטת במכניקה ובאלקטרודינמיקה, אז העיקרון המנחה של המכניקה, עקרון היחסות, שדורש מראש שיתקיימו רק תנועות יחסיות, צריך להיות מורחב לתורות שהן עד כה נחשבו כמכילות מנוחה מוחלטת בדמות האתר. על ידי ביטול המנוחה המוחלטת בתורה האלקטרודינמית והאופטית היא נהפכת לבעלת אופי משותף עם המכניקה. הן כולן מראות שיתכנו רק תנועות יחסיות. מכאן ניתן לאחד אותן תחת עקרון היחסות.

עתה אם אנו רוצים שהאיחוד יהיה מושלם, ושיהיה תואם לתוצאת הניסויים, עלינו לקחת את העיקרון המנחה של האלקטרודינמיקה והאופטיקה –  מהירות האור היא בלתי תלויה במקור האור שפלט אותה, או מהירות האור היא קבוע במערכת האתר – ולהרחיבו כך שיהיה תקף במכניקה. עושים זאת על ידי זה שקובעים ראשית שעקרון זה תקף במכניקה, ושנית אם הוא תקף במכניקה, אז עלינו לנסחו בהתאם לעקרון היחסות: מהירות האור היא זהה עבור כל מערכות הייחוס.

עד אינשטיין ניסו להסביר תופעות אלקטרודינמיות של גופים בתנועה על ידי זה שהסבירו תופעות מכניות בעזרת האלקטרודינמיקה, מה שהיה קרוי ההשקפה האלקטרומגנטית. ניסו גם להסביר תופעות אלקטרודינמיות בעזרת המכניקה, מה שהיה קרוי ההשקפה המכניסטית.

אולם אף אחת מהשקפות אלה לא צלחה, בגלל שבבסיסה עמד האתר במנוחה המוחלטת. אינשטיין הציע תמונת עולם חדשה שמאחדת את המכניקה, האופטיקה והאלקטרודינמיקה. האיחוד יכול להתבצע על ידי העברת עקרון היחסות מהמכניקה גם לאלקטרודינמיקה ולאופטיקה ועל ידי העברת קביעות מהירות האור האופטית והאלקטרודינמית למכניקה והפיכתה לעיקרון. כך האיחוד מתבצע תחת שני העקרונות המנחים היוריסטיים (heuristic) של תורתו.

תמונת העולם החדשה של אינשטיין, שהייתה מושתתת על איחוד בין התורות ועל ביטול האסימטריה בפיזיקה, דרשה הגדרות חדשות של החלל והזמן והסימולטאניות. נדרשו שיטות מדידה חדשות (שימוש בקרני אור, מוטות מדידה ושעונים, וסינכרונם). בעזרת שני העקרונות המנחים של תורתו ובעזרת שיטות מדידה חדשות אלה אינשטיין קיבל את טרנספורמציות לורנץ המלאות ואת התוצאות המוזרות של היחסות. בעזרת שני העקרונות המנחים וטרנספורמציות לורנץ אינשטיין קיבל גם את משוואות התנועה של חלקיק טעון, את שינוי המסה עם המהירות, את המשוואות לאפקט דופלר ולאברציה ואת השקילות בין המסה לאנרגיה כמה חודשים אחרי שפרסם את מאמרו הראשון בתורת היחסות.

 

פורסם בדצמבר 2007 באימגו.

 

מקורות:

 

Einstein, A. (1905). Zur Elektrodynamik bewegter Körper.

Annalen der Physik, 17, 891-921.

 

Galison, P. L. (2003). Einstein’s Clocks, Poincaré’s Maps Empire of Time.

New York: W. W. Norton & Co.

 

Miller, A. I. (2001). Einstein Picasso Space, Time and the Beauty that Causes Havoc

(New York: Basic books).

 

Stachel, J. (2002). Einstein from ‘B’ to ‘Z’. Washington D.C.: Birkhauser.

 

בצלו של אלברט?

 

בצלו של אלברט?

 

מבוא:

אינשטיין נפטר ב-1955 כאשר הוא ממנה את אוטו נתן ואת הלן דיוקס, מזכירתו הנאמנה כנאמנים משותפים על מאמריו האישיים. כשני עשורים מאוחר יותר, אוניברסיטת פרינסטון החלה לעבוד על אוסף המאמרים של אלברט אינשטיין. בינתיים המאמרים עברו העתקה בגלל צוואתו של אינשטיין שקבעה שכאשר הלן דיוקאס תלך לעולמה, כל העותקים המקוריים של המאמרים חייבים ללכת לאוניברסיטה העברית. היא נפטרה ב-1982 ופרויקט אוסף המאמרים של אינשטיין התקדם באמצעות ההעתקים של המאמרים בלבד כאשר המקור מצוי בארכיון אינשטיין בספריה הלאומית אוניברסיטה העברית. ב-1985 העורך דאז של פרויקט אינשטיין רוברט שולמן שמע אודות “מכתבי אהבה” מוקדמים שמצויים בידי הקרובים של אינשטיין בקליפורניה. הוא איתר את אבלין אינשטיין, נכדתו של אינשטיין בברקלי. לא היו בידיה המכתבים. אולם החיפוש הוביל לכספת שבה הופקדו 400 מכתבי משפחה אשר נגנזו על ידי אמה החורגת של אבלין, אליזבט רובוז אינשטיין (אשתו השניה של אביה). פרויקט אינשטיין עוקב ופרסום הכרך הראשון התעכב כדי ש-51 ממכתבי האהבה הראשונים יוכלו להיכלל בתוכו. הספר פורסם ב-1987 והעולם המדעי הכיר את השם מילבה מאריץ’. הציבור ככללותו למד על השם ב-1992 כאשר פורסם הכרך “מכתבי האהבה” בין אלברט אינשטיין למילבה מאריץ’.

מאז פרסום מכתבי האהבה, התעוררו קומץ של חוקרים בלתי ידועים ששאלו האם מילבה סייעה לאינשטיין בכתיבת מאמריו המפורסמים בשנת הפלאות 1905? החוקרים התעסקו במשחק של מה-אם? בעודם מבצעים ספקולציות על תפקידה של מילבה – אם בכלל –בעבודתו של אינשטיין? החוקרים הציעו מן הסתם, שמילבה עזרה לאינשטיין להגיע בשנים שלפני 1905 לתורות המפתח המפורסמות שלו שמשויכות עם מה שאנו מכנים שנת הפלאות, בייחוד עזרה לו להגיע לתורת היחסות. הויכוח התפתח סביב מילים שאמר כביכול אברם פ. יופ’ה, חבר האקדמיה הרוסית למדעים ועוזרו של וו. ס. רנטגן מ-1902 ועד 1906, שטען שראה את הגרסה המקורית לשלושת המאמרים המפורסמים של אינשטיין משנת הפלאות (המאמרים על התנועה הבראונית, האפקט הפוטואלקטרי ותורת היחסות). יופ’ה טען שהם נחתמו  על ידי אינשטיין-מאריטי, כאשר מאריטי הוא הגרסה ההונגרית למאריץ’, שם משפחתה של מילבה. ועל כך נסב הויכוח, האם זהו מחבר אחד או שניים בנוגע לשלושת המאמרים המפורסמים? כמובן שמרבים החוקרים מסכימים שאינשטיין הוא המחבר היחיד והמאמרים לא חוברו כצוות של בעל-אשה. העדויות ההיסטוריות וההתכתבויות בן אינשטיין למילבה אינן תומכות בצוות בעל ואשה כמחברים של המאמרים. חשוב לציין בנוסף שמילבה מאריץ’ עצמה אף פעם, גם אחרי שהתגרשה מבעלה, לא דרשה ולא תבעה קרדיט ציבורי על העבודה של אינשטיין מ-1905 והיא גם לא טענה לשום תפקיד כשותפה בעבודה על המאמרים האלה. סביר שמילבה הייתה כפי שנהוג לכנותה “לוח התהודה” לרעיונותיו המתפתחים של אינשטיין. אולם תיאורית הקונספירציה החלה… להלן הסיפור שמבוסס בעיקר על הטיעון של פרופ’ ג’ון סטצ’ל תוך התבססות על מקורות נוספים שמזים את תיאוריות הקונספירציה נגד אינשטיין.

 

מילבה מאריץ פוגשת באינשטיין בפוליטכניק

 

מילבה נולדה ב-19 לדצמבר 1875 בטיטל שבצ’קה, סרביה, באימפריה האוסטרו הונגרית. אמה הייתה ממוצא מונטנגרי ואביה היה סרבי. בילדותה היא הלכה לבית ספר לבנות בנובו סאד והיא הייתה התלמידה הטובה ביותר. היא לא הייתה פופולארית בין בנות כיתתה שלעגו לה על מוגבלותה וגם על שקדנותה. כנערה מילבה הייתה הנערה השנייה בזגרב להיכנס לגימנזיום הממלכתי הגבוה, שם למדה פיזיקה בכתה שכולה הייתה בנים. היא קבלה את הציונים הגבוהים ביותר בפיזיקה ובמתמטיקה. היא הייתה מוכשרת ובעלת אמביציות. היא נסעה ללמוד בשוויץ שהייתה המדינה השנייה אחרי צרפת באירופה שהסכימה לקבל נשים לאוניברסיטאות. היא למדה סמסטר אחד לימודי רפואה באוניברסיטת ציריך ועברה לפוליטכני השוויצרי למסלול מורים למתמטיקה ופיזיקה. מילבה הייתה המועמדת אשה היחידה בתחומה. מילבה מאריץ’ הייתה סטודנטית לפיזיקה מסרביה בפוליטכני השוויצרי מאז 1896. שם היא פגשה את חברתה הלן סאביץ’, סטודנטית להיסטוריה מוינה.

מילבה והלן גרו באותו פנסיון, האנגלברכט, יחד עם עוד ארבע נשים, שתי סרביות ושתי קרואטיות. חברותן התפתחה מהר מאוד והן החליפו ביניהן מכתבים. מלבד ללמוד יחד, הנשים גם הלכו יחד לקונצרטים, הלכו יחד לכפרים שסביב ציריך וניגנו בכלי נגינה. לפעמים האווירה העליזה שבפסיון הרגיזה כמה מהדיירות האחרות שבו. מילנה בוטה, סטודנטית לפסיכולוגיה מסרביה שהייתה חברה עם שתי הנשים במשך 30 שנה התלוננה להוריה ב-1900 שהרעש מפריע לה. לפעמים עד 11 בלילה הן היו צוחקות ומבלות את זמנן בלדבר דברים טיפשיים.   

אחד מהמבקרים שבא באופן תדיר לפנסיון היה אלברט אינשטיין, סטודנט שלמד עם מילבה והצטרף להופעות המוזיקליות המאולתרות של הנשים. מילבה ניגנה על הטמבוריצה (כלי מעין מנדולינה) ואחר כך בפסנתר. הלן נגנה בפסנתר ואינשטיין נגן בכינור. הלן כתבה לאמה אודות אהבתם המשותפת למוזיקה, “הצטרפתי למר. אינשטיין על הפסנתר. הלוואי ויכולת לשמוע אותו מנגן – הוא מנגן בכזו תשוקה עמוקה וצליל מלא” (7 יוני, 1900). פעמים רבות הדיירות האחרות בפנסיון היו מצטרפות. מילנה בוטה הודיעה להוריה ש-“העלמה מאריץ’ עשתה לי הכרות עם חברה הטוב, גרמני, שמו אינשטיין. הוא מנגן נהדר בכיור, הוא אמן אמיתי, וכך יהיה לי מישהו לנגן איתו שוב (21 למאי, 1898).  שבועיים מאוחר יותר היא כתבה להורים שלה, “רציתי לענות למכתבכם אתמול אחרי הצהרים, אבל היה לי ביקור, הייתה זו העלמה מאריץ’ עם הגרמני שסיפרתי לכם עליו ועשינו מוזיקה עד אחרי הצהריים” (3 יוני).

מילבה לבשה מגפיים אורתופדיות כדי לתקן עיוות פיזי. היא נולדה עם חריגה במפרק ירך שמאל, כאשר רגל אחת קצרה יותר מהאחרת. הלן הייתה בריאה אבל גם מילבה וגם הלן היו רזות מאוד. במכתב להוריה מילנה בוטה תיארה את מילבה כ-“נערה מאוד טובה, חכמה ורצינית. היא קטנה, חלושה, אפרורית, מכוערת, מדברת כמו נערה מנובי סאד אמיתית, צולעת מעט, אבל בעלת נימוסים מאוד טובים” (18 למרץ, 1898).

בראיון שפורסם בעיתון הסרבי “וראם” ב-1929, מילה בוטה (שאז כבר הייתה נשואה, ושם משפחתה היה שטפנוביץ’) נזכרה בשנים המוקדמות של מילבה ואלברט יחד באוניברסיטה: “מיטסה [הכינוי של מילבה] נשארה מעלינו בקומה הרביעית [בפנסיון]. בחדרה, בשקט מוחלט, תמיד מצאנו את מיטסה עם אלברט אינשטיין, ואף פעם לא העלנו בדעתנו שהוא יום אחד ייהפך לכזה אדם גדול. כל פעם כאשר באנו לתה, שניהם היו עובדים”. בלהט המשותף למדע, מילבה ואלברט בילו הרבה מזמנם באוניברסיטה זה בחברה של זו וגם בחברה של החברים של מילבה. בעודה באוניברסיטה, מילבה בילתה כמעט את כל זמנה עם אלברט. הם למדו יחד פיזיקה וזה היה חשוב עבור אינשטיין. הם קראו יחד עבודות קלאסיות של פיזיקאים של אותה תקופה ובילו יחד זמן רב כאשר הם עובדים במעבדות המאובזרות היטב של היינריך פרידריך וובר. אינשטיין כתב במהלך הקיץ של 1899 למילבה, “כאשר אני קורא את הלמהולץ בפעם הראשונה אינני יכול – ועדין אני לא יכול – להאמין שאני עושה זאת מבלי שאת יושבת לידי. אני מאוד נהנה לעבוד יחד, ואני מוצא זאת אמיתי ופחות משעמם”. כאשר אינשטיין דבר איתה על רעיונותיו הוא לפעמים בקש ממנה עזרה במציאת נתונים ואימותם. אולם המכתבים בין אינשטיין למילבה מצביעים על התפקיד החשוב ביותר של מילבה בקשר האינטלקטואלי ביניהם במהלך השנים המוקדמות: מילבה הייתה “לוח התהודה לרעיונות של אינשטיין”. לאינשטיין היה צורך חזק להסביר ולפתח את רעיונותיו בדיאלוג עם אחרים, וגם חבריו הטובים מקל’ה בסו וקונרד הביכט היו “לוחות תהודה” לרעיונותיו, אותם הוא הסביר להם בתכתובת עמם לאחר שעבר להתגורר בברן. קשה להקיש אודות התגובה של מילבה לגבי הרעיונות של אינשטיין מכיוון שמכתבים רבים אבדו. אבל נשמרו התשובות של מילבה למכתבים של אינשטיין שמכילים את הרעיונות המקוריים יותר שלו בנוגע לאלקטרודינמיקה של גופים בתנועה (מה שמאוחר יותר ייהפך למאמר היחסות). תשובותיה היו דיבור על ענייני משפחה, התכוננות למבחנים, ושום הערה בנוגע לרעיונות מדעיים. לכן ניתן להסיק שכנראה תבנית זו היא אופיינית לתשובות של מילבה לאינשטיין.

בעוד שלעולם לא נוכל לדעת מה היו שיחותיהם הפרטיות? בחינה של זיכרונות מאוחרים יותר יכולה להעיד אודות שתקנותה של מילבה בדיונים. פיליפ פראנק שהכיר את אינשטיין  באופן אישי וכתב עליו ביוגראפיה ועל כן תחקר אותו בצורה נרחבת, שאל אותו אודות השנים בהם היה סטודנט. פראנק כתב, שלמרות שמילבה מאריץ’ הייתה לגמרי ממעטת במילים ולא מגיבה כמעט בכלל, אינשטיין בתשוקתו למחקריו בקושי הרגיש זאת.

ב-1900 שניהם ניגשו לבחינות הסיום. בפיזיקה מילבה קבלה ציונים פחות או יותר כמו אלברט, אבל במתמטיקה היא קבלה ציונים נמוכים. שניהם המשיכו לעבוד. אינשטיין קיווה לעבוד כאסיסטנט אצל וובר בעודו עובד על הדוקטורט, אבל הוא לא הצליח להשיג משרת אסיסטנט אצל וובר למרות שהוא הרגיש שמשרה זו הובטחה לו. הדבר הוביל לחיכוכים בין וובר לאינשטיין ובין מילבה שגם המשיכה לעבוד במעבדה של וובר. אינשטיין לא הצליח למצוא משרה אחרת ובשנים הבאות הוא חי מהיד אל הפה כאשר הוא עובד בעבודות מזדמנות. לכן אלברט לא מיהר להתחתן עם מילבה. מה גם שהוריו התנגדו ליחסים עם מילבה. לפי מילבה הם החישו את פרדתה מאלברט “על בסיס השמצות ואינטריגות וכדומה” ומילבה לא מפרטת למה היא מתכוונת בכך. אבל ידוע שאמו של אלברט, פאולין, אף פעם לא הייתה שמחה אודות היחסים של בנה עם מילבה. והרי יש בכך יותר מין האמת. מילבה כתבה לחברתה הלן סאביץ’ מציריך ב-1900, “האם תאמיני לי שאמא של אלברט לא יכולה לסבול אותי? האם היא שמה אותי ללעג? לרגע נראיתי בלויה לעצמי, כל כך אומללה, אבל אז נחמתי את עצמי שהרי השחקן הראשי כפי שאנחנו יודעות הוא בדעה אחרת וכאשר הוא משרטט עבורי תמונות נהדרות לעתיד אני שוכחת את כל הבלויים, או שמא הנך חושבת שעלי לא?” ושנה אחר כך מילבה כתבה לחברתה הלן בסתיו 1901, “או, הלן, תתפללי לסנט פיטר ואולי הוא יהיה לגמרי שלי, שלא אצטרך להיפרד ממנו כל הזמן. אני אוהבת אותו מאוד”.

בסוף יולי 1900 אלברט אינשטיין זה עתה סיים את לימודיו בפוליטכניק השוויצרי בציריך. הוא לקח עמו מספר ספרים והגיע למשפחתו לחופשה בכפר ליד האלפים קרוב לגבול עם צפון איטליה. הוא פגש את “דודתו הנוראה” ג’וליה קוך בתחנת הרכבת ואת אמו ואחותו מאיה. הן קבלו אותו בנשיקות. כולם עלו על כרכרה ודהרו במעלה ההר. כאשר התקרבו למלון אינשטיין ואחותו ירדו לטייל. מאיה אמרה שהיא לא מעזה לדבר עם אמא שלהם על היחסים של אלברט עם מילבה מאריץ’. היא הייתה ידועה במשפחה כ”רומן דולי” מההתכתבויות של אלברט עמה (דולי הוא הכינוי שאינשטיין נתן למילבה במכתבים). מאיה בקשה מאחיה לרכך את אמם. אבל זה לא היה בטבע של אינשטיין לעשות זאת. היה לו פה גדול אותו לא נהג לסגור. כפי שכתב מאוחר יותר למילבה מאריץ’ על מה שקרה, זה גם לא בדיוק היה הטבע שלו לחסוך ממנה את כל הפרטים הדרמטיים של מה שעמד להתרחש ומה שאמו עמדה לומר. והרי מילבה כתבה מאוחר יותר לחברתה הלן בחורף 1901, ביום שלישי מציריך, “או, האם את מפחדת מהאלברטינו היקר והזקן שלי והלעג שלו? אבל אינני מתכוונת לספר לילד השובב אפילו מילה”. אל דאגה “האלברטינו” סיפר את כל מה שעמד להתרחש עתה למילבה, ולהלן מה שהוא סיפר לה במכתב: אלברט נכנס לחדר של אמו ואחרי שהיא שמעה על המבחנים שלו היא שאלה אותו: “נו, מה יקרה עם דולי שלך עכשיו?” “אשתי”, אינשטיין ענה, כאשר הוא מנסה להעניק למילותיו את אותה מידת טבעיות שבה השתמשה אמו בשאלתה. אינשטיין נזכר שאמו “זרקה את עצמה על המיטה, קברה את ראשה בכרית ופרצה בבכי כמו ילדה”. כאשר היא סוף סוף הצליחה לשוב לקור רוח, היא המשיכה שוב בהתקף. “אתה הורס את העתיד שלך והורס את האפשרויות שלך”, היא אמרה, “שום משפחה שמחשיבה את עצמה לא תקבל אותה. אם היא תכנס להריון אתה באמת תהיה בצרות”. בנקודה זו, היה זה תורו של אינשטיין לאבד את שלוותו “אני באופן תקיף הכחשתי שחיינו בחטא”, הוא דיווח למילבה מאריץ’ במכתבו, “וגערתי בה לגמרי”.בדיוק כאשר הוא עמד להתפרץ חברה של אמו נכנסה, גבירה, שופעת חיים וקטנה, אשה מהסוג הנעים ביותר”. הן החלו לדבר ביניהן אודות מזג האוויר, אורחים במלון ועניני יום-יום. ואז הלכו לאכול ולנגן מוזיקה. כך בחופש בדיוק כאשר אינשטיין חשב שהמשבר חלף ועבר לו אמו הייתה שבה לנושא…”כמוך, היא ספר, אבל אתה צריך שתהיה לך אשה”, היא התפרצה פעם אחת. ופעם אחרת היא העלתה את הנושא שמילבה מאריץ’ היתה בת 24 ואילו בנה היה רק בן 21: “כאשר אתה תהיה בן 30, היא תהיה מכשפה זקנה”. במהלך החודשים שחלפו נראה שההורים של אינשטיין לאט לאט החליטו לקבל את יחסיו עם מילבה מאריץ’ ובספטמבר אינשטיין כבר כתב למילבה: “אני חושב שהם שניהם בסוף יחבבו אותך מאד ברגע שהם יכירו אותך”. ובאוקטובר הוא כתב: “הורי נסוגו, בלית ברירה ובהיסוס מהקרב על דולי כאשר הם הבינו שהם יפסידו בו”. אבל בכל זאת אינשטיין כתב לא פעם: “אמא בוכה בצורה מרה ואין לי רגע מנוחה”…וגם: “הורי בוכים עלי כאילו מתתי. שוב ושוב הם מתלוננים שהבאתי חוסר מזל על עצמי על ידי מסירותי לך.” הבעיה המרכזית הייתה שמילבה מאריץ’ לא הייתה יהודיה והייתה סרבית ומבוגרת יותר מאלברט שלהם. היא נראתה רגילה למדי ולא יפה במיוחד, היא צלעה והיא לא הייתה אינטלקטואלית בצורה יוצאת דופן. אבל אינשטיין היה מאוהב בה באותה תקופה והוא כתב לה מכתבים עם משפטים כמו: “אני בדיוק הבנתי שלא הצלחתי לנשק אותך במשך חודש שלם”.

 

חתונה ושנת הפלאות

 

באמצע התקופה הקשה של חיפושים אחר עבודה, מילבה נכנסה להיריון מאלברט והם עדיין לא היו נשואים. השנה היא 1901. מילבה עזבה הביתה ולא שבה לעבוד יותר עם וובר. כנראה שגם החיכוך של וובר עם אינשטיין תרם לעזיבתה. היא הייתה עכשיו לגמרי תלויה ביחסים עם אלברט. הוא לעומת זאת מצא מנחה חדש בדמות אלפרד קליינר, פרופסור לפיזיקה מאוניברסיטת ציריך והוא התחיל לעבוד על תזת הדוקטורט שלו איתו.

אלברט לא רצה להתחתן כל עוד לא הייתה לו עבודה מסודרת. מילבה התקשתה לסבול את המשבר האמוציונאלי: הפרדות התכופות מאלברט, אי הודאות ועתה ההיריון. אלברט עבד כמורה פרטי בשאפהאוזן ומילבה התגוררה כעשרים קילומטרים רחוק משם. מילבה ואלברט התראו זה עם זה רק פעם אחת בשבוע כאשר אלברט בא לביקור, כנראה במטרה להסתיר את ההיריון מהקרובים. הוריו של אינשטיין שלחו מכתב להוריה של מילבה בו הם מביעים תרעומת על המצב. מילבה נשמעה מיואשת בתקופה זו ואילו אלברט הבטיח לה עתיד ורוד ברגע שתקופה קשה זו של חייהם תחלוף. מילבה כתבה לחברתה הלן סאביץ’ בדיצמבר 1901, “אלברט עדיין לא מצא עבודה. הוא עתה בשאפהאוזן, שם הוא עובד כמורה פרטי. את יכולה לדמיין שהוא לא חש טוב במצב כזה מתרפס. עדיין זה בקושי סביר שהוא ישיג משרה בטוחה יותר בקרוב. את יודעת שליקירי יש לשון מאוד אכזרית. ומעל לזה, הוא יהודי. מכל זה את יכולה לראות ששנינו יוצרים זוג מצער. ועדיין כאשר אנחנו יחד אנחנו שמחים כמו כולם”.

הילדה של אלברט ומילבה, שכונתה במכתבים של אינשטיין, ליזרל, כנראה נולדה בינואר 1902 בנובי סאד. באותה שנה אינשטיין עבר לברן לעבוד במשרד הפטנטים שם הוא נשאר לעבוד במשך שבע שנים.

אלברט ומילבה התחתנו לבסוף ב-6 לינואר 1903 באולם העירייה של ברן, ששה חודשים אחרי שאלברט מצא משרה כמומחה טכני במשרד הפטנטים בברן. מילבה הייתה בת 28 ואלברט היה כמעט בן 24. אלברט עבד ששה ימים בשבוע במשרד הפטנטים ובזמנו החופשי הוא עבד על הפיזיקה. מילבה כתבה לחברתה הלן במרץ 1903, “אינני יודעת אם את כבר יודעת משהו אודות העבודה של אלברט? הוא מועסק במשרד הפטנטים המקומי כמומחה, ובמשך שמונה שעות כל יום הוא מבצע את העבודה המשעממת נורא הזו. החלטנו בסודיות גדולה לחפש עבודה אחרת, או ללמד או כל אחת אחרת, היכן שתהיה לו עבודה בעלת קשר רב יותר לתחום שלו ושבה הוא יתעניין ובה ייהנה יותר. ננסה בכל מקום”. אלברט ומילבה עדין היו עניים כל כך. 

מילבה באה עם אינשטיין לברן אבל בלי ליזרל. אינשטיין החליט שהילדה תצטרף אליהם אחר כך. הוא כתב למילבה מאוחר יותר ב-1901, “הבעיה היחידה שעדיין יש לפתור היא כיצד לשמור את ליזרל הקטנה איתנו. אינני רוצה למוסרה. תשאלי את אביך, הוא אדם יוצא דופן והוא יודע על העולם יותר מאשר הג’וני [כינוי שאינשטיין נתן לעצמו במכתבים] הלא פראקטי והעסוק מאוד”. אבל ליזרל אף פעם לא הצטרפה לזוג אינשטיין וגורלה נותר לא ידוע. בגלל שתיקתם של משפחת אינשטיין בעניין זה, קיומה של ליזרל נהפך לחידה. ישנן כמה תיאוריות לגביה: או שהיא נמסרה לאימוץ, או שהיא נמסרה לבית ילדים מוגבלים כתוצאה ממחלה קשה שבה לקתה ומוזכרת בהתכתבויות של אינשטיין, ושם נותרה כל חייה. תיאוריה שלישית לגבי ליזרל היא שהיא מתה ב-1903 או מהר מאוד אחרי ספטמבר 1903, התאריך האחרון שניתן לוודא שבו הייתה חיה. ישנה תיאוריה נוספת שהועלתה לפיה הלן סאביץ’ אמצה את ליזרל, אולם בדיקה של היסטוריית משפחתה מראה שזה כנראה לא נכון. כנראה שלעולם לא נדע את האמת מה עלה בגורלה של ליזרל. מילבה אף פעם לא החלימה מכך שאיבדה את ליזרל ואירוע זה השפיע על יחסיה עם אלברט. יותר מעשרים שנה אחר כך, ב-1924, היא כתבה להלן, על “תשוקתה הבלתי מוגשמת לבת”.

אחרי החתונה, אינשטיין ושני חברים טובים הקימו את “האקדמיה אולימפיה” כדי לדון בנושאים בנוגע ליסודות של המדע כאשר הם בדרך כלל מקיימים את הפגישות שלהם בביתם של הזוג אינשטיין. מוריס סולובין, אחד מחברי האקדמיה אולימפיה נזכר שמילבה הייתה מקשיבה בריכוז לדיונים אבל היא אף פעם לא התערבה בויכוחים.

ב-14 למאי, 1904 מילבה ילדה את ילדם השני של הזוג, הנס אלברט לאחר הריון קשה.

אלברט עבד קשה במשרד הפטנטים ועבד על המאמרים המהפכניים שלו. ב-1905 כאשר בנו היה בן שנה, אלברט אינשטיין פרסם ארבעה מאמרים מדעיים שלגמרי המירו את הבנתנו אודות הזמן, החלל, האנרגיה והחומר. הראשון עסק באפקט הפוטואלקטרי ובקרינה, השני בתנועה הבראונית, והשניים האחרונים בדינאמיקה של גופים בתנועה וביחסים שבין המסה לאנרגיה – ובכך ביססו את תורת היחסות הפרטית. כנראה מברן בדצמבר 1906 מילבה כתבה להלן סאביץ’, “בעלי לרוב מבלה את זמנו הפנוי בבית בשחקו עם הילד הקטן, אבל כדי לתת לו את המגיע לו, עלי לציין שאין זה עיסוקו היחיד מלבד פעילויותיו הרשמיות. המאמרים שהוא כתב כבר עולים גבוה למדי”.

באוקטובר 1909 אלברט התחיל ללמד פיזיקה תיאורטית באוניברסיטת ציריך, משרה אותה הוא קיבל למרות המשכורת העלובה והיותה משרה חלקית. אלברט עזב את משרד הפטנטים כדי לקבל על עצמו את המשרה המלאה האקדמית הראשונה כפרופסור חבר באוניברסיטת ציריך. הוא ומילבה ובנם עברו חזרה לעיר ציריך שבה הם לראשונה נפגשו. מילבה כתב לחברתה הלן כנראה בקיץ 1909, “אני מקווה שנראה אחת את השנייה אז [בשנה הבאה], בציריך, היכן שבעלי לאחרונה התמנה לפרופסור לפיזיקה תיאורטית. אנחנו נעבור לשם באוקטובר, ומשרתו החדשה תתחיל בסמסטר החורף שאחריו. אינני יכולה לספר לך כמה שמחים אנחנו בשל שינוי זה, שישחרר את אלברט משמונה השעות היומיות שלו במשרד, והוא עכשיו יוכל להקדיש את עצמו למדע שהוא אוהב, ורק למדע”. מילבה הבחינה בפרסום ההולך וגודל של בעלה והיא חששה מנישואיה וכיצד זה ישנה את בעלה. היא כתבה להלן ב-3 לספטמבר, 1909, “חברתי היקרה! אמצע אוקטובר, ב-14, אנחנו עוזבים את ברן, היכן שגרתי במשך שבע שנים עכשיו, חייתי כל כך הרבה ימים נהדרים אבל עלי לומר גם ימים מרים וקשים. איך זה יהיה בציריך? שם אנחנו נתגורר במאוסנשטרס’ה 12, פלאנטרן. בעלי הוא עכשיו בזאלצברג, בפגישה של פיזיקאים גרמנים, שם הוא אמור לתת הרצאה. הוא נחשב עכשיו לפיזיקאי דובר הגרמנית הטוב ביותר, והם נותנים לו הרבה כבוד. אני שמחה מאוד בהצלחתו, כי זה באמת מגיע לו. אני רק מקווה ומייחלת שלפרסום לא תהיה השפעה מזיקה על אישיותו”.

באוקטובר 1909 מילבה כתבה להלן, “את רואה, עם כזה פרסום, לא נותר הרבה זמן לרעיה… הפנינים ניתנים לאחד, לאחר התיבה…ועלי לשאול אותך, אפילו אם המכתב היה המטרה, והנפש הפנימית ביותר שלי תעמוד פחות בגאווה, אפילו אז האם תוכלי לאהוב אותי? את רואה אני מאוד מורעבת לאהבה ואהיה כל כך שמחה עד מאוד לשמוע כן, שאני כמעט מאמינה שהמדע האכזר הוא אשם, ואני מקבלת בשמה את הצחוק עליו”.

ביולי 1910 נולד בם השני אדוארד שכונה בשם החיבה ט’ט’ה (או טדי). ב-1911 יוקרתו האקדמית של אינשטיין עלתה בקצב דרמטי. אלברט קיבל משרה בפראג כפרופסור מלא לפיזיקה תיאורטית באוניברסיטה גרמנית וזה טלטל את הזוג שוב פעם. מילבה כתבה להלן מציריך בינואר, 1911, “בעלי, לאחר הרהור בוגר ובגלל יתרונות חומריים קיבל את ההזמנה לנסוע לפראג ובמרץ אנחנו נעזוב את ציריך כדי לעבור לשם. אינני יכולה לנסח זאת אחרת מלבד לומר שאינני הולכת לשם בשמחה ושאני מצפה למעט הנאה מהחיים שם… בעלי הוא בסדר. הוא עובד הרבה ונותן את ההרצאות שלו, אותן אוהבים רבים ונוכחים בהן רבים כמו גם הרצאות ציבוריות רבות, שאני אף פעם לא מפסידה לשמוע אותן.” בעוד שאלברט אינשטיין תכנן לעבור לפראג, הסטודנטים במכון הפוליטכני בציריך כתבו מכתב להנהלה בו הם מבקשים משכורת גבוהה יותר עבור אינשטיין בגלל איכות הרצאותיו. האינשטיינים נשארו בפראג עד 1912, השנה בה אלברט קבל שוב משרת פרופסור מלא לפיזיקה תיאורטית במכון הטכנולוגי בציריך. החזרה שלהם לציריך שפרה את מצב רוחה של מילבה אך רק לזמן קצר. מילבה כתבה להלן בדיצמבר 1912, “אנחנו בסדר וכולנו, גדול וקטן, שמחים מאוד להפנות את גבנו לפראג. עבורי, במיוחד, בגלל הילדים, שהותנו שם הייתה כל כך לא נעימה. התנאים ההיגייניים שם הם כאלה שלפעמים זה היה ממש קשה עבורי עם הילד שלי. את יודעת כבר שאין מים לשתיה שם. חלב הוא בדיוק מאיכות מפוקפקת. האוויר הוא תמיד מלא בפיח, אין גינות…אלברט גם לא נהנה מהחיים שם כמו בשוויץ, כך שהייתי מאוד שמחה כאשר לבסוף הוחלט לשוב חזרה לציריך. כאן הכל השתפר תוך זמן קצר”. ועכשיו מילבה מדברת על בעלה: “האלברט הגדול שלי נהפך לפיזיקאי מפורסם שהוא מוערך ביותר על ידי המקצוענים שמתלהבים ממנו. הוא עובד ללא לאות על הבעיות שלו. ניתן לומר שהוא רק בשבילן. עלי להתוודות במעט אשמה שאנחנו לא חשובים בשבילו ולוקחים את המקום השני”.

מילבה מביעה את התפוררות הנישואים הראשונים של אלברט אינשטיין אליה. אינשטיין עבד על תורת היחסות הכללית שאת גרסתה הסופית יפרסם רק ב-1915. בנוסף ב-1912 במהלך ביקור בברלין אינשטיין התחיל בקשר רומנטי עם בת דודתו אלזה לאוונטל, שאותה הכיר היטב מילדותו. אלזה הייתה צעירה רק בחודש ממילבה, בעלת נטיות ספרותיות ולמרות שאולי לא הייתה ברמה האינטלקטואלית של מילבה, היא הייתה אשה יותר חברותית ואשת חברה. היא הייתה גרושה שגרה בברלין עם הוריה והיו לה שתי בנות משל עצמה מנישואים קודמים. בין אם מילבה ידעה באותו הזמן אודות חייו הכפולים של אלברט, אין זה משנה. אבל מילבה חשה שהיא הולכת ומאבדת את בעלה. בסוף 1913 מילבה הייתה במידת מה מודעת למצב, כפי שאינשטיין הודיע לאלזה, “היא [מילבה] לא שואלת עליך, אבל אני מאמין שהיא לא מזלזלת במשמעות שיש לך עבורי”.

ב-1914 אלברט התמנה למשרת פרופסור חוקר וראש מכון קייאזר וילהלם לפיזיקה היוקרתי בברלין והוא נבחר לחבר באקדמיה הפרוסית למדעים. הוא עבר לברלין כדי לקבל את משרת המחקר סביב השעון ומילבה והבנים עברו לברלין איתו. זמן קצר אחרי המעבר לברלין באפריל 1914, מילבה הבינה שאינשטיין נמשך לאלזה והיא שבה לציריך עם שני הבנים כאשר היא אף פעם יותר לא תשוב יותר לחיות עם אינשטיין כבעל ואשה. למרות שלאחר הגירושים אינשטיין היה נשאר קבוע בביתה של מילבה כאשר הוא היה מבקר בציריך.

הדיילי טלגראף של לונדון פרסם ב-30 לאוקטובר, 1996 מכתב נבזי למדי שהוא טען שאלברט כתב למילבה ומבהיר שרגשותיו של אלברט למילבה השתנו. במכתב זה אלברט מפנה מספר חוקים למילבה שאם היא רוצה להמשיך ולחיות איתו עליה למלות אותם. זהו מסמך שנמכר במכירה פומבית ב”קריסטי” ב-1996 וכך יש להתייחס אליו. המסמך נראה הזוי לגמרי ולא מתאים כלל לאופיו של אינשטיין ומתאים לתיאוריות הקונספירציה הרבות שסובבות אותו. במסמך הזה נטען שאינשטיין פורש תנאים מגוחכים שמילבה מאריץ אינה יכולה למלא אותם, אבל אם היא רוצה להמשיך להיות אשתו עליה למלא אותם. לפי הדיילי טלגראף המכתב נכתב ב-14 לאפריל לאחר שאינשטיין קיבל עליו להיות מנהל מכון הפיזיקה באוניברסיטת ברלין. נישואיו עם מילבה עלו על שירטון, כאשר אינשטיין בן ה-35 מקדיש את רוב זמנו למחקר תורת היחסות הכללית. במכתב למילבה הוא מכתיב את התנאים הבאים:

א. תדאגי:

1) שהבגדים שלי והלבנים שלי ישמרו בסדר.

2) שיוגשו לי שלוש ארוחות סדירות ביום לחדרי.

3) שחדר השינה שלי וחדר העבודה שלי תמיד ישמרו במצב טוב ושאיש לא יגע בשולחן העבודה שלי מלבדי.

ב. תוותרי על כל קשר אישי איתי, מלבד אלה שדרושים כדי לשמור להופעות חברתיות. בייחוד לא תדרשי:

1) שאשב איתך בבית.

2) שאצא איתך או אסע איתך.

ג. תבטיחי במפורש להשגיח על הנקודות הבאות בכל מגע איתי:

1) לא תקבלי כל חיבה ממני ולא תתקרבי אלי לשם כך.

2) עליך לענות לי מיד כאשר אני מדבר אליך.

3) עליך לעזוב את חדר השינה שלי או את חדר העבודה שלי מיד ללא מחאה כאשר אני מבקש ממך לעשות זאת.

4) תבטיחי לא להשמיצני אל מול עיני הילדים, או במילים או במעשים.

זה המסמך שפורסם בדיילי טלגראף ב-1996 ונטען כנכתב על ידי אינשטיין והוא נראה הזוי לחלוטין וקונספירציה אחת גדולה נגד אינשטיין!

מילבה ואלברט התגרשו רשמית ב-14 לפברואר 1910.

בהתחלה אלברט לא רצה להתגרש ממש אלא רק להיפרד. הוא החל להתראות עם בת דודתו אלזה אבל לא רצה להתחתן איתה. הוא רצה חברות ללא התחייבות. הורי בת דודתו ניסו לאלץ אותו להינשא לה בשל הכבוד והצניעות. אינשטיין כתב ב-1915 שאם “אני אאפשר לעצמי להילכד, חיי יהפכו למסובכים ומעל לכל כנראה למעמסה כבדה על בני”. אבל אלזה בת דודתו ומשפחתה המשיכו לדחוף. וכך בפברואר 1916 אינשטיין ביקש ממילבה שתסכים לגירושין. אינשטיין אמר לה שלאלזה יש שתי בנות שצריכות להתחתן וסיכוייהן להתחתן יפגעו אם לא יתחתן עם אמן בצורה רשמית.

תיאוריות הקונספירציה: האם מילבה מאריץ’ הייתה שותפה לכתיבת מאמריו של אינשטיין?

 

ב-28 לדצמבר, 1901, אלברט אינשטיין בן ה-22 הבטיח לארוסתו מילבה מאריץ’, במכתב שכתב אליה, “כאשר תהיי אשתי היקרה והקטנה, אנחנו בשקדנות נעבוד על מדע יחד כך שלא נהפוך לחסרי תרבות זקנים, נכון? אחותי נראתה לי כל כך מטומטמת. לא כדאי לך להגיע ולהיות כזו – זה יהיה איום. את תמיד צריכה להיות המכשפה שלי וילדת הרחוב שלי”. עדיין מאז 1896, כאשר אינשטיין פגש את מילבה, דרך 1903, היום בו הוא התחתן איתה ועד 1914, היום בו הוא נפרד ממנה, ועד ליום בו הוא התגרש ממנה רשמית ב-1919 – במשך שני עשורים בהם הם היו יחד והוא נהפך לפיזיקאי התיאורטי המוביל בעולם ופרסם עשרות מאמרים, הוא אף פעם לא הזכיר את עזרתה בשום מאמר מבין אלה שפרסם. בנוסף, היא לא פרסמה שום מאמר משל עצמה, כותב פרופ’ ג’ון סטצ’ל ושואל, “מה השתבש?” סטצ’ל מספר שמיני חוקרים טענו שמאריץ’ למעשה תרמה משמעותית ואולי אף ביצעה את העבודה העיקרית בכמה מהמקרים למספר מאמרים חשובים שאותם פרסם אינשטיין בשמו. בנוסף טענו חוקרים אלה, אינשטיין פשוט לא הכיר בחשיבותן של תרומות אלה של מאריץ’. אולם, מראה סטצ’ל, העדויות ההיסטוריות שיש בידנו אינן תומכות כלל בטענות שכאלה.

ב-1989 פורסם מכתב בכתב העת הפופולארי לפיזיקה, “פיזיקס טודאיי” מאת אבאן האריס ווקר, שכותרתו, “האם אינשטיין תמך בדעותיה של בת זוגתו?” באנגלית הכותרת נשמעת נחמד יותר:

Did Einstein Espouse his Spouse’s Ideas?

המכתב פורסם יחד עם תשובה מאת ג’ון סטצ’ל שאומרת כמובן: לא.

סטצ’ל טוען שווקר עושה ממאריץ’ גיבורה ומאינשטיין מפלצת כאשר אין שום עובדות היסטוריות מבוססות אשר תומכות בטיעוניו. ווקר טוען ללא כל בסיס היסטורי:

1) שאינשטיין השמיד מכתבים שכיום חסרים מאת מאריץ’ שמצביעים על תרומתה לעבודתם המדעית.

מילבה מאריץ’ כתבה את תזת הדוקטורט שפורסמה על ידי אינשטיין. (2

3) מילבה מאריץ’ היא בעלת הקרדיט לרעיונות הבסיסיים שהיו “נקודות המפנה בתורת היחסות”.

4) אינשטיין נתן למילבה את כספי פרס הנובל שלו כדי להשתיקה אודות תפקידה בפיתוח התורה.

אם לומר את האמת, את כספי פרס הנובל, 32,250$, שהיו פי עשר מהמשכורת השנתית של פרופסור ממוצע באותו הזמן, אינשטיין נתן למילבה לפי הסכם הגירושים ביניהם כך שהכסף בחלקו יוכנס לקרן עבור בניו ובחלקו יועבר אליה. אינשטיין כתב בבדיחה לבניו, “אתם כולכם תהיו כל כך עשירים שיום אחד אני עלול לבקש מכם הלוואה”.

נשאלת השאלה אמר מילאן פופוביץ’ נכדה של הלן סאביץ’: איזה תפקיד היה למילבה בפיתוח התיאוריות המהפכניות של אלברט, אם בכלל? עד הגילוי של ההתכתבות בין אלברט למילבה ב-1985, רק כמה מחבריה של מילבה הציעו שאלברט אינשטיין יכל אולי לקבל עזרה ממילבה בענין חוקי ניוטון של היקום. במכתבים אלה, כותב פופוביץ’, אינשטיין כתב “עבודתנו על התנועה היחסית”; וההתכתבות ככלל מציעה, אומר פופוביץ’ שהזוג החליף רעיונות כשווים, כמו מארי קירי ובעלה פייר קירי. העובדה שאלברט נתן למילבה את כל הכסף שהוא זכה בפרס נובל בפיזיקה מאוחר יותר ב-1921 כחלק מהסכם הגירושין שלהם לעתיד נתפש כהכרה מסוימת לחובה האינטלקטואלית שלו עבורה.

סטצ’ל למעשה עונה לווקר ולדומיו – וכך גם ניתנת תשובה לפופוביץ’ –  כאשר הוא כותב במבוא לכרך הראשון למאמריו של אינשטיין:

“למרות שלא ניתן לשלול את האפשרות שהיה [למאריץ’] לה תפקיד משמעותי יותר, העדויות שברשותנו מציעות שהתפקיד של [מאריץ’] היה של לוח תהודה עבור רעיונותיו של אינשטיין, תפקיד שהיה גם לפעמים לחבריו מיקל’ה בסו וקונרד הביכט”.

ווקר מביא טיעון דומה לזה שיביא אחריו פופוביץ’,”אינני יכול אלא לראות את מילבה ואלברט אינשטיין עובדים כצוות, מקווים יחד להשיג סוג של הכרה שהגיעה לפייר ולמארי קירי”. ווקר מצטט מג’ון סטצ’ל ומסלף את שסטצ’ל אומר לטובת טיעוניו:

“המכתבים של [אינשטיין למאריץ’] מכילים הפניות ללימוד משותף של ספרים, בקשות שלה לחיפוש אחר נתונים, ואזכור אחד ויותר של עבודה משותפת. אבל מכתבים אלה לא נותנים כל אינדיקציה לכל רעיון שהיא תרמה לעבודתם”.

ווקר לא נרתע מהעדר עדויות אלה והוא כותב:

“עדיין רק עשרה מכתבים ממילבה לאלברט אינשטיין מתקופה זו נמצאו. ניתן להתפלא האם ישנם מכתבים נוספים שמסיבה מסוימת לא נשמרו בזהירות”.

הרמז ברור: העדויות ודאי הושמדו. מדוע? בגלל האמונה שמילבה ואלברט עבדו בצוות ואלברט רצה להשמיד ראיות ולנכס לעצמו את כל הגילויים. כך לפי הדמיון של ווקר כאשר אין לכך כמובן כל ביסוס היסטורי מוצק. ווקר עתה כותב על תחושותיו בנוגע לצוות אלברט ומילבה: “אינני יכול אלא להרגיש ש…הרעיונות הבסיסיים הקפריזיים שהיו נקודות המפנה לתורת היחסות באו ממילבה, בעוד שהמתמטיקה וההוכחות באו בעיקר מאלברט”.

והרי עם הרגשות לא ניתן להתווכח; מכיוון שהרגשות הן מחוץ לתחום המחקר ההיסטורי, המדעי והאקדמי… הן שום דבר מלבד…הרגשות פרטיות.

אם כן, לפי ד”ר ווקר, מילבה סיפקה את הרעיונות העיקריים בעוד שאלברט רק מילא את הפרטים המתמטיים. ותיכף נפגוש בד”ר נוסף שטוענת להפך…שמילבה ביצעה את המתמטיקה העיקרית ואילו אלברט גנב את השאר. הפרטים לא משנים, אומר סטצ’ל ובצדק, כי מכל זווית שנביט על העניין קופצים אנשים ומאשימים את אינשטיין כפלגיאריסט. נטען כנגד אינשטיין מתוך קונספירציה כאילו סוכם בינו ובין מילבה, שמילבה לא תחתום על מאמריהם המשותפים כדי שהדבר לא יפריע לאלברט למצוא עבודה, דבר שהוא התקשה מאוד למצוא לפני 1905. ומיד נשוב למחברת השנייה.

מלבד אזכור אחד במכתב מאינשטיין למאריץ’ ממרץ 1901, “עבודתנו על הבעיה בתנועה היחסית” אין כל שמץ של עדות ידועה שמצביע שמאריץ’ עבדה על הנושא. אין זה אומר נחרצות שהיא לא עבדה על הנושא. אולם כאשר לא מוצאים עדויות היסטוריות שתומכות חד משמעית בעבודתה בנושא של תנועה יחסית ותורת היחסות פירושו שככל הנראה מילבה מאריץ’ לא עסקה בנושא.

סטצ’ל מביא דוגמא של מאמר בו העדויות ההיסטוריות הן מוצקות יותר.

מדובר במאמר הראשון של אינשטיין אותו הוא שלח לכתב העת, אנאלן דר פיזיק. כאן אלברט כתב למילבה כנראה במאי 1901, “הפרופ’ [גוסטב] וובר המקומי מאוד נחמד אלי והוא מתעניין בעבודתי. נתתי לו את המאמר שלנו”.

אמירה זו נראית כמו עדות למאמר שפורסם כבר ולא רק ל”עבודתנו על הבעיה בתנועה היחסית” – רעיונות בתנועה היחסית שהיו עדיין מעורפלים ב- 1901 והם עדיין לא התגבשו לכדי רעיונות מהפכניים, דבר שיעשה רק ב-1905.

כאן מדובר במאמר מוכן שלנו. אבל במקרה זה יש עדיין שתי עדויות נוספות בנוגע למקור של המאמר. ששה חודשם קדם לכן אינשטיין כתב למילבה אודות המאמר, “התוצאות על קפילאריות אותן גיליתי לאחרונה בציריך, נראות למרות פשטותן כחדשות לגמרי. כאשר נגיע לציריך, הבה ננסה לאסוף נתונים אמפיריים על הבעיה בעזרת קליינר [פרופסור לפיזיקה באוניברסיטת ציריך]. אם יתקבל חוק טבע, אז נשלח זאת לאנאלן של ווידמן”.

כאן אינשטיין בבירור מתייחס לתוצאות שלו למרות שהוא שוקל לעשות דברים שונים איתן יחד עם מילבה. חודשיים אחר כך מילבה כתבה להלן סאביץ’ חברתה הקרובה: “אלברט עדיין כאן והוא יישאר כאן עד אשר יסיים את הדיסרטציה שלו, מה שלבטח ייקח עד פסחא ורק אז הוא ייהפך לאלמן נפרד מאשתו… אלברט כתב מאמר בפיזיקה שכנראה יפורסם בקרוב באנאלן דר פיזיק. את יכולה לדמיין כמה אני גאה ביקירי אוצרי. אין זהו רק סוג מאמר של יום-יום אלא כזה מאוד חשוב. הוא עוסק בתורת הנוזלים. שלחנו עותק  פרטי גם לבולצמן, ובאמת נרצה לדעת מה הוא חושב עליו, אנו מקווים שהוא יכתוב לנו”. כאן מילבה מציינת שאלברט כתב את המאמר.

ובדצמבר 1901 היא כותבת להלן סאביץ’ על תזת הדוקטורט של אינשטיין שמבוססת על אותה תיאוריה, אותה אינשטיין הגיש לאוניברסיטת ציריך ב-1902:

“אלברט כתב מחקר נהדר אותו הגיש כדיסרטציה. הוא כנראה יקבל את הדוקטורט שלו תוך כמה חודשים. קראתי את העבודה הזו בהנאה רבה ובהערצה אמיתית עבור יקירי הקט שיש לו ראש כזה חכם. אשלח לך עותק כאשר היא תודפס. היא עוסקת במחקר של כוחות מולקולאריים בגזים תוך שימוש בתופעות ידועות שונות. הוא באמת ברנש נהדר. אבל ללא חברים יקשה לאיש כזה למצוא כל סוג של עבודה בטוחה. התפללי עבורנו, הלן הקטנה, שלא נהיה מוקפים במזל כה רע”.

בשני המכתבים מילבה קובעת במפורש שהעבודות נכתבו על ידי אינשטיין עצמו כאשר היא אינה טוענת לשום תפקיד בניסוח התיאוריה.

הפיזיקה העלתה רגשות אצל אינשטיין שבמהלך השלב המוקדם של יחסיו עם מילבה הוא חש רצון לשתפה בעשייה הפיזיקאלית שלו והוא דיבר איתה במכתב כ”עבודתנו בתנועה יחסית” למרות שמדובר בעבודתו שלו. והרי אין כל רמז במקומות אחרים ובמכתים אחרים לרעיונות מפורטים של מילבה אודות “תנועה יחסית” ונושאים אחרים בפיזיקה.

המכתבים של אינשטיין למילבה מאריץ’ בין 1899 ל-1901 משובצים בשלבים שמכילים את הרעיונות של אינשטיין ואת התחלת עבודתו על תורת היחסות. לעומת זאת המכתבים של מילבה מאריץ’ לאינשטיין, ומדובר רק באלה שנשמרו (לגבי אלו שלא נשמרו איננו יודעים כמובן), לא מכילים שום דבר בנושא. רק עשרה מבין המכתבים שכתבה מילבה לאינשטיין נותרו לעומת 41 מכתבים שיש בידינו שאותם כתב אינשטיין למילבה. ואולם, לא ניתן לאסוף עשרה מכתבים מתוך הארבעים ואחת מכתבים של אינשטיין למילבה ולהבחין שהם ריקים מדיבור פיזיקאלי, כי אין כאלה. בכל מכתב יש אזכור פיזיקאלי. בכל מכתב הוא דיבר על פיזיקה בעוד שבמכתבים של מילבה אין אפילו אזכור קטנטן של פיזיקה. אין זה מוכיח דבר, אומר סטצ’ל, ותמיד ישנה האפשרות שכל היצירות הגדולות שלה נאבדו. אבל כאשר מדברים על סיכויים והסתברויות, סביר שמאריץ’ הייתה נטולת הכישרון המדעי שהיה לאלברט אינשטיין. אינשטיין עזר לה בלימודים והיא כשלה בבחינות בפוליטכניק השוויצרי פעמיים ב-1900 וב-1901. והרי זה כמו שאומרים אצלנו…אומר דרשני…

ועתה מחברת נוספת שמשייכת למאריץ’ יכולות של גאון. דר. טראומל-פלאוץ שכתבה את “מילבה מאריץ’ האשה שביצעה את המתמטיקה של אינשטיין”.

מהן כישרונותיה המתמטיים של מאריץ’? ציוניה של מאריץ’ בפוליטכניק השוויצרי במהלך השנה הראשונה לא היו גבוהים. מאריץ’ לא ניגשה לבחינות הסיום ולא סיימה את הפוליטכניק השוויצרי. הטענות של טראומל-פלאוץ’ כאילו הייתה אפליה נגד נשים שאחראית לכך שמילבה נכשלה בבחינות ולכן לא סיימה את הפוליטכניק השוויצרי הפדראלי הן שגויות. היא טענה שגם אינשטיין וגם מאריץ’ נכשלו בבחינות הסיום לקבלת הדיפלומה, אבל אפשרו לאינשטיין לסיים את לימודיו כי הוא גבר ואילו למאריץ’ לא נתנו לסיים כי היא אשה. זו גם טענה לא נכונה. נשים סיימו את הפוליטכניק בזמן שמאריץ’ עשתה את בחינות הסיום פעמיים וכשלה ועשו כן גם אחריה.לכן עובדת היותה אשה לא יכולה לכשעצמה להסביר את כישלונה.

ווקר וטראומל-פלאוץ’ מצטטים את המכתב של אלברט שכותב למילבה מביתו במילאנו במהלך פרדה ממנה וניסיון למצוא עבודה ב-27 למרץ, 1901, “אהיה כה שמח וגאה כאשר אנחנו נהיה יחד ונוכל להביא את העבודה שלנו בתנועה יחסית למסקנה מוצלחת! כאשר אני רואה אנשים אחרים אני באמת יכול להעריך כמה מיוחדת את!”

בקונטקסט שבו הדברים כתובים, זהו מכתב אהבה אין זה מצביע על כך שמילבה הייתה שותפה לעבודה עצמה ביחסות. שנתיים קודם לכן ב-10 לאוגוסט 1899 אינשטיין מציין במכתב למילבה שהוא משוכנע שהאלקטרודינמיקה של גופים בתנועה (מה שאחר כך יוביל ליחסות הפרטית) כפי שמוצגת כיום היא אינה נכונה. וניתן להציגה בדרך פשוטה יותר. אינשטיין מפרט את מחשבותיו בנושא האלקטרודינמיקה ומילבה עונה במכתב חזרה לאינשטיין ולא מגיבה דבר על הערותיו המפורטות על האלקטרודינמיקה. היא מדברת על השמחה שבקבלת מכתביו, היא שולחת ברכות לאמו ולאחותו ומדברת על הא על דע. בסוף המכתב היא כותבת, “באמת, אל תיתן לאף אחד לקרוא את מכתבי, עליך להבטיח לי זאת”. מדע? תגובה על דיון הארוך של אינשטיין אודות האלקטרודינמיקה? כלום. לא לזה מילבה התכוונה באומרה: “אל תיתן לאף אחד לקרוא את מכתבי”…

ואינשטיין ממשיך לפרוש את מחשבותיו בנוגע ליחסות במכתבים למילבה ב-10 לספטמבר 1899, “דרך טובה לחקירה כיצד התנועה היחסית של הגוף יחסית לאתר המאיר משפיעה על מהירות ההתפשטות של האור בגופים שקופים הופעיה לי באאורו”…

וכמה שבועות אחר כך כאשר הוא נמצא בנפרד ממילבה הוא כותב לה:

“כתבתי לפרופ’ [וילהלם] וין באכאן אודות העבודה על תנועה יחסית של האתר המאיר ביחס לחומר הפונדרבילי, שאליה “הבוס” [היינריך פרידירך וובר, הפרופסור לפיזיקה של אינשטיין בפוליטכניק] התייחס בצורה כזו חורגת. קראתי מאמר מאוד מעניין משנת 1893 על יד איש זה [וין] באותו נושא”.

המאמר עוסק במספר ניסויים כולל ניסוי מיקלסון-מורלי. נגיד שלאינשטיין הייתה הכרות מעורפלת עם ניסו זה ממאמר זה של וין באותו הזמן בו הוא כתב את המכתב. אפילו אם מילבה הייתה זו שהודיעה לו על הניסוי, כפי שטראומל-פלאוץ’ מציעה, על בסיס עובדות קלושות, לא הייתה זו תרומה משמעותית לתורת היחסות הפרטית.

ב-17 לדצמבר 1901 אינשטיין כותב למילבה:

“אני עכשיו עובד מאוד בלהט על האלקטרודינמיקה של גופים בתנועה, שמבטיחה להיות מאמר עיקרי. כתבתי לך שאני בספק בנוגע לנכונות של הרעיונות אודות התנועה היחסית…עתה אני מאמין בזה יותר מאי פעם”.

יומיים אחר כך אינשטיין כותב למילבה:

“ביליתי את כל אחר הצהריים עם קליינר בציריך והסברתי לו את רעיונותיי על האלקטרודינמיקה של גופים בתנועה… הוא יעץ לי לפרסם את הרעיונות שלי אודות התורה האלקטרומגנטית של האור עבור גופים בתנועה יחד עם השיטה הניסויית…אני לבטח אכתוב את המאמר בשבועות הקרובים”.

אינשטיין לא פרסם דבר עד 1905.

סטצ’ל מסכם שהמכתבים של אינשטיין למילבה מאריץ’ מראים שאינשטיין מתייחס למחקרים של עצמו, לרעיונות של עצמו ולעבודתו שלו על האלקטרודינמיקה של גופים בתנועה.

מילבה במכתבים שלה חזרה לאלברט לא מגיבה לרעיונותיו הפיזיקאליים. אין זה מוכיח דבר, אומר סטצ’ל, אבל זה בודאי משפיע על הערכתנו שקרוב לודאי שמאריץ’ לא תרמה תרומה משמעותית לגילוייו של אינשטיין.

התכתבותם של מילבה ואינשטיין למעשה נעצרת כאשר מילבה מצטרפת לאינשטיין בברן ב-1903. מעט המכתבים מהשנים המשמעותיות ביותר לגילוי תורת היחסות, שהן השנים 1903 עד 1905, והן אלו שהובילו לניסוח הסופי של תורת היחסות, לא מכילים שום דבר רלוואנטי. כמוכן לא קיים שום מסמך שיכול לשפוך אור על שיתוף פעולה בשנים אלו וגם לפניהן. מסמכים וזיכרונות מאוחרים יותר מציעים שמילבה המשיכה גם אחרי 1903 בתפקיד הצנוע בו הייתה קודם, “לוח תהודה” לרעיונותיו של בעלה.

הבעייתיות היא הזוג מארי (סקלודווסקה) ופייר קירי ששניהם היו מדענים בעלי שם. כותבים שונים משווים אותם לזוג אינשטיין כאשר רק אלברט אינשטיין היה מדען בעל שם ואילו אשתו מילבה מאריץ’ למדה איתו בפוליטכני השוויצרי, שם הוא פגש אותה אבל היא לא הייתה מדענית כלל. לכן הטענות של טראומל-פלאוץ’ לפיהם היה זה ידוע בציריך שמאריץ’ הייתה שותפה מדעית של אינשטיין, פתרה את הבעיות המתמטיות שלו וביצעה תרומות מדעיות חשובות, הן חסרות שחר כי אין להן ביסוס מעדויות היסטוריות. מה שכן, אלברט ומילבה פגשו במרי קירי רק אחרי מותו של פייר קירי.

זוג נוסף שהייה לו שיתוף פעולה כמו מרי ופייר קירי הוא הזוג פול אהרנפסט וטטיאנה (אפאנסיאבה) אהרנפסט. אלברט ומילבה הכירו גם אותם. גם מארי וגם טטיאנה היו סלאביות כמו מילבה. אינשטיין ואהרנפסט היו יהודים שגדלו בסביבות דרום גרמניות. במקרים של אהרנפסט וקירי הנשים המשיכו בקריירות אחרי מות הבעלים. לעומתן למילבה לא הייתה קריירה פיזיקאלית, לא לפני ולא אחרי מות בעלה.

ווקר טוען שישנו פיזיקאי רוסי בשם אברם יופ’ה שטוען שראה את כתב היד של מאמר היחסות מ-1905 בטרם הוא פורסם ולטענתו השמות של אינשטיין ושל מילבה מאריץ’ היו עליו. אולם הטענה הזו היא מפוקפקת למדי…ראשית, ג’ופ’ה אכן היה אמור לראות את כתב היד כי הוא עבד באותו הזמן יחד עם וילהלם רנטגן בחבר העורכים של האנאלן דר פיזיק, כתב העת אליו שלח מאמר היחסות ב-1905. אבל רנטגן היה נסיין ואין שום סיבה מדוע שמאמר תיאורטי לחלוטין כמאמר היחסות יימסר דווקא אליו לשיפוט כאשר חברי העורכים, פול דרוד (העורך) ומקס פלאנק, היו תיאורטיקנים מובילים והיו בהחלט יכולים להעריך את המאמר בעצמם. ואכן שניהם ודאי קראו אותו כי הם מהר מאד אחר כך התייחסו למאמר היחסות מ-1905 במאמרים אותם הם פרסמו. שנית, אילו באמת שני השמות של אינשטיין ומאריץ’ היו על מאמר היחסות כאשר המאמר נמסר לפרסום לאנאלן, מי הוציא את שמה של מאריץ’ במערכת כתב העת? לאנאלן לא הייתה כל מדיניות שאוסרת פרסום של מאמרים על ידי נשים. שלישית, אם נגיד שרנטגן קרא את המאמר של היחסות כעורך בטרם הוא פורסם ב-1905, מדוע הוא חיכה עד 1906 אחרי שמאמר היחסות פורסם כדי לבקש מאינשטיין: “אפשר לקבל ממך עותק ממאמר היחסות?”

אחרי 1905 ב-1909 מילבה סייעה לאינשטיין כמה פעמים בהעתקת כמה מרשימות ההרצאות שלו – סיוע טכני.

ביוגראפיה קצרה אודות אלברט איינשטיין

ae10

Image © Paul Haupt Publishers

תמונה של משרד הפטנטים בברן

איינשטיין גדל כילד רגיל למדי.  הוא נולד בעיר אולם שבגרמניה ב-14 למרץ 1879 והוא גדל בעיר מינכן. שם הוא למד בבית הספר קאתולי למרות שהוא היה יהודי. הוריו, הרמן ופואולין דאגו שמא ילדם יאחר מעט בדיבור, כי אנשטיין החל לדבר מאחר. אולם חששותיהם נתבדו. אלברט הצעיר היה אחר כך בין התלמידים הטובים ביותר בבית הספר היסודי. בבית הספר התיכון ובאוניברסיטה, בכל אופן איינשטיין היה כל כך עצמאי שפעמים רבות הוא התנגש עם מוריו ועם המרצים אשר למדו אותו.

נתבונן בקצרה בחייו של איינשטיין מהלידה ועד גמר האוניברסיטה, כאשר נפריך כמה מיתוסים ידועים (כמו למשל המיתוס הידוע לפיו טוענים שהייתה לו לקות למידה) ונתבונן באירועים שהשפיעו על חייו.

איינשטיין נולד ביום שישי, ה-14 למרץ, 1879. בקיץ של 1880, כאשר אלברט היה בן שנה וקצת המשפחה שלו עברה למינכן שם אביו ודודו יעקב פתחו עסק להנדסת חשמל שהחליף עסק קודם שנכשל. בסוף 1881, כאשר אלברט היה בן שנתיים וחצי, אחותו נולדה. נתנו לה את השם מארי, אבל כולם קראו לה מאיה.

העסק של הרמן איינשטיין הצליח למדי וחמש שנים אחרי המעבר למינכן, האיינשטיינים קנו בית יפה עם גינה יפה שם אלברט ומאיה בילו שעות רבות במשחק. אלברט ומאיה היו מאוד קרובים בילדות והם שמרו על קשר אוהב כל חייהם. הרבה ממה שידוע כיום על ילדותו של איינשטיין הוא עקב מאיה ששנים אחר כך כתבה ספר קטן אודות שנותיו המוקדמות של אחיה.

בספרה מאיה תארה את אלברט בגיל 4 כילד שקט ומופנם שלא אהב לשחק עם ילדים אחרים. היא כתב שהוריה דאגו שמא אלברט יפגר בדיבור כי הוא למד לדבר מאוד מאוחר. מאחר יותר בחייו, איינשטיין זכר שהוריו לקחו אותו לרופא כדי לראות האם העיכוב בדיבור שלו מצביע על משהו לא בסדר. העיכוב בדיבור אצל אלברט יכול היה להיות עכב בישנות. אלברט אמר מאוחר יותר שבגיל הזה של שנתיים-שלוש הוא ביצע את ההחלטה לדבר רק במשפטים שלמים. הוא ניסה בגיל מוקדם לבר במשפט שלם במוחו וכאשר הוא חשב שהוא מסוגל לדבר אותו נכון הוא דבר אותו.

כבר בגיל מוקדם אינשטין היה שונה מבני גילו. כאשר הוא היה בן 4 או 5, בעודו שוכב חולה במיטתו, אביו נתן לו מצפן מגנטי כדי לעודד אותו. התנועה של המחט, תמיד שבה לכיוון מאוד מסויים עקב סיבה מאוד מיסתורית שלא הייתה ידועה לו והותירה “רושם עז וחזק” על הילד הצעיר עד כי כתב על כך ברשימותיו האוטוביוגראפיות 60 שנה מאוחר יותר. מדוע מחט המצפן התנהגה כך? זה משהו שאלברט רצה להבין. הילד בן ה-4 או ה-5 התפעל מתנועת המחט של המצפן. בגיל צעיר זה איינשטיין כבר התפעל ממה שיהפך לאחד ממחקריו המועדפים ביותר: אלקטרומגנטיות.

הרמן ופאולין לא היו יהודים מאמינים.  אמו של איינשטיין פאולין הייתה פסנתרנית מקצועית היא רצתה שילדיה יחשפו למוזיקה בגיל צעיר. היא רשמה את איינשטיין לשעורי כינור ואת אחותו לשיעורי פסנתר. השיעורים של אינשטין החלו כאשר הוא היה בן 6 ונמשכו עד אשר הוא היה בן 14. מרבית הזמן הוא שנא את השיעורים בגלל שהוא לא אהב את שיטות ההוראה שהתבססו על שינון ועבודה מכנית. כאשר הוא היה בן 13 כל אופן הוא אהב מאוד את הסונטות של מוצרט והתעניינותו במוזיקה החלה לגבור. מעתה ואילך הוא החל לשפר את הטכניקה שלו כך שיוכל לשחזר את היופי של המוזיקה של מוצרט. מאוחר יותר הוא לימד את עצמו לנגן בפסנתר והוא נהנה לאלתר פעמים רבות. הכינור נותר הכלי האהוב שלו כל חייו. הוא נהפך לנגן חובב טוב בכינור והוא אהב לנגן סונטות של מוצרט ובטהובן.

בגלל שהוריו של איינשטיין היו חילונים לגמרי הם היו יותר עסוקים בחינוך של בנם מאשר באמונה הדתית ובשמירה על המסורת. כאשר איינשטיין היה בן 5 הוריו רשמו אותו לבית הספר הקאתולי שהיה ידוע כבית ספר טוב יותר והיה קרוב יותר לבית והיה פחות יקר מאשר בית הספר היהודי.

אין עדות לכך שאיינשטיין חווה אפלייה על רקע דתי בבית הספר, למרות היותו היהודי היחיד שנרשם לבית הספר. אולם איינשטיין הצעיר לא היה מרוצה מהמשמעת הנוקשה של בית הספר. נכון שמרבית הילדים לא אוהבים משמעת אבל לאיינשטיין במיוחד הייתה סלידה ממשמעת במשך כל חייו.

למרות אי אהבתו לבית הספר היו לו ציונים מצויינים. כאשר איינשטיין היה בן 7, אמו פאולין כתבה לאמה: “אתמול אלברט קיבל את הציונים שלו. שוב הוא הכי טוב בכיתה והוא קיבל תעודה מבריקה”. שנה אחר כך סבו כתב: “אלברט היקר שב לבית ספר השבוע. אני פשוט אוהב את הילד הזה, כי אינך יכול לדמיין כמה טוב ואינטיליגנטי הוא נעשה”.

הרבה סיפורים מתארים את איינשטיין כאיטי וכבעל לקות למידה. איינשטיין עצמו מאוחר יותר כתב שהוא הצליח לפתח תורת יחסות בגלל שההתפתחות האינטלקטואלית שלו הייתה מאוחרת וכתוצאה הוא החל לחשוב אודות החלל והזמן רק כמבוגר ולא כילד. אבל איינשטיין לא היה איטי כילד. הוא היה תמיד הראשון בכיתה בבית הספר. כאשר היה ילד בבית הספר היסודי לא ניכר שהוא היה גאון אבל הוא תמיד היה יותר חכם מכל ילדי הכיתה. הוא היה ביישן ויותר חכם מכל שאר התלמידים אבל עדיין לא בלט כגאון.

באוקטובר 1888 כאשר איינשטיין היה בן 9 וחצי הוא נכנס לבית ספר שהוא המקבילה לחטיבת ביניים של היום בלוויטפולד גימנזיום. הוא נשאר בבית הספר הזה עד גיל 15. הגימנזיום היה אפילו יותר קשוח מאשר בית הספר היסודי שאותו בדיוק עזב. איינשטיין פעם אמר שהמורים בבית הספר היסודי הם כמו סמלים בצבא, בעוד שהמורים בגימנזיום הם כמו סגנים בצבא.

המקצועות החשובים בגימנזיום היו יוונית ולטינית. שאר השעורים בבית הספר היו שפות מודרניות, גיאוגרפיה, ספרות ומתמטיקה. איינשטיין אהב את ההקפדה והחוכמה של הלטינית והמתמטיקה ותמיד קיבל את הציונים הגבוהים ביותר בכיתה בנושאים אלה. אבל יוונית זה כבר היה נושא אחר.  הוא שנא את הנושא ופעמים רבות הוא לכן הרגיז את המורה שלו. המורה שלו ליוונית לא העריך את התלמיד שלו בעל החשיבה העצמאית והוא אמר מפורשות שאיינשטיין אף פעם לא יגיע לשום דבר. אחותו של איינשטיין מאוחר יותר כתבה שאולי המורה צדק: איינשטיין אף פעם לא נהיה לפרופסור לדקדוק יווני.

כאשר איינשטיין היה בכיתה וו לרוע מזלו המורה ליוונית נהפך למחנך הכיתה שלו. מורה זה פעם קרא לו למשרדו ואמר לו שהוא רוצה שאיינשטיין יעזוב את בית הספר. איינשטיין ענה שהוא לא עשה שום דבר רע. המורה ענה לו: “עצם הנוכחות שלך הורסת את הכבוד של הכיתה אלי”.

אבל לא הכל היה גרוע בבית הספר. מורה נוסף בבית הספר, ד”ר פרדיננד ראוס היה שונה משאר המורים. במקום להדגיש את השינון והקבלה הפסיבית של העובדות, הוא גרם לסטודנטים לחשוב בעצמם. הוא גרם להם לאהוב את הספרות הגרמנית ואת החקר של תרבויות עתיקות.

למרות שהוריו של איינשטיין לא היו דתיים, הם האמינו במסורת יהודית עתיקת יומין של הזמנת סטודנט נזקק לארוחה בביתם. במשך חמש שנים, מאז שאינשטין היה בן 10, סטודנט עני לרפואה מרוסיה בשם מקס תלמוד הצטרף למשפחת איינשטיין לארוחת ערב פעם בשבוע. איינשטיין נהנה לדבר עם הסטודנט המבוגר יותר ותלמוד מהר מאוד הבין שאיינשטיין לא היה ילד רגיל. הם דברו אודות מדע, מתמטיקה ואפילו פילוסופיה.

כאשר איינשטיין היה בן 13 מקס תלמוד הביא לו את הספר של עמנואל קאנט ביקורת התבונה הטהורה, ספר עב קרס שאפילו עבור סטודנטים לפילוסופיה הוא קשה להבנה. לפי תלמוד, איינשטיין לא נרתע מהספר. מעתה ואילך, שני החברים שוחחו על נושאים פילוסופיים מהלך ביקורי יום החמישי של תלמוד בבית האיינשטיינים. איינשטיין הקדיש כמה שנים ללימוד טקסטים פילוסופיים אחרים יחד עם קריאת טקסטים מדעיים אחרים. הוא קרא את הכל לבד ולזה קוראים אוטו-דידאקט. הוא המשיך להתעניין בפילוסופיה במשך כל חייו כאשר הוא פעמים רבות שוחח והתווכח על השקפותיו עם פילוסופים ידועי שם.

תלמוד גם הביא לאיינשטיין כמה ספרים שעסקו במדע פופולארי שאותם קרא בשקידה ובהתלהבות רבה. איינשטיין במיוחד אהב את סדרת ה-21 ספרים שכותרתה: ספרים פופולאריים במדעי הטבע שנכתבה על ידי אהרון ברנשטיין. איינשטיין מאוחר יותר אמר שהוא קרא חמישה או שישה כרכים מהסדרה “תשומת לב עוצרת רוח”. ספרים אלה נתנו לאיינשטיין הצעיר את ההבנה הבסיסית של הפיזיקה וכנראה סייעו לו לפתח את היכולת המדהימה שלו לגלות בקריאה שלו את מה שחשוב ואת מה שלא חשוב.

קיץ אחד, איינשטיין החל להתעניין בספר לימוד לגיאומטריה אותו קיבל כמה חודשים לפני ששנת הלימודים החלה. הוא החל לפתור את הבעיות כאשר הוא מראה את הפתרונות לתלמוד. בסוף הקיץ, איינשטיין לא רק שהוא כבר פתר את כל הבעיות בספר אלא הוא גם הציע הוכחות חלופיות למשפטים שבספר.  שנים אחר כך, איינשטיין אמר שהספר הזה – אותו כינה “ספר הגיאומטריה הקדוש” שלו – כנראה היה הסיבה שבגללה הוא נהפך למדען.

בגיל 11 איינשטיין החל לפקוד שיעורי דת, כפי שהיה נהוג בין תלמידים יהודים.  כזכור הוריו לא היו יהודים מאמינים ואיינשטיין החל לכעוס עליהם על כי הם לא שמרו את המסורת היהודית. הוא החליט להוות דוגמא למשפחתו על ידי זה שישמור את השבת, יאכל רק אוכל כשר ואפילו יחבר שירים דתיים שאותם שר לעצמו בעודו הולך לבית הספר.

הלהט הדתי של איינשטיין לא החזיק ממד הרבה זמן. ברשימות האוטוביוגראפיות שלו, שנכתבו כאשר הוא היה בן 67, הוא אמר שמה שהוא קרא בספרי המדע בגיל 12 התנגש עם הרבה מהסיפורים שמצויים בתנ”ך. הוא אז החל לחשוד בכל סוג של סמכות והוא פיתח גישה חשדנית. חשדנות זו (סקפטיות) אף פעם לא עזבה אותו למרות שבהתחלה היא הייתה בעלת עוצמה רבה יותר. מעתה ואילך, איינשטיין החליט שהוא יבין את טבע היקום שעמד מולו כמו חידה ענקית. איינשטיין לא חשב שמשימה זו היא נוחה ומבטיחה כמו החיפוש הדתי שאותו חווה לתקופה מאוד קצרה, אבל הוא אף פעם לא התחרט על הדרך שבה בחר.

מאוחר יותר בחייו, איינשטיין פיתח הערצה עמוקה ליופי של הטבע ואמונה לפשטות של הסדר וההרמוניה שאותם הוא חשב שהאנשים יכולים לקלוט רק בצורה לא שלמה. הערצה ואמונה אלו יצרו את אמונתו.

איינשטיין הנער המשיך ללמוד בעצמו מחוץ למסגרת בית הספר. דודו המהנדס יעקב שגר בבית ליד וביקר דחופות בבית משפחתו השפיע על איינשטיין רבות. כאשר איינשטיין היה בן 12, יעקב נתן לו ספר אלגברה ואמר לו שהאלגברה היא מדע עליז. במהלך הקיץ של 1891, איינשטיין החליט ללמוד את ספר האלגברה ברצינות ולעומק והוא בקש מהדוד יעקב לתת לו בעיות לפתור. איינשטיין פתר את הבעיות ונתן אותן לדודו לבדוק. הדוד גילה שהילד בן ה-12 תמיד יכל למצוא פתרון אפילו לבעיות הכי מסובכות שאותן הדוד נתן לו לפתור. באותו הקיץ איינשטיין אפילו גילה מחדש את ההוכחה למשפט פיתגורס.

מאלגברה וגיאומטריה, איינשטיין התקדם לקלקלוס. כאשר הוא כבר היה בן 16 הוא לימד את עצמו חשבון דיפרנציאלי ואינטגרלי וגם גיאומטריה אנליטית. הוא נהנה להעביר את עשר השנים הראשונות שלו בלימוד עצמי לבדו והוא גילה שהמתמטיקה היא “באמת מקסימה”. עבור איינשטיין ללמוד קלקלוס זה היה כמו לקרוא איזה סיפור מתח מיסתורי. הסיפור עבורו הגיע לשיאים כאשר הוא הגיע למושגים של הדיפרנציאל, האינטגרל והסדרות האינסופיות. השיאים האלה אפילו ניתנים להשוואה להנאה העצומה שהוא רכש בעודו לומד את הגיאומטריה.

ב-1894, אביו של איינשטיין ודודו יעקב סגרו את המפעל שלהם אותו הם יסדו 14 שנם קודם לכן. במהלך השנים המוקדמות המפעל הצליח. אולם בשנות ה-1890 המוקדמות האחים הרחיבו את המפעל כדי לשווק דינמו שיעקב המציאו. הם שכרו עובדים נוספים, קנו ציוד והם עברו למפעל גדול יותר. לרוע המזל, העסקים נהפכו לגדולים מידי מכדי שיוכלו להיות מנוהלים היטב על ידי האחים לבית איינשטיין אבל עדיין היו קטנים מידי כדי להתחרות עם חברות גדולות יותר. ב-1894, החברה לבסוף נכשלה.

שתי המשפחות החליטו לעבור לפאביה שבאיטליה ולנסות את מזלן שם. הרמן ופאולין חשבו שאלברט צריך להישאר ולסיים את שנת בית הספר בגימנזיום. איינשטיין היה בן 15 והיו לו עוד 3 שנים של בית הספר התיכון לסיום בית הספר. לאחר 6 חודשים לבד במינכן, בכל אופן, איינשטיין היה מדוכא ועצבני. הוא שכנע את רופא המשפחה שלו, ד”ר ברנרד תלמוד (אחיו של מקס תלמוד) שיתן לו תעודה שמעידה על כך שעקב הפרעות עצביות הוא זקוק לחברת משפחתו ולכן הוא צריך לעזוב את בית הספר. איינשטיין עזב את הגימנזיום מבלי להודיע להוריו והצטרף אליהם באיטליה.

למרות שמבחינה טכנית איינשטיין נחשב לנושר מבית הספר התיכון, הוא לא התכוון לנטוש את הלימודים. הוא הבטיח להוריו המיואשים שהוא ילמד בעצמו, יתכונן לבחינת הכניסה למכון הפדרלי הפוליטכני היוקרתי בציריך. אביו רצה שהוא ילמד הנדסת חשמל בפוליטכניק כפי שדודו למד. הפוליטכניק לא דרש תעודה מבית הספר התיכון כדי להרשם. כל מה שאיינשטיין היה צריך היה לעבור את בחינות הקבלה.

החיים באיטליה היו טובים עבור איינשטיין. הוריו נאלצו לקבל את רוע הגזירה והם הסכימו שילמד בעצמו לבחינות הכניסה של הפוליטכניק בציריך. איינשטיין היה עתה חופשי לעשות כל שעלה על רוחו. הוא שילב לימודים עם טיולים סביב איטליה, כאשר הוא מבקר במוזיאונים וגלריות לאומנות. הוא גם טייל בהרים. איינשטיין אף פעם לא התעניין בספורט או בכל פעילות פיזית מאורגנת. אבל בעודו באיטליה הוא נהפך לטייל ומטפס הרים מתלהב (באלפים).

ראוי לציין שאיינשטיין מעולם לא אהב את ארץ הולדתו. הוא תעב את המיליטריזם (הלוחמניות) והמשטר בגרמניה. זמן קצר לפני שהוריו החליטו לעבור לאיטליה, הוא הודיע לאביו על רצונו לוותר על האזרחות הגרמנית כי הוא רצה לההפך לאזרח שוויצרי. אביו הרמן הסכים באי רצון וחתם על הניירות הנחוצים כדי לאפשר לבנו להגיש את הבקשה. ב-28 לינואר, 1896 איינשטיין קיבל מכתב רשמי שמשחרר אותו מהאזרחות הגרמנית, אבל הוא לא נעשה אזרח שוויצרי עד 1901. במשך חמש שנים הוא היה חסר אזרחות ומדינה.

כפי שהבטיח להוריו, איינשטיין נסע לציריך בתחילת אוקטובר 1895 כדי לעבור את בחינת הכניסה לפולטכניק. ניתנה לו רשות מיוחדת לבצע את הבחינה בגיל 16, למרות שהגיל הנמוך ביותר הדרוש היה 18. שני מכתבים – אחד מהמורה למתמטיקה שלו בגימנזיום (שאיינשטיין היה מספיק חכם לקחת ממנו מכתב כזה בטרם הוא עזב) ואחד מאמו שקבעו שאיינשטיין הוא “גאון” – נראה ששכנעו.

ההתעניינות של איינשטיין בפילוסופיה המשיכה לגבור והוא חשב ללמוד פילוסופיה באוניברסיטה. כאשר אביו שמע על רעיון זה הוא אמר לאיינשטיין ללמוד הנדסת חשמל, כמו דודו יעקב ולשכוח מה”שטויות הפילוסופיות” שלו. איינשטיין הלך בעקבות עצתו של אביו ונרשם ללימודי הנדסה.

איינשטיין נבחן בהיסטוריה פוליטית וספרותית, בגרמנית ובצרפתית, בציור, מתמטיקה, בגיאומטריה תיאורית, בביולוגיה, בכימיה ובפיזיקה ודרשו ממנו לכתוב חיבור. אבל הוא נכשל בבחינה. הוא הצליח היטב בחלק של המתמטיקה והפיזיקה אבל נכשל בכל שאר הנושאים.

אולם מנהל הפוליטכניק ראה את היכולת והפוטנציאל של איינשטיין והוא הציע שהוא קודם יסיים תיכון בבית ספר שוויצרי ויקבל שם תעודה ואז שינסה לגשת לבחינה שוב. אחד מהפרופסורים לפיזיקה, היינריך וובר, שהתפעל מהביצועים של איינשטיין במתמטיקה ובפיזיקה, אמר לאיינשטיין שהוא יכול להשתתף בשיעורים שלו אם הוא נשאר בציריך.

ההורים של איינשטיין הסכימו עם מנהל הפוליטכניק והם רשמו אותו לבית הספר המחוזי השוויצרי אשר באאורו, בחלק דובר הגרמנית של שוויצריה. השנה הזאת הייתה אולי אחת מהטובות ביותר בילדות של איינשטיין. בית הספר ממוקם בכפר מאוד יפה המרוחק כ-30 קילומטר מערבה מציריך והוא היה אידיאלי עבור איינשטיין. ניהל את בית הספר ג’וסט וינטלר, מורה מוערך ובעל מחשבה ליבראלית שיצר אווירה נינוחה שבה עודדו את התלמידים לחשוב בעצמם במקום לאלץ אותם לקבל אמיתות מסמכות מגבוהה יותר. הגישה התאימה לאיינשטיין המרדן בדיוק.

איינשטיין התאכסן אצל משפחת וינטלר ומהר מאוד נהפך לחלק מהמשפחה הגדולה שלהם, כאשר הוא קורא לג’וסט ופאולין וינטלר “פאפה” ו-“מאמה”. ג’וסט וינטלר היה מלומד בעצמו ואיינשטיין העריץ אותו.

בית הספר באאורו היה בית הספר היחיד שאיינשטיין אי פעם אהב. הוא פגש שם חברים והוא היה אהוד למדי שם. הוא גם פיתח שיטה של ביטחון עצמי ולפעמים נראה שחצן.

משפחת וינטלר הייתה משפחה גדולה. לפאולין ולג’וסט היו שלוש בנות וארבעה בנים. הקשרים של איינשטיין עם בני המשפחה התחזקו עם השנים. אחד מהבנים, פול מאוחר יותר התחתן עם אחותו של איינשטיין מאיה. הבת המבוגרת ביותר, אנה מאוחר יותר התחתנה עם החבר הטוב ביותר של איינשטיין מיקלאנג’לו (מיקל’ה) בסו. מבין שלושת הבנות מארי הייתה היפה ביותר. היא הייתה נחמדה וכמו איינשטיין היא אהבה מוזיקה. היא נגנה בפסנתר ואיינשטיין הצטרף אליה בדואטים. אינשטיין מהר מאוד התאהב בה. למרות שמארי הייתה מבוגרת ממנו בשנתיים, איינשטיין היה בוגר יותר. היא העריצה את השכל הרב שלו וכמו נערות אחרות היא חשבה שהוא נראה טוב. וכך מארי נהייתה לחברה הראשונה של איינשטיין.

בתקופה הזאת איינשטיין פיתח שיטה לחשוב בצורה לוגית על רעיון מדעי על ידי זה שהוא עוקב אחר שלבי הניסוי במחשבתו. אלה הם ניסויי המחשבה המפורסמים שלו שמאוחר יותר שמשו אותו בתיאוריות שלו כמו בתורת היחסות. גם גליליאו השתמש בניסויי מחשבה כמה מאות קודם לכן בהצלחה מרובה.

ניסוי המחשבה הראשון של איינשטיין באותה תקופה היווה את הזרע למה שנהיה יותר מאוחר תורת היחסות הפרטית. איינשטיין רצה לדעת מה יקרה אם הוא ידהר יחד עם קרן של אור. האם הוא יצליח לראות את הצד הקדמי של גל האור? כלומר האם יצליח להשיג את קרן האור? איינשטיין הצעיר הבין שבמקרה זה הגל יעלם, הוא לא יתנודד. איינשטיין לא היה מרוצה ממה שניסוי המחשבה שלו אמר לו והוא המשיך לחשוב על הבעיה שוב ושוב. מאוחר יותר הוא שילב את ניסוי המחשבה הזה עם הבנה טובה יותר של האלקטרומגנטיות כדי לנסח שהאור נע באותה המהירות c ולא משנה כיצד צופה נע ביחס אליו. לכן אף אחד לא יכול להשיג קרן של אור. אם איינשטיין ידהר יחד עם קרן האור היא עדיין תנוע במהירות c ביחס אליו.

איינשטיין עבר את בחינות הסיום בבית ספר באאורו בסתיו 1896 בציונים הטובים ביותר בכיתה. הוא קיבל את הציון הטוב ביותר בפיזיקה, בגיאומטריה תיאורית, גיאומטריה והיסטוריה וכמעט מצויין בכל שאר המקצועות. הציון הנמוך ביותר שלו היה בצרפתית והמורה לצרפתית שלו התנגד לתת לו תעודת סיום. אבל איינשטיין קבל תעודת סיום בית ספר והוא התקבל לפוליטכניק בציריך למרות שהוא היה צעיר בשישה חודשים מהגיל הדרוש לכניסה לאוניברסיטה. עתה איינשטיין הבין שהוא רוצה ללמוד מדע – ביחוד פיזיקה. הוא רצה ללמוד פיזיקה ומתמטיקה. הוא התעניין במדעים התיאורטיים יותר מאשר במדעים הניסויים. כאלף תלמידים התקבלו יחד עם איינשטיין לפוליטכניק בציריך ומרביתם נרשמו לבתי הספר להנדסה.

כתת המתחילים בבית הספר למדעים מנתה חמישה סטודנטים. שלושה התמחו במתמטיקה, איינשטיין והאשה היחידה בכיתה מילבה מאריץ’ (שמאוחר יותר נהפכה לאהובתו ולאשתו) היו היחידים שהתמחו בפיזיקה.

המחלקה לפיזיקה הייתה בניין גדול ומודרני והיא הייתה מצויידת היטב. שניים מבין המתמטיקאים שהיו אז ידועים בעולם, אדולף הורביץ והרמן מינקובסקי היו פרופסורים של איינשטיין. את הקורסים לפיזיקה לימד פרופסור היינריך וובר, האיש שראה את הפוטנציאל אצל איינשטיין אפילו כאשר נכשל בניסיון הראשון שלו להיכנס לפוליטכניק. איינשטיין כתב לחבר מהכיתה שלו שהוא העריץ את השיעורים של וובר בפיזיקה. אולם הערצה זו נמשכה זמן קצר מאוד. החיים של איינשטיין היו החיים הטיפוסיים של סטודנט אירופאי באותם זמנים. הוא בילה שעות רבות בבתי הקפה ובבארים המקומיים, הוא שתה קפה והתווכח עם חברים על מדע ופילוסופיה. אולם הוא היה בררן אודות אילו קורסים לתת את תשומת לבו אליהם והוא לא נכח בכל השיעורים ונעדר משיעורים ששעממו אותו או שהוא לא אהב את הפרופסור.

בפוליטכניק סטודנטים עברו שתי בחינות במהלך ארבע השנים: בחינות אמצע ובחינות סיום. בשאר הזמן לא היו להם דאגות לגבי ציונים, בוחנים או אפילו נוכחות בשיעורים. איינשטיין המרדן עשה מה שהוא רוצה. הוא למד בעצמו מהספרים בתחומים שבכלל לא קשורים לשום דבר שנלמד בכיתות בפוליטכניק וזה כי הוא התעניין בנושאים המסוימים שבספרים. לא היה אכפת לו בכלל מהקורסים ומההרצאות אותם הוא לא אהב. אבל השתמטות מהרצאות לא עזרה לו כאשר הגיע זמן הבחינות כי לא היו לו רישומים של ההרצאות. לכן חודשיים או שלושה לפני בחינות האמצע איינשטיין החל לחשוב על להתכונן להן. בלי רשימות טובות של הרצאות המשימה הייתה בלתי אפשרית. הפרופסורים בפוליטכניק לא לימדו לפי ספרי לימוד. הם היו חוקרים בעלי שם בתחומם והרבה פעמים ההרצאות שלהם היו קשורות לעבודה שלהם עצמם. אפילו כאשר החומר אותו הם לימדו כבר היה מבוסס, הם הציגו אותו מתוך הגישה שלהם. החומר פשוט לא היה מצוי בספרי לימוד. למרבה המזל עבור איינשטיין, חברו מרסל גרוסמן רשם את הרצאות של הכיתה בצורה קפדנית. גרוסמן היה מתמחה במתמטיקה ואחד מחבריו של איינשטיין לאורך כל החיים. הוא גם עזר אחר כך לאיינשטיין לקבל עבודה במשרד הפטנטים לאחר סיום הלימודים. שנים אחר כך, כפרופסור למתמטיקה בפוליטכניק וכדיקן של בית הספר למתמטיקה גרוסמן סיפק לאיינשטיין טכניקות מתקדמות שאיינשטיין נזקק להן בתורת היחסות הכללית.

כעת כאשר בידיו הרשימות מההרצאות בכיתה של גרוסמן, איינשטיין בילה את הקיץ של 1898 כאשר הוא לומד לבחינות שנערכו באוקטובר. כאשר התוצאת הגיעו איינשטיין הופתע לגלות שהוא קיבל את הציון הגבוה ביותר. גרוסמן, סטודנט חכם ומסור הגיע למקום השני.

איינשטיין איבד עניין במארי וינטלר מהר מאוד אחרי שהוא עזב את אאורו לטובת הפוליטכניק. הם הכתבו אבל ההתלהבות הראשונית של איינשטיין התפוגגה. אולם הוא המשיך לשלוח לה את הכביסה המלוכלכת שלו והיא המשיכה לכבס לו אותה ולשלוח לו חזרה. איינשטיין לא יכל להביא עצמו לומר למארי שהוא אינו אוהב אותה יותר. לכן הוא פשוט הפסיק לכתוב לה. אבל הוא נותר קרוב מאוד למשפחת וינטלר והוא כתב לאמה של מארי כאשר הוא מתנצל על כי הוא גורם לבת צער.

בינתיים איינשטיין פגש את מילבה מאריץ’ כאשר שניהם התחילו ללמוד יחד באוניברסיטה בפולטכניק. היא היתה ביתם של חקלאים סרביים והיא נולדה באיזור שהיה שייך להונגריה באותו הזמן ומאוחר יותר נהפך לחלק מיוגוסלביה אבל עכשיו הוא חלק מסרביה. מגיל מוקדם מילבה החליטה ללכת לאוניברסיטה אפילו בניגוד לרצון משפחתה הלא יהודיה. בגלל שהאוניברסיטאות השוויצריות היו בתי הספר דוברי הגרמנית היחידים שהיו מוכנים לקבל נשים לשורותיהם היא נכנסה לאוניברסיטת ציריך ב-1896 כדי ללמוד רפואה. אחרי סמסטר אחד בלבד היא עברה לפוליטכניק כדי ללמוד פיזיקה. מילבה הייתה שלוש וחצי שנים מבוגרת מאיינשטיין והסטודנטית המבוגרת ביותר בכיתת הסטודנטים החדשים בפוליטכניק. בבית הספר התיכון היא הייתה טובה במתמטיקה ובפיזיקה, וזו אולי הייתה הסיבה מדוע היא עברה מבית הספר לרפואה לפיזיקה. מילבה אהבה מוזיקה ונגנה בפסנתר. כמו עם מארי וינטלר, איינשטיין החל לנגן דואטים עם מילבה וגם היה לה קול שירה יפה. מילבה הייתה פשוטה, קודרת וחבריו של איינשטיין פעמים רבות התפלאו מה הוא מצא בה. אבל בין חבריה הקרובים בכל אופן היא נפתחה וצחקה וכנראה שזה הצד שמצא חן בעיני איינשטיין. עבורו היא הייתה בת זוג רצינית ואינטיליגנטית. ההתכתבויות שלו איתה עסקו רבות בספרים אותם הוא קרא בפיזיקה של גדולי הפיזיקה של אותו הזמן, כמו גם המחקרים של עצמו. למרות שמילבה לא הגיבה על הפיזיקה שאיינשטיין שוחח עמה במכתבים שלו אליה, היא הייתה החברה שלו בתוכנית הלימוד העצמי שלו במשך שנים, כאשר הוא קרא פיזיקה, חשב פיזיקה, חשב על ניסויים, לא קבלו אותו למקומות עבודה וכדומה. למרבה הצער אחרי שנה אחת בלבד בפוליטכניק מילבה הפתיעה את איינשטיין ועברה לאוניברסיטת היידלברג (למרות שנשים לא יכלו להרשם כסטודנטיות מן המנין שם, כך שאפשרו לה רק לשמוע קורסים שם). כאשר הם לא היו יחד איינשטיין ומילבה התכתבו. אחרי סמסטר אחד בלבד מילבה החליטה לשוב לפוליטכניק. איינשטיין שמח והציע לעזור למילבה להשלים את החומר בקורסים אותם היא החסירה. מילבה עדיין תכננה לגשת לבחינות האמצע יחד עם חברי כיתתה. בסיוע עזרתו של איינשטיין ורשימות ההרצאות של הכיתה שהוא נתן לה מילבה התחילה לעבוד על הקורסים אותם היא החסירה. מהר מאוד היא הבינה בכל אופן שעליה לדחות את מועד הבחינות לשנה הבאה כי כנראה שהיא לא תעבור אותן. איינשטיין ומילבה המשיכו להתכתב כאשר כל אחד מהם נסע לביתו במהלך החופשות מהאוניברסיטה. ההתכתויות האלה ביניהם נותנות לאנשים כיום הצצה ליחסים שנרקמו ביניהם וגם לחשיבה המדעית של איינשטיין באותם שנים. לרוע המזל, בעוד שמילבה שמרה את המכתבים שאיינשטיין שלך אליה, איינשטיין שמר רק כמה מכתבים אותם שלחה מילבה אליו. מכתבים אלה מכונים כיום “מכתבי האהבה” בין איינשטיין למילבה מאריץ’.

בתחילת 1899 המכתבים שלהם השתנו מ-“מר איינשטיין היקר” או “גברת יקרה” ל”ג’וני היקר” ו-“דולי היקרה”, השמות שהם המציאו זה לזו. וכך המכתבים נהפכו למכתבי אהבה. היא שלחה לו “אלפי נשיקות מהדולי שלך” והוא שלח לה “אלפי ברכות והנשיקה הגדולה ביותר מהג’וני שלך”. איינשטיין ומילבה בילו יחד זמן רב ובמהלך השנה האחרונה באוניברסיטה החליטו להתחתן.

בשנתו האחרונה בפוליטכניק איינשטיין השתתף במעבדה לאלקטרוניקה של היינריך וובר. הוא מאוד ציפה להשתתף במעבדה הזו והוא בילה זמן רב במעבדה זו כאשר הוא לא רק מבצע את הניסויים הדרושים עבור הכיתה, אלא גם מבצע כמה ניסויים שהוא עצמו תכנן. הוא אפילו התחיל לוותר על הרצאות אחרות כדי שהוא יוכל ללכת למעבדה ולעבוד שם.

למרות שאיינשטיין התרשם מאוד מקורסי המבוא לפיזיקה אותם לימד וובר, הוא לא הרגיש אותו הדבר לגבי הקורסים התיאורטיים היותר מתקדמים. איינשטיין לא אהב את הקורס של וובר בחשמל ומגנטיות, למשל, כי וובר לא הציג שם דבר אודות התורה של ג’יימס קלארק מקסוול. שהיא הייתה ה”נושא המרתק ביותר באותו הזמן בו הייתי סטודנט”, כך כתב איינשטיין מאוחר יותר.

איינשטיין החל להיות חסר נימוס וגאוותן כאשר הוא קורא למורה שלו “מר וובר” במקום בצורה המנומסת והנהוגה “פרופסור וובר”. וובר שנא את השחצנות של איינשטיין ואת התנהגותו בכיתה והוא התאכזב ממנו. וובר אמר לאיינשטיין פעם אחת, “אתה מבריק אבל יש לך בעיה רצינית. אף אחד לא יכול לומר לך שום דבר”. איינשטיין שילם ביוקר על השחצנות שלו עם וובר לאחר שהוא סיים את לימודיו. וובר הצליח למנוע מאיינשטיין מלקבל משרה אקדמית ואיינשטיין נאלץ להתפטר ולהעשות פקיד במשרד הפטנטים ובודק פטנטים בברן.

איינשטיין בכל אופן לקח אצל היינריך וובר כמה קורסי מעבדה בשנתיים האחרונות שלו בפוליטכניק, כאשר הוא קבל את הציונים הגבוהים ביותר בכולם. לעומת זאת הוא נכשל בקורס מעבדה אותו לקח אצל פרופסור ג’אן פרנט. קורס זה היה הקורס היחיד בו איינשטיין אי פעם נכשל. איינשטיין לא אהב את פרנט מההתחלה וזו הייתה חלק מהבעיה. כפי שאופייני לו הוא לא הופיע להרבה שיעורים וכאשר הוא הופיע סוף סוף הוא הרגיז את פרנט כאשר הוא לא עקב אחר ההוראות שנתנו בכיתה. לפרט נמאס מאיינשטיין והוא דיווח עליו לנשיא האוניברסיטה בגין הזנחה של מטלות. הוא אמר שאיינשטיין הוא חצוף ושחצן. כאשר איינשטיין התעמת איתו פרנט אמר לו לנסות תחום אחר של לימודים, כי אין כל תקווה עבורו בפיזיקה. “פיזיקה היא יותר מידי קשה עבורך” הוא אמר לאיינשטיין. פרנט לא רק שהכשיל את איינשטיין, הוא נתן לו 1 בקורס, הציון הכי נמוך. זה כנראה הגיע לאיינשטיין…

כאשר הוא מאוכזב מהקורס של וובר בנושא חשמל ומגנטיות, איינשטיין החליט ללמוד את הנושא לבדו. הוא השיג עותק של הספר של פול דרוד, פיזיקה של האתר, אחד מהספרים הגרמנים הראשונים שהשתמשו באלקטרומגנטיות של מקסוול כדי להסביר תופעות חשמליות ואופטיות. בספרו דרוד, פרופסור לפיזיקה באוניברסטת לייפציג, הסביר הולכה חשמלית במתכות, הולכה תרמית ואת התכונות האופטיות של מתכות במונחים של אינטראקציות בין מטענים חשמליים. כמה ימים אחר כך איינשטיין סיפר למילבה במכתב, שהוא קרא כבר חצי מהספר והוא מצא שהוא מעורר עניין ומכיל מידע רב, אבל הספר היה חסר דיוק ולא היה ברור במקומות מסויימים. באותה שנה איינשטיין המשיך ללמוד לבד את כתביהם של חשובי הפיזיקאים כאשר הוא קורא את ספריהם של הרמן פון הלמהולץ על תנועות אטמוספריות ושל היינריך הרץ על ההתפשטות של הכוח החשמלי (גלים אלקטרומגנטיים). איינשטיין גם למד את האלקטרומגנטיות של מקסוול מהספר של אוגוסט פופל, תורת החשמל של מקסוול והוא גם קרא את הספר, המכניקה מאת ארנסט מאך.

במהלך חופשת הקיץ לפני השנה הרביעית בפוליטכניק איינשטיין נסע עם אמו ואחותו לעיר קייט דרומית לציריך, שם הם התאכסנו במלון פארדייז. מילבה נסעה לביתה למשפחה כדי ללמוד לבחינות האמצע. איינשטיין כתב לה מיד כאשר הוא הגיע למלון ואמר לה שהוא לחלוטין ללא ספרים במשך שבוע. כאשר הספריות המקומיות לקחו חופשה. אבל הוא דיבר איתה על הספרים אותם הוא קרא בקיץ. הוא עסק בבקרים בלימוד ואחרי הצהרים הוא טיל עם אחותו וניגן בכינור. הספריות החלו לשלוח לו ספרים על פי בקשתו והוא החל לקרוא על האתר – רעיון שהוצג במאה ה-19 כדי לספק תווך למעבר האור בחלל. בעית האתר והתנועה של גופים ביחס לאתר העסיקה אותו מאז היותו באאורו.  במכתב למילבה הוא סיפר לה על רעיון שעלה לו עוד באאורו: לחקור את התנועה של כדור הארץ דרך האתר. איינשטיין מצא שנקודות המבט השונות אודות תנועת כדור הארץ דרך האתר הן בעייתיות. הפירוש של הרץ ביחוד הטריד אותו. הרץ מדד זה מכבר במעבדה שלו את הגלים האלקטרומגנטים אותם ניבא מקסוול בתורתו וגילוי זה הלהיב את עולם הפיזיקה. בספרו אודות האתר והאלקטרודינמיקה הרץ הניח שהאתר נע יחד עם כדור הארץ כאשר כדור הארץ נע במסלולו סביב השמש. איינשטיין לא הסכים עם פירוש זה. במכתב נוסף למילבה איינשטיין כתב שהוא משוכנע שהיצוג הנוכחי של האלקטרודינמיקה של הגופים בתנועה לא תואם למציאות. הוא חשב שהוא יום אחד יצליח ויוכל להציג את האלקטרודינמיקה של הגופים בתנועה בצורה פשוטה יותר. 6 שנים אחר כך הוא אכן עשה זאת עם תורת החסות הפרטית.

מהרגע שבו הוא הגיע לפוליטכניק איינשטיין רצה לבצע ניסוי כדי למדוד את תנועת כדור הארץ ביחס לאתר. חוסר ההסכמה שלו עם הפירוש של הרץ לתנועת כדור הארץ דרך האתר החיה בו את העניין בניסוי. עבור הניסוי שלו איינשטיין רצה להציב שתי מראות כך שהאור ממקור בודד יכוון בשני כיוונים שונים, האחד לאורך תנועת כדור הארץ והשני בכיוון הנגדי. שני מדי טמפרטורה יגלו הבדלים בכמות החום שמיוצרת על ידי שתי הקרניים. ההבדל יהיה תלוי בתנועת כדור הארץ עם או בכיוון ההפוך למה שקרוי “רוח” האתר.

איינשטיין ביקש מוובר רשות לבצע את הניסוי, אבל הפרופסור לא הסכים כי הוא כנראה הבין שהמדידה הזו תהיה כמעט בלתי אפשרית לגילוי. מדענים אחרים הציעו ניסויים יותר מתוחכמים כדי למדוד את המהירות הזאת. בדיוק שנה קודם לכן, למשל, אלברט מייקלסון ואדוארד מורלי, שני פיזיקאים מבית הספר על שם קייס למדע ישומי בקליבלנד, אוהיו, בנו את מה שנהפך לניסוי המפורסם למדידת התופעה הזו. אולם סביר שוובר עדיין לא ידע על ניסו מיקלסון-מורלי. הוא לא במיוחד היה מחובר לחזית המחקר הפיזיקאלי כאשר הוא היה ממונה על בנית המעבדה החדשה שלו בפוליטכניק – וזו הסיבה מדוע הקורס שלו על אלקטרומגנטיות לא כלל את הגילויים האחרונים מאותה תקופה של מקסוול והרץ.

באותו הזמן, לא נראה שאיינשטיין הכיר כלל את ניסוי מיקלסון-מורלי גם כן והוא אמר זאת במפורש מאוחר יותר. למען האמת איינשטיין טען שהוא גם לא שמע על הניסוי לפני שפיתח את תורת החסות הפרטית ולכן הניסוי לא השפיע על הדרך שלו אל התורה. ואכן ניסוי מיקלסון-מורלי לא מוזכר במאמר היחסות של איינשטיין מ-1905.

הפוליטכניק דרש תזה או חיבור גדול כדי לסיים את הלימודים. איינשטיין ומילבה בחרו בנושאים דומים: הולכת חום, כאשר וובר היה המנחה של התזה. את התזה היה צריך להשלים תוך שלושה חודשים. אולם איינשטיין לא כתב את התזה שלו על נייר תקני ו-וובר אילץ אותו לכתוב את זה מחדש. איינשטיין כעס מדרישה הזו, כי זה קיצר את הזמן שלו ללימוד לבחינות הסיום. בניגוד למאמרים המבריקים והנפלאים אותם יפרסם ב-1905, התזה שלו אותה הגיש לוובר היתה מאמר של סטודננט שנועד רק כדי למלא חובת הגשה. שנים אחר כך, כאשר איינשטיין נהיה מפורסם, הוא אמר שהתיזות שלו ושל מילבה הו ללא תוצאות ואפילו לא שוות איזכור כלל.

אנשטיין ומילבה התכוננו יחד גם לבחינות הסיום. איינשטיין הקדיש זמן רב לקריאת ספרים אחרים ולא מספיק זמן ללימודים והוא גם עשה חוכמות ביותר מידי קורסים. מילבה לא כל כך הצליחה בבחינות האמצע שלה, שאותן היא ביצעה בתחילת השנה האחרונה. והיו לה דאגות אחרות על הראש: היא שמעה שההורים של איינשטיין מתנגדים ליחסיה עם איינשטיין. אמו, ביחוד, אמרה שמילבה לא הייתה טובה מספיק עבור בנה והיא האשימה את מילבה בכך שהיא תפשה את איינשטיין.

למרות שאיינשטיין הצליח היטב בבחינות, הוא לא קבל שוב פעם את הציונים הטובים ביותר, כפי שהיה עם בחינות האמצע. מילבה נכשלה. היא הצליחה בפיזיקה אבל לא הצליחה במתמטיקה ובאסטרונומיה. שלושה סטודנטים אחרים בפיזיקה ובמתמטיקה סיימו את הלימודים עם איינשטיין. מילבה התאכזבה קשות וחשבה לפרוש, אבל איינשטיין שכנע אותה לנסות שוב בשנה הבאה.

בעזרת התואר מהאוניברסיטה איינשטיין היה מוכן לחיים הבוגרים והעצמאיים שלו. הוא תכנן להתחיל בקריירה אקדמית על ידי זה שיהפך לאסיסטנט לפרופסור בפוליטכניק כאשר באותו הזמן הוא יעבוד על תיזת הדוקטורט. מיד כאשר הוא יקבל עבודה הוא חשב להתחתן עם מילבה. הוא פנה לוובר כדי לקבל משרת אסיסטנט. אבל התנהגותו הגסה הפכה את ההתרשמות המוקדמת של פרופסור וובר על פיה ו-וובר לא רצה להעסיק אותו. איינשטיין לא חשב שדחיה ראשונה זו הייתה חשובה. הוא הגיש מועמדות לפרופסורים אחרים בפוליטכניק, כאשר הוא בטוח שהם ישמחו להעסיק אותו. הוא אמר למילבה שאחרי ששניהם יקבלו את הדוקטורט הם יעבדו יחד באושר כפיזיקאים מיקצועיים ו”הכסף יהיה בשפע כמו הזבל”. אולם החלו לצוץ הפתעות. איינשטיין נאבק למצוא עבודה לאחר שסיים את לימודיו בפוליטכניק של ציריך. הוא לבסוף מצא עבודה כבוחן פטנטים במשרד הפטנטים של ברן. הייתה לו משרה נוספת זמנית כמורה למתמטיקה באיזה מכון אבל המשכורת הייתה מאוד נמוכה. כדי להתפרנס הוא שם מודעה בעיתון בה הוא הציע שיעורים פרטיים בפיזיקה ובמתמטיקה. שני אנשים ענו למודעה: מוריס סולובין וקונרד הבישט. סולובין היה בוגר אוניברסיטת ברן והתמחה שם בפיזיקה ובפילוסופיה. הבישט היה חבר ותיק של איינשטיין שלמד פיזיקה ומתמטיקה ועתה עבד על הדוקטורט שלו באוניברסיטת ברן. איינשטיין לא הרצה לשניהם. במקום שלושתם החלו בדיונים. סולובין והבישט שאלו שאלות ואיינשטיין ענה והסביר. הם גם שוחחו ודנו על ספרי פיזיקה ופילוסופיה. השלושה נעשו לחברים טובים והיו להם דיונים רבים בעודם מטיילים בכפר הסמוך או לאגם. הם החליטו לקרוא לחבורה שלהם בשם “האקדמיה אולימפיה”, חלק כבדיחה, אבל גם כי הם הרגישו שבמהלך השיחות שלהם הם למדו יותר מאשר הם אי פעם למדו בשיעורים הפורמאליים באוניברסיטה. הדיונים עם שני חבריו סייעו לאיינשטיין ללבן דברים במחשבתו שלו. סולובין והבישט (כמו גם שאר החברים של איינשטיין) היו לוחות התהודה של איינשטיין עבור הרעיונות שאותם הוא פיתח. הפגישות עם האקדמיה אולימפיה המשיכו אפילו אחרי שאיינשטיין התחתן עם מילבה מאריק. מילבה הצטרפה לפגישות אבל לפי רשימותיו של סולובין וההתכתבויות שלו עם איינשטיין מילבה לא הייתה משתתפת פעילה במיוחד והיא אף פעם לא הצטרפה אליהם כאשר הדיונים נערכו מחוץ לבית. האקדמיה אולימפיה החזיקה מעמד במשך כמה שנים עד שסולובין והבישט עזבו כדי לקבל הצעות עבודה. בכל אופן החברות בין השלושה נמשכה כל חייהם.

ב-1905, השנה שאותה אנו עתה מכנים כשנה המופלאה של אנשטיין, איינשטיין היה בן 26 בלבד. הייתה לו משרה כמומחה טכני במשרד הפטנטים הפדראלי השוויצרי, הוא היה נשוי במשך שנתיים למילבה מאריץ’ והיה לו תינוק בן שנתיים. בזמנו החופשי הוא ביצע מחקר בפיזיקה. איינשטיין ביצע את עבודתו המדעית בבית או בספריה של משרד הפטנטים, לא במעבדת מחקר של אוניברסיטה. הוא מה שאנו נכנה היום מדען חובב. אולם בשנה זו, הוא פרסם חמישה מאמרים, שלושה מהם החלו את שתי המהפכות החשובות ביותר בפיזיקה מאז שאייזיק ניוטון הציג את חוק הכבידה שלו. אחד משני המאמרים הנותרים הביא לו בסוף דוקטורט. ואחד מהמאמרים האלה מאוחר יותר הביא לו פרס נובל בפיזיקה.

כפי שאיינשטיין מאוחר יותר אמר, המשרה במשרד הפטנטים לא הייתה לוחצת והיא נתנה לו זמן להמשיך בהתעניינותו המדעית. במשך שלושת השנים הראשונות שלו שם, הוא פרסם שלושה מאמרים בכתב העת “אנאלן דר פיזיק”, כתב עת לפיזיקה מוערך. רמת פעילות מחקרית זו הייתה והיא עדיין יוצאת דופן עבור מישהו שאין לו קשרים לאוניברסיטה או למעבדת מחקר.

בשנות ה-1900 המוקדמות הפיזיקה הייתה במשבר. שני תחומי הפיזיקה העקריים באותו הזמן היו:

  1. 1) אלקטרומגנטיות: התורה של ג’יימס קלארק מקסוול, שהושלמה ב-1873 והיא הסבירה את טבע האור והמגנטיות.
  2. 2) מכניקה: החוקים של אייזיק ניוטון אודות מדע התנועה.

למרות שמספר מדענים סברו שהפיזיקה היא שלמה וגמורה במהותה באמצעות שתי תיאוריות אלה והתרמודינמיקה (והתורה הקינטית של הגזים), בזמן שאיינשטיין היה סטודנט כבר החלו לצוץ מספר בעיות בתורות אלה, בפיזיקת סוף המאה ה-19. ראשית, התיאוריות סתרו זו את זו במספר נקודות. שנית, האלקטרומגנטיות והמכניקה לא יכלו להסביר מספר תצפיות חדשות שאותן ביצעו הפיזיקאים. איינשטיין אמר מאוחר יותר שהפיזיקה באותו הזמן הייתה כמו בית רעוע, מוכן להתמוטט בכל רגע.

בעיה אחת בבית הזה של הפיזיקה הייתה שהתיאוריות לא יכלו להסביר תצפיות בנוגע לחום שמוקרן מגופים. כידוע, גופים משנים את צבעם כאשר הם מתחממים. למשל, אם פותחים תנור חשמלי, המחמם בהתחלה זוהר בצבע אדום. ככל שהוא מתחמם המחמם נהפך לכתום ומאוחר יותר הוא נהפך לצהוב בהיר. בהינתן התקדמות הצבע מצפים שגוף שיזהר בחלק האולטרא-סגולי של הספקטרום (שאותו אנחנו למעשה לא יכולים לראות מלבד באמצעות מכשירם מיוחדים) שתהיה לו אפילו טמפרטורה גבוהה יותר. המשוואות של הפיזיקאים בודאי הראו שזה אכן יהיה כך. אבל התצפיות שלהם הראו בדיוק את ההפך: עצצמם חמים פולטים פחות אור אולטרא-סגולי ויותר אור בצבעים אחרים. מדענים קראו לבעיה הזו “הקאטסטרופה האולטרא-סגולית”. הפיזיקאים סברו שהאור שנפלט מהעצם החם נע ממקום למקום כמו גל. זה מה שהתורה של מקסוול אמרה שיקרה ומה שניסוים מפורסמים שבוצעו על ידי הפיזיקאי האנגלי תומס יאנג בתחילת המאה ה-19 אמרו שיקרה. אולם ב-1900 הפיזיקאי הגרמני מקס פלאנק שם לב שאם האור שנפלט על ידי גוף חם איכשהו מתפצל לחבילות או גושים אז ניתן למצוא משוואה חדשה שתתאר את מה שהמדענים רואים: האור המוקרן הוא בשיאו בצבעים אחרים והוא לא קיים בתחום של האולטרא-סגול. פלאנק מצידו לא חשב שהחבילות הקטנות אותן הוא כינה קוואנטות של האור המוקרן היו חלק מהטבע של אור עצמו. ככלות הכל, כפי שיאנג ומקסוול ואחרים הראו, האור הוא רציף והוא נע כמו גל.

נושא ראשי שני בקשר לבית הפיזיקה הרעוע היה אפילו יותר בעייתי, כי הוא מיקם את המכניקה והאלקטרומגנטיות בסתירה זו לזו: ניוטון ומקסוול עמדו בסתירה זה לזה בנוגע להאם קיים דבר כזה שקרוי תנועה מוחלטת. לפי הפיזיקה הניוטונית, חוקי הפיזיקה צריכים להיות בדיוק זהים בין אם אנחנו במנוחה או נעים במהירות קבועה. במכניקה הניוטונית התנועה צריכה להיות מתוארת ביחס (יחסית) לגוף כלשהו. לא ניתן לחשוב על ניסוי שיתן תוצאות שונות כאשר נעים וכאשר מצויים במנוחה. נבחן דוגמא מוכרת. נניח שאנחנו מצויים על רכבת, איננו יכלים לומר האם אנחנו נעים או האם אנחנו לא נעים (אלא אם ישנה תאוצה). אם נרדם ממש ברגע היציאה ונתעורר כאשר הרכבת כבר תהיה בתנועה אחידה, נצטרך להביט מבעד לחלון כדי לדעת האם הרכבת כבר עזבה את התחנה או האם היא עדין חונה בתחנה ומחכה שכל הנוסעים יעלו. זה כי לפי ניוטון, חוקי הפיזיקה הם זהים בשני המקרים: כאשר הרכבת היא במנוחה בתחנה וכאשר הרכבת נעה באחידות על המסילה.

כיצד התורה של מקסוול הייתה שונה מהתורה של ניוטון? האלקטרומגנטיות אומרת שהאור הוא גל. בתור שכזה, האור זקוק לחומר כלשהוא כדי להתפשט (במידה רבה כמו גלי המים שזקוקים לגוף המים וגלי הקול שזקוקים לאוויר). על כדור הארץ, האור נע דרך האוויר, המים והזכוכית. אבל מה קורה בחלל? דרך איזה חומר מתפשט האור שנע מהשמש או מכוכב כאשר הוא בדרכו לכדור הארץ? הפיזיקאים מהמאה ה-19 קראו לחומר היפוטתי זה אתר. הם אמרו שהאתר מילא את היקום כולו ואת כוכבי הלכת והכוכבים והאור נע דרכו. לכן האתר סיפק דרך לומר האם אנו נעים במהירות קבועה או האם אנחנו במנוחה. לא צריך להביט מבעד לחלון הרכבת כאשר יושבים בתוך הרכבת כדי לגלות שאנחנו נעים. כל מה שנצטרך לעשות הוא לגלות דרך למדוד את התנועה שלנו דרך האתר, והיא קיימת בכל מקום אפילו בתוך העצמים עצמם. במלים אחרות, אנחנו תמיד יכולים למדוד את התנועה ביחס לאתר. האתר יהיה מקום יחוס סטנדרטי וקבוע שיתן לנו את התנועה המוחלטת היחידה של כל גוף. בעזרת סטנדרט זה אנו נוכל להבחין בין מנוחה לתנועה וחוקי הפיזיקה לא יתנו לנו את אותה המדידה עבור כל מקרה.

כאשר איינשטיין החל את מחקרו כמדען חובב היו שתי בעיות מדע של סוף המאה בזמנו:

1) האור היה ידוע כגל אבל היה צריך לקחת אותו בחשבון כמורכב מגופיפים לא מגלים כדי להסביר את הקטסטרופה האולטרא-סגולה.

2) במכניקה התוצאות של הניסויים הן זהות בתנועה או במנוחה (כל התנועה היא יחסית ואין תנועה מוחלטת). לא כך באלקטרומגנטיות, כי ניתן להיות במנוחה באתר (ישנה תנועה מוחלטת).

המדענים נאבקו כדי לגרום לתיאוריות הקיימות לפעול, אבל הם יותר ויותר הבינו את חוסר ההתאמה שלהן.

הבמה הייתה מוכנה לאיינשטיין וב-1905 הוא הציג את הפתרון לבעיות.

איינשטיין כתב ופרסם חמישה מאמרים מדעיים ששינו את הפיזיקה מקצה לקצה:

1) ב-17 למרץ: “על נקודת המבט היוריסטית בנוגע ליצירה ולהמרה של האור”. המאמר הזה החל את היסודות לתורת הקוואנטים עם הצגת מושג הקוואנטות של אנרגיה, או כפי שזה כונה מאוחר יותר הפוטונים. איינשטיין זכה בפרס נובל כמה שנים מאוחר יותר עבור מאמר זה.

2) ב-30 לאפריל: “קביעה חדשה של ממדים מולקולריים”. זו הייתה עבודת הדוקטורט של איינשטיין, שאותה קבלה אוניברסיטת ציריך ביולי. למרות שלא מהפכני, המאמר הזה סייע בביסוס הקיום של המולקולות.

3) ב-11 למאי: “על התנועה של חלקיקים קטנים השוהים בנוזל במנוחה”. מאמר זה לא רק שהסביר את תנועת הזיגזג של כתם קטנטן בנוזל (מה קרוי תנועה בראונית), שהעסיקה מדענים במשך זמן רב, אלא הוא גם הדגים את הימצאותן של המולקולות. מאמר זה וקודמו סייעו לבסס את הקיום של המולקולות והאטומים, שעדיין לא היו מקובלים על ידי העולם המדעי כולו. אבל בניגוד לשאר שלושת המאמרים – שני מאמרים אלה לא עוררו סערה בעולם המדעי.

4) ב-30 ליוני: “על האלקטרודינמיקה של גופים בתנועה”. זהו המאמר הראשון של איינשטיין על תורת היחסות.

5) ב-27 לספטמבר: “האם האינרציה של גוף תלויה בתכולת האנרגיה שלו?” מאמר שני זה על תורת היחסות הכיל את המשוואה הכי מפורסמת של איינשטיין: E=mc2.

איינשטיין למעשה כתב מאמר שישי באותה שנה שאותו הוא שלח לאותו כתב עת, האנאלן דר פיזיק ב-19 לדיצמבר. מאמר זה גם עסק בגודל של המולקולות ובתנועה הבראונית והוא פורסם כבר ב-1906.

איינשטיין פתר את הבעיה הראשונה העיקרית בפיזיקה במאמר הראשון  שלו בשנה המופלאה, המאמר על קוואנטות האור.  מאמר זה גם זכה אותו בפרס נובל. מקובל כביכול לחשוב שאיינשטיין זכה בפרס נובל על תורת היחסות שאותה פיתח לגמרי כבר עד 1921 – השנה בה קבל את פרס הנובל. אולם ועדת הפרס חשבה באותו הזמן שהיחסות היא עדיין מוזרה מידי ושנויה במחלוקת. הועדה חששה שמא יוודא מאוחר יותר שהיחסות איננה נכונה והם לא רצו לעשות טעות בנותנם את הפרס על תורה שמאוחר יותר תוכר כטעות. לכן הם החליטו שמכל העבודה האחרת שאיינשטיין ביצע עד 1921, מאמרו הראשון שפורסם ב-1905 אודות רעיון קוואנטות האור היה זה שראוי לפרס נובל. כי מאמר זה לבסוף הוביל לתורת הקוואנטים וגם המאמר של איינשטיין על קוואנטות האור הסביר תופעה שקרויה האפקט הפוטואלקטרי בדרך מאוד פשוטה ועל כך הוא היה ראוי לפרס. אבל איינשטיין בהרצאת הנובל שלו הרצה דוקא על תורת היחסות.

ובאשר למאמר על האפקט הפוטואלקטרי שזיכה את איינשטיין בפרס נובל מאוחר יותר. כזכור מקס פלאנק השתמש בתחבולה מתמטית כדי להסביר את הקרינה בחלק האולטרא סגולי של הספקטרום. הוא חילק את האור לקוואנטות של אנרגיה. במאמר הראשון מ-1905, איינשטיין הפך את הקוואנטות של פלאנק לתכונה של האור ושל כל הקרינה האלקטרומגנטית (גלי רדיו, קרני x, קרינה אולטרא סגולית ואור אינפרא אדום וכדומה). אין זה המצב שהאור הוא גבשושי במצב מסויימים בלבד. האור הוא תמיד גבשושי, כמו חלקיק. הוא מופיע בצורה גופיפית, בחבילות של אנרגיה. האור שנפלט מגופים חמים הוא לא איך שהוא פתאום מתפצל לחבילות אלה. האור מורכב מחבילות אלה ופוטונים אלה כפי שהם קרויים שלא ניתן לפצלם. על ידי זה שאיינשטיין גרם לגבשושיות להיות תכונה של האור עצמו הוא בכך סלל את  הדרך להתפתחות תורת הקוואנטים שהתרחשה בשנות ה-1920. תורת הקוואטים מאוחר יותר הסבירה שהאור הוא גם גל וגם חלקיק. האור מתנהג כמו גל תחת תנאים מסויימים ואילו בתנאים אחרים הוא מתנהג כמו חלקיק. תורת הקוואנטים משלבת את שתי ההתנהגויות בתורה אחת. למרות שהמאמר הראשון של איינשטיין הוביל להתעניינות רבה אנשים רבים לא האמינו לרעיון הפוטונים שלו, כולל פלאנק עצמו בהתחלה. במהלך 15 השנים הבאות, איינשטיין היה כמעט היחיד שהאמין ברעיון קוואנטות האור. אבל תורת הקוואנטים, שפותחה על ידי פיזיקאים אחרים בשנות ה-1920, התבססה על עבודתו של איינשטיין, והיא נהפכה לתורה הפיזיקאלית המצליחה ביותר.

Einpt

במאמרו הרביעי מ-1905, שידוע כמאמר היחסות, למרות שהמילה יחסות כלל לא מופיעה בכותרת המאמר, איינשטיין עסק בסתירה שבין המכניקה לאלקטרומגנטיות: הקיום של התנועה המוחלטת. לפי המכניקה הניוטונית, התועה כולה היא יחסית ולכן תנועה מוחלטת לא יכולה להתקים. אבל לפי האלקטרומגנטיות של מקסוול היא יכולה להתקיים ביחס למערכת האתר. איינשטיין בחר בנקודת המבט המכנית ובמאמרו הוא ניסח את האלקטרומגנטיות בצורה כזו כך שהיא תישאר ללא שינוי בין אם הצופה הוא נייח ובין אם הוא נע במהירות קבועה. במלים אחרות, הוא תיקן את האלקטרומגנטיות בצורה כזו שהתיאור שלה יהיה תלוי רק בתנועה יחסית, ללא הצורך באתר. האור לא זקוק לחומר כדי לנוע דרכו. הוא יכול לנוע בחלל הריק בין הכוכבים. עם הפרסום של מאמר זה, האתר נעלם מהפיזיקה. לפי איינשטיין, התנועה המוחלטת לא קיימת. כאשר נמצאים על רכבת אין לנו כל דרך לומר, מבלי להביט החוצה דרך החלון כמובן, האם אנחנו בתנועה או במנוחה. כל חוק הפיזיקה, אלה של המכניקה ואלה של האלקטרומגנטיות, הם זהים בכל מקום ביקום ולא משנה כיצד נעים – וכל זאת בתנאי שלא מאיצים ונעים בתנועה אחידה ובמהירות קבועה. כלומר כל עוד מצויים במערכת אינרציאלית.

איינשטיין הרחיב את הרעיון של תנועה יחסית לאור עצמו. כל אחד ובכל מקום ביקום, בין אם במנוחה או בין אם בתנועה במהירות קבועה, תמיד ימדוד את אותה מהירות האור. כל הפיזיקה שהייתה ידועה בזמנו שרה לעקרונות הפשוטים שאותם איינשטיין הניח במאמר היחסות שלו. וכל הגילויים הפיזיקאליים מאז גם כן שרו לעקרונות האלה.  המאמר של איינשטיין לא רק שתיקן את הבעיות באלקטרומגנטיות, אלא הוא למעשה יצר דרך חדשה להביט על העולם כאשר הוא הזמן והחלל מקבלים משמעות חדשה.

המאמר האחרון אותו פרסם איינשטיין בשנת 1905 היה גם האחרון מבין המאמרים המהפכניים שלו והוא הכיל את המשוואה המפורסמת: E=mc2. מאמר זה היה יותר המשך למאמר היחסות הראשון מאשר הקדמה למשוואה חדשה. במאמר זה בן שלושה עמודים, איינשטיין השתמש במשוואות אלקטרומגנטיות ממאמר היחסות הראשון שלו כדי להסביר שלאנרגיה יש מסה. שנתיים אחר כך, הוא הבין שגם ההפך צריך להיות נכון, שלמסה מכל סוג שהוא צריכה להיות אנרגיה. לפי איינשטיין, המסה והאנרגיה הן שקולות. לפי איינשטיין המסה והאנרגיה הן שקולות. המסה של גוף היא צורה של אנרגיה והאנרגיה היא צורה של מסה.

איינשטיין ידע שעבודתו ביחסות הייתה מהפכנית. הוא כתב זאת במכתב לחברו קונראד הבישט במאי 1905, שהפך לאחד מהמכתבים המפורסמים בכל הזמנים. באותו הזמן איינשטיין עבד על ארבעה מאמרים על קיום האטומים והמולקולות (שאותם שלח לאנאלן דר פיזיק) ועל תורת היחסות הפרטית. מאמר ה- E=mc2 עדיין לא תוכנן. הוא חשב עליו רק אחרי שהוא שלח את מאמר היחסות לפרסום. אחותו של איינשטיין מאיה כתבה בספרה על שנותיו המוקדמות של אחיה, שאחרי פרסום מאמריו ב-1905, איינשטיין השתוקק לראות את התגובות של הקהיליה הפיזיקאלית לעבודתו. הוא לא היה צריך לחכות הרבה זמן. במאי 1906 איינשטיין אמר שמאמריו קבלו הרבה תשומת לב ויצרו מחקר חדש ושהוא אפילו קיבל מכתב אודות מאמרי היחסות ממקס פלאנק המפורסם.

שלושת המאמרים האלה מ-1905: המאמר על קוואנטות האור ושני מאמרי היחסות שינו את פני הפיזיקה של המאה ה-20 לבלי הכר וגרמו למהפכה בפיזיקה. שני המאמרים האחרים אותם איינשטיין פרסם ב-1905 היו חיוורים לעומתם. הם לא שינו את הפיזיקה ולא התחילו פיזיקה חדשה אבל הם עדיין היו תרומות חשובות למדע והיו להם ישומים מעשיים.

המאמר הראשון היה תזת הדוקטורט של איינשטיין. איינשטיין סיים את לימודיו בפוליטכניק או כפי שמוסד זה גם נקרא בגרמנית: “אידגנוסיש’ה טכניש’ה הוש-שול’ה” או בקיצור ETH בציריך. אוניברסיטה טכנולוגית זו באותו הזמן הייתה אחת מבתי הספר הטכנולוגיים הטובים ביותר באירופה והיא הייתה מצוידת היטב במחלקה לפיזיקה שהייתה אומנם קטנה. באותו הזמן הפוליטכניק לא העניק תואר דוקטור אבל בוגרים יכלו למסור את עבודות הדוקטורט לאוניברסיטת ציריך לאישור. עבודת הדוקטורט הראשונה של איינשטיין שהוגשה לאוניברסיטה לא התקבלה. אולם, הוא שלח מאוחר יותר את התיזה לכתב העת “אנאלן דר פיזיק” ושם היא פורסמה כמאמר מחקר.

איינשטיין חשב על הדרך שבה חומר כמו סוכר למשל מתמוסס במים. הוא פישט את הבעיה תוך שהוא בוחן את מולקולות הסוכר כגופים קשים וקטנים ששוחים בנוזל. הפשטה זו אפשרה לו לבצע חישובים שהיו בלתי אפשריים עד אז והם הסבירו כיצד מולקולות הסוכר יעשו דיפוזיה במים ובכך הם יגרמו למים להיות יותר צמיגים. איינשטיין הביט על הערכים המעשיים של הצמיגות של תמיסות שונות של סוכר במים, הציב ערכים אלה בתיאוריה שלו והוא קבל מהמשוואות שלו את הגודל של מולקולות הסוכר. הוא גם מצא את הערך עבור המספר של המולקולות במסה כלשהי של כל חומר – מה שקרוי מספר אבוגדרו. בעזרת מספר זה הוא יכל לחשב את המסה של כל אטום. איינשטיין החליט שעבודה זו שווה דוקטורט והוא לכן שלח אותה מיד לאוניברסיטת ציריך לבחינה. כאשר התיזה התקבלה הוא נעשה ד”ר איינשטיין.

שלוש שבועות אחרי שתיזת הדוקטורט שלו אושרה, איינשטיין שלח מאמר חשוב נוסף לפרסום. במאמר זה על תנועה מולקולרית הוא הסביר את התנועה הלא יציבה ותנועת הזיגזג של החלקיקים הבודדים של העשן – מה שקרוי תנועה בראונית. כאשר הוא תמיד מחפש אחר היסודות או העקרונות הפשוטים (היורסטיים) שעומדים בבסיס התופעות, ולא אחר ההסברים הארוכים (הקונסטרוקטיביים) איינשטיין היה מסוגל להראות שהתנועה הכיאוטית הזו נותנת עדות ישירה לקיום של המולקולות והאטומים. איינשטיין הסיק שחלקיקי העשן נודדים בדרך כזו שהיא זהה לדרך שבה מולקולות הסוכר מתמוססות במים – המחקר שלו בעבודת הדוקטורט. תוך שהוא משווה את החישובים בשני התהליכים, תנועת הזיגזג של גרגרי העשן והדיפוזיה של הסוכר במים, הוא קבל משוואה שהוא אז יישם לתורה המולקולרית שכבר פותחה זה מכבר. וכל זאת כד לקבל את הגדלים של האטומים והמולקולות. ניסויים שבאו אחר כך אמתו את הנוסחא הזו של איינשטיין. איינשטיין כתב מאוחר יותר שמטרתו העיקרית הייתה “למצוא עובדות שיבטיחו עד כמה שאפשר את הקיום של אטומים בעלי גודל סופי מוגדר”

איינשטיין התחיל לזכות בהערכה אחרי 1905 והחיים המבודדים והשקטים של איינשטיין שעבד לבד במשרד הפטנטים ההסתימו. מקס פלאנק, הפיזיקאי הגרמני המפורסם שהציג את רעיון קוואנטות האנרגיה רק חמש שנים קודם לכן, החל מאוד להתעניין בתורת היחסות של איינשטיין. ב-1906 הוא הפך למדען הבא שכתב מאמר על היחסות. מהר מאוד והרבה בזכות פלאנק מדענים אחרים שמו לב ליחסות של איינשטיין. פיזיקאים מפורסמים וכאלה שזה עתה סיימו דוקטורט באו לברן ורצו להיפגש עם איינשטיין ולעבוד איתו במשך כמה חודשים. אחותו של איינשטיין מאיה כתבה בספרה שמהר מאוד אחרי המאמרים של 1905 אחיה החל לקבל מכתבים שהנמען אליהם היה: “פרופסור איינשטיין באוניברסיטת ברן” (והכוונה כמובן למשרד הפטנטים בברן…). איינשטיין היה גאה למדי בהכרה ההולכת וגוברת בו. במאי 1906 הוא כתב לחברו מוריס סולובין כאשר הוא מספר לו כיצד עבודתו הולכת ונעשית מוערכת ושאפילו פרופסור פלאנק כתב לו אודות התיאוריות שלו. כאשר הוא מעודד מהפרסום ההולך וגודל שלו איינשטיין החליט לנסות שוב לחפש משרה כקריירה אקדמית. העניינים בודאי יעבדו עכשיו אחרת מאשר הם היו כאשר הוא סיים את לימודיו בפוליטכניק, כך הוא חשב, ביחוד עם כל המאמרים החשובים שעוררו התרגשות בקהילה המדעית. הוא גם בדיוק סיים את הדוקטורט כאשר תזת הדוקטורט שלו התקבלה באוניברסיטת ציריך, כך שעכשיו הוא יכול להקרא ד”ר איינשטיין. הוא גילה שאם הוא משתמש בתואר זה מועיל. הוא העיר במכתב כלשהו שהתואר אכן עזר ביחסים עם אנשים. הצעד הראשון לקראת הכניסה לעולם האקדמי בגרמניה ואוסטריה באותו הזמן היה לההפך למה שנקרא אז “פריבאטדוזנט”, מעין מנחה או מדריך באוניברסיטה שלא מקבל כל משכורת אבל הוא מקבל שכר מהסטודנטים.  כדי להיות מועסק כפריבאטדוזנט, היה על המועמד להציג מאמר מקורי ולתת הרצאת הדגמה. איינשטיין שלח בקשה לאוניברסיטת ברן, כאשר עודד אותו המנחה שלו לדוקטורט אלפרד קליינר. אם הוא נבחר איינשטיין עדין יכל לשמור על משרתו במשך היום במשרד הפטנטים. איינשטיין חיכה בקוצר רוח לתשובה – עד שהוא כתב כבר מכתבים לדיקן ולראש הפקולטה, כאשר הוא מבטיח שאם יקחו אותו למשרה הוא יפתח קורס מבטיח עבור הסטודנטים. עברו שבועות ללא תשובה. לבסוף, המכתב הגיע בדואר והוא היה דחיה. הבקשה של איינשטיין נדחתה על ידי אוניברסיטת ברן כי הוא לא כלל את המאמר המדעי המקורי הדרוש. טעות זו הייתה מוזרה בגלל שלאיינשטיין היו יותר מאמרים מאשר לכל אחד אחר מבין אלה שהגישו מועמדות למשרה זאת. ברור שאיינשטיין היה מנוסה בלהכין מאמרים מורכבים לפרסום בכתבי עת מדעיים. איינשטיין לבטח היה מאוד מאוכזב מהדחיה באותו הזמן. שנים מאוחר יותר הוא התייחס אליה כדוגמא משעשעת כמעבר דרך הסרט האדום האקדמי. כאשר פרופסור קליינר שמע אודות הדחיה הוא שכנע את איינשטיין לפנות שוב. איינשטיין שלח מועמדות יותר מלאה והבכירים באוניברסיטה שעתה חששו שמא הם דוחים כוכב עולה בחנו שוב את מועמדותו והם קבלו אותו. איינשטיין מיד קבל את המשרה והוא עתה בן 29. הקורס הראשון שאיינשטיין לימד באוניברסיטת ברן היה “תורת הקרינה” שהוצע במהלך עונת הלימודים של החורף 1908-1909. רק ארבעה סטודנטים נרשמו וכולם היו חברים של איינשטיין. הקורס הועבר בלילה אחרי שאיינשטיין עזב את העבודה שלו במשרד הפטנטים. במהלך הסמסטר השני היו לו רק שני סטודנטים. איינשטיין לא היה מרוצה מעבודת הלילה שלו. זה לא היה מעניין ללמד כל כך מעט סטודנטים והוא עדיין היה צריך להכין את ההרצאות כאילו הוא לימד כיתה שלמה. ויותר מזה היה לו עכשיו מעט זמן לבצע מחקר וזה מה שהוא באמת אהב לעשות. אבל הוא היה נחוש להעשות פרופסור כך שהוא המשיך בעבודה הזו.

ב-1909 זמן קצר אחרי שאיינשטיין התחיל לעוד כפרבאטדוזאנט באוניברסיטת ברן, פרופסור קליינר החליט להעסיק פיזיקאי תיאורטי באונברסיטת ציריך. היו לו שני מועמדים טובים למשרה: האסיסטנט הקודם שלו, פרידריך אדלר והסטודנט שלו לדוקטורט לשעבר, איינשטיין. במהלך דיונים בועדה עבור המשרה התברר לגמרי שאיינשטיין הוא המועמד המוביל. בניסיון לרכך את החדשות הרעות קליינר אמר לאדלר שהוא לא ברשימת המועמדים הסופית. אדלר כתב לאביו באותו היום שהוא לא הולך לקבל את המשרה ומי שכנראה יקבל את המשרה הוא חברו לכיתה איינשטיין. אדלר אמר שמלבד אכזבתו האישית, הוא יהיה מאוד מרוצה אם איינשטיין יקבל את המשרה כי אנשים בשוויץ ואפילו בגרמניה חשבו שזה סקנדל ממש שאיש כזה ישב במשרד הפטנטים. ההצבעה הסופית של הועדה הייתה עשרה בעד איינשטיין ואחד נמנע. הועדה העבירה את המלצתה למנהל האוניברסיטה לאישור סופי. המנהל התנגד למינוי של איינשטיין בגלל סיבות פוליטיות. בעיקר, חברי ההנהלה היו סוציאל דמוקראטיים והם העדיפו את אדלר, חבר אותה מפלגה. אדלר הרגיש לא נעים עם המצב הזה. הוא לא רצה לקבל את המינוי בגלל סיבות פוליטיות והוא ידע שהפקולטה לא בחרה בו. הוא החליט להוציא את השם שלו מהבחינה. במכתב שלו להנהלה אדלר אמר שאם לאוניברסיטה הייתה ההזדמנות להעסיק אדם כמו איינשטיין, יהיה זה אבסורד להעסיק את אדלר תחתיו. אדלר הוסיף שיכולותיו לא מגיעות בשום אופן לדרגת יכולותיו של איינשטיין. זמן קצר אחר כך, איינשטיין קבל הצעה למשרה כפרופסור באוניברסיטת ציריך. הוא דחה את ההצעה כי הוא לא אהב את המשכורת שהייתה בערך מחצית ממה שהוא הרוויח במשרד הפטנטים. קליינר חזר חזרה להנהלה של האוניברסיטה והם הסכימו להעלות את המשכורת של איינשטיין ולהתאימה לזו הוא מקבל במשרד הפטנטים. איינשטיין קיבל אז את המשרה. איינשטיין התפטר ממשרד הפטנטים של ברן ב-15 לאוקטובר, 1909. המשרה שלו באוניברסיטת ציריך הייתה של פרופסור חבר בפיזיקה תיאורטית עם משכורת של 4500 פראנקים, פלוס שכר על הרצאות ובחינות. הוא התחיל במשרה באוניברסיטה באותו היום בו הוא עזב את משרד הפטנטים. חובותיו כללו ללמד שש עד שמונה קורסים וסמינרים בשבוע, כמו גם הנחית סטודנטים. הסטודנט הבוגר הראשון שלו היה הנס טאנר, אבל טאנר לו קיבל את הדוקטורט אצל איינשטיין כי עד שהוא גמר את חובותיו איינשטיין כבר עבר לאוניברסיטה אחרת. איינשטיין לא היה מרצה טוב בשנותיו המוקדמות כפרופסור. הוא בא לכיתה כאשר הוא לובש מכנסים יותר מידי קצרים והוא החזיק איתו חתיכת נייר שמכילה את רשימת הרצאותיו. עם הזמן ההרצאות שלו השתפרו ולבסוף הסטודנטים שלו החלו לאהוב אותו. הם אהבו את הסגנון הלא רשמי שלו ואת גישתו הפתוחה והקלילה. הוא אפשר לסטודנטים שלו להפריע להרצאות שלו בכל זמן עם כל שאלה והוא אפילו הלך עם הסטודנטים שלו לבתי הקפה המקומיים שם הוא ישב איתם והסביר להם את הפיזיקה. כאשר הציעו לאיינשטיין משרה באוניברסיטת פראג ב-1910 הסטודנטים מאוניברסיטת ציריך שלחו עצומה להנהלת האוניברסיטה שבה הם ביקשו לעשות כל שביכולתם למנוע מאיינשטיין לעזוב. מיד האוניברסיטה העלתה את המשכורת של איינשטיין ל-5500 פראקים וביקשה מהמחלקה להפחית את עומס הקורסים שהוא נותן. איינשטיין כתוצאה סירב להצעה מאוניברסיטת פראג. איינשטיין לימד באוניברסיטת ציריך מאוקטובר 1909 ועד מרץ 1911. בשנים אלה הוא פרסם 11 מאמרים בפיזיקה תיאורטית, תוצר מרשים עבור פרופסור חדש. מרבית המאמרים האלה עסקו בבעיות של קרינה והיו קשורים ברעיון של קוואנטות האור שהוא הציע במאמרו הראשון בשנת הפלאות 1905. איינשטיין עתה עומד לחקור בתורת הכבידה (תורת היחסות הכללית).

עד כאן קורות חייו המוקדמים של איינשטיין עוד בטרם הוא זכה לפרסום כלל עולמי בעקבות גילוייו בתורת היחסות הכללית.

אלברט וצ’ארלי – מפגש של גאונים

ב-1931 אינשטין ביקר בלוס אנג’לס והוזמן כמובן מיד להוליווד.

אינשטיין היה אורחו של צ’רלי צ’פלין. אלזה אשתו של אינשטיין התייחסה לצ’פלין כשחקן הנערץ עליה ביותר. היא התרגשה ואמרה שבעלה מעריץ של סרטיו של צ’פלין. צ’פלין הזמין את אינשטיין להיות אורחו בביתו בברלי הילס. וכך, אינשטיין, אשתו אלזה ומזכירתו הלן דיוקס הצטרפו לצ’רלי צ’פלין ולפאולט גודארד חברתו לארוחת ערב חגיגית. נכחו בארוחה גם עיתונאי ואישים נוספים. הזוג אינשטיין הגיעו למסיבת ארוחת הערב אצל צ’רלי צ’פלין ב-14 לינואר, 1931. אלזה היא זו העיקרית שדיברה בארוחה כי האנגלית של אלברט…עדיין נשמעה כמו משהו שהוא רק המציא אותו בזה הרגע.

אלזה הסבירה כיצד אלברט שלה הגיע לתורת היחסות הכללית. ניכר עליה שהיא הייתה מאוד גאה להיות אשתו של המדען המפורסם ביותר בעולם.

כפי שהיא אמרה זאת, אלברט ירד למטה יום אחד בחלוק הבית, אך לא יכל להביט בארוחת הבוקר בשל “רעיון נהדר”. במקום הוא ישב ליד הפסנתר, לגם מהקפה ומפעם לפעם הפריע לנגינתו כאשר הוא חוזר ואומר: “יש לי רעיון נפלא!” הרעיון רק דורש מעט עבודה. לאחר זמן מה הוא שב לחדר העבודה שלו, כאשר הוא מבקש שלא יפריעו לו והוא נשאר שם למשך שבועיים. הארוחות שלו נשלחו אליו לשם והוא הגיח כל ערב להליכות קצרות…לאחר השבועיים האלה, אלזה מספרת, אלברט ירד בוקר אחד כאשר הוא נראה מותש והוא הניח שני גיליונות נייר על השולחן. “זהו זה”, הוא אמר. וזה, סיכמה אלזה, הייתה תורת היחסות הכללית.

כמובן שלקח לאינשטיין כמה שנים טובות להגיע לתורה זו, מה גם שאלברט ניגן בכינור ולא בפסנתר… אבל הדימיון של אלזה בעת הארוחה באחוזתו המפוארת של צ’רלי צ’פלין המשעשע עבד היטב…

לאחר עלילות תורת היחסות, אינשטיין נשאל האם הוא מאמין ברוחות. אינשטיין ענה שלא פגש אף פעם ברוח אבל אם 12 איש יטענו בו-זמנית (היש דבר כזה בכלל לפי תורת היחסות הפרטית?) שראו רוחות אולי יטה להאמין. צ’פלין שאל את אינשטיין האם אי פעם היה בסייאנס בו השולחן רעד והתעופף לו באוויר? תופעות על טבעיות היו שיגעון אופנתי באותם ימים בהוליווד ומדיומים מתחזים היו דבר שהיה חלק מין התעשייה ההוליוודית. אבל אינשטיין שנפל לתוך הוליווד מאירופה הראה מעט התעניינות בתופעות ההוליוודיות. לכן צ’פלין עבר לדון מהפסיך אל הפיזיקה. הוא שאל, האם התורה של אינשטיין סתרה את זו של ניוטון? “להפך” ענה אינשטיין, “היא הרחבה של זו של ניוטון”. וזה אכן נכון. התורה של ניוטון היא מקרה גבולי של זו של אינשטיין…

צ’פלין, דמות קסומה על המסך ומחוצה לו, כפי שחברו פעם תארו, “אם במקרה אתה מספר לו את אותה בדיחה פעמיים הוא לא יפריע לך…אלא יקשיב בסבלנות ויצחק איתך שוב פעם”.

במהלך ארוחת הערב אלזה אמרה שהיא דחתה הצעות רבות להפוך את אלברט שלה לשחקן קולנוע, אבל הוא התייצב מול מצלמות יומני החדשות בברלין תמורת תשלום שהלך לעניים.

כאשר אלזה שמעה שצ’פלין עומד להתחיל בסיבוב הופעות עולמי היא הזמינה אותו כאורח לברלין. אבל אלזה הבהירה לצ’פלין שדירתם הצנועה בברלין בקושי ניתנת להשוואה לאחוזה המפוארת של צ’פלין ב-בברלי הילס, שהייתה ממוקמת על שטח עצום ולה הייתה גינה בסגנון יפני בעלת גשרים מבמבוק, בריכות, פגודות ומיני קישוטים. האינשטיינים חיו בצניעות שהייתה אופיינית לאירופה.

אחרי הארוחה הם הצטרפו לפרמיירה של סרטו של צ’פלין “אורות הכרך” בתיאטרון הקולנוע המפואר של לוס אנג’לס שנפתח לא מזמן. בקומדיה שבוימה ונכתבה על ידי צ’פלין עצמו, צ’פלין הקבצן הנודד נאבק לסייע לנערת פרחים עיוורת שבה התאהב. למרות שסרטים אחרים באותה תקופה הוקלטו כבר עם פס קול, “אורות הכרך” הדומם זכה לשבחים עצומים הן אומנותיים והן להצלחה מסחרית רבה.

 צ’רלי צ’פלין ב”אורות הכרך”.

כאשר פשטה השמועה שצ’רלי צ’פלין יתארח בפרמיירה יחד עם אינשטיין, 25,000 איש סתמו את הרחובות מחוץ לבית הקולנוע. הקהל הריע בקול, “דוקטור אינשטיין” בעוד צ’פלין ליווה את האורח הנדהם. אינשטיין כמעט ונחרד כאשר ראה את המחזה של הקהל שמתנפל על דלתות הקולנוע ונדחק לתוך דלתות האולם. בעודו מביט על הקהל הנרגש, אינשטיין פנה לצ’פלין ואמר: “זה מדהים – אף פעם לא דמיינתי משהו כמו זה!” אינשטיין שאל, “מה פירושו של כל זה?” צ’פלין עצר לרגע וענה, “כלום, פשוט כלום”. בעוד הקהל המשיך להריע, צ’פלין הסביר לאינשטיין, “הם מריעים לי כי הם מבינים אותי והם מריעים לך כי אף אחד לא מבין אותך”. אכן אינשטיין לא אהב את כל הרעש סביב “קרקס היחסות”. היה ברור שהמדען המפורסם גנב את ההצגה. בעיתון הופיעה הכותרת: “פרופסור אלברט אינשטיין, חכם בדרכי העולמות הרחוקים, בלילה שעבר החליף מקומות עם אליס בארץ הפלאות. הורידו אותו אל הארץ, הוציאוהו מהחלל החיצון ומהממד הרביעי, ומיקמוהו במרכז עצמו של כל האורות והזוהר והרעש הבוהק שמתלווים לעשיית פרמיירה של סרט בלוס אנג’לס, והוא שרד את ההלם”.

אינשטיין התיישב באולם החשוך בעודו מביט בהופעה של חברו צ’פלין על המסך הגדול. בסוף הסרט המרגש אלברט אינשטיין ואשתו אלזה הוציאו ממחטות כדי לנגב את עיניהם כי הסרט היה כל כך מרגש. כפי שדווח בעיתונות: “המקל של צ’פלין, הכובע דמוי הברזל, המבט של צ’פלין העצוב הזה והשפם הקטן האמיץ והבודד – כמו אלקטרון חסר בית שצף בחלל – כל אלה הביאו לניצוץ בעיניו של אינשטיין”. אינשטיין אמר לעיתונאים לאחר הפרמיירה, “נהדר! נהדר! כל טיפה של זה עבודת אומנות. מר צ’פלין הוא אמן בכל דבר שהוא עושה”.

צ’רלי צ’פלין ואלברט אינשטיין

אינשטיין גנב לצ’פלין את השפם ואת ההצגה?…

העיתונאים לא יכלו אלא להעיר על שני החברים המפורסמים ביותר בעולם ואודות חברותם הנוצצת את הדבר הבא:

“האומנות של צ’פלין, שהיא קבועה כמו מהירות האור באחת ממשוואותיו הטובות ביותר של דוקטור אינשטיין, הקסימה את האיש שנתן לעולם את היחסות וכאב בטן אינטלקטואלי.

בטוח, זה נראה שהתעקמות קרני האור בסביבת השמש, כפי שמנבא אינשטיין, לא הביאה לפרופסור הגרמני יותר שמחה מאשר המאבקים של צ’רלי בשריקה שאותה בלע בשוגג במהלך רסיטל השירה”.

אינשטיין אמר לצ’פלין אודות אותו ערב הוליוודי, “ביקרתי במעבדות המפורסמות ביותר בעולם. הבטתי בטלסקופים הגדולים ביותר בעולם. ראיתי פלאי מדע. אבל אף פעם לא ראיתי משהו כמו זה. ואני מקווה שאף פעם לא [אראה] שוב פעם”.

 

 

אינשטיין ואשתו מבקרים ב-1923 בפלשתינה

אינשטיין ואשתו אלזה מגיעים ב-1923 לפלשתינה ומתקבלים ברב פאר והדר בריטי…כאילו אינשטיין הוא ראש מדינה ולא פיזיקאי תיאורטי. מטח של כבוד מכריז על בואו של אינשטיין במשכן ארמונו של הנציב העליון הבריטי סיר הרברט סמואל. לאחר שהוא ואשתו יורדים מהספינה הם עוצרים בלוד, תל אביב, ירושלים וגם חיפה. אינשטיין בצניעותו האופיינית מגיע לפלשתינה עייף מכיוון שביקש לנסוע בספינה בתא הנוסעים במחלקה הרגילה ולא בתא הנוסעים במחלקה הראשונה. אשתו אלזה מרגישה מאוד לא נוח מהטקסיות הבריטית והיא הולכת לישון מוקדם כמה לילות כדי לברוח מהאירועים הנוצצים. אינשטיין העייף נשאל שוב ושוב: האם תשוב עוד פעם לירושלים והפעם כדי להישאר? אינשטיין ידע שאם הוא ישוב חזרה הוא יהיה כמו “קישוט” ללא סיכוי למנוחה ושקט לעולם, כפי שציין ביומנו: “לבי אומר כן, אבל ההיגיון שלי אומר לא!”…

עלילות הבריטים ומטח של התותח…  

בתחילת 1923 אינשטיין ואשתו אלזה בקרו בפלשתינה בשובם מהמזרח הרחוק במהלך הביקור בן ה-12 יום הם טיילו בכל הארץ ואינשטיין התקבל בכבוד הראוי לגבור ציוני. אינשטיין ואשתו ירדו מהאונייה בפורט סאיד בראשון לפברואר, 1923. הם נסעו ברכבת ללידה, מה שאנו מכנים היום לוד, שנוסדה ב-1909, ואחר כך נסעו לירושלים. במהלך הימים הראשונים הזוג אינשטיין היו האורחים של הסיר הרברט סמואל (לעתיד לורד סמואל), הנציב העליון של המנדט בפלשתינה. הרברט סמואל היה שיך לזן של הפילוסופים הבריטיים שהתעניינו בתורת היחסות והוא אחר כך התכתב עם אינשטיין הרבה שנים אחר כך, אם כי לא לעתים תכופות. באותו הזמן, סמואל היה הרשות העליונה בפלשתינה והוא העניק לאינשטיין את הכבוד של אורח המדינה, כולל מטח יריות תותחים כדי לקדם את פניו בבואו לביתו של הוד מעלתו הנציב העליון.

ביום שלמחרת היה יום שבת. אינשטיין החליט לטייל עם סיר הרברט לאורך קירות העיר העתיקה ובערב הם נפגשו עם הוגו ברגמן, “המלומד הרציני מפראג”, שהתכוון לבנות ספריה במקום. אינשטיין ביקר בכותל ומעט התרחק מהחרדים שנראו לו זרים לאור הרקע החילוני ממנו אינשטיין בא. הוא העדיף את היהודים העובדים, האיכרים, האמנים – אותם ראה בימים שאחר כך. אינשטיין האמין שהעבודה המעשית והלימודים, יותר מכל דבר אחר הם העתיד של העם היהודי.

אחד מהרשמים החזקים ביותר של אינשטיין מביקורו הייתה תל אביב. תל אביב של אותם ימים, עדיין לא הייתה עיר גדולה כפי שהיא כיום, אלא יותר התיישבות ראשונית חלוצית. היהודים כבר אז החלו לקרוא להתיישבות המתפתחת, “שיקגו הקטנה” שלהם. אינשטיין אמר, “מה שהיהודים השיגו כאן בכמה שנים מעלה את ההערצה הגדולה ביותר. עיר עברית מודרנית עולה מתוך הקרקע, בעלת חיים מסחריים תוססים ואינטלקטואליים. עם פעיל באופן יוצא מהכלל, היהודים שלנו!”

נתנה לאינשטיין האזרחות כבוד של תל אביב והייתה לכך חשיבות רבה יותר מאשר כל אזרחות כבוד אחרת.

אינשטיין מקבל אזרחות כבוד ב”שיקגו בקטנה”.

התמונה לקוחה מהספר:

Renn,J.Albert Einstein One Hundred Authors For Einstein, Wiley VCH, 2005.

 

האירוע החשוב ביותר עבור אינשטיין, ששילב רגש, אינטלקט, יהדות ואת חלומותיו המדעיים, היה חנוכתה של האוניברסיטה העברית בירושלים. הכבוד כמובן ניתן לאינשטיין – כאשר לא היה אדם יותר ראוי ממנו המדען היהודי הדגול שהגה את תורת היחסות והפך על פיה את הפיזיקה של המאה העשרים –  לחנוך את האוניברסיטה העברית הראשונה בארץ. האוניברסיטה נהפכה כל כך יקרה ללבו של אינשטיין ועתה אחר הצהרים של פברואר ה-7 ל-1923 הוא עמד בהר הצופים בהיכל זמני מקושט בסמלים של המנדט הבריטי. אולם ברקע התנופפו דגלים של התנועה הציונית וסמלים של שנים עשר השבטים של ישראל, וכך אינשטיין התכונן לשאת את הרצאת הפתיחה הראשונה אי פעם של האוניברסיטה העברית בציון.

מנחם אוסישקין נשיא הועד הפועל הציוני נתן לאירוע אופי היסטורי של ממש:

“לפני שלושת אלפים שנה המלך שלמה בנה בית לאדון המלך עולמים על הר המוריה ותפילתו הראשונה בבית זה הייתה שבית זה צריך לההפך לבית תפילה לכל העמים. עתה בעוד אנו בונים בת זה, אנו מתפללים שהוא ייהפך לבית המדע לכל העולם. פרופסור אינשטיין, אנא צעד על הבמה שחכתה לך מזה אלפיים שנה”.

אינשטיין צעד ונתן את הרצאתו.

במהלך השבוע השני לשהייתו בפלשתינה אינשטיין טייל בארץ בחברת גורמים רשמיים מהתנועה הציונית, ביקר בבתי ספר, מפעלים ובקונגרס של איגוד המסחר של ההסתדרות.

בתחילת המאה העשרים הקימו בארץ ישראל את ה”תכניון” בחיפה, כפי שכינה אותו ב-1924 חיים נחמן ביאליק. אלברט אינשטיין בא לבקר בחיפה בטכניון ונהיה אחר כך לנשיא ועד הטכניון.

אינשטיין מבקר במכון שנקרא שנה אחר כך “תכניון” על ידי חיים נחמן ביאליק

לכל אורך הביקור שאלו את אינשטיין: האם תבוא שוב, הפעם כדי להישאר? כמובן שהציעו לאינשטיין משרה אקדמית באוניברסיטה העברית מספר פעמים. בערב האחרון של ביקורו אינשטיין רשם ביומנו: “הם לגמרי רוצים אותי בירושלים ומסתערים עלי בכל הדרגות בשאלה זאת. לבי אומר כן, אבל ההיגיון שלי אומר לא!” אינשטיין אף פעם לא חזר, אפילו לא ביקור. הוא העדיף להיות קשור לציונות ממרחק.

המאהבות המסתוריות של אינשטיין

אלברט אינשטיין נחשב לפיזיקאי הגאון הגדול ביותר של המאה ה-20. אולם מאחורי גילוייו, אינשטיין היה אדם של הרבה מהומות. מכתבים שטרם פורסמו ונחשפו בשנה שעברה מראים שלמדען הדגול אשר גילה את תורת היחסות ואת הנוסחא המפורסמת E=mc2, היו חיים פרטיים לא פחות סוערים מהתורות שהגה.

אלברט אינשטיין היה כנראה הפיזיקאי הגדול ביותר בכל הזמנים. יש הטוענים שהיה גדול מאייזיק ניוטון ומכמה פיזיקאים אחרים. התורות של אינשטיין הפכו על פיהם את השקפת עולמנו אודות היקום כמקום שנשלט על ידי מושגי מרחב וזמן מוחלטים. המערכת הפיזיקאלית החדשה אותה הגה החליפה את התורות הישנות במערכת שבה העולם יחסי מחד ובו מהירות האור קבועה מאידך. שמועות אומרות שאינשטיין היה גם האיש שאמר שלא היה כל טעם ללבוש גרביים כי רגליך עשו בהם חורים.

בין אם אינשטיין אמר זאת או לא, בין תדמית זאת של גאון ללא מעצורים והפיזיקאי הדגול נחשפת לה מציאות הרבה יותר יומיומית וארצית באמצעות אוסף של מכתבים בין אינשטיין לשתי נשותיו, חבריו וילדיו. תכתובת של 3500 עמודים בין השנים 1910 ל-1920 פורסמה ב-2007 לאחר שבתו החורגת של אינשטיין, מרגוט, התנתה שהמכתבים יפורסמו רק 20 שנה לאחר מותה, שהיה ב-1986. המכתבים חושפים פרטים אודות נשותיו של אינשטיין, כאשר עם שתיים מהן הוא התחתן והם מתארים לא הוגה דעות ומדען, אולי הגדול ביותר שידעה המאה ה-20 בשיא גדולתו, אלא מתארים אדם שמתמודד עם המציאות היומיומית של דאגות פרנסה, חולי, גירושין וקנאות בתחום המקצועי מצד המדענים הקולגות שלו בעוד הוא הולך ומתפרסם ברחבי העולם.

ב-1903 אינשטיין התחתן עם מילבה מאריץ’, האישה היחידה שלמדה איתו מתמטיקה במכון הפוליטכניק הפדראלי בציריך. הם התאהבו, אבל הוריו לא קבלו אותה: היא הייתה מבוגרת ממנו בשלוש שנים, הלכה בכבדות, הייתה פקחית מידי ולא הייתה יהודיה. בתם הראשונה או שנמסרה לאימוץ או שמתה (אף אחד למעשה לא ממש יודע) וזאת בטרם הזוג יכול היה להתחתן. רק על ערש דווי של אביו של אינשטיין ניתנה הרשות להתחתן עם מילבה מאריץ’. שנותיהם המוקדמות היו שמחות. אינשטיין נפגש עם חבריו בביתם בחוג שהקים, “אקדמיה אולימפיה” ומילבה סיעה בהכנת האוכל. שנה אחרי הולדת הילד הראשון, הנס אלברט והנה פרץ היצירה של אינשטיין במה שאנו נוהגים לכנות ה”אנוס מיראבליס” או שנת הפלאות”. בערבים לאחר יום עבודה עמוס במשרד הפטנטים בברן אינשטיין הרהר בתנועה הבראונית שנראית אקראית של החלקיקים בנוזל. הוא חשף שהאור לא רק נע בגלים, אלא גם בזרם של חלקיקים שכונו פוטונים. והוא קבע את היחס שבין האנרגיה, מסה והאור בנוסחא המפורסמת E=mc2 שהיו לה השלכות מרחיקות לכת על החשיבה במאה ה-20. אינשטיין פרסם שלושה מאמרים, כאשר כל אחד מהם יכול היה לזכותו בפרס נובל. אינשטיין זכה בפרס רק על המאמר שעסק בנושא האור שנע כזרם חלקיקים. הנימוק של ועדת הנובל ב-1921 היה: איננו יכולים להעניק פרס נובל על תורת היחסות כאשר איננו יודעים עדיין האם תורה זאת מאומתת דיה. אולי היא תופרך ואנו מעניקים פרס על תורה שאינה מבוססת מספיק? המאמר שעסק באור נראה מבוסס באותו הזמן כדי לזכות את אינשטיין בפרס נובל.

החל מ-1907 אינשטיין החל להרהר ברעיונות של הרחבת עקרון היחסות שלו והיה שקוע במדע הפיזיקה. אולם אינשטיין חשב בנוסף גם על דברים נוספים. באותה תקופה, הוא גם לטש עיניים על בת דודתו אלזה. בסביבות 1914 כאשר הוא עבר לברלין למכון קייזר וילהלם לפיזיקה, אינשטיין התרחק מאשתו. מילבה המושפלת שבה לציריך עם שני הבנים כאשר היא נאלצת להשאיר את אינשטין עם אלזה, וכל זאת כדי להתחיל בהליכי הגירושין. למעשה אלזה הכריחה את אינשטיין להתגרש. הוא לא ממש רצה להתחתן עם אלזה. היא טענה בפניו שאם לא יינשא לה ממש זה יפגע בסיכוי של שתי בנותיה להתחתן ויפגע בכבודה.

אולם האם אשה שנייה הייתה מספיקה?

בעודו רחוק מהבית הוא כתב כמעט כל יום מכתבים לאלזה אשתו, על ההרצאות המשעממות, על נגינה עם חברים. אבל הנושא המעניין ביותר בהתכתבות זו היא כיצד אינשטיין משוחח על הנשים שפגש. המכתבים הציגו את השמות של מאהבת אחרי מאהבת: מרגרט, אסטלה, אטל, שתיים שקרויות טוני ומרגלת רוסיה בשם מרגריטה. הרבה מהמכתבים מתייחסים לאינספור נשים שהרעיפו עליו תשומת לב “בלתי רצויה”. מאהבת אחת, אשת חברה מברלין, אתל מיקנובסקי, “עקבה אחרי [עד אנגליה] והרדיפה שלה אחרי כבר יוצאת מכלל שליטה”. לא כתוב אודות ההתנהגות של אינשטיין חזרה ולא ברור מה התגובה של אלזה שככל הנראה מאוד סבלה.

ב-2004 נתגלו יומנים המתעדים את דיוקנו של אינשטיין כאדם זקן. את היומנים כתבה חברתו האחרונה יוהאנה פאנטובה על חייו הפרטיים בשנה וחצי האחרונות לחייו. לאחר שאלזה כבר נפטרה. פאנטובה הייתה ידועה באוניברסיטת פרינסטון בה עבד אינשטיין כחברתו האחרונה. הם הלכו לקונצרטים ביחד, שטו בספינה שלו. היחסים בין פאנטובה לאינשטיין נמשכו מסוף שנות ה-40 ועד למותו של אינשטיין ב-1955 (ראו הכתבה מאת אבי בליזובסקי ב”ידען”, “התגלו יומנים המתעדים את דיוקו של אלברט אינשטיין כאדם זקן”, 27 לאפריל, 2004).

אתם מוזמנים לתערוכה הקבועה של אינשטיין במוזיאון המדע בירושלים שם ישנו מידע כלשהו על המכתבים החדשים של אינשטין.

חלק מהכתוב במאמר זה מבוסס על מאמר של Paul Vallely שפורסם באנגלית ב-31 בינואר 2007.

להלן מאמר שפורסם על ידי הביוגרף של אינשטיין וולטר אייזקסון ב-“ניו יורק טיימס”:

The Intimate Life of A. Einstein

New York Times, Sunday, Jul. 09, 2006

By WALTER ISAACSON

SECOND WIFE: Einstein with his cousin and wife Elsa (pet name: Else), in 1921

The last remaining trove of Albert Einstein’s personal family letters is being opened to the public this week. They had been closely held by his stepdaughter Margot Einstein, who decreed that they remain sealed for 20 years after her death. Some of the letters are being published by Princeton University Press in the 10th volume produced by the Einstein Papers Project at Caltech, and they are a revelation. “Einstein’s private correspondence refutes the simplistic view of him as an isolated, remote man who immersed himself in his work at the expense of human contact,” says general editor Diana Kormos Buchwald. That is nowhere more true than in the tense months between April and December 1915, when his family life was unraveling and he was racing–under brutal competitive pressure–to complete his general theory of relativity.

תחתית הטופס

In 1915, Albert Einstein was struggling to wrest from nature what would turn out to be his crowning achievement, perhaps the most beautiful theory in all of science. Ten years earlier, he had come up with the special theory of relativity, which said that time and space were each relative for observers moving at different constant velocities. Now he was trying to generalize the theory by conceiving of gravity as a curving of the fabric of something he called space-time.

It was an excruciating period. His marriage to Mileva Maric, an intense and brooding Serbian physicist who had helped him with the math of his 1905 paper, had just exploded. She had left him in Berlin and moved to Zurich with their sons Hans Albert, 11, and Eduard, 5. Suffering from acute stomach pains exacerbated by the food shortages of World War I, he was being nursed by a first cousin, Elsa Einstein, whom he would eventually marry.

His letters, including some made public this week, show how his personal and scientific struggles intertwined in 1915, culminating in his great triumph that fall. The tale begins with two letters written in early April by Hans Albert (known as Adu), begging his father to visit him and his brother (known as Tete) in Zurich for spring vacation: Dear Papa, Imagine, Tete can already multiply and divide, and I am doing gometetry (geometry), as Tete says. Mama assigns me problems; we have a little booklet; I could do the same with you then as well. But why haven’t you written us anything lately? I just think: “At Easter you’re going to be here and we’ll have a Papa again.” Yours, Adu!

Dear Papa, Today we told each other our dreams. Tete suddenly said: “I dreamed that Papa was here!” Then I thought: “It really would be much nicer if you were with us.” I can tinkle away on the piano much better now already; not long ago I played a Haydn and a Mozart sonata and some sonatinas. In short, I could also play with you. The examination is approaching now; but at the same time, so is Easter. Last Easter we were alone; do we have to spend this Easter alone as well? If you were to write us that you are coming, that would be the finest Easter bunny for us. We can live here quite well, you know, but if Mama gets ill one day, I don’t know what to do. Then we would have no one but the maid. Also for this reason it would be better if you were with us. Yours, Adu The war made it impossible for Einstein to visit them, but he responded to the postcards by promising Hans Albert that he would come in July for a hiking vacation in the Swiss Alps. “In the summer I will take a trip with just you alone,” he wrote. “This will happen every year, and Tete may also come along when he is old enough for it.” He expressed delight that his son had taken a liking to geometry. It had been his “favorite pastime” when he was about the same age, he said, “but I had no one to demonstrate anything to me, so I had to learn it from books.”

תחתית הטופס

Einstein wanted to be with his son to teach him math, but that would not always be possible, he lamented. Perhaps they could do it by mail? “If you write me each time what you already know, I’ll give you a nice little problem to solve.” He sent a toy for each of his sons, along with an admonition to brush their teeth well. “I do the same and am very happy now to have kept enough healthy teeth.”

But the tension in the family worsened. Einstein and Mileva exchanged letters arguing about both money and vacation timing, and at the end of June a curt postcard came from Hans Albert in response to his father’s request that he be available on a particular date to go on their proposed summer vacation: Dear Papa, You should contact Mama about such things, because I’m not the only one to decide here. But if you’re so unfriendly to her, I don’t want to go with you either. We have plans for a nice stay that I’d only give up very reluctantly. We are going at the beginning of July and are staying the whole vacation. Yours, A. Einstein The coldness of the letter was evident by the signature. Hans Albert was no longer signing off with the affectionate nickname Adu, but with the same initial and last name that his father used on formal letters.

Einstein was convinced that Mileva was dictating the postcards, both the plaintive ones that had made him feel guilty and now the one asking him not to come for the summer hike. So he decided to go on vacation with his new love, Elsa. He explained his decision in a July 1915 letter, also recently made publicly available, to his friend Heinrich Zangger, a medical professor in Zurich who was trying to mediate between the Einsteins: My dear friend Zangger, My fine boy has been alienated from me for a few years already by my wife, who has a vengeful disposition, but also is so sly that outsiders and particularly men are always deceived by her. If you only knew what I had to live through with her, you would hold it against me that I did not find the energy for so long to separate myself from her. The postcard I received from little [Hans] Albert had been inspired, if not downright dictated, by her … When I write to him, I get no response. Under these circumstances it appeared as if I couldn’t see the children at all if I came now to Zurich in July, as I was firmly resolved to do. So at the last minute I decided, while I was at Göttingen giving talks about the general theory of relativity, to relax here in Sellin, where my cousin [Elsa] had rented lodgings with her children. A. Einstein The trip to Göttingen he referred to was to give some lectures at the invitation of the mathematical physicist David Hilbert. Einstein was particularly eager–too eager, it would turn out–to explain all the intricacies of relativity to him. The visit was a triumph, he exulted to Zangger. “I was able to convince Hilbert of the general theory of relativity.”

תחתית הטופס

Amid all of Einstein’s personal turmoil, a new scientific anxiety was about to emerge. He was struggling to find the right equations that would describe his new concept of gravity, ones that would define how objects move through space and how space is curved by objects. By the end of the summer, he realized the mathematical approach he had been pursuing for almost three years was flawed. And now there was a competitive pressure. Einstein discovered to his horror that Hilbert had taken what he had learned from Einstein’s lectures and was racing to come up with the correct equations first.

It was an enormously complex task. Although Einstein was the better physicist, Hilbert was the better mathematician. So in October 1915 Einstein threw himself into a monthlong frenzy in which he returned to an earlier mathematical strategy and wrestled with tensors, equations, proofs, corrections and updates that he rushed to give as lectures to Berlin’s Prussian Academy of Sciences on four successive Thursdays–even as he was struggling to arrange a reconciliation with his sons.

His first lecture was delivered on Nov. 4, 1915, and it explained his new approach, though he admitted he did not yet have the precise mathematical formulation of it. That very afternoon, as soon as he finished his lecture, he wrote an anguished–and poignant–letter to Hans Albert:

I will try to be with you for a month every year so that you will have a father who is close to you and can love you. You can learn a lot of good things from me that no one else can offer you. The things I have gained from so much strenuous work should be of value not only to strangers but especially to my own boys. In the last few days I completed one of the finest papers of my life. When you are older, I will tell you about it … I am often so engrossed in my work that I forget to eat lunch.

תחתית הטופס

Einstein also took time off from furiously revising his equations to engage in an awkward fandango with his competitor Hilbert. Worried about being scooped, he sent Hilbert a copy of his Nov. 4 lecture. “I am curious whether you will take kindly to this new solution,” Einstein noted with a touch of defensiveness.

Einstein presented his second paper the following Thursday, Nov. 11. He still had not found the right equations, but he felt he was getting closer. Once again, he sent the paper to Hilbert. “If my present modification (which does not change the equations) is legitimate, then gravitation must play a fundamental role in the composition of matter,” Einstein wrote. “My own curiosity is interfering with my work!”

The reply that Hilbert sent the next day must have unnerved Einstein. He said he was about ready to oblige with a “solution to your great problem.” He had planned to hold off discussing it until he had explored it further. “But since you are so interested, I would like to lay out my theory in very complete detail this coming Tuesday,” which was Nov. 16. He invited Einstein to come to Göttingen and have the dubious pleasure of personally hearing him lecture. Then, after signing his name, Hilbert felt compelled to add what must surely have been a tantalizing and disconcerting postscript. “As far as I understand your new paper, the solution given by you is entirely different from mine.”

Einstein wrote four letters on Nov. 15, a Monday, that suggest that the stress he was under was starting to take its toll. To his son Hans Albert, he wrote that he would like to travel to Switzerland around Christmas and New Year’s to visit him. “Maybe it would be better if we were alone somewhere,” such as at a secluded inn, he suggested to his son. “What do you think?”

He also wrote his estranged wife a conciliatory letter that thanked her for her willingness not “to undermine my relations with the boys.” And he reported to their mutual friend Zangger: “I have modified the theory of gravity, having realized that my earlier proofs had a gap … I shall be glad to come to Switzerland at the turn of the year in order to see my dear boy.”

And finally, he replied to Hilbert and declined his invitation to visit Göttingen the next day. His letter did not hide his anxiety: “Your analysis interests me tremendously … The hints you gave in your messages awaken the greatest of expectations. Nevertheless, I must refrain from traveling to Göttingen for the moment … I am tired out and plagued by stomach pains … If possible, please send me a correction proof of your study to mitigate my impatience.”

On Nov. 18, Einstein received Hilbert’s new paper. Einstein was dismayed to see how similar it was to his own work. His response to Hilbert was terse and clearly designed to assert the priority of his own work. “The system you furnish agrees–as far as I can see–exactly with what I found in the last few weeks and have presented to the Academy,” he wrote.

תחתית הטופס

Hilbert responded kindly and quite generously the following day, claiming no priority for himself. “If I could calculate as rapidly as you,” he wrote, “in my equations the electron would have to capitulate and the hydrogen atom would have to produce its note of apology about why it does not radiate.” Yet one day later, Hilbert sent a paper to a scientific journal with his own version of the equations for general relativity. The title he picked for his piece was not a modest one. “The Foundations of Physics,” he called it.

Einstein’s climactic fourth lecture at the Prussian Academy, on Nov. 25, was titled “The Field Equations of Gravitation.” It contained the correct set of equations that capped his theory of general relativity. Although it came a few days after Hilbert had sent in his own paper, Einstein’s version was more complete, and the underlying concepts were his alone.

The theory was one of history’s most imaginative and dramatic revisions of our concepts about the universe. It was, said Paul Dirac, the Nobel laureate pioneer of quantum mechanics, “probably the greatest scientific discovery ever made.” Max Born, another giant of 20th century physics, called it “the greatest feat of human thinking about nature, the most amazing combination of philosophical penetration, physical intuition and mathematical skill.”

Nevertheless, Einstein’s triumph was tempered by his continued struggles with Hans Albert. The boy told a family friend that he wanted to spend the entire Christmas vacation hiking with his father, but he wrote a chilly letter to his father indicating the opposite: Dear Papa, I will come over New Year’s, i.e., from the 31st to 2nd. I don’t want to stay longer because Christmas is nicest at home. Besides, I got skis and would like to learn how to use them with my colleagues. The ski equipment costs about 70 francs, and Mama bought them for me on condition that you also contribute. I consider them a Christmas present. Yours, Adu So Einstein informed his son that he was canceling the trip. “The unkind tone of your letter dismays me very much,” he wrote just days after finishing his last lecture on general relativity. “I see that my visit would bring you little joy, therefore I think it’s wrong to sit in a train for two hours and 20 minutes.”

There was also the question of paying for the skis. Einstein was not pleased. He replied that he would send Hans Albert a gift in cash, “but I do think that a luxury gift costing 70 francs does not match our modest circumstances,” he wrote, underlining the phrase.

Thus it was that 1915, the capstone year for his theory of relativity, ended with mixed emotions for Einstein. As he put it in a letter to Zangger: Dear friend Zangger, Just now I received the enclosed letter from my Albert, which upset me very much. After this, it’s better if I don’t take the long trip at all rather than experience new bitter disappointments. The boy’s soul is being systematically poisoned to make sure that he doesn’t trust me. Under these conditions, by attempting any approaches I harm the boy indirectly. Come, dear old friend, Lady Resignation, and sing me your familiar old song so that I can continue to spin quietly in my corner! …

תחתית הטופס

Currently I am also having quite a curious experience with my dear colleagues. All but one of them is trying to poke holes in my discovery or to refute the matter, if only so very superficially; just one of them [Hilbert] acknowledges it, insofar as he is seeking to partake in it, with great fanfare, after I had initiated him, with much effort, into the gist of the theory … Heartfelt greetings, yours, Einstein So Einstein spent Christmas Day in his Berlin apartment. That morning, he took out of his satchel some of the drawings that Hans Albert had sent him and wrote the boy a postcard saying how much they pleased him. He would come for Easter, he promised. To Einstein’s delight, his son enjoyed playing piano. “Maybe you can practice something to accompany a violin, and then we can play at Easter when we are together.”

Things would eventually improve. When the final version of Hilbert’s paper came out, he was both clear and generous in insisting that credit for the theory of relativity belonged to Einstein. They were soon visiting each other’s homes once again. “There has been a certain ill-feeling between us, the cause of which I do not want to analyze,” Einstein wrote. “I have struggled against the feeling of bitterness attached to it, with complete success. I think of you again with unmixed geniality and ask you to try to do the same with me. It is a shame when two real fellows who have extricated themselves somewhat from this shabby world do not afford each other mutual pleasure.”

The situation within his family also got better–in fits and starts. That following Easter, as promised, Einstein went to Zurich to visit his boys. They were delighted to see him, and he wrote a note of thanks to Mileva for making things go smoothly:

My compliments on the good condition of our boys. They are in such excellent physical and mental shape that I could not have wished for more. And I know that this is for the most part due to the proper upbringing you provide them. I am likewise thankful that you have not alienated me from the children. They came to meet me spontaneously and sweetly.

Einstein then took Hans Albert off alone, as the boy wished, for a hiking excursion at a mountain resort overlooking Lake Lucerne. In a postcard to his cousin and future wife Elsa, Einstein described his joy:

My dear Elsa, Yesterday I went on a hike with the boy and am enjoying very much being with him. He is kindhearted, trusting, and surprisingly eager to learn, and intelligent. My relationship with him is becoming very warm. Kisses from your, Albert

 Einstein’s relationship with his family would continue to be intense and volatile, with periods of strain and of affection. In order to dissolve his marriage to Mileva, he offered her a deal: if she agreed to give him a divorce, he would give her the money from the Nobel Prize he fully expected to win someday. She considered the offer for a week, then took the bet. And when he won a few years later, she was able to buy three apartment buildings in Zurich with the money.

Young Eduard (Tete) eventually succumbed to mental illness and was confined to an asylum near Zurich for the rest of his life. Things turned out better for Hans Albert. He went to the Zurich Polytechnic, where his parents had met, studied engineering, and later became a professor at the University of California, Berkeley. He would be at the bedside when his father died, 40 years after the tumultuous year when he conquered his theory of gravity while wrestling with the even more mysterious forces that swirled around his family.

Isaacson, president of the Aspen Institute and a former managing editor of TIME, is writing a biography of Einstein that will be published by Simon & Schuster in April 2007. For more letters, go to time.com/einstein For information about The Collected Papers of Albert Einstein, go to www.pupress.princeton.edu.

 ומאמר נוסף על המכתבים וביקורת על הספר של אייזקסון

Person of the Century

American Scientist, Daniel Kennefick

Einstein: His Life and Universe. Walter Isaacson. xxii + 675 pp. Simon and Schuster, 2007.

$32.

From%20Einstein.

Walter Isaacson’s enjoyable and informative new biography of Albert Einstein provides a popular and judicious account of the latest Einstein scholarship. Isaacson, a former managing editor for Time, was, it seems, chiefly responsible for that magazine naming Einstein “Person of the Century” in 2000. It is thus fitting that Isaacson should kick off the 21st century with a comprehensive biography of him.

Isaacson is the first Einstein biographer to have had access to the trove of personal letters released under the terms of a bequest by Einstein’s stepdaughter Margot Einstein, who at the time of her death in 1986 donated family correspondence to the collection of Einstein’s papers already archived at Hebrew University, stipulating that the letters should not be published until 20 years after her death. This correspondence can now be found in volume 10 of the Collected Papers of Albert Einstein (Princeton University Press), but for those who wish to read only the highlights and to see the letters set in the context of Einstein’s life, Isaacson’s book provides an excellent summary.

I should disclose that as one of the editors of the Einstein Papers Project, I had access to the sealed material in the Margot Einstein bequest before its publication. However, I did not work on editing the personal letters, but rather the scientific correspondence that formed part of volume 10. And although Isaacson has made exemplary use of the expertise offered by the project’s editors, I was not involved in any way in aiding him in his work.

On hearing the phrase sealed material, the reader will naturally want to know what was so revealing about these family letters that made it essential they not see the light of day for so long a time. Anyone who reads Isaacson’s book will find, as I did myself on first reading through the letters, that there is nothing here that is titillating to the modern reader. However, there is much that is of great human interest to anyone who knows something of Einstein’s character.

The letters that form the core of the sealed material concern the period of Einstein’s separation and divorce from his first wife, Mileva (née Maric). They contain nothing that would appear salacious to modern eyes, accustomed as people now are to divorce as a widespread phenomenon bringing little in the way of social stigma. But this familiarity with the problems of divorcemakes the impact of many of the letters all the greater for today’s readers. Einstein’s correspondence with his two young sons after the separation of the family in 1914 is particularly poignant. Those of us tasked with editing the scientific correspondence for volume 10, especially those of us with young families, were relieved not to have to work on the personal letters, some of which are frankly heartbreaking.

Einstein married Mileva Maric in 1903, over the objections of his parents. From letters that were originally in the possession of Einstein and Maric’s descendants and were published by an earlier generation of editors at the Einstein Papers Project, it is now well known that Einstein and Maric had a daughter out of wedlock before their marriage. Little is known about this first child, except that she was not publicly acknowledged by her parents and may have died in early childhood. After marriage they had two sons, Hans Albert and Eduard (known as Tete), and lived together throughout Einstein’s career as a patent clerk in Bern, Switzerland.

As Einstein’s reputation as a physicist grew, he landed a series of academic positions, rising higher on the academic ladder until he was called to Berlin in 1914 to take up a very prestigious position at the Prussian Academy of Sciences. By this stage, his marriage was on the rocks. Maric briefly followed Einstein to Berlin, but it was quickly apparent to her that among his reasons for accepting the post was the opportunity to live near his cousin, Elsa Löwenthal (née Einstein), a widow with whom he had previously formed a romantic attachment. An angry Maric returned to Zurich with the children when she and Einstein agreed to separate.

The letters in the sealed material were in the possession of Elsa’s family (Margot was the daughter of Elsa by her first husband and had a sister, Ilse, who served as Einstein’s secretary for some years). Not only does the sealed material add a great deal of interest to Isaacson’s book, but quotes from the rest of Einstein’s correspondence are used effectively throughout the text. This is definitely one of the highlights of the biography.

A state of marital limbo suited Einstein and Maric well enough (although it seems likely that Maric hoped for an eventual reconciliation), but it was anathema to the very bourgeois Elsa not to have her relationship with Einstein regularized. Eventually, in 1916, Einstein asked Maric for a divorce, which she refused. When he persisted, she suffered a nervous breakdown, and Einstein realized he was in danger of becoming estranged from his children. He was, in any case, having difficulty even seeing them, because the war and the increasingly precarious nature of his own health made travel difficult (he suffered, at this time, from a life-threatening ulcer).

From%20Einstein

Finally, in 1918, Einstein came up with a proposal that overcame Maric’s objections.  Because of the postwar collapse of the German mark, he had great difficulty supporting Maric and the boys, in spite of the determination of the new German government to hold on to their most prestigious (and now world-famous) scientist by means of liberal and frequent salary raises. Einstein now realized that the Nobel Prize, when he finally received it, would provide the hard currency (Swedish kronor) that could make Maric financially secure. Thus they reached a divorce agreement that specifically provided that the Nobel money would go to Maric. The divorce decree, since Einstein was the guilty party, restricted him from remarrying for two years, a stipulation he easily ignored since he lived in a different jurisdiction—the divorce was finalized under Swiss law in Zurich in February 1919, and he married Elsa a few months later in Berlin.

He did win the Nobel Prize within a few years, and the resourceful Maric managed very well off the money for the rest of her life. The eldest boy, Hans Albert, went on to become a successful engineer and a professor at Berkeley (most of Einstein’s descendants live in California). The younger son, Tete, had a sad life, most of which was spent in institutions because of his fragile physical and mental health.

Isaacson’s book does not focus exclusively on the period of Einstein’s separation and divorce, or on his personal life. Indeed, Isaacson’s coverage of Einstein’s scientific work is thorough and accessibly written. Those with the stomach for it, and more important, the scientific background, will still prefer Abraham Pais’s masterly work Subtle Is the Lord for Einstein’s scientific life. But among the more popular biographies, readers will find that this one stands out in terms of space devoted to readable explanations of Einstein’s theories. Relativity receives plenty of attention, of course, but nice, concise and informative accounts are also given of other significant discoveries, such as his invention, with the Indian physicist Satyendra Bose, of quantum statistics.

It is difficult to cover all of the many facets of Einstein’s life in a book of any size, but Isaacson also manages to give a good account of his political involvement in various radical, pacifist and Zionist causes, although again some recent books, especially those by Fred Jerome, go into this important aspect of Einstein’s life in much more detail. (Readers interested in this topic will also want to consult Einstein on Politics, a new collection of the physicist’s reflections on the subject edited by David E. Rowe and Robert Schulmann.) But great as Einstein’s allure remains, the majority of people will probably wish to read just one Einstein book, and this is one they should strongly consider. In addition to being comprehensive, accessible and well written, it is clearly the most up to date, making sensible use of the latest and most authoritative scholarship.

 

 

 

אינשטיין: “ניצחנו במלחמה אבל לא בשלום”

בראיון ראשון זה שנה שאולמרט מעניק לעיתונות המודפסת, הוא מצהיר ב”הארץ”:  “אני רוצה להגיד לאזרחי ישראל: לאיראן לא תהיה יכולת גרעינית”, כך אמר ראש הממשלה אהוד אולמרט, בראיון ל”הארץ” לקראת חג הפסח. לדברי אולמרט, ישראל נוטלת חלק במאמץ האדיר של הקהילה הבינלאומית, שנועד למנוע מאיראן יכולת בלתי קונוונציונלית, “ואני מאמין וגם יודע שהשורה התחתונה של המאמץ הזה היא: איראן לא תהיה גרעינית”.

אולמרט הבהיר בראיון כי בכוונתו להתמודד שוב על ראשות קדימה ולהוביל אותה בבחירות הבאות לכנסת. הוא אינו שולל אפשרות לאיחוד בין קדימה למפלגת העבודה, ערב הבחירות. “הדרך שלי והדרך של העבודה הן מספיק קרובות כדי לאפשר את שיתוף הפעולה במסגרת הממשלה, לגבי העתיד, עדיין מוקדם לעסוק בדברים האלה”.

בהקשר זה ראוי להיזכר בדבריו של אינשטיין מ-1938 שאותם הביא פרופ’ ג’ון סטצ’ל באחת מהרצאותיו המפורסמות:

“האירועים הפוליטיים הגדולים של זמננו הם כל כך מייאשים, שחשים מבודדים למדי בדורנו. כאילו שהאנשים איבדו את הלהט לצדק ולכבוד, ואינם מעריכים יותר את הדבר שדורות טובים יותר זכו בו באמצעות הקרבה עצמית אמיצה בל תתואר… הבסיס לכל הערכים האנושיים הוא בדיוק המוסכמות: לראות זאת בבירור בזמנים קדומים הייתה הגדולה המיוחדת של משה שלנו. פשוט הביטו בניגוד לבני זמננו!”

סטצ’ל היה נוהג לומר שאינשטיין ידע על מה הוא מדבר כאשר סטצ’ל מזכיר לעתים את ממשל בוש הכושל. והנה במרחק של קילומטרים רבים מאמריקה הגדולה כאן בארצנו הכל כך קטנה אבל המאוד מרעישה, ניתן לומר דברים דומים. דהיינו, בראיית הנולד בצורה מדהימה אינשטיין חזה שמשה גדול לא קם בתקופתנו.

לרגל ציון יום מותו של אינשטיין שנפטר ב-18 לאפריל 1955 בפרינסטון, ניו ג’רסי, ברצוני לומר מספר מילים על האיש והמצב הפוליטי ב-1938 וראו מה הפלא. הרבה לא השתנה מאז. ניתן לומר שהתחושה הכללית היא עדיין תחושה של חוסר ביטחון וחוסר אמונה כללית בשלטון. מקריבים את זכויות האזרח לטובת המדינה ולטובת הדעות הפוליטיות. האזרח הקטן לא מתנגד לאוטופיה המושחתת שנוצרה כאשר מפלגות שוכחות את הזהות האמיתית שלהן. המדינה מנוהלת עדין בצורה כושלת והדיסאינפורמציה גדולה.

להלן המקרה הראשון בהיסטוריה של ההתחמשות הגרעינית המזעזעת שתחילתה ב-1938.  עם פרוץ מלחמת העולם השנייה אינשטיין חזה לאיזו מגמה העולם יובל. כיום עם ההתחמשות לעבר נשק גרעיני והטכנולוגיה המתקדמת לעומת שנות הארבעים והאיומים הבלתי פוסקים של אחמדיניג’ד ממזרח, העולם הולך ומתקדם לעבר התחמשות ומלחמות יותר מסוכנות מאי פעם. אינשטיין אמר לרוברט אופנהיימר ב-1942 את האמרה המפורסמת הבאה: “אינני יודע עם איזה נשק ילחמו במלחמת העולם השלישית, אולם במלחמת העולם הרביעית ילחמו בעזרת מקלות ואבנים”. ואינשטיין כנראה ידע על מה הוא מדבר כאשר מנהיגים מתנסחים בצורה רברבנית. הוא היה עד להתחמשות הגרעינית הראשונה בהיסטוריה ומנקודת מבט זו הוא חי את השלבים הראשונים של המצאתה של פצצה אשר יצאה משליטתם של המדענים ושחקה לידיהם של פוליטיקאים. הוא ביטא את החשש מהרס טוטאלי של אומות.

אם כך, הגידו נא, איך מפילים פצצת אטום? תשאלו פיזיקאי. לא נכון. תשאלו מדינאי פונדמנטליסטי. לא בהכרח. עוד תגלו שתצטרכו ללכת למנהיג מערבי אינטרסנטי. במלחמת העולם השנייה הוקם פרויקט שלם, פרויקט מנהטן בלוס אלמוס ליצור נשק גרעיני. עלותו הייתה 2 מיליארד דולר – גיבוב תעשייתי השווה בגודלו לכל תעשיית המכוניות האמריקאית. וכל זאת למה? מחשש שהיטלר וגרמניה הנאצית יפתחו פצצת אטום. בעזרתה הם יכבשו את העולם. היטלר היה תחת הרושם שמדעני הגרעין יהפכו את כדור הארץ לכוכב זוהר. אבל לא עלה בידי הנאצים לפתח נשק גרעיני במלחמה. ב-1939 תשעה פיזיקאים ידועי שם בפיזיקה הגרעינית בגרמניה נפגשו כדי ליצור את ה- Uranium Verein מועדון האורניום. המועדון התפרק מהר מאוד. ב-1943 בכפר נידח שקרוי הייגרליך הגרמנים הקימו “שורף אורניום” או אם תרצו, כור גרעיני במחסן במערה מתחת לקרקע במעמקי הצוקים של טירת הייגרליך. הניגוד בין מאמץ הפצצה האמריקאי שמנה יותר מ-30 בתי חרושת עצומים ואתרי יצור, על הערים המדבריות ועשרות אלפי סגל העובדים שלו, לא היה יכול להיות יותר צורם ורומז אודות רפיון פרויקט המחקר הגרעיני הגרמני. להייגרליך היה יותר מין המשותף עם תפאורה לסרט על הרוזן דרקולה מאשר עם אתר לתחנת כוח גרמנית מתקדמת ביותר. אבל כאן במשך חודשים מספר אורניום, מים כבדים וגרפיט התערבלו. לבסוף הייתה אכזבה כאשר מדענים גרמנים לא הצליחו להבטיח להיטלר שפיצוץ אטומי יוכל להצית את האטמוספרה. היטלר בפירוש לא היה מרוצה. לקראת סוף 1944 הגרמנים הובסו במלחמה. המדענים בפרויקט מנהטן חשבו לתומם שלוחמים בנאצים ובונים פצצת אטום כדי להביס את היטלר. אולם לפתע נאמר להם. לא נכון. יש שינוי בתוכנית. מביסים את היפנים. אף אחד בלוס אלמוס ובמעבדות הנלוות לא חשב שליפנים יש תוכנית גרעינית ושיש לחשוש שיפתחו נשק אטומי.  אם כך אולי ניתן ללמוד לקח או שנים מההתחמשות הראשונה בהיסטוריה בנשק גרעיני. מי היה הראשון בעולם שהשליך פצצת אטום ומדוע? להלן כמה תככים ולקחים ממרוץ החימוש הגרעיני הראשון בהיסטוריה. 

גילוי הביקוע הגרעיני 

ב-1905 אינשטיין גזר את הנוסחא E=mc2 שסיפקה את הערך לכמות האנרגיה שמוכלת במסה. הסיסמא לפתיחת השער “ססאמי היפתח!” האם המשוואה המפורסמת מובילה עד לפצצת האטום של 1945? הירושימה היא אימות איום של משוואה זו. נראה שפצצת האטום היה התוצאה של גילויים בפיזיקה האטומית, שבהם אינשטיין התעניין מעט מאוד. ואולי פיתוח הפצצה היה מתרחש גם ללא E=mc2. פיתוח פצצת האטום התחיל עוד במאה ה-19 עם גילוי הרדיואקטיבית.  הגילוי המכריע שהניע קדימה את פיתוח הנשק האטומי היה גילוי הניטרון ב-1932. הפיזיקאי הצרפתי פול לאנג’באן חשב שחלקיק קטן זה הוא גדול יותר מאדולף היטלר. “אם הוא יגיע לידיים הלא נכונות, [הניטרון] יכול לגרום לעולם הרבה יותר הרס מאשר הטיפש הזה שמוקדם או מאוחר יותר ילך לכלבים. זה משהו – שלא כמוהו – אחריו אף פעם לא נוכל להיפטר ממנו”. הניטרון סלל את הדרך לנשק הגרעיני. גילוי הניטרון פירושו היה שהפיזיקה נכנסה לפוליטיקה. המצב ההפוך התרחש גם כן. הפוליטיקה נכנסה לפיזיקה.

לקראת סוף 1935 אינשטיין הוזמן לשאת הרצאה בפגישה השנתית של האגודה האמריקאית לקידום המדע בפיטסבורג. הוא הדגים לקהלו כיצד הוא קבל את הנוסחא E=mc2. בהרצאה נכחו עיתונאים רבים שרצו לדעת האם כמויות עצומות של אנרגיה עלולות להיות משוחררות אם מפגיזים את האטום. אינשטיין לא האמין שניתן לשחרר אנרגיה מהאטום. הסיכוי, הוא אמר, הוא כמו “לירות בציפורים בחושך בשכונה בה יש מעט ציפורים”. העיתון של פיטסבורג הכריז בכותרת ראשית שאינשטיין ניפץ כל תקווה לקבלת אנרגיה מהאטום.

שלוש שנים אחר כך ב-1938 התגלה הביקוע הגרעיני על ידי אוטו האן, פרדריק שטרסמן, ליז מייטנר ואוטו פריש. גרעין האורניום מתפצל על ידי ניטרונים ותוך כדי כך משתחררת אנרגיה מאוד גבוהה – בערך 200 מיליון וולט. הפיצול של גרם אחד של אורניום ישחרר אנרגיה שוות ערך לשניים וחצי טונות של פחם.  אוטו פריש כתב לאמו, “חשתי כמו מישהו שתפס פיל בזנב”.

נילס בוהר נסע מקופנהגן לפרינסטון. שם הוא קבל מקום זמני במשרדו של אינשטיין. בוהר הבין שהביקוע אותו צפו באורניום היה עקב האיזוטופ הנדיר אורניום 235. האורניום 238 עובר ביקוע אם מפגיזים אותו בניטרונים בעלי אנרגיה גבוהה (“מהירים”). האורניום 235 יעבור ביקוע אם מפגיזים אותו בעזרת ניטרונים בעלי אנרגיה נמוכה (“איטיים”). לרוע המזל – או אולי למזלנו… קילו של אורניום טבעי מכיל מעט אורניום 235. ב-7 בפברואר 1939 בוהר פרסם את ממצאיו במכתב ששלח ל-פיזיקל רביו” ובמאמר נוסף שפורסם באוגוסט יחד עם ג’ון ווילר.  

השלב הבא היה גילוי תגובת השרשרת. באמצע מרץ 1939 אנריקו פרמי וליאו זילארד הצליחו לבקוע גרעין אורניום על ידי ניטרון ושני ניטרונים שוחררו ויכלו לגרום לביקוע גרעין אורניום נוסף. תגובת השרשרת הוכחה כאפשרית. במקביל ג’וליו-קירי בפריז צפה בניטרונים הנוספים גם כן. פרמי הסיק שגוש אורניום לא יותר גדול מכדור טניס יצור פיצוץ שווה ערך ל-15,000 טונות של TNT. פצצת אטום לא הייתה יותר במחוזות הדמיון. פרמי הביט מבעד לחלון משרדו והבין, פצצת אטום בודדה יכולה להרוס את מנהטן של ניו יורק שראה מבעד לחלון. הוא אמר לעמיתו: “כדור קטן כמו זה והכל יעלם”.

בעוד כל העולם מבצעים ניסויים קדחתניים בביקוע האורניום ובפרינסטון נילס בוהר וג’ון ווילד מהרהרים על העשרת אורניום 235, אינשטיין רק כמה דלתות במורד המסדרון היה שקוע בעבודתו על תורת איחוד השדות הערטילאית, בלתי נגיש ומנותק ממה שנעשה. אבל הוא עוד מעט יהיה מעורב. לא מבחינה פיזיקאלית, אלא פוליטית. 

זילארד ואינשטיין

 

המכתב לנשיא

בקיץ לוהט של שנת 1939 ליאו זילארד ויוג’ין ויגנר, שני פליטים הונגרים שאלו את עצמם מה ניתן לעשות כדי להגן על העולם הדמוקרטי מהאפשרות של נשק אטומי שייפול לידיו של היטלר? היטלר עלול להחרים את מאגרי האורניום שנחפרו בקונגו הבלגית. השניים תכננו לגייס את אינשטיין שיזהיר מראש את המלכה אליזבת מבלגיה.

זילארד הכיר את אינשטיין עוד מ-1926 מברלין – לשם הוא בא ללמוד לאחר שברח מהמשטר המדכא והאנטישמי בהונגריה. השניים שיתפו פעולה כדי להמציא ולרשום פטנט על משאבה חדשה לשימוש במקרר. המשאבה אף פעם לא שימשה אף מקרר אבל מאוחר יותר הותאמה – כמה אירוני… – להפצה במקררים של כור גרעיני.

הפעם זילארד בא להציע לאינשטיין שיעבדו על פרויקט הרבה יותר חשוב. היה זה יום שבת בבוקר, 15 ביולי, 1939. זילארד וויגנר נסעו מהעיר ניו יורק לפקוניק, לונג איילנד להפריע לחופשת השייט של אינשטיין. מכוניתם עצרה לפני בית הנופש של אינשטיין. אינשטיין קבל את שני חבריו בבית הקיט שלו ושלושתם ישבו במרפסת ושתו תה בשעות הצהרים של יולי חם מאוד בעודם מנסים לתהות כיצד להציל את האנושות.

זילארד הסביר לאינשטיין בן השישים מדוע הוא משוכנע שהנאצים התחילו בפרויקט פצצת האטום. המדענים הגרמנים השתתפו בפריצות דרך אחרונות וישנן עדויות שגרמניה החלה לצבור אורניום. אינשטיין נזעק. זילארד הסביר לאינשטיין שניתן להפיק תגובת שרשרת באורניום. ניטרונים משוחררים מביקוע גרעיני. האגדה אומרת שאינשטיין אמר:

 Daran habe ich gar nicht gedacht! “אף פעם לא חשבתי על כך!” בין אם זה היה כך או לא נראה שאינשטיין דמיין שהמדינה “בארבריה” כעת מסוגלת לכל דבר. “פצצת אורניום” בידיים של הגרמנים תהיה אסון.

זילארד תכנן לכתוב למלכת בלגיה ולהניע את ממשלתה מלמכור אורניום לגרמניה. אינשטיין הציע במקום לכתוב לשר הבלגי שאותו הכיר. הוחלט שהמכתב יימסר לשגריר הבלגי עם עותק למשרד המדינה האמריקאי. אינשטיין הקריא טיוטא בגרמנית. ויגנר תרגם, מזכירתו הדפיסה ושלחה את המכתב לזילארד. כמה ימים מאוחר יותר זילארד התייעץ עם אנשים מנוסים פוליטית כיצד לנהוג במכתב. זילארד הגיע לכלכלן, יועץ לנשיא רוזוולד, אלכסנדר זאקס. זאקס יעץ לזילארד למסור את המכתב היישר לנשיא וזאקס ימסור אותו אישית. זילארד כתב לאינשטיין, לא יזיק לנסות בדרך זאת. עתה המכתב נהפך למכתב לנשיא ארה”ב במקום למלכת בלגיה. זילארד התייעץ עם פיזיקאי פליט הונגרי נוסף, אדאורד טלר. זילארד כתב לאינשטיין, ודאי תשמח להכירו. הוא חזר עם טלר לבית הקיט של אינשטיין ובאמתחתו המכתב לרשויות בלגיה.

אינשטיין הכתיב מכתב בגרמנית אותו לקח טלר. זילארד השתמש בטקסט הגרמני והכין שתי גרסאות באנגלית, ארוכה וקצרה ואינשטיין חתם על שתיהן. ב-2 לאוגוסט 1939 זילארד בחר בגרסה הארוכה כמכתב לנשיא.

בינתיים המכתב נהפך מחשוב לדחוף. בתחילת ספטמבר 1939 מלחמת העולם השנייה החלה. הכוחות של היטלר פלשו לפולין. רוזוולט נהפך לאדם מאוד עסוק וכך זקס לא הצליח לראותו עד ל-11 באוקטובר. באוקטובר זאקס הביא לנשיא את המכתב עליו חתום אינשטיין ורקע על ההתפתחויות בתחום המחקר הגרעיני מזילארד. הנשיא כינס ועדה מייעצת על אורניום בה השתתפו השלישייה ההונגרית של הפיזיקאים,  טלר, זילארד וויגנר. דו”ח לנשיא הוגש ב-1 לנובמבר והוא דחק למחקר נוסף ותיאום של התקדמות המחקר באוניברסיטאות.   

זילארד לא שמע על שום התקדמות. ב-1940 הוא שב לאינשטיין הפעם לפרינסטון. הם שניהם היו משוכנעים שזאקס צריך לנסות ולגשת לרוזוולט בפעם השנייה לאור מצב החרום שנוצר. בינתיים זילארד למד יותר על מה שנעשה בסודי סודות בגרמניה מפיטר דבאי, שעזב את משרתו כראש מכון הקיסר וילהלם לפיזיקה בדלם לאחר שסירב לוותר על אזרחותו ההולנדית. עניינים אלה הוזכרו במכתב שאותו זילארד חיבר ונכתב וממוען לזקס, אך מטרתו הייתה הודעה לבית הלבן. כאשר זאקס פעל גם כסופר צללים וגם כמפשר, אינשטיין חתם על מכתב נוסף ב-7 למרץ לזאקס.

בהביאו את המכתב לבית הלבן זילארד התכוון לתת לבית הלבן קריאת התעוררות אחרי חודשים של חוסר עשייה. במכתב כתוב שזילארד יפרסם פרטים אודות שיטה לגרימת תגובת שרשרת אלא אם הממשלה תתערב. זו מעין סחיטה פוליטית. שבוע אחר כך זאקס הביא את המכתב לנשיא. ב-5 לאפריל רוזוולט הגיב על ידי זה שהוא זימן פגישה חדשה של ועדת האורניום. הועדה המייעצת דחתה להמשיך את המבצע. לוועדה הוזמן אינשטיין. לא התאפשר לאינשטיין להגיע והוא כתב שהוא תומך בהצעה של זאקס להקים ועדה שתאסוף תקציבים כך שהמחקרים של פרמי וזילארד יתקדמו ללא דיחוי. גם אילו אינשטיין היה רוצה להשתתף בפגישות הדבר היה נמנע ממנו על ידי ה-FBI

 

עלילות ה-FBI

רוזוולט מסר את השמות של 31 מדענים למודיעין הצבאי (G-2) לבדיקה. מכיוון שזה היה פרויקט לפתוח נשק, G-2 חפש עזרה מה-FBI בבדיקת הרקע של כמה מהמדענים. ביוני מפקד ה-G-2 הגנרל שרמן מיילס כתב למפקד ה-FBI הקולונל ג’יי אדגר הובר וביקש ממנו “לבדוק את השמות של מספר מדענים שהם תחת הבחינה כיועצים בעניינים בנוגע למחלקת המלחמה”. הוא דרש סיכום של התיק של ה-FBI של אלברט אינשטיין. רוזוולט הסמיך את ה-FBI לשים עין על מרגלים נאציים שפועלים בתוך ארה”ב. רוזוולט גם לא בטח בקומוניסטים והוא שמח כאשר הובר שם עליהם עין – בייחוד עתה כאשר סטלין חתם על הסכם אי התקפה ב-1939 עם היטלר. בנוסף רוזוולט חשב לרוץ לקדנציה נוספת והוא רצה שה-FBI יבצע לו מעט עבודת מודיעין כנגד מתנגדים פוטנציאלים. עבור מפקד ה-FBI הכוח החדש היה הזדמנות כדי לבנות את משרדו החדש ואת יוקרתו. והנה נפלה לידיו ההזדמנות. כאשר המכתב של הגנרל מיילס הגיע להובר הוא אסף את כל הפריטים שרק יכול היה מגורמים רשמיים של ה-FBI סביב ארה”ב. הוא כתב שאינשטיין השתתף בקונגרס עולמי בינלאומי קומוניסטי נגד המלחמה באמסטרדם באוגוסט 1932 בהנהגת “קומוניסט צרפתי מפורסם” הנרי באראבוס. ויותר מכך, אינשטיין היה חבר בוועדה המארגנת הבינלאומית של המפגש. למעשה אינשטיין התנגד להשתתף בקונגרס מ-1932 והוא כינה אותו “לגמרי בשליטה קומוניסטית-רוסית”. נאמר שאינשטיין היה חבר בכל מיני ארגונים פציפיסטיים בארה”ב. הובר גם דאג לשלוח ל-G-2 “תיאור ביוגראפי” קצר מלא בטעויות עובדתיות על אינשטיין וניכר בו הטון העוין והדעה הקדומה הפוליטית. עד כדי כך הכול היה טעון ומסולף שראש ה-G-2 הגנרל מיילס הוסיף הערה בכתב יד לעותק שלו בה הוא מזהיר: “ישנה אפשרות של תסיסה” בציבור אם הדו”ח הזה אי פעם יודלף.  המסמך של ה-FBI הזהיר, “לאור הרקע הרדיקאלי, משרד זה לא ממליץ על העסקת ד”ר אינשטיין בעניינים בעלי טבע סודי, ללא חקירה מאוד זהירה, כי זה נראה לא סביר שאדם בעל רקע כשלו יכול תוך זמן כה קצר להיהפך לאזרח אמריקאי נאמן”.

ב-1 לאוקטובר 1940 אינשטיין נהפך לאזרח ארה”ב והעיתונים בכל ארה”ב דיווחו על כך. הוא לא ויתר על אזרחותו השוויצרית. אינשטיין היה כה מאושר ואמר שהיה מוכן לוותר על סירת המפרש שלו כדי להיות אזרח אמריקאי. לא יידעו אותו בשלב זה בנוגע לסיווג. מדוע ה-FBI וה-G-2 הוציאו החוצה את המדען המפורסם ביותר בעולם מהמאמץ המדעי החשוב ביותר בעולם פרויקט מנהטן? מסמכים מקוריים רבים נעלמים וגם נעלמו. הובר מה-FBI האמין שההשקפות השמאליות של אינשטיין הפכו אותו למסוכן לאמריקה ושאין לבטוח בו בנוגע לסודות צבאיים. רוזוולט בכל זאת הזמין את אינשטיין להשתתף בוועידה המוגדלת המייעצת לאורניום. הרבה מדענים קבלו סיווג ביטחוני למרות תיקים מפורטים ב-FBI  על פעילויות קיצוניות ואף קומוניסטיות. היו מדענים שהיו חברים בארגונים קומוניסטיים ונכתב עליהם אצל גנרל מיילס שהם היו חברים בדיוק בארגונים בהם נטען בדו”ח שאינשטיין כביכול היה חבר בהם וניתן להם סיווג ביטחוני. רוברט אופנהיימר נבחר לנהל את פרויקט מנהטן והוא היה בעברו קומוניסט מוצהר ואחיו פרנק שגם עבד בפרויקט מנהטן גם היה חבר במפלגה הקומוניסטית. בקיץ 1936 אופנהיימר לקח איתו את כל שלושת הכרכים של המהדורה הגרמנית של “Das Kapital” של מרקס לטיול בן שלושה ימים לעיר ניו יורק, הוא קנה את כל עבודותיו של לנין, תרם למפלגה הקומוניסטית בארה”ב והשתתף בארגונים קומוניסטים עד 1939. ה-FBI פתח תיק על אופנהיימר במרץ 1941 כאשר גילו את מכוניתו חונה ליד בית שבו נערכו מפגשים קומוניסטים. שמו את אופנהיימר ברשימת האנשים שנחשבים כפוטנציאל למעצר וחקירה בגין אירועי חירום לאומי. אופנהיימר עזב את הארגון הקומוניסטי בסתיו 1941. לא בגלל ששינה את דעותיו, אלא כדי שיאפשרו לו לעבוד בפרויקט שהוא האמין שיביס את גרמניה הנאצית. אופנהיימר והרבה מדענים בארה”ב היו מודעים לכך שהנשיא רוזוולט ארגן ועדת אורניום באוקטובר 1939 כדי לתאם מחקר על ביקוע גרעיני. לכן קומוניזם לא הייתה הסיבה מדוע הובר רדף אחרי אינשטיין. ומה לגבי אנטישמיות? כל כך הרבה מהמדענים שעבדו בפרויקט מנהטן היו יהודים מהגרים שאם האנטישמיות של הובר הייתה גורם, כל מאמץ האטום היה ירד לטמיון.

מה הניע את הובר לרדוף אחר אינשטיין בתחילת 1940? מדוע השתתפותו נמנעה בפירוש בפרויקט מנהטן? זה נותר סוד של ה-FBI. המסמך היחיד מהתיק של אינשטיין שנעלם ללא עקבות היה המכתב שניסח במפורש את הסיבה מאחורי הגיון זה. האיבה הברורה של הובר להשתייכותו הכביכול קומוניסטית של אינשטיין או הסלידה שלו מיהדותו שנבעה מאנטישמיות לא היו לגמרי גורמי ההחלטה היחידים. בבחירות 1940 רוזוולט הכריז על מועמדות נוספת. אבל בקונגרס תכננו מזימה. הסנטור ברטון ווילר ממונטנה תכנן לרוץ כמועמד לנשיא. בברלין הרייך השלישי גם כן הריח הזדמנות: הנאצים העבירו תרומות וסייעו בתעמולה ל-13 אנשי קונגרס ולתשעה סנטורים אמריקאים – כולל לווילר. כאן הובר שם את יעובו. לפי דו”ח פנימי אחד ווילר נפגש בחשאי עם הובר ראש ה-FBI והבטיח לו ג’וב כפרקליט הכללי בממשל אם יקום – ג’וב שהובר הרבה זמן חפץ בו. ווילר בסוף נלכד ותפשו עדויות לתרומות למסע הבחירות שלו מטעם ממשלת גרמניה.

אינשטיין טען ברבים שארה”ב תצטרף למאבק האנטי-נאצי. בשנת 1940 – השנה שבה נשלל הסיווג הביטחוני מאינשטיין – בגלל הקשרים של הובר ואהדתו את הימין הקיצוני אינשטיין היה מטרה.

למרות שאינשטיין נחשב לסיכון ביטחוני בדצמבר 1941 פנו אליו לעזרה באמצעות המנהל של המכון ללימודים מתקדמים בפרינסטון. רצו את עזרתו בבעיה שקשורה בכמה הכי טוב להשתמש בדיפוזיה גזית בתהליך של הפרדת איזוטופים של אורניום – צעד הכרחי בפיתוח פצצת אטום. כדי לשמור על סודיות אינשטיין שלח את תשובתו בכתב יד ולא נתן למזכירתו הנאמנה הלן דיוקס להדפיסה. המדענים שקבלו את תשובתו הרגישו שאם יספקו לאינשטיין מידע אודות הפצצה תשובתו תהיה יעילה. אולם בפרויקט מנהטן סרבו לידע את אינשטיין בשל סיווגו הביטחוני הנמוך. לכן העדיפו שיסייע בעניינים שלא קשורים בפצצה. אינשטיין שמח לסייע בכל שנוגע להבסת המשטר של היטלר.

אופנהיימר ואינשטיין  

 

פרויקט מנהטן

איך התחיל פרויקט מנהטן? עד פברואר 1940 הוקמו רק ועדות מייעצות. חשבו שפצצת אטום תזדקק למסה גדולה של אורניום. נילס בוהר דיבר ב-1939 על המרת כל ארה”ב למפעל כדי לקבל את האורניום המועשר הבקיע. המסה הקריטית הדרושה לפיצוץ נחשבה עדיין במונחים של טונות ולכן מטוס או אוניה לא יכלו לשאת פצצה כה גדולה. משמע אין לה ישום מלחמתי. מה גם שלא ניתן להעשיר אורניום 235 בכמות כזו. אולם בפברואר 1940 אוטו פריש ורודולף פירלס באנגליה חישבו את המסה הקריטית של האורניום הדרוש. הגודל היה הרבה יותר קטן ממה שחשבו קודם. זה לא היה עניין של טונות, אלא קילוגרמים. הם ניבאו שהתהליך להפרדת אורניום 235 מאורניום 238 יכול להתרחש בממדי מפעל קטן כדי להפיק גוש של כמה קילוגרמים של אורניום 235 טהור בזמן סביר הנמדד בשבועות. ממצאים אלה הפחידו אותם. “בהינו זה בזה והבנו שפצצת אטום עלולה ככלות הכול להיות אפשרית”. החישובים היו שחמישה קילו של אורניום 235 יפיקו פיצוץ שווה ערך לכמה אלפי TNT, ישחררו קרינה השווה למאה טונות TNT. זה “קטלני ליצורים חיים אפילו זמן רב אחר הפיצוץ”. כתוצאה מהדו”ח של פריש ופירלס הועידה הבריטית שהקוד שלה היה MAUD קבעה בנחרצות ביולי 1941 שבנית פצצה היא אפשרית, פצצה שעשויה מפלוטוניום או אורניום עלולה להיות קטנה מספיק כדי שישא אותה כלי טיס, ניתן לבנות פצצה כזו תוך שנתיים וסביר שהיא תוביל לתוצאות מכריעות במלחמה. היא קבעה שיש לתת לעבודה קדימות עליונה ויש לשתף פעולה עם האמריקאים.

באותו הזמן ממשל רוזוולט יצר משרד למחקר ופתוח מדעי כדי לקדם מדע למטרות צבאיות בהנהגת ד”ר ואנבר בוש, מהנדס ופרופסור מה-MIT. בעקבות דו”ח MAUD רוזוולט החליף את ועדת האורניום שהקים בוועדה מורחבת S-1 שתדווח ישירות לבית הלבן ותארגן את המימון העצום הדרוש מהממשל כדי לגייס מדענים מכל ארה”ב לעבוד בפרויקט הפצצה. בוועדה ישבו בוש, שר המלחמה, הרמטכ”ל וסגן הנשיא. אנשים אלה האמינו שהם במרוץ נגד הגרמנים, מרוץ שבקלות יכול לקבוע את תוצאת המלחמה.

ב-7 לדצמבר 1941 תקפו היפנים במפתיע מן האוויר את פרל הארבור, נמל הבית של צי ארצות הברית באוקיינוס השקט, חוללו הרס אדיר וגרמו לאבידות כבדות בנפש. מתקפה זו הביאה להצטרפותה המידית של ארצות הברית לבעלות הברית במלחמת העולם השנייה. זמן קצר לאחר מכן הכריזה גרמניה מלחמה על ארצות הברית, בשל הסכם ההגנה המשותף בין יפן לגרמניה. דבר זה הגביר את הדחיפות שבמחקר הגרעיני.

במאי 1942 רוברט אופנהיימר ארגן סמינר קיץ סודי של פיזיקאים תיאורטיים בברקלי שתפקידם היה לשרטט קווים כלליים של תכנון לפצצה אטומית. הנס בטה היה הראשון בין המוזמנים. בטה בן ה-36 ברח מגרמניה ועבר לאוניברסיטת קורניל שם הפך לפרופסור לפיזיקה ב-1937. אחריו באו טלר, אנריקו פרמי ואחרים.  הסמינר התקיים מעל משרדו של אופנהיימר והנוכחים דנו בפתוח של תכנון בסיסי של פצצת ביקוע גרעיני שתהיה מספיק קטנה כך שניתן יהיה לשאתה במטוס. אופנהיימר היה משוכנע שרק פצצת אטום תוציא את היטלר מאירופה. בספטמבר 1942 השם של אופנהיימר כבר עלה באוויר בבירוקרטיה כמועמד הברור לנהל את המעבדה לנשק הסודי שתוקדש לפיתוח פצצת האטום. בוש ועוזריו חשבו שאופנהיימר הוא האיש הנכון למשימה אבל הצבא עדיין סרב לתת לו סיווג ביטחוני בגלל חבריו הקומוניסטים הרבים. לכן הוא ניתק כל קשר קומוניסטי. למרות עברו ואנבר בוש בכל זאת רצה את אופנהיימר ובספטמבר 1942 אופנהיימר השתתף בפגישה הראשונה של הועדה S-1 הסודית ביותר. בתחילת אוקטובר למרות שאופנהיימר היה בעל דעות שמאלניות התרשמו מתרומותיו לפרויקט. עתה מי שהיה אחראי לפרויקט היה הקולונל לזלי אר. גרובס והפרויקט כונה באופן רשמי “מחוז מהנדס מנהטן”.  המחקר הגרעיני התחיל בסודיות בפרויקט מנהטן שנחשב חיוני לביטחון ארה”ב. היה זה שיתוף פעולה בין המדע לצבא. הפרויקט איחד בין מיטב המוחות בפיזיקה דאז, מדענים שברחו מאירופה. דבר ראשון גרובס מיד הלך לחפש אחר אורניום. הוא מצא 1250 טונות שהובאו לארה”ב לאחר שממשלת בלגיה הוזהרה אודות הכוונות הנאציות. הם היו שייכים עדיין לבלגים. גרובס מיד רכש את כל הכמות. המעבדה המרכזית של פרויקט מנהטן הייתה בלוס אלמוס ולשם הסודיות היא כונתה אתר Y. היו מקושרים לה בתי חרושת ומעבדות מחקר אוניברסיטאיות. בדצמבר 1942 בשיקגו פרמי, זילארד ו-ויגנר בנו כור אטומי במגרשי הסקוואש תחת אצטדיון הכדורגל של האוניברסיטה. צוות של 1200 איש הצטרף למחקר של הביקוע הגרעיני בכור. הכור הפיק פלוטוניום לליבת פצצה עתידית. מאוחר יותר כור זה והצוות בשיקגו נהפכים למעבדה המטלורגית תחת ניהולו של הפיזיקאי ארתור קומפטון.

באוניברסיטת ברקלי ארנסט לורנסט בנה מאיץ חלקיקים מעגלי בשם ציקלוטרון. אטומי אורניום מואצים בתא המעגלי המרכזי באלפי מיילים לשנייה. בעוברם דרך השדה המגנטי של המאיץ שני האיזוטופים של האורניום מתנהגים בשונה ויוצרים שני זרמים שונים שאז מוסטים לשני מיכלים.

היה מפעל ענק שנחשב לבנין הארוך ביותר בעולם באותו הזמן באוק ריג’ טנסי להפרדת אורניום 235 מאורניום 238 באמצעות דיפוזיה גזית וטכניקות אלקטרומגנטיות. מפעל שלישי הוקם בהנפורד ליצור פלוטוניום. מפעל נוסף היה באוטווה ושם יצרו מים כבדים. כל המבנים האלה העסיקו 150,000 עובדים ונשמרו בסוד מהעולם. במפעלים אלה במדבריות ארה”ב ובלוס אלמוס בנו את פצצות האורניום והפלוטוניום. הסוג הראשון של הפצצה – נראתה כמו סיגר ארוך ונקראה במקור “איש רזה” לכבוד רוזוולט, אבל כאשר הקנה של הרובה קוצר הפצצה נהפכה ל-“ילד קטן”. הפצצה השנייה, לעומת זאת, קבלה את הצורה של ביצה גדולה. היא נקראה “איש שמן” על שם צ’רצ’יל. השמות נהגו במקור כדי לאפשר לאלו שמינו את המטרה של מציאת והתאמת מפציצים לדון בעבודתם מבלי לגלות סודות.

בפברואר 1944 ראש ממשלת בריטניה וינסטון צ’רצ’יל שלח משלחת מדענים בריטים ללוס אלמוס כדי לסייע בהחשת העבודה על הפצצה, ה-“טיוב אליוז” Tube Alloys – שם הקוד הבריטי למחקר הגרעיני. באביב 1944 הסובייטים קבלו את הדיווח המודיעיני הראשון מבין רבים ישירות מלוס אלמוס. היו בתוך המעבדה מרגלים. מרגל בעל אזרחות בריטית, פיזיקאי גרמני בשם קראוס פוקס שהסתנן במשלחת הבריטית ללוס אלמוס. כאשר פוקס הגיע ללוס אלמוס איש כולל אופנהיימר לא חשד שהוא מרגל סובייטי. הנס בטה אפילו חשב שהוא אחד מהאנשים הטובים שעבדו במחלקתו. במהלך השנה הקרובה פוקס העביר בפרטי פרטים מידע כתוב לסובייטים אודות הפצצה ותכנונה. בייחוד אודות פצצת הפלוטוניום. הסובייטים קבלו אימות לדוחות מתושב נוסף בלוס אלמוס, טד האל, אחד הטכנאים הטובים כאשר החלו בניסויי הפיצוץ. הוא העריץ את ברית המועצות אבל הוא לא היה קומוניסט מוצהר. הוא חשש שאם יהיה מונופול גרעיני אמריקאי זה יוביל למלחמה נוספת ולכן באוקטובר 1944 הוא החליט לפעול כדי למנוע זאת. בחופשה מלוס אלמוס האל עלה על רכבת לניו יורק ונכנס למשרד המסחר הסובייטי. הוא נתן לנציג רשמי סובייטי דו”ח בכתב על לוס אלמוס. הוא תאר את מטרת המעבדה ובדו”ח היו שמות המדענים המובילים שעבדו בפרויקט מנהטן. בחודשים שאחר כך האל הצליח להעביר לסובייטים מידע רב כולל מידע קריטי על התכנון של הפצצה. הרוסים אמרו לו מה הם רצו לדעת על פרויקט פצצת האטום. הוא לא רצה מהם כלום ולא ציפה מהם לדבר. הוא עשה זאת על רקע אידיאולוגי. מטרתו היחידה הייתה להציל את העולם ממלחמה גרעינית, שהוא האמין שהיא בלתי נמנעת במצב בו ארה”ב תצא מהמלחמה כמונופול גרעיני. אופנהיימר לא ידע דבר על פעילויות הריגול של האל.

 

שינוי בתוכניות פרויקט מנהטן

ב-30 לאפריל 1945 אדולף היטלר התאבד ושמונה ימים אחר כך גרמניה נכנעה. עתה משהפצצה לא יכולה לשמש נגד הנאצים עלו ספקות רבים. באביב 1945 המלחמה באוקיאנוס השקט השתוללה והגיעה כמעט לשיא עקוב מדם. הונחתו פצצות על טוקיו. ההרס והשריפות היו עצומים. ביולי 1945 כל יפן הוחרבה מלבד חמש ערים.

במרץ 1945 זילארד שוב יצר קשר עם אינשטיין. במהלך שלוש השנים האחרונות זילארד היה פיזיקאי ראשי במעבדה המטלורגית בשיקאגו, שם הוא בא בסוד עם מידע מסווג. למרות שנאסר עליו לחלוק את המידע הזה עם אינשטיין, הוא הצליח להשפיע עליו והסביר לו את הדחיפות של המצב ואת הצורך בפגישה פנים-אל-פנים עם מנהיגים מהממשל. זילארד לכן בא לאינשטיין לבקש את עזרתו שוב. פחות משש שנים אחרי שהם הציעו לרוזוולט להתחיל את פרויקט הפצצה, אינשטיין חיבר מכתב כהקדמה לזילארד לרוזוולט ב-25 למרץ 1945.

בסיועו של אינשטיין זילארד היה אמור למנוע את השימוש בנשק על ערים יפניות. המכתב נמסר לאלאנור רוזוולט שארגנה פגישה לזילארד עם הנשיא ל-8 למאי. מותו של רוזוולט ב-12 לאפריל קטע את התוכניות של זילארד להציג זאת בפניו. המכתב של אינשטיין נמצא אחר כך על שולחנו של רוזוולט במעטפה סגורה ביום שלמחרת והועבר ליורשו בתפקיד, הארי טרומן.  טרומן העביר את המכתב לג’יימס באיירנס, המיועד למזכיר המדינה. התוצאה הייתה פגישה בין זילארד לבאיירנס בדרום קארוליאנה. באיירנס לא התרשם ולא עשה דבר. ב-30 למאי כאשר זילארד שמע שאופנהיימר בוושינגטון בפגישה עם באיירנס הוא התקשר למשרדו של הגנרל גרובס וארגן פגישה כדי לפגוש באופנהיימר באותו הבוקר. אופנהיימר ראה בזילארד אחד שיותר מידי מתערב, אבל הוא החליט שיש לשמוע את דבריו. זילארד הבין שגם ניסיון זה לעצור את הפצצה נכשל. במהלך השבועות הקרובים זילארד עבד בקדחתנות לבסס דעת קהל שתראה, שלפחות חלק מהמדענים שהיו קשורים בפרויקט מנהטן התנגדו לשימוש בפצצה על מטרות אזרחיות.

ביוני קבוצה של מדענים מפרויקט מנהטן מהמעבדה המטלורגית של אוניברסיטת שיקגו, שוב כאשר זילארד בראשה וגם הנובליסט ג’יימס פראנק כתבו דו”ח בהזהירם שהתקפת פתע על יפן לא הייתה מומלצת מכל נקודת מבט. אם ארה”ב תטיל פצצה יהיה לה מאוד קשה אחר כך לבקש שנשק כזה יחוסל על ידי הסכם בינלאומי. לכן החותמים המליצו על הדגמה של פצצת האטום בפני נציגי האו”ם באזור מדברי או על אי בודד, באזור בלתי מיושב. יותר מ-150 מדעני פרויקט מנהטן חתמו על עצומה שהועברה על יד זילארד. למסע שכנוע זה של המדענים לא הייתה כל השפעה על מדיניות הבית הלבן. פראנק שיגר את הדו”ח לוושינגטון די.סי. שם אמרו לו ברמאות שמזכיר המדינה הוא מחוץ לעיר (מה שהיה לא נכון). טרומן אף פעם לא ראה את דו”ח פראנק, הדו”ח עוקל על ידי הצבא וסווג.

חלק מהמדענים שבנו את הפצצה הציעו הדגמה של ה”גאג’ט”, הפצצה, כאלטרנטיבה לשימוש צבאי. למרות שאופנהיימר הרגיש שרוב הקולגות שלו במעבדה המטלורגית בשיקגו וגם בלוס אלמוס העדיפו הדגמה, אופנהיימר עצמו היה בצד של אלו שהדגישו את ההזדמנות של הצלת חיי אמריקאים על ידי שימוש צבאי מיידי. אופנהיימר סבר שלמדענים אין היכולת לפתור את הבעיות הפוליטיות, חברתיות והצבאיות שמוצגות עם הפיתוח של הכוח הגרעיני.

אופנהיימר לא ידע מה המצב הצבאי ביפן? האם היפנים יכלו להיכנע באמצעים אחרים? האם הפלישה הייתה בלתי נמנעת? מה שנאמר לאופנהיימר על ידי הממשל את זה הוא קיבל. אופנהיימר לא ידע שהביון הצבאי בוושינגטון פענח הודעות מיפן שהצביעו על כך שהממשלה היפנית הבינה שהמלחמה הייתה אבודה בעיניהם. היפנים חיפשו תנאי כניעה סבירים.

ב-28 למאי התקבלו איתותים סמויים בצורת מברק מממשלת טוקיו לפיהם הם מסכימים למצוא דרך להפסקת המלחמה. העוזר של מזכיר הצבא נפגש עם הנשיא טרומן ואמר לו זאת. ליפנים היה תנאי אחד: הם רצו לשמור על הקיסר שלהם ועל החוקה כאשר הם פוחדים שכניעה צבאית פירושה התמוטטות הסדר והמשמעת. ב-18 ליוני הרמטכ”ל של טרומן כתב ביומנו: “לדעתי ניתן כעת לסדר כניעה של יפן בתנאים שיכולים להתקבל על יפן”. באותו היום עוזרו של מזכיר הצבא אמר לטרומן שהוא מאמין שהצבא היפני ממוקם בצורה כה נוראית שזה מעלה את השאלה האם אנו זקוקים לרוסים שיסיעו לנו כדי להביס את יפן. הוא אמר לטרומן שבטרם ההחלטה הסופית לפלוש לאיים היפנים או להשתמש בפצצת האטום, יש לנקוט בצעדים פוליטיים שיכולים בהחלט להבטיח כניעה יפנית מוחלטת. יש לומר ליפנים שיותר להם לשמור על הקיסר שלהם וצורה של ממשלה לבחירתם. בנוסף יש לומר להם שיש לאמריקאים נשק הרסני ומפחיד שהם יאלצו להשתמש בו אם היפנים לא ייכנעו. לפי עוזר המזכיר הצבאי טרומן נטה לקבל הצעות אלה. העליונות הצבאית האמריקאית הייתה כזו שהאזהרה יכלה להביא לסיום המלחמה. הנשיא טרומן עצמו חשב שהיפנים היו קרובים לכניעה. הם כבר היו מוכנים להיכנע ולכן לא היה צורך לפגוע בהם בפצצת אטום. טרומן כתב ביומנו האישי בכתב יד ב-18 ליולי 1945 בנוגע למברק המפוענח מה-28 למאי שהתקבל מטוקיו לפיו הקיסר אומר לציר היפני במוסקבה “טלגרמה מהקיסר היפני שמבקש שלום!” המברק אומר: “כניעה ללא תנאי היא המכשול היחיד לשלום!” כלומר, היפנים רצו כניעה עם תנאים בתמורה לשלום. טרומן הוציא הבטחה מסטלין שברית המועצות תכריז מלחמה על יפן עד ה-15 לאוגוסט. טרומן כתב ביומנו שסטלין יהיה במלחמה עם יפן ב-15 לאוגוסט וסיים, “נגמור את היפנים כאשר זה יגיע”. טרומן ידע שהפלישה לאיים היפנים מתוכננת רק לראשון לנובמבר 1945 לכל המוקדם. כל יועצי הנשיא האמינו שהמלחמה כבר תגמר עד אז. עד אז הסובייטים יכריזו מלחמה או שהיא תסתיים בניסיון הידברות פוליטי עם היפנים: הבהרה של תנאי הכניעה שיגדירו שהיפנים יוכלו לשמור על הקיסר שלהם. אבל טרומן והיועץ הקרוב שלו, מזכיר המדינה, החליטו שקידום פצצת האטום נתן להם אופציה נוספת. כפי שמזכיר המדינה אמר אחר כך: “היה זה חשוב שנסיים את המלחמה בטרם הרוסים יכנסו פנימה”. המלחמה יכלה להסתיים לפני ה-15 לאוגוסט בעזרת השימוש בנשק החדש. וכך ב-18 ליולי טרומן ציין ביומנו: “אני מאמין שהיפנים יתקפלו לפני שהרוסים יכנסו”. לבסוף ב-3 לאוגוסט עוזר מיוחד למזכיר המדינה כתב שהוא מסכים שהיפנים מחפשים שלום אבל הנשיא חושש שהם יבקשו שלום דרך רוסיה במקום דרך ארץ אחרת כמו שבדיה.

ועידת פוטסדם.

מבודד בלוס אלמוס לאופנהיימר המדען לא היה מושג בנוגע למברק מה-28 למאי על רצון הכניעה של היפנים, על הויכוח בוושינגטון בנוגע לתנאי הכניעה של יפן. לא היה לו שום מידע על כך שהנשיא ומזכיר המדינה שלו קיוו שפצצת האטום תאפשר להם לסיים את המלחמה במצב של “כניעה ללא תנאי” וללא התערבות סובייטית. הנשיא ידע שהיפנים רצו שלום ושהשימוש בפצצת האטום על ערים יפניות הייתה אופציה בלבד ולא הכרח לסיום המלחמה באוגוסט 1945. למעשה אופנהיימר אחרי המלחמה ירגיש שהונו אותו.

הגיע הזמן לנסות את פצצת הפלוטוניום שנבנתה בלוס אלמוס. האזור שנבחר להשלכתה היה מדברי בדרום ניו מקסיקו. שטח שכבר נראה מפוצץ אפילו בטרם פוצצו אותו. למתיישבים הספרדים המקוריים נראה שהיה מושג לגורל שמחכה לאדמה. הם כינו אותה “ג’ורדו דל מוארטו” – מסע המוות. קבלנים בנו רשת כבישים ובונקרים לצפייה ומגדל מפלדה שעליו הונחה הפצצה. עמדות הצפייה היו מרוחקות מאוד מהמגדל. כדי להגן על האנשים מההבזק הומלץ שישימו קרם שמש וילבשו משקפים כהות. במקרים מסוימים חולקו קסדות. לא ידעו איך הפצצה תתנהג. תאריך הניסוי נקבע בהתאם לאירועים הפוליטיים. לוח הזמנים הוכתב על ידי הפגישה המתוכננת של טרומן עם סטלין וצ’רצ’יל בפוטסדם ב-15 ליולי. הפגישה נדחתה על ידי טרומן כדי לתת זמן להשלים את הפצצה. לא צריך הרבה גאונות דיפלומטית כדי להבין שהאוטוריטה של טרומן התחזקה מאוד כאשר בידו פצצה. לכן היה חשוב שהניסוי יבוצע ב-14 ליולי – לפני פגישת פוטסדם. אבל מזג האוויר לא שיתף פעולה. והרי הנשורת של הפצצה תלויה גם במזג האוויר. המטאורולוג הראשי באזור הניסוי, ג’אק האברד  זכה למוניטין בשל יכולת החיזוי המדויקת בחודשים הקודמים והוא לא הצליח להבטיח תנאי מזג אוויר אופטימאליים עד ל-18 ליולי. אבל הגנרל גרובס התעלם מעצותיו של האברד. הוא קבע את התאריך ל-16 ליולי כאשר הוא מצווה על האברד לוודא שמזג האוויר יהיה בסדר. אופנהיימר מאוחר יותר אמר שכולם היו בלחץ עצום לבצע את העבודה כדי שהכול יהיה מוכן לפני הפגישה בפוטסדם. לפי תאריך זה נקבע לוח הזמנים. משאית הובילה את הפצצה והעלתה אותה לראש המגדל. גרובס החליט שהפצצה יקרה מידי ויש להציב לידה שומרים עם רובים עד לרגע הניסוי. במהלך הלילה הם נרדמו ואז לפתע העיר אותם גשם שנפל על פניהם. ואיזה גשם…ב-15 ליולי האברד חזה שיהיו סערות. הגנרל גרובס צעק לעבר האברד: “מה לעזאזל לא בסדר עם מזג האוויר?” האברד הציע שיש לדחות את הניסוי עד לשיפור מזג האוויר. אופנהיימר היה מוכן לדחות את הניסוי אבל גרובס לא היה מוכן בשום אופן. ב-4 בבוקר ב-16 ליולי מזג האוויר מעט השתפר. ניתן אישור לירות בשעה 5:30 בבוקר. חבורת המיירטים במגדל הפעילו את המתגים כדי להפעיל את המכניזם של הפיצוץ ומהר נכנסו לרכבים שלמרבה המזל הניעו ללא בעיות. בבונקרים המרוחקים האנשים קבלו הוראות לשכב עם הרגליים לכיוון הפיצוץ. אסור היה להתרומם או להביט על הפיצוץ עד אחרי ההבזק הראשון. במקומות מרוחקים יותר ממגדל הפצצה אסור היה להביט בהבזק הראשון ואז ניתן היה להציץ בפיצוץ רק דרך עדשות מיוחדות. המגדל והציוד באזור הניסוי נעלמו והתאיידו. חולות המדבר הפכו לזכוכית במרחק של מאות מטרים בכל כיוון.  כימאי שהופקד לרשום את הנשורת הרדיואקטיבית מהניסוי תאר את שראה: “פתאום הלילה הפך ליום וזה היה בהיר באופן יוצא מהכלל, הקור הפך לחום; כדור האש הפך בהדרגה מלבן לצהוב, לאדום בעודו גדל ומטפס לשמים. לאחר כחמש שניות החשכה שבה אבל השמים והאוויר התמלאו בזוהר סגול, כאילו הוקפנו באאורה בורליס…עמדנו שם בפחד כאשר גל הסערה אסף גושי לכלוך מאדמת המדבר ומהר חלף על פנינו”. היה ענן פטרייה שהמריא לשמים. היה נוכח במקום גם כתב הניו יורק טיימס שנבחר כדי לסקר את האירוע. 

ניסוי טרינטי

ב-6 לאוגוסט 1945 בדיוק ב-8:45 מטוס B-29 ה”אנולה גאיי” שקרוי על שם אמו של הטייס פול טיבט, השליך פצצת אורניום 235 “ילד קטן” (שלא נוסתה קודם לכן) על הירושימה. האורניום פיצץ עצמו. האנרגיה שהשתחררה באירוע זה הייתה שווה בערך ל-15,000 טונות של TNT.

ב-8 לאוגוסט 1945 כפי שסטלין הבטיח לרוזוולט ואימת לטרומן אחריו בכנס בפוטסדם, ברית המועצות הכריזה מלחמה על יפן. זה היה אירוע הרסני ליועצי הקיסר שטענו שניתן לשדל את ברית המועצות כדי לסייע ליפן לקבל תנאי כניעה יותר מקובלים מאשר הדוקטרינה האמריקאית של “כניעה ללא תנאים”. יומיים אחר כך – יום אחרי שב-9 לאוגוסט 1945 בשעה 11:02 בבוקר נגאסקי הוחרבה על ידי פצצת פלוטוניום “איש שמן” – ממשלת יפן שלחה הצעת כניעה עם תנאי אחד: שהפסל של קיסר יפן יובטח. למחרת בנות הברית הסכימו לתנאים של כניעה ללא תנאים: הסמכות של הקיסר לשלוט תהיה נתונה למפקד העליון של כוחות הברית. ב-14 לאוגוסט רדיו טוקיו הכריז על קבלת הבהרה זו והכניעה. המלחמה הסתימה ותוך שבועות עיתונאים והיסטוריונים החלו להתווכח האם היא הייתה מסתיימת באותם תנאים ובערך באותו הזמן גם בלי הפצצה. פצצה שלישית הייתה מוכנה להשלכה אבל הנשיא טרומן התערב כדי לעצור את הקטל. אופנהיימר התפרסם בכל אמריקה כאבי פצצת האטום. התמונות שלו היו בכל העיתונים.

ענן הפטריה בהירושימה

בארוחת ערב בניו יורק במלון אסטור שמכבדת את זוכי פרס נובל בדצמבר 1945 אינשטיין אמר: “עזרנו ליצור את הנשק החדש הזה בכדי למנוע מאויבי האנושות מלהשיגו לפנינו; בהינתן המנטאליות של הנאצים, פירושו היה הרס בל יתואר והשעבוד של שאר העולם. מסרנו את הנשק הזה לידיים של העם האמריקאי והבריטי כנאמנים של האנושות כולה, כלוחמי השלום והחופש. אך עד כה נכשלנו לראות כל ערובה לשלום, איננו רואים כל ערובה לחופש שהובטח לאומות באזור האטלנטי. נצחנו במלחמה, אבל לא בשלום”.

המכתב לרוזוולט נותר שנוי במחלוקת במובנים רבים. יש הטוענים שלמעשה היה לו מעט השפעה על התחלת ההתעניינות של הממשלה במחקר שלבסוף הוביל לפצצת האטום. אחרים טוענים שאילולא אינשטיין הפציפיסט היה חותם על המכתב לא הייתה פצצת אטום. עדיין אחרים מדגישים שהמכתב למעשה כלל לא נכתב על ידי אינשטיין עצמו. הטיוטא המקורית של אינשטיין הוכתבה בגרמנית לפיזיקאי אדוארד טלר. זילארד וזקס אחר כך הכינו גרסה אנגלית יותר משוכללת של הטקסט שנשאה את החתימה של אינשטיין. כמוכן המכתב לא קורא למעשה למאמץ מחקרי ממשלתי בנושא הנשק הגרעיני אלא רק אומר ש”אספקטים מסוימים של המצב נראה שקוראים לערנות ואם דרוש, לפעולה מהירה מצד הממשל”. חרף זאת אינשטיין חתם על המכתב והוא אמר מאוחר יותר שהוא עשה זאת מתוך פחד באותו הזמן שמא היטלר והנאצים היו משיגים נשק אטומי לפני בנות הברית. “אילו ידעתי שחששות אלו הן חסרות בסיס”, אמר אינשטיין למקס פון לאבה ב-1955, “לא הייתי נוטל חלק בלפתוח את תיבת פנדורה”. ב-18 לאוגוסט 1946 בראיון ל”סאנדיי אקספרס” נכתב: “פרופסור אינשטיין אמר היום שהוא היה בטוח שהנשיא רוזוולט היה אוסר על הפצצה אטומית של הירושימה אילו הוא היה חי והיא בטח התבצעה כדי לסיים את המלחמה באוקיאנוס השקט לפני שרוסיה תשתתף…”.

המדריך השלם לנוסע במרחבי הזמן

מסע בזמן בסיפורי מדע בדיוני

ראו הכתבה במעריב על מסע בזמן ומכונת הזמן

בדיוק לפני 50 שנה הפרק הראשון בסדרה “אזור הדמדומים” מ-1958, “אלמנט הזמן” עסק בנסיעה בזמן. פיטר ג’נסן בא לפסיכיאטר והתלונן לפניו על חלום חוזר וטורדני שבו הוא מתעורר בהונלולו בדיוק בטרם היפנים התקיפו את פרל הרבור ב-1941. “הנני מתעורר במלון בהונלולו”, אומר ג’נסן, “והשנה היא 1941 ואני כן, כן…בשנת 1941…” הוא מסביר. “ואז אני נוסע בזמן למלון”. הוא מסביר לפסיכיאטר שהוא באמת נוסע בזמן, “אלה הם אינם חלומות, דוקטור”. אבל הפסיכיאטר כמובן לא מאמין וטוען שמסע בזמן אינו אפשרי בגלל הפרדוקסים בזמן. בחלומותיו ג’נסן מנסה להזהיר את היפנים שלא יפתיעו בהתקפה על פרל הרבור. אבל הזהרותיו נשמעות כדברי טירוף משוגעים ואנשים ב-1941מתעלמים מהם וג’נסן זוכה למכות ולהתעללויות. החלום של ג’נסן תמיד מסתיים בכך שהמפציצים היפנים טסים בבוקר של השביעי לדצמבר 1941 והוא אומר להם, “אמרתי לכם! למה איש לא מקשיב לי?”

בעודו שוכב על ספת הטיפולים של הפסיכיאטר ג’נסן נרדם. הפעם המטוסים היפנים טסים מעל ויורים אל תוך החדר של הפסיכיאטר, חודרים אל תוך החלונות והורגים את ג’נסן. לפתע הספה עליה שכב ג’נסן מופיעה ריקה… הפסיכיאטר מסתובב ולא מבין מה קרה. הוא מביט ביומן הפגישות שלו והוא רואה שלא נקבעו לו כלל פגישות עם מטופלים להיום… הוא עוזב את ביתו והולך לבר הסמוך. על הקיר תלויה תמונה של ג’נסן. הברמן אומר לפסיכיאטר שג’נסן נהרג בפרל הרבור בשנת 1941.

 

הסדרה אזור הדימדומים ומוטיב הנסיעה אחורנית בזמן… 

בסיפור “אלמנט הזמן” ג’נסן שב אחורנית בזמן באמצעות החלום ולא בעזרתה של מכונת זמן אותה הוא בונה או בונים עבורו.

מוטיב זה מצוי בספרי מדע בדיוני ומיועד למטרת מסע בזמן: מסע בזמן ללא מכונת זמן אלא מסע בזמן על ידי חלום. זוהי טכניקה עתיקת יומין שבה השתמשו לרוב כאמצעי ספרותי בסיפורים כמו של ה.ג. וולס שפורסמו לפני המאה ה-20 וגם אחריה. ישנו סיפור על כרכרה ויקטוריאנית מ-1954 בו כל מה שאשה צעירה זקוקה לו כדי לנוע אחורה בזמן לאנגליה הויקטוריאנית של 1864 הוא להרדם בספה עתיקה. כמובן זכורה לה היפיפייה הנרדמת שהייתה מחוסרת הכרה במשך מאה שנים בסיפור האגדה הקדום. ה.ג. וולס כתב פעם סיפור, “המאיץ החדש” (1966). בסיפור הזה הפרופסור מגלה כמוסה שגורמת לזמן האישי של זה שנוטל אותה לנוע פי אלף מהר יותר מכרגיל. העולם כולו נראה קפוא במקום לכל מי ששותה מה”מאיץ החדש”. וולס גם מזכיר את ה”מאט”, כמוסה להשגת האפקט ההפוך. ישנם סיפורים על דוקטורים במעבדות שמוצאים שיקויים שמניעים את הזמן לאחור…ואז כמו מתוך סיפור אימה הניסויים נכשלים. יש את הסיפור על האיש שמקבל את העיתון של מחר ומסוגל לקרוא ידיעות המתרחשות מחר ולהזהיר אנשים אודות טרגדיות ומקרים שיקרו מחר. והסיפורים בהם פרופסור מגלה משוואה שאם רק תחשוב עליה…היא תשלח אותך חזרה בזמן. בספרו של אי. נורדן מ-1977 “הפתרון הראשוני” מתואר ניצול יהודי מגרמניה הנאצית שנוסע במוחו חזרה לוינה של 1913 כדי להרוג את אדולף היטלר של אז בן ה-24.

כך חלומם של בני האדם היה כמאמר השיר של אליזבט אלאן:

Backward, turn backward, O time in your flight

Make me a child again, just for tonight

אגדת העם הנפוצה “שלושת המשאלות” לפיה מישהו מבקש שלוש משאלות…את הראשונה, את השנייה, ובמשאלה השלישית והאחרונה הוא מבקש לבטל את התוצאות הלא חזויות של שתי המשאלות הקודמות… למעשה אגדה זו היא המבשרת לסיפורים בהם ניתן לשנות את העבר: סיפורים על נסיעה בזמן כדי לשנות מהלכים בהיסטוריה.

ובאשר לחזרה אחורנית באמצעות מכונת זמן.

מי כתב את הספר הראשון על מכונת זמן?

מרטין גרדנר מספר שהיה זה אדוארד פייג’ מיטצ’ל העורך של ה”סאן” בניו יורק. הוא פרסם בספטמבר 1881 באופן אנונימי סיפור שכותרתו, “השעון שנע אחורנית”. זהו סיפור שפורסם שבע שנים לפני ש-ה.ג. וולס אז בן ה-22 כתב את הגרסה הראשונה לספרו המפורסם “מכונת הזמן”. הסיפור של מיטצ’ל פורסם מחדש ב-1973 באסופת סיפורים המתקראת, “אדם הבדולח”.

ובאשר לסיפור הכל כך מפורסם של ה.ג. וולס. זה הופיע בגרסאות. בתחילה כסדרה בשם,”סיפורו של הנוסע בזמן” בתחילת 1894 ב-ניו רביו”. כאשר הסדרה יצאה כספר ב-1895 ה. ג. וולס התפרסם מייד.

הנוסע בזמן, ששמו לא ידוע והוא מכונה “הנוסע בזמן” – בגרסה הראשונה של וולס הוא מתקרא ד”ר נבו-גיפפל – מסביר את התיאוריה שעומדת מאחורי המצאתו, מכונת הזמן. לחלל יש שלושה ממדים וכאשר בוחנים קוביה תלת ממדית יש לה גובה, רוחב ועומק. החלל הוא בעל שלושה ממדים והוא תמיד מוגדר על ידי שלושה מישורים כאשר כל אחד בזוית ישרה זה לזה. אולם מדוע שלא נחשוב על ממד נוסף הזמן בזוית ישרה? אומר הנוסע בזמן. וכל זאת הוא אומר בתקופה הויקטוריאנית ב-1895 עוד לפני עידן הרמן מינקובסקי של 1911 ובטח לפני תורת היחסות של אינשטיין מ-1905, וגם לפני מחקריו של הנרי פואנקרה מ-1905. פואנקרה שהשפיע על מינקובסקי. כמובן שלפי הוגים אלה לא ניתן לנוע בממד הזמן אחורנית…אלא מדברים על מרחב-הזמן במונחים של ארועים במרחב-זמן, התעקמות המרחב-זמן (אינשטיין) וכדומה.

מכונת הזמן של הנוסע בזמן של ה.ג. וולס

וולס מתבסס על הגיאומטריות הלא אוקלידיות והארבעה ממדיות ומזכיר את זו של האסטרונום בן סוף המאה ה-19 סיימון ניוקמב, שהחלו להיות נפוצות בסוף המאה ה-19. הנוסע בזמן מעלה הגיגים, שנועדו לשכנע את הקורא בנכונות דבריו, לפיהם “הזמן הוא רק מעין סוג של חלל” במלוא מובן המילה כולל התנועה דרכו, טיעונים שישמעו הגיוניים לקורא הויקטוריאני שזה עתה נפרד מהגיאומטריה האוקלידית וזאת רק כדי שהנוסע יוכל לטוס במכונת הזמן שלו אחורנית וקדימה בזמן: “אלא שכעת אתם מתחילים להבין את המטרה של חקירותיי בגיאומטריית ארבעת הממדים. לפני זמן רב היה לי רמז מעורפל אודות מכונה…” והוא ממשיך… ,שתוכל לנסוע בה במימד הזמן!” כלומר, הזמן הוא הממד הרביעי. על כן נדבר על קוביה ארבע ממדית שבה יש אורך, רוחב, עומק ומשך זמן. במובן זה אין כל כך הבדל בין הזמן לכל ממד אחר בחלל – הם כולם שווי ערך זה לזה ועומדים על אותה הדרגה – מסביר הנוסע בזמן. אנחנו נעים בשלושת ממדי המרחב ואילו הכרתנו נעה בממד הרביעי של הזמן. הנוסע בזמן מוצא דרך לנוע בממד הרביעי. חברים לא האמינו. “אינך יכול לנוע בזמן”. ואכן חקירות בגאומטרייה ארבע ממדית אינן יכולות להוביל למסע אחורנית בממד הזמן…

ב-1897 וולס כתב את ספרו “האיש הבלתי נראה” על פרופסור המגלה נוסחא שהופכת אותו לבלתי נראה. מסתבר שיש קשר בין הרואה והלא נראה לבין הנוסע בזמן… הדילול של החומר במהירות גבוהה הופכת את הנוסע בזמן לרואה ואינו נראה ולבלתי פגיע כל עוד הוא בתנועה והוא יכול לגלוש בחומר כאילו היה רוח של נוסע בזמן. לכן הנוסע בזמן של וולס והאיש הרואה ואינו נראה שלו הם דמויות שהן קשורות זו בזו: כל עוד הנוסע בזמן גולש בזמן, הנוסע בזמן הוא-הוא האיש הרואה ואינו נראה כי אנחנו איננו יכולים לראותו. זוהי הסוגיה שעוסקת במקום הימצאו של הנוסע בזמן בין רגע היציאה מהיעד בהווה ועד לרגע הגעתו לעבר ובמהירות נסיעתו. לסוגיה זו ראו:

Coates, P., Chris Marker and the Cinema as Time Machine
Science Fiction Studies, Vol.14 1987, 307-315

 

הדלוריאן – מכונת הזמן של “חזרה לעתיד”

 

מוטיב הדוקטור שנוסע אחורנית בזמן חוזר על עצמו בסיפורי מדע בדיוני שונים.

דוקטור אמט בראון אשר בנה את הדלוריאן ב-חזרה לעתיד” עם מרטי מקפליי ולפניו דוקטור Who, דוקטור מעולם אחר המרחף לו במרחבי הזמן הבין גלקטיים. מי הוא דוקטור Who?

 

מי מכיר את “דוקטור הו” ותא הטלפון המשטרתי הבריטי שלו שמסוגל לנוע במרחבי הזמן הבין גלקטיים? הדוקטור ומכונת הזמן שלו הם יצירים של הטלוויזיה הבריטית מ-1963, סדרה שנולדה לפני 45 שנה ורצה עד היום.

ובכן מיהו דוקטור who? היה היו יצורים גלקטיים בגלקסיה מאוד רחוקה והם גרו להם בפלנטה נידחת בשם גליפרי בקצה הגלקסיה הזו. ליצורים אלה קראו “הלורדים של הזמן”. ובכן מה ציפתם מהבריטים? כמובן שיצאו במסעות הנחלת התרבות הבריטית למקומות שכוחי אל וימקמו את הלורדים המיוחסים שלהם בגלקסיות נידחות במרחק שנות אור מאיתנו וזאת כמובן מעבר לאפריקה שבה כבר ביקרו… ובכן היצורים הגלקטיים בשם הלורדים של הזמן היו נוהגים לעקוב אחר כל מה שנעשה בזמן ובחלל. אולם האגדות מספרות על אומגה, מהנדס גדול ומוכשר ביותר. המעניין הוא שאותיות יווניות היו שגורות בפי לורדים בגלקסיות רחוקות עד כי נהגו לתת שמות יווניים בגלקסיות רחוקות… אומגה היה כה מוכשר עד כי יצר פיצוץ סופר נובה שבבוא הזמן נהפך לערפילית הסרטן. זה נתן לבני פלנטת הלורדים של הזמן את הכוח הדרוש כדי לבנות קפסולות למסע בזמן שקרויות “טרדיס”: TARDIS  וכל זאת מלשון:

 Time and Relative Dimensions in Space

אל נא תחפשו הגיון מדעי כאן. ישנה השפעה של תרבות האל היוונית שמקנה ליצור בעל שם יווני כוחות של אל. הוא יוצר תופעת טבע (מדעית, שכן זהו מדע בדיוני). התופעה נותנת כוח לא מוסבר ולא הגיוני בעליל לבניית מכונת זמן. שהרי אין ממש קשר מדעי ישיר בין התפוצצות סופר נובה שהיא תופעה אסטרופיזיקאלית לבין בנית מכונת זמן שמבוססת על מכניזם כל שהוא נסתר ולא מוכר. ועתה לכוחות-על נוספים בתרבות הלורדים של הזמן. המנהיג של הלורדים בזמן לכד חור שחור שסיפק ללורדים של הזמן מקור כוח קבוע ויציב למחקרם. עם הזמן הלורדים של הזמן השתמשו בכוחם במקום לעזור לאנשים בפלנטה למטרת הרס והרג. בשלב זה אחד הבוגדים מהלורדים של הזמן מחליט לעזוב עם נכדתו והוא קרוי הדוקטור. מוטיב “הדוקטור” שמבצע ניסויים במעבדתו נכנס לסיפור זה כמו לסיפורים רבים. הדוקטור עוזב מטעמים אידיאליסטים עם טרדיס גנוב כדי לחקור את היקום בעצמו. הוא מאמין שיש להשתמש בכוחות לתקן עוולות. במקרה הוא מגיע לכדור הארץ כדי להשיב אלפי חיילים חזרה לתקופת זמנם. הוא קורה לעזרה ללורדים של הזמן באמצעות מסר טלפתי וכך הוא חושף את מקום הימצאו. למרות שהוא ניסה לברוח עם הטרדיס, הלורדים של הזמן לוכדים אותו והוא עומד למשפט. הדוקטור מצליח להגן על עצמו בכך שהוא יצא להציל את העולם מהרוע וסיכן את חייו למען האחרים. הלורדים של הזמן מרשיעים אותו והעונש: גלות במאה העשרים של כדור הארץ לתקופה לא מוגבלת. איך לא? הרי ברור שיגלו את הדוקטור לעולמנו…וראו לחיות בעולמנו נחשב לעונש בעולמות אחרים…

הלורדים של הזמן מחבלים במעגלים אשר בטרדיס של הדוקטור וסודות ההפעלה שלו נמחקים ממוחו של הדוקטור. הלורדים של הזמן מסכימים לשנות את הופעתו החיצונית של הדוקטור לבל יבחינו שהוא שונה על כדור הארץ. הדוקטור על כדור הארץ עובד כיועץ מדעי למחלקה הבריטית של המודיעין של כוח המשימה של האומות המאוחדות. הוא מקבל בית מלאכה, מכונית ואת כל האמצעים שבאמצעותם יוכל לגלות מחדש את סודות הטרדיס. ניתנת לדוקטור זהות בדויה בשם ג’ון סמיט. לאחר שנות גלות רבות בכדור הארץ, הלורדים של הזמן מזמנים את הדוקטור: חור שחור שנוצר על ידי אומגה המופרע החדש שאב את מקור האנרגיה של הלורדים של הזמן והם נזקקו למוח המבריק של הדוקטור כדי להסיט את הטרגדיה המאיימת. כאשר הדוקטור מצליח במשימה, מופיעים מעגלים וקודים בטרדיס שלו והסודות של הטרדיס שבים אל מוחו כולם. הלורדים של הזמן סלחו לו על העונש והם השיבו לו את החופש. כעת מותר לו לשוב ולנוע בזמן ובחלל. הוא שב מידי פעם לפלנטה של הלורדים של הזמן ואפילו פעם נבחר לנשיא המועצה הגבוהה אבל התפטר מיד אחר כך. הוא לא נשאר באותו המקום למשך זמן רב. הדוקטור עתה נוסע ביקום כסוכן חופשי שמייצג את כוחות הטוב.

מהו אותו טרדיס מיסתורי? הטרדיס מוגדר מסוג 40 וקרוי גם “מרק I“. בסוף שנות הארבעים נבנה באוניברסיטת מנצ’סטר באנגליה מחשב אלקטרוני עוד בעידן הטרום-טרנזיסטורי משפופרות ואקום בעל אותו השם בדיוק. מבחוץ הטרדיס נראה כמו תא טלפון משטרתי מטרופולין. הסיבה לכך היא מעגל הזיקית של הטרדיס, רכיב שמוכנס אל תוך האלקטרוניקה של החללית וסורק את אזור הנחיתה. באזור הנחיתה הוא משנה את ההופעה החיצונית של החללית בדיוק לפני התגבשותה לכדי תא טלפון משטרתי חומרי מהאין שפורק בעת המסע בזמן, או בדיוק בטרם המטריאליזציה. בתנאים רגילים הטרדיס היה נראה כמו עץ, סלע או כל דבר אחר שהיה יכול להשתלב עם סביבת הפלנטה בה הוא נוחת. למרבה הצער לאחר שהדוקטור ביקר בכדור הארץ בתחילת שנות ה-60 מכניזם הזיקית כשל ולא פעל יותר. מאז הטרדיס נותר נעול בצורתו זו של תא טלפון משטרתי. ראוי לציין שלא ניתן להרוס את הטרדיס ואם מתקיפים את הפנים שלו הוא יעבור מה שקרוי דמטריאליזציה או התגבשות חומרית מחודשת מיד. דהיינו הטרדיס יבנה את עצמו מחדש כאשר הדוקטור יפעיל את מערכת השכפול הפועלת נגד עוינות. מבחוץ הטרדיס נראה כמו תא טלפון בריטי טיפוסי אותו פוגשים באוקספורד סטריט הלונדוני. מאוד קטן למכונת זמן… מהו אם כן גודלו של הטרדיס מבפנים? ובכן הטרדיס הוא גדול בצורה אינסופית מבפנים לעומת החלק החיצוני שלו. הסיבה לכך היא בגלל אחד הגילויים של לורד הזמן ושל הפיזיקה של הזמן מהגלקסיה הרחוקה של הלורדים של הזמן. מיותר לומר שאין זו הפיזיקה שאנו מורגלים אליה…

כאשר נכנסים לטרדיס דרך הדלת החיצונית למעשה חוצים שער לממד אחר. החלק החיצוני של הטארדיס קיים בעולם האמיתי. אולם הפנים שלו קיים בממד אחר לגמרי וגם ממד יחסי. מהו אותו ממד יחסי? יחסית לצופה אשר מצוי בטרדיס? יחסית לצופה מחוץ לטרדיס? יחסית לאיזו מערכת יחוס? אל תחפשו הגיון בעולם הלורדים של הזמן… הפנים הלבן הזוהר של חדר הבקרה של הטרדיס מכיל את חדר העצבים של החללית, את הקונסולה של הבקרה של הטרדיס ולה פונקציות טיסה רבות: ניווט הדרך, מחשב שמנווט את הדרך ומבטיח שהטרדיס נעה בכיוון הנכון, כפתורי סביבה השומרים על הטמפרטורה, על הכבידה, האטמוספרה וכדומה וכל זאת בתוך הטרדיס. בנוסף ישנם מערכות נהיגה – מתגי הכוח של החללית שגורמים לאטומי החללית החיצוניים להעלם מהעולם האמיתי ולהתחבר ולהתגבש מחדש במערבולת הזמן. באמצע קונסולת הבקרה ישנה חוגת או רוטור הזמן. זוהי עמודה גלילית שקופה שמכילה מספר מכשירים. היא עולה ונופלת במהלך הטיסה כאשר כל פעם היא מספקת לדוקטור דיווח שלם אודות מצב מקור הכוח של החללית. על הקיר מאחורי קונסולת הבקרה ישנו הסורק שהוא מסך גדול שמאפשר לראות מה קורה מחוץ לחללית. הטרדיס מכיל פרוזדורים, מקומות אכסון, תאי מגורים, מעבדות, ארון גדול מאוד לאחסון בגדים ותחפושות מפלנטות ותרבויות רבות. דבר זה מאפשר לצוות של הטרדיס לבקר בעולמות אחרים ובתקופות אחרות מבלי שישימו אליהם לב. הטרדיס היא כמעט עולם בו חיים וחושבים.

מעט היסטוריה על המראה של הטרדיס: תא טלפון משטרתי מטרופולין נבנה בלונדון של המאה ה-19. תאי הטלפון הראשונים הובאו מאמריקה ב-1888. תא הטלפון המוקדם ביותר שהיה דומה לזה של דוקטור הו הוקם בניו קאסל ב-1929. במקור מעץ. תאים אלה נבנו מאוחר יותר מבטון מחוזק והם שקלו בערך שניים וחצי טונות. תאי משטרה מהסוג של הטרדיס לראשונה הוקמו בלונדון ב-1930. בדצמבר 1953 היו כבר 685 תאים כאלה. כמו גם 73 נקודות טלפון משטרתיות במחוז המשטרתי של המטרופולין. ב-1963 ה-BBC התחילה לשדר את הסדרה “דוקטור הו”. וב-1969 הטכנולוגיה כבר עקפה את תאי המשטרה . עם הכניסה של ציוד התקשורת רדיו האישית תא המשטרה התחיל להעלם אבל הסדרה “דוקטור הו” נותרה עם מכונת הזמן בצורת תא המשטרה המפורסם…

פול דייויס סיפר בכתב העת למדע פופלארי, “סיינטיפיק אמריקן” כיצד ניתן לבנות מכונת זמן בהתאם לחוקי המדע של היום. יהיה זה מעט מסובך וקשה. המכונה לא תראה כמו מכונית (הדלוריאן…) ולא כמו תא טלפון (הטרדיס…) וגם לא כמו מכונת הזמן של הנוסע בזמן של ה.ג. וולס המשייטת לה בממד הרביעי המתקרא לו “זמן”. אבל לדעתו של דייויס ניתן לבנות מכונה שכזו, לא משהו “מכאני” עם קפיצים וגלגלים ושעונים וחלקי חילוף… אלא משהו יותר יחסותי או אם תרצו יותר קוואנטי – כמובן במגבלות רבות, מה שהופך את המשימה לכמעט בלתי אפשרית. וממתי משהו יחסותי וקוואנטי הוא ידידותי למשתמש?…

שוב אם כן ברוכים הבאים לאזור הדימדומים, אמרנו כבר לא?

להלן מחשבותיו של דייויס מובאות בצורה ביקורתית כולל תוספות רבות ומשונות… מאיזור הדימדומים ותוספות ממקומות רבים אחרים…

מסע בזמן לעתיד 

במשך עשורים המסע בזמן היה מעבר לגבולות המדע. בשנים האחרונות הנושא נדון בין הפיזיקאים התיאורטיקנים בעקבות תורות היחסות של אינשטיין שמהוות את הבסיס להבנתנו את הזמן. לפני תורות היחסות של אינשטיין הזמן נתפש כמהות מוחלטת ואוניברסאלית, זהה עבור כל הצופים בלא תלות בנסיבותיהם הפיזיקאליות. בתורת היחסות הפרטית אינשטיין הציע שמשך הזמן הנמדד בין שני אירועים תלוי בתנועת הצופה. אם שני צופים נעים בשונה זה מזה הם ימדדו משכי זמן שונים בין אותם שני האירועים. האפקט לרוב מתואר תוך שימוש בפרדוקס התיאומים. שני תיאומים, רון וגיל מחליטים על מסע. רון עולה על חללית ונוסע במהירות גבוהה מאוד לכוכב סמוך, מסתובב ושב חזרה לכדור הארץ, זאת בעוד שגיל נותר בבית בכדור הארץ. עבור רון משך הזמן של הטיסה יכול להיות שנה אחת ובשובו הביתה הוא צועד החוצה מחלליתו ומגלה לתדהמתו שחלפו על פני כדור הארץ 10 שנים. לפיכך גיל הוא עתה 9 שנים מבוגר יותר ממנו. רון וגיל הם לא באותו הגיל יותר, למרות העובדה שהם נולדו בדיוק באותו היום. דוגמא זו ממחישה מסע מצומצם בזמן. כתוצאה רון קפץ 9 שנים אל תוך העתיד של כדור הארץ. אולם הוא לא שב לרגע בו יצא מכדור הארץ אלא לעתיד של כדור הארץ. הוא לא שב לעבר… האפקט של האטת הזמנים מופיע כל אימת ששני צופים נעים זה ביחס לזה. בחיי היום יום איננו חשים בעיוותי זמן שכאלה מכיוון שהאפקט מורגש רק כאשר התנועה מתקרבת למהירות קרובה לזו של האור. ואף במהירויות קרובות לזו של מהירות הקול – מהירות הסילון – האטת הזמנים המורגשת היא בסדר גודל של כמה ננו-שניות – כמובן שאינה מורגשת. חרף זאת שעונים אטומיים הם מספיק מדויקים כדי לחוש בהזזה הזו ולאמתה במסעם במטוס סילון ואכן ניסויים שכאלה עם שעוני צזיום אטומים בוצעו ואימתו שהזמן אכן באמת נמתח תוך כדי תנועה. אינשטיין צדק. אם כך מסע אל תוך העתיד הוא עובדה מוכחת מבחינה ניסויית. המהירות היא דרך אחת המאפשרת לקפוץ קדימה בזמן אל תוך העתיד. דרך נוספת היא הכבידה. בתורת היחסות הכללית אינשטיין חזה שהכבידה מאטה את הזמן. שעונים נעים מעט מהר יותר בעליית הגג מאשר במרתף, הקרוב יותר למרכז כדור הארץ. לפיכך המרתף מצוי עמוק יותר בשדה הכבידה של כדור הארץ. באותו האופן השעונים נעים מהר יותר בחלל מאשר על פני כדור הארץ. שוב בדיוק כמו עם האטת הזמנים, האפקט הוא חלוש כאשר מדובר בשדות כבידה חלשים כמו על כדור הארץ, אולם הוא נמדד ישירות על ידי שעונים מאוד מדויקים. אפקטים מעוותי זמן אלה נלקחים בחשבון במערכת ה-GPS (מערכת המיקום הגלובאלית). ואולם על פני משטחו של כוכב ניטרונים הכבידה היא מאוד חזקה עד כי הזמן מואט לכדי ערך של 30 אחוז לעומת הזמן על כדור הארץ. כניבט מכוכב כזה, אירועים כאן אצלנו יראו כמו סרט הנע מהר. חור שחור מייצג את עיוות הזמן האולטימטיבי. על פני משטחו של החור השחור הזמן עומד מלכת יחסית לכדור הארץ בדיוק כמו במשתה התה של הכובען המטורף מ-“אליס בארץ הפלאות” בו השעה היא תמיד שש. פירושו של דבר, האזור בתוך החור השחור הוא מחוץ להישג ידו של סוף הזמן ככל שמדובר ביקום מבחוץ.  

מסע בזמן לעבר 

ומה בדבר נסיעה אחורה בזמן? זו כמצופה הרבה יותר בעייתית. ב-1948 קורט גדל מהמכון ללימודים מתקדמים בפרינסטון, ניו ג’רסי, בו עבד גם אינשטיין, הפיק פתרון למשוואות השדה הכבידתיות של תורת היחסות הכללית של אינשטיין; פתרון שתאר יקום מסתובב. ביקום הזה אסטרונאוט יכול לנוע דרך החלל כדי להגיע לעברו שלו. מצב זה מתקבל מהדרך שבה הכבידה משפיעה על האור. הסיבוב של היקום יגרור את האור (וכך את היחסים הסיבתיים בין העצמים) סביב יחד עמו מה שיאפשר לגוף חומרי לנוע בלולאה סגורה בחלל שהיא גם לולאה סגורה בזמן, מה שמכונה קו דמוי זמן סגור במרחב-זמן. כל זאת מבלי שבכל שלב שהוא הגוף יעבור את מהירות האור בסביבה המיידית של החלקיק. כלומר, “מבחינה תיאורטית ניתן בעולמות האלה לנסוע אל תוך העבר, או אחרת להשפיע על העבר”. לכן במודל היקום של גדל קיימת לולאת זמן סגורה שהיא המסלול של הנוסע בזמן שהוא תמיד לדידו נע לעתיד המקומי שלו וחרף זאת לבסוף הוא מגיע חזרה לעבר של עצמו בגלל מבנה היקום המוזר של גדל. יקום מסתובב שכזה חקר כבר ב-1924 הפיזיקאי ההונגרי קורנליוס לנסזוס אבל היה זה גדל שגילה את הפוטנציאל של הנסיעה אחורנית בזמן. גדל כתב ב-1949: “תוך ביצוע של מסע הלוך ושוב בחללית רקטה במסלול מספיק רחב, ניתן בעולמות אלה לנסוע לכל איזור בעבר, ההווה והעתיד וחזרה שוב, בדיוק כפי שזה אפשרי בעולמות אחרים לנוע לחלקים רחוקים של החלל. מצב עניינים זה נראה כרומז על אבסורדיות. מכיוון שהוא מאפשר לך למשל לנוע לעבר הקרוב של אותם המקומות שבהם הוא חי. שם הוא מצא אדם שיהיה עצמו בתקופה מוקדמת כלשהי של חייו. עתה הוא יכל לעשות משהו לאדם זה שלפי זכרונו הוא יודע שלא קרה לו”. גדל טען שישנן הגבלות הנדסיות על המסע לעבר, מה שימנע בסופו של דבר את הפרדוקסים האלה:”סתירה זו ודומות לה, בכל אופן, כדי להוכיח את חוסר האפשרות של העולמות הנדונים, מניחים את האפשרות המעשית של המסע לעבר של מישהו. אבל המהירויות שלהן נזדקק כדי להשלים את המסע בזמן סביר שהן הרבה מעבר לכל דבר שניתן לצפות ממנו שיהיה אי פעם אפשרות מעשית. לכן לא ניתן לשלול זאת אפריורית, על בסיס הטיעון שניתן, שמבנה המרחב-זמן של העולם האמיתי הוא מהסוג שתואר”. כלומר, גדל ניסה להדוף את המבקרים של מודל היקום המסתובב שלו, מבקרים שיכולים להיצמד לתוצאת המסע בזמן כהוכחה לבעייתיות במודל. אינשטיין עצמו הודה שהוא מוטרד מהמחשבה שהתורה שלו יכולה לאפשר מסע אל תוך העבר תחת נסיבות מסוימות כאשר בתשובה לגדל אינשטיין כתב, “המאמר של קורט גדל מרכיב, לדעתי, תרומה חשובה לתורת היחסות הכללית, בייחוד לחקירה של מושג הזמן. הבעיה המעורבת הפריעה לי כבר בזמן בו בניתי את תורת היחסות הכללית, מבלי שהצלחתי להבהירה… ההבחנה ‘מוקדם יותר-מאוחר יותר’ ננטשת לטובת נקודות-עולם שמונחות הרחק זו מזו במובן הקוסמולוגי ופרדוקסים אלה בנוגע לכיוון של החיבור הסיבתי עולים שעליהם מר. גדל דיבר…יהיה זה מעניין לשקול האם אין להוציאם בגלל שיקולים פיזיקאליים”.

 

אינשטיין וגדל

אכן הפתרון של גדל בוטל בטענה שהוא רק מעניין מבחינה מתמטית ותו לו. ככלות הכל התצפיות לא מראות שום סימן לכך שהיקום ככללו הוא מסתובב. התוצאה של גדל בכל זאת שמשה כהדגמה לכך שנסיעה אחורנית בזמן היא לא אסורה על פי תורת היחסות הכללית. תסריטים אחרים נמצאו כך שיאפשרו מסע לעבר. למשל ב-1974 פרנק ג’יי טיפלר צמצם את היקום השלם של גדל לגליל מלאכותי. הוא חישב שגליל ארוך בצורה אינסופית, מסתובב על צירו כמעט במהירות האור יכול לאפשר לאסטרונאוטים לבקר בעברם שלהם, שוב תוך גרר של האור סביב הגליל ללולאה. המשפט האחרון של מאמרו של טיפלר שפורסם ב”פזיקל רביו” היה: “בקיצור, היחסות הכללית מציעה שאם אנחנו בונים גליל מסתובב מספיק גדול אנחנו יכולים ליצור מכונת זמן”. אף אחד לא כתב משפט כזה קודם לכן בכתב עת מכובד לפיזיקה. בפתרון של טיפלר לא היו מעורבים בכלל סינגולאריות ומוזרות. אולם מבט מקרוב בחקירה של טיפלר מעלה תהיות. מה שטיפלר למעשה עשה היה הדבר הבא. אם למישהו יש גליל ארוך בצורה אינסופית וגם מאוד צפוף, מסתובב במהירות משטח שהיא לפחות מחצית מזו של מהירות האור, כך שהמהירות הסיבובית היא כזו שהכוחות הצנטריפוגאליים מאוזנים על ידי המשיכה הכבידתית, תותר לולאת זמן סגורה כך ששני אירועים במרחב זמן יתחברו על ידי קו דמוי זמן סגור. פירושו של דבר שאם נעים סביב המשטח של גליל טיפלר כזה ניתן לנסוע לעבר אבל לא לרגע מוקדם יותר מאשר בנית הגליל. לפיכך לא ניתן לנוע עם הגליל של טיפלר לעבר הרחוק כאשר היינו ילדים, כאשר הסבים שלנו היו ילדים…כי אז עדיין לא בנינו את מכונת הזמן הגלילית של טיפלר. הגליל של טיפלר גם יכול לאפשר לנוסע בזמן לשוב לעברו המקורי  ולשוב חזרה לעתיד.הבעיה עם הגליל של טיפלר היא שאורכו צריך להיות אינסופי ולכן כדי לבנותו זקוקים לכמות אינסופית של חומר. טיפלר העריך לכן שגם גליל שהוא מספיק צפוף וארוך ואומנם לא אינסופי יכול לגרום למסע לעבר. האורך של הגליל יהיה כמאה קילומטר וקוטרו יהיה כמה עשרות קילומטרים. כמוכן ממהירות הסיבוב של הגליל…שום חומר רגיל לא יכול להסתובב במהירות כה גדולה בטרם יתפרק ולכן זקוקים לחומר אקזוטי. טיפלר חישב את הצפיפות הדרושה למכונת הזמן הגלילית שלו: פי 40 עד 80 סדרי גודל מעל לחומר הגרעיני. חומר סופר-צפוף כזה הוא אולי מסיבי כמו השמש ולמעשה הוא פי כמה טריליונים יותר צפוף ממנה. טיפלר הציע להאיץ כוכב כדי לבנות את הגליל שלו, או אולי להשתמש בכוכב ניטרונים – מה שנשמע יותר כפרויקט שלקוח מאחד מספרי המדע בדיוני היותר טובים…

באמצע שנות ה-80 התסריט הריאליסטי ביותר למכונת זמן לפתע הופיע, מושג חור התולעת. במדע בדיוני חורי תולעת לפעמים קרויים שער כוכבים. הם מציעים קיצור דרך בין שתי נקדות שהן מופרדות ביניהן במרחק רב בחלל. קופצים דרך חור תולעת היפותטי ויכולים לצאת החוצה דקות מאוחר יותר בצד השני של הגלקסיה. חורי תולעת באופן טבעי מותאמים לתורת היחסות הכללית בכך שהכבידה מעוותת לא רק את הזמן אלא גם את המרחב. התורה מאפשרת מנהרה שמקשרת בין שתי נקודות בחלל.

ב-1916 קארל שוורצשילד מצא פתרון למשוואות השדה של אינשטיין מתורת היחסות הכללית בצורת חור שחור. אינשטיין היה מוטרד מהסינגולאריות שבמרכז החורים השחורים, הפתרון למשוואות השדה שלו. הסינגולאריות שבמרכז החור השחור היא נקודה בעלת צפיפות אינסופית בה הגענו לקץ הזמן. בנקודה זו כל חוקי הטבע הידועים נשברים. אינשטיין הוטרד מכך מאוד. מיד אחר כך באותה השנה ב-1916 לודוויג פלאם גילה שמשוואות אינשטיין מאפשרות פתרון נוסף, חור לבן שהוא ההפך מהחור השחור, חור שחור שנע אחורנית בזמן. בעוד שהחור השחור בולע הכל, החור הלבן יורק אנרגיה וחומר החוצה. מין הסתם לכן החור הלבן מפר בצורה בוטה את החוק השני של התרמודינאמיקה ולכן לא סביר שהוא קיים בטבע. ההנחה הייתה שהחור הלבן מתחבר עם החור השחור על ידי תעלה ביקום. כלומר ששני הפתרונות מחוברים ביניהם מתמטית על ידי תעלה במרחב-זמן כאשר הם מתארים שני אזורים שונים במרחב-זמן שטוח.

חור לבן

הכניסה של החור השחור והיציאה של החור הלבן יכולות להיות בחלקים מאוד שונים של היקום, או לחילופין ביקומים נפרדים. אינשטיין הלך לעבוד עם נתן רוזן ב-1935 והם כתבו מאמר שמצא עדות לכך שישנו גשר המחבר בין החור השחור לחור הלבן והוא קרוי גשר אינשטיין-רוזן. מטרת המאמר של אינשטיין ורוזן הייתה לא לקדם מסע מהיר יותר מהאור או מסע בין יקומים. אלא הם עסקו בחלקיקים אלמנטריים, אלקטרונים במונחים של השתחלות על ידי קווי כוח חשמליים. האם מנהרה כזו במרחב-זמן יכולה לאפשר את המעבר של מידע מהיר יותר ממהירות האור ובכך להפר את העיקרון של מהירות האור העומד בבסיס תורת היחסות שהוא זה ששומר על הסיבתיות? ג’ון ווילר כינה את גשר אינשטיין-רוזן ב-1955 בשם “חור תולעת”, תעלה בעלת פתחים בשני אזורים במרחב-זמן. ב-1962 ווילר גילה שחור התולעת של אינשטיין-רוזן היה לא יציב מבחינה דינאמית. כאשר הוא נפתח, בצורה כלשהי הוא מיד נסגר בטרם פוטון מספיק לחדור דרכו וכך הסיבתיות של אינשטיין נשמרת. אולם המחקר בחורי תולעת והחומר האקזוטי שאולי יצילם החל.

הראשון שעורר מחשבה מדעית רצינית בנושא של חורי התולעת היה קארל סייגן שכתב בשנות ה-80 את ספרו “מגע” מ-1985. סייגן פנה לקיפ תורן מהמכון הטכנולוגי בקליפורניה ושאל אותו בהקשר לספרו “מגע” האם ניתן לפי חוקי הפיזיקה לחלוף דרך חור תולעת? תורן בדק את התשובה לשאלתו של סייגן בעזרת שני דוקטורנטים שלו מייקל מוריס ואולבי יורטסבר. התשובה פורסמה ב-1988 במאמר ב”פיזיקל רביו”. השלושה יצרו תיאוריה מדעית המבוססת על היחסות הכללית סביב חורי התולעת כך שתהיה קונסיסטנטית עם הידע הפיזיקאלי. נקודת ההתחלה שלהם הייתה שחור תולעת יהיה דומה לחור שחור בהיותו עצם בעל כבידה עצומה. אבל בניגוד לחור השחור שמאפשר מסע חד סטרי לשומקום, לחור התולעת יש פתח יציאה כמו גם כניסה.

כיצד תהיה לנו גישה לחור תולעת? היכן מוצאים חור תולעת? כדי להשתמש בחור תולעת למסע בזמן יש לבנות חור תולעת או למצוא כזה מוכן ומזומן ביקום: תעלה שמחברת שני מיקומים שונים בחלל. חורי תולעת גדולים יכולים להתקיים באופן טבעי בחלל העמוק, שרידים מהמפץ הגדול. מוריס ותורן הציעו ב-1988 שאולי ניתן לדמיין ולמצוא יום אחד חור שחור מסתובב מטיפוס קר שמבחינה מתמטית יש בתוכו תעלות למקומות אחרים – או ביקומנו או ביקומים אחרים. במקרה של חור תולעת המקשר שני מקומות באותו היקום המרחק החיצוני בין המקומות יכול להיות מאוד גדול (במגה שנות אור) או שהמרחק דרך חור התולעת יכול גם להיות מאוד קטן. אם כן, איך מוצאים כזה חור תולעת? התשובה של תורן ועוזריו הייתה…לא יודעים. ההצעה בזמנו בכל זאת הייתה: “למשוך חור תולעת מהקצף הקוונטי ולהגדילו לגודל קלאסי”. למה הכוונה?  אולי קיימים חורי תולעת תת-אטומיים היכן שהוא סביבנו…?….מה שנקרא באורך פלאנק, בערך 20 פקטורים של 10 בגודל של הגרעין האטומי. בעקרון חור תולעת פצפון כזה יש למושכו ולהגדילו לגודל אנושי בו ניתן להשתמש אולי תוך שימוש בשדות אנרגיה כמו אלה שגרמו לחלל להתנפח ממש אחרי המפץ הגדול. אחר כך יש לייצב את חור התולעת כדי שלא יתמוטט על עצמו ולבסוף תוך שימוש באפקט האטת הזמנים מהיחסות הפרטית, יש לשנות את הזמן בפתח אחד של חור התולעת ביחס לפתח האחר. אם כן יש לצקת בו אנרגיה שלילית שמופקת באמצעים קוואנטים, כך שעצם יוכל לעבור דרכו בבטחה. האנרגיה השלילית מאזנת את הנטייה של חור התולעת להידחס לנקודה סינגולארית בעלת אינסוף צפיפות. כלומר היא מונעת מחור התולעת מלהיהפך לחור שחור. זקוקים לחומר אקזוטי. החומר הזה יצור אנטי כבידה שתלחם בנטייה הטבעית של מערכת מסיבית להתפוצץ לחור השחור. אנטי כבידה או דחייה כבידתית ניתן ליצור על ידי אנרגיה שלילית או לחץ שלילי. מצבי אנרגיה שליליים ידועים כקיימים במערכות קוונטיות מסוימות, מה שמציע שהחור האקזוטי של תורן לא נשלל לגמרי על ידי חוקי הפיזיקה, למרות שלא ברור האם מספיק חומר אנטי-כבדתי יכול להיות מורכב כדי לייצב חור תולעת. ואם מדובר בחורי תולעת בסקאלה קוונטית שיש להפוך אותם לחורי תולעת גדולים…את אלו ניתן לייצב על ידי פולס של אנרגיה ואז איך שהוא לבצע להם אינפלציה לממדים שמישים. ואולם, חוסר היציבות של החורים הובנה ככה חמורה שלא ברור כיצד אדם יכול לנוע דרכם ואפילו פוטון לא יוכל לחלוף דרך לוע חור התולעת. אפילו במהירות האור הפוטון לא יכול לחלוף דרך לוע החור בטרם ילכד בתוכו באזור בעל עקמומיות אינסופית. כל שכן יצור אנושי…גורלו יהיה גרוע אף יותר. חורי התולעת פשוט יקרסו כה מהר לאחר היווצרותם שדבר לא ינצל ממה שחדר לתוכם. אכן הנוכחות של חומר-אנרגיה בתוך חור התולעת מאיץ את קריסתו. נראה שעצם הדינאמיקה של חור התולעת גורמת לו להיות בלתי ניתן לחצייה בעליל. הסיבתיות ניצלת על ידי החומר האקזוטי…בנוסף עדיין לא קיימת טכנולוגיה מתקדמת שתוכל להפריד את שני פתחי חור התולעת זה מזה: פתח אחד ימוקם ליד פתחו של כוכב ניטרונים, כוכב מאוד צפוף בעל שדה כבידתי חזק. הכבידה החזקה גורמת לזמן לעבור לאט יותר. בגלל שהזמן נע יותר מהר בפתח השני של חור התולעת שני הפתחים עתה נהפכים למופרדים לא רק בחלל אלא גם בזמן. כך מהר מאוד תורן ושותפיו הבינו שאם חור תולעת יציב יכול היה להיווצר, בקלות ניתן היה להפוך אותו למכונת זמן. 

פרדוקסים של נסיעה אחורה בזמן 

נניח שהתגברנו על הפרדוקסים ההנדסיים. מיד נפתחת בפנינו תיבת פנדורה של פרדוקסים סיבתיים. נניח את הנוסע בזמן שמבקר בעבר ורוצח את אמו בהיותה נערה צעירה. האם זה הגיוני? אם הנערה מתה היא לא יכולה להיעשות לאמו של הנוסע בזמן. אבל אם הנוסע בזמן אף פעם לא נולד, הוא לא יכול לשוב חזרה בזמן כדי לרצוח את אמו. או מה קורה אם נוסע שב לעבר ורוצח את סבו בטרם אביו שלו נולד? אם אביו אף פעם לא נולד, גם הנוסע בזמן לא נולד. כיצד הוא יכול לשוב אחורה בזמן כדי לרצוח את סבו? ישנם סיפורים בהם נוסע בזמן שב לעבר הרחוק, הורג בטעות מישהו שמתגלה בסוף כסבא רבא-רבא-רבא שלו. התוצאה היא שכמה דורות ממשפחתו נעלמים…  ומה בדבר נסיעה לעבר, בה נוסע פוגש את עצמו כילד והורג את עצמו כילד? זה מה שנקרא להרוג את הצעיר של עצמך… הפיזיקאי-פילוסוף דייויד מלמנט טען ב-1984 שנסיעה בזמן היא אבסורדית ומובילה לסתירות לוגיות כי אם משנים את העבר, שני התנאים P ולא-P מתקיימים באותה הנקודה במרחב-זמן. למשל, הנוסע בזמן מסוגל לשוב חזרה ולהרוג את עצמו המוקדם יתר ובכך לגרום לזה להיות בלתי אפשר לעצמו המוקדם יותר לגדול יותר להיות הנוסע בזמן. פרדוקסים מין הסוג הזה עולים כאשר הנוסע בזמן מנסה לשנות את העבר. דבר שברור שאינו אפשרי. ואולם אין מה שמונע ממישהו להיות חלק מהעבר. נניח שהנוסע לעבר שב חזרה ומציל נערה צעירה מרצח והנערה הזו גדלה להיות אמו. מה דעתכם על לולאה זו? נניח את הנוסע בזמן שקופץ קדימה שנה לעתיד וקורא בעיתון אודות משפט מתמטי חדש שמתפרסם בכתב עת ידוע. הוא רושם את הפרטים ושב לזמנו בהווה ומלמד סטודנט שלו את המשפט. אותו סטודנט מפרסם את המשפט בדיוק באותו כתב עת ידוע. המאמר הוא כמובן אותו המאמר שהנוסע בזמן קרא בעתיד. השאלה היא: מהיכן המידע אודות המשפט בא? לא מהנוסע בזמן, כי הוא קרא את המאמר, אבל גם לא מהסטודנט, שלמד על כך מהנוסע בזמן. נראה שהמידע בא משום מקום ומשום סיבה…פרדוקס נוסף: נוסע קורא בעיתון על רצח שארע בעבר. הוא נוסע לאותו מקום ורגע בעבר בטרם בוצע הרצח. הוא מתערב באירוע ומציל את הקורבן. במקרה כזה הרצח נמנע וגם התרחש – מה שאבסורד. זה דוגמא לטיעון של דייויד מלמנט. פרדוקס נוסף: איש אחד נוסע אחורה בזמן ומשנה את העבר. הוא נוסע במכונת זמן, נגיד חור תולעת וכאשר הוא יוצא החוצה הוא פוגע בעצמו ובכך הוא מונע מעצמו מאי פעם להיכנס דרך חור התולעת. האיש למעשה מונע את מעברו דרך חור התולעת… ב-1971 סופר המדע בדיוני לארי ניבן קבע באחד מהחוקים שלו: “אם היקום המדובר מרשה את האפשרות של מסע בזמן ושל שינוי העבר, שום מכונת זמן לא תומצא ביקום זה”.

כמה מהפרדוקסים המטרידים ביותר בנוגע לנסיעה בזמן קשורים בזרימת מידע בין הזמנים. לפי הנוסחא המפורסמת של אינשטיין מ-1905 E=mc2 זרימת מידע קשורה בזרימת אנרגיה ומין הסתם אנרגיה ומסה הם שני אספקטים של אותו הדבר. לכן מסע בזמן של מידע קשור גם בהעברת מסה. אדם בהווה ששולח אחורנית בזמן מידע למשל בצורת אות סיגנל רדיו, למעשה שולח הרבה יותר מאשר סתם סיגנל רדיו…

נניח שממציאים טלפון שניתן באמצעותו להתקשר לטלפונים בעתיד הרחוק. בעזרתו ניתן לשמוע אדם בעתיד בקצה השני. אולם האדם בעתיד לא יכול לשמוע אותי (כי אני בעבר שלו). נניח שאני מתקשרת למספר הטלפון של עצמי קדימה בזמן בעוד חודש. אני שומעת את העתיד של עצמי עונה לטלפון ואז העתיד של עצמי אומרת מהו המספר הזוכה של הלוטו ביום הקודם. כלומר, ביום הקודם חודש מהיום. העתיד של עצמי עושה זאת כי חודש מעכשיו אזכור מתי הטלפון שלי בבית צלצל ומי התקשר כדי לשנות את חיי לעבר הזכייה בלוטו….

ולכן עתה האני הנוכחית יכולה לעשות בוכטה של כסף כאשר אני יודעת בדיוק את מספרי הזכייה בלוטו בעוד חודש. עד כאן הכל בסדר. אבל מה יקרה אם כאשר הטלפון מתקשר בעתיד יום אחרי שזכיתי בלוטו, אני מחליטה שלא לקרוא את המספר הזוכה? אם האני בעתיד מדברת את המספר הזוכה בלוטו האני בהווה חייבת בהכרח לקרוא אותו.

ב-1917 הפיזיקאי ריצ’רד טולמן הבין שאם מסרים יכולים לנוע מלכתחילה מהר יותר מהאור, משמע מסרים נעים אחורנית בזמן. היחסות הפרטית נראה שלא אוסרת זרימה אחורנית שכזו בזמן כאשר המסרים מלכתחילה מראש נעים כל העת מהר יותר מהאור ולא חוצים את גבול מהירות האור. טולמן כתב: “עולה בטבעיות השאלה האם ניתן אי פעם להשיג מהירויות שהן גדולות יותר מהאור”. טולמן ענה לשאלה זו במסקנה הכללית לפיה, אם מהירויות כאלה הן אפשריות, משמע צופה שנע במהירות גדולה מין האור יכול לראות את סדר הזמן של שני אירועים הקשורים זה בזה בצורה סיבתית מתהפכים בזמן. לפיכך הצופה יראה את התוצאה בטרם הסיבה. לחילופין, צופה שנע מלכתחילה במהירות קטנה מזו של האור יראה את שני האירועים הקשורים בחיבור סיבתי מהיר ממהירות האור כהפוך בסדר הזמן לעומת צופה נייח. נניח צופה שנכנהו A במערכת יחוס S. הצופה הזה שולח סיגנלים הנעים במהירות גבוהה מזו של האור בזמן (1) לעבר צופה שני B במערכת יחוס S’, שמתרחקת מהמערכת הראשונה S במהירות אחידה v. הקבלה של הסיגנל במערכת S’ מעוררת פליטה של סיגנל חלקיקים הנעים במהירות גבוהה מזו של האור חזרה לעבר A ואלה נעים במהירות על-אורית ביחס ל-S’. הסיגנל הזה מגיע למערכת S בזמן (0) שהוא מוקדם יותר משליחת הסיגנלים מ-A בזמן (1). מכיוון שהסיגנל שנשלח מ-B לעבר S נגרם כתוצאה מהסיגנל שנשלח על ידי A לעבר S’, נובע שהתוצאה (הקבלה של הסיגנל של B על ידי A) היא קודמת לסיבה (השליחה של הסיגנל על ידי A לעבר B) ב-S’. לכן סיגנלים שנעים מהר יותר מהאור מחוללים סיבתיות הפוכה. זהו פרדוקס טולמן. הפיזיקאי ארתור סטנלי אדינגטון אמר ב-1929 ש”הגבול למהירות של הסיגנלים הוא המבצר כנגד התוהו ובהו של עבר ועתיד”. ואילו אינשטיין אמר במאמרו “תורת היחסות” מ-1922, “איננו יכולים לשלוח מסרי חוט לעבר”.  

פול דיראק כתב ב-1938 “נניח שיש לנו פולס שנשלח ממקום A ומכשיר קליטה לגלים אלקטרומגנטיים במקום B ונניח שישנו אלקטרון בקו הישר המחבר בין A ל-B. האלקטרון יקרין בצורה ניכרת בטרם הפולס הגיע למרכזו וקרינה נפלטת זו ניתנת לגילוי ב-B בזמן…מוקדם יותר מאשר הפולס שנע מ-A לעבר B מגיע במהירות האור. בדרך זו ניתן לשלוח סיגנל מ-A ל-B מהר יותר מהאור”. ב-1941 בפגישה של האגודה האמריקאית הפיזיקאלית באוניברסיטת פרינסטון הפיזיקאי ג’ון ווילר והסטודנט שלו דאז ריצ’רד פיינמן הציעו רעיון כיצד הרדיו של דיראק יכול לפעול מעשית כך שאירועים בעתיד יהיו הסבר לאירועים בעבר. המאמר שלהם התפרסם רק אחרי מלחמת העולם השניה ב-1949 בכתב העת “רביוס אוף מודרן פיזיקס” תחת הכותרת “אלקטרודינמיקה קלאסית במונחים של פעולה בין חלקיקית”. אבל אינשטיין הסב את תשומת לבם של ווילר ופיינמן למאמר מ-1922 שנכתב על ידי הוגו טטרוד בגרמנית בכתב העת “צייטשריפט פור פיזיק” שעסק באותו הרעיון. במאמר הזה טטרוד כתב ש”אם למשל צפיתי דרך הטלסקופ אתמול בערב בכוכב ונניח הוא במרחק של 100 שנות אור, לא רק שאני יודע שהאור התאפשר להגיע אל עיני נפלט לפי 100 שנה, אלא גם הכוכב או האטומים הבודדים שלו ידעו כבר 100 שנים קודם שאני, שעדיין לא הייתי קיים בכלל, אביט בו מחר בערב בזמן זה וכזה”. אומנם טטרוד פרסם בכתב עת גרמני אבל גם בארה”ב כבר חשבו על הרעיונות של ווילר ופיינמן קודם לכן. ג. לואיס ב-1926 ביטא דברים די דומים לטטרוד.

לפי תורת היחסות הפרטית כדי לנוע לעבר יש לעבור את מחסום מהירות האור, מה שמיד דורש את השימוש באינסוף כוחות סוס. מעבר להיפוך הסיבה והתוצאה זו הסיבה מדוע לא ניתן לשוב לעבר. נסיעה לעבר פירושה נסיעה במכונת זמן שתדרוש אינסוף אנרגיה לפי תורת היחסות הפרטית כדי לעבור את “גבול האור”. לפיכך נסיעה לעבר היא בלתי אפשרית. אבל בשנות ה-60 חשבו אולי ניתן לעקוף בעיה זו. המפתח מצוי בפרדוקס של טולמן ובקיום של חלקיקים שמראש קיימים בגבול שמעל למהירות האור. ב-1960 החלו לחשוב על חלקיקים שנעים כל הזמן במהירות גבוהה מזו של האור ואף פעם לא יכולים לנוע לאט יותר ממהירות האור. ב-1967 הפיזיקאי האמריקאי נתן להם את השם, “טכיונים” מלשון “טכיוס” ביוונית שפירושו מהיר. הטכיונים מרגע היווצרותם נעים במהירות גדולה מזו של האור ולכן הם לא צריכים להיות מואצים דרך גבול מהירות האור. כמובן שעולות בעיות כמו, לחלקיקים אלה יש מסה מדומה, מהי? התומכים בטכיונים מופיעים כאשר באמתחתם תשובות מוזרות לפיהן מסת המנוחה של הטכיון לא נראית כקיימת במערכת תת-אורית שבה החלקיק יכול להיות במנוחה. כלומר אין מערכת יחוס שבה המסה המדומה המסתורית יכולה להימדד וניתן רק לאפיין שינויים נראים באנרגיה ותנע האמיתיים שמאפיינים את האינטראקציות של החלקיק. הבנתם? לא. והנה צצות להן בעיות נוספות. במערכות יחוס מסוימות לטכיונים תהיה אנרגיה שלילית ובמערכות אחרות תהיה להם אנרגיה חיובית. לפיכך החלקיק מפר את עקרון היחסות בתורת היחסות הפרטית לפיו כל הצופים בכל המערכות צריכים להסכים על מצב החלקיק. דהיינו שלחלקיק צריכה להיות אנרגיה זו או אחרת. ובמילא ההופעה של אנרגיה שלילית כבר מצביעה על פתולוגיה.

ב-1970 בנפורד, בוק וניוקמב חשבו על אנטי-טלפון טכיוני. ישנם שני אנשים כאשר לכל אחד מהם ישנו משדר טכיוני ששולח מסרים שעה אחורנית בזמן: “נניח ש-A ו-B מגיעים להסכם הבא: A ישלח מסר בשעה שלוש אם ורק אם הוא לא מקבל כזה בשעה אחת. B ישלח מסר שיגיע ל-A בשעה אחת מיד כאשר הוא מקבל כזה מ-A בשעה שתיים. או אז תחלופת המסרים תתרחש אם ורק אם היא לא תתרחש”. בנפורד, בוק וניוקמב מציינים שאם משתמשים במכשיר טכיוני על-אורי שבעזרתו ניתן לשלוח הודעה לעבר לא ניתן לשנות חתימות בעבר. לפיכך המקור של ההודעה הוא חד משמעי ולא נתון לפירושים: “למשל, נניח ש-A הוא וויליאם שייקספיר ו-B הוא פרנסיס בייקון ו-v [מהירות היציאה הטכיונית] היא שלילית [דהיינו מהירות מהעתיד לעבר]. אם שייקספיר מדפיס את המלט על גבי משדר טכיוני, בייקון מקבל את השידור בזמן מוקדם יותר. אבל שום כמות של פירוש מחדש לא תהפוך את בייקון למחבר של המלט. זהו שייקספיר ולא בייקון שהינו בעל השליטה על התוכן של ההודעה” ולכן “הכיוון של העברת המידע הוא בהכרח אינבריאנטי מבחינה יחסותית. חתימת המחר, למשל, תמיד תרכיב אינדיקציה אינבריאנטית למקור”.

ובנימה אופטימית זו אסגור את עלילות הנסיעה לעבר ואת השיחות באנטי-טלפון ואשוב להווה.